במאמר זה, הרב עומד על היבט מסוים בסוגיית 'שבירת הכלים' שבכתבי המקובלים. בתחילה היה אור גדול יחד עם כלים מצומצמים שלא יכלו להכיל אותו. מכיוון שכך, נשברו הכלים ונתפזרו האורות, ואזי נוצרו שני ממדים הנפרדים זה מזה, ולעִתים אף סותרים זה את זה – האורות והכלים, הרוח והחומר.
יש מי דואג לתיקון הכלים וזונח את האורות, במחשבה שהעיקר לתקן את השברים, והוא שוקע בחיי החומר תוך הזנחת חיי הרוח. מנגד, יש מי שעוסק רק באורות, שהרי האור הוא הנעלה יותר, הכלי אינו אלא החומר המכיל אותו – אך במבט מעמיק הרב מבאר שהאורות הללו לא יחזיקו מעמד, באור מופשט כזה אין כל בשורה, משום שללא הכלים – אין לו הגשמה ומימוש. גם הרוח וגם החומר חיוניים, לכן, שניהם צריכים תיקון. מתוך היחס הנכון לחומר ולרוח, יתגבש אורח החיים החברתי הראוי והבריא.
כשם שצריך לתקן את נפשות השקועים בחמריות ובהשלמה עולמית, ומדמים שאין שום דבר נעלה מזה לעצמם והכלל כולו – להיישירם שיכירו וידעו שאמנם ההשלמה החמרית עם כל הדברים המתיחסים אליה בתכלית ההרחבה, הוא דבר נכבד שלא יכון האדם במעלה זולתו; מכל מקום אימתי הטוב ההוא מגיע לתכליתו, בזמן שהוא עושה גם כן מעבר אל ההשלמה העליונה, הכוללת את האושר הנעלה, קדושת החיים במוסרי מדות טובות, ודעת אלקים על כלם, המתממת את הצורה האנושית בחיי ההוה ובחיי עולם הבא. הסיסמא השגורה בשפתותיהם של רבים בזמן החדש – עלינו לתקן את המציאות בעצמנו – לבנות, לקדם, להבריא, לרפא ולשנות את סדרי החברה לטובה. התפיסה הייתה שאין דבר נעלה, טהור ומוסרי מזה להויה כולה. לכן, היו מהפכנים שהייתה בהם מוּכנוּת להקריב את חייהם עבור כך. אך כל זה היה במישור החומרי והגלוי שעל פני השטח. הרב מבאר שמסירותם באמת נכבדה, אך על גבי זה יש לדעת שישנם גם חיים רוחניים, הכוללים מוסר ומדות טובות, דעת אלוהים. לא מתקבל על הדעת שיהיה אדם טוב שלא יתן את דעתו גם על הסוגיות הגדולות, המטאפיזיות, שיעמיק בהן עד שיגבש בסיס של תפיסה מסוימת ומסודרת לגביהן. לכן, יש לתקן תחום זה, להכיר בכך שתכליתן של כל האמצעים החשובים של ההשלמה עולמית, היא להיות הבסיס להשלמה העליונה, האושר הנשגב שיכול לבוא רק על ידי חיי הרוח ועולמו הפנימי של האדם, דעת אלוהים הנוגעת גם לעולם הזה וגם לעולם הבא.
כמו כן אותם השקועים בהשלמה רוחנית והעוסקים בתלמוד תורה, וחפצים בקיומה בעולם, צריך להשכילם, שרק על ידי שיומצאו למעמד הרוחני כל מכשיריו המעשיים, רק אז יצא התכלית העליון לפעלו. בניגוד למבלים את חייהם בחומריות וזונחים את עולם הרוח, ישנם שעוסקים בהשלמה רוחנית, בתלמוד תורה וקיום מצוותיה, אך גם הם חסרים וצריכים השלמה. לא ניתן להגיע למימוש הראוי של התורה ללא הביסוס החומרי הראוי. רק כאשר תיבנה התשתית החומרית כראוי לה, יהיה ניתן להגיע לתכליתה של התורה. כשם ש"אם אין קמח אין תורה"; כך גם "אם אין תורה אין קמח" (אבות ג, יז). אלו שני חלקים המשלימים זה את זה וזקוקים זה לזה.
כשיהיו בעלי הרוחניות משיגים את טוב החיים, ומשפיעים על האנשים השקועים בצרכי החיים את השפעתם הנעלה, שרק אז יגדל כבוד השי"ת בעולם[163] – זהו דבר פשוט ומושג מאוד. אבל מה שצריך להעיר ולהוסיף לקח הוא: שלא לבד האנשים צריכים תקון, כי אם גם עצם המחשבות, שהמחשבות המשוטטות בעולם הן הנן הגורמות את מעמד האנשים והליכתם בחיים. המציאות הנגלית, בפועל, מבטאת עולם שלם של מחשבות, מדות ודעות. האנשים כולם, הצדיקים ושאינם צדיקים, במעשיהם הטובים והטובים פחות, מבטים רעיונות והשקפות עולם. אמנם, מעטים הם המייצרים בעצמם את הדעת, ההשקפה שהיסודית שממנה באות הפעולות השונות. רובם הגדול של בני האדם מתחברים לדעה מסוימת, מוארים ממנה ומעוצבים על פיה, מי יותר ומי פחות. לכן הרב מבאר שיש לתת את הדעת על התפיסה השורשית, על ההשקפה, ולא רק על האנשים והמעשים שבפועל. אפשר לצאת ולהפיץ קיום מצוות ברחובה של עיר, אך פעולה זו נדמית לאדם המנסה לייבש את הים בעזרת כפית. ודאי שכל כפית של מים שהוא מוציא מן הים הפחיתה במשהו את שיעור המים שבים, אך אי־אפשר לומר שבפעולה זו ניתן לייבש את הים. בנמשל, הדעה היא הים, לא ניתן לשנות דעה ותפיסת עולם רווחת במציאות ובמוחות האנשים ועל ליבם בעזרת השפעה על קיום פעולות על ידי יחידים בודדים. ודאי שכל אדם הוא עולם מלא, ולכל אדם שמקיים מצווה אחת יש ערך גדול. אולם, מלבד הפעולות הברוכות והראויות כלפי בני אדם, עיקר העניין בעולם המודרני הסובל ממשבר רעיוני וערכי הוא הבירור הרעיוני של השקפות העולם.
על כן כל זמן שהמחשבות שהן נכנסות בציור העולם בחומריותו, הן מצויירות באופן המתנגד לכל אמת וקודש, מוכרח הדבר שהאנשים המתיחסים להם יעמדו במצב זה בפעולותיהם. כשם שישנה טענה משמעותית על האנשים שיושבים כל היום בבית המדרש ולומדים רק גמרא בלא להתייחס לעולם כלל, כך ישנה טענה כלפי אלו הסוברים ששכלול העולם יעשה רק על ידי בניית אוניברסיטאות, מכוני מחקר ובתי חולים, אך ללא כל קשר לעבודת ה', למסורת ולקודש. מעמדם של שני הצדדים אינו נכון ואידאלי, כיוון שאינם פועלים פעולה נכונה לגמרי מתוך כוונה שלמה, אלא הם נמצאים במצב מצומצם.
על כן צריך לכונן מחשבות עולמיות, המלאות חן ועוז של אהבת החיים המעשיים, ועם זה תהיינה ערוכות במלוי קדשה ועוזה של תורה ודעת־אלקים, כדי שעם כניסת המחשבות בעולם המעשה יכנסו גם כן עם השלמת ציוריהם, שהם באמת המתאימים והטבעיים להם. מחשבות עולמיות הן מחשבות המחוברות לעולם, בהן עולם הרוח מכונן את העולם, מביא לחיי המעשה של הטבת המציאות בצד רווחת הגוף, צדק חברתי וכללי. יש ללמוד את התורה באופן כזה שתביא לידי תיקון העולם, דווקא העיון בדעת אלוהים מביא את החברה ליתר עדינות ולמוטיבציה לתיקון העולם. כל זאת בניגוד לתפיסה הפשטנית והמוטעית, כי מדובר בשני עולמות – או שעוסקים בענייני העולם או שעוסקים בענייני רוח ותורה, ואלו שני דברים מנוגדים. הבעיה היא, שיש צדק בשני הצדדים, אך כשהם מתנגשים הם הורסים זה את זה. כך נראה לעִתים, שאנשים שאינם דתיים לועגים ליושבי בית המדרש, ויושבי בית המדרש מזלזלים בחיי המעשה.[164] אולם כשדנו חז"ל מה גדול יותר, התלמוד או המעשה, הכריעו שתלמוד גדול – אך דווקא כשמביא לידי מעשה (קידושין מ, ב), מחשבות גדולות המניעות את האדם והחברה לממש אותן בחיים הממשיים.
וכן צריך לכונן מחשבות ביראת השי"ת ובמשאת נפש לאמונה ועבודה, ממולאות באהבת הבריות ואהבת החיים, עד שהמחשבות העיוניות והמופשטות כשם שיקדשו את חושבם מחזיקם, כן גם יזרזו אותו במעשה, ויעשוהו לחבר נאה ומועיל בחברה. יראת ה' צריכה להיות מלאה באהבת הבריות ובאהבת החיים, ולא המחשבה המעוותת שהחיים הן מכשול ליראת ה', שיש "לשרוד" שבעים שנה עד יום המיתה המבורך, שבו נפטרים מעול החיים – מחשבה זו היא הפך רצון הבורא, שברא את העולם כדי שיתקיים, יתפתח ויפרח.
זאת היא הדרך הישרה "שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם" (אבות ב, א). המשנה שוללת את המחשבה שעלינו לעשות גם מה שמעוות ומוזר בעיני בני אדם. 'תפארת' היא גם כינוי לתורה – שקיומה צריך להיות עִם דרך ארץ, שתוסיף חיים וברכה בארץ, בעולם הממשי. וכן אמר הכתוב "וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלוֹהִים וְאָדָם" (משלי ג, ד). יש להאיר פנים, למצוא חן בעיני האדם, יחד עם מציאת החן בעיני אלוהים. לשם כך יש צורך בשכל, הבנה נכונה כיצד עבודת ה' מיטיבה בכל התחומים, לפרט ולכלל, ברוח ובחומר.
