כתיבת שם ה' בעיתונים, ברכונים, מכתבים והזמנות

מקורות הדין

מסכת ראש השנה

במסכת ראש השנה יח, ב, מובא שקבעו חכמים את יום ג' בתשרי כיום שמחה על שהצליחו לבטל את הנוהג להזכיר את שם ה' בשטרות, שכן אמרו חכמים: "למחר זה פורע את חובו, ונמצא שטר מוטל באשפה":

"איתמר, רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי אמרי: לא בטלה מגילת תענית. רב ורבי חנינא אמרי: בטלה מגילת תענית, הכי קאמר: בזמן שיש שלום – יהיו לששון ולשמחה, אין שלום – צום. והנך נמי כי הני…

מותיב רב אחא בר הונא: בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטריא, שגזרה מלכות יון שמד שלא להזכיר שם שמים על פיהם, וכשגברה מלכות חשמונאי ונצחום התקינו שיהו מזכירין שם שמים אפילו בשטרות. וכך היו כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון. וכששמעו חכמים בדבר אמרו: למחר זה פורע את חובו ונמצא שטר מוטל באשפה, וביטלום. ואותו היום עשאוהו יום טוב".

רש"י שם מבאר:

"בתלתא בתשרי כו' – כך כתוב במגילה לשון ארמי: בטילת אדכרתא – ביטלו אזכרת שם שמים מן השטרות, ובקושי יכלו לבטל, שכבר נהגו העם, וכששמעו חכמים ובטלום – הוכשר הדבר בעיניהם, ונחשב להם לנס, ועשאוהו יום טוב".

תשובות הגאונים

בתשובות הגאונים, שערי תשובה רא, מובא שאחת הסיבות שלא נזכר שם ה' במגילת אסתר היא "כיון דמגלת אסתר נקראת אגרת, כדי שלא יהא חלוק בינה לשאר אגרות – לא רצו לכתוב בה שם הקדוש ברוך הוא":

"למה לא נכתב שמו של הקדוש ברוך הוא במגלת אסתר? פירוש: מפני שפרסיים העתיקו המגלה, ולא רצה הקדוש ברוך הוא שיהיה שמו מונח בין פרסיים. דבר אחר: כתוב במסכת ראש השנה, היו רגילים לכתוב את השם באגרות חובות, וכך כותבים: בשנת כך וכך ליוחנן כהן אל עליון, ואמרו חכמים: למחר זה פורע את חובו, ונמצא השטר מוטל באשפה! עמדו ובטלום, ואותו יום עשאוהו יום טוב. הכי נמי, כיון דמגלת אסתר נקראת אגרת, כדי שלא יהא חלוק בינה לשאר אגרות – לא רצו לכתוב בה שם הקדוש ברוך הוא".

ספר האשכול

כיוצא בזה כתב בספר האשכול, הלכות סדר הסדרים של כל השנה כ, בשם 'הגאון', ש"כיון דמגלת אסתר נקראת 'אגרת', כדי שלא יהא חלוק בינה לשאר אגרות – לא רצו לכתוב בה שמו של קב"ה":

"וכתב הגאון: מה שלא נכתב שמו של קב"ה במגלת אסתר, מפני שידע מרדכי שהפרסיים יעתיקו המגלה, ולא רצה קב"ה שיהא שמו מונח בין הפרסיים, או שיעתיקוהו לשם ע"ז שלהם… דבר אחר: אמרו בפרק קמא דראש השנה שהיו רגילים לכתוב השם באגרות חובות, וכתבו: 'בשנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון', ואמרו חכמים: למחר זה פורע חובו ונמצא השטר מוטל באשפה, עמדו ובטלום. ואותו יום עשאוהו יום טוב. הכי נמי, כיון דמגלת אסתר נקראת 'אגרת', כדי שלא יהא חלוק בינה לשאר אגרות – לא רצו לכתוב בה שמו של קב"ה".

דורות הראשונים

מעין זאת כתב מדעתו הרב הרצוג בספרו דורות הראשונים ח"א, 'על דבר מגלת אסתר' עמ' 267, ש"הנה ידוע שהם נזהרו לבלי לכתוב שמות הקדושים שאינם נמחקים כי אם בספר ולא במקום אחר. ומנהג ישראל זה שמרו גם כששלח מרדכי בתחילה את המגילה הזאת אל כל ישראל":

"… אבל לפי הצעת דברינו, כמדומה לי שגם זה מובן בפשיטות. כי הנה ביארנו כי כל המגילה הזאת כמו שהיא, עד פרק ט', כ"ג, היתה בתחילה אגרת מרדכי אל היהודים. וכמו שיאמר (ט' כ'): ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים" וכו' ולהלן יאמר בפירוש: על כן קראו לימים האלה פורים על שם הפור, על כן על כל דברי ה אגרת הזאת" וכו'. ורק בסוף דבריו מסיים לאמר: ומאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר", אבל אגרת מובן, מתחילה היה לה רק דין אגרת, ונכתב רק כאגרת. כשכתבו להם שנית והוסיפו להודיעם מקבלת כל היהודים עליהם, קראו לזה 'הפורים השנית'.

והנה ידוע שהם נזהרו לבלי לכתוב שמות הקדושים שאינם נמחקים כי אם בספר ולא במקום אחר. ומנהג ישראל זה שמרו גם כששלח מרדכי בתחילה את המגילה הזאת אל כל ישראל. ולכן גם אחר כך, כשמאמר אסתר קים דברי הפורים האלה ונכתב בספר", לא שנו מאומה מלשון המגילה שכתב מרדכי בתחילה, את כל דברי אגרת הפורים הזאת, וגם עתה אחרי אשר נכתב בספר, השאירו בו גם ענין האגרת וכמו שיבואר".

ר"ן

הר"ן בחידושיו על מסכת שבת קטו, ב, מזכיר את הנוהג לכתוב שם של ג' יודי"ן, "שמשמש במקום שם גמור", וכותב בשם "יש מפרשים" שכך היו כותבים ב"ברכות והקמיעות" הנזכרים בברייתא (ולכן לא מצילים אותם מהדליקה). ואמנם הוא לא כותב במפורש שעשו זאת כדי לשמור על כבוד השם, אך כן עולה מדבריו:

"תנו רבנן: הברכות והקמיעות, אף על פי שיש שהן אותיות של שם וכו'. יש מפרשים דלאו שם גמור קאמר, כגון יו"ד ה"א וא"ו ה"א, אלא שם שמשמש במקום שם גמור, כגון ג' יודי"ן".

תשב"ץ

וכן עולה מדברי שו"ת התשב"ץ ח"א ב, שכתב כבדרך אגב ש"נהגו לכתוב במקום שם בן ד' אותיות שלשה יוד"ין /י'/, וכן משנין בשאר שמות לכתבן קטועי האותיות":

"… ומשמע ודאי דלאו משום אזכרות קאמר הכי, שהרי לא הלך לבדקן אלא מפני כתיבת הברכות בלבד, ומנין היה יודע ר' שמעון שאזכרות היו כתובים באותן ברכות? שמא היה כותב בלא אזכרות שלמות, כמו שנהגו לכתוב במקום שם בן ד' אותיות שלשה יוד"ין /י'/, וכן משנין בשאר שמות לכתבן קטועי האותיות. וכן נמי אותו האיש הכותב ברכו' יודע הי' שאסור למחו' את השם דזיל קרי בי רב הוא אלא שהיה נוהג קולא בכתיב' הברכו'

רמ"א

הרמ"א ביו"ד רעו, יג, כתב ש"אסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר", שמא יבוא לידי ביזיון, ולכן "נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת":

"ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון, ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת".

לבוש

והביאו הלבוש יו"ד רעו, יג:

"כלי שהיה כותב עליו שם, קוצץ מקום השם וגונזו שאין כל הכלי קדוש, שאין זה מקומו של שם, דאסור לכתוב לכתחלה שם שלא בספר שיוכל לבא לידי בזיון. ולכן נזהרים שלא לכתוב שם באגרת, מפני שמשליכין אותו וזורקין אותו לחוץ".

ערוך השולחן

והביאו גם ערוה"ש יו"ד רעו, כז:

"וכתב רבינו הרמ"א, דאסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון. ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באגרת, ויש נזהרין אפילו במלת שלום שלא לגמור כתיבתו. עכ"ל".

קסת הסופר

גם בספר קסת הסופר יא, יז, הביא את דברי הרמ"א הנ"ל:

"לכתחלה אסור לכתוב שם שלא בספר, משום דיוכל לבא לידי בזיון. ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באיגרת. ויש נזהרין אפילו בתיבת שלום שלא לגמור כתיבתו. אבל רוב העולם אין נזהרין בזה".

כתיבת שם בכתובה

תשב"ץ

בשו"ת התשב"ץ ח"ג סימן שא, בנוגע לנוסח הכתובה, כתב התשב"ץ ש"יש מקומות שמתחילין: 'בשם ה' אל עולם' כמנהג הישמעאלים, ואינו כמנהג חכמים" שהרי חכמים שקדו לבטל את המנהג להזכיר את שם ה' בשטרות מחשש לביזויו, ועשו יו"ט כשביטלו:

"ויש מקומות שמתחילין: 'בשם ה' אל עולם' כמנהג הישמעאלים, ואינו כמנהג חכמים ז"ל, שהרי עשו יום טוב כשבטלו הזכרת השם מהשטרות, כמו שנזכר במגלת תענית ובראשון מראש השנה (י"ח ע"ב), לפי שלמחר יפרע זה את חובו ונמצא השטר מוטל באשפה".

כתיבת שם ה' בסידורים

בני יונה

בספר בני יונה יו"ד רעו, יג, כתב ש"אפילו בספרי תפלה הנהיגו לכתוב במקום השם ב' יודי"ן או ה' וכדומה, ובמקום אלקים לכתוב א' ל' מחוברים":

"כלי שהיה כתוב עליו שם – קוצץ מקום השם עם כל עובי שכנגד השם, שמקום השם קודש. אבל השאר מותר בהנאה, ששם שלא במקומו לא קדיש. אסור לכתוב השם שלא בספר, שיוכל לבוא לבזיון. ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באגרת, לפי שמשליכים אותן לפעמים… ואפילו בספרי תפלה הנהיגו לכתוב במקום השם ב' יודי"ן או ה' וכדומה, ובמקום אלקים לכתוב א' ל' מחוברים".

שדי חמד

ה'שדי חמד' במערכה מ כלל יב סק"ט, כתב שהרב יעקב מאיר, מו"צ של העיר מינסק, שלח לו מכתב ובו כתב: "מצאתי נכון להדפיס סידורים בשינוי שמות הקדושים", כגון: "בשם המפורש להדפיס בכל מקום שני יודין, והשמות אל"ף למ"ד לחברם יחד". והעיד: "ומצאתי גם מחזור ישן נושן הנדפס עוד בשנת ש"א, ונדפסים בו גם כן שינוים בשמות הקדושים, ויש לי כמה הסכמות מגאוני זמנינו על הדפסת הסידור".

ובאר שהמציאות היא שללא זאת "שמות הקדושים מוטלים בבזיון", ואילו "אם יתוקן בדבר הזה להוציא השמות הקדושים מקדושתן החמורה, אז לא יהיה העון חמור כל כך על אי גניזותן כדין", "ובקשתי שטוחה מכתה"ג להיות מן המסייעין בדבר מצוה הלזו".

והשיב לו השד"ח ש"כל מה שנוכל להוציאן מחומר קדושתן – הכי מיבעי לן למיעבד" וסיים: "הנה כי כן, הנני כזנב לאריות וכד"ל מסכי"ם לדעת כבוד גאונו, ולדעת גאוני דורנו יצ"ו… לשנות בהדפסת השמות הקדושים בכל מאי דאפשר, היינו במקום שם המפורש תהיו שני יודין והאל"ף למ"ד לחברם":

"עתה שילהי שנתינו (היא אסת"ר) קבלתי מכתב מידידי הגאון מהר"ר יעקב מאיר, מו"ץ בעיר תהלה מינסק יצ"ו, ושייך להביא פה דברי קדשו, וז"ל… הנני להודיע לכבוד תורתו הגדולה, כאשר עוד מכבר באתי במכתב כזה, אפס לא הספיקה השעה אז, וכעת אבקש כאשר עוד מכבר מצאתי נכון להדפיס סידורים בשינוי שמות הקדושים, ומצאתי זאת בתשובת תשב"ץ סי' ב', ובחידושי הר"ן על מסכת שבת קט"ו ע"ב, כי גם בימים הראשונים התנהגו לשנות בשמות הקדושים, ומצאתי גם מחזור ישן נושן הנדפס עוד בשנת ש"א, ונדפסים בו גם כן שינוים בשמות הקדושים, ויש לי כמה הסכמות מגאוני זמנינו על הדפסת הסידור ברכה, וכאשר ידוע המכשלה היוצא מזה, כי שמות הקדושים מוטלים בבזיון, וביותר בדפוסים הנדפסים מקודם כל ספרי קדש "קארעקטין", ואחר כך יתגלגלו במקומות אי כבוד.

ואם יתוקן בדבר הזה להוציא השמות הקדושים מקדושתן החמורה, אז לא יהיה העון חמור כל כך על אי גניזותן כדין, ובקשתי שטוחה מכתה"ג להיות מן המסייעין בדבר מצוה הלזו, ולתת הסכמותם על סידור שלי, ויתקנו גם את זאת בדפוסי ארץ הקדושה בהדפסת השמות לשנותם בכל מה שיוכלו, היינו בשם המפורש להדפיס בכל מקום שני יודין, והשמות אל"ף למ"ד לחברם יחד א-ל וכו'. וגם ב"סטארי-טיפין" יוכלו לתקון את זאת, וכן ביתר השמות יוכלו לתקן באופן אשר יצאו מקדושתן החמורה, וכאשר אקבל מכתרה"ג מענה, אז נכון הנני לשלוח לכתרה"ג את כל השינויים אשר יש לשנות. והנני לשלוח לדוגמא עלה אחד שיצא לא כבר ממכבש הדפוס, ובזה אשאיר. ידידם מכבדם מוקירם כערכם הרמה ביראת הכבוד ומצפה לתשובתם בקרוב, יעקב מאיר באאמו"ר שלמה זלמן זללה"ה.

וזאת תשובתי… נעשה שואל כענין אם נכון לשנות בשמות הקדושים בהסידורים הנדפסים להוציאן מקודשתן החמורה להצילן מבזיון וכו', ומצא שגם בימים הראשונים התנהגו לשנות וכו' ככתוב בתשב"ץ סי' ב'… ולא הוצרך כבוד גאונו להזכיר בזה דברי פסקי מוהרא"י סי' קע"א, שכבר הביאם הרצ"א בסי' רע"ו, ויד הכל ממשמשים בו, וזיל קרי בי רב הוא. ובשדי חמד מערכת המ"ם כלל י"ב סק"ט הבאתי מחלוקת רבני האחרונים במה שנוהגים לכתוב איזה אות להוראת השם (הספרדים כותבים ה' במקום שם בן ד' והאשכנזים כותבים אות ד'), יש מתירים למחקה ויש אוסרים, הא מיהא לדברי הכל קדושתן קלה, וכל מה שנוכל להוציאן מחומר קדושתן – הכי מיבעי לן למיעבד… הנה כי כן, הנני כזנב לאריות וכד"ל מסכי"ם לדעת כבוד גאונו, ולדעת גאוני דורנו יצ"ו (אשר רמז במכתבו שהסכימו על ידו) לשנות בהדפסת השמות הקדושים בכל מאי דאפשר, היינו במקום שם המפורש תהיו שני יודין והאל"ף למ"ד לחברם כזה.. וכן בשאר שמות הקדושים, וחפץ ה' יצליח בידו…".

שם בברכונים, תפילונים וכיוצ"ב

אגרות משה

קלד

בשו"ת אג"מ יו"ד ח"ב קלד, נשאל על "המדפיסים ברכות ותפלות מצד אחד, ועל צד השני עניני הודעות למסחר", והשיב ש"ודאי הוא דבר אסור אף בלא כתיבה על צד השני". והביא את המעשה הנזכר במסכת ראש השנה, וכתב שהיה זה "בשביל שכחה אף מדבר ידוע שלא שכיח, ומיעוט אינשי דלא מעלי שלא יקפידו – אסרו, ועשו יום טוב יום תלתא בתשרי שבטלום". והסיק מכך ש"כל שכן שאסור לכתוב שמות על ניירות בעלמא, שהוא בלא צורך, ושולחים אותם לאנשים שרובא דרובא מטילין אותם לאשפה – שאסור".

בהמשך הביא את דברי הרמ"א הנ"ל, ותמה על שכתב שאיסור זה הוא רק לכתחילה, שכן "בכבר עבר וכתב לא שייך לומר שעשה דבר היתר, דודאי עשה איסור, אך שכיון שכבר כתוב יצטרך לגונזו". והציע שכוונתו היא ש"אם כבר כתב יהיה רשאי להחזיקו אצלו ולשומרו מבזיון ולא לחוש שמא יאבד ויבא לידי בזיון", ושלא כפשט דברי השו"ע, שחייבים לגנוז את הכלי (ואזי מציע ש: 1. השו"ע איירי כשאין איך לשמור ללא ביזיון. 2. השו"ע איירי כשהשם נכבד על דבר מבוזה ככרעי המיטה. 3. הרמ"א חולק על השו"ע. 4. השו"ע סובר כחוו"י שהכלי אסור בהנאה, והרמ"א כ'פנים מאירות' שמותר בדיעבד).

על כל פנים, "ודאי שאין לפרש לשון לכתחלה שהוא רק דין דלכתחלה", ולכן "ודאי שאסור לרמ"א לכתוב אף בשעת הדחק והפסד מרובה וצורך מצוה" (בהמשך דן מצד איסור שימוש לצרכי חול בדבר שמופיע עליו שם קדוש, ודבריו מובאים להלן בסיכום סוגיה זו):

"בענין המדפיסים ברכות ותפלות מצד אחד, ועל צד השני עניני הודעות למסחר, אם שרי…

הנה בדבר המדפיסים ברכות ותפלות מצד אחד, ועל צד השני עניני הודעות למסחר, ודאי הוא דבר אסור אף בלא כתיבה על צד השני, דהרי אסרו מלכתוב אדרכתא בשטריא, אף שהיה זה צורך ותקנה מתחלה נגד גזירת מלכות יון, ומ"מ בשביל חשש שאחר הפרעון יהיה מוטל באשפה – אף שודאי היה מפורסם שאסור להטילו באשפה קודם שיקרע משם את השם לגונזו, אבל בשביל שכחה אף מדבר ידוע שלא שכיח, ומיעוט אינשי דלא מעלי שלא יקפידו – אסרו, ועשו יום טוב יום תלתא בתשרי שבטלום, כדאיתא בר"ה דף י"ח; כל שכן שאסור לכתוב שמות על ניירות בעלמא, שהוא בלא צורך, ושולחים אותם לאנשים שרובא דרובא מטילין אותם לאשפה – שאסור.

ומפורש ברמ"א… ולשון 'לכתחלה' שכתב הרמ"א לא מובן לכאורה, דלא שייך הכא היתר בדיעבד, דבכבר עבר וכתב לא שייך לומר שעשה דבר היתר, דודאי עשה איסור, אך שכיון שכבר כתוב יצטרך לגונזו. ואולי כוונתו דאם כבר כתב יהיה רשאי להחזיקו אצלו ולשומרו מבזיון ולא לחוש שמא יאבד ויבא לידי בזיון, ולא נימא כפשטות לשון המחבר כלי שהיה כתוב עליו שם קוצץ מקום השם וגונזו, שמשמע שמוכרח לקוץ מקום השם ולגונזו אף שמאבד הכלי, ואסור לו להחזיקו ולשמור מבזיון, אלא שאם כבר עבר וכתב סובר הרמ"א שמותר לו להחזיקו אצלו ולשומרו מבזיון, ודברי המחבר אוקים כשהוא באופן שלא יוכל לשומרו, או שהוא על כלי כזה שאינו דרך כבוד, כגון בכתוב על ידות הכלים וכרעי המטה, שאיתא בברייתא ערכין דף ו' וכדסובר כן הפמ"א שהביא הפ"ת /יו"ד סי' רע"ו/ בס"ק כ"ה. וגם אולי פליג על המחבר, שהמחבר הוא כפשטות לשונו שמוכרח לקצוץ מקום השם ולגונזו אף בכלי מכובד, מחשש שמא יבא לידי בזיון, או שסובר כהחו"י סימן ט"ז שאוסר בהנאה ממשמעות לשון התוס' ערכין שם /דף ו/ ד"ה יגוד, והרמ"א פליג ומתיר בהנאה כהפמ"א, וגם שאין לו לחוש שמא יבא לידי בזיון, כיון שרוצה לשומרו.

אבל ודאי שאין לפרש לשון לכתחלה שהוא רק דין דלכתחלה, להורות שאם היה שייך דיעבד היה מותר, רק שאין שייך זה במציאות, ונוגע זה לענין שעת הדחק והפסד מרובה, שבדבר שמותר דיעבד – הרי שעת הדחק והפסד מרובה כדיעבד דמי, ונימא שלכן לצורך מצוה, כמו לצורך הכנסה לצדקה – יהיה מותר, דאי אפשר לפרש כן, שכיון שלא שייך מציאות דיעבד, והוא רק לענין שעת הדחק, לא היה לו לכתוב בלשון כזה, אלא לכתוב בהדיא: ובשעת הדחק לצורך מצוה – מותר. אלא ודאי שאסור לרמ"א לכתוב אף בשעת הדחק והפסד מרובה וצורך מצוה, ולכתחלה שכתב הוא, כדבארתי.

ולענין איסור הנאה בכבר כתוב השם, שאוסר החו"י, בארתי בתשובה אחת שדבריו תמוהין מאד מכמה מקומות, והנכון משמע לדינא שאם הוא דרך כבוד יש להתיר וכדסובר כן הפמ"א, וגם הרמ"א משמע שסובר כן כדבארתי והמחבר אם פליג מסתבר שהוא רק שיש לחוש שמא יבא לידי בזיון דאיירי בכלים שלא נשמרין כ"כ, אבל למעשה קשה לעשות נגד החו"י אף שדבריו מוקשין ואין כאן המקום להאריך בזה… (בהמשך דן מצד איסור הנאה מדבר שיש עליו שם קדוש, דבריו אלו מובאים להלן בסיכום סוגיה זו)".

קלה

עוד בשו"ת אג"מ יו"ד ח"ב קלה (התשובה העוקבת להנ"ל) נשאל לגבי "נוסחי ברכות שהדפיס אחד על חתיכת נייר שהדפיס עליו מודעות של מסחר", מה דינם.

והשיב ש"אין הדבר צריכה לפנים שהוא דבר אסור", משום ש"ידוע שרוב בני אדם המקבלים זה מהפאצט משליכים זה לאשפה", "ואף שהדפיס שם לשון זה – בקשה להתנהג בכבוד כי כתבי קדש הם – נמי ברור שאלו שמשליכים מה שמקבלים מהפאצט, אין קוראין זה כלל, ואף מאלו שקראו – הרבה לא השגיחו על זה". ולמד קל וחומר מתקנת השטרות, שאם בשטרות ביטלו חכמים את אזכור השם, ועשו יו"ט על כך, אף שמדובר על אדם אחד שאפשר להזהירו שלא יזרוק את השטר, ק"ו כשמדפיסים ומחלקים לאלפים, שאסור לכתוב שם קודש.

והוסיף האג"מ וחידש ש"אף אם ידפיסו נוסח ברכת המזון ושאר ברכות בלא השמות – נמי אסור", שאמרו חכמים ש"כותבי ברכות כשורפי תורה", וזה גם ללא קשר לאיסור מחיקת השם. ומסיק: "אלמא דנוסח הברכות אף בלא שמות אסור לשורפן, וכמו כן אסור למוחקן שלא לצורך תקון, וכל שכן שאסור להשליכן לאשפה, שהוא בזיון ביותר".

והעיד הרב פיינשטיין על עצמו: "ואני בעצמי נזהרתי שאף על ההזמנות לחתונות בני ובנותי לא כתבתי שום פסוק, אף לא 'קול ששון', וכן הוא מן הראוי לכל אדם להתנהג":

"בדבר נוסחי ברכות שהדפיס אחד על חתיכת נייר שהדפיס עליו מודעות של מסחר, ושולחם לכמה בני אדם…

הנה ראיתי מה שכתר"ה שלח אלי, מה שאחד הדפיס על חתיכת נייר ברכת המזון וברכת מעין שלש ותפלת הדרך וברכות בדיקת חמץ ועירובין, אשר שלחו ע"י פאצט (דואר) לאלפי בתים בשביל המודעות שהדפיס גם כן על חתיכת נייר, זה בעניני מסחר, שידוע שרוב בני אדם המקבלים זה מהפאצט משליכים זה לאשפה, ואף שהדפיס שם לשון זה – בקשה להתנהג בכבוד כי כתבי קדש הם, נמי ברור שאלו שמשליכים מה שמקבלים מהפאצט אין קוראין זה כלל, ואף מאלו שקראו – הרבה לא השגיחו על זה. אין הדבר צריכה לפנים שהוא דבר אסור, כמפורש בר"ה דף י"ח דבטלו אדכרתא אף משטרות משום החשש דלאחר פרעון יהיה השטר מוטל באשפה, אף שהתם הוא שטר שניתן רק לאיש אחד, שיכולין להזהירו שישמרהו לגונזו אחר פרעון, ומ"מ לא סמכו חכמים על זה, וכל שכן שאסור להדפיס שמות על נייר של מודעות הנשלח לכמה אלפים שאסור, ואין לסמוך על מה שכתבו שצריך להתנהג בכבוד.

ועוד נראה לע"ד, שאף אם ידפיסו נוסח ברכת המזון ושאר ברכות בלא השמות – נמי אסור, מהא דשבת דף קט"ו, דתניא: מכאן אמרו – כותבי ברכות כשורפי תורה, ומשמע סתם, אף שכתבו בלא השמות ממש אלא בסימנים על השמות – נמי הוא כשורפי תורה, משום דנוסח הברכות הוא גם כן תורה, ככל תורה שבעל פה, וכיון שאז היה אסור לכתוב תורה שבע"פ – שלכן היה אסור להצילן מפני הדליקה, והיו נשרפין – היה על הכותב איסור לכתוב גם ממה שיגרום שישרפו כשיזדמן דליקה, אף כשיכתבם בלא שמות.

וגם נראה פשוט… אלמא דנוסח הברכות אף בלא שמות אסור לשורפן, וכמו כן אסור למוחקן שלא לצורך תקון, וכל שכן שאסור להשליכן לאשפה, שהוא בזיון ביותר.

אבל בעובדא זו א"צ לזה, כי יש שם הרבה שמות ממש, שזה הא אין מקום לטעות כלל להתיר, וגם עשו רעה על שני שמות מתפלת הדרך, שניכר שהיה כתוב בדפוס בהא, ועשו ממנו קוף, שזה היה מחיקה במזיד ממש, כאשר הרגיש גם כתר"ה. אבל לדינא ברור שאף בלא שמות כלל אסור להדפיס נוסח הברכות, כדהוכחתי לעיל.

ותמיהני איך שיקרו לכתר"ה לומר שאני התרתי איסור חמור כזה לזלזל בשמות הקדושים ובפסוקי תורה ובנוסחי ברכות, אשר מפורסם לכל שאני צועק ככרוכיא גם על הלוחות ששולחים מאיזה מוסדות להרבה בני אדם כדי שישלחו להם נדבותיהם בשביל זה, ומדפיסים שם כמה ברכות ונוסח הקדיש, ומוסד אחד היה אשר שמע לקולי וגנזם ולא שלחם, אף שכבר הדפיס אותם, וצריך להשתדל ששום מוסד לא יעשה זה.

ואני בעצמי נזהרתי שאף על ההזמנות לחתונות בני ובנותי לא כתבתי שום פסוק, אף לא 'קול ששון', וכן הוא מן הראוי לכל אדם להתנהג. ידידו מוקירו, משה פיינשטיין".

ציץ אליעזר

חלק יד

בשו"ת צי"א חי"ד א, נשאל "אם כשר הדבר מה שמזכי רבים התחילו להדפיס ע"ג טבלאות קטנות עשרת הדברות ועוד חלקי פרשיות מהתנ"ך, ומפיצים אותם בבתי הכנסת שבעיר, ומניחים אותם על השלחנות הבימות ועמודי התפלה".

השיב ש"אני ציויתי בבית הכנסת שלי לסלקם מעל הבימה וכו' ולגונזם, בחשבי שישנו בדבר כמה לתא – דאיסורא מכמה פנים".

ומנה את טעמי הוראתו:

1. מצד שחכמים לא ראו בעין יפה את הבלטת עשרת הדברות, שלא יחשבו שזה עיקר התורה והשאר פחות חשוב וכו' (מאריך בזה).
2. ישנה בעיה של כתיבת התורה 'מגילות מגילות', ובפרט שהמדפיסים מקפידים לכתוב זאת בכתיבת סת"ם, יש בזה בעיה חמורה יותר כי יש אומרים שאין איסור כתיבת 'מגילות מגילות' כשאין זו כתיבה כשרה לס"ת וכו'.
3. "פוק חזי איפוא כמה דיות נשפכו וכמה קולמסים נשתברו על מה שישנם עושים מנורות של קלף מצוירים להניח בסידורים וכותבים ע"ז שויתי ד'", ושם "המחזיקים קלף כזה שומרים אותו בתוך סידור התפלה שלהם, ובכל זאת כל כך הרעישו על זה", "ואם כן ק"ו בן בנו של ק"ו שיש לאסור… לכגון נידוננו שמפיצים אותם על פני הספסלים והשלחנות וכו' של בתי הכנסת, ורואים בעליל איך שלמעשה נופלים ומתגלגלים בבזיון על הרצפה עד שמי שהוא טורח להרימם, ושוב נופלים ומתגלגלים" (אך הוא מציין שמכיוון שה'טבלאות' הללו מודפסות במדפסת, הרי הן כמעשה הקוף, ומבחינה זו דינן קל יותר ממנורות הקלף, אולם "אין זה עוד היתר להתיר להדפיס בצורה כזאת שיבואו לידי בזיון").

לסיכום כתב ש"נראה ברור כי לא זו הדרך לחפש לזכות את הרבים בדרכים כאלה, והיא לא תצלח, ואלה שהופצו כבר, מצוה לאוספם ולגונזם":

"א' אם כשר הדבר מה שמזכי רבים התחילו להדפיס ע"ג טבלאות קטנות עשרת הדברות ועוד חלקי פרשיות מהתנ"ך, ומפיצים אותם בבתי הכנסת שבעיר, ומניחים אותם על השלחנות הבימות ועמודי התפלה…

אודות מה שהתארגנו לאגודה מזכי רבים ששמו להם למטרה לזכות את הרבים בצורה של הדפסת עשרת הדברות ופרשיות וחלקי פרשיות ופרקים מתורה ונ"ך, ומפיצים ומניחים חבילות חבילות מהם בכל בתי הכנסת והמדרש שבעיר, ושמים ומפזרים אותם ע"ג השלחנות והבימות ועמודי התפלה, בחשבם לזכות על ידי כך את המוני העם הפשוטים, שיהיה זה לפניהם תמיד ויעיינו ויקראו בהם.

הנה לנכון שאני ציויתי בבית הכנסת שלי לסלקם מעל הבימה וכו' ולגונזם, בחשבי שישנו בדבר כמה לתא – דאיסורא מכמה פנים. ואבוא בזה בע"ה לפרטם ולבארם.

(א) איתא במס' ברכות ד' י"ב ע"א: וקורין עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע וכו' א"ר יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תערומת המינין…

נלמד מהאמור שגדר גדרו חז"ל שלא להבליט בציבור חשיבות עשרת הדברות יותר מיתר פרשיות התורה מפני תערומת המינין… ומזה דעת לנבון איפוא נקל להבין כי דבר כזה להדפיס ע"י צבור מאורגן עשרת הדברות ע"ג טבלאות ולהפיצם ולהניחם במקומות ציבורים בבתי הכנסיות והמדרשות וע"ג השלחנות הבימות ועמודי התפלה בודאי שנחשב כהבלטתם בציבור, ובודאי ובודאי שישנו גם בכה"ג החשש האמור של שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת וכו', ויש איפוא לאסור זאת, ובפרט בזמנינו אנו, וכנ"ז… (וממשיך מאד לדון בעניין זה של עשרת הדברות)

(ח) על כל האמור ישנו בהפצת פרשיות כאלה מן התורה ע"ג טבלאות צד איסור נוסף אחר, והוא דהא ישנו איסור לכתוב פרשיות תורה מגילה מגילה, משום דתורה חתומה נתנה, כדאיתא בגיטין… ואיך אפשר איפוא לחשוב לזכות את הרבים בדרך של מצוה הבאה בעבירה, ובשעה שהשגת מטרת זיכוי רבים בצורה כזאת עדנה בכלל מהם והלאה, דאולי מיעוטא דמיעוטא ישימו לב להמכוון מזה, ומהם אולי רק מיעוטא יקחו מוסר מזה, וכולי האי ואולי. ומאידך האיסור של כתיבת פרשיות – תורה מגילה מגילה הוא ברור, ורק מחפשים לגבב היתרים במקרים ואופנים מיוחדים ומשום עת לעשות לד' הפרו תורתיך, והמקרה שלפנינו איננו בודאי בגדר של עת לעשות, ופשוט…

(י) עוד איסור נוסף ישנו בנשוא נידוננו, כי הנה עיני ראו ולא זר, איך שפלאקטים כאלה המודפסים עליהם י' הדברות ועוד פסוקי תורה ונביאים שמפיצים אותם, מתגלגלים על הרצפה בבית הכנסת בבזיון. ופוק חזי איפוא כמה דיות נשפכו וכמה קולמסים נשתברו על מה שישנם עושים מנורות של קלף מצוירים להניח בסידורים, וכותבים על זה 'שויתי ד" וכו', יעוין בשע"ת או"ח סימן א' סק"ג ומשנ"ב סק"ד בשם ה'תבואות שור'…

ושם אנו רואים עוד, שבדרך כלל המחזיקים קלף כזה שומרים אותו בתוך סידור התפלה שלהם, ובכל זאת כל כך הרעישו על זה, ואם כן ק"ו בן בנו של ק"ו שיש לאסור [ויודו בזה גם הנוהגים היתר שמה] לכגון נידוננו שמפיצים אותם על פני הספסלים והשלחנות וכו' של בתי הכנסת ורואים בעליל איך שלמעשה נופלים ומתגלגלים בבזיון על הרצפה עד שמי שהוא טורח להרימם, ושוב נופלים ומתגלגלים. והלב יכאב מאד על זה.

אמנם מצד מה יש צד קולא בזה בנידוננו מההיא ד'שויתי', והוא דשם הא המדובר כשכותבים אותו בכתב יד, ונכתב לשמה. אבל בנידוננו הא המדובר על ידי הדפסה, שבזה עפ"י רוב הן מסדר האותיות והן המדפיס אינם מכוונים בזה לשמה, ועושים מעשה קוף בעלמא…

אבל אין זה עוד היתר להתיר להדפיס בצורה כזאת שיבואו לידי בזיון… ואם כן עכ"פ צריך גם בכה"ג לנהוג בו כבוד, ועל אחת כמה ליזהר שלא יבוא לידי בזיון, וחל גם ע"ז פסק הרמ"א ביו"ד שם סימן רע"ו סעיף י"ג שפוסק שאסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר דיוכל לבוא לידי בזיון ע"ש, ואיסור זריקה הא ישנו בכל כתבי הקודש, ואפילו הלכות ואגדות, כנפסק ביו"ד סימן רפ"ב סעיף ה', וכמו"כ אסור להביא פסוקי התורה לידי זלזול, כנפסק בסימן רפ"ג שם סעיף ד' וט"ז סק"ג וש"ך סק"ו עיין שם. ויעוין גם בספר דברי יחזקאל עה"ת בשו"ת שבסוף הספר סימנים ב' ג' באריכות הדברים שכותב בזה, עיין שם. והדברים ארוכים.

(יא) לאור כל מכשלות – האיסור שישנן בדבר הזה של נשוא דיוננו וכפי שפירטנו, נראה ברור כי לא זו הדרך לחפש לזכות את הרבים בדרכים כאלה, והיא לא תצלח, ואלה שהופצו כבר, מצוה לאוספם ולגונזם, ודבז"ל".

כתיבת שם ה' במכתבים ובאגרות

יוסף אומץ

בספר יוסף אומץ (לרב יוסף יוזפא האן נוירלינגן, נולד בשנת הש"ל [1570]) בחלק 'קדושת הספרים ושמות' כט, כתב ש"אין לכתוב שם באיגרת, וכן אלקים, רק בד' או בק'[1] במקום ה', שלא יבוא לידי בזיון". וכתב ש"מפני זה רגילין העולם לכתוב במנין חשבונם ט"ו ולא י"ה".

עוד כתב ה'יוסף אומץ' ש"יש נזהרין שלא לכתוב כלל אותיות השם בהצירוף", אלא "כותבין א' במקום ה' או אין גומרין השם כלל":

"אין לכתוב שם באיגרת, וכן אלקים, רק בד' או בק' במקום ה', שלא יבוא לידי בזיון. ואפילו שלום יש נוהגין שלא לגמרו, רק שלו' בנקודה על הו', שלחן ערוך סוף סימן רע"ו בשם המהרי"ל. ומפני זה רגילין העולם לכתוב במנין חשבונם ט"ו ולא י"ה.

גם יש נזהרין שלא לכתוב כלל אותיות השם בהצירוף, הן בתחילת השם או באמצע או בסוף השם, הן יודי"ם או ההי"ם כגון יהודא או יהושע, וכן בסוף השמות אליהו ישעיה וכיוצא, כותבין א' במקום ה' או אין גומרין השם כלל. וכן בשמותיהם כגון יהניש, רק יאנהש או יאנש וכיוצא".

משנת חכמים

בספר משנת חכמים (לרבי משה חאגיז, נולד בשנת תל"ב [1672]) רה, כתב תוכחה ארוכה וקשה כלפי המזלזלים בשמות ה' וגורמים להם ביזיון בהשלכתם לאשפה. ו"מי יודע אם מחמת זה באים כמה גזירות קשות על איזה קהלות".

ועוד כתב בשם אביו, ש"יש לגנוז כל הכתבים ואגרות שכותבים איש לרעהו בשם ה', אפילו שהוא בכינויו דיא"ו או גא"ט, דהוה כשם גמור שאסור למוחקו ולזרוק אגרות כאלו באשפה". והזכיר את היו"ט שקבעו חכמים על ביטול אזכרת שם ה' בשטרות.

וקבל גם "על חכמי ורבני הק"ק יצ"ו", ש"לא נותנין את לבם לעון חמור כזה, שדי בו כדי להאריך גלותינו אלף אלפי שנים ושמטין".

וסיים ש"כל שומר נפשו ירחק מלהזכיר שם שמים לבטלה, ומלכתוב אותו בכתב המטלטל מיד ליד שיכול לבוא ח"ו לבזוי":

"מתנאי היראה ההוא ליזהר הרבה מאד בתשמישי קדושה, בכבוד השם הנכבד והנורא, וכל שמותיו הקדושים שלא יביאם לידי הפסד ח"ו, או שלא יזרקם.

ואפילו כתובים בכל לשון ובכל כתב מוזהרים אנו עליהן מלאבדם, שנאמר: אבד תאבדון וגו', ואבדתם את שמם וגו', לא תעשון כן לה' אלהיכם'. ולא יזרקם במקום שאינו נקי.

ולבי בוער בקרבי, שראיתי באיזה מקומות שמשחיתין דפי המקרא והמשנה והגמרא, וספרי התפלה בקריאתם, ואחר כך אינם חוששין מלהניחם מושלכין באשפה, כי מי יודע אם מחמת זה באים כמה גזירות קשות על איזה קהלות, ומיתה שולטת על הילדים ר"ל, לפי שנותנין להם ספק לצחוק בו, והוא משליכו לארץ כמה פעמים ואין לך זלזול גדול מזה.

וכבר אדוני אבי ז"ל כתב הזהרה בספר זכרון לבני ישראל בסעיף א', שיש לגנוז כל הכתבים ואגרות שכותבים איש לרעהו בשם ה' אפילו שהוא בכינויו דיא"ו או גא"ט, דהוה כשם גמור שאסור למוחקו ולזרוק אגרות כאלו באשפה, ומכל שכן להתקנח בהם ולקרוע אותם או לשורפן, דודאי עונשם חמור.

תא שמע, הא דאמרו רבנן בפ"ק דראש השנה דף י"ח, שהיו כותבין בשטרות בשבת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון, וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: למחר זה פורע את חובו, ונמצא שטר מוטל באשפה! ובטלום, ואותו היום עשאוהו יום טוב (פירוש נחשב להם ליום טוב, שיכלו לבטל דבר שנתפשט מנהגו בטעות בין המון העם, שמנהג כזה הוא קשה כהיום לבטלו, דיותר יבטלו ההמון אחת מעשרת הדברות ממה שיבטלו מנהג טעות שלהם, או תקנה אחת, אף על פי שנתקנה שלא בחבר עיר, כמו שכתבתי בארוכה במאמר המנהגים, עיין עליו. ולפיכך נחשב להם, לאותם חכמי הדור ההוא, כאלו נעשה להם נס שעלתה בידם לבטל כתיבה זו מהשטרות, ולפיכך עשאוהו יום טוב).

הביטו וראו, כותבי אגרות שלום ואגרות הרשות, איך יש להזהר בזה הרבה, ועל המדפיסים והמקשרים לא לבד חרה אפי שאינם נזהרין כלל בדפים המיותרים בדפוס לזלזל בהם, ונותנין אותן למקשרים ובין אלו ובין אלו אינן נזהרין מלחתוך באמצע שורה שיש בה שם הוי"ה ב"ה, מלבד שכל התורה כולה שמותיו של הקב"ה היא, וזה דרכם כסל למו, להיותם עמי הארצות, ואחר מעשה אומרים: 'לא ידענו', והם לא ידעו דכל 'לא ידענא' פשיעותא הוא.

אבל על חכמי ורבני הק"ק יצ"ו צר לי מאד על התרשלותם בכל דבר המכשיל את ישראל, איך לא נותנין את לבם לעון חמור כזה, שדי בו כדי להאריך גלותינו אלף אלפי שנים ושמטין, מי ראה כזאת, מי שמע כאלה? ח"ה הנורא הנראה לעין כל, ואין דורש ואין מבקש ואין חולה מהם על כבוד התורה וכבוד שמו הגדול.

דאם חכמי הדור והזמן היו משגיחין על טובתן של ישראל, וכבודו של מקום, היה שכרן אתם במדה טובה כפולה ומכופלת, דהיינו להכריז ולדון כל ספר הנקשר ומדובק בדפים של דברי תורה, ומכל שכן בדפים של תנ"ך, דשום בר ישראל לא יחזיק בו לא ללמוד ולא להתפלל מתוכו, ועל ידי כך היו נשמרין מלעשות כדבר הרע הזה.

ודי בזה לפי שעה, כי במקום אחר אאריך, וכל שומר נפשו ירחק מלהזכיר שם שמים לבטלה, ומלכתוב אותו בכתב המטלטל מיד ליד שיכול לבוא ח"ו לבזוי. ואני נזהר בכתבים של לע"ז להיות קודר את השם הנכתב בהם וגונזו בתוך אחד מהספרים ומהכתבים של לשון הקדש חלילה, איני משתמש בהם כל עיקר, ומונחת בקופסא לגונזן, ועיין מש"ל".

אורים ותומים

בספר 'אורים ותומים' על חו"מ כז, אורים ב, כתב רבי יהונתן אייבשיץ ש"בעוונותינו הרבים אינם נזהרים בכינוי, וחושבים: מה שכותב או מדבר בלשון גוים – אינו אלא תואר השם, וטועים הם!", והביא את הגמ' בר"ה שעשו יו"ט על ביטול הזכרת השם בשטרות, וכתב על כך ש"כעת בעוונותינו הרבים למדו ממעשה גוים, וחזר הדבר לקלקולו ביותר". "וזהו המרי הגורם אשר בעוונותינו הרבים וידל ישראל למאד במקום ששם שמים מצוים, ובפרט בבזיון ועל חנם, וצריך התחכמות ושקידות תוכחת חכמי הדור לבטל זה מהמוני עם":

"… ובלאו הכי בעוונותינו הרבים אינם נזהרים בכינוי, וחושבים: מה שכותב או מדבר בלשון גוים – אינו אלא תואר השם. וטועים הם! וכותבים בכל הח"כ אדיע, והוא לשון צרפת כינוי, ופירושו שם ה' והוא מוטל באשפה.

וכבר קבעו חז"ל (ר"ה יח.] יום טוב שלא יהיה נזכר שם שמים בשטרות, כי למחר פורע זה חובו, והשם מוטל באשפה. וכעת בעוונותינו הרבים למדו ממעשה גוים, וחזר הדבר לקלקולו ביותר. וזהו המרי הגורם אשר בעוונותינו הרבים וידל ישראל למאד במקום ששם שמים מצוים, ובפרט בבזיון ועל חנם, וצריך התחכמות ושקידות תוכחת חכמי הדור לבטל זה מהמוני עם".

נתיבות המשפט

והביאו נתיבות המשפט (לרב יעקב לורברבוים) כז, חידושים ב, והוסיף לאחר ציטוט דבריו: "וכן אין לכתוב באגרת שלום תיבת גא"ט שהוא כינוי לשם ברוך הוא":

"ובלאו הכי בעוונותינו הרבים אינם נזהרים בכינוי, וחושבים מה שכתוב או מדובר בלשון עכו"ם אינו אלא תואר השם, וטועים הם. וכותבים בכל השטרי חוב אדי"ע והוא לשון צרפת כינוי ופירושו עם ד' והוא מוטל באשפה, וכבר קבעו חז"ל יום טוב שלא היה נזכר שם שמים בשטרות, כי למחר פורע זה חובו והשם מוטל באשפה [ראש השנה י"ח ע"ב].

וכעת בעוונותינו הרבים למדו ממעשה [עכ"ל] [עכו"ם], וחזר הדבר לקלקולו ביותר. וזהו המרי הגורם אשר בעוונותינו הרבים וידל ישראל מאוד במקום ששם שמים מצוי ובפרט בבזיון ועל חנם. וצריך התחכמות ושקידות תוכחת חכמי הדור לבטל זה מהמון העם. [או"ת אורים סק"ב]. וכן אין לכתוב באגרת שלום תיבת גא"ט שהוא כינוי לשם ברוך הוא".

לוח 'שיוויתי'

סור מרע ועשה טוב (הרב צבי הירש אייכנשטיין)

בספר 'סור מרע ועשה טוב' (לרב צבי הירש אייכנשטיין מזידיטשוב) ד, ג, כתב שמה שכתב ה'סור מרע ועשה טוב' ש"יצייר לנגד עיניו תמיד שם הוי"ה ברוך הוא וברוך שמו, כמו שכתב מהרח"ו ז"ל", "אין הפירוש שתשים שם הוי"ה לנגד עיניך על הנייר או על הקלף בדיו כתוב", אלא שתשים אותיות אלו לעיני רוחך.

ומתוך כך הרחיב בעניין לוח ה'שיוויתי', וכתב ש"נתפשט המנהג שכותבין שמות הקדושים בצבע אדום או ירוק, ומציירים אצל השם חיות וציורים מכוערים, וקורין לזה מנורה". "ויש שחוקקין את השם לפני העמוד על העץ או על האבן בבית הכנסת, וצובעין אותו בסוספיתא דדהבא או דכספא". וכתב על כך ש"אוי להם" לעושים כן, ו"ראוי לכל בעל נפש לבטל המנהג הגרוע ההוא אשר נתפשט בזמנינו זה לחסרון ידיעתם". "ואם צוה האר"י ז"ל לצייר שם הוי"ה ברוך הוא ליודעים, [נוסח אחר לנגד עיניו], אנה צוה שיכתבהו פסוק שויתי כו', לא נמצא בזה להאר"י ז"ל?".

וסיים: "והארכתי בזה מחמת כאב לבי אשר ראיתי שערוריה":

" הג"ה, והנה אין הפירוש שתשים שם הוי"ה לנגד עיניך על הנייר או על הקלף בדיו כתוב, אבל הפירוש שבעיני שכלך תהיה תמיד קשור ודבוק בשמו יתברך ברוך הוא וברך שמו, וכאלו עומדים לנגד עיניך אותיות פורחות באויר…

והנה עוד נתפשט המנהג שכותבין שמות הקדושים בצבע אדום או ירוק, ומציירים אצל השם חיות וציורים מכוערים, וקורין לזה מנורה. וכותבין השם שלא בתמונתו האמיתיית [נוסח אחר שלא בתמונת אותיות], אשר כבר (קרא תגר) בזוהר פרשת אחרי (דף ס"ה ע"ב) כי דבר ה' בזה וכו', רחמנא לשזבן. ויש שחוקקין את השם לפני העמוד על העץ או על האבן בבית הכנסת, וצובעין אותו בסוספיתא דדהבא או דכספא, אוי להם כי לא חסו [נוסח אחר לא חשו] ליקרא דשמא קדישא, לכן ראוי לכל בעל נפש לבטל המנהג הגרוע ההוא אשר נתפשט בזמנינו זה לחסרון ידיעתם, אין מנהל להם, ותימא על כל הגדולים שלא מיחו בזה, כי פשוטי העם קרובים בזה לטעות גמור וקצוץ בנטיעות ח"ו.

ואם צוה האר"י ז"ל לצייר שם הוי"ה ברוך הוא ליודעים, [נוסח אחר לנגד עיניו], אנה צוה שיכתבהו פסוק שויתי כו', לא נמצא בזה להאר"י ז"ל. ושוב הראה לי אחד מן התלמידים שהגאון בעל פני יהושע במסכת גיטין (דף ו' ע"ב) קורא תגר על זה, באמרו שהוא נגד הגמרא דפרק הניזקין דאין כותבין מגלה לתינוק, עיין שם. ועיין בט"ז ביור"ד רפ"ג [סק"א] ונהניתי מאוד.

והארכתי בזה מחמת כאב לבי אשר ראיתי שערוריה, ואין איש שם אל לב, הרחמן יסלח ויכפר לאינם יודעים".

הגהות מהרצ"א (הרב צבי אלימלך שפירא)

ובהגהות מהרצ"א ( לרב צבי אלימלך שפירא) שם כתב "ואני הקטן מעולם הייתי משתומם על זה, והרציתי אמריי לפני אנשי בריתינו שיזהרו בזה, אבל אין בידי למחות, על כן לא אמרתי דבר זה להמון":

"הרב האריך בזה, ואני הקטן מעולם הייתי משתומם על זה, והרציתי אמריי לפני אנשי בריתינו שיזהרו בזה, אבל אין בידי למחות, על כן לא אמרתי דבר זה להמון, כי מוטב שיהיו וכו', ומי שלבו שלם בדבר, ומשתמעין מיליה, צריך למחות".

שערי תשובה

בספר שערי תשובה (לרב חיים מרדכי מרגליות) א, ג, כתב בשם "מוהר"ר זלמן לוקוואר" (שהיה בן דוד של אביו) אודות "מה שהיו רגילין לעשות מנורות של קלף מציורים להניח בסידורים, וכותבים בהם: שויתי ה' כו' בן ד' אותיות, ושאר שמות", על מנת שהמתפללים יראו את שם ה' ויירתעו מלדבר בזמן התפילה.

וכתב ר' זלמן לוקוואר שדודו בעל ה'תבואות שור', שהוא למעשה סבו (או סבא רבא) של הרב חיים מרדכי מרגליות, "התרעם מאוד על זה, לפי שעל הרוב אינם משמרים כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות".

בהמשך סייג ה'שערי תשובה' וכתב ש"נראה דבמנורות הגדולים המצויירים על קלף, שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד או שאר מקומות שקובעים אותה תחת טבלא של זכוכית – לית לן בה, ולא קפיד רק על אותן שמניחין בסדורים", ש"על הרוב בא לידי מחיקת השם כאשר עינינו רואות":

"וראיתי בכתבי בד"ז הרב החסיד האלקי מוהר"ר זלמן לוקוואר ז"ל על מה שהיו רגילין לעשות מנורות של קלף מציורים להניח בסידורים, וכותבים בהם: שויתי ה' כו' בן ד' אותיות, ושאר שמות, והמנורה כזה היתה נקראת בשם 'שויתי', והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשיח שיח בטלה בתוך התפלה מאימת השם אשר לנגד עיניו.

וכתב על זה בשם דודו, אא"ז הגאון בעל תבואות שור, שאמר במליצתו הנחה: אם לא שויתי ודוממתי, רוצה לומר שיוכל לגדור שידום אף בלא השויתי. והתרעם מאוד על זה, לפי שעל הרוב אינם משמרים כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות. ועל דרך שאמרו בר"ה דף י"ח ע"ב, שעל דבטלית אדכרתא מן שטרייא עשאוהו יו"ט, ולכן גם בזה ראוי לאזור חיל לבטל המנהג, והאריך בדברי נועם.

ונראה דבמנורות הגדולים המצויירים על קלף, שקובעים בבית הכנסת לפני העמוד או שאר מקומות שקובעים אותה תחת טבלא של זכוכית – לית לן בה, ולא קפיד רק על אותן שמניחין בסדורים, מטעמא דלעיל, וגם שעל הרוב בא לידי מחיקת השם כאשר עינינו רואות, שהם הולכים לאיבוד ולהמחק. ובפרט שכותבין עליהם שמות אשר לא כדת. והמזהיר והנזהר ישכילו כזוהר".

קול יעקב

בספר קול יעקב על יו"ד רעו, צב, הביא את דברי ה'שערי תשובה' הנ"ל בשם ה'תבואות שור':

"שם בהגה: ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר וכו'. עיין בשערי תשובה בא"ח סי' א' אות ג' שכתב בשם זקינו הגאון בעל תבואר שור, שהתרעם על מה שרגילים לעשות מצורות של קלף מצויירים להניח בסידורים, וכותבין בהם: 'שויתי ה' וכו", שם בן ד' אותיות ושאר שמות, מפני דעל הרוב אין משמרים אותם כראוי, ותשתפכנה בראש כל חוצות. ועל דרך שאמרו בר"ה דף י"ח דעל דבטילת אדכרתא מן שטרייא עשו יום טוב, וגם שעל הרוב בא לידי מחיקת השם כאשר עינינו רואות שהם הולכים לאיבוד ולהמחק, ובפרט שכותבים עליהן שמות אשר לא כדת, ע"ש. והביאו פתחי תשובה כאן אות כ"ו, קסת הסופר סי' י"א אות כ"ח בלשכת הסופר…".

דברי יציב

בשו"ת דברי יציב יו"ד קפה, נשאל "אם נכון להעמיד לפני העמוד טבלא מצויירת עם פסוק 'שויתי ה' לנגדי תמיד' וכדו'". ותחילה הביא את דברי הרמ"א הנ"ל ואת דברי ה'סור מרע ועשה טוב' הנ"ל, ודברי הרב צבי אלימלך שפירא הנ"ל.

וכתב ה'דברי יציב' ש"כפי הנראה שהיה מנהג זה נפוץ בקהלות אחינו הספרדים, אבל במקומותינו ואצל אבותינו הקדושים לא ראינו כן". והוסיף: "מה גם שנשתנו הזמנים מאז ועד עתה, שנדפסו סידורים רבים עם שילוב השמות, ואלו הרוצים יכולים להתפלל מתוך הכתב" (אחר כך דן מצד שהציורים שעל הקיר מבלבלים את דעת המתפללים).

וסיים: "על כן אין מהנכון לכתוב שם הוי' או פסוק שויתי ה' וכדו' על הטבלה שלפני העמוד. ואם ירצו יכולים לכתוב דע לפני מי אתה עומד וכדו'":

"על דבר טבלא של 'שויתי'…

נדרשתי לאשר שאלוני אם נכון להעמיד לפני העמוד טבלא מצויירת עם פסוק 'שויתי ה' לנגדי תמיד' וכדו'.

הנה בשו"ע יו"ד סי' רפ"ג ס"ד, אסור לרקם פסוקים בטלית… ולגבי שם חמיר יותר, עיין ברמ"א שם בסי' רע"ו סי"ג: ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר דיוכל לבא לידי בזיון וכו'. ובביאור הגר"א שם מש"ס ר"ה דף י"ח ע"ב, בתלתא בתשרי בטילת אדכרתא מן שטרייא וכו', ואותו היום עשאוהו יום טוב. ובערוך השולחן שם סעיף כ"ט דיש מהגדולים מתרעמים וכו'…

ונהניתי שמצאתי שזקה"ק ב'סור מרע ועשה טוב'… גם כן התרעם ע"ז וכתב… עיין שם. וזקה"ק בהוספת מהרצ"א [אות צ'] כותב: הרב האריך בזה, ואני הקטן מעולם הייתי משתומם על זה והרציתי אמרי לפני אנשי בריתנו שיזהרו בזה אבל אין בידי למחות וכו', ומי שלבו שלם בדבר ומשתמעין מיליה צריך למחות, עיין שם.

ויעויין במהרי"ט ח"ב סי' ג' שג"כ דעתו נוטה לאיסור אלא שצידד להעמיד המנהג עיין שם, וכפי הנראה שהיה מנהג זה נפוץ בקהלות אחינו הספרדים, אבל במקומותינו ואצל אבותינו הקדושים לא ראינו כן.

ומה גם שנשתנו הזמנים מאז ועד עתה, שנדפסו סידורים רבים עם שילוב השמות, ואלו הרוצים יכולים להתפלל מתוך הכתב. וגם שאין עכשיו בעל תפלה קבוע כבדורות הקודמים, ויש חשש שיתבלבל בכוונתו אם יסתכל בטבלא בשעת התפלה… (דן מצד שהציורים מבלבלים את דעת המתפללים, ועוד נידונים אחרים)

על כן אין מהנכון לכתוב שם הוי' או פסוק שויתי ה' וכדו' על הטבלה שלפני העמוד. ואם ירצו יכולים לכתוב דע לפני מי אתה עומד וכדו'".

מהרש"ם

בשו"ת מהרש"ם ח"א צו, נשאל אודות מקרה בו "נתנו אנשי הביהמ"ד לאומן לעשות מנורה חדשה להעמיד על העמוד נגד הש"ץ, והגבאי מחסרון ידיעתו צוה להאומן לעשות על פרק אחד מפרקי המנורה, שיהיה מנוסך שם יקו"ק הקדוש, וכן עשה".

וקהל המתפללים שלחו שאלה לחותנו של הרב השואל, האם הדבר מותר, והשיב שיש בזה חשש 'בחוקותיהם' כיוון שמשתחווים לכיוון המנורה, וגם יש בזה משום בזיון השם, כיוון שכותב את השם שלא במסגרת פסוק או מקטע מפסוק, אלא לבדו (וגם דן בדברי ה'פנים מאירות' אודות השאלה אם מותר להשתמש בכלי שנכתב עליו שם ה').

המהרש"ם האריך להתפלפל בטענותיו של הרב השואל, ובין היתר כתב ש"מה שכתב רו"מ בשם חותנו הה"צ נ"י דבשם לבד בלא שאר תיבות איכא בזיון טפי, דבריו נכונים". והוסיף ש"בזה נדחה ראיית ה'פנים מאירות' מריקום פסוקים על טלית, דשאני הכא דעושה בצירוף שאר תיבות". והוכיח דבריו מתשובת החת"ס לגבי מצבה (המובאת להלן):

"… מכתבו הגיעני, ובדבר השאלה מק' מיהאלען, שנתנו אנשי הביהמ"ד לאומן לעשות מנורה חדשה להעמיד על העמוד נגד הש"ץ, והגבאי מחסרון ידיעתו צוה להאומן לעשות על פרק אחד מפרקי המנורה, שיהיה מנוסך שם יקו"ק הקדוש, וכן עשה. ואח"ז נתעוררו איזה אנשים שיש בזה חשש, כמבואר בס' סור מרע מהרה"ק מזידיטשוב והוספות הגה"ק מדינוב זצ"ל.

ושלחו השאלה אל כבוד חותנו הרה"צ נ"י, והשיב מדברי הש"ע ביו"ד רע"ו סי"ג, דכלי שהיה כתוב עליו שם, קוצץ. ואף שהפתחי תשובה הביא בשם פנים מאירות שחולק, וסבירא ליה דדוקא בידות דהוי דרך בזיון, ולא בכלי שתיה, מ"מ לא רצה הפמ"א לסמוך על זה. וגם נראה דהבזיון הוא מה שכתב השם שלא במקום הראוי לו בלא צירוף שום פסוק או תחנה ובקשה, ולכן גם בכלים הוי בזיון. ועוד, דגם להפמ"א דבכלים לא הוי בזיון, וכן במנורה, כדאיתא בש"ס דשבת (מ"ד), וסוכה (כ"ט), מכל מקום בנדון דידן, שהוא במנורה לפני העמוד ומשתחוין לפניה, יש בזה חשש 'בחקותיהם', שנראה כמשתחוים לפני אותיות אלו, וגרע מהיכא דכתב כל הפסוק שויתי וגו', ששייך השם מענין הפסוק, מה שאין כן כשכותב השם לבדו. עד כאן תורף דבריו.

הנה מה שכתב שהפמ"א לא רצה לסמוך על זה, המעיין בגוף התשובה ימצא דקאי בכלי שתיה, וצידד להקל, והביא מהטור יו"ד קמ"א דכלי שתיה הוי בזיון, והוא הוכיח להיפוך, וסיים: אלא שלא מלאני לבי לחלוק על הרמב"ם והטור…

ועי' בשערי תשובה או"ח סימן א' סק"ג, בשם מהר"ז לוקאבר ותב"ש ז"ל, במה שעושים מנורות של קלף וכותבים שויתי עם השם, דיש חשש בזיון כשיהיה נאבד, וסיים דבמנורה שבבית הכנסת אין חשש…

ואמנם מה שכתב רו"מ בשם חותנו הה"צ נ"י דבשם לבד בלא שאר תיבות איכא בזיון טפי, דבריו נכונים, שהרי כל האחרונים כתבו גבי קדירת השם, דדוקא בצירוף שאר תיבות יש לצדד להקל ולא בהשם לבדו… ובזה נדחה ראיית ה'פנים מאירות' מריקום פסוקים על טלית, דשאני הכא דעושה בצירוף שאר תיבות…

שוב הראה לי חכם אחד בשו"ת ח"ס בליקוטיו חלק ו' סי' ה', בדין מצבה שכתוב בה שם קדוש, והרב הביא ממ"ש במסכת סופרים פ"ה, שם שכתוב על האבן ישמט ויגנז, ומה"ט צוה שלא להעמידו על הקבר, ולא שמעו לקולו ונשבר האבן.

והח"ס השיב: ברוך המקום שלא שיהה לעלבונו של ת"ח, שמרדו בו ולא שמעו לקולו. אבל לדינא, העיר מדברי רמב"ם בריקום פסוקים בטלית, והעט"ז התיר בפרכת וכלי קדש, כמ"ש הש"ך סוסי' רפ"ג, ואם איתא הא אסור בהנאה! ומסתימת לשון הפוסקים משמע דגם אם יש שמות בפסוקים שרי. והמס' סופרים פ"ה הנ"ל מיירי בכתוב שם קודש לבד בלא חיבור דברים כלל, ובכה"ג גנאי הוא לשם קודש, וכמ"ש האחרונים בדין קדירת שמות שלא יקדור השם לבדו מה"ט. ובכה"ג ודאי טעון גניזה, מה שאין כן כשכותב פסוק או שבח וכדומה, חיבור דברים וביניהם שם קדוש, אין לאסור היכא שלא יכנוס למקום בזיון, ואין חשש כלל, עכ"ד. ומבואר כדברינו הנ"ל".

הרב חרל"פ

בכתב העת 'הפוסק' (בעריכת הרב הלל פוסק) חוברת כ"א סימן רנט, שאל הרב הלל פוסק (בשנת תש"ב [1942]) את הרב יעקב משה חרל"פ אודות שלט חוצות שנכתב בו הפסוק: "שדות בכסף יקנו וכו' נאום ה'" עם שם הוי"ה. ושאל מה דינו.

הרב חרל"פ השיב ש"אם השלט לא נעשה כדי להעמידו במקום קדוש, כמו ה'שויתי' אצל ארון הקודש – הרי זו קלות ראש בערך השם המיוחד ב"ה", ולכן "מהראוי והנכון להתאמץ לפעול… שיגנזו את השלט הזה, ובמקומו יכתבו שלט אחר, ובמקום השם יכתבו ד'":

"… תשובה. למעלת כבוד הרה"ג וכו' מו"ה הלל פוסק שליט"א, הנה על דבר השלט שכתוב בו שם הויה ב"ה ככתיבתו, אם השלט לא נעשה כדי להעמידו במקום קדוש, כמו ה'שויתי' אצל ארון הקודש – הרי זו קלות ראש בערך השם המיוחד ב"ה, ומהראוי והנכון להתאמץ לפעול אצל המקומות אשר השלט שמה, שיגנזו את השלט הזה, ובמקומו יכתבו שלט אחר, ובמקום השם יכתבו ד', ויקיימו בזה 'מפני שמי נחת הוא'. מוקירו ומברכו יעקב משה חרל"פ. כ"ה ניסן תש"ב לפ"ק".

כתיבת שם על מפת החלות

לשכת הסופר

בלשכת הסופר (רב שלמה גאנצפריד, בעל ה'קסת הסופר') יא, כח, הביא את דברי ה'שערי תשובה' הנ"ל, והוסיף ש"בזמננו נתחדש שעושין מפות לכסות בהן את החלות בליל שבת קודש, ומדפיסים עליהם – או שעושים בהם במעשה רקמה – סדר הקידוש עם שמות הקדושות. נראה לי דיש לבטל גם כן מטעמים הנ"ל. וגם מפני שהן עשויות להתכבס, וקרוב חשש מחיקת השמות":

" כח. שלא בספר וכו'. כתב בשערי תשובה או"ח סי' א' סק"ג וז"ל וראיתי בכתבי בד"ז וכו' על מה שהיו רגילין לעשות מנורות על קלף מצוירים להניח בסידורים וכותבין בהם שויתי ה' וכו' השם בן ד' אותיות ושאר שמות. ומנורה הזאת היתה נקראת 'שויתי'. והטעם הוא בכדי שיהיה נזכר שלא לשוח שיחה בטלה בתוך התפלה מאימת השם אשר לנגד עיניו.

וכתב על זה בשם דודו אא"ז הגאון בעל תבואות שור… עכ"ל שערי תשובה.

והנה בזמננו נתחדש שעושין מפות לכסות בהן את החלות בליל שבת קודש, ומדפיסים עליהם – או שעושים בהם במעשה רקמה – סדר הקידוש עם שמות הקדושות. נראה לי דיש לבטל גם כן מטעמים הנ"ל. וגם מפני שהן עשויות להתכבס, וקרוב חשש מחיקת השמות".

קול יעקב

והביאו בספר קול יעקב על יו"ד רעו, צב:

"שם בהגה: ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר וכו'… קסת הסופר סי' י"א אות כ"ח בלשכת הסופר, וכתב לשכת הסופר שם: והנה בזמנינו נתחדש שעושין מפות לכסות בהם החלות בליל שבת קודש, ומדפיסים עליהם או שעושין בהם במעשה רקמה סדר הקידוש עם שמות הקדושות, נראה לי דיש לבטל גם כן מטעמים הנ"ל, וגם מפני שהם עשויות להתכבס, וקרוב חשש מחיקת השם ח"ו, עי"ש".

שם על הפרוכת

חלקת יעקב

בשו"ת חלקת יעקב יו"ד קנו, נשאל אודות רקימת שם הוי"ה על הפרוכת, והרב השואל אסר מחמת דברי הרמ"א ש"אסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר, דיוכל לבא לידי בזיון".

והשיב ה'חלקת יעקב' שהפרוכת "לא תבוא לידי בזיון, כיון דתשמישי קדושה נגנזין".

בהמשך מביא את דברי ה'שערי תשובה' הנ"ל בשם ה'תבואות שור' שמצד אחד החמיר לגבי קלפי ה'שוויתי', ומנגד כתב ש"מכל מקום כשקובעים אותה תחת טבלא של זכוכית – לית לן בה, ולא קפיד רק על אותן וכו'", והסיק מכך ה'חלקת יעקב' ש"אם כן לכאורה גם בנידון דידן כן יש לומר דלא יבוא לידי בזיון" (בהמשך דן מצד נידונים אחרים שיכולים להיות בעייתיים באריגת שם ה' על הפרוכת):

"שאלה חמורה ברוקמי פרוכת בענין השמות ועצה נכונה לזה…

מכתבו בשאלתו קבלתי לנכון, וז"ל: איש חרדי, פרנסתו שרוקם פרוכות ומעילי ס"ת, נרתיקי טלית ותפילין וכיו"ב, המלאכה נעשית באופן זה שאשתו מציירת את הכל על האריג (השטאף) של קטיפה או משי (עס ווירד אבגעפויסט בלע"ז) ואחר כך רוקמות פועלות נכריות את האותיות ואת הציורים, והם היחידים בבואנס-אירוס באומנות הלזו, באופן שגם חוגי הליברלים מבקשים מהם תשמישי קדושה כאלו. ועתה בשאלתו אם מותר לו לעשות פרוכת לאיש (כנראה אינו חרדי) שרוצה לנדב לבית הכנסת שלו ושיהי' כתוב עלי' בין השאר "נר ה' נשמת אדם", והראבינער של בית הכנסת זה רוצה דווקא שהשם הקדוש יהיה מרוקם דוקא בארבע אותיות של השם הקדוש ולא בשני יודין או ה' כנהוג, וכתר"ה אסר מהא דיו"ד סי' רע"ו סי"ג דאסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר דיוכל לבא לידי בזיון.

א) והנה לכאורה להמבואר בתוס' מגילה כ"ו ב' ד"ה מריש הוי פרוכת תשמיש קדושה לא תשמיש דתשמיש, וא"כ לא תבוא לידי בזיון כיון דתשמישי קדושה נגנזין, וברמ"א יו"ד סי' רע"ו שם מבואר ג"כ דלכן נזהרין שלא לכתוב שם באגרת.

ובפ"ת שם ס"ק כ"ו כ"ז בשם התבואות שור שהתרעם על זה, והעולם אינן נזהרין מלכתוב על העמוד שמנגד המתפלל הפסוק שויתי ד' לנגדי תמיד גם בד' אותיות של שם ההויה, וגם באגרות אין העולם כ"כ נזהרין מלכתוב שמות. ועי' תומים ובנתיבות חו"מ סימן כ"ז מה שצווחו על זה שהעולם אינם נזהרין לכתוב במכתבים שמו של הקדוש ברוך הוא בלע"ז, כמו גאט בלשון אשכנז ואדיע בלשון צרפת, ובעווה"ר קילא זאת בעיני ההמון אף שנזרקין אח"כ לאשפה.

ועי' בשערי תשובה או"ח סימן א' ס"ק ג' שהאריך בזה, ומביא לתב"ש שהתרעם לכתוב השמות על השויתי לפני העמוד, ומסיים: מכל מקום כשקובעים אותה תחת טבלא של זכוכית – לית לן בה, ולא קפיד רק על אותן וכו', וגם שעל הרוב בא לידי מחיקת השם. א"כ לכאורה גם בנידון דידן כן יש לומר, דלא יבוא לידי בזיון. ועי' רמ"א או"ח סי' קנ"ד ס"ו ותשו' הב"ח סי' י"ז".

חתם סופר

עי' בחת"ס המובא להלן בדין כתיבת שם על מצבת קבר, שכתב כבדרך אגב שמותר לכתוב "פסוקים עם שמות הקדושים" על פרוכת, כי אין חשש שתבוא לידי בזיון.

עטרת פז

בשו"ת עטרת פז ח"א כרך ב יו"ד יג, דן אודות פרוכת שנפתחת לשני צדדים, ועל חציה האחד כתבו אותיות יו"ד וה"א, ועל צידה השני כתבו אותיות וא"ו וה"א. ה'עטרת פז' דן מצד צדדים וחששות שונים, ובסעיף קטן ט, הוא דן מצד כתיבת שם על הפרוכת.

וכתב: "בודאי שמן הראוי להקפיד שבפסוק אשר מוזכר בו אחד מן השמות הקדושים, כשם הויה ב"ה או אלוקים וכו', שלא לכותבם בפרוש כהוייתם, אלא יעשה בהם סימנא בעלמא, כגון דבמקום שם הוי"ה ב"ה יכתוב אות ה', ובשם אלוקי"ם יכתוב בקו"ף במקום בה"א, וכן ע"ז הדרך. דלמאי נצרכא שיכתוב במפורש את שמות הקודש, אשר לפעמים יכולים להגיע לידי בזיון ח"ו, עי' נפילת הפרוכת בעת החלפתה, וכן בלייתה במשך הזמן וכדו', ואף שחששא זו היא רחוקה, די לנו שאנו מתירים את עצם כתיבת הפסוקים, אבל את שם ה' ושאר השמות הקדושים לחומר קדושתם איכא למיחש בהו טפי אף לחששא רחוקה".

ואחר שהביא את דברי השד"ח הנ"ל לגבי סידורים, ולשכת הסופר בעניין פסוקי הקידוש במפה של החלות, הוסיף ש"בפרט בפרוכת יש להזהר, דלמאי צרכה כלל שיהיה כתוב שם שמים במפורש, הרי די לחכימא ברמיז"א שיכתוב את השמות הקדושים ברמז בלבד". ולכן מוטב שלא לכתוב שמות קדושים על הפרוכת אלא לשנותם:

"ועכ"פ, על אף האי שריותא דשרינן הכא את פתיחת הפרוכת הנ"ל, אשר בפתיחתה נפרדים אותיות הוי"ה ב"ה, אוזן שומעת בקרב חכמים תלין, כי ראוי להזהר ולהקפיד מאד שכאשר רוקמים פסוקים על הפרוכת המכסה את ארון הקודש, אף על גב שבעיקרו של דבר יש להתיר ענין זה של כתיבת פסוקים שונים ע"ג הפרוכת… מ"מ בודאי שמן הראוי להקפיד שבפסוק אשר מוזכר בו אחד מן השמות הקדושים, כשם הויה ב"ה או אלוקים וכו', שלא לכותבם בפרוש כהוייתם, אלא יעשה בהם סימנא בעלמא, כגון דבמקום שם הוי"ה ב"ה יכתוב אות ה', ובשם אלוקי"ם יכתוב בקו"ף במקום בה"א, וכן ע"ז הדרך. דלמאי נצרכא שיכתוב במפורש את שמות הקודש, אשר לפעמים יכולים להגיע לידי בזיון ח"ו, על ידי נפילת הפרוכת בעת החלפתה, וכן בלייתה במשך הזמן וכדו', ואף שחששא זו היא רחוקה, די לנו שאנו מתירים את עצם כתיבת הפסוקים, אבל את שם ה' ושאר השמות הקדושים לחומר קדושתם איכא למיחש בהו טפי אף לחששא רחוקה.

ועי' בשדי חמד, בכללים (מע' מ כלל יב אות ח) ד"ה: 'עתה שלהי שנתינו וכו", שעמד שם בענין אם נכון לתקן בסידורים לשנות את השמות הקדושים ולהדפיס ב' יודי"ן במקום הוי"ה, או שם אל כדי להקל קדושתם ולהוציאם מקדושה חמורה להצילם מבזיון וכו'. והביא שם שבאמת בשו"ת התשב"ץ (ח"א סי' ב) ובחידושי הר"ן על מס' שבת (קטו ע"ב) מתבאר כי גם בימים הראשונים נהגו לשנות בשמות הקדושים כדי להזהר בקדושתם, וכן מצא ג"כ במחזור ישן נושן שנדפס עוד בשנת ש"א שנדפסו בו שינויים בשמות הקדושים. ע"ש שהאריך בזה, והסכים לגאוני דורו לשנות בהדפסת השמות הקדושים בכל מאי דאפשר, והיינו דבמקום שם המפורש שיעשו שני יודי"ן והאל"ף למ"ד לחברם, וכן בשאר השמות הקדושים. ע"ש.

וראה גם בס' קול יעקב (סי' רעו ס"ק צב), שהביא שם את דברי הלשכת סופר (סי' יא ס"ק כח) שכתב בענין המפות שעושים לכסות את החלות בליל שבת קודש ומדפיסים עליהם או שעושים עליהם במעשה ריקמה את סדר הקידוש עם השמות הקדושים, דיש לבטל זאת כדי שלא יגיעו לידי בזיון. ע"ש. ואף דשם מפני האי טעמא דבזיון אין לכתוב בכלל פסוקים כיון שאינם משתמרים וכו', מ"מ דוק מינה ואוקי באתרין, כי אף על גב שבפרוכת הקודש לא שייך כ"כ האי טעמא דבזיון ח"ו, ולכן שרינן את כתיבת עצם הפסוקים, מ"מ כאמור ענין שם שמים חמיר טפי, וכעין שכתב נמי הרמ"א בשו"ע יו"ד (סו"ס רעו) דאסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר, דיוכל לבוא לידי בזיון. ע"ש. ומדברי השד"ח (הנ"ל) חזינן דמחמיר, שאפילו בסידורים הסכים עם גאוני דורו לתקן שלא יכתבו שם השם מפורש, וממילא על הפרוכת בודאי ראוי להזהר שלא לכתוב שם הוי"ה ב"ה (ובהא דכתב השד"ח דיכתבו ב' יודי"ן במקום שם ה' דקדושתו פחות חמורה, עי' בספר חסידים (סי' תתקלה) שמבואר בדבריו דס"ל להתיר את מחיקת ב' יודי"ן שנכתבו לרמז לשם השם, ע"ש. וע"ע בהגהות מקור חסד (שם אות א) מש"כ בזה. ע"ש. וראה גם בביאור ברית עולם לרבינו החיד"א בס' חסידים (שם) שציין על דברי הרדב"ז בתשובותיו (סי' רז) דמשמע דאינו יכול למחוק, וציין שם נמי על דבריו בשיורי ברכה (יו"ד סי' רעו). ע"ש. וראה עוד בשו"ת יחו"ד (ח"ג סי' עח) ובחלק ד (סי' נ). ע"ש. ואכמ"ל בזה). ובפרט בפרוכת יש להזהר, דלמאי צרכה כלל שיהיה כתוב שם שמים במפורש, הרי די לחכימא ברמיז"א שיכתוב את השמות הקדושים ברמז בלבד. וק"ל. וע"ע בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ת (חיו"ד סי' קפא), ובס' שערים המצויינים בהלכה (ח"א סי' יג אות ה) ד"ה כתב, ובשו"ת עולת יצחק ח"א (סי' קלד) ע"ש".

שם על מצבת קבר

חתם סופר

בשו"ת חת"ס ח"ו ליקוטים ה, נשאל אודות "מצבת האבן על קבר שהיה כתוב בו שם קודש", ש"ציוה הרב שלא להעמידו על הקבר". והרב המקומי התנגד לכך וצווה שלא להציב את המצבה על הקבר.

אולם החת"ס כתב ש"אלו הוינא התם הייתי שואל להרב המורה מה יענה במצבת קודש איש האלקים הרי"ף זצ"ל, שנדפס סוף סדר נזיקין, ושם כתוב ג' שמות קדושים: אלקים, שדי, אל". "ודוחק לומר שהיה נכתב בכתב מאשיטא[2], דמשמע אפי' בכה"ג אסור". והוסיף להקשות על הרב השואל מהרמב"ם ועוד, והסיק: "מכל מקום משמע דפרוכת וכלי קודש – אפי' פסוקים עם שמות הקדושים – מותר".

בסוף תשובתו סיפר שנשאל האם הביטוי כשכותבים 'בית אל' יש לקדש את השם, והשיב שלא, והוכיח זאת מכך שעשו יום טוב על ביטול אזכור שם ה' בשטרות, "וקשה: אכתי, מה יעשו בשטרות הנכתבים בעיר בית אל, שצריך לכתוב שם העיר! ומכל שכן גיטי נשים! אלא על כרחך איננו קודש". ועוד הוכיח מאותו מעשה ש"במה שכתבו: 'כהן לאל עליון' לא נאסר השטר בהנאה, רק שחששו שאח"כ ישליכו לאשפה":

"… הגיעני דברו פה בקרית חוצות, והלכתי לנוח ולא להביא עלי אחריות דאחרים, גם אין לי ספרים ככל הצורך, הנה ראיתי במכתבו העתק פסק אודת מצבת האבן על קבר שהיה כתוב בו שם קודש, וציוה הרב שלא להעמידו על הקבר, מפני שכתוב במסכת סופרים פ"ה: שם שכתוב על האבן ישמט ויגנז.

ועוד האריך וכתב שלא שמעו לקולו, ונשבר האבן כשרצו להעמידו, ואפילו הכי חזרו וקבעוהו בחשוקים של ברזל בל ימוט. אומר אני: ברוך המקום שלא שיהה לעלבונו של ת"ח שמרדו ברבם ולא שמעו לקולו, ולא היה שם ת"ח שנחלקו עליו, ואיהו מרא דאתריה. על כן שקיל הקדוש ברוך הוא למטרפסי' דהני אינשי ונשבר האבן.

אבל לדינא, אלו הוינא התם הייתי שואל להרב המורה מה יענה במצבת קודש איש האלקים הרי"ף זצ"ל, שנדפס סוף סדר נזיקין, ושם כתוב ג' שמות קדושים: אלקים, שדי, אל. ושם שדי בודאי אי אפשר לכתוב בשום שינוי. ודוחק לומר שהיה נכתב בכתב מאשיטא, דמשמע אפי' בכה"ג אסור, כדמשמע מש"ך ססי' רע"ו.

ועוד, אם כדברי הרב הנ"ל, מה הצריך הרמב"ם להאריך באסור ריקום פסוקים בטלית? – וה'עטרת זקנים' התיר על פרוכת וכלי קודש, כמו שכתב ש"ך סס"י רפ"ג – תיפוק ליה דאסור בהנאה מיד ולאלתר! כמו שכתב הוא ז"ל, דהאבן נאסר מיד בהנאה בתלוש, ושוב אסור להעמידו. ודוחק לומר דרמב"ם מיירי מפסוקים בלי שם קודש, דגם זה אסור, וכדמשמע ממג"א ססי' תרל"ח; מכל מקום משמע דפרוכת וכלי קודש – אפי' פסוקים עם שמות הקדושים – מותר… (אח"כ דן מצד טענת השואל שיש איסור הנאה מכתבי הקודש)

ופעם אחת נשאלתי מסופר אחד, אם צריך לקדש 'בית אל', ואז עדיין לא נדפס הספר בני יונה, ואמרתי מסברא דאינו קודש, דהרי חז"ל עשו יום טוב מגלת תענית ביום דאתבטלא אדכרתא מן שטרי', שהיה רגילין לכתוב: שנת כך וכך ליוחנן כהן גדול לאל עליון, ונמצא דהפורע שטרו משליכו לאשפה, על כן בטלוהו. וקשה: אכתי, מה יעשו בשטרות הנכתבים בעיר בית אל, שצריך לכתוב שם העיר! ומכל שכן גיטי נשים! אלא על כרחך איננו קודש. מכל מקום, מוכח דבמה שכתבו: 'כהן לאל עליון' לא נאסר השטר בהנאה, רק שחששו שאח"כ ישליכו לאשפה. אבל זולת זה אין חשש, והיינו משום שהוא חיבור דברים, ונכתב על דרך כבוד ד', והדברים ברורים לפע"ד".

שם על תכשיט

בית דוד

בשו"ת בית דוד (לרב זאב וולף לייטר) מה, נשאל לגבי "אחד ששלח לו בנו שלשלת של זהב, וחרות עליו שם שדי", ושאל "אם מותר לישא השלשלת" וגם "אם יש לו לחזור לבעליו, דבודאי ימכרנו לאחר, ואית ביה משום 'לפני עור'".

וכתב שהשואל העלה ש"כיון דאסור לכתוב שם על כלים, כיו"ד רע"ו, בודאי לא כיון לקדשו". ומשמע שה'בית דוד' מקבל את סברתו.

ובאשר להחזרת השרשרת למוכר, כתב ש"אף לשיטת המחמירין, זה לא הוי רק בזיון לחוד, ואולי אין כאן בזיון, למה שכתב בשו"ת פנים מאירות… דחקקו שם על כוסות דמותר להשתמש בהם, דדוקא בידות הכלים, שהוא בזיון, ויד הכל ממשמשין בו, מה שאין כן במקום מכובד – שרי", "ואם כי לא רצה לסמוך על דבריו להתיר, על כל פנים במקום גרם בעלמא, דאולי יבא לידי בזיון, נוכל להקל".

ולמעשה כתב: "נראה לי להתיר להחזיר", שכן"בתרי דרבנן יש להתיר, והכא הוי תרי דרבנן, דשם שלא במקומו אינו רק מדרבנן לכמה אחרונים, וגרם מחיקה אינו רק דרבנן":

"על דבר השאלה באחד ששלח לו בנו שלשלת של זהב, וחרות עליו שם שדי, אם מותר לישא השלשלת או לא, ואם יש לו לחזור לבעליו, דבודאי ימכרנו לאחר ואית ביה משום 'לפני עור'.

ומעלת כבוד תורתו הקדושה האריך בהא דעירובין ו', ומשו"ת חו"י סימן ט"ז, ושו"ת שאילת יעב"ץ, וכתב: כיון דאסור לכתוב שם על כלים, כיו"ד רע"ו, בודאי לא כיון לקדשו…

אך במה שנסתפק אם מותר להחזיר להמוכר שכבר קנה ממנו, או אולי אסור משום 'לפני עור' מש"ס דאמר 'יגנוז' משמע רק גניזה, ומחיוב[3] לגנזו, ובודאי אסור למכרו לישראל אחר, דאולי לא ירגיש הישראל האחר שיש בזה קצת איסור. אבל להחזירו להמוכר יש לצדד להתיר, אף שהוא חשוד למכרו לישראל אחר, דאינו מחיוב להציל ממונו בשביל להציל אחרים ממכשול, עי' רמ"א יו"ד קנו, בלאו הכי יש לומר דהוי רק גרם מחיקה ושרי בשבת ק"כ. ואף לשיטת המחמירין, זה לא הוי רק בזיון לחוד, ואולי אין כאן בזיון, למה שכתב בשו"ת פנים מאירות ח"ב סוף סי' קל"ב, דחקקו שם על כוסות דמותר להשתמש בהם, דדוקא בידות הכלים, שהוא בזיון, ויד הכל ממשמשין בו, מה שאין כן במקום מכובד – שרי. ותמה על ר"מ ומחבר שכתב 'כלי', דמוכח דאין חילוק, ואם כי לא רצה לסמוך על דבריו להתיר, על כל פנים במקום גרם בעלמא, דאולי יבא לידי בזיון, נוכל להקל…

ונראה לי להתיר להחזיר… דבתרי דרבנן יש להתיר, והכא הוי תרי דרבנן, דשם שלא במקומו אינו רק מדרבנן לכמה אחרונים, וגרם מחיקה אינו רק דרבנן, כנלע"ד".

אגרות משה

בשו"ת אגרות משה יו"ד ח"ב קלו, נשאל "בדבר תכשיט לנשים עשוי כעין יד, וחרות עליו שם דשי[4]", וכתב ש"לעשות דבר כזה – ודאי אסור". ובאר ש"לבד האיסור לכתוב שמות על כלים ותכשיטין, אף אם היו נזהרות להחזיקו במקום נקי", יש גם איסור מצד "שלכתוב השם לבדו בלא תיבות אחרות שיש להם איזה המשך ובאור דבר – הוא נמי כמו הזכרת השם לבטלה". והאריך לבאר זאת.

וכתב שהרמ"א שכתב שאין לכתוב את השם שלא בספר, הכוונה כשיש עמו מילים נוספות של פסוק וכדומה, ומטעם שלא יבוא לידי ביזיון, "אבל לכתוב שם לבד – אסור מדינא, מהקרא ד'ה' אלקיך תירא' אף באופן שליכא בזיון":

"בענין תכשיטים שכתוב עליהם שם דשי, אם מותר לעשותן, ואם מותר לסחור בהן…

הנה בדבר תכשיט לנשים עשוי כעין יד, וחרות עליו שם דשי – לעשות דבר כזה ודאי אסור, לבד האיסור לכתוב שמות על כלים ותכשיטין, אף אם היו נזהרות להחזיקו במקום נקי, מטעם שלכתוב השם לבדו בלא תיבות אחרות שיש להם איזה המשך ובאור דבר – הוא נמי כמו הזכרת השם לבטלה… (מאריך לבסס זאת)…

וכיון שהזכרת השם לבד אף לצורך הוא באיסור מוציא שם שמים לבטלה, נראה שעוד הוא כל שכן שאסור לכתוב השם לבדו בלא עוד תיבות שיש להם איזה המשך ובאור דבר, אף אם כתיבה אינו כדבור, מאותו הקרא עצמו כדכתבתי. ומה שכתב הרמ"א /יו"ד/ בס"ס רע"ו: 'ואסור לכתוב שם לכתחלה שלא בספר דיוכל לבא לידי בזיון', נראה שטעם זה הוא כדי לאסור לכתוב שם אף על עוד תיבות שיש להם המשך וקשור דברים, שאין בזה איסור דלבטלה, שמ"מ אסור מטעם שלא יבא לידי בזיון. אבל לכתוב שם לבד – אסור מדינא, מהקרא ד'ה' אלקיך תירא' אף באופן שליכא בזיון.

ציץ אליעזר

בשו"ת צי"א חלק טז, ל, נשאל לגבי "העונדים שרשרת זהב על הצוואר, שמחובר אליה תכשיט זהב וחרוט עליו פסוק מן התורה עם שם שמים", אם מותר להיכנס כך לשירותים או לבית המרחץ.

ותחילה כתב שיש בזה בעיה מצד שלפעמים עומדים מול זה בעירום, והדבר אסור. אך מלבד זאת, "בכלל אסור לחרוט בכזאת על סתם תכשיט, כי זה הוה ליה בדומה למה שפוסק הרמ"א" שאסור לכתוב את שם ה' שלא על גבי ספר, משום חשש בזיון השם. אך ציין ש"כתבתי בלשון "יתכן", כי זה לא דומה לגמרי, מכיון שבכאן הוא קבוע בתכשיט של זהב שומרים על כללות התכשיט מפאת יוקרתו, ובגלל כן זה לא דמי גם לשם שהיה כתוב על כלי או ידות הכלים". והביא משו"ת בית דוד שנשאל שאלה דומה והשיב לאיסור: "ועל יסוד ההלכה האמורה, שאסור לכתוב שם שלא על ספר מחשש שמא יבא לידי בזיון, השיב לאיסור, בנימוק כי אסור לכתוב שם על כלים וחוששין לבזיון":

"העונדים שרשרת זהב על הצוואר, שמחובר אליה תכשיט זהב וחרוט עליו פסוק מן התורה עם שם שמים, אם מותר להם להתרחץ או להכנס לביהכ"ס כאשר השרשרת על בצווארם.

שאלתך היא, על אותם בני אדם ההולכים עם שרשרת זהב על צוואריהם, ולשרשרת מחובר תכשיט זהב, ולפעמים חרוט על התכשיט פסוק מהתורה, כגון: יברכך ה' וישמרך, או שם משמות הקדושים וכדומה, אם מותר לאותם בני אדם להכנס להתרחץ או להכנס לביהכ"ס כאשר השרשרת על צוואריהם.

וזאת תשובתי על זה בע"ה בקצרה…

ב) והיכא שחרוט על התכשיט שם משמות הקדושים, אזי הדבר חמור ביותר, כי אסור בכלל לעמוד לפני זה ערום אפילו שלא בבית הכסא ובית המרחץ…

ועוד זאת יתכן, שבכלל אסור לחרוט בכזאת על סתם תכשיט, כי זה הוה ליה בדומה למה שפוסק הרמ"א ביו"ד סי' רע"ו סעי' י"ג דאסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר, דיוכל לבוא לידי בזיון וכו'. כתבתי בלשון "יתכן", כי זה לא דומה לגמרי, מכיון שבכאן הוא קבוע בתכשיט של זהב שומרים על כללות התכשיט מפאת יוקרתו, ובגלל כן זה לא דמי גם לשם שהיה כתוב על כלי או ידות הכלים, ובכה"ג מובא בפ"ת שם בס"ק כ"ה בשם שו"ת פנים מאירות שכתב לחלק דדוקא בידות שהוא מקום בזיון אסור, אבל על כלי מכודד[5] יש לומר דמותר להשתמש בו, יעו"ש… ויעוין בשו"ת בית דוד (לייטער) סי' מ"ה שנשאל אודות אחד ששלח לו בנו שלשלת זהב וחרות עליו שם שדי, אם מותר לישא השלשלת, ועל יסוד ההלכה האמורה שאסור לכתוב שם שלא על ספר מחשש שמא יבא לידי בזיון השיב לאיסור, בנימוק כי אסור לכתוב שם על כלים וחוששין לבזיון, יעו"ש".

שם על קירות בית הכנסת

ציץ אליעזר

עוד בשו"ת צי"א חלק יז, טז, ב, נשאל: 1. "אם מותר לצייר על גבי קירות בית הכנסת פסוקים עם שמות הקדושים". 2. "אם מותר להרוס קיר שעליו שמות הקדושים" כדי להרחיב את בית הכנסת. 3. "אם מותר לעבור עליהם עם צבע כדי לחזק את הכתב של הפסוקים".

והשיב ש"לכתחילה אין לעשות זאת, כי נתקלים סביב כן בבעיות חמורות". והזכיר את דברי הרמ"א שאין כותבים את השם שלא בספר. והוסיף שאף שהיה מקום לחלק בין כתיבה על דבר המיטלטל לכתיבה על דבר קבוע, "פשטות דברי הרמ"א משמע דבא לאסור לכתחילה בזה כל היכא שכותבו שלא בספר" (והזכיר מעשה שהביא הרב מאיר שפירא, ש"בבית כנסת של ה"ר יהודא החסיד ז"ל הי' על הכותל שם המפורש, ולא הסירו את העכביש מחשש מחיקה", ואזי "נוכחים מזה לדעת עד כמה מן הזהירות שיש להזהר כאשר נמצא שם כתוב על כותל").

באשר לשאלה השנייה השיב: "ודאי שיהיה אסור, כי על ידי כך יפגעו גם בשמות הקדושים שיתפוררו, ויעברו איפוא על איסור מחיקה". והעצה היא לקלף שכבה מעובי הקיר עם השם הקדוש לפני שהורסים את הכותל. וגם אז, יש מחמירים שדווקא נוכרי יעשה זאת, מחשש שהשם ייפגם תוך כדי הקילוף:

"ב. אם מותר לצייר ע"ג קירות ביהכ"נ פסוקים עם שמות הקדושים, וכשמצויר כבר ורוצים להרחיב את הבית הכנסת, אם מותר להרוס קיר שעליו שמות הקדושים, וכן אם מותר לעבור עליהם עם צבע כדי לחזק את הכתב של הפסוקים…

ב) שאלתך השניה היא: מה הדין לגבי ביהכ"נ שמצוירים ע"ג קירותיו פסוקים עם השמות הקדושים, אם מותר לכתחילה לעשות זאת, ואם ירצו להרחיב את ביהכ"נ, האם יהיה מותר להרוס, וכן כאשר רוצים לעבור עם צבע ולחזק את הכתב של הפסוק, האם סייד שאינו יהודי רשאי לעשות זאת, ע"כ.

תשובה. לכתחילה אין לעשות זאת, כי נתקלים סביב כן בבעיות חמורות, והרי זה בדומה לפסק הרמ"א ביו"ד סי' רע"ו סעיף י"ג שפוסק דאסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר, דיוכל לבוא לידי בזיון וכו', ע"ש. ובפ"ת ס"ק כ"ו, הגם דיש לחלק בין היכא שכותב על דבר המיטלטל לבין היכא שכותבו על מחובר, מכל מקום פשטות דברי הרמ"א משמע דבא לאסור לכתחילה בזה כל היכא שכותבו שלא בספר, ויעוין בספר אור המאיר להגר"מ שפירא ז"ל סימן י"ז שכותב שמצא בסדר הדורות במערכת אלף החמישי שהביא שיש קבלה מחכמי הדור שבבית כנסת של ה"ר יהודא החסיד ז"ל הי' על הכותל שם המפורש, ולא הסירו את העכביש מחשש מחיקה, עיין שם. נוכחים מזה לדעת עד כמה מן הזהירות שיש להזהר כאשר נמצא שם כתוב על כותל. ועוד יעוין ביו"ד שם בסעיף ט' ופ"ת סק"י עיין שם.

אתאן לשאלתך השניה בזה, בשמות הקדושים הכתובים כבר ע"ג כותל ביהכ"נ, אם ירצו להרחיב את הביהכ"נ האם יהיה מותר להרוס קיר שמצוירים עליו פסוקים עם שמות הקדושים.

תשובתי על כך היא, ודאי שיהיה אסור, כי על ידי כך יפגעו גם בשמות הקדושים שיתפוררו, ויעברו איפוא על איסור מחיקה. ואין עצה כי אם שיקלוף מתחילה את השמות מהקיר בזהירות וביחד עם קליפה מעובי הסיד, יעוין במג"א או"ח סי' ל"ב ס"ק כ"ו ובשו"ת חתם סופר חאו"ח סוף סימן ל"ג יעו"ש.

וזאת לדעת, שאפילו ע"י קליפה ישנן המחמירים שהדבר יעשה ע"י ישראל מחשש לפן ואולי לא יקלוף יפה, אלא מורים שיעשו זאת ע"י פועל עכו"ם, כמבואר בשו"ת אור המאיר שם, וכותב שם וז"ל: ועובדא ידענא שבעירנו טארנאפאל הורה הגאון הקדוש בעל מנחת חנוך ז"ל כן להתיר קליפת השמות ע"י עכו"ם ומעשה רב עכ"ל עיין שם".

שם על קופת צדקה

מנחת יצחק

בשו"ת מנח"י ח"ח פז, כתב אודות "קופסאות שמעמידים בבית המתנדבים לתת בתוכה כסף נדבתם לאיזה צדקה, ונדפסו עליהם איזה פסוקים ובהם שמות קדושים", שהרב השואל "האריך ברב בקיאותו וחריפותו לבאר מש"ס ופוסקים גודל האיסור בזה".

וכתב על כך המנח"י ש"אין ספק שאין להשתמש עם הקופסאות האלה מחמת כל הטעמים שהובא בקונטרסו" של הרב השואל. ומנה את הבעיות שיש בזה: 1. " משום איסור בזיון השם", ומפנה לדין של שם שנכתב על הכלים וכו', והוסיף ש"מדסתמו, משמע דעל כל כלים – אפילו מכובדים – אסור". ואף ל'פנים מאירות' שמיקל, מודה שבכלים מבוזים אסור, ואפילו כלי שתייה נחשבים מבוזים, וק"ו קופסאות. ואמנם אפשר שקופת צדקה אינה קופסא מבוזית, אך גם הפנ"מ לא התיר אלא כאשר כורך "על מקום השם גימונית של זהב או של משי".  2. "מה שכותבין על קופסאות לא עדיף מכתיבה שלא בספר" שמבואר ברמ"א שזה אסור. וזה גם לצורך מצווה. והוכיח זאת מדברי ה'אשכול', שכתב ששם ה' לא נכתב במגילת אסתר כי היא נקראה 'איגרת', ולא רצו לעשות חילוק בין איגרת זו לאיגרות אחרות שבהן גזרו לא להזכיר את שם ה', ואף שתקנת חכמים היתה מאות שנים אחר כך, באר ה'נחל אשכול' ש"יתכן דגם קודם גזרת יונים עשו חכמים גדר שלא להזכירו באגרת". הרי ש"כדי שלא לבוא לעשות כן באגרת אחר, ויבוא לידי ביזיון, לא הזכירו שם במגילת אסתר". ובפרט ש"כשמתקלקלין, משליכין חוצה בין האשפות ר"ל, וביותר שהשמות נכתבין באותיות קטנות מאד, שקשה לראותן רק בהסתכלות היטב, וממילא אינן יודעין לשמרם בקדושה". 3. הביא את דברי ה'שערי תשובה' בשם ה'תבואות שור' הנ"ל, והסיק ששם, "אף דנעשה לאפרושי מאיסורא, שלא לשיח שיחה בטלה בשעת התפילה, ונעשה להניח בסידורים, מכל מקום חששו שלא לבוא לידי ביזיון", ואזי "מכל שכן בנדון דידן" (בהמשך דן מצד איסור הנאה מכלי שיש עליו שם ה', ודבריו אלו יובאו להלן בדיון אודות איסור ההנאה).

ומסכם: "תבנא לדינא, דבודאי אין להשתמש בקופסאות הכתובים בהם שמות הקודש מכל הטעמים הנ"ל":

"בדבר הקופסאות של צדקה שנדפס עליהם מזמורים עם שמות הק'…

את גי"ה עם הקופסא אשר נמסר לי מאת כת"ה ראיתי, ונשתוממתי לראות אשר ישנם קופסאות שמעמידים בבית המתנדבים לתת בתוכה כסף נדבתם לאיזה צדקה, ונדפסו עליהם איזה פסוקים ובהם שמות קדושים, וכת"ה האריך ברב בקיאותו וחריפותו לבאר מש"ס ופוסקים גודל האיסור בזה, לא הניח כמעט דבר קטן וגדול להוציא הלכה לאמיתו.

והנה אף שהייתי רוצה לבוא בכתובים ולנגוע עכ"פ בקצה המטה בכל הענינים שהזכיר בדבריו, כדרכו של תורה, אבל מחמת גודל טרדותי, ואין רצוני לעכב תשובתי בדבר הנוגע לאפרושי מאיסורא, אבוא בקצירת האומר עכ"פ ולהביע חוו"ד העניה, שאין ספק שאין להשתמש עם הקופסאות האלה מחמת כל הטעמים שהובא בקונטרסו, ואנקוט בקצרה.

הנה כ"ת כתב דיש ג' טעמים לאיסורא כדלהלן.

א' משום איסור בזיון השם, ואיסורן מפורש בש"ס (שבת ס"א ע"ב) ורמב"ם (פ"ו מה' יסה"ת ה"ו) וש"ע (יו"ד סי' רע"ו סעי' י"ג), דכלי שהיה כתוב עליו שם קוצץ מקום השם וגונזו, ומדסתמו משמע דעל כל כלים – אפילו מכובדים – אסור. ואף לה'פנים מאירות' דמיקל במכובדים, מ"מ הרי לדעת הטור… כלי שתיה מקרי כלים מבוזים, כמ"ש בפמ"א… ומכל שכן קופסאות, דנקראים מבוזים לכולי עלמא, וגם לדעת החת"ס (ליקוטים סי' ה'), בנכתב השם בחיבור דברים לא הוי דרך ביזיון, אבל ההשתמשות בהם הוי דרך ביזיון, אבל יש לומר: כיון דהוי לצורך צדקה הויין מכובדים. עכת"ד. אמנם אף בשל זהב כתב בפמ"א לכרוך על מקום השם גימונית של זהב או של משי, עיין שם.

אמנם בנ"ד לענ"ד אף שיהיה לצורך מצוה, מה שכותבין על קופסאות לא עדיף מכתיבה שלא בספר, דאיתא ברמ"א שם… דאסור לכתוב שם לכתחילה שלא בספר, דיוכל לבא לידי ביזיון, ולכן נזהרין שלא לכתוב שם באגרת וכו' עכ"ל, ואסור לכ"ע אפילו לצורך מצוה, וכמ"ש בספר האשכול (חלק שני סוס"י כ'), בטעם שלא נכתב שמו של קב"ה במגלת אסתר, וז"ל: דבר אחר, אמרו בפ"ק דר"ה שהיו רגילים לכתוב השם באגרות חובות וכתב בשנת כך וכך ליוחנן כה"ג לא' עליון, ואמרו חכמים: למחר זה פורע חובו ונמצא השטר מוטל באשפה! עמדו ובטלום, ואותו יום עשאוהו יום טוב. הכי נמי, כיון דמגלת אסתר נקרא אגרת, כדי שלא יהא חלוק בינה לשאר אגרות לא רצו לכתוב בה שמו של הקדוש ברוך הוא. עכ"ל, ועיי"ש בנחל אשכול שמפרש דאף דהמעשה בפ"ק דר"ה (י"ח) היה לאחר שגברו מלכות חשמונאים, דהיה כמה מאות שנה אחר מרדכי, מ"מ יתכן דגם קודם גזרת יונים עשו חכמים גדר שלא להזכירו באגרת, עכ"ל, הרי עד כמה החמירו שלא לכתבו באגרת משום חשש ביזיון השם, דאף במגלת אסתר, דברוח הקודש נאמרה, כמבואר בש"ס… ומ"מ משום דנקרא אגרת, כדי שלא לבוא לעשות כן באגרת אחר, ויבוא לידי ביזיון, לא הזכירו שם במגילת אסתר… ואם כן מכל שכן דאין לכתוב השם באגרת, אף שיהיה לצורך מצוה, והוא הדין בקופסאות הנ"ל, אף שיהיה לצורך מצוה – אין לכתוב שם, משום ביזיון השם, דאף דנאמר דמה שמשתמשין בתוכו לא הוי ביזיון, דלצורך מצוה הוי כמכובדין, אבל בודאי שייך כמו באגרת שלא לחלק בין זה לזה כנ"ל, ואף דבכלים סבירא ליה לה'פנים מאירות' והחת"ס לחלק בין כלי לכלי, כנ"ל, מכל מקום נדון דידן גרע, שיכול לבוא לידי ביזיון באותן קופסאות גופייהו, שמחזיקין אותם באמבטיא, כמו שכתב כת"ה. ועוד, שכשמתקלקלין משליכין חוצה בין האשפות ר"ל, וביותר שהשמות נכתבין באותיות קטנות מאד, שקשה לראותן רק בהסתכלות היטב, וממילא אינן יודעין לשמרם בקדושה, וכיוצא בזה.

וכן מבואר כה"ג בשערי תשובה… בשם הרב החסיד וכו' מוה"ר זלמן לוקאוויר ז"ל, על מה שהיו רגילים לעשות מנורות של קלף מצוירים להניח בסידורים שכותבים בשם שויתי וכו'… וכתב בשם דודו אא"ז הגאון בעל תבואות שור… עכ"ל.

ודאתאן מהנ"ל, דאף דנעשה לאפרושי מאיסורא, שלא לשיח שיחה בטלה בשעת התפילה, ונעשה להניח בסידורים, מכל מקום חששו שלא לבוא לידי ביזיון, מכל שכן בנדון דידן, דאיסורו מפורשת בש"ס ופוסקים בשם שכתוב על כלי כנ"ל, דלא מהני אף שנעשה לצורך מצות צדקה, כיון שיש לחוש שיבוא לידי ביזיון, כנ"ל…

תבנא לדינא, דבודאי אין להשתמש בקופסאות הכתובים בהם שמות הקודש מכל הטעמים הנ"ל. והנני בזה ידידו מחו' דושת"ה כה"י וחותם בכל חותמי ברכות. יצחק יעקב ווייס".

איסור הנאה מדבר שיש עליו שם קדוש

מקורות הדין

במסכת שבת סא, ב, וכן במסכת ערכין ו, א, מובאת ברייתא בה נאמר שאם היה כתוב שם על ידות הכלים או כרעי המיטה – "הרי זה יגוד ויגנוז":

"היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה – הרי זה יגוד ויגנוז".

רש"י

רש"י בשבת שם:

"היה כתוב שם יגוד – יקוץ מקום השם, ויגנזנו".

ורש"י בערכין שם:

"יגוד – יחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה, וישתמש במותר ויבננו בבית הכנסת".

תוס'

תוספות בערכין שם כתבו שמקום השם אסור בהנאה, ולכן צריך לקצוץ את השם משם, ולמדו מכך גם ש"יש ליזהר כשכותבין ס"ת או תפילין, וגררו מקום השם – שאין לכתוב במקומו":

"יגוד וישתמש במותר – משמע ע"י שיחתוך הקורה ולא יהנה מאותה חתיכה שכנגד השם, דבמקומו מיהא קידש השם. ויש ליזהר כשכותבין ס"ת או תפילין, וגררו מקום השם – שאין לכתוב במקומו".

רמב"ם

גם הרמב"ם בהל' יסודי התורה ו, ו, פסק את דברי הברייתא הנ"ל:

"כלי שהיה שם כתוב עליו – קוצץ את מקום השם וגונזו. ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי – הרי זה לוקה, אלא חותך את מקומו וגונזו".

המחמירים שיש איסור הנאה כל עוד השם מופיע

חוות יאיר

בשו"ת חוות יאיר טז, נשאל אודות "חותם שנתפתח עליו חותם וואפען של ערל, ובתוך הוואפען נחקק השם הוי"ה, והטבעת הוא טבעת של זהב וחותמו הוא אבן", והסתפק "אי מותר לחתום בו כשאר חותמות, ומותר להניח בידו כשאר טבעת, ולא אסור, דלא הוה ככותב ה', או אי טעון גניזה" כדין שם שהיה כתוב על ידות הכלים וכרעי המיטה.

ותחילה כתב שהרמ"א שכתב שלא לכתוב שם שלא בספר, דיבר "רק בנייר ואגרת רשות", ש"יוכל לבא לידי בזיון. מה שאין כן בטבעת ובכה"ג". והוסיף ש"אפילו כתבו בחנם" באופן שהרמ"א אסר לכתוב לכתחילה, "נהי דמגונה הוי, ואסור, משום דיוכל לבא לידי בזיון… וטעון גניזה, מכל מקום אין בו איסור גמור מצד עצם הכתיבה".

בהמשך כתב שלמרות שהיה מקום לטעון שהאיסור שהזכיר הרמ"א הוא דווקא כשכותב את השם במקום מבוזה, דוגמת ידות הכלים וכרעי המיטה, מכל מקום "ממקום אחר מצינו למידין מברייתא הנ"ל גופה, דאסור הטבעת הנ"ל בהנאה", וממילא גם כאשר השם נכתב על כלי מכובד, אסור להשתמש בו כל עוד השם שם, מחמת איסור ההנאה. ומאריך להוכיח זאת. ובהמשך כתב ש"נשאר לנו לבאר אי גרע קדושת השם באשר הוא חקוק ולא כתוב", והאריך להוכיח שאין חילוק בדבר.

בהמשך דן האם לאחר שקצצו את השם מהכלי הוא עדיין אסור בהנאה כי השם קנה מקומו, או לא, והסיק ש"כל שניטל השם – חוזר השאר להיתרו":

"שאלה יש לי לשאול להלכה ולמעשה: חותם שנתפתח עליו חותם וואפען של ערל, ובתוך הוואפען נחקק השם הוי"ה, והטבעת הוא טבעת של זהב וחותמו הוא אבן. וקנה יהודי אחד מהערל חותם הנ"ל, יש לספק אי מותר לחתום בו כשאר חותמות ומותר להניח בידו כשאר טבעת, ולא אסור, דלא הוה ככותב ה', או אי טעון גניזה, כדאיתא במס' שבת דף ס"א ע"ב: היה כתוב על ידות הכלים ועל כרעי המטה – יגוד ויגנז. אלמא בעי גניזה! או אם אפשר לחלק בין כתיבה לפתיחת החותם, כמו שמצינו כמה חלוקים…

תשובה: על דבר שאלת חכם דשאילנא קדמייכו בענין טבעת שיש עליה חותם, חקוק בו שם בן ד"א, שכתב השואל וז"ל… עכ"ל החכם השואל.

וכבר אמר החכם: שאלת החכם – חצי תשובה, דודאי מברייתא הנזכרת יצא לאור נוגה משפט השאלה, ובאשר שראיתי שעץ הדעת זאת אשר בתוך עדן גנים מסתעף לכמה סעיפים וסנסנים, דודאים ושושנים, אשקנה אחת לאחת, אטה עליה כנהר מים התלמוד לשאת פרי מעדנים.

והנה מה שכתב החכם: 'ולא אסור, דלא הוי ככותב את השם', דמשמע מזה דס"ל פשוט דאסור לכתוב את השם שלא במקומו, כגון בזולת ס"ת, תפילין ומזוזה וברכות וכה"ג, והכי משמע בהג"ה רמ"א בי"ד ס"ס רע"ו; איברא, שם לא אמרי רק בנייר ואגרת רשות, וכמו שכתב, דיוכל לבא לידי בזיון. מה שאין כן בטבעת ובכה"ג. ועוד, דבשו"ת הרא"ש משמע דמנהג פשוט להקל, בכלל ג' דין ט"ו, ואף אם יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דכתיבה הוי כדבור… רק בדברי תורה, דלא כתוב דבור, רק לימוד, כמ"ש הרמב"ם, לכן לא בעי דבור. וכן גבי עדות לא נזכר דבור, ולכך איצטרך מיעוט, וכל שכן כתיבת השם, דאינו בכלל 'זה שמי לעלם', שהרי נכתוב בסת"ם. ואפילו כתבו בחנם – נהי דמגונה הוי, ואסור, משום דיוכל לבא לידי בזיון, כמ"ש מהרי"ל – הביאו רמ"א ס"ס רע"ו – וטעון גניזה, מכל מקום אין בו איסור גמור מצד עצם הכתיבה, וזה לענ"ד ברור.

ולענין שאלה דשאילנא, אף דדברי תורה ענים במקומן, דמגמרא בשבת הנ"ל לא היה נראה לאסור – לא משום 'זה שמי לעלם' ולא משום 'לא תשא וגו", והיה אפשר לומר דמדנקט 'ידות הכלים וכרעי המטה' יש לומר דדוקא בכה"ג אסור להשתמש בהם: אי בעית אימא משום גנאי, דודאי כרעי המטה הם בכלל מבוזים, ואפילו כלים גופייהו הוה ליה מבוזים, כמבואר בגמ' דע"ז מ"ג, והוא בש"ע י"ד סי' קמ"א, כל שכן ידות דדהו, מה שאין כן טבעת, כמבואר שם. אי נמי, מפני שע"י תשמישין השם הקודש נמחק והולך. זכר לדבר… ומשום לתא ד'לא תעשון כן', אבל משום כתיבת השם במה שחותם בו – כבר כתבנו דלא ידעתי איסור בדבר.

ומ"מ ממקום אחר מצינו למידין מברייתא הנ"ל גופה דאסור הטבעת הנ"ל בהנאה, באופן שנבאר בג"ה. והוא דאיתא בברייתא… ואם כן על כרחך הא דנקט ידות הכלים וכרעי המטה הוא משום דשייך בהו יגוד, ומשתמע מינה דנשאר הכלי מותר בתשמישו כמקדם, ולכך כתב הרמב"ם בפ"ו מיסודי תורה כלי שהיה שם כתוב עלי' קוצץ וכו'…

ונשאר לנו לבאר אי גרע קדושת השם באשר הוא חקוק ולא כתוב, וכאשר גם החכם השואל הרגיש בזה, וכתב כמו שמצינו כמה חילוקים ולא פירש. ואנכי הרואה בשו"ת משאת בנימין סי' צ"ט, שהשיב בענין אי הוי דפוס שלנו קודש [על"ק תשובה ק"ט גם תשו' קפ"ד], ושרשיו שתולים על פלגי ים התלמוד דברור דבחקיקה עכ"פ יש ג"כ קדושה כמו בכתיבה, יע"ש… (מאריך מאד לדון בזה)

מ"מ לענין זה ודאי אין חילוק. ועוד, דגניזה דגבי ס"ת כאיסור הנאה, דשם הנכתב שלא במקומו דמי, ודכוותי' מצינו לענין ע"ז – להבדיל בין הקודש לחול – אבן שהעמיד עליה וכו', כמבואר בגמ' ופוסקים, ומבואר בטור וש"ע בי"ד סי' קמ"ה. ואין לדקדק היפוך זה ממ"ש יגוד וישתמש במותר, דשם שלא במקומו לא קדיש, מכלל דאלו קדיש היה השימוש אסור אף במותר אפילו אחר הגדידה, וה"ה תחתית מקום השם אפילו אחר שניטל השם, דיש לומר דודאי לא קדיש רק כל זמן שהכתב קיים, מה שאין כן כשנמחק או ניטל אפי' אות אחד או מקצתה, שע"י כך בטל תמונתו. ומכל מקום אלו השם קדיש – כל הקורה והכלי לא היה רשאי לגודו לכתחלה להשחית ולכלות מן הקורה אפילו קצתו, מל שכן אחר דלא קדיש רק מקומו, לא נאסר רק כל מקומו. ומכל מקום, כל שניטל השם – חוזר השאר להיתרו, ובאשר זה ברור נשארים דברי התוספ' נכונים. וצ"ע.

ולבאר מה יהיה משפט החותם ומעשיהו, כבר מבואר שאסור לישראל להתיכו, וכאשר ק"ל בכל דבר אמירה לגוי אסור דבר שאסור לישראל לעשותו, כדמוכח פ' הפועלים דף צ' והוא בא"ה סי' ה' מעתה אסור ג"כ להתיכו ע"י גוי וגם אם אפשר לצורף אומן לקלוף זה הטבעת מקום השם עם השם צל"ע להתיר לכתחלה אפילו ירצה לגנוז המקום דיגוד תנן יקלוף לא תנן והכי נראין משמעות דברי התוס' דכתבו דלא יהנה מאותו חתיכה שכנגד השם דבמקומו וכו', רוצה לומר: כל מקומו קדיש, דאל"כ מאי קמ"ל התוס' שכתבו משמע וכו' דמשמע דחידוש קמל"ן. וצ"ל דיש בנטילת וקליפת המקום גם משום אכחושי קדושה אחר שנתקלש /שנתקדש/ ע"י מקומו, וא"כ אין תקנה לזה הטבעת רק ע"י נטילת כל ראשו שבו חקוקים אותיות הקדושים וגניזתן. ויש עוד לדון ולומר דכל הטבעת אפילו הסובב האצבע מצדדיו ותחתיתו נאסר, דכל הטבעת נקרא מקומו ובסיסו דחותם, ובטיל לגביה. ולא דמי לשם שעל ידות וכרעי המטה וקורה וק"ל. ומזה נראה ברור דגם למכרו לגוי אסור, דנהי דאין הטבעת נמכר ביוקר מחמת חקיקת השם שבו, מ"מ אחר שמקום השם קודש ואסור בהנאה, גם דמיו אסורים לכתחלה. ונראה עוד דאפילו ליתנו במתנה לגוי אסור… מ"מ נקוט מיהא דהחותם הנזכר קדוש יאמר לו ולפי זה במטבעות שנטבעין במדינות שווידין /שוודיה/ בשם של ד' אותיות היה צ"ע. ומ"מ נ"ל דמותרים הם כי נטבעו להוציאם וה"ל ככתיבת השם בפירוש לשם חול…".

בני יונה

בספר בני יונה יו"ד רעו, יג, כתב ש"שם בן ד' (שם הוי"ה. י. ו) שחקוק אטבעת – קנה כל הטבעת, כי כל הטבעת מיקרי מקומו", ולכן "אסור לישאנו באצבעו, וכל שכן לחתום בו". והסתפק "אם החקק באבן וקבוע בטבעת זהב", האם די בהסרת האבן כדי להתיר את השימוש בטבעת הזהב:

"שם בן ד' שחקוק אטבעת – קנה כל הטבעת, כי כל הטבעת מיקרי מקומו, כי הכל הולך אחר החותם. ואסור לישאנו באצבעו, וכל שכן לחתום בו. ואם החקק באבן וקבוע בטבעת זהב, אפשר דהזהב שרי, וצ"ע. ואם גוי שחקק שם בן ד' על חותמו, שגם שמו שם, ודאי לעצמו חקק, והוה ליה כספר תורה שכתבו לעצמו…".

מקדש מעט

בספר מקדש מעט יו"ד רעו, קו, כתב[6] בשם החוו"י ומחנה אפרים ש"כל זמן שלא קצצו עם עוביו – אסור להשתמש בכל הכלי". אך ציין שב'גדולי הקדש' הביא שיש אומרים ש"לא נאסר העובי", אלא רק "קולף השם שלם וגונזו, שלא יבוא לבזיון":

"לא קדיש. אבל כל זמן שלא קצצו עם עוביו – אסור להשתמש בכל הכלי. חוו"י ומח"א. עי' גדולי הקדש ס"ק ח"ג. ויש אומרים דלא נאסר העובי, רק קולף השם שלם וגונזו, שלא יבוא לבזיון. עי' גדולי הקדש".

גדולי הקדש

ב'גדולי הקדש' (לבעל מקדש מעט) שם לג, הוכיח ש"אין רוצה לומר איסור הנאה ממש, אלא אסור משום הורדה מקדושה":

"… וצ"ע לשון התוס' 'שלא יהנה מאותה חתיכה', וכ"כ בחו"י ובמחנה אפרים בהגהותיו לטור יו"ד, דבעוד שלא חתך ממנה מקום השם – כל הקורה אסור בהנאה; דאם כן מכירת ספר תורה דפרק בני העיר, או דמוכרין לישא אשה כו', ואיך שרי למכור, אי מקום השמות אסור בהנאה! והרי ודאי הלוקח נותן גם בעד השמות דמים, כבפרק הניזקין, דספר תורה בלי אזכרות כשרות לא שוה כלום!…

לכן נראה דאין רוצה לומר איסור הנאה ממש, אלא אסור משום הורדה מקדושה, כמו שנתבאר לעיל, וכ"מ בנודע ביהודה סי' ע"ז".

מנחת יצחק

בשו"ת מנחת יצחק, בהמשכה של התשובה הנ"ל (ח"ח פז), התייחס המנח"י לשאלת איסור הנאה מכלי שיש עליו שם ה', וכתב שמדברי התוס' (הנ"ל) מבואר ש"לא יהנה מאותה חתיכה שכנגד השם, דבמקומו מיהא קדוש". ו"בספר חו"י, וכן במחנה אפרים, למדו הפשט כפשוטו, דיש בזה איסור הנאה".

"ועתה נבוא למה שכתב כת"ה טעם ב' משום איסור הנאה, ומקורו בדברי התוס' (ערכין ו' ע"א) שכתבו על מה דאיתא שם: היה כתוב על ידות הכלים וכו' – יגוד ויגנוז, דלא יהנה מאותה חתיכה שכנגד השם, דבמקומו מיהא קדוש, עיין שם. ובספר חו"י, וכן במחנה אפרים, למדו הפשט כפשוטו, דיש בזה איסור הנאה. והחת"ס בליקוטים (סי' ה') והבי"צ (חיו"ד ח"ב סי' קי"ב) הקשו על זה, וסבירא להו דמותר בהנאה. וכת"ה כתב לחלק בין איסור הנאה ליהנות מגוף השם הקדוש, או דבר הנכתב עליו, דשפיר י"ל דאסור, ובין הנאת מכירה דמותר, ומיישב בזה איזה קושיות מה שהקשו בזה.

הנה כיוצא בזה כתב בספר גידולי הקדש שם (אות ל"ג), וז"ל: וצ"ע לשון התוס' שלא יהנה מאותה חתיכה, וכ"כ בחו"י ומחנה אפרים בהגהותיו לטיו"ד, דבעוד שלא חתך ממנה מקום השם – כל הקורה אסור בהנאה, דאם כן מכירת ס"ת דפרק בני העיר, או דמוכרין לישא אשה וכו', ואיך שרי למכור אי מקום השמות אסור בהנאה? והרי ודאי הלוקח נותן גם בעד השמות דמים, כבפ' הנזיקין, דספר בלא אזכרות כשרות לא שוה כלום! לכן נראה דאין רצונו לומר איסור הנאה ממש, אלא אסור משום הורדה מקדושה, כמש"ל, וכן משמע בנוב"י סי' ע"ז, עכ"ל. וכה"ג כתב שם במקום אחר (אות ק"ה), ושמע מינה מדבריו דאף דאין בו איסור הנאה לאסור הנאת מעותיו, אבל אסור להשתמש במקומו משום הורדה מקדושה, וכ"כ שם במקדש מעט (אות ק"ו), דכל זמן שלא קצצו – אסור להשתמש בכל הכלי, כמו"ש בחו"י ומחנה אפרים, עיין שם. ואם כן, כמו כן בנדון דידן אסור מטעמא הנ"ל".

המקילים שאין איסור הנאה

פנים מאירות

בשו"ת פנים מאירות ח"ב קלג, "כוסות של זכוכית ששותים מהם, וחקקו עליהם איזה פסוקים" כולל פסוקים עם שם הוי"ה,"ואסר להם מעלת כבוד תורתו לשתות בהם" על פי הגמ' הנ"ל והשו"ע הנ"ל שיש לגזוז את שם ה' ולגונזו, וללא זאת אסור להשתמש בכלי.

ה'פנים מאירות' כותב שמהיתרו של ה'מטה יוסף' לגבי טלית שרקום עליה שם ה' אי אפשר ללמוד לכאן, משום ששם "אי אפשר לבוא לידי בזיון, כי אין נכנסי' לבית הכסא עם טלית גדול".

בהמשך הפנ"מ מקשה על ה'בית יוסף' "מנא ליה לומר אם היה כתוב על הכלי? דילמא ב'ידות הכלים' מיירי, שהוא מקום בזיון, שיד הכל ממשמשים בו ויבא לידי מחיקה, ובכרעי מטה שהוא במקום בזיון, אבל על הכלי מכובד – מנא ליה לומר דצריך לקצוץ!". ומכוח זאת, לאחר שמאריך לפלפל בגמ' בשבת וערכין אודות הברייתא הנ"ל, מסיק ש"כלי זכוכית הוי דבר מכובד מאוד", ו"לא לחנם נקט 'ידות הכלים', משמע דווקא ידות, שהוא משום בזיון, אבל כלים חשובים אינו צריך לגוד השם".

לכן מסכם ה'פנים מאירות' להלכה: "על כן דעתי נוטה לכרוך על מקום כתיבת השם גימוניות של זהב או של משי, ואז מותר לשתות מן הכלים בלי שום פיקפוק".

"ובדבר שכתב מעלת כבוד תורתו: חבורא של ג"ח (גמילות חסדים?), יש להם כוסות של זכוכית ששותים בהם, וחקקו עליהם איזה פסוקים, חוקקים שם הוויה ב"ה בד' אותיות כהווייתו בס"ת וצורתו, ואסר להם מעלת כבוד תורתו לשתות בהם, ממשמעות הש"ס דשבת דף ס"א ע"ב, דאיתא שם… וכן מפורש ביו"ד סי' רע"ו סי' י"ג.

ואף שהי' אפשר להתיר ממה שכתב בשו"ת הרב מטה יוסף ח"א בא"ח סי' ד' באחד שריקם פ' ציצית על הטלית שמותר לברך עליו אף על פי שכתובי' בתוכו הווית השם, יש לומר הטעם כמו שכתב הרב הנ"ל בעצמו, שאי אפשר לבוא לידי בזיון, כי אין נכנסי' לבית הכסא עם טלית גדול כו', עכ"ל.

ולכאורה איכא למידק דשפיר עביד מעלת כבוד תורתו, וכן מוכח מש"ס ערוך פ"ק דערכין דף ו' ע"א… ופירש"י: יגוד ויחתוך מקום השם ויגנוז החתיכה, וישתמש במותר ויבננה בבית הכנסת. שֵם שלא במקומה אינו מקדש, כלומר אינו קדוש אלא מקום השם, ואותו חתיכה תיגנוז. עכ"ל. משמע דאפילו אמר בדעת ישראל הפרשתיה, כל זמן שלא יגוד השם – אסור להשתמש בכל הקורה.

אבל איכא למידק על הרב הב"י, דמביא ביו"ד בס"ס רע"ו הש"ס דבפ' במה האשה: היה שם כתוב על ידות הכלים, ובש"ע כתב: כלים שהיה כתוב עליהם שם – קוצץ מקום השם וגונזו. מנא ליה לומר אם היה כתוב על הכלי? דילמא בידות הכלים מיירי, שהוא מקום בזיון, שיד הכל ממשמשים בו ויבא לידי מחיקה, ובכרעי מטה שהוא במקום בזיון, אבל על הכלי מכובד – מנא ליה לומר דצריך לקצוץ? דיש לומר דמותר להשתמש בו, כיון דהשם שלא במקומו – אינו מקדש כל הכלי, ואיסור שימוש הוא בשביל בזיון השם, אבל היכי שאינו משום בזיון השם – מותר להשתמש בו!

ובאמת גם על הרמב"ם יש לדקדק כן…

ובאמת גבי המוצא כלים ועליהם צורת חמה… וגם המקרא מסייענו, דכתיב: 'לא יערכנו זהב וזכוכית, ותמורתה כלי פז'. ופשטא דקרא בכלי זכוכית כתיב. ש"מ דכלי זכוכית הוי דבר מכובד מאוד, ופשטא דש"ס דקתני הי' שם כתוב על ידות הכלים כו' לא לחנם נקט ידות הכלים, משמע דווקא ידות, שהוא משום בזיון, אבל כלים חשובים אינו צריך לגוד השם. ודיקדוק זה ראוי לבנות עליו יסוד. וגם י"ל דהרמב"ם דנקט כלי במבוזים איירי, ולא בכלי שתי', אלא שלא מלאני לבי לחלוק על רבינו הטור והרמב"ם.

מ"מ אני אומר עכ"פ כיון דיש לנו ראי' ברורה מש"ס דעירכין דאין השם מקדש הכלי שיהיה כל הכלי קדוש, ועיקר שצריך לקצוץ משום בזיון השם. על כן דעתי נוטה לכרוך על מקום כתיבת השם גימוניות של זהב או של משי, ואז מותר לשתות מן הכלים בלי שום פיקפוק. וכל כי האי מילתא לימרי משמאי בשוקי ובבראי דכסוי מהני לאצולי משום בזיון. כמו שמהני במזוזה לענין היתר תשמיש לכסות השם, הכא נמי דכוותיה".

דעת ה'אגרות משה'

קלד

בחציה השני של תשובת האג"מ (יו"ד ח"ב קלד) שחציה הראשון הובא לעיל, דן הרב פיינשטיין במחלוקת החוו"י והפמ"א, וכתב ש"מדין איסור הנאה בהנייר שנתקדש מהשם הכתוב עליו, אם היה נחשב זה דרך כבוד היה תלוי במחלוקת החו"י והפמ"א", וכתב ש"אף שנוטה יותר כהפמ"א, מ"מ אין לעשות למעשה נגד החו"י". אולם למעשה "מסתבר דאין זה דרך כבוד להשתמש בניירות דשמות כתובים עליהם למודעות דמסחר, וא"כ אסור לכו"ע".

ואמנם יש צד לומר שאם המודעות הן "למוסדות תורה ולמוסדות חסד" אזי זהו דבר מצווה וחשיבות, ולא דרך ביזיון, ואולי אף החוו"י יודה בזה שמותר כיוון ש"מצות לאו ליהנות ניתנו', אולם "מן הראוי להחמיר גם בשביל זה, כיון דאין ברור שאין זה דרך בזיון אף שהוא למוסדות תורה וחסד". ובכל אופן יש לאסור מצד דברי הרמ"א שאין לכתוב שם שלא בספר.

"ובדבר אם יש עוד איסור על הדפסת הודעת עניני מסחר לבד האיסור דכתיבת שמות שלא בספר, הנה מדין איסור הנאה בהנייר שנתקדש מהשם הכתוב עליו, אם היה נחשב זה דרך כבוד היה תלוי במחלוקת החו"י והפמ"א, שאף שנוטה יותר כהפמ"א, מ"מ אין לעשות למעשה נגד החו"י. אבל מסתבר דאין זה דרך כבוד להשתמש בניירות דשמות כתובים עליהם למודעות דמסחר, וא"כ אסור לכו"ע. ואם הוא למודעות למוסדות תורה ולמוסדות חסד, אפשר דאין זה דרך בזיון, ותלוי במחלוקת החו"י והפמ"א. ואולי שייך גם במצוה זו דקבוץ מעות עבור צדקה 'מצות לאו ליהנות ניתנו', ולא יהיה אף להחו"י איסור מצד שהוא אסור בהנאה, אם נימא דאין במודעות אלו דרך בזיון. אבל למעשה היה מן הראוי להחמיר גם בשביל זה, כיון דאין ברור שאין זה דרך בזיון אף שהוא למוסדות תורה וחסד. אבל אין צורך לזה, דהא אסור בלא זה מצד איסור שמות שלא בספר".

קלו

בחציה השני של התשובה שהובאה לעיל (ח"ב יו"ד קלו), דן האג"מ לגבי תכשיט שנכתב עליו שם קדוש, "אם הוא כבר עשוי, אם מותר להתקשט בו".

והביא את דברי החוו"י, ולאחר שהרבה להקשות עליו, כתב ש"דברי החו"י תמוהין, והיה נראה לפסוק שלא כדבריו. אבל מ"מ קשה לן להורות למעשה שלא כדבריו, וצריך להחמיר לכתחלה שלא ליהנות אף בהנאת התקשטות מתכשיטין, ורק בשעת הדחק יש להתיר ולסמוך על כל הראיות שכתבתי". "ולכן לעשות מסחר לקנותם ולמוכרם יש להחמיר".

עוד כתב שהיה מקום לאסור למכור תכשיט כזה מצד ש"ילכו בהתכשיט גם למקום הטינופת, שלא ישמרום בקדושה יותר מכל תכשיטין שלהן, שמטעם זה יש מקום קצת לאסור גם שלא מדין איסורי הנאה". אך כתב ש"איסור ברור מצד זה ליכא" (והתפלפל בזה מצד 'לפני דלפני' כי הרבה פעמים זה מכוסה, וגם דן האם זה דומה לתפילין או לא וכו'). לכן הסיק ש"עצם הכניסה לא ברור לאסור, ומצד עשיית צרכים הוא רק איסור בתפילין, ולכן לא היה לן לאסור למוכרם מצד זה שיכנסו בהתכשיט לבית הכסא, אבל יש להחמיר מצד שיטת החו"י":

"ענף ב. ואם הוא כבר עשוי, אם מותר להתקשט בו, הנה בערכין… וראיתי שהוכיח כן בספר חות יאיר סימן ט"ז מתוס' ורש"י, דמשום איסורי הנאה נגעו בה, כי קדוש הוא, וכקודש יחשב דאסור בהנאה, ולכן מסיק אף בטבעת שחקוק עליו שם שאסור להניחו בידה להתקשט בו, דכיון שמתנאה בו – הוה ליה הנאה ואסור… אבל הוא דבר תמוה מאד, דכי הקדושה שנאמרה בשמות הוא קדושה לענין איסור הנאה כדבר הקדש? הא ס"ת עצמה מותרת בהנאה, דהרי רשאי למוכרה… (מאריך להקשות על ה'חוות יאיר')

ולכן דברי החו"י תמוהין, והיה נראה לפסוק שלא כדבריו. אבל מ"מ קשה לן להורות למעשה שלא כדבריו, וצריך להחמיר לכתחלה שלא ליהנות אף בהנאת התקשטות מתכשיטין, ורק בשעת הדחק יש להתיר ולסמוך על כל הראיות שכתבתי. ולכן לעשות מסחר לקנותם ולמוכרם יש להחמיר, כי אף שהנאת מכירה יש להתיר אף לשיטת החו"י כדכתבתי לעיל, מ"מ הא מוכרם להתקשט בהם, שזה הא אסור להחו"י.

וגם הא ילכו בהתכשיט גם למקום הטינופת, שלא ישמרום בקדושה יותר מכל תכשיטין שלהן, שמטעם זה יש מקום קצת לאסור גם שלא מדין איסורי הנאה, כי איסור ברור מצד זה ליכא, שהרבה פעמים יהיה מכוסה, ולא מצוי כ"כ שיהיה באופן בזיון, והוי זה כ'לפני דלפני', עיין בע"ז דף כ"א ברש"י ותוס'. וגם לא ברור עצם איסור הכניסה לבית הכסא, דהא הרבה סוברים להרא"ש ברכות דף כ"ג שמותר ליכנס בתפילין שלא לעשות צרכיו. איברא דהמג"א סימן מ"ג סק"ט סובר אף להרא"ש שאסור מצד הכניסה, אבל הרבה חולקים עליו… עכ"פ עצם הכניסה לא ברור לאסור, ומצד עשיית צרכים הוא רק איסור בתפילין, ולכן לא היה לן לאסור למוכרם מצד זה שיכנסו בהתכשיט לבית הכסא, אבל יש להחמיר מצד שיטת החו"י".

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] זהו המקור הקדום ביותר שאני מכיר, שמציין את החלפת האות ה"א באות קו"ף בשם 'אלוהים'.

[2] מה שנקרא בימינו: כתב עגול.

[3] נראה שהכוונה 'ומחויב'.

[4] נראה שכוונתו לשם 'שדי', ורצה לשנות כדי שלא לכתוב שם זה במפורש.

[5] לכאורה צ"ל: מכובד.

[6] על דברי ה'בני יונה' רעו, יג: "כלי שהיה כתוב עליו שם – קוצץ מקום השם עם כל עובי שכנגד השם, שמקום השם קודש. אבל השאר מור בהנאה, ששם שלא במקומו לא קדיש".