שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

ברכות

מילקשייק עם תמרים ברכה ראשונה שהכל ברכה אחרונה מברכים גם על העץ?(היו יותר מכזית תמרים) אשמח להסבר ולמקורות

אם ברכה ראשונה היתה שהכל, זה אומר שלפי כללי עיקר וטפל החלטת ששאר המרכיבים עיקר והתמרים טפל, אז גם ברכה אחרונה מברכים על העיקר ופוטרים את הטפל.

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-04-14 07:05:32

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, לאור התשובה הקודמת: השולחן ערוך שכותב "מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סימן קנ"ה), צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים" ומשנה ברורה על דבריו, הרב מלמד עושה אוקימתא שמדובר על אם יאכל בהמשך כביצה ?

אכן. כדין המתפנה לגדולים שהוא בדיוק כדין טינף ידיו. מעריך שאין זה חידוש של הרב מלמד. לכאורה דין פשוט שעולה מתוך סוגיית נטילת ידיים.

כך כתוב למשל כאן בשם הרב עובדיה – https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=701
"יש להבהיר, שאין לברך על נטילה זו, אלא אם מתכוין לאכול בהמשך הסעודה יותר משיעור כביצה (כחמישים גרם) פת, שאם לא כן, יש ליטול ידיים בלא ברכה בלבד".

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 12:23:05

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה…" מה המקור לכך שצריך לאכול כביצה בהלכה זאת ?

כי להלכה נוטלים ידיים בברכה רק על אכילת כביצה לחם גם אם לא היה שום הפסק. לכן אם יאכל פחות, ייטול בלא ברכה כמו כל הנוטל ידיו ללחם ומתכוון לאכול פחות מכביצה. וכן הדין לשאר ההפסקים – "הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם ולכן לא צריך לברך שוב 'המוציא', חייב ליטול ידיים שוב, ויברך על הנטילה רק אם מתכוון לאכול עוד כביצה לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע הסעודה למשך יותר מחצי שעה, צריך ליטול ידיו, ויברך על הנטילה אם מתכוון לאכול כביצה לחם. וכיוון שבשנתו הסיח דעתו מהאכילה, צריך לברך שוב 'המוציא'. "

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 10:36:05

יש לך שאלה?

פרשת תרומה – סוד האחדות: מהקמת המשכן ועד נס פורים

 

המשכן כמודל לכל העולם – השראת שכינה במציאות

פרשת תרומה היא פרשת המעבר מקבלת תורה, להשראת שכינה במציאות.

לכאורה, אנו עוברים מעולם של רוח, קולות וברקים במעמד הר סיני, לעולם טכני של חומרים: זהב, כסף, נחושת וצמר. אך הירידה הזאת איננה ירידה אלא העלאת וקידוש כל המציאות, שזה תפקידנו.

חז"ל מגלים לנו שהמשכן הוא שיקוף של העולם כולו.

במדרש תנחומא (פרשת פקודי, סימן ב') נאמר:

"אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בְּרַבִּי אָסֵי: לָמָּה נֶאֱמַר: 'ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ וּמְקוֹם מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ'? לְפִי שֶׁהַמִּשְׁכָּן שָׁקוּל כְּנֶגֶד בְּרִיאַת הָעוֹלָם".

כי עניינו של העולם כמו המשכן הוא הורדת הקדושה למציאות.

האתגר הגדול של בריאת העולם הוא חיבור הכוחות השונים להרמוניה שלימה, כך גם במשכן האתגר הגדול הוא לחבר את הכוחות השונים לכדי הרמוניה שלימה, וננסה לראות איך הדבר בא לידי ביטוי בצדדים שונים בפרשה.

רק על המכלול שורה הזכינה –  "זהב וכסף ונחושת"

התורה מונה רשימת תרומות ארוכה. מדוע לא לבנות הכל מזהב בלבד? התורה מדגישה:

"זֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם: זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שמות כ"ה, ג').

האלשיך הקדוש מסביר בפירושו על הפסוק יסוד עמוק:

"כי הנה המשכן כלו הוא רמז אל איש ישראל… והנה בני ישראל מתחלקים לשלוש מחלקות: יש צדיקים גמורים כזהב, ויש בינוניים ככסף, ויש פחותים מהם כנחושת… ורצה הקדוש ברוך הוא שכולם יתנו חלקם במקדש, כי בכולם שורה שכינתו".

בלי הנחושת, המשכן חסר. השכינה לא שורה על "קבוצת עילית" של צדיקים, אלא על המכלול.

הופעות שונות – שורש אחד

כלי המשכן שמסמל יותר מכל את החכמה והאור הוא המנורה. התורה מצווה על אופן עשייתה:

"וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ". (שמות כ"ה, ל"א).

רש"י מדייק את המילה "מקשה":

"שלא יעשנה פרקים פרקים, ולא יעשה קניה ונרותיה איברים איברים ואחר כך ידביקם… אלא כולה באה מחתיכה אחת".

המנורה מייצגת את עם ישראל. לכל אחד יש "קנה" משלו – כיוון אישי, דעה שונה, אופי אחר. אך השורש חייב להיות "מקשה אחת".

השפת אמת (תרל"ב) מבאר:

"המנורה היא כללות ישראל, אף שיש בה קנים וגביעים וכפתורים שהם שינויי המדרגות שיש בבני ישראל, מכל מקום צריכה להיות מקשה אחת, שיהיה הביטול אל השורש באופן שכולם נחשבים אחד".

היכולת של הכוחות השונים להתאחד נובעת מהחיבור אל השורש האחד.

 

 

סוד ההתאחדות – היריעות והקרסים –  "והיה המשכן אחד"

המשכן הורכב מיריעות רבות. התורה מתארת את רגע החיבור:

"וְעָשִׂיתָ חֲמִשִּׁים קַרְסֵי זָהָב וְחִבַּרְתָּ אֶת הַיְרִיעֹת אִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ בַּקְּרָסִים וְהָיָה הַמִּשְׁכָּן אֶחָד". (שמות כ"ו, ו').

התורה לא אומרת שהיריעות חוברו, אלא שעל ידי החיבור – "והיה המשכן אחד".

הכלי יקר כותב על כך:

"כי באמת כל איברי המשכן היו נפרדים זה מזה, אך על ידי הקרסים המאחדים אותם נעשו כולם גוף אחד… וכן ישראל, כל עוד הם מפוזרים אינם נקראים 'משכן', ורק על ידי הדיבוק והחיבור נעשים מקום לשכינה".

כאן אנו למדים עוד דבר שמאפשר לאחדות, כדי להתאחד אתה צריך לתת משהו מעצמך, כדברי השפת אמת (תרומה תרל"ח):

"עניין הקרסים והלולאות הוא שכל יריעה צריכה לעשות בעצמה מקום לחיבור… וזהו עניין 'ביטול היש', שצריך האדם למעט את עצמו כדי להתחבר עם חברו, ועל ידי זה שורה השכינה

וכמו שכתב הרבי מלובביץ זצ"ל:

"הלולאה היא העדר בתוך היריעה, מקום פנוי. דווקא במקום שבו היריעה 'איננה', שם נוצר החיבור הכי חזק… ללמדנו שהתאחדות אמיתית בין שני יהודים דורשת שכל אחד יעשה בעצמו 'לולאה' – יצמצם את האגו שלו כדי לאפשר לקרס הזהב של האהבה לחבר ביניהם".

פניהם איש אל אחיו

בתוך קודש הקודשים, על ארון הברית, נמצא שיא האחדות – הכרובים:

"וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה… וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו". (שמות כ"ה, כ').

הגמרא במסכת בבא בתרא (צט ע"א) עומדת על סתירה: בספר דברי הימים כתוב שהכרובים פנו "לבית" (כלומר, הצידה, לכיוון הקירות), ואצלנו כתוב "איש אל אחיו".

הגמרא מיישבת:

"לא קשיא: כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום".

מהו "רצונו של מקום"? המהר"ל מפראג (נתיב גמילות חסדים) מסביר:

"כי כאשר ישראל עושים רצונו של מקום, יש ביניהם אהבה ואחוה והם פונים זה אל זה… כי החיבור והאחדות הוא המדרגה העליונה".

רצונו של מקום, הוא שנהיה פנים אל פנים, איש אל אחיו!

כמו שכתב מרטין בובר (שעסק כל חייו בהבדל בין התייחסות לאדם כאל "חפץ" לבין התייחסות אליו כאל "נוכח"):

"כאשר אדם פוגש באמת את חברו, הוא פוגש את הנצח."

אנו כבר בתוככי חודש אדר, הולכים ומתקרבים לפורים, אחד מיסודות הפורים הוא גילוי האחדות, כנגד " עם אחד מפוזר ומפורד" – אנחנו עושים כמאמר אסתר "לך כנוס את כל היהודים", ומרבים באהבה אין קץ – "משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים", כי בסוד אחדות ישראל, מתגלה אחדות העולם, ומתוך האחדות הזאת, מקבלים תורה ובונים משכן.

יהי רצון שנרבה באחדות, בחיבור ובאהבה, ונשרה את שכינת ה' בתוכנו!

אולי יעניין אותך

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן