גדר ההבדל בין מאכל למשקה לעניין ברכה אחרונה

שאלה

גדר ההבדל בין מאכל למשקה לעניין ברכה אחרונה: הרב מלמד כתב (ברכות, י, יא): "שני סימנים עיקריים מבדילים בין מאכל למשקה. האחד, שהמשקה הוא נוזל, ואם יניחוהו בצלחת, יתפשט לכל הצדדים. וכאשר אינו מתפשט לצדדים, הרי הוא אוכל. והשני, שאת המאכל לועסים בשיניים או לכל הפחות לועטים מעט בלשון, ואילו את המשקה שותים." מה הדין אם רק אחד מהתנאים מתקיים – למשל דבר שמתפשט לצדדים אבל לועטים אותו? בהמשך נכתב – "מרק, אפילו אם הוא סמיך, כל זמן שהוא מתפשט כנוזל, דינו כמשקה". האם ניתן להסיק מכאן שתמיד כשמתקיים אחד התנאים, יש לזה דין של משקה? (כי לכאורה אם המרק מאוד סמיך, לועטים אותו)

רב משיב

אלו שני סימנים לאותו דבר, אין מצב שבו יש אחד מהם! כוונת המושג ללעוט לעניין זה הוא שכך נצרך כדי לבלוע את המאכל (דגש על המילה 'נצרך'). משקה לא צריך ללעוט כדי לשתותו, ומאכל צריך ללעוט מעט. מרק סמיך שנשפך כמשקה, ניתן לשתות אותו בכוס בקלות ללא לעיטה, משא"כ למשל מעדן ג'לי. אכן הסימן היותר נוח הוא התפשטות המאכל בצלחת, ולכן אפשר להסתפק בו אם קשה לך עם עניין הלעיטה (כך גם אני עושה).

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן