שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, לאור התשובה הקודמת: השולחן ערוך שכותב "מי שעומד בסעודה ונזכר שנגע בשוק וירך ומקומות המכוסים באדם או שחיכך בראשו וכל כיוצא בזה, (ובמקומות המטונפים שיש בהם מלמולי זיעה) (תשובת הרמב"ן סימן קנ"ה), צריך לחזור וליטול ידיו ויברך על נטילת ידים" ומשנה ברורה על דבריו, הרב מלמד עושה אוקימתא שמדובר על אם יאכל בהמשך כביצה ?

אכן. כדין המתפנה לגדולים שהוא בדיוק כדין טינף ידיו. מעריך שאין זה חידוש של הרב מלמד. לכאורה דין פשוט שעולה מתוך סוגיית נטילת ידיים.

כך כתוב למשל כאן בשם הרב עובדיה – https://halachayomit.co.il/he/default.aspx?HalachaID=701
"יש להבהיר, שאין לברך על נטילה זו, אלא אם מתכוין לאכול בהמשך הסעודה יותר משיעור כביצה (כחמישים גרם) פת, שאם לא כן, יש ליטול ידיים בלא ברכה בלבד".

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 12:23:05

המתפנה באמצע סעודה

שלום כבוד הרב, אבל אם התפנה לגדולים, והוא מתכוון להמשיך לאכול עוד לחם כשיעור נפח ביצה, יטול את ידיו בברכה…" מה המקור לכך שצריך לאכול כביצה בהלכה זאת ?

כי להלכה נוטלים ידיים בברכה רק על אכילת כביצה לחם גם אם לא היה שום הפסק. לכן אם יאכל פחות, ייטול בלא ברכה כמו כל הנוטל ידיו ללחם ומתכוון לאכול פחות מכביצה. וכן הדין לשאר ההפסקים – "הלך ממקום הסעודה למשך שעה ומעלה והסיח דעתו משמירת ידיו, אף שהתכוון להמשיך לאכול לחם ולכן לא צריך לברך שוב 'המוציא', חייב ליטול ידיים שוב, ויברך על הנטילה רק אם מתכוון לאכול עוד כביצה לחם. וכן מי שהלך לישון על מיטתו באמצע הסעודה למשך יותר מחצי שעה, צריך ליטול ידיו, ויברך על הנטילה אם מתכוון לאכול כביצה לחם. וכיוון שבשנתו הסיח דעתו מהאכילה, צריך לברך שוב 'המוציא'. "

קיצור הלכה – פסקי ההלכות מפניני הלכה / הרב אורן מצא

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2026-01-18 10:36:05

יש לך שאלה?

פרשת וישלח – סודם של שמעון ולוי[1]

פרשת מעשה שמעון ולוי בשכם היא אחת הפרשיות הקשות והנוקבות בספר בראשית. לאחר הפגיעה הנוראה בדינה, שמעון ולוי יוצאים לפעולת נקם והורגים את כל זכרי העיר שכם. תגובתו של יעקב אבינו למעשה היא חריפה וברורה. הוא מציג בפניהם טיעונים רציונליים, מדיניים וביטחוניים כבדי משקל:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר, וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי" (בראשית ל"ד, ל')

יעקב טוען: המעשה שלכם מסוכן. הוא עלול להוביל למלחמה אזורית ולהשמדת המשפחה כולה. אלו טענות הגיוניות שקשה להתווכח איתן. אולם, התורה בוחרת לסיים את הפרשה דווקא בתשובתם הקצרה והניצחת של האחים:

"וַיֹּאמְרוּ: הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?" (בראשית ל"ד, ל"א)

וכאן עולה השאלה הגדולה: מדוע המילה האחרונה ניתנת לשמעון ולוי? מדוע נראה שהתורה, ואף הקב"ה (שמגן עליהם בהמשך, ככתוב: "וַיְהִי חִתַּת אֱלֹהִים עַל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם וְלֹא רָדְפוּ אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב"), מצדדים בגישה ה"משוגעת" והקיצונית לכאורה, ולא בגישה האחראית והשקולה של יעקב?

כשנחצה הקו האדום

התשובה לשאלה זו מתבהרת לעיתים רק מתוך אסון. לאחר הטבח הנורא בשמחת תורה, ניתן להבין את עומק דבריהם של שמעון ולוי. האחים אינם עונים ליעקב תשובה "עניינית". הם לא אומרים לו "אל תדאג, מבחינה צבאית אנחנו חזקים". הם אומרים משהו אחר לגמרי: יש קו אדום שכשהוא נחצה – אנחנו מפסיקים לעשות חשבונות.

הם אומרים ליעקב: האם ייתכן שדבר כזה ייעשה לבת ישראל, ואנחנו נמשיך לשקול שיקולים פוליטיים? התשובה היא לא. ברגע שנחצה הגבול המוסרי הזה, "בעל הבית משתגע". אנחנו פועלים מתוך שיגעון מוחלט, מתוך התעלמות מהסכנות, כי המציאות מחייבת תגובה שאינה מידתית.

השיגעון ככלי הרתעה

יעקב אבינו צודק – אי אפשר לנהל חיים שלמים ב"שיגעון". בעל בית שמשתגע כל הזמן הוא פשוט משוגע, וזה מסוכן. אבל בעל בית שלעולם לא יודע להשתגע – מסוכן לא פחות.

שמעון ולוי מלמדים אותנו שכאשר הצד השני מאבד צלם אנוש וחוצה כל גבול, התגובה חייבת להיות כזו שמבהירה: "איתנו לא מתעסקים". ההרתעה האמיתית נוצרת כשהאויב מבין שפגיעה בציפור נפשנו תוביל לתגובה שאינה כפופה לחוקי ההיגיון הרגילים.

כפי שכותב הרש"ר הירש:

תְּשׁוּבָתָם הַיְחִידָה, "הַכְזוֹנָה", מְגַלָּה אֶת כָּל הַנִּמּוּק לְמַעֲשֵׂיהֶם. בַּעַל הָאֲחֻזָּה לֹא הָיָה מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ לְעוֹלָם הַנְהָגָה כָּזֹאת, אִלּוּ לֹא הָיְתָה הָעַלְמָה הַמְדֻבֶּרֶת נַעֲרָה יְהוּדִיָּה… מִתּוֹךְ מַחֲשָׁבָה זוֹ הִכִּירוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי שֶׁיֵּשׁ זְמַנִּים בָּהֶם גַּם עַל מִשְׁפַּחַת יַעֲקֹב מֻטָּל לֶאֱחֹז בַּחֶרֶב כְּדֵי לְהָגֵן עַל טָהֳרָה וְכָבוֹד. כָּל עוֹד מְכַבְּדִים יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ רַק אֶת זְכֻיּוֹתֵיהֶם שֶׁל בַּעֲלֵי הַכֹּחַ, יִהְיֶה עַל יַעֲקֹב לָדַעַת כֵּיצַד לֶאֱחֹז בַּחֶרֶב. לִבְנֵי יַעֲקֹב לֹא הָיָה עִנְיָן לִפְעֹל בִּזְהִירוּת, הֵם רָצוּ לְהַטִּיל אֶת אֵימָתָם עַל אֲחֵרִים, כְּדֵי שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִהְיֶה אֶחָד שֶׁיָּעִיז לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹת לָהֶם דָּבָר כָּזֶה. אֵין לְהַשְׁאִיר אֶת בְּנוֹת יַעֲקֹב עֲזוּבוֹת וּנְתוּנוֹת לְחַסְדֵי אֲחֵרִים.

על "חפים מפשע" ומוסר מלחמה

יש הטוענים כנגד הפגיעה בבלתי מעורבים בשכם. על כך עונה ה"אור החיים" הקדוש, ומסביר מדוע הרגו שמעון ולוי את כל אנשי העיר ולא רק את שכם וחמור. דבריו מקבלים משנה תוקף בימינו:

"וְנִרְאֶה כִּי דִּין זֶה שֶׁדָּנוּ שִׁמְעוֹן וְלֵוִי… כֵּיוָן שֶׁמָּצְאוּ שֶׁגָּזְלוּ אֶת אֲחוֹתָם וּבָאוּ לְהוֹצִיאָהּ וְעָמְדוּ נֶגְדָּם לְבִלְתִּי נְתוֹנָהּ, הֲרֵי הֵם כְּרוֹדְפִים, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה: 'הַבָּא לְהָרְגְךָ הַשְׁכֵּם לְהָרְגוֹ', וַאֲפִלּוּ אָדָם אֶחָד שֶׁרוֹדְפִים אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ, וְעָמְדוּ כַּמָּה בְּנֵי אָדָם וּמְעַכְּבִים בְּיַד מַצִּיל הַדָּם, דִּינָם כְּרוֹדֵף וְדָמָם מֻתָּר".

האור החיים מסביר: אנשי העיר לא היו "חפים מפשע". הם היוו את החיץ, המגן האנושי וההתנגדות שמנעה את הצלת דינה. מי שעומד בדרכם של כוחותינו להציל את החטופים או למגר את הרוע – דמו בראשו, והוא חלק מהרודף.

נקמה כערך

המילה "נקמה" הפכה למוקצה בתרבות המודרנית, אך שמעון ולוי מחזירים אותה למקומה הראוי. יש מצבים בהם הנקמה איננה יצר שפל, אלא ביטוי לצדק ולכבוד לאומי שנרמס. כשאנו רואים חיילים שרים "לנקום נקמת בארי וכפר עזה", זוהי תגובה בריאה של עם שמסרב לקבל את הרע כנורמה.

שמעון ולוי חיכו שלושה ימים לפני הפעולה. זה לא היה אימפולסיבי, אלא שיגעון מחושב. היכולת לשמור על הלהט, על ה"שיגעון" הקדוש הזה, גם כשהזמן עובר וגם כשהעולם לוחץ – היא זו שתבטיח את הניצחון.

יהי רצון שנזכה לפעול בגבורה, מתוך שיקול דעת אך גם מתוך אותה עוצמה בלתי מתפשרת של "הכזונה יעשה את אחותנו", עד לניצחון המוחלט.

 

[1] מבוסס על שיעורו של הרב ליאור אנגלמן

 

אולי יעניין אותך

ישיבת הר ברכה אנו משתמשים בעוגיות כדי להבטיח את תפקוד האתר ולשפר את חוויית המשתמש. אפשר לבחור אילו סוגי עוגיות להפעיל.
בחירת עוגיות


דילוג לתוכן