הקללות בפרשת בחוקותי מסתיימות בפסוקי נחמה, המבטיחים שהקב"ה יזכור את ישראל ויגאל אותם (ויקרא כו, מב):
"וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר".
כאשר השתחרר בעל התניא מהכלא, הוא כתב לרבי לוי יצחק מברדיטשוב (אגרות אדמו"ר הזקן, נט):
"בִּזְכוּת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה וְיוֹשְׁבֶיהָ, הִיא שֶׁעָמְדָה לָנוּ וְתַעֲזֹר לָנוּ בְּכָל עֵת לְהַרְחִיב לָנוּ מִצַּר וּלְחַלְּצֵנוּ מִמֵּצַר".
ממכתב זה למד הרב יששכר שלמה טייכטל (בספרו 'אם הבנים שמחה', עמ' כו) יסוד חשוב ועמוק:
"וְלָמַדְתִּי מִתּוֹךְ דְּבָרָיו הַקְּדוֹשִׁים מַמָּשׁ דָּבָר חָדָשׁ שֶׁלֹּא יָדַעְתִּי עַד כֹּה וְלֹא רָאִיתִי עוֹד בְּשׁוּם סֵפֶר – שֶׁבִּזְמַן שֶׁהָאָדָם הַיִּשְׂרְאֵלִי הוּא בְּצָרָה, רַחֲמָנָא לִצְּלַן, יוּכַל לְהִנָּצֵל מֵהַצָּרָה בִּזְכוּת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיוֹשְׁבֶיהָ. וְאַחֲרֵי בִּינוֹתִי בַּסְּפָרִים הֵאִיר ה' עֵינַי וְשִׁכְלִי לִמְצוֹא מָקוֹר נֶאֱמָן לְדִבְרֵי רַבֵּנוּ הנ"ל, וּמִתּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ בְּעַצְמוֹ לָמַדְתִּי זֹאת".
הרב טייכטל מסביר כיצד הדבר נלמד מהפסוק בפרשתנו. רש"י על המקום שואל:
"לָמָּה נִמְנוּ אֲחוֹרַנִּית [כלומר: למה הוזכרו האבות מהאחרון לראשון]? לוֹמַר לְךָ: כְּדַאי הוּא יַעֲקֹב הַקָּטָן לְכָךְ [שבזכותו יגאלו ישראל], וְאִם אֵינוֹ כְּדַאי הֲרֵי יִצְחָק עִמּוֹ, וְאִם אֵינוֹ כְּדַאי הֲרֵי אַבְרָהָם עִמּוֹ, שֶׁהוּא כְּדַאי".
על פי זה, מוסיף הרב טייכטל, יש ללמוד שאף אם תמה זכות אבות חלילה, וכולם אינם כדאיים, עדיין נאמר: "וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר". כלומר, זכות ארץ ישראל עומדת מעל כל הזכויות, ואפילו גדולה מזכות אבות, והיא זו שתחלץ אותנו מכל מֵצַר.
מדרגות של גאולה: מיעקב ועד בניין הארץ
גם הרב חרל"פ כותב דברים דומים (מעייני הישועה ח"א, מג), אלא שלשיטתו, הפסוק מונה את הזכויות מהגדולה לקטנה, ומפרט כמה דרגות של גאולה:
יעקב (תורה ושלמות):
"הַכַּוָּנָה בָּזֶה, שֶׁאִם תִּהְיֶה בְּיִשְׂרָאֵל בְּחִינַת יַעֲקֹב כְּלִיל הָאָבוֹת, הַכּוֹלֵל בְּתוֹכוֹ כָּל הַמַּדְרֵגוֹת – תּוֹרָה, גְּמִילוּת חֲסָדִים וּמְסִירוּת נֶפֶשׁ – בְּוַדַּאי שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לִגְאֻלָּה, 'וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב'".
יצחק (מסירות נפש): ייתכן שישראל לא יהיו שלמים בתורה, אבל –
"אִם רַק תִּמָּצֵא בָּהֶם בְּחִינַת מְסִירוּת נֶפֶשׁ, שֶׁיִּהְיֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל מוּכָן וּמְזֻמָּן לִמְסֹר אֶת נַפְשׁוֹ עַל קְדֻשַּׁת ה', הִיא בְּחִינַת יִצְחָק".
בדומה לכך כתב בעל התניא (ליקוטי אמרים, כה) ש"כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ אַהֲבָה מְסֻתֶּרֶת בְּלִבּוֹ לַקָּבָּ"ה". אהבה זו לא תמיד מתגלה בחיי היומיום, אך כשהיהודי נדרש להכרעה קריטית – כמו עבודה זרה או המרת דת – הוא מוכן למסור את נפשו. זהו "הניצוץ היהודי" הטמון בכל איש ישראל.
אברהם (חסד): אם ישראל אינם שלמים בתורה ואף לא מגיעים למסירות נפש:
"וְלֹא תִּמָּצֵא בָּהֶם רַק מִדַּת הַחֶסֶד וְהַצְּדָקָה שֶׁבֵּין אִישׁ לְרֵעֵהוּ, הִיא בְּחִינַת אַבְרָהָם אֲבִיהֶם".
ארץ ישראל: המדרגה האחרונה והבסיסית ביותר:
"אִם רַק תִּמָּצֵא בָּהֶם זְכוּת זוֹ לְבַד, שֶׁהֵם שָׁבִים אֶל הָאָרֶץ לְהַחֲיוֹת אֶת שִׁמְמוֹתֶיהָ וְלִבְנוֹת אֶת הֲרִיסוֹתֶיהָ וְדוֹגְלִים בִּשְׁמָהּ – בִּשְׁבִיל זֶה לְבַדּוֹ יָחוּס וִירַחֵם עֲלֵיהֶם הַקָּבָּ"ה לְגוֹאֲלָם וּלְהֲשִׁיבָם אֵלָיו וְאֶל תּוֹרָתוֹ הַקְּדוֹשָׁה".
מדברי שניהם עולה שההתאמצות ביישוב הארץ ושגשוגה היא זכות עליונה, שבכוחה, אף לבדה, לרומם את העם ולהביא גאולה. כפי שכתב על כך הרב קוק (קובץ ז, רא):
"שׁוֹאֲלִים בַּמֶּה זָכָה דּוֹרֵנוּ לִגְאֻלָּה? הַתְּשׁוּבָה פְּשׁוּטָה הִיא, הוּא זָכָה מִפְּנֵי שֶׁעָסַק בַּמִּצְוָה הַיּוֹתֵר גְּדוֹלָה שֶׁבְּכָל הַמִּצְווֹת, בַּמִּצְוָה הַשְּׁקוּלָה כְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא עָסַק בִּגְאֻלַּת יִשְׂרָאֵל. וְלֹא רַק עָסַק, אֶלָּא הוּא עוֹסֵק וְיַעֲסֹק בְּלֹא הֶרֶף בִּגְאֻלָּתוֹ, וְכוֹחַ אֱלוֹקִי זֶה מְרוֹמְמֵהוּ וּמְשַׂגְּבֵהוּ בִּישׁוּעָה".
לחיזוק הדברים, נוסיף גם את דברי הרב זלמן סורוצקין (אוזניים לתורה, עמ' שלח):
"אִם יִשְׂרָאֵל יִצְטַיְּנוּ רַק בְּאַהֲבַת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָׁה, וִיחוֹנְנוּ אֶת עֲפָרָהּ, וְיִמְסְרוּ אֶת נַפְשָׁם עָלֶיהָ, יִזְכֹּר ה' לְטוֹבָה גַּם אֶת מְסִירוּתָם לְאֶרֶץ אָבוֹת: 'וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר'".
השמיטה: מתיקון היחיד לתיקון הכלל
אולי יסוד זה נרמז לנו כבר בתחילת פרשת בהר. הפסוק אומר (ויקרא כה, א-ב):
"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'."
על כך מביא רש"י את אחד המדרשים הידועים ביותר:
"מָה עִנְיַן שְׁמִטָּה אֵצֶל הַר סִינַי? וַהֲלֹא כָּל הַמִּצְוֹת נֶאֶמְרוּ מִסִּינַי! אֶלָּא מַה שְּׁמִטָּה נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֶיהָ וְדִקְדּוּקֶיהָ מִסִּינַי, אַף כֻּלָּן נֶאֶמְרוּ כְלָלוֹתֵיהֶן וְדִקְדּוּקֵיהֶן מִסִּינַי".
כל המפרשים תמהו: מדוע נבחרה דווקא שמיטה להיות "בניין אב" לכל המצוות וללמד שכולן אלוקיות?
התשובה לכך היא שמצוות השמיטה איננה מוטלת על היחיד כפרט, אלא על הציבור והכלל – "וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ". בכך היא מבטאת את מגמתה המרכזית של התורה: "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" (שמות יט, ו).
לכן מובן מדוע הזנחת השמיטה מביאה עמה גלות, כפי שכתוב בפרשת בחוקותי: "וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם". כאשר לא מבינים את הייעוד הכללי, ומסתפקים בקיום מצוות פרטיות בלבד תוך שכיחת בניין האומה בארצה – ממילא מגיעה הגלות.
יום ירושלים: החיבור לייעוד הלאומי הנצחי
השבוע אנו זוכים לחגוג את יום ירושלים. ירושלים מזכירה לנו שמדינת ישראל איננה "עוד מדינה" ככל העמים. תפקידה הוא להאיר אור גדול בעולם, להיות המצפן והכיוון האנושי, כפי שמנבא ישעיהו (ב, ב-ד):
"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם. וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".
ירושלים מחברת אותנו אל הנצח, אל הייעוד הגדול של "תיקון עולם במלכות ש-די", ואל התפקיד הכללי של עם ישראל.
מתוך שמחתה של ירושלים, נזכה להיזכר ולהתחזק בתפקידנו הגדול. שכל אחד ואחד מאיתנו יפעל ליישוב הארץ – הן בחיזוק החומר דרך הכלכלה, ההתיישבות, הצבא ומערכות החיים הממשיות; והן בחיזוק הרוח דרך חיבור עמוק לקב"ה ולתורתו.
יהי רצון שנצליח לתקן ולפעול תמיד למען הכלל!
