האם צריך לאבד צלבים כיום?
צלב שעבדו לו נוצרים וייחסו לו כוחות וסגדו לו, אם הוא הגיע לידי ישראל, עליו לאבדו. אבל הצלבים שבכנסיות, גם כאשר מייחסים בהן לצלב כוחות וסוגדים לו, אין הדין חל על כל יהודי ויהודי אלא על המנהיגות.
אביא לך את הדברים מתוך ספר הקיצור לפניני הלכה שאני כותב כעת כהמשך לספר הקיצור שכבר יצא:
קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא
ו. ייעודם של ישראל להקים בארץ ישראל ממלכה שהולכת בדרכי ה', עושה צדקה ומשפט, וזוכה לברכת ה', ומתוך כך מגלה לכל העולם את אור ה' וברכתו. אולם החזון הגדול הזה ייהרס אם עם ישראל יעזבו את דרך ה' לעבוד אלילים, כפי שאנו אומרים פעמיים בכל יום בפרשת 'והיה אם שמוע'.
כדי למנוע אותנו מלהיגרר אחרי עבודה זרה, וכדי לבטא את היחס הנכון כלפי השקר והרשע שבה, מצווה התורה: "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם, עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן. וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן, וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא" (דברים יב, ב-ג).
שני חלקים למצווה: א – מצווה על כלל ישראל לאבד עבודה זרה מארץ ישראל. ב – מצווה על כל אדם מישראל בכל העולם לאבד עבודה זרה שהגיע לרשותו. לפיכך, יהודי שקנה רכוש ובכללו עבודה זרה, או ירש עבודה זרה או מצאה ולקחה, כיוון שנפלה בחלקו – חייב לאבדה. אבל כל עוד העבודה הזרה לא הגיעה לרשותו, אין ליחיד מצווה לאבדה (איסור הנאה מעבודה זרה, להלן פרק י).
ז. איבוד עבודה זרה כולל גם את נויה וכלי תשמישיה והקורבנות שהקריבו לה. האיבוד צריך להיות באופן שלא יהיה ניתן ליהנות כלל מהחומר שממנו הם עשויים. לפיכך, אם היו עשויים מחומר שנשרף, יש לפזר את אפרם כדי שלא ייהנה מהם. וגם בעת ביעורם צריך להקפיד שלא ליהנות מאש שריפתם. ואפילו בדיעבד שבישל באש עצי העבודה הזרה תבשיל, הוא אסור בהנאה. היו החומרים עשויים ממתכת שאינה נשרפת, צריך לשׁחוק אותם ולפזר את פירוריהם לרוח, ואם השליכם לים במקום שבני אדם לא יוכלו להעלותם, אין צורך לשׁוחקם (דין ספרי עבודה זרה, להלן יג, יד).
טז. צלב שנועד לפולחן ומייחסים לו כוחות אלוהיים ולכן מתפללים אליו ומשתחווים לו, נחשב עבודה זרה ואסור בהנאה. כלים או חפצים שיש עליהם צלב שיש חשש שנעשה לשם עבודה זרה; אם הם כלים מכובדים, אסורים בהנאה. ואם הם כלים שבזוי לקבוע עליהם צלם לפולחן דתי, כגון מטבעות וכלי מאכל, אין בהם איסור. הגיעו לידי יהודי צלבים יקרים, וספק אם השתחוו להם, יכול למוכרם לנוכרי. צלב שנעשה על מצבות לשם כבוד והנוצרים משתחווים כשרואים אותו – נחלקו האם נחשב כעבודה זרה (עי' בפנה"ל סעיף יא).
יז. צלב שתולים בשרשרת על הצוואר כקישוט, לדעת רוב הפוסקים אינו נחשב עבודה זרה כי נעשה לזיכרון, לבטא זהות דתית, ולא לשם פולחן. לפיכך, יהודי שהגיע לידיו שרשרשת כזו – רשאי למוכרה. וכן בעל חנות מזכרות שנצרך למכור גם צלבים שעונדים לצוואר – רשאי להחזיקם ולמוכרם.
גם הצלב הגדול שעונדים הכמרים, נועד לבטא את מעמדם ולא לשם פולחן. למרות זאת, מכיוון שמדובר על כומר, צריך להיזהר שלא לקוד לפניו או לקום לפניו, כדי שלא ייראה כמשתחווה או מכבד עבודה זרה. כמו כן, יש לבקש מנוכרי שעונד צלב שלא יכנס איתו לבית הכנסת, אבל אם הדבר עלול לגרום לעלבון, לא יעיר לו, כי צלב זה לא נחשב עבודה זרה.
יח. צלב שנועד לסימן בלבד, לא נחשב עבודה זרה ואין בו איסור הנאה. לפיכך, אין איסור הנאה בצלבים שעל דגלי מדינות (בריטניה, שוויץ ושבדיה), ואף מותר לייצרם ולתלותם לקראת ביקורים ממלכתיים. וכן אין איסור לקבל ואף לענוד מדליות ועיטורי כבוד שבמרכזן מופיע צלב שהמלכויות מעניקות לשם כבוד. וכן מותר להשתמש בכלים שעיטרום בצלב ולאסוף בולים שיש בהם צלב.
אולם ראוי לישראל להתרחק משימוש בקישוטים שמזכירים דתות זרות, ובמיוחד בעת שנכנסים לבית כנסת. וככל שהצלבים ניכרים יותר כמבטאים דת זרה, עדיף שלא להשתמש בהם, או למחוק את הצלב או להסתירו. אך צלבים שאינם ניכרים כמבטאים דת זרה אלא כסימן, כגון אלו שעל דגלי מדינות וכלי שחמט, אין צורך להסיר (ועי' בפרק יד, יט-כא).