א – יהודי ארה"ב

מראשיתה הוקמה ארה"ב כמדינה שיש בה הפרדה בין חוקי המדינה לחוקי הדת, ולכן לא היו בה מגבלות חוקיות, לא על נישואי תערובת ולא על גיורים.

בעת הקמת ארה"ב בשנת תקל"ו (1776), חיו בה כאלפיים יהודים מתוך יותר משני מיליון (עשירית אחוז). כעבור שישים וארבע שנים, בשנת ת"ר (1840), חיו בארה"ב כ-15,000 יהודים, רובם היגרו מגרמניה. גם אז שיעורם היה פחות מעשירית אחוז מכלל האוכלוסייה שמנתה כ-17 מיליון.

בעקבות אכזבת יהודי אירופה מהסיכוי לקבל שוויון זכויות מלא שם, יהודים רבים החלו להגר לארה"ב, ובמשך כארבעים שנה, בשנים ת"ר-תר"מ (1840-1880), יהדות ארה"ב גדלה לכ-300,000 יהודים. כשני שליש מהם הגיעו מגרמניה, ויהודים נוספים הגיעו מהולנד ומשאר ארצות מערב אירופה. היהודים השתלבו יפה בכלכלת ארה"ב. כיוון שכבר בגרמניה רבים מהיהודים לא שמרו אורח חיים דתי, כך היה מצבם של המהגרים לארה"ב, וההגירה הוסיפה להרחיקם מהיהדות. למרות זאת, רוב יהודי ארה"ב באותה תקופה שמרו על זהותם היהודית, חלקם במסגרת התנועה הרפורמית.

לאחר מכן החל גל ההגירה היהודי העצום לארה"ב. במשך כארבעים וחמש שנה, בשנים תר"מ-תרפ"ד (1880-1924), היגרו לארה"ב יותר משניים וחצי מיליון יהודים מאירופה, רובם מהאימפריה הרוסית ששלטה על פולין, אוקראינה, רוסיה הלבנה וליטא, ומקצתם מגליציה, הונגריה, רומניה וגרמניה. אחוז המהגרים מהאימפריה הרוסית היה גבוה במיוחד, הן מפני שתחת שלטונה חיו כמחצית מיהודי העולם, והן מפני שמצב היהודים בה הלך ונעשה רע, העוני גבר מאוד, ובמקביל האנטישמיות הרימה ראש בפוגרומים וחוקים מפלים. לכן, למרות שיהודי מזרח אירופה היו דתיים, והיה ידוע שבארה"ב יקשה עליהם מאוד לשמור אורח חיים דתי, הלחץ הנורא הניע אותם לברוח ולהגר, כשהמקום המועדף בעולם היה ארה"ב, שהבטיחה חופש עיסוק, זכויות שוות וסיכוי לחיי רווחה. מאות אלפי יהודים נוספים היגרו ממזרח אירופה לאנגליה, צרפת, דרום אמריקה, דרום אפריקה, אוסטרליה ועוד. קבוצה קדושה ומיוחדת אך לא גדולה עלתה עד אז לארץ ישראל. כלל היישוב היהודי בארץ מנה בשנת תרפ"ג (1923) כ-100,000.[1]

בשנת תרפ"ד (1924) ההגירה לארה"ב פחתה מאוד, בעקבות החלטת הממשל האמריקאי לקבוע מכסות מצומצמות מאוד למהגרים ממזרח אירופה ומדרום אירופה.

מתחילה הזרם הרפורמי היה החזק ביותר בארה"ב, והזרם האורתודוקסי היה חלש מאוד יחסית, מפני שהמהגרים, גם ממזרח אירופה, נטשו במידה רבה את חיי הדת בעקבות קשיי הקליטה. אמנם בתוך ההגירה האדירה היו גם ששמרו בדבקות על דתם, והקימו קהילות, בתי כנסת וישיבות, ובהמשך קלטו רבנים ממזרח אירופה. לאחר השואה, פליטים דתיים רבים היגרו לארה"ב, ומהם רבנים ואדמו"רים, והזרם האורתודוקסי על כל גווניו התחזק והתייצב, ומנה כחמישה עשר אחוז מכלל יהודי ארה"ב.

בעקבות ההגירה הגדולה ממזרח אירופה, בתחילת המאה ה-20, החל מתר"ס (1900), הזרם הקונסרבטיבי התחזק לעומת הרפורמי, שכן הקונסרבטיבים נתנו יותר משקל לצביון היהודי המסורתי, ובכך הפך לזרם הגדול בארה"ב. מאוחר יותר, בעקבות ההתנגדות לנישואים מעורבים, הזרם הקונסרבטיבי נחלש.

 

שנה	מספר היהודים	אחוז באוכלוסייה[2]
1918	3,300,000	3.2%
1927	4,230,000	3.55%
1937	4,770,000	3.67%
1950	4,750,000	3.12%
1960	5,450,000	3.02%
1970	5,685,000	2.77%

 

 

שנה	אורתודוקסים	רפורמים	קונסרבטיבים	ללא שייכות	אחר
1971[3]	11%	33%	42%
2013-2017	10%	36%	18%	30%	6%

 

נישואי תערובת והמרת דת

שנה	סה"כ	אורתודוקסים	קונסרבטיבים	רפורמים	לא משתייכים
1970	17%
1985	42%
2000	58%	2%	27%	50%	69%

 

עד שנת תש"ס (2000) לא מצאנו בסקרי נישואי התערובת התפלגות בין הזרמים. כמו כן, הסקרים לא משקפים את נישואי התערובת אצל האורתודוקסים, כי מי שהתחתן עם גויה כבר לא הגדיר את עצמו אורתודוקסי.

אגב, בטבלה זו נוכחים לראות שוב, כיצד בדור הראשון והשני לחילון כמעט שלא היו נישואי תערובת, ובדור השלישי נישואי התערובת כבר עברו את העשרה אחוזים, ומכאן ואילך ההתדרדרות גוברת. בשנת תש"ל (1970) מדובר היה בתקופת סיום נישואי הדור השלישי, ומכאן ואילך בני הדור הרביעי לחילון.

בפרק זה נלמד תשובות שנכתבו החל משנת תר"ס (1900), ומתייחסות לנישואי תערובת של בני הדור השלישי לחילון של המהגרים ממערב אירופה, ועוד מעטים מבני הדור הראשון והשני לחילון של ההגירה ממזרח אירופה. בסקירת התשובות נגיע עד לסביבות שנת תש"ל (1970), השנה שבה כבר צאצאי המהגרים הרבים ממזרח אירופה הגיעו לדור השלישי לחילון, והקודמים להם כבר היו בני הדור הרביעי והחמישי.

ב – הרב אברהם עבר הירשוביץ – תר-תרפה

הרב אברהם עבר הירשוביץ (ת"ר-תרפ"ה, 1840-1924), נולד בליטא, היה מתלמידי הרב יצחק אלחנן ספקטור, ובהשפעתו התקרב לתנועת 'חיבת ציון'. בעקבות פרעות 'הסופות בנגב' ברוסיה (בתרמ"א, 1881), נשלח בשנת תרמ"ד (1884) על ידי ר' יצחק אלחנן והנצי"ב לאנגליה, על מנת לעודד את יהודי המערב לתמוך בעלייה לארץ ישראל. בפועל התוכנית לא צלחה, ובתוך כך התמנה למפקח בבית מחסה ליהודים מהגרים במזרח לונדון, אולם המשיך בפעילותו ליישוב הארץ. בשנת תרנ"א (1891) היגר למלבורן שבאוסטרליה, וכיהן כרב ומו"צ בקהילת 'שומרי אמונים'. משם שלח שאלות לגדולי הדור בעניין הגיור, כמובא לעיל בפרק יט, ה-ז. בתרנ"ד (1894) היגר לארה"ב וכיהן כמו"צ בסן פרנסיסקו ובניו יורק, ובהמשך התמנה לרבה של טולדו שבאוהיו. בשנת תרפ"ב (1922) עלה לירושלים. היה מבאי ביתו של מרן הרב קוק והדפיס בספרו הסכמה מהראי"ה. חיבר שו"ת 'בית אברהם' (נדפס בתרס"ח), ועוד ספר דרוש וספר הלכות לנשים באנגלית.

מוכח מדבריו שגייר לשם 'זהות יהודית'

בספרו בית אברהם (חלק השו"ת, עמ' 59), מובאת תשובה משנת תרס"ה בהיותו רב באוהיו, אודות אשה נוכרייה "שהיתה נשואה לישראל בנימוסיהן, וילדה בן, וביום הששי ללידתה קבלה האם עם בנה דת היהדות בפני בית דין כדין תורה, וביום השמיני הכניס האב את הילד לבית דין למול ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו, כדין תורה המבואר. ביום השמיני למילתו, כשנתרפא רפואה שלמה, טבלנו את הילד כמבואר, וגם אֵם הילד טבלה אז כדין תורה. וזאת היה ביום הששה עשר ללידתה, והאשה עוד לא נטהרה מזוב דמיה ולא ספרה עוד ז' נקיים כדת המבואר. ומאשר בעלה הישראל היה מוכרח לנסוע לדרכו ביום המחרת למדינת ניו זילנד, לכן טבלה טרם שבה לאיתנה, כי היתה משתוקקת להכנס לדתינו הקדושה במהרה". הרב הירשוביץ אמר לבעל "כי על פי דתנו הקדושה, אם חפץ באמת לחיות עמה חיי יהודי נאמן – חובה עליו עתה לכנסה מחדש בחופה וקידושין, ולכתוב לה כתובה כדין תורה [מאשר הנשואין בנימוסיהן לא יחשבו]… ומפני זה חפץ לקדשה תכף אחר הטבילה בפני עדים כשרים, כי בעוד איזה חדשים, כשתשוב לאיתנה, יקחנה אליו למדינת ניו זילנד, ושם עדים כשרים שומרי שבת אינם בנמצא". הרב הירשוביץ התלבט אם אפשר לסדר להם נישואין בלא הפרשה ג' חודשים, ואת השאלה על כך שלח לרב וידרביץ, כמובא להלן בסעיף ג.

מתוך דברי הרב הירשוביץ למדנו, שהיה ברור לו שנכון לגייר את האם ובנה למרות שהיה קרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי. שכן הם עמדו לנסוע למקום שבו אין שני עדים כשרים שיוכלו להעיד על הנישואין, ואם הגיור מחייב שמירת אורח חיים דתי, לא היה הרב מסכים לגיירם כאשר לאחר הגיור הם מתכוונים לגור בקהילה חילונית או נוכרית. מוכרחים אם כן להסיק שהגיור היה לשם 'זהות יהודית', והרב חשב שנכון לגייר באופן זה כדי להציל את היהודי וזרעו מהתבוללות. בנוסף, לא סביר שאדם שחי עם נוכרייה פתאום יתחיל לקיים אורח חיים דתי בלא תהליך עמוק של תשובה. מה עוד, שהרב הירשוביץ היה צריך להסביר לו שכדי לחיות "חיי יהודי נאמן" עליו להתחתן עמה כדת משה וישראל, כלומר האיש היהודי כנראה לא ידע שכך צריך לעשות, אלא סמך על הנישואין האזרחיים. וכל מה שצוין הוא שאשתו הנוכרייה השתוקקה "להיכנס לדתינו הקדושה במהרה", היינו לקיים מצוות כבעלת 'זהות יהודית', שכן אם התכוונו לקיים אורח חיים דתי, בוודאי היה מציין זאת.

כמו כן, ראו לעיל יט, ה, שהרב הירשוביץ גייר בסידני שבאוסטרליה נשים נוכריות וילדיהן בקהילה שלא היה בה מקווה, ורק מקצת הנשים טבלו לנידתן בים. הרב הירשוביץ גיירן אף שהיה קרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי, וקיבל על כך הסכמה מהרב שמואל סלנט, רבה של ירושלים, ומהרב יעקב ריינוביץ', אב"ד בלונדון.

ג – הרב חיים יעקב וידרביץ – תקצה-תרעא

הרב חיים יעקב וידרביץ (תקצ"ה-תרע"א, 1834-1911), נולד בדוברומיסל שברוסיה הלבנה. היה מחשובי רבני חב"ד ונסמך לרבנות על ידי ה'צמח צדק' מלובביץ'. לאחר נישואיו התמנה לכהן כרבה של צ'רניקה, ואח"כ קופישוק. בשנת תרל"ו (1876) נשלח על ידי האדמו"ר מהר"ש לכהן ברבנות במוסקבה, והמשיך בזה שש עשרה שנה, עד גירוש מוסקבה, במסגרתו גורשו קרוב לשלושים אלף יהודים ממוסקבה. בתרנ"ב (1892) היגר לניו יורק ושימש כרב חסידי חב"ד בעיר, ונחשב כדמות הרבנית החסידית הבכירה בארה"ב. ערך את שו"ת 'צמח צדק' ועוד כתבים. תשובתו הובאה בבית אברהם, חלק השו"ת עמ' 60.

משמע שהסכים לגיור שצפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי

הרב וידרביץ קיבל את דבריו המפורטים של הרב הירשוביץ אודות גיור האשה והבן, ולא העלה פקפוק על הגיור, אלא רק השיב על מה שנשאל: האם צריך להמתין ג' חודשים לפני שיחתן אותם כהלכה. וכך כתב: "מכתבו קבלתי, על דבר ישראל הדר עם אינה יהודייה, ונשואה בחוק המדינה וילדה בן ונתגיירו היא ובנה. וכאשר הדין שצריך לישא אותה בחופה וקידושין כדת משה וישראל, אם רשאי לישא אותה בלא המתנת ג' חודשים". תשובה: "זו אין צריך לפנים, יען שזה איזה ימים שילדה, הלא אין להסתפק שמא היא מעוברת. גם מצד מינקת חבירו אין להסתפק, כי גם בישראלים וילדה בזנות, אם הבועל מודה שהוולד ממנו – מותר לישא אותה בימי מניקתה, כמו שכתוב באה"ע סי' י"ג ובבאר היטב ס"ק י"ז, ופתחי תשובה שם ס"ק י"ח, ע"ש, ופשוט".

הרי שהסכים הרב וידרביץ שהגיור תקף, למרות החשש הכבד שלא יקיימו אורח חיים דתי. ומכך שלא מצא לנכון להעיר שלא טוב לגייר כך, משמע שלדעתו ניתן לגייר במצב כזה. אמנם ספק אם אפשר למנותו עם המקילים, כי אולי היקל רק בדיעבד. אבל בעמדת הביניים ודאי אפשר להביאו.

ד – הרב אברהם אהרן יודלוביץ' – תרי-תרצ

הרב אברהם אהרן יודלוביץ' (תר"י-תר"צ, 1850-1930), נולד ברוסיה הלבנה, למד בוולוז'ין ועוד, ושימש ברבנות ברוסיה, וכן במנצ'סטר, בבוסטון, ולבסוף כר"ם וראש ישיבה בישיבת רבי יצחק אלחנן. היה גם רב קהילה בניו יורק ופעיל בכמה ארגוני רבנים. הוערך על ידי רבני דורו כאחד מגדולי התורה. באחרית ימיו פרסם היתר חליצה בידי שליחה, אשר הותקף בידי כמה רבנים. כתב ספרים חשובים, ומהם שו"ת 'בית אב'.

דרש פרישה שלושה חודשים בין הגיור לנישואים

בשו"ת בית אב ח"ז אה"ע ב, נשאל אודות "גיורת שנתגיירה בשביל בחור אחד שהיתה קרובה אליו, והתנהגו זה כמה כמו כל חתן וכלה בקירוב הדעת", ושבועיים קודם הגיור נישאו בנישואין אזרחיים. ועתה שואלים האם לאחר הגיור הם צריכים לפרוש ג' חודשי הבחנה.

הרב יודלוביץ' האריך בדיני הבחנה ומתהפכת, והסיק שצריכים לפרוש. והוסיף שכך צריך לעשות בכל פעם שמגיעים למצב כזה, "ולכן לע"ד בכל גיורת שמתגיירת בשביל בחור ידוע שהיה מקודם עמה כמו חתן וכלה – בעי הבחנה לכולי עלמא". על אחת כמה וכמה "בדורנו אלה, אשר לא כהימים הראשונים הימים האלה, מלפנים בישראל אם בא גר או גיורת להתגייר – הלא היה לבם לשמים, והיתה אצלם חביב וחשוב דת הישראל", והיה אפשר לחשוב שאולי תתהפך כדי שלא תתעבר בעודה נוכרייה. "מה שאין כן בדורנו זה, דור עקש ופתלתול, הלא גם אם יהיה איזה סיבה שתסכים להתגייר, זהו באמת לא מצד חשיבות האמונה בד' אלוהי ישראל, רק מצד משפחת החתן, אביו ואמו וכדומה, סיבה חיצונית. ולכן אף על גב דאחר כך כשתתגייר תשמור התורה והמצוה ככל בנות ישראל הכשרות, בכל זאת קודם שנתגיירה, דנימא דהיא זהירא כל כך לדקדק שמהפכת עצמה בשביל כדי להבחין בין זרע שנזרע בקדושה לזרע שלא נזרע בקדושה – זהו דבר של בטילה ומביא רק לידי גיחוך", ולכן עליהם לפרוש ג' חודשים. על אחת כמה וכמה שצריכים לפרוש במקרה זה, שידוע ששבועיים לפני הגיור נישאו בנישואים אזרחיים, ומסתבר שלא פרשו עד הגיור.

משמע שתמך בגיור למרות שמסתבר שלא ישמרו מצוות

מתוך תיאור המקרה מובן מאליו שלא מדובר בזוג המקיים אורח חיים דתי, הן מכך שלא נזהרו מאיסורים לפני הגיור, והן מכך שהרב יודלוביץ' קישר את מצבם למצב הדור, שבו הגרים אינם מתגיירים לשם שמיים אלא בלחץ הורי הצד היהודי. לוּ מצב הגיורת הזו היה שונה, מן הסתם היה מציין את רצונה לשמור מצוות ולהאמין בה', ולא מניח כהנחת יסוד פשוטה שהיא משתייכת ל"דור עקש ופתלתול". מה עוד, שבמקרה זה נישאו בנישואין אזרחיים שבועיים לפני הגיור, מעשה שמביע חוסר נאמנות מסוים בתהליך הגיור, שכן היה להם להמתין לגיור ולהינשא כדת משה וישראל, ורק אז להירשם בערכאות. ומכך שלא טען שהגיור בטל, הרי שלדעתו הגיור תקף גם כאשר המתגייר לא התכוון לקיים אורח חיים דתי. ומה שכתב "אף על גב דאחר כך כשתתגייר תשמור התורה והמצוה ככל בנות ישראל הכשרות", כוונתו שאף אם לאחר הגיור "תשמור התורה והמצוות ככל בנות ישראל הכשרות", ברור שלפני הגיור לא שמרה ולכן לא נזהרה להתהפך, וחובה עליהם לפרוש ג' חודשים. קל וחומר שאם לאחר הגיור המציאות תהיה שלא תשמור תורה ומצוות, לא מסתבר כלל שלפני הגיור נזהרה מלהתהפך.

כמו כן, מכך שהתלונן על מצב הדור, אבל לא מחה כנגד הגיורים המקובלים בארה"ב, למרות שכתב על כולם שאינם לשם שמיים אלא בלחץ ההורים וכדומה, משמע שלדעתו יש מקום לקיימם.

עמדתו שאין למול את בן הנוכרית, אך ניתן לגיירו אם אימו תבקש זאת

בשו"ת בית אב ח"ה יו"ד רפא, נשאל על יהודי שרצה למול את בנו מנוכרית, והרב השואל (הרב גרשון רובינסון) הורה שניתן למול אותו, בהסתמך על השו"ע יו"ד רסח, ט, שמצווה למול נוכרי המתכוון למצוות מילה, וכן מסימן רסו, יג, שעולה שמותר למול את בן הנוכרית ביום חול. "ובפרט היכא שהאב מבקש למול את בנו ולהכניסו בבריתו של אברהם אבינו, הוי מצוה וגם חובה למול, ואף ברוכי מברכינן. אף שעדיין יצטרך לטבילה על כל פנים, בין כה ובין כה יקיים מצות מילה להכשירו לקבלו תחת כנפי השכינה, ועביד לפלגא דמצוה". עד כאן דברי השואל.

הרב יודלוביץ' השיב שאם האב אינו מתכוון לגייר את הילד, פשוט שאסור למול, שכן "אם אינו מזכיר כלל שרוצה לגיירו, אלא דרוצה להעביר החרפה מבנו, שיהיה מהול כישראל ושלא יהיה חרפה לאביו, הנה בכי האי גוונא ודאי דאסור למולו, דכיון דאין רצונו כלל לגיירו – למה נסיר חרפתו ולהחתימו באות ברית קודש?".

וגם אם אביו רוצה לגיירו, מכיוון שהלכתית אינו מיוחס אליו, אין בסמכותו להביאו לגיור, שכן "בישראל הבא על הגירגשית, דהולד הולך אחריה ואין לו יחוס אב כלל, לא בגיותו ולא בגירותו, אם כך איך נימא דניחא ליה במאי דעביד אביו? הלא אביו זר הוא לו כאינש דעלמא!".

ואף שמהשו"ע משמע שמותר למולו ביום חול, "יש לומר דכוונת השו"ע היכא דאמו תבקש למוהלו, אבל אביו הישראל – דבנו מן הנכרית אינו מתייחס אחריו – הוי כזר אצלו, ואפילו רוצה למוהלו – אין רשאים למוהלו".

"והעולה לדינא מתוך דברינו בקצרה, דהוראת מר אינה נכונה… אביו ישראל אין לו שום רשות עליו… ורק אם אמו הגירגשית תבקש למוהלו, אז מלין לכולי עלמא בחול ולא בשבת".

מתשובה זו עולה בבירור שהסכים לגייר את הילד למרות שלא יקבל חינוך דתי או מסורתי, שכן די בכך שאמו הנוכרית תסכים שיתגייר, למרות שהיא עצמה תישאר בגיותה. במצב כזה, מובן שהגיור הוא כדי שהילד יגדל ב'זהות יהודית'.

ה – הרב חיים הירשנזון – תריז-תרצה

הרב חיים הירשנזון (תרי"ז-תרצ"ה, 1857-1935), נולד בצפת למשפחה מרוסיה הלבנה. כתב מאמרים וספרים רבים, ומהם שו"ת 'מלכי בקודש' ו' חלקים. בהיותו בפרנקפורט החל לערוך את כתב העת העברי 'המסדרונה', ובזמן מגוריו בירושלים לימד בבית ספר 'למל'. בעקבות חרם ורדיפות מצד חרדים, עבר לאיסטנבול וניהל שם בית ספר בעברית. כנציג המקום השתתף בקונגרס הציוני בבזל והיה חבר תנועת 'המזרחי'. היה מגדולי הרבנים המעמיקים בתורה לאור שאלות הדור. בתרס"ג (1903) עבר לארה"ב ושימש כרב בעיר הובוקן שבניו ג'רזי.

נטה לומר שהגיור תלוי בקיום מנהגי ישראל לפי המקובל באותו זמן ומקום

בספרו 'אלה דברי הברית' ח"ג כא, א, משנת תרפ"ח, חידש חידוש גדול, שהגיור תלוי בקיום מנהגי ישראל כפי המקובל באותו הזמן והמקום. דבריו הובאו בתוך דיון בשאלת גיורה של איזבל, כיצד ייתכן שגיורה היה תקף, שכן בוודאי התכוונה בעת גיורה להמשיך לעבוד עבודה זרה, כפי שהוכיחו מעשיה שאחר הגיור. בתוך תשובתו כתב לגבי הגרים בארה"ב, שלמרות שהם מחללי שבת, ייתכן שניתן לגיירם היות וגם רוב ישראל שבאותו מקום מחללים את השבת: "אפשר לומר שמה שאמרו: עכו"ם הבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו, היינו אם לא חפץ לקבל דבר אחד אשר כל ישראל מחזיקים בו, שהגירות היא להכנס בברית עם ישראל – צריך להחזיק כל מה שישראל מחזיקים. אבל אם מוציא את עצמו בדבר אחד כזה מן הכלל – כבר כפר בעיקר הגירות ואין מקבלים אותו. אבל במקום אשר בדבר אחד רוב ישראל חוטאים בו, והוא נכנס בברית עם ישראל לפי מנהג מקומו לעם ישראל, כאשר מקבלים גרים היום באמעריקא אשר לדאבון לבבנו רובם הם מחללי שבת אחר כך, מפני שרואים שרוב ישראל בעוונותינו הרבים מחללים את השבת – אולי מקבלים אותם, שלא פירשו את עצמם בזה מן הכלל, והדבר צריך הכרע בשאלת הגרים באמעריקא". וכן לגבי איזבל, אפשר שהואיל ורבים מישראל עבדו עבודה זרה, כוונתה לעבוד עבודה זרה לא הפקיעה את גיורה.

מכל מקום לעניין דיעבד לדעתו הגיור תקף, שכן בעניין 'חוץ מדבר אחד' כתב ש"אין מקבלים אותו" ולא כתב ש"אינו גר". ועוד, שבתשובה אחרת שעוסקת ביחס למחללי שבת (מלכי בקדש ח"ב ג, ה), כתב שגם כאשר הגיור בוצע על ידי הדיוטות, ובלי הודעת מצוות כלל – הגיור תקף גם אם חזר לעבוד עבודה זרה. הרי שמה שכתב ש"הדבר צריך הכרע בשאלת הגרים באמעריקא", הכוונה האם אפשר לגיירם לכתחילה.

לסיכום, הרב הירשנזון תיאר את המנהג בארה"ב לקבל גרים שצפויים לחלל שבת כמו רוב היהודים שם, ונטה להסכים לכך לפי סברתו שדי בכך שהגר יקבל עליו לנהוג כפי המקובל בקרב היהודים באותו מקום ובאותו זמן, למרות שאינם שומרים אורח חיים דתי. וסיים ש"הדבר צריך הכרע".

ו – הרב דוב בער אריה אברמוביץ – תרכה-תרפו

הרב דוב בער אריה אברמוביץ (תרכ"ה-תרפ"ו, 1865-1926), נולד בליטא, וכשהיה בן עשר עלה עם משפחתו לירושלים ובה למד. בתרנ"ב (1892) ירד לארה"ב ושימש כרב בפילדלפיה, ניו יורק וסנט לואיס. משנת תרס"ג (1903) ערך את הירחון 'בית ועד לחכמים', והיה שותף בהקמת ישיבת רבי יצחק אלחנן בניו יורק ובהקמת 'אגודת הרבנים' של ארצות הברית וקנדה. היה ממייסדי תנועת 'המזרחי' בארה"ב ושימש כנשיאה. בתר"פ (1920) חזר לירושלים והיה פעיל בענייני הדת. אחר שנה הצטרף ל'אגודת ישראל', אך שמר על קשר עם הרבנות הראשית ועל ידידות עם מרן הרב קוק.

התנגד לגיור כשלא מתכוונים לשמור אורח חיים דתי ואף פסל את גיורם

בספרו דת ישראל א, עמ' ג-ד (משנת תרס"ב), כתב על כך שאין לגייר גרים שבאים לשם דבר, ורק אחרי שחוקרים אחריהם מקבלים אותם להתגייר במילה וטבילה, "ומאז אינו יכול לפרוק מעליו לעולם עול התורה והיהדות. ומכל שכן שאיש ישראל, ואפילו רק אמו מישראל, אינו יכול להמיר דתו לעולם, ועל כל מעשיו – הן חמורות הן קלות – הוא עתיד ליתן דין וחשבון. כי ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא. ומכאן תוכחת מגולה לאלו השוגים לקבל גרים הבאים להמיר דתם למלאות תאותם בנשואי תערובות, וסורם רע, וקשים המה לישראל כספחת, ושנואים ומתועבים המה אנשים כאלו המחזיקים בדתם למשחק תאותם, והם והמכניסים אותם דעתם כוזבת, ומעשיהם מגונים לכל יודעי דת ודעת". ובדת ישראל ב, עמ' קנג-קנד (משנת תר"ס), למד מדברי הראשונים "אזהרה גלויה לאלה ההדיוטים המזדקקים לגייר איש או אשה מעם אחר, אשר רק האהבה לנשואי התערובות תביאם להחליף דתם, ובזה מרבים המה מומרים בעמנו". כלומר, הרב אברמוביץ התריע מפני גיור אנשים שמתגיירים לשם אישות ואינם מעוניינים ביהדות ובקיום מצוות, ובכך המגיירים אותם מרבים מומרים בעמנו.

משני המקורות משמע שלדעתו הגיור תקף, ולכן הם קשים לישראל כספחת ונחשבים למומרים. על דבריו האחרונים העיר הרב שלום אלחנן יפה, שגם בדיעבד גרים אלו הם גויים גמורים, דבריו יובאו בהמשך.

על דברי הרב יפה, השיב הרב אברמוביץ (שם, בסוף אותו עמוד): "כנים דברי הרב הגאון הנזכר", וביאר שמה שכתב הוא רק עבור "המתנצלים", דהיינו אלו שמנסים להצדיק את הגיורים בטענות שונות: "כוונתי בדברי לעומת המתנצלים: א) יאמרו שבעת הגרות יקבלו עליהם עול כל המצות, ואם לא ישמרו אחר כך – אין אחריותם עליהם, ב) יצטדקו לאמר: מה יגרעו במעשיהם, אחרי שבלאו הכי מזדווגים זה לזה? על זה כתבתי שאפילו כדבריהם, שמקבלים בעת הגרות עול כל המצות, מכל מקום הלא בזה המה עושים שלא כדת ומרבים מומרים בישראל". כלומר אם כוונתם בעת הגיור לא לקיים מצוות – הגיור בטל, ואם הם מקבלים עליהם את המצוות, ואחר כך אינם מקיימים אורח חיים דתי – הגיור תקף, אלא שאין לעשות זאת כדי לא להרבות מומרים בישראל. כדרך אגב, למדנו מדבריו שהמנהג בארה"ב היה לגייר גרים שאינם מקיימים אורח חיים דתי.

ז – הרב שלום אלחנן יפה – תריח-תרפד

הרב שלום אלחנן הלוי יפה (תרי"ח-תרפ"ד, 1858-1923), נולד בוובולניק שבליטא ולמד בישיבת וולוז'ין. נסמך על ידי הרב יצחק אלחנן ספקטור, הנצי"ב ועוד. בשנת תרל"ט (1879), בהיותו בן עשרים, התמנה למשרת רבנות ראשונה. הוא שירת כרב בקהילות שונות ברחבי רוסיה, בהן אופינה, זיימל (מכרו מרן הראי"ה קוק החליפו ברבנות זו) ועיירת הולדתו וובולניק. בתרמ"ט (1889) היגר לארה"ב והחל לשמש כרב בסנט לואיס. בשנותיו האחרונות התגורר בניו יורק, ושימש כר"מ בישיבת רבינו יצחק אלחנן ורב בית המדרש הגדול בעיר. היה ממייסדיה ומראשיה של 'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל', ותקף בחריפות את תנועת 'המזרחי', אולם שמר על קשרים ידידותיים עם ראשיה. היה ממייסדי 'עזרת תורה' לסיוע לתלמידי ישיבות. עמדתו על הגיור הובאה בספרו של בן עיירתו, ידידו הרב דוב אברמוביץ (לעיל סעיף ו).

הוקיע את רוב הגיורים בארה"ב וסבר שגיורם בטל

כפי שלמדנו לעיל, הרב אברמוביץ כתב בספרו דת ישראל ח"ב עמ' קנג-קנד: "אזהרה גלויה לאלה ההדיוטים המזדקקים לגייר איש או אשה מעם אחר, אשר רק האהבה לנשואי התערובות תביאם להחליף דתם, ובזה מרבים המה מומרים בעמנו, וקשים המה לנו כספחת".

על דבריו העיר הרב יפה: "באמת לא צריך לזה, דאלו הגרים שעמי הארץ בארץ הזאת עושים – בלא זה רובם אינם כלום, ובדיעבד גם כן עכו"ם גמורים המה. כי לכל הדעות, אם אינם מקבלים עליהם עול כל המצות בשעת גרות, דהיינו שמתגייר על מנת שגם אחר כך לא ישמור את השבת או לא יניח תפלין, או אשה וכן איש, שלא ישמרו דיני אישות כראוי – פשוט שגם דיעבד אינם גרים כלל… ובפה המדינה, רוב גרים אלו גם בשעת קבלת הגרות אינם מקבלים להיות ככל ישראל הכשרים, בשמירת השבת וכל קדשי דת ישראל, וכל שכן הגרים של הרעפארם (הרפורמים). ועל כן דינם כמו גוים גמורים גם אחר כך, ואסורים בבת ישראל. ודבר זה לכאורה מבואר גם בש"ס בכורות דף ל': עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלים אותו כו'… ואין לאמר דלמא גם כן הכוונה דאין מקבלים, אבל אם קבלהו הוי גר בדיעבד, וכמו בשאר הדברים שנאמר גם כן אין מקבלים. אבל באמת לא משמע כן, באשר מתחלה איתא ברייתא בתוספתא, דגר שקיבל עליו כל התורה ואחר כך נחשד על אחד מהם – הרי הוא כישראל מומר, ואמרינן שהכוונה דאם קידש וכו'. ואם כן הוא משמע דוקא דמתחלה קיבל עליו כל התורה, אז כישראל מומר הוא, אבל אם גם מתחלה לא קיבל – איננו גר כלל אף דיעבד. וזה ברור".

לסיכום, עמדתו כאן שהגיורים המקובלים על ידי רבנים אורתודוקסיים בטלים, הואיל והגרים אינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי. וכינה את הרבנים שמגיירים כך כ'עמי הארץ'. אולם ראו בסעיפים הבאים, שהסכים לדברי הרב פוזנר, שרצה לגייר נוכרייה שקרוב לוודאי שלא תקיים אורח חיים דתי או מסורתי.

ח – הרב שלמה דוד פוזנר – תריב-תרצה

הרב שלמה דוד פוזנר (תרי"ב- תרצ"ה, 1851–1935), נולד בוולוצלאווק שבמרכז פולין, ולמד אצל רב העיר הרב יוסף חיים קארו, מחבר 'מנחת שבת' ו'קול אומר קרא', שנודע גם בהשכלתו הכללית. למד אצל עוד רבנים בכמה ישיבות, ובתוך כך גם למד עברית וגרמנית. בתרל"ב (1872) התחתן והמשיך ללמוד תורה ולדרוש בקביעות בפני ציבור בוולוצלאווק וחותנו פירנסו. כאשר פרנסתו הצטמצמה, מונה בידי רבו ופרנסי הקהל לשו"ב למשך 28 שנה, וכשנחלש שימש כמשגיח ומו"צ בלבד. היה פעיל מאוד למען התנועה הציונית, ובתרס"ב (1902) שימש כציר לקונגרס החמישי הציוני בבזל, ואף ביקר בארץ מפעם לפעם. לאחר ששישה מתשעת ילדיו היגרו לארה"ב בעקבות רדיפת השלטונות הרוסיים נגד פעילות ציונית, בתרס"ז (1907) הצטרף אליהם והחל לשמש כרב ודיין בקהילת 'תפארת ישראל' בניו ג'רזי. שם נחשב לאחד "מזקני וחשובי הרבנים באמריקה". תמך בתנועת 'המזרחי' בארה"ב. בתרצ"ב (1932) הדפיס את ספרו 'אשד הנהר'. במשך חייו פרסם מאמרים תורניים בעיתונים ובכתבי עת.

עמדתו להקל בגיור לשם 'זהות יהודית'

בספר אשד הנהר עמ' 193, משנת תרפ"ב, הציע הרב פוזנר בענווה רבה בפני הרב שלום אלחנן יפה את עמדתו בעניין הגיור, וביקש את הסכמתו למסקנתו, "כי מיראי הוראה אני".

"וזה דבר השאלה: רופא יהודי, בן להורים ישרים ונאמנים, דבקה נפשו לאהבה בנערה נכרית, ומבלי הביט אל תחנוני הוריו הזקנים, החפצים למנוע את בנם מעשות נבלה כזאת, נשא את הנכרית לאשה על פי חוקי המדינה. ועתה ילדה לו הנכרית בן זכר היונק משדי אמו. ובשבוע זו בא אלי הזקן, אבי הרופא העבריין, ובעליצת נפשו סיפר לי כי הילד נימול בהסכמת אביו ואמו הנכרית, וגם היא עצמה רוצה להתגייר, ובכן שואל ממני איך להתנהג בזה על פי דיני תורתנו הקדושה?

ואנכי השבתי לו כי בהנוגע להילד צריך טבילה גם כן בפני בית דין של ג', וביום שנעשה לגדול רשאי הוא למחות נגד הגירות, וכל הגירות נעקר למפרע". "ובנוגע לאמו – אחר שתתגייר כדת – צריכה להיות פרושה מבעלה ג' חדשים, ואחר כך ישא אותה בחופה וקידושין כדת משה וישראל. הזקן, כשמעו דברי, כמעט התעלף מרוב צערו, באמרו: ברור אצלו כי להיותם מופרשים זה מזו על משך ג' חדשים, לא יתרצו בשום אופן. היתכן – צעק מכאב לבו – כי בשביל זה ישאר בנו בטומאתו, ויביא זרע פסול לעולם?! ובכדי להרגיע את רוח האמלל הזה, הבטחתיו לעיין בשריותא דמלתא דא, ואפילו אם יעלה בידי בעז"ה איזה צדי היתר – לא אסמוך עלי לבדי, בלתי הסכמת אחד מגדולי הרבנים שליט"א. וזה החלי בעזר צורי וגואלי".

הרב פוזנר דן באריכות בסוגיית הבחנה, והגיע למסקנה שהחובה לפרוש שלושה חודשי הבחנה, היא כאשר יש אפשרות שהגיורת תתעבר בשלושת החודשים לאחר גיורה, אבל כאן שהיא מניקה, וסיכוי נמוך מאוד שתתעבר, אפשר להתיר להם להינשא בלי חודשי הבחנה.

עוד כתב: "נוסף על כל הנ"ל, איכא כאן חשש של איבוד נשמה אם לא נתירנה להנשא מיד, דהנה הילד הזה כבר נמול בהסכמות אביו ואמו, ועומד להיטבל כאשר יתחזק מעט, וכפי המבואר בחתם סופר סי' רנ"ג… הובא בפ"ת יור"ד סי' רס"ח ס"ק ח', דהיכא דאביו או אמו הביאו להתגייר – שוב אין יכול למחות אחר שהגדיל… באופן שהילד הזה ישאר בדת ישראל לעולם. ועתה, אם נכביד עליה להיות פרושה מבעלה ג' חדשים, דבר שלא תתרצה לזה בשום אופן, הלא תשאר היא בגיותה, ובעלה בטמאתו, והילד יהיה מגודל ומחונך תחת השגחת אמו הנכרית, בודאי סופו להיות נטמע בין הגוים". וסיים: "כל זאת נראה לי להלכה ולא למעשה".

מדבריו של הרב פוזנר עולה בבירור שהסכים לגייר לשם 'זהות יהודית'. שכן מדובר ברופא יהודי שנשא נוכרייה בניגוד להפצרת הוריו, ובהשפעת המשפחה הסכימו הוא ואשתו למול את בנם והאשה הסכימה להתגייר, וברור לאביו שאם ידרשו מהם לפרוש ג' חדשים – הם יוותרו לחלוטין על הליך הגיור. אילו התכוונו לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, ברור שהדבר היה מוזכר, ומשלא הוזכר משמע שבעת גיורם התכוונו במקרה הטוב להיות בעלי 'זהות יהודית', ובמקרה הרע לפייס את ההורים בטקס גיור, ואחר כך תמשיך האשה להישאר בזהותה הקודמת.

ט – תשובת הרב שלום אלחנן יפה

בספר אשד הנהר עמ' 199, מובאת תשובתו של הרב יפה, שהשיב לו בידידות ובכבוד, וכתב לעניין ההיתר להתחתן בלא פרישת ג' חודשים: "נראה לי להסכים בכגון זה, כמו דברי הדגול מרבבה והמשנה למלך לענין מעוברת היכא שהיא כבר מעוברת, וכן מובא בעקרי דינים ובשו"ת עדות ביהוסף למהר"י סאמון. והגם שהמה לא דברו רק במעוברת ולא במניקה, שיש על פי מיעוט דמתעברת, מכל זאת דבר זה לא שכיח דמיד תתעבר בשני חדשים ללידתה, ועל כן גם זה לא גזרו רבנן".

והוסיף: "וגם ובפרט שיש לצרף לזה כל הנך טעמי באמת, דיש חשש דיפול האבן אחר הנופל וכו', ועוד נעיין בזה ביום מחר. וכאשר עיינתי (למחרת), הסכים בדעתני להסכים לשאלת חכם הרב המאור הגדול, הרב הגאון ר' שלמה דוד פאזנער שליט"א, רב בדזשוירזי סיטי. ויש לנו גם כן בזה תשובה בארוכה אך עוד לא העתקנו אותה, ובאשר הבעל-תשובה דוחק לזאת, רשמנו זאת. ידידו דורש שלומו מברכו באהבה. שלום אלחנן יפה, אבד"ק ניו יארק".

וקשה מאוד, שלמדנו לעיל (סעיף ז) שלדעת הרב יפה בלא כוונה כנה לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל, והחשיב את המגיירים באופן זה 'עמי הארץ', ואילו כאן הסכים לגיור בלא כוונה כזו. אפשר אולי לתרץ, שמה שכתב לרב אברמוביץ היא עמדתו העקרונית, והתנגדותו החריפה לגיורים בארה"ב היתה מפני שלא סמך על הרבנים האמריקאים שהם יראי שמיים ואחראים, וסבר שבקלות ראש הם מגיירים. ואילו כאן, כאשר התייחס לרב זקן ומובהק כמו הרב פוזנר, הסכים שאם הרב השתכנע שראוי לגייר, אפשר לגייר.

י – השאלה משנת תרע"א אודות הגיורת מארה"ב

הרב צבי הירש גרודזנסקי – תריח-תשח

הרב צבי הירש גרודזנסקי (תרי"ח-תש"ח, 1858-1947). נולד בטבריג שבליטא, וגדל בנובהרדוק. בגיל 15 למד בעיר איוויה אצל הרב דוד שלמה גרודזנסקי, אביו של הרב חיים עוזר (שהיה קרוב-רחוק שלו). אח"כ עבר לקובנה ולמד אצל הרב יצחק אלחנן ספקטור. בשנת תרמ"ח (1888) עבר לווילנה ואח"כ לישיבת וולוז'ין. בערך בשנת תרנ"א (1891) היגר לארצות הברית והתמנה לאב"ד בעיר אומהה שבמדינת נברסקה עד לפטירתו (בראשית כהונתו מנתה הקהילה כ-2,000 איש ובהמשך גדלה ליותר מ-10,000). היה בין מייסדי 'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל'. התנגד לתנועה הציונית בשל חילוניותה. חיבר ספרים על נושאים שונים בהלכה, כמקוואות ויין נסך.

שאלת הרב גרודזנסקי לכתב העת 'המאסף'

בשנת תרע"א שלח שאלה לכתב העת התורני 'המאסף', שיצא בירושלים על ידי הרב בן ציון אברהם קואינקה, וביקש לפרסמה "לפני הרבנים הגאונים קוראי 'המאסף', שיודיעו דעתם בזה להלכה ולמעשה, בזה העניין שקרה לנו בעירנו באלו הימים". וסיפר: "נערה אחת, שאביה ישראל ואמה נכרית, נתנה עיניה בבחור אחד מבחורי ישראל, וגם הבחור חשקה נפשו בה". ואף שהוריו אינם מן החרדים, "מכל מקום חרפה היא להם בפני הבריות שבנם ישא נכרית, ולכן פייסו את הנערה שתתגייר, כלומר שתטבול במי מקוה, כדי שיִקָרא עליה שם 'גיורת', ותו לא מידי, ואחר כך יכולה לעשות כל מה שתרצה. וזאת ידוע לכל, כי מעולם לא היה כונתה להתגייר לשם שמים ולשמור דת משה וישראל, אחרי שבעוונותינו הרבים באמריקא גם בנות ישראל – רובא דרובא מדור החדש, וגם הרבה מדור הישן – אינן שומרות כלל המוטל עליהן, אינן טובלות לנדתן ומחללות שבת ויום טוב בפרהסיא וכו' וכו'. אם כן, כל שכן נערה כזו, כי הלא כמעט לחרפה נחשבה לדור החדש לשמור כאלה וכאלה. וכמה פעמים באו אלי גרים כאלו, ולא קבלתי אותם, כי לא באלה חפץ ה', והם יותר קשים מספחת לישראל, ודי לנו בשלנו… ואחרי שידעו כי אנכי ודאי לא אקבל לגיירה, מה עשו? הלכו לשוחט ובודק אחד בְּפֹה אשר אינו חת בפני כל, וההדיוט הנ"ל צירף עמו עוד ב' הדיוטים והלכו וטבלו אותה לשם גירות. ואחר שלושה ימים סידר ההדיוט הנ"ל להם חופה וקידושין כדת משה וישראל בלא ידיעתי. ועתה, הנני בזה לשאול את כבוד הרבנים הגאונים די בכל אתר ואתר, שיחוו דעתם הרמה ב'המאסף', אם כדין עשו מה שעשו, ואם בדיעבד הויא גיורת גמורה לכל דבר, ואם ראוי לקנסם להני הדיוטות, ומה דין השוחט ובודק הזה העוסק במלאכת הקודש, שוחט ומוכר לעצמו ומגייר גרים ומסדר קידושין וכהנה וכהנה" (דבריו פורסמו ב'המאסף' שנה ט"ז, כרך ב סימן כ).

גיור בלא כוונה לקיים מצוות כנראה בטל

לדעת הרב גרודזנסקי יש להתנגד לגיורים אלו, כדי למנוע התבוללות. שכן "אם לא נעשה גדר לזה, יוצא מזה מכשול גדול לבני ישראל ההולכים בבית הספר מקטנן עם נערות נכריות, והולכין על משתאות יחד ומרקדים בחור ובתולה ישראל ונכרית יחד. ולולי הדת המבדיל ביניהם – היו בחורי ישראל יבחרו להם לנשים את הנכריות יותר מבנות ישראל, דזילי להו ושכיחא להו וכו'. ועתה פתח להם ההדיוט הנ"ל פתח רחב למלא תאותם, וזה יטבלנה במים – וכשר הדבר, ואחר כך יוכלו לעשות כטוב בעיניהם באין מפריע. ואביו ואמו ישמחו וירננו כי זכו לגדולה כזאת להכניס נכרית בביתם".

בנוסף, גיור שכזה אינו תקף, שכן לתוס' יבמות כד, ב, 'הלכה', כאשר הגיור אינו לשם שמיים, ומיד המתגייר חוזר לסורו, אומרים "סופו הוכיח על תחילתו", שהגיור לא היה אמיתי. ולכן הגיור של הכותים לא היה תקף, וכן הגיור של הנערה הזו, שאנו יודעים בוודאות שלא התגיירה כדי "לשמור דת ישראל", אלא "רק למראית עין, לפייס את משפחתו ותו לא מידי, ולא תתחיל כלל לשמור דת יהודית – בודאי אפילו דיעבד לא מהני לה הגירות כזה, והרי היא נכרית כמקדם". ואפילו לרש"י, ריטב"א ונימוקי יוסף, שאומרים שהגיור של הכותים תקף גם כאשר אחר כך חזרו לסורם, כי אגב אונסייהו בעת הגיור גמרו וקבלו, זהו דווקא בגרים שהתגיירו לשם דבר תוך כוונה לשמור מצוות, אבל "בנדון דידן, דידעינן זאת מראש דאין דעתה כן – לא מהני גירות שלה כלל, ואין זה בעיניה אלא כשחוק בעלמא".

גם בהגהות מרדכי כתב שכאשר הגיור אינו לשם שמיים, הוא תקף רק אם הגר מיישר את דרכיו אחר הגיור, והב"י והב"ח הביאו בקצרה את דברי הגהות מרדכי הללו להלכה ביו"ד סי' רס"ח. וביאר הרב גרודזנסקי שאף הרמב"ם סבר כמותו, ומה שכתב ש'חוששים לו', הכוונה שבודקים כיצד התנהג בשלב הראשון שלאחר הגיור, שאם מיד אחר הגיור "הלכו בדרך הישר על פי התורה והמצווה, ככל יהודים כשרים, אלא דאחר כך נתקלקלו וחזרו לסורם – אמרינן השתא הוא דאיתרעאו, ומתחילה כוונתם היה גם כן לשם שמיים, דאגב אונסייהו – כלומר בשביל התועלת אותו דבר – גמר ומקני נפשייהו את דת יהודית לשם שמיים, כיון דחזינן דעשו כן זמן מה אחר הגירות. ואם כן הוחזקו לגרים גמורים, אלא דאחר כך חזרו בהם ונתקלקלו, והרי הם כישראלים מומרים לכל דבר, ויינו יין נסך מכאן ולהבא, כדעת הט"ז, וקדושיו קדושין גמורים". אבל "היכא דלא התחיל כלל לשמור דת ישראל, ומיד חזרו לסורם – אם כן הוכיח סופו על תחלתו דלא היה גר כלל, ולא התגייר לשם שמיים כלל, רק בשביל תועלת דבר מהבלי העולם, ומקח טעות הוא וחוזר".

כללו של דבר, עמדת הרב גרודזנסקי, שעליה חזר כמה פעמים, שאם לא התחילו לנהוג בדת ישראל "כלל", הגיור לא תקף. וכן הוסיף וכתב ב'המאסף' יח, א, סו: "וגם לענין דיעבד, שעברו וקבלו גרים כאלו, צריך עיון אכתי אם מהני, כיון דאנו רואין שאינן מתחילים כלל לשמור דת משה וישראל". כפי הנראה כתב שצריך עיון מפני שאולי התכוונו לשמור מצוות, ורק בפועל נחלשו ולא קיימו, ובזה אולי הגיור תקף. מנגד, הוא עסק במקרה שלא היתה כוונה לשמור מצוות כלל, ו"ואין זה בעיניה אלא כשחוק בעלמא", משמע שאם בעת הגיור התכוונו לקיים קצת מצוות ואכן כך עשו – הגיור תקף.

מתנגד לגיור מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי

לסיכום כתב שבכל אופן, בין אם בדיעבד גיורה תקף או בטל, לא טוב עשו ההדיוטות שקיבלו אותה, שהרי "כל הפוסקים מודים דלכתחילה אין לקבל גרים כאלו… וראויים לקנסם, אם יסכימו עמי הרבנים הגאונים". והוסיף: "וכל שכן בזמן הזה, ומה גם באמריקא, אין אנו רשאין לקבל גרים כאלו אשר הם קשים יותר מספחת לישראל, ולפי עניות דעתי ראוי לכל הרבנים לעשות גדר גדול שלא יפרצו בזה ההדיוטות, ולקנוס לכל אלה שיזדקקו לקבל גרים כאלה, המרבים פסולים בישראל ונותנים פתח לבחורי ובתולות ישראל להתערב בגוים. והנני מחלה את פני כבוד הרבנים הגאונים די בכל אתר ואתר, קוראי 'המאסף', שיודיעו דעתם הרמה – דעת תורה – בזה על כל פרט ופרט על ידי 'המאסף', הלכה למעשה מה לנו לעשות עם גרים כאלו, ומה לעשות עם ההדיוטות הללו העושין על מנת לקבל פרס בעולם הזה".

אחרי שקיבל תגובות מכמה רבנים, חזר על עמדתו וחיזק אותה ב'המאסף' כרך י"ח (א, ד; א, סו; ב, נד). בדבריו שם (המאסף א, ד) ביאר בבהירות שאין לגייר לשם אישות, כי גיור זה הוא "נגד משמעות הגמ' ונגד כל הפוסקים", שהואיל ויודעים "דאין כוונתו לשם שמיים רק משום איזה תועלת בא להתגייר… לכתחילה לכולי עלמא אין לקבל אותם, כמו שכתב הרב המגיד שם, וכ"כ המרדכי. ולא מצינו לאחד מהפוסקים שיחלוק בזה". וכן שם (א, סו) כתב כנגד דברי הרב יעקב שור, שאין לחטוא כדי להציל את היהודי ש"פשע שדבק נפשו בנכרית, ואין לנו לעבור אפילו איסורא זוטא כדי להצילו מאיסורא רבא".

לסיכום, הרב גרודזנסקי התנגד לגיורים אפילו אם ישמרו מצוות, משום שהגיור לשם אישות. אולם לגבי ביטול הגיור, נראה שלדעתו הגיור בטל רק כאשר הגר לא התכוון לקיים אפילו קצת מצוות.

יא – הרב יחזקאל בנט – תרכג-תרעג

הרב יחזקאל בנט (תרכ"ג-תרע"ג, 1862-1913), נכדו של הרב שלמה גנצפריד (מחבר 'קיצור שלחן ערוך'), ואצלו למד בצעירותו. למד גם אצל הרב שמחה בונם סופר, בעל ה'שבט סופר'. נשא לאשה את חיה רבקה, ביתו של הרב אברהם יצחק גליק (לעיל כא, ג), וערך את ספר השו"ת של רבו וחותנו 'יד יצחק'. שימש תחילה כדיין אצל חותנו בטולצ'ווה. בשנת תרמ"ט (1889) בהיותו כבן 26, התמנה לרב העיר וואראהל (סעין) והגליל בטרנסילבניה, והקים בה ישיבה קטנה. תמך בהפרדת הקהילות. כתב שו"ת 'משיב טעם' שיצא לאור על ידי נכדיו בשנת תשמ"ה (1985). תשובתו הובאה ב'המאסף' שנה טז, כרך ב סימן נז, והמשכה בסימן עג.

עמדתו – הגיור תקף בקבלת היהדות בלא כוונה לקיים מצוות

הרב בנט חלק על הרב גרודזנסקי, ולדעתו גיורה של נערה זו תקף, והקידושין של היהודי בה תופסים והיא אשת איש, שהרי "הלכה כדברי האומר כולם גרים הם". וכן כתב הרמב"ם (איסו"ב יג, יז): "גר שלא בדקו אחריו… אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל העובדי הכוכבים ומזלות, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. ואפילו חזר ועבד עבודת כוכבים ומזלות – הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין ומצוה להחזיר אבידתו, מאחר שטבל – נעשה כישראל". ומה שכתב ש'חוששין לו', הכוונה שאין לאכול משחיטתו או לקרבו לבא בקהל ולשתות מיינו עד שתתבאר צדקותו, שכן דינו כמומר. ומוכח מהרמב"ם שאף שלא קיים מצוות, או אפילו עבד עבודה זרה – גיורו תקף. שאם לרמב"ם הגיור תלוי בקיום המצוות, מדוע כתב (שם, ו): "גר שמל ולא טבל או שטבל ולא מל – אינו גר עד שימול ויטבול"? היה צריך לכתוב: "אינו גר עד שימול ויטבול, ויקבל עליו המצוות, ויתברר שישמור את משמרת ה'. אלא ודאי מדהקפיד בדיעבד רק על מל וטבל, שמע מינה דקבלת מצוות ושמירת התורה אינו מעכב את העניין שיהיה גר בדיעבד". אלא שאת "המצווה הנכונה" ביאר בהלכה יד, "שצריך שיקבל עליו עול תורה, ושידע את המצוות". ולכן כתב למסקנה, שאף "זו שנתגיירה לשם איש ולא קבלה עליה עול מצות כלל, מכל מקום גיורת היא בלתי ספק, וקידושין תפסו בה וצריכה גט מדאורייתא, וחייבין עליה משום אשת איש". ואף אם תעבוד אחר כך עבודה זרה – הגיור תקף, "דכונת הרמב"ם הוא דודאי המילה וטבילה שיחשב ישראל גמור וחייב בכל המצוות וקידושיו קידושין, בין אם יתברר שישמור דת קודש בין אם יתברר שיעבוד עבודה זרה".

ואין לומר שגיורת זו היא כמו הכותים שגיורם בטל לחלק מהדעות, וכפי שביאר הרב גרודזנסקי, משום שלכותים היתה כוונת עבודה זרה ממש, אבל היא עזבה את דתה הקודמת, "ובעל כרחך שבעת שטבלה, וידעה שעל ידי טבילה זו תהיה ישראלית, בעל כרחך כיונה לאיזה דבר בשעה שטבלה… ומאחר שהם מאמינים בשיתוף, ואם כן גם עד עתה האמינה בה' יתברך שמו, רק שעבדה עבודה זרה בשיתוף, ועכשיו קבלה עליה על כל פנים להיות יהודית… שלא להאמין עוד בשיתוף דבר אחר אל האמונה בשם שמים, ורק להאמין בה' יתברך שמו לבדו – אם כן, על כל פנים רחקה מגילולי בית אביה, וקבלה עליה אמונה בשם שמים".

כמו כן, כיוון שהגיורת "ידעה שתצטרך לקיים דבר מה, או שתלך לבית הכנסת ביום הכפורים או שתעמוד תחת החופה – אם כן הרי זה קבלה לשמור מצוות, רק שלא ידעה מה הן. אבל על כל פנים שיערה לשמור איזה דבר מצוה", ולכן נחשב הדבר לקבלת מצוות.[4]

עוד הוסיף לחדש שמה שכתב שו"ע רסח, ג, שקבלת מצוות בפני שלושה מעכבת, היינו "רק לעניין שיהיה מותר לבא בקהל ולהחזיקו כישראל גמור גם לקולא", אבל "בדיעבד אם לא קבל מצוות בבית דין, או לא קבל מצוות כלל, וגם נתגייר בשביל דבר… אם עבר ונשא ישראלית והוליד ממנה בן – לא פסלינן ליה".

"וראיה ברורה דקבלת עול מצוות לא מעכב, ממה שנתעורר ב'חכמת שלמה' משבת ל"א, בגר שבא לפני הלל ואמר: 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה על רגל אחד'… ופירש רש"י שסמך עצמו על חכמתו שאחר כך ילמוד וישמור כל התורה, על כל פנים בשעת הגירות הרי לא ידע רק כלל זה לבדו ולא יותר. אם כן, לא קבל עליו עול מצוות, ועם כל זה קבלו הלל וגיירו – שמע מינה דאינו מעכב". אמנם כיוון שהלל גייר אותו בלא להודיעו מקצת מצוות, כנצרך לכתחילה, ולשיטת הרב בנט חכמים תקנו שבמקרה כזה "חוששים לו", ביאר שאחר כך הלל "טבל אותו פעם שנית, ואז הודיעו וקיבל עליו עול מצוות".

למעשה כתב שאסור ליהודי ואשתו הגיורת לחיות יחד עד שתקבל לשמור הלכות נידה וכשרות, ואם לא תרצה בכך מצד ההלכה חובה עליהם להתגרש. לגבי השוחט שגייר אותה, כתב שלא עשה כדין הואיל וגייר לשם אישות, ותמה שאם לא ידע השוחט דין זה, כיצד הרהיב בנפשו לעשות גיור בלי הסכמת הרב המקומי? וייתכן שעשה זאת בכוונת זדון. אמנם מאידך, אולי "סבר לעשות עבירה לשמה, שחשש שהנער ישאנה בגיותה ולכן סבר לחטוא בשביל שיזכה חבירו, וירפא את שברו על נקלה". ומסיים שעדיין "היה לו לשאול עצה מרבנים, או על כל פנים מהרב דמתא", ולכן עד שבית הדין יחליט בדינו, ראוי שלא לאכול משחיטתו.

סיכום עמדתו

לסיכום, לדעת הרב בנט קבלת המצוות לא מעכבת את הגיור, אלא רק קבלת היהדות שמתבטאת לכל הפחות בקבלת אמונת ישראל, וכן בקבלת איזושהי מצווה, וכמו הגיורת המדוברת "שסברה שתלך לבית הכנסת ביום הכיפורים או שתעמוד תחת החופה, אם כן הרי זה קבלה לשמור מצוות רק שלא ידעה מה הן, אבל על כל פנים שיערה לשמור איזה דבר מצוה". אמנם לכתחילה אין לגייר כך, ואין להתיר למי שהתגייר כך להינשא. ואף אם התגיירה ונישאו – אסור להם לחיות יחד אם לא תקבל לשמור לפחות כשרות וטהרת המשפחה, כדין מומרת שאין לקיים עמה נישואין.

יב – הרב יעקב שור – תריג-תרפד

הרב יעקב שור (תרי"ג-תרפ"ד, 1853-1924), נולד בטלואץ' שבגליציה. אביו, הרב אלישע יצחק, היה אב"ד של קיטוב שבין גליציה לבוקובינה, ולאחר שלימד את בנו תורה בצעירותו, ונוכח בגאונותו, שלחו ללמוד בלבוב אצל הרב יוסף שאול נתנזון בעל ה'שואל ומשיב', שנעשה לרבו המובהק. התחתן בשנת תרל"ד (1874), עסק תחילה במסחר אולם הפסיד את רכושו. בגיל 25 התמנה לרב קהילת דורנה שבבוקובינה, ושמו נודע כפוסק ומשיב. בתרמ"ו (1886) התמנה לרב בלודמיר בתחום האימפריה הרוסית. לאחר חצי שנה, בעקבות מחלוקת בענייני כשרות עם חלק מחסידי העיר, הלשין עליו אחד ממתנגדיו לשלטונות. הרב שור נשלח למאסר למעלה משנה, ויהודים מרחבי העולם פעלו להצלתו. הנדיב שמואל שטראוס פרנסוֹ כארבע שנים בעירו קרלסרוהה שבגרמניה. לאחר מכן, בהמלצת הרב שור, הקים שטראוס את 'חצר שטראוס' בירושלים עבור עשרה לומדים מבעלי המוסר. בתרנ"ה (1895) לאחר פטירת אביו, הוזמן למלא את מקומו כרב בעיר קיטוב. השיב תשובות רבות בהלכה, ונחשב מגדולי רבני גליציה. כתב מאמרים בכתבי עת שונים. רוב כתביו אבד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הצטיין גם בידיעות רחבות ובהיסטוריה. הסכים שבנו אלכסנדר ישלב השכלה עם לימודי קודש, לאחר מכן בנו זה עשה תואר ד"ר באוניברסיטת וינה בשפות קלאסיות, תרגם ספרות קלאסית לעברית, וגם עלה לארץ וניהל תלמוד תורה של 'המזרחי'. רבים מצאצאיו עלו לארץ והצטיינו בכישרונם. תשובתו לשאלת הרב גרודזנסקי נדפסה ב'המאסף' שנה ט"ז, כרך ב סימן עב.

גיור לשם אישות שנעשה ברצון לקבל יהדות תקף מיד ולעולם

גם הרב שור הגיב לשאלתו של הרב גרודזנסקי. בתחילה הגדיר את מהות הגיור, וכתב שכאשר הגיור נעשה מרצונו של האדם שקיבל עליו לשמור את חוקי הדת, הרי הוא גר גמור: "שורת הדין, כל איש נכרי ואשה נכרית, אשר באו לפני בית דין של ישראל, וקבלו על עצמן לפניהם שהמה לרצון נפשם עוזבים אמונתם הנכריה ושמירות חוקי דתיה, ומקבלין על עצמן אמונת היהודים ושמירות חוקי דת משה ויהודית ולהיות אחד מבני בריתם, והאיש נימול ונטבל על ידי הבית דין על כוונה זאת שמתגייר לדת ישראל, וכן האשה טבלה על כוונה זו [כאשר ענין הטבילה לנער מטומאה הקודמת ולקבל טהרה] – המה הנקראים מעתה גרים גמורים, וחשובים בזה ככל אחד מבני ברית היהודים, ומשפט יהודי מלידה ומשפט גר – אחד הוא. וכל שלא נעשה בכל אלו, אף אם הוא לעצמו יעזוב אמונתו הנכריה, ונזהר לעשות ככל חוקי דת משה ויהודית – לא נדון אצלינו כאיש יהודי כלל, לשום דבר, אך נקרא מחסידי אומות העולם".

ולאחר שהתגייר, "אין הבדל בין אם היתה סיבת הגירות על ידי הרגש פנימי להכיר דת האמת ודבקה נפשו בו מבלי שום בקשת תועלת צדדי, ובין אם סיבת הגירות שהניע לבבו להתגייר לבקשת השגת שררה על ידי זה, או לשם נישואין, שנתן עיניו באשה יהודית, וכיוצא, יען כי הקבלה ברצון בפני בית דין לכנוס בחבורת היהודים וקיום דת יהודית, ונימול ונטבל על ידם לתכלית כוונה זו – היא הפועלת להיות נחשב גר גמור". כלומר, גם אם התגייר לשם מטרה צדדית, גיורו תקף. ולא זו בלבד, אלא "אם גם יזיד אחר הגירות מיד, ולא ישמור חוקי דת משה ויהודית – דינו מעתה ככל איש יהודי מפושעי ישראל בעלי עבירה. והיינו דתניא בש"ס יבמות מז, ב: טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו. ואמרינן: נפקא מינה דאי הדר ביה – ישראל מומר קרינן ביה", כלומר אפילו "מיד משטבל ועלה, אם הדר ביה – ישראל מומר קרינן ביה", הואיל וגיירו אותו כדת. אלא שאינו נקרא 'גר צדק', ואם אחר הגיור ינהג כשומרי דת יהודית "ככל איש יהודי", אזי "אף אם תחלת הגירות היתה לסיבת נישואין וכיוצא – הרי הוא שוב גר צדק".

וביאר שבאשת יפת תואר, כל זמן שגיורה בעל כרחה – אין לה דין גיורת, ולכן תמר, שהיתה בת אשת יפת תואר, אמרה לאמנון שדוד לא ימנע אותה ממנו, כי אינה נחשבת לאחותו. שכן "גיירה דוד במלחמה בעל כרחה, וגיורת בעל כרחה – בודאי לאו כלום היא, ועדיין נכרית היא, אלא דגזרת הכתוב דליפת תואר התירה תורה ביאה ראשונה על ידי גירות בעל כרחה… מה שאין כן בנתגיירה מרצונה לסיבת נשואין… אין זה גירות מחמת אונס". וכפי שאמרו בב"ב מז, ב: "שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני", ו"כיוון שמרצונה בוחרת בהגירות – הוי גירות גמור".

גם כשהגיור לשם אישות, אם הוא גם ברצון לקיים מצוות – הוא רצוי

המשיך הרב שור לבאר בסעיף ב: "כאשר יבא אל בית דין איש נכרי או אשה להתגייר, אף אם יהיה נודע לנו שהסיבה שהניעה אותו להתגייר היא לבקשת תועלת אישות וכיוצא – ראוי לנו לקבלו לגיירו. דכיוון שעל כל פנים הוא בא אלינו שחפצו להתגייר, וקיבל עליו לשמור ולקיים כל חוקי דת יהודית – יש לנו לגיירו, ואין לעכבו ולדחותו לגמרי מלהיות נכנס תחת כנפי השכינה. ועיין ש"ס סנהדרין דף צט ע"ב, שנענשו האבות שדחו את תמנע שבאה אליהם להתגייר ולא רצו לקבלה, אף שהיא היתה רצונה להתגייר ולהינשא לאשה לאחד מבני יעקב".

והסיבה שאמרו חכמים ביבמות כד, ב, שלא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, היא משום שהיה "חשש שלא יקיימו דת התורה אחר הגירות", וביאר על פי הרמב"ם שהחשש הוא שיחזרו לאמונתם הקודמת בעודם מעורים בתוך עם ישראל: "לפי שראו שרובם המתגיירין בשביל דבר אין זהירים אחר כך להתנהג ככל חוקי דת יהודית, ויהיו בזה היזק לישראל, כי גרים אלו מטעין ישראל אשר נתערבו ביניהם, שקשה לפרוש מהם אחר שנתגיירו. ולזה, כאשר נודע שאין בית דין הגדול – שהם הגדולי חכמים ויראי השם – היו חפצים לגיירם, שוב נזהרו בני ישראל בגרים אלו שלא נתגיירו על ידי בית הדין הגדול, מלהתקרב עמהם קרבת רב ומלהתחתן עמהם [אף דמדינא שרי], דשמא יחזרו לעבור על הדת, שדינם כישראל מומר, זולת עם מי שנתברר אחר כך צדקתו ותום דרכו". ובכך ביאר את דברי הרמב"ם מדוע בתי הדין הקטנים קיבלו אותם ולא מחו בהם חכמים. כלומר, איך מחד בדיעבד גיורם גיור, ומאידך בית הדין הגדול לא רצה לגיירם. וכן לגבי נשות שלמה, אמנם גיורן היה תקף, שכן הסכימו לקבל דת ישראל, אבל כיוון שהמניע שלהן היה לשם אישות – חזרו לסורן, וגרמו לשלמה לסור מאחרי ה'.

והביא את דברי התוספות שלמדו מהלל ומהגיורת שגייר רבי חייא שניתן לגייר כאשר "בטוחים" שסופם להיות לשם שמיים, וביאר ש"כוונת התוספות שהיה נראה לחכמים מענייניהם שקרוב לקבל, שהגם שהגרמות הגירות היא סיבות האישות, מכל מקום חפצים הם גם בקבלת דת ישראל ושיהיו נזהרין בהנהגות הדת ככל כשרי ישראל, ובאופן זה יש לקבלם לכתחילה לגיירם". וסיכם ש"הדין ברור, דכל שנתגיירה לשם אישות – כל שנראה לבית דין שתהיה נוהגת בדת יהודית, גם לכתחילה יש לכל בית דין לקבל לגיירה. וכן כתב הב"י… וזו לשונו: ומכאן יש ללמוד דהכל לפי ראות עיני הבית דין".

עוד כתב על פי עיקרון זה, שהואיל והטעם שאין מקבלים גרים שמשערים שלא ישמרו את המצוות הוא משום החשש שיסירו את ישראל מאחרי ה', "נראה לפענ"ד דהוא הדין אם רואין הבית הדין שאם לא נקבל אותה לגיירה, אזי האיש יהודי אשר כרת אתה ברית אהבה לישאנה יהיה עמה באיסור בנשואי ערכאות, וכל שכן אם יש חשש שימיר את דתו לדת עכו"ם – יש לבית דין לגיירה. ועדיף טפי להציל איש יהודי מן שמד והמרה, מלחוש לגיירה לכתחילה מפני החשש דקשים גרים לישראל". וכפי שכתב מהרש"ק, וכן בשו"ת פאר הדור לרמב"ם.

גיור על דעת שלא לקיים שום מצווה – קרוב להיות בטל

אולם ביאר הרב שור, שנכון לגייר רק "בגר וגיורת שנראה לבית דין שאחר הגירות יתנהגו בדת ישראל, ויהיו על כל פנים נזהרין בחילול שבת ויום טוב", כלומר לפחות בחלק מהמצוות, ואולי דווקא במצוות חשובות.

אמנם במקרה שבו ברור שהגיור הוא בלי כוונה לשמור שום מצווה, נראה שהגיור אינו מועיל כלל. ולכן ביחס לשאלה שהובאה מאומהה שבארה"ב, ש"האיש אשר למענו חפצה זו להתגייר הוא מחלל שבת בפרהסיא, ואינו נוהג בדת ישראל כלל, וניכר לבית דין שגם זאת הגיורת תהיה מחללת שבתות ויום טוב בפרהסיא ולא תתנהג בדת ישראל, אף שבשעת הגירות אומרת שמקבלת על עצמה להיות מתנהגת בכל חוקי דת יהדות – קרוב בעיני שאין הגירות מועיל מתחילה כלל. שהרי בשעת קבלת הגירות לא גמרה בדעתה לקבל על עצמה באמת הדת יהודית, ודעתה סומכת מראש שלא תתנהג בדת ישראל כלל, והקבלה פטומי מילי בעלמא נינהו". וכדרך שלמדנו בבכורות נא, ב, שר' חנינא, שהיה כהן, היה רגיל להחזיר את דמי פדיון הבכורות שקיבל, אולם כשראה אדם שבא לקראתו כדי לקבל ממנו את כסף הפדיון, אמר לו רבי חנינא: "את לא גמרית ויהבית, מידעם ביש עבדת (אתה לא נתת דמי הפדיון בגמירות דעת, דבר רע עשית), הלכך אין בנך פדוי". כלומר, כיוון שאתה מבקש את כספך בחזרה, הראית בכך שלא גמרת לתתו בנתינה גמורה, ולכן בנך אינו פדוי. כמו כן, אין בגיור כזה משום תקנת האיש, שכן כבר עתה הוא מתנהג כמומר, ואין בגיור בת זוגו, שצפויה להתנהג כמותו, כדי לקרבו לתורה.

לא זו בלבד, אלא "יש בקבלת גירות כזאת נתינת יד לפושעים, שיחשבו אשר באמת כל היהדות תלוי רק בקריאה בשם ישראל, במה שנמחק זכרו מספרי העמים ונכתב בספר מספרי ישראל. והרב הנ"ל שדחה אותה מלגיירה – כתורה עשה, ויש להזהיר על זה לכל רב וחכם אשר יראת ד' בלבו". והשוחט שגייר, אם גייר בשגגה – יש לו כפרה, אבל אם במרד – יש לחכמי מדינתו לדון כיצד לקנוס אותו.

סיכום עמדתו

כאשר הגר מקבל עליו את היהדות מרצון, אף אם אנו יודעים שכוונתו לשם אישות, אם ניכר שישמור תורה ומצוות – מקבלים אותו לכתחילה. וכאשר אנו אומדים בדעתו שלא ישמור 'כל חוקי דת יהודית' כהלכה, אנו נזהרים מלקבלו כדי שלא יבוא להכשיל את ישראל. אך אין זה פגם בגיור, אלא שלכתחילה אין לגיירו כדי שלא יחטיא את ישראל. וכדוגמה הביא את נשות שלמה שהחטיאו בעבודה זרה. לכן אם נראה לבית הדין שדווקא ריחוקו של הבא להתגייר יגרום לישראל להתרחק יותר משמירת מצוות, כגון נוכרית שנשואה ליהודי ויש חשש שאם לא נגייר אותה גם בן הזוג היהודי יתבולל – מצווה לגיירה.

אמנם אם בעת הגיור לא היתה כוונה לשמור מצוות כלל, וברור לבית הדין שהגיורת מתכוונת לחלל שבת בפרהסיה ולא לנהוג בדת יהודית, כפי שנוהג גם בן זוגה היהודי, למרות שקיבלה בפיה המצוות – קרוב בעיניו שהגיור בטל.

ונראה שאפשר לומר, שכיום במדינת ישראל שגם החילוניים מקיימים מצוות רבות כברית מילה, שירות בצבא להגנת העם והארץ, מציינים חגים ובדרך כלל אינם עובדים בשבת, רבים קובעים מזוזה וצמים ביום הכיפורים, והבאים להתגייר מוכנים לאחר גיורם להתחזק ולקיים עוד מצוות, היה הרב שור יכול להחשיב מצוות אלו כביטוי לקבלת הדת, והיה מורה לגייר גם כאשר נראה שיחללו שבת בפרהסיה. שכן ניכר שאין גיורם מהשפה ולחוץ, ובנוסף, על ידי גיורם יתקרבו גם בני זוגם היהודים לשמירת תורה ומצוות. אם כן, ניתן להעמידו בעמדת הביניים, שכדי להציל מהתבוללות אפשר לגייר לשם קיום אורח חיים מסורתי.

יג – הרב יהודה לייב גרויברט – תרכב-תרצח

הרב יהודה לייב גרויברט (תרכ"ב-תרצ"ח, 1862-1937), נולד למשפחה מחסידי הרי"מ מגור. החל מתרמ"ד (1884) שימש כרב של יאנוב (קהילה גדולה בליטא), מאקוב וסטשוב (מפולין), ונחשב לאחד מגדולי המשיבים במזרח אירופה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה ישב במוסקבה, והקים רשת מוסדות חינוכיים יהודיים ברוסיה. משנת תר"פ (1920), בהיותו כבן 59 ועד פטירתו, שימש כרב ואב"ד בטורונטו שבקנדה (זולת תקופה קצרה שבה כיהן כרב בסנט לואיס). היה מגדולי הרבנים בצפון אמריקה, כמה מתלמידיו היו רבנים חשובים אחריו, מהם הרב גדליה פלדר (להלן סעיף מב). גם הרב אברהם פרייס ראה עצמו כתלמידו (להלן סעיף לה). הרב גרויברט הצטער על רמתם הלמדנית הנמוכה של רבני צפון אמריקה, ועודד את חינוך דור העתיד. היה מראשוני פעילי תנועת 'המזרחי', והתנגד ל'אגודת ישראל' בשל יחסה השלילי לציונות. תמך בשילוב לימודי מדע. חיבר שו"ת 'חבלים בנעימים' חמישה חלקים, וכן ספר בשם 'ספר זכרון', המתעד את קורותיו בעת מלחמת העולם הראשונה. בצוואתו ביקש לקוברו ליד אחד היהודים העניים הישרים שהתפרנסו מיגיע כפיהם.

הורה לגייר בת זוג נוכרייה

בשו"ת חבלים בנעימים ג, עב, משנת תרפ"ב, נשאל על ידי הרב יעקב שולמן, שוחט מהעיירה טימינס שבמחוז אונטריו, אודות "אשה צרפתית שיהודי דר עמה בנמוסי המדינה בעבירה. ועתה באו לפניו ורצונה להתגייר ולשבת עמו יחדו בנשואין כדת תורה, אם להכניסה בברית כדי להצילו מן העבירה?". הרב גרויברט דן בסוגיה ביבמות כד, ב, ובראשונים שם. וביאר שלגבי איסור 'נטען', החשש הוא משום לעז וחשד, ולכן לרש"י שהלעז הוא שיחשדו בו שאכן חטא עם הנוכרית, כאן כשידוע שזנו – אין איסור. ואילו לרמב"ן ולרשב"א שהלעז על הגיור, שיאמרו שאינו לשם שמיים אלא לשם אישות – יש לאסור. ובתוספתא מפורש כדבריהם, שגם כשידוע שחטאו ישנו איסור 'נטען', וכ"כ הרמב"ם (גירושין י, יד), הרי שהאיסור משום לעז על הגיור. אלא שגם דעת תוס' ומרדכי כרש"י. והוסיף לעיין בשתי השיטות, אולם הסיק שגם לרמב"ן ורשב"א האיסור הוא "רק אם בא עליה דרך מקרה… אבל אם עתה הם נוהגים אישות בפרהסיא על פי נמוסי המדינה, כנידון דידן – לא שייך חשש שנתגיירה בשבילו". כיוצא בזה התיר ר"ת (תוס' כתובות ג, ב, 'ולדרוש') ליהודייה שהמירה דתה ונישאה לנוכרי, להינשא לו כדת משה וישראל לאחר שחזרה בתשובה והנוכרי התגייר.

והוסיף שגם אם לא נסכים שרמב"ן ורשב"א יודו שאין לעז במקרה שחיו בקביעות, יש להתיר לגיירה ולהשיאם כדי להציל את היהודי מאיסור חמור יותר, וכפי שהרמב"ם בשו"ת פאר הדור קל"ב, התיר לאדון לשחרר שפחתו ולשאת אותה, משום תקנת השבים. והפנה לדברי השואל בשו"ת בנין ציון קמט, "שבמדינתו נוהגים להקל באותם שנשאו נשים נוכריות, להתיר להם לקיימם לאחר גירותם". והוסיף: "וכך עשינו מעשה במאסקווא זה ארבע שנים, שהתרנו להם להינשא לאחר הגירות בהסכמת רבנים".

לפיכך הורה לגיירה ולהפרישם ג' חודשים לפני הנישואים. ואם היא מעוברת, אין צורך להפרישם. והוסיף "ואם יש להם בנים – גם הם צריכים גירות, ויזהירה כבודו שתנהוג כשירה (כנראה צ"ל 'כשורה') ותקבל עליה עול מצות. והצרפתית הזאת תעשה כמעשה הצרפתית הראשונה (האשה הצרפתית המוזכרת במלכים א, פרק יז), כמו שכתבו תוס' קדושין עא, א, ונספחו על בית יעקב".

לא ביטל גיור גם במקרים שלא שמרו מצוות כלל

בחבלים בנעימים ד, נד, השיב שאין לבטל גיור של נוכרי שמתחילה לא קיים שום מצווה, ואף אם אשתו תהיה עגונה בעקבות זאת. ורק אם יש ספק אם טבל, וגם לא נוצרה חזקה שהוא יהודי כי יש עדות נאמנה שמעולם לא נהג כיהודי, אפשר להחשיבו כגוי ולהתירה.

כמו כן, בתשובה נוספת בחבלים בנעימים ד, מד-מה, נשאל מהרב יהושע הלוי הירשהורן ממונטריאול, אודות "כהן בעל מום שהוא קיטע ויוצא בקב שלו נשא נכרית אצל הכומר על פי חוק המדינה, ואחר שילדה בת נתגיירו בבית הדין האשה ובתה. והוא חפץ להיות עמה באישות ומבקשים לסדר להם קדושין, ומגזמים כי אם לא נתיר אותם – אז בלאו הכי ידורו יחד ויצאו מן הדת". והרב השואל כתב "קונטרס גדול" בו צידד להתיר להשיאם, כדי להצילם מאיסורים חמורים יותר. אולם מנגד הרב גרויברט האריך לאסור את נישואיהם, אך לא פקפק על גיור האשה כלל.

עמדתו להתיר

הרב גרויברט לא דרש שהגיורת תתחייב בכנות לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, וגם לא דרש שבית הדין יעריך שכך יהיה, וכיוון שידוע היה שכמעט כל הנשים הנוכריות שהתגיירו לא קיימו אורח חיים דתי או מסורתי, עולה שכוונתו לגייר גם באופן זה. היינו שתקבל עליה עול המצוות אבל בלא לוודא שאכן כוונתה לשמור אורח חיים דתי או מסורתי, ולכך התכוון כשכתב: "יזהירה כבודו שתנהוג כשירה ותקבל עליה עול מצות". בנוסף, לאור המצב הרוחני של הקהילה היהודית הקטנה בטימינס – ברור היה שלא תקיים אורח חיים דתי, כמו שאר יהודי המקום.[5]

אמנם תשובתו פורסמה גם בגרסה מקוצרת בכתב העת 'דגל התורה' תרפ"א-תרפ"ב (כרך 'הוספה א' אות ג), ושם לאחר שהביא את דברי התוספות שמותר לגייר את מי שבא לשם דבר אם סופו לשם שמיים, ואת דברי הב"י שהכל לפי ראות עיני בית הדין, כתב: "ואם כן, בנידון דידן אם רואים דאף שכוונתה לאהבת האיש שדרה עמו, מכל מקום אם תתגייר תתנהג בכשרות ככל בנות ישראל – מותר לקבלה". משפט זה לא הדפיס בשו"ת שלו חבלים בנעימים, וכפי הנראה לא רצה שהציבור שקורא את כתב העת ילמד קולא יתירה, לכן סתם וכתב שאם יראו שכוונתה לנהוג "בכשרות ככל בנות ישראל" – יקבלו אותה. ועדיין, הלומדים יוכלו להבין שאחר הכל כיוון שמדובר בחילוניים, גם אם למדה קצת יהדות, קרוב לוודאי שאינה מתכוונת לקיים אורח חיים דתי, אלא לנהוג "בכשרות" כמו הנשים היהודיות שהיא מכירה. כי אם התכוון שהגיור מותנה בקיום אורח חיים דתי, היה צריך לכתוב שאין לגייר, לבד ממקרה נדיר, שהאיש חזר בתשובה שלמה והוא כיום מדקדק במצוות, וגם אשתו רוצה לקיים את כל המצוות. עוד משפט הוסיף הרב גרויברט במאמרו המקוצר שלא נדפס ב'חבלים בנעימים', שבו הוא מעניק סמכות לבית הדין, שזה דבר שנצרך לקוראים. וזה לשונו: "הדבר חמור, ואני ממרחק ואיני יודע היכן הדברים מגיעים. ומכל מקום, אם כפי ראות עיניכם אי אפשר לדחותה, ויש טעמים מספיקים על צורך ההכרח – יש להתיר להכניסה בברית ויכנוס אותה בהיתר".

לסיכום, אחר שהמציאות היתה ידועה, כאשר הורה לגייר אם "תתנהג בכשרות", הכוונה תקיים לכל היותר אורח חיים מסורתי, ולפי סברותיו בשעת הצורך היקל לגייר אף לשם 'זהות יהודית'. ובכל אופן גם אם לא קיימו מצוות כבעלי 'זהות יהודית' – הגיור תקף.

מותר למול את בן הנוכרית ולגיירו אף שיש "ספק גדול אם ישמור הדת"

בשו"ת חבלים בנעימים ד, ל, נשאל הרב גרויברט אודות יהודי שנשא נוכרית בנישואין אזרחיים ונולד להם בן, וביקש האב למול את בנו. הרב גרויברט הביא את הירושלמי והשו"ע (רסו, יג) שמהם משמע שמותר למול ביום חול. ואף שה'אבני זכרון' חשש שיטעו מתוך כך לחשוב שהוא יהודי, "אין בזה ממש, כי מי שאינו יודע שאמו נכרית, אין שום נפקא מינה אם יהיה נמול או לא, כי מי יודע ומי בודק בדברים שבסתר? ומי שידע מי אמו, אין המילה סימן וראיה להחזיקו לישראל בלי טבילה".

למעשה פסק ש"אם האב רוצה למול את הבן לשם גירות ואחר כך יטבילנו, וגם האם מסכמת בכך, פשוט דטוב וכשר הוא". אולם גם אם האב לא מתכוון לגיירו, "נראה ברור שאם האב מבקש למול אותו, אף אם לא אמר לכוונת גירות, מכל מקום עלתה לו לגירות. ואין צריך אחר כך בשעת טבילה הטפת דם ברית כיון דמל לשם מצות מילה, וכמו שכתב ביבמות מה, ב, מי לא טבלה לנדותה? מי לא טבל לקירויו? וכתב רש"י דאותה טבילה עולה משום דדת יהודית היא, והוא הדין הך מילה, שֶׁמוֹרָה שנכנס בברית ישראל".

"ואין לומר דכל הטעם שמלים משום דזכות הוא לו, וכל זה שייך רק אם יהיה זהיר במצוות. אבל בנידון דידן שאביו נשוי נכרית, אף אם יתגייר הבן – ספק גדול אם ישמור הדת, ואין זו זכות כלל… דיש לדחות – שאני התם שהוא גדול ומוחה בפירוש, ודאי לנו שלא יקיים המצות, אבל הכא שקטן הוא, יש לומר שינהוג בדרכי יהדות, וגם אביו ישוב בתשובה, וספק הוא. ועוד יש לומר, דאף אם לא יקיים המצות – הוי זכות שנכנס בברית ישראל".

יד – הרב צבי דב אייזנר – תרכד-תשטו

הרב צבי דב אייזנר (תרכ"ד-תשט"ו, 1864-1955), נולד בברזנה שבהונגריה. למד בסיקסו אצל הרב שאול ארנפלד, נכד החת"ם סופר ומחבר 'גבעת שאול', והיגר עם משפחתו כבן 23 לארה"ב. התיישב בסקרנטון שבפנסילבניה והתפרנס ממסחר בגדים. אף שלא שימש ברבנות, רבני האזור הרבו לשאת ולתת עמו בהלכה, וצירפוהו כרב לבתי דין ולפולמוסים רבניים שהתעוררו במקום. רכש אדמות בארץ ישראל לטובת הקמת המושב 'מחנה ישראל' של 'אגודת ישראל'. תשובתו נכתבה בשנת תרס"ח (1908) לפולמוס בכתב העת 'וילקט יוסף' שנדפס בהונגריה, ולכן דבריו הובאו שם (לעיל כא, לג). עמדתו של הרב אייזנר, שיש לגייר נשים נוכריות למרות שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי. וכן עולה מדבריו בחידושי רצד"א סי' לה.

טו – הרב יחזקאל איישישקין – תרכו-תרצה

הרב יחזקאל איישישקין (תרכ"ו-תרצ"ה, 1866-1935), נולד בליטא, למד בישיבות וולוז'ין וקובנה, ונסמך לרבנות על ידי הנצי"ב והרב יצחק אלחנן ספקטור. במשך כמה שנים כיהן ברבנות בעיירה יאשון שבליטא, ובתרס"ג (1903) היגר לדטרויט שבארה"ב, ושימש כרב קהילת 'מגן אברהם' וראש ישיבת 'נחל יצחק'. היה מראשוני רבני 'המזרחי' בארה"ב ופעיל בולט בתנועה. עוד בהיותו בליטא חיבר ספר 'מראה יחזקאל', ובדטרויט את 'דבר יחזקאל' ובו דרשות ושו"ת בהלכה. בסימן מ"ה הדפיס את תשובתו על הגיור, אשר פורסמה לראשונה בכתב העת 'יגדיל תורה'.

עמדתו לגייר בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי

בכתב העת 'יגדיל תורה' תרע"ט סימן סד, פרסם תשובה על "נערה בת ישראל אחת נתנה עיניה בבחור נכרי, וגם נפשו חשקה בה, ונתקשרו יחד בנשואין כפי חוקי המדינה בערכאותיהם, וחיו כדרך איש ואשה זמן מה. ואחר כך בא הנכרי לגייר את עצמו, אם יש להזדקק לו ולגיירו?". הרב איישישקין כתב שלכאורה אין לקבלו כי גיורו לשם אישות, אולם ביאר שרק כאשר המתגייר אומר שכל כוונתו לשם אישות, או שיש "אומדנא דמוכח שבשביל התועלת הם עושים כן, וכל כוונתם לא לשאת עול תורה ומצות" – אין לקבלו. אבל כאן אין "אומדנא דמוכח" שאינו רוצה ביהדות, שכן הקשר ביניהם כבר קיים בנישואים אזרחיים. ואמנם יש חשש שכל רצונו להתגייר הוא לעשות נחת רוח לאשתו ולמשפחתה, אולם כיוון שאין הוכחה שאינו רוצה ביהדות – יש לקבלו. יתרה מזו, גם אם לא היו נשואים, והיינו יודעים שהוא מתכוון לשאת יהודייה מסוימת, כל זמן שאין "אומדנא דמוכח דאם לא היתה לו האשה לא בא לגייר את עצמו – גם כן מקבלין אותו".

והביא סיוע מקידושין סב, א, שם נאמר במשנה: "האומר לאשה: הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר… – אינה מקודשת". והגמרא שאלה: הרי בידו להתגייר, ומדוע אינה מקודשת? ומשיבה שהגיור אינו בידו, שכן "גר צריך שלשה (דיינים)" ו"מי יימר דמזדקקו ליה הני תלתא?", מי יבטיח שאותו נוכרי ימצא שלושה שיגיירו אותו. ואם אין לגייר מי שנתן עיניו ביהודייה, היתה הגמרא צריכה להשיב שאין לדיינים לקבלו מכיוון שהוא בא לשם אישות, ואין מגיירים לשם אישות. מכאן ראיה שכל עוד אין הוכחה שכל כוונתו רק לשם אישות, ואין לו שום רצון ליהדות – יכולים הדיינים לקבלו. עוד כתב, שאין לאסור עליהם להינשא מחמת איסור 'נטען', שכבר כתב מהרש"ק "דהיכא דיש חשש שיצאו לתרבות רעה – מותר לישאנה", וכאן "בודאי תצא לתרבות רעה, שתחיה עמו בלא חופה וקידושין". בסיום דבריו פנה בבקשה לרבנים גדולי התורה, "לחוות דעתם בזה הנוגע להלכה ולמעשה בפרט במדינה הזאת".

לסיכום, הרב איישישקין לא התנה את הגיור בהערכת בית הדין שיקיים אורח חיים דתי, אלא הסתפק בכך שאין הוכחה גמורה שאין לו שום כוונה לשם שמיים. כלומר, שיש אפשרות שהגר מתגייר מתוך רצון אמיתי להשתייך ליהדות. וזאת למרות מצב היהדות בארה"ב, וקל וחומר מצבם של היהודים שנישאו לנוכרים בנישואים אזרחיים, ולמרות שהגיור נעשה מתוך רצון "לעשות נחת רוח להמיוחדת לו, ולהשביע רצון משפחתה". אדרבה, ניכר מדבריו שהזוג לא התכוון לקיים אורח חיים דתי, שכן אחד הטיעונים שהעלה, ואף חזר עליו כמה פעמים במהלך התשובה, שאם לא ישיאו אותם כדת משה וישראל – "בודאי תצא לתרבות רעה, שתחיה עמו בלא חופה וקידושין". הרי שלפי הרב איישישקין, כאשר יש למבקש רצון מסוים להצטרף לעם ישראל ולקיים כמה מצוות – אפשר לגיירו, וכפי שעולה גם מטענתו של הרב טומשוב כלפיו, כמובא בסעיף הבא.

טז – הרב משה בנימין טוֹמַשׁוֹב – תרלח-תשכ

הרב משה בנימין טוֹמַשׁוֹב (תרל"ח-תש"כ, 1878-1960), נולד בסלוצק שברוסיה הלבנה, למד בישיבות בליטא ושימש את חותנו הרב אופנהיים, רבה של קלם וממייסדי ישיבת טלז. לבקשת רבו, הרב איסר זלמן מלצר, ערך בסלוצק החל מתרס"ט (1909) את כתב העת התורני 'יגדיל תורה', הגיה את כל המאמרים והדפיס את הגיליון בעצמו תחת הכינוי 'מבי"ט'. בתרע"ב (1912), בהיותו בן 34, היגר לארה"ב והתמנה לרב קהילה בניו יורק, שם לאחר כמה שנים חידש את הוצאת 'יגדיל תורה'. נודע כמשיב חשוב בהלכה בארה"ב. היה מראשי 'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל'. חיבר כמה ספרים ושו"ת 'אבני שהם' ארבעה חלקים.

עמדתו שיש לגייר רק גר שמתגייר לשם שמיים ומתכוון לקיים אורח חיים דתי

בכתב העת 'יגדיל תורה' תרע"ט סימן סה, הגיב הרב טומשוב לתשובתו של הרב איישישקין. בראשית דבריו כתב שאכן היה ראוי להתיר את קבלת הגרים, וכפי שכתב הרב איישישקין ש"בארצנו הפרוצה מאד בענינים כאלה, ומוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות וכו'". אלא שלדעתו נימוקיו של הרב איישישקין אינם ברורים. בדבריו פלפל בדעת הגהות מרדכי ורשב"א, ודחה את סברת הרב איישישקין. לטענתו אפשר לגייר רק כאשר בית הדין בטוח שכוונת הגר לשם שמיים. עוד טען שאין ראיה להתיר גיור כדי להציל מיציאה לתרבות רעה (כפי הנראה לא הכיר את סברות הרבנים הרבים שהקלו). עוד הוסיף: "מה שכתב כבוד תורתו הרב, דהכא ודאי יצאו לתרבות רעה, סותר את עיקר דבריו ויסודו. דאם כן, אומדנא דמוכח הוא שאינו מגייר את עצמו לשם שמים, רק לשם זנות, כיון דבעת הגירות איננו מקבל עליו עול מצות". וחוזר לטעון שכדי למנוע יציאה לתרבות רעה אין להקל. ונוטה להחמיר אף בדיעבד, "דאינו מועיל אף בדיעבד גירות כזה שאינו לשם שמיים, כן היה נראה לי לדון בענין זה".

חשוב לציין, שעל אף הערתו של הרב טומשוב, הרב איישישקין לא שינה את עמדתו, ושנתיים אחר כך הדפיס בספרו 'דבר יחזקאל' את תשובתו (בלי להדפיס לצידה את תגובת הרב טומשוב, אלא רק ציין לה בקצרה במילואים סי' יב). מתוך כך למדנו שהרב איישישקין התיר במקרה שמסתבר מאד שהגר לא התכוון לקיים אורח חיים דתי, כל שאין אומדנא דמוכח שכוונתו אינה לשם שמיים.

יז – הרב מנחם הכהן ריזיקוב – תרכו-תשכ

הרב מנחם הכהן ריזיקוב (תרכ"ו-תש"כ, 1866-1960), נולד ברוסיה הלבנה ולמד בישיבת וולוז'ין. משנת תרנ"ו (1896) כיהן כרב בעיר קאזאן שברוסיה למשך כ-11 שנה. בעקבות פרעות נאלץ לעזוב, ובתרס"ו (1906) היגר לניו יורק וכיהן שם כרב ואב"ד. היה חבר 'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל'. התכתב עם מרן הרב קוק. חיבר ספרים שונים, ובהם שו"ת 'שערי שמים' שבו מובאת תשובתו משנת תרצ"ז (1937) בעניין הגיור.

עמדתו שלא לגייר כל זמן שלא ברור שכוונתה לשם שמיים, אך לא דרש קיום מצוות

בשו"ת שערי שמים ח"א אה"ע ו, נשאל אודות יהודי שחי עם נוכרית מאיטליה והיא עתה מעוברת ממנו, ורוצה לגיירה ולשאת אותה, האם להיענות לבקשתו. הרב ריזיקוב כתב שהגיורת אינה באה לשם שמיים, אלא "מוכרחת היא להתגייר כדי שיהא שם להולד הנולד", ועוד ש"דת התורה היא קדושה לנו, ולא נניח לעשות דתינו לכסות את עלבה מה שזינתה עם ישראל בעת שלא קבלה דת היהדות מתחלה". וביאר ש"הגירות צריך לבא מאהבה רוחני אמיתית, ולא מצד איזה פניה עצמית. כי זהו בזיון להתורה להשיגה בנקל".

ומה שהתיר ר"ת להשיא גר ליהודייה מומרת שחטאה עמו ונישאה לו בנוכריותו (תוס' כתובות ג, ב, 'ולדרוש'), הוא משום שמדובר היה בגבר שהסכים לעשות ברית מילה עבור הגיור, "ויש בזה סכנות נפשות וצער וכאב, ואפילו הכי מקבל עליו בלב שלם", ובנוסף גיורו לא היה כדי לכסות חרפתו. ומצד 'נטען' סבר ר"ת שאפשר להשיאם, כי מדובר במצב של דיעבד, כעין 'כנס', אבל בשאלתנו מדובר על מצב שהיא אינה מתגיירת לשם שמיים. ואף על פי כן, אם בית הדין יתרשם שכוונתה לשם שמיים – יוכל לגיירה. אלא שלפי הסיפור, שבאה להתגייר לאחר שכבר התעברה ממנו, ניכר שהגיור אינו לשם שמיים. אולם גם בזה כתב בסוף תשובתו "וצריך עיון בזה, וגם לא כל ענינים שוים ועתים שוים".

מכך שלא הזכיר התחייבות לקיום אורח חיים דתי, למרות שהיה ידוע שהנשים הנוכריות שמתגיירות בארה"ב אינן מקיימות אורח חיים דתי, משמע שלדעתו הגיור אינו מותנה בה. לפיכך יש לבאר שכוונתו בדבריו שאין לגייר אם אין כוונתה לשם שמיים, היא שעל בית הדין להעריך שהגיורת באמת רוצה להיות בעלת 'זהות יהודית'. וכפי שביאר קודם לכן, שכאשר היא מתגיירת שלא לשם שמיים, יש חשש שבקלות תמיר דתה "אם לא תמצא היהדות חן בעיניה", כלומר היא תמאס בעצם ה'זהות היהודית'. וכפי שלמד מכך שהאיש מסכים לברית המילה, הכרוכה בכאב וסיכון מסוים, שהוא מכוון לשם שמיים, היינו שהוא באמת רוצה להיות בעל 'זהות יהודית'. אבל כידוע, אין מהסכמה זו ראיה לכך שהוא מסכים לקיים אורח חיים דתי.

לסיכום, מדבריו עולה שהסכים לגיור כאשר המתגייר מקבל עליו בכנות להיות בעל 'זהות יהודית'.

יח – הרב חיים פישל אפשטיין – תרלד-תשב

הרב חיים פישל אפשטיין (תרל"ד-תש"ב, 1874-1942), נולד בטבריג שבליטא, למד בישיבת וולוז'ין עד סגירתה, וזכה להערכה רבה מצד רבו הנצי"ב. החל משנת תרנ"ז (1897) כיהן כרב בהרוזובה, ובתרס"ז (1907) בקהילה החשובה בסייני. במלחמת העולם הראשונה ברח לאסטוניה והתמנה לרבה של העיר דורפאט, ובהמשך לרב המדינה (באותה עת היו בה כ-4,500 יהודים). בשנת תרפ"א (1921) השתתף בכינוס של 'אגודת ישראל' וניסה להוביל תמיכה ב'קרן היסוד' הציונית, אך כיוון שכמה רבנים שתמכו בציונות נעדרו מהכינוס, כדוגמת הרב מאיר שמחה מדווינסק, הצעתו נדחתה ופורסמה התנגדות ל'קרן היסוד'. בתגובה נשא נאום שבו קבע שההחלטה מנוגדת למצוות יישוב ארץ ישראל, והתקבלה ברוב קטן תוך שימוש באמצעים פסולים ולכן אינה מחייבת. לאחר שפרסם את ספרו הראשון שו"ת 'תשובה שלמה', הקהילה החרדית 'מחזיקי הדת' בלונדון הציעה לו פעמיים לשמש כרבה, לפני ואחרי מלחמת העולם הראשונה, אך הדבר לא יצא לפועל. בינתיים כיהן שם הרב קוק כרב במשך כשנתיים עד שובו לארץ. בתרפ"ג (1923) היגר לארה"ב והתקבל כאחד הפוסקים החשובים. משנת תר"צ (1930) כיהן כרב, אב"ד וכרב הראשי בסנט לואיס. זכה להערכה רבה בקרב הרבנים, וגם הרב קוק המליץ שיקבל את הרבנות שם. היה בעל עמדות ציוניות דתיות, תמך בתנועת 'המזרחי' והתנגד בחריפות לשיטת ההתבדלות של 'אגודת ישראל'. בשנת תרצ"ז (1937) פנו אליו מהוועד הלאומי בארץ, בבקשה שיעלה לארץ ויהיה חבר במועצת הרבנות הראשית, אולם אחריותו לקהילותיו בסנט לואיס לא אפשרה זאת.

עמדתו – להתיר לגייר ושכך המנהג

בשו"ת תשובה שלמה ח"ב אה"ע י, משנת תרפ"ז, נשאל על ידי הרב יהודה יקותיאל גרינוולד אודות יהודי שרצה לשאת נוכרית שחי עימה והתגיירה, האם להשיאם בניגוד לאיסור 'נטען'. הרב אפשטיין השיב שיש להשיאם, והוסיף שאף שלכתחילה כאשר באים נוכרים להתגייר "יש לדקדק בכל פעם אם לקבלם או לא", מכל מקום "נהוג עלמא על פי דברי הגאון ר"ש קלוגר ז"ל… לגייר אם יש חשש שיצא לתרבות רעה. וכן בנידון דידן יש חשש זה, כמו שכתב כבוד תורתו". וכן לגבי איסור 'נטען', כתב שלרש"י ודעימיה אין חשש, כי הכל יודעים שחטאו, ולרשב"א ודעימיה אין חשש שיאמרו שהגיור לשם אישות, הואיל וכבר חיו יחד לפני הגיור.

למרות שלא מפורש בדברי הרב אפשטיין שהתיר לגייר כשלא ישמרו אורח חיים דתי, מדבריו של השואל הרב גרינוולד, הדברים מפורשים. כפי שנראה בסעיף הבא, הרב גרינוולד ביאר שהוא דיבר על מקרים ש"האיש אשר למענו היא אומרת להתגייר, עובר בעצמו כמעט על כל מצוות שבתורה. אם כן, הלא ברור כיום שלא תשמרה חוקי התורה יותר מבעלה, ולא היה בדעתה כלל לשמור דת קדשנו". ובמציאות שכזו התיר הרב אפשטיין לגייר והעיד שכך נוהגים, מבלי לדרוש באופן מיוחד שיבררו שהגיורת מתכוונת לשמור אורח חיים דתי או מסורתי.

יט – הרב יקותיאל יהודה גרינוולד – תרמט-תשטו

הרב יקותיאל יהודה גרינוולד (תרמ"ט-תשט"ו, 1889-1955), נולד בסיגט שבטרנסילבניה ולמד במגוון ישיבות. רכש בפרנקפורט השכלה אקדמית. במלחמת העולם הראשונה גויס ושירת בחזית. מנעוריו ועד זקנתו עסק בחקר הקהילות האורתודוקסיות בהונגריה והמאבק בניאולוגים וברפורמים. בתרפ"ד (1824) היגר לארה"ב, ושימש כרב זמן קצר בברוקלין, ולאחר מכן בקהילת קולומבוס שבאוהיו במשך כ-30 שנה, עד לפטירתו. חיבר ספרים רבים העוסקים בקורות חייהם של גדולי ישראל, ובתולדות קהילות ישראל, ונחשב להיסטוריון הפורה בתחומו בזמנו. חיבר גם ספרי הלכה. תמך בתוקף בהפרדת הקהילות שנתגלעה בהונגריה. היה חבר ב'אגודת ישראל' ובמקביל היה פעיל בתנועת 'המזרחי' מנעוריו. במסגרת פעילותו הציונית אירח בבית הכנסת שלו אישים חילונים ורפורמים להרצאות על הציונות, ביניהם לואי ליפסקי, גולדה מאיר ואבא הלל סילבר.

עמדתו – לא הסכים לגייר מי שלא התכוון לקיים אורח חיים דתי

בספרו 'כל בו על אבלות' (ח"ב ב' עמ' 68-70), הרב גרינוולד דן בשאלה, האם לקיים הלוויה וקבורה יהודית לנוכרית שהתגיירה על מנת להינשא לבן זוגה הכהן, ויש ספק האם התגיירה כהלכה. אגב הדיון על יהדותה של הגיורת, דן גם בשאלת הגיור בדורו, וכתב שכבר שלושים שנה הוא נמנע מלגייר בנות זוג נוכריות, וגם אינו מסדר להן חופה וקידושין כשהתגיירו אצל אחרים. כי מה שהתירו לגייר לשם אישות הוא "דוקא בגר או בגיורת שנראה על כל פנים בשעת קבלתם, שאחרי שיקבלו אמונת ישראל יתנהגו כתורה, ויהיו נזהרים מחלול שבת ומאכלות אסורות. אבל לדאבוננו, זה האיש אשר למענו היא אומרת להתגייר, עובר בעצמו כמעט על כל מצוות שבתורה. אם כן, הלא ברור כיום שלא תשמרה חוקי התורה יותר מבעלה, ולא היה בדעתה כלל לשמור דת קדשנו". אמנם אחר ששאל על כך את הרב אפשטיין, מדי פעם הסכים לסדר קידושין לאחר הגיור, אם הגיורת "הביאה תעודה מבית דין של רבנים מופלגים, אז תליתי שבוודאי עשו כדין וכהלכה". אך לא הסכים לגייר כשלא יקיימו אורח חיים דתי, וכפי שכתב ש"עד היום אני מונע מלקבלם".

יחד עם זאת, למרות שהגיורות "אינן שומרות דת ישראל", מכיוון ש"עזבו אמונת הנכרים ומתו – הלא מוכרחים אנו לקברם בבתי קברות ישראל", שהרי "אין להן אמונה אחרת, ואין בתי קברות אחר יטפלו עמהן". אמנם ביחס למקרה שנשאל, כיוון שהתגיירה על ידי הדיוטות, ויש חשד ממשי שהרבנים לא רצו לגיירה כי בעלה כהן, "אפשר שלא טבלה כראוי, וכן אפשר שלא הודיעה קצת מצות, ולא קיבלה אמונת אל המיוחד. וממילא מעולם לא היתה בת ישראל, ולא נדון אצלנו כאשה יהודית כלל, בשום דבר, אך נקראת 'חסידי אומות העולם' אבל לא גיורת, וממילא אין לה מקום בבית קברות ישראל". אלא שהואיל ועזבה את דתה הקודמת, וגם כל שכניה החזיקו אותה כבת ישראל ואין מי שיטפל בה, ויהיה בזה חילול השם אם לא יקבלו אותה לקבורה – מוכרחים ישראל לטפל בקבורתה, אלא שיש לקוברה רחוק ד' אמות מהיראים.

לסיכום, עמדתו של הרב גרינוולד שאפשר לגייר רק כאשר יש כוונה לקיים אורח חיים דתי.

כ – הרב יוסף ליפלאנד – תרלו-תשי

הרב יוסף ליפלאנד (תרל"ו-תש"י, 1876-1950), נולד באוקראינה, ובצעירותו למד בישיבת מיר ובישיבת סלבודקה אצל ר' איצל'ה מפוניבז'. נסמך להוראה בשנת תרנ"ד (1894) על ידי הרב יצחק אלחנן ספקטור, הרב חיים מבריסק ועוד. בהמשך כיהן כרב העיר בארון (בורין), סמוך לוורונז' שבמחוז קורסק ברוסיה, ובשנת תרע"ב (1912) היגר לארצות הברית, שם שימש כרב קהילה בבוסטון ובשיקגו. היה חבר ב'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל', ובמקביל היה בתנועת 'המזרחי'. ספרו 'גרים וגירות' נדפס בשנת תשל"א (1971) במוסד הרב קוק.

ספרו 'גרים וגירות'

בפתיחת ספרו 'גרים וגירות', סיפר הרב ליפלאנד כיצד התעורר להתעמק בסוגיית הגיור. בתחילה כאשר היה רב ברוסיה, היו בסביבות עירו כפריים שהתגיירו (כפי הנראה סובוטניקים), אולם כיוון שלפי חוקי הקיסר הרוסי דנו למיתה את העוזבים את הדת הרשמית ו"מהם שהובלו לטבח למאות, וממש מסרו נפשם על קדושת השם" – לא היו הרבה גרים. אבל "מהזמן ההוא, בהיותי ברוסיא ועד ימינו, נשתנו הדורות", וכשבא לארה"ב, מצא ש"בארץ החופש והדימוקראטיה" מותר לכל בן דת לעזוב את דתו ולעבור לדת אחרת, "וכל רב ומורה הוראה, בידו להכניס תחת כנפי השכינה בן או בת אל נכר ואין מי שימחה בידו". אלא שהתעוררה בעיה אחרת, שרבים באים להתגייר לשם אישות ולכאורה אין לגיירם, אלא שאם לא יגיירום, "מרבים בזה את ההתבוללות וגורמים לשמד רחמנא ליצלן. בדידי הוה עובדא: זה כמה שנים שבא לפָנַי אינו יהודי להתגייר, ולא רציתי לקבלו מטעם הנ"ל, שמא נתן וכו'. אבל כתוצאה מסירובי, נמסרה חשוקתו בת ישראל ממשפחה מיוחסת לאמונה הקאתולית, וגרמה צער ובזיון להוריה. מרוב צער ויגון, הלכה אם הבת, אשה כשרה, לעולמה, וטרם מתה סיפרו לי, קיללה את הרב שגרם לבתה לעזוב דת יהודית. אחרי המקרה נתתי לבי לעיין בדבר הלכה, ולעסוק בענין ה'לכתחלה' ו'בדיעבד' בענין קבלת גרים, ואמרתי לשנות לעצמי – וגם לאחרים – כי בזמננו שרבו הנכרים והנכריות הנותנים עיניהם בבן או בת ישראל, הרי זה דבר השייך לכל רב בישראל – פרק זה בעניני גירות להלכה, אם לא למעשה. וה' יורני דרך האמת".

בתחילת ספרו הרחיב בניתוח פירושי הראשונים לדברי ר' חלבו: 'קשים גרים לישראל כספחת', שלכאורה סותרים זה את זה. וביאר שאין ביניהם מחלוקת, וכל פירוש מתאים למקום ולזמן מסוים.

חידושו שקבלת הגרים נעשית על ידי קהל ישראל

הרב ליפלאנד האריך להוכיח שקבלת הגרים לא נעשית על ידי בית הדין בלבד, אלא על ידי קהל ישראל, ולכן בימי דוד ושלמה קבלו מאה וחמישים אלף גרים. וכפי שכתב הרמב"ם (איסו"ב יג, טו), שגרים אלו התגיירו על ידי הדיוטות. "ולכאורה קשה, האיך הרהיבו ההדיוטים לעשות נגד דעת בית דין? אלא מוכרחים אנו לומר שבית דין הסכימו למסור את הגרים לדעת הקהל שיקבלום, ואם אחרי גיורם ינהגו ככל ישראל וידקדקו במצוות – יהיו נחשבים לגרים גמורים. והנה ידוע שדעת הקהל משתנה לא רק בזמן, כמו שנתבאר למעלה, אלא גם לפי המקום והמדינה, ואפילו באותו הדור", והוכיח זאת מכמה גמרות. "וזה משמעות הפוסקים הכותבים שאם ראינו שהם מישרים דרכיהם הרי הם גרים גמורים, ואף על פי שמתחלה עשו לשם אישות וכדומה, אבל אם נתברר שלא התגייר אלא לשם דבר אחר בלבד – אין זו גירות כלל [הגהות מרדכי יבמות שם]".

כלומר, לדעת הרב ליפלאנד הגיור צריך להיעשות לפי דעת הציבור, ולכן אפשר שגם הדיוטות יגיירו. אלא שלאחר הגיור חכמים מתבוננים: אם הם דבקים ביהדותם – ממשיכים לחתנם ולהחשיבם כיהודים, ואם אינם דבקים ביהדותם – אין מחשיבים אותם כיהודים. ואף שהרב ליפלאנד לא כתב במפורש שהגיור תקף בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי, ואף כתב שחכמים צריכים להתבונן אם הגרים "ידקדקו במצוות", ברור שכוונתו שניתן לגייר לשם 'זהות יהודית', שכן מטרת ספרו היא לבאר את ההיתר לגייר בני זוג נוכרים, וכידוע, בארה"ב בני הזוג הללו לא היו שומרי מצוות. לכן צריך לומר שמה שכתב ש"ידקדקו במצוות", הכוונה שינהגו במצוות המקובלות בחברה היהודית, וכפי שכתב שצריך שהם "ינהגו ככל ישראל".

ראוי לציין, שבחידושו הוא הולך בדרכו של רבו, ר' איצל'ה מפוניבז', שביאר שיש בגיור שני שלבים (ראו לעיל כב, ז). וכעין זה כתב הרב יחזקאל בנט לעיל סעיף יא.

כא – הרב יעקב הכהן מסקין – תרמד-תשטז

הרב יעקב הכהן מֶסקין (תרמ"ד-תשט"ז, 1883-1956), נולד בליטא, ולמד בסלבודקה אצל ר' איצל'ה מפוניבז', ועוד. שימש כדיין ומו"צ אצל רבו בפוניבז', ומשנת תרע"א (1911) שימש כרב בנובה-פראגה, לצד ידידו הרב שלמה יוסף כהנמן, ובברלינגטון (ורמונט) שבארה"ב. בעשרים וארבע השנים האחרונות לחייו שימש כרב בית המדרש הגדול בנוסח ספרד שבברונקס, ניו יורק. היה מיודד עם גאוני הדור בארה"ב – הרב יוסף אליהו הנקין, ובמיוחד הרב משה פיינשטיין, שכתב דברי הערכה בפתח ספר השו"ת שלו 'אבן יעקב'. עמד בקשרי מכתבים גם עם הרב צבי פסח פרנק ועוד מרבני הדור. היה חבר בארגוני הרבנים. פרסם ספרים בהלכה ובאגדה. ראה בתקופתו 'אתחלתא דגאולה', וכתב כי "מחויב כל אחד ואחד… להשתתף בבנין מדינת ישראל בכל כחו ומאודו, כל אחד לפי ערכו ומעמדו ומצבו, אבל יחד עם תורה ואמונה".

הטעמים להיתר גיור בנות זוג וחיתונם

בספרו אבן יעקב (חגיגה, חלק השו"ת סי' מד, נדפס בתש"ד), כתב: "המנהג באמעריקא, ומעשים בכל יום, שבאים נכרים ונכריות אצל הרבנים להתגייר עצמם, ובכל פעם שבא לידי מעשה גירות, לבי נוקפי מפני כמה חששות, ואמרתי לעיין בזה העניין".

וביאר שאף שלכתחילה אסור לגייר לשם אישות, מכיוון שבעת "שבאים להתגייר עצמם הם כבר נישאו בערכאות שלהם, והם מתנהגים כדרך איש ואשה, וכבר נתמלאו חפצם ותשוקתם בלא גירות", ובאופן טבעי בני הזוג רוצים להיות בני דת אחת, ואם במקום שהיהודי ישתמד "אנו רואין שהוא או היא רוצים דוקא להתגייר כדי שיהיו יהודים, לחיות חיי משפחה בקדושה וטהרה, וקבלת מצות לפני בית דין של שלשה, ומילה וטבילה כדין – אם כן מוכח בבירור בלא שום ספק דמתגיירים לשם יהדות. והעיקר דאינם מתגיירים רק לשם איש זה ולשם אשה זו בלבד, דכיון דנישאו בערכאות שלהם והם מתנהגים כדרך איש ואשה – כבר נתמלא תאותם, אלא דהם רוצים להתגייר לשם יהדות, ולחנך את הבנים שלהם בדרך היהדות וליכנס בקהל ישראל, וזה פשוט". וכפי שכתב רש"ק בטוב טעם ודעת (קמא רל), וביאר שם שגם אין לחשוש לאיסור 'נטען' כאשר יש חשש שימיר דתו.

הגיור אינו תלוי בהתחייבות לקיים מצוות

לעניין קבלת המצוות, הביא מדברי הרמב"ם (איסו"ב יג, יז), על גר שלא בדקו אחריו ולא הודיעוהו המצוות, שגיורו גיור. "וכתב המגיד משנה, וז"ל: 'זה פשוט שאין הודעת המצות מעכב דיעבד'. וכ"כ הטור סי' רס"ח". אולם מנגד, כתב הרמב"ם (שם יד, ח), על פי בכורות ל, ב: "אבל בזמן הזה, אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד – אין מקבלין אותו". וביאר הרב מסקין: "על כרחך צריך לומר דאם לא קבל כלל, ומל וטבל – הוי גר, דאינו מעכב. אבל אם קבל שאר מצות, ופירש בפירוש שאינו מקבל מצוה אחת – התם גרע מסתמא". עוד אפשר לומר, שאם "מל וטבל לשם גירות – הוי כאילו קבל כל המצות ולא הוי מחוסר קבלה, דסתמא לשמה קאי". והזכיר ש"יש שרוצים לומר, דכיון דאינו משמר את המצות לאחר מילה וטבילה וקבלת המצות – הוי כאילו אינו מקבל את כל המצות". אולם דחה זאת וכתב ש"הקבלה היתה על כל המצות, ואחר כך כשאינו משמר את המצות – הוא נענש על זה כמו ישראל גמור מבטן ומלידה, שנענש על שאינו שומר מצות התורה. אבל בעת מעשה, מקבל על עצמו ליכנס תחת כנפי השכינה, דהא מניח את עצמו למול לשם גירות ומקבל להיות יהודי גמור לאלקיו ולתורתו ולעם ישראל, ולכך מהני". ולמד כן גם מיבמות מה, ב, מהדיון על עבדו של ר' חייא בר אמי שהטביל נוכרייה כדי לשאת אותה, שלדעת כמה ראשונים סתם הטבלה לשם יהדות נחשבת קבלת מצוות.

נמנע מלגייר אבל נשאר בעמדתו המקילה

כעשר שנים מאוחר יותר, כתב הרב מסקין שלמרות פסיקתו ההלכתית לקבל גרים אלו – הוא עצמו כבר איננו מגייר (אבן יעקב ר"ה, סי' קעג, משנת תשי"ד). וזו לשונו: "והמנהג באמעריקא, ומעשים בכל יום, שבאים נכרים ונכריות אצל הרבנים להתגייר עצמם, ובכל פעם שבא לידי מעשה גירות – לבי נוקפי מפני כמה חששות, ולכך גדרתי גדר בעדי שלא לקבל בשום אופן מעשה גירות. אף שכתבתי בספרי אבן יעקב על מס' חגיגה בחלק שו"ת סימן מ"ד טעמים ומקורים להיתר קבלת הגרים, אבל את נפשי הצלתי ב"ה, ואיני רוצה לקבל לא הן ולא שכרן".

עמדתו העקרונית ברורה – הגיור אינו מותנה בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי, אלא ברצון להיות בעל 'זהות יהודית' ובקבלה שהמצוות חלות עליו. לכן אפשר לגייר את בנות הזוג הנוכריות, אף שהיה ידוע לכל שאינן שומרות מצוות, וכפי שגם העיד בעצמו שהגר "אינו משמר את המצות". וביאר שניתן לגייר משום שבעת הגיור הגר "מקבל על עצמו ליכנס תחת כנפי השכינה, דהא מניח את עצמו למול לשם גירות ומקבל להיות יהודי גמור לאלקיו ולתורתו ולעם ישראל", וזוהי קבלת המצוות שלו. ואם אחר כך יעבור עבירות, יהיה דינו "כמו ישראל גמור מבטן ומלידה, שנענש על שאינו שומר מצות התורה". אמנם לאחר שנים הפסיק לגייר, אולי משום שראה שברוב המקרים הגיורים לא הועילו, והזוג התנתק מהיהדות לגמרי והתבולל. מכל מקום הרב מסקין לא חזר בו מעמדתו. חובה להוסיף, שבימיו היהדות לא זכתה לכבוד בארה"ב, ולכן היה חשש רציני שהגר לא יזדהה כיהודי ולא ישמור אפילו מצוות שבעלי 'זהות יהודית' שומרים.

כמו כן, למדנו מדבריו שהמנהג הרווח בארה"ב היה לגייר גרים שקרוב לוודאי שלא ישמרו אורח חיים דתי או מסורתי, וכפי שהעיד שאלו "מעשים שבכל יום".

כב – הרב שלמה סדובסקי – תרמ-תשז

הרב שלמה סדובסקי (תר"מ-תש"ז, 1880-1946), חסיד חב"ד, נולד ברוסיה הלבנה והיה מראשוני תלמידי ישיבת 'תומכי תמימים' בליובאוויטש, ובהמשך ר"מ וחבר הנהלת הישיבה. לאחר שהיגר לארה"ב בתרס"ה (1905), שימש כרב באולבני וברוצ'סטר שבמדינת ניו יורק. לצד פעילותו בחסידות חב"ד וחברותו ב'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל', היה חבר ועד התעמולה של תנועת 'המזרחי', פעל למען ארץ ישראל, וקרא למזרחי לגבש עמדה סוציאליסטית לקראת היום שבו יעלה בידו "לרכוש את הקונגרס הציוני". פרסם מאמרים בכתבי עת תורניים, וכן ספרים באנגלית.

כדי להציל מחטא יש מקום לגייר גרים לשם 'זהות יהודית'

בספרו 'פרפראות לחכמה וגופי הלכות' (תרע"ח, עמ' 63-64), כתב שנשאל: "על דבר שבמדינת ארצות הברית דבר מצוי הוא המקרה בלתי טהור, שיהודי נושא נכרית נשואים על פי הנימוס אצל שופט השלום, ואחר כך מתחרט הבעל על מעשיו. אבל כבר איחר המועד, כי הנשואים הנימוסים [ציווילע] נחשב לנשואים גמורים על פי חוקי המדינה. ורוצים הם לתקן את עותתם, במה שהוא והיא מסכימים שתתגייר כדת, ותנשא לו אחר כך כדת משה וישראל". והשיב שלכאורה אסור לגיירה, וכן אסור להשיאם מדין 'הנטען'. אולם כיוון שבדיעבד גם המתגיירת לשם אישות גיורה תקף, ואם כנס לא יוציא, אזי "כיון שאין בידו להוציאה, כי חוקי המדינה כופין אותו שלא להוציאה, אולי הדין בזה כמו 'אם כנס – אין מוציאין', ומוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות משיאכלו בשר תמותות נבלות [קדושין כא, ב; כב]". עוד כתב, שאשת יפת תואר נחשבת כ'בשר תמותות' "משום שנתגיירה בעל כרחה, והגירות היתה שלא כדין לכתחילה. ואם כן כל שכן הכא שהגירות הוא ברצונה, ולא על ידי כפיה ממש". ואף על פי שגיור בת זוג הנוכרית אינו לשם שמיים כראוי, "אבל הלא דברה התורה כנגד יצר הרע גבי יפת תואר, ואם כן הוא הדין בנידון דידן – בכדי שלא יבלה רוב שנותיו בחיים של הפקר, אולי אפשר להקל בזה".

כלומר, לדעת הרב סדובסקי, המדיניות הנכונה היא לגייר בנות זוג נוכריות כדי להציל את היהודים מ"חיים של הפקר". ואף שרבים מרבני ארה"ב תיארו באופן גורף שהגיורות הללו אינן מתכוונות לשמור אורח חיים דתי, ובדרך כלל גם לא מסורתי, והתעוררות בני זוגן לגיירן היא רק כדי לשמור על זהותם היהודית – לא כתב שחובה על בית הדין לבחון שהגיורת מתחייבת בכנות לקיים אורח חיים דתי. הרב סדובסקי היה בן שלושים ושמונה בעת הדפסת ספרו, והוא חיזק דבריו בציטוט תשובה שכתב לו הרב מרגליות, שהיה מבוגר ממנו בשלושים ושתיים שנה, כמבואר בסעיף הבא.

כג – הרב גבריאל זאב מרגליות – תרח-תרצה

הרב גבריאל זאב מרגליות (תר"ח-תרצ"ה, 1847-1935), נולד בווילנה למשפחת רבנים. למד בוולוז'ין ושימש ברבנות בערים בסביבת ליטא, וכ-27 שנים בהורדנה. בתחילה תמך בציונות והשתתף בקונגרס השלישי בבזל, אולם אחר כך הפך למתנגד תקיף באשר זיהה אותה עם הרפורמה. בשנת תרס"ז (1907), בהיותו כבן חמישים ותשע, היגר לארה"ב ושימש כרב של בוסטון. בשל מחלוקות על הכשרות עבר לניו יורק ושימש כראב"ד 'עדת ישראל' ונשיא 'כנסת הרבנים' האורתודוקסית בארצות הברית ובקנדה, אשר התנגדה בחומרה ל'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל' בגלל מתינותה לדעתו. נודע בעמדותיו התקיפות בענייני הלכה. חיבר ספרי פירוש לתורה – 'תורת גבריאל', ועוד ספרים.

הסכמתו לגייר גרים לשם 'זהות יהודית'

כך השיב הרב מרגליות לרב סדובסקי: "הנני להשיב על מכתבו אשר קבלתי כעת, יען כי דרוש לו להלכה למעשה, וכבר קרה מעשה כזאת זה יותר משנה בעיר לארענס, מאסס (העיר לורנס שבמדינת מסצ'וסטס), אשר הוריתי להיתר לגיירה ולהמתין ג' חודשים של הבחנה, ואחר כך נסעתי לשם לסדר קדושין בעצמי. ואם כי היה זאת לכאורה קשה לפני איזה לומדים, אכן הראיתי להם טעמי ונימוקי בזה [והארכתי בזה תשובה ארוכה], וסופו של דבר הראיתי להם תשובת הרמב"ם דפוס לייפציג סי' ק"ל, שהתיר באופן כזה, וקיצור לשון תשובתו: מפני תקנת השבים וכו', וסמכנו על עת לעשות וגו' יעיי"ש. ושתקו כולם והודו לדברי. קיצור הדברים, כבוד תורתו נ"י יוכל לעשות הלכה למעשה לגיירה, ואחר עכוב ג' חודשי הבחנה יקדשנה כדת משה וישראל ותהיה לו לאשה בהיתר".

עמדתו אם כן, שכדי להציל מאיסורים חמורים יותר יש לגייר בלא לבדוק אם אכן תקיים אורח חיים דתי.

כד – שאלת הרב שמואל ילוב משנת תרפב

בשנת תרפ"ב שלח הרב שמואל ילוב שאלה, ותשובתה בצידה, לכתב העת 'תבונה' (קובנה א' ג, יג), ובסוף ימיו פרסם אותה כעמדתו בספרו 'שלמי שמואל' (חלק השו"ת סי' ה, עמ' כז). לשאלתו הגיבו שלושה רבנים, עמדתו יחד עם עמדת שני הרבנים שהתגוררו בארה"ב, מובאות להלן. עמדת השלישי, הרב יחזקאל אברמסקי, הובאה בקובץ ליטא (לעיל כב, יב).

השאלה "אודות הדבר המצוי מאד בארצנו, שיהודי נושא עכו"ם על פי חוקי המדינה, היינו אצל שופט השלום, ואחר כך חפץ הבעל לגיירה ולעשות נשואין על פי דת משה וישראל". ולכאורה הדבר אסור משום שהגיור לשם אישות ומשום איסור 'נטען', וגם משום שאינם מתכוונים לשמור מצוות, ו"לכל הדעות צריך הוא לקבלת מצות כל התורה, וש"ס ערוכה היא בבכורות דף ל, ב: עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו… ובמדינה זו רובם הם מחללי שבת רחמנא ליצלן, ולכתחילה אינם מקבלים עליהם עול כל התורה, מפני שהרבה דברים כבר נחשב להם להיתר". "אבל אחרי שדבר זה שכיח הוא ביותר במדינה זו, שהבנים והבנות הולכים לבית הספר ביחד, והדבר נוגע לחלק גדול מאחינו בני ישראל, על כן אמרתי להציע הדבר לפני רבותינו אשר מימיהם אנו שותים, אולי ימצאו איזה דרך לבל ידחו אלו הנדחים". הרב ילוב צידד להתיר מכמה טענות.

הרב שמואל ילוב – תרנג-תשלד

הרב שמואל ילוב (יאלוב), (תרנ"ג-תשל"ד, 1893-1974), נולד במחוז פוניבז' שבליטא, בבית חב"די. למד בישיבות סלבודקה וטלז. בן עשרים נסמך לרבנות על ידי דודו ועוד רבנים, היגר לארה"ב ונשא לאשה את אסתר, ביתו של הרב מרקוס, שהיה רבן של שיקגו ובוסטון וממייסדי 'אגודת הרבנים דאמריקה'. בשנת תרע"ט (1919) התמנה לכהן כרב בית המדרש הגדול בסירקיוז, ניו יורק, תפקיד השווה בערכו לרב העיר. למעלה מחמישים שנה כיהן בתפקיד זה, ובתוך כך שימש במשך שלוש עשרה שנה כרב צבאי בצבא ארה"ב, ולאחר מכן כרב של כמה בתי חולים באזור. היה ראש תנועת 'המזרחי' בעירו והתנגד לשיטת ההתבדלות של 'אגודת ישראל', וראה ביישוב הארץ את "היסוד הגדול והעיקר היותר חשוב בחיינו אנו". הִרבה לארח סטודנטים ואקדמאים מהאוניברסיטאות באזור וללמוד עמם. פרסם מאמרים רבים בכתבי עת תורניים. בשנת תשכ"ח (1968) נדפס ספרו שו"ת שלמי שמואל, ובתוכו חילופי מכתבים עם גדולי הדור. אחד מבניו היה פרופ' לפיזיקה וראש ועד החינוך בת"ת בקהילתו, ובת אחרת מנשות 'הפועל המזרחי'.

עמדתו לגייר בנות זוג למרות שלא ישמרו אורח חיים דתי

הרב ילוב העלה ארבעה טיעונים להקל לגייר בנות זוג נוכריות ולהשיאם לבני זוגם: א) כיוון שכבר נישאו בנישואים אזרחיים, אולי דינם כ'כנס' ש'לא יוציא'. ב) 'מוטב יאכלו תמותות שחוטות ולא תמותות נבלות'. ג) אולי הקנס נועד למי שיציית לו, אבל אם לא יציית, ויש חשש שיצא לתרבות רעה – מוטב שתתגייר וימשיך לחיות איתה בהיתר מאשר שיחיה עם גויה. ד) הקנס הוא משום 'לזות שפתיים' שעל ידי הנישואין יתחזק החשד שחטאו (לפי רש"י), וכאן שהכל יודעים זאת – אין מקום לקנס.

על עניין שמירת המצוות לא כתב במפורש. אולי התכוון להמשיך לכתוב עליו במאמר נוסף, ואולי הבין שמה שאמרו חכמים שבדיעבד גיור לשם אישות תקף התכוונו לומר שגם גיור בלא כוונה לקיים מצוות תקף (ראו לעיל ז, ז). וגם אם לא, אולי סבר שהטיעונים שכתב להתיר גיור לשם אישות ואיסור 'נטען', מועילים גם לכך שראוי לגייר בלא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי, כדי למנוע איסור חמור יותר. בכל אופן, ברור שעמדתו היתה לגייר למרות שהיה קרוב לוודאי שהגרים לא יקיימו אורח חיים דתי, שכן הדגיש ש"במדינה זו רובם הם מחללי שבת רחמנא ליצלן, ולכתחילה אינם מקבלים עליהם עול כל התורה, מפני שהרבה דברים כבר נחשב להם להיתר".

שלושה רבנים הגיבו לשאלתו, ולמרות שבשאלה נאמר במפורש שהמתגיירים לא יקיימו אורח חיים דתי, כולם השיבו שגם במצב כזה אפשר לגייר כדי להציל מהתבוללות. אמנם השלישי, הרב אברמסקי, בכתביו המאוחרים חשש שגיורים אלו אינם רצויים, וגם ירבו נישואי תערובת, ולכן סייג את תמיכתו בכך שיהיה סיכוי סביר שהגר או הגיורת ישמרו שבת (ראו לעיל כב, יב). נזכיר את המשיבים לפי סדר הופעת תשובותיהם.

כה – הרב בן ציון חיים נטלוביץ – תרמו-תשכח

הרב חיים בן ציון נטלוביץ (תרמ"ו-תשכ"ח, 1886-1968), נולד בליטא, למד אצל הרב חיים עוזר גרודזנסקי ונסמך לרבנות על ידו ועל ידי הרב אליעזר רבינוביץ, ועוד. כיהן ברבנות קהילות בליטא, משנת תר"ע (1910) בקרקי, מתרע"ה (1915) בגנישצק, ובתרפ"ב (1922) בשאדווא. שנה לאחר מכן, בתרפ"ג (1923), בהיותו כבן 37 היגר לארה"ב. שימש כאב"ד בברוקלין, ואח"כ כרב בקהילות האריסברג, לואיוויל, וקיו גרדנס שבקווינס. היה מראשי 'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל' וכן חבר פעיל בתנועת 'המזרחי'. הִרבה לפרסם מאמרים בכתבי עת תורניים, ונחשב בארה"ב לפוסק חשוב. כשנפטר, נכתב ב'אור המזרח' שהיה "אחד מיחידי גאוני אמריקה".

עמדתו לגייר בנות זוג למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי

בעודו בליטא הגיב הרב נטלוביץ לשאלת הרב ילוב (תבונה פרנקפורט ב, טו), ופסק שאכן יש לגיירן. תחילה בירר את דין 'נטען', וכתב שאפשר שאין איסור כאשר ידוע שחטאו. ואף שלכתחילה אין מגיירים לשם אישות, "זהו דוקא אם בעת ששואלין אותה היא אומרת ומעמדת על דעתה דבאת להתגייר רק בשבילו, אבל אם היא אומרת דבאת להתגייר בשבילו, ומכל מקום היא נתגיירה לשם שמיים, דהרי אפשר היתה לה לחיות עמו בלא נישואין כדת משה, וזה שהיא רוצית בנישואין כדת משה מפני שכונסה לשם שמים – מקבלין אותה גם לכתחילה". ולכן אפשר לקבל את בנות הזוג הנוכריות, שכן "בעת קבלת הגירות אומרת שהיא מקבלת המצוות עליה, ולאשה עוד אומרים: הוי זהירה בנידה, בחלה ובהדלקת הנר, כמו שמבואר במסכת גרים. והיא אומרת שמקבלת עליה, וקבלת המצות הם קודם טבילה – אפשר לדון בזה אולי לקבל אותן גם לכתחילה".

ואף שאינן מתכוונות לקיים אורח חיים דתי, ולכן אולי גיורן בטל "מפני שלא קבלו עליהם כל התורה, דהם סוברים דזה היתר", מכל מקום "אין עכוב בזה, דדוקא אם משיירים הם בעת הקבלה, שמתנה בפירוש שאין מקבל עליו – זה נקרא עכו"ם שבא לקבל חוץ מדבר אחד, שאין מקבלין אותן. אבל אם הוא מקבל עליו הכל, ואין משייר בקבלתו – הרי הקבלה היתה בשלמותה. שהעיקר היא קבלת המצות, והוא קיבל הכל ולא משייר. ו'חוץ' בכל מקום – שיור דווקא".

כלומר 'קבלת המצוות' היא קבלה עקרונית שכל המצוות חלות עליו בלא שיור, ולא התחייבות לקיימן.

כו – הרב שלמה נתן נטע קוטלר – תרטו-תשה

הרב שלמה נתן נטע קוטלר (תרט"ו-תש"ה, 1855-1945), נולד בקובנה שבליטא, בהיותו בן 21 התמנה כר"מ בישיבת לומז'ה, אח"כ שימש במשך שנים כרבה של אוז'וונט, כר"מ בישיבה בסלבודקה, וכן כרב ור"מ בעיר בירז'. כאשר התמנה הרב יעקב יוסף (חריף), כרב הראשי (הראשון והיחיד) של העיר ניו יורק, בהיותו כבן 33 התלווה אליו כעוזר לכל ענייני הרבנות, ובתקופת מחלתו כיהן כממלא מקומו. כן לימד בישיבת רבינו יצחק אלחנן. בתרס"ב (1902), בהיותו כבן 47, חזר לליטא והתמנה לרב העיר קורשן, ואח"כ לווקניק הסמוכה לטלז, שם נהגו בחורים מישיבות טלז וסלבודקה לבוא לביתו ולדבר עמו בדברי תורה. הוא היה גם אחראי להעניק סמיכה לראויים לה, ורק לאחר סמיכתו היו ראשי הישיבה מצרפים את חתימתם. הרב אליעזר גורדון, ראש ישיבת טלז, אמר שהוא "הקצות החושן של דורנו". בערך בשנת תרפ"ה (1925) התכוון לעלות לארץ, ולפני כן נסע לארצות הברית כדי להיפרד מבניו ובנותיו שגרו שם. בהיותו בדטרויט אשתו הרבנית חלתה ונפטרה, ובשל כך התעכב בארה"ב כ-7 שנים, שם הדפיס את ספרו 'בית שלמה'. באותה עת היה חבר 'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל'. בדרכו לארץ התעכב שוב בליטא כשנה, ובשנת תרצ"ג (1933) עלה לירושלים וגר בה עד לפטירתו. בתו נישאה בזיווג שני לרב יעקב משה חרל"פ, ראש ישיבת מרכז הרב. תשובתו לשאלת הרב ילוב התפרסמה בתבונה פרנקפורט ב, כ.

עמדתו לגייר את בנות הזוג למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי

כבר בשנת תרנ"ח, בהיותו רב בניו-יורק, כתב הרב קוטלר תשובה בעניין הגיור, והוא הביא אותה ב'תבונה' כמענה לשאלת הרב ילוב. בעניין איסור 'נטען' ביאר שכאשר ידוע לכל שחטאו, לרש"י אין איסור. ואין לומר 'לא פלוג' מדעתנו באיסור דרבנן, ובמיוחד באיסור קל שחלותו רק לכתחילה (והעמיד את הנימוקי יוסף שאסר גם בידוע, במקרה שיש עדים). והביא ראיה מדוד ובת שבע, שלמרות שהיה נטען על אשת איש – לא נאסרו להינשא, שכן הדבר היה מפורסם וידוע. לעניין היתר הגיור לשם אישות, כתב שמטעם "מוטב שיאכלו תמותות שחוטות ולא תמותות נבלות" יש להתיר את האיסור הקל של גיור לשם אישות, כדי להציל מאיסור חמור. והעיקר, ששעת הדחק כדיעבד דמי, "ואין לך שעת הדחק גדולה מזו, כיוון דהיא יכולה לעכבו על ידי קארט (בית משפט) שלא ישא אחרת".

על אף שהרב קוטלר הכיר את מצב המתגיירים בארה"ב, ובשאלת הרב ילוב נאמר במפורש ש"רובם הם מחללי שבת רחמנא ליצלן", הרב קוטלר לא התייחס לשאלת קיום המצוות. לכן מוכרחים לומר שבכך שהתיר לגייר לשם אישות, גם התיר לגייר למרות שקרוב לוודאי שהמתגיירים לא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי.

כמו כן, מכך שראה בציטוט התשובה שכתב בשנת תרנ"ח מענה גם לשאלת הרב ילוב שכתב שהמתגיירים לא ישמרו שבת, עולה שוב יסוד חשוב – שכאשר אנו מוצאים שבתשובה על גיור בנות זוג נוכריות אין התייחסות לקיום אורח חיים דתי, הרי זה בגלל שהרב המשיב סבר שהגיור אינו מותנה בכך.

כז – המעשה בספק גיורת שנחשדה בניאוף וילדה בת

אשה אחת נישאה בחזקת שהיא גיורת, ואחר כמה חודשים ברחה מביתה לכמה ימים, ובעלה טען שזנתה ועזב אותה. בינתיים ילדה בת, ובעלה טען בוודאות שהבת אינה שלו. אלא שהתעורר ספק על גיורה של אותה אשה, שכן אִמה התגיירה אצל רב בברוקלין, והיא היתה באותו זמן בת שלוש עשרה. הרב המגייר אינו זוכר אם גיירו גם אותה, אמנם אשה שהיתה בבית הרב העידה שגם אותה הטבילו וגיירו. בנוסף, האֵם שלחה אותה ללמוד ב'תלמוד תורה' (כלומר בית ספר יהודי), והיא יודעת מעט עברית והחזיקו אותה כיהודייה. כמו כן, התברר שאֵם הגיורת אינה מקיימת אורח חיים דתי אבל שומרת כשרות, והבת אפילו כשרות כנראה לא שומרת. השאלה האם אותה אשה נחשבת יהודייה וצריכה גט מבעלה שעזב אותה, או שהיא נחשבת נוכרייה ואינה צריכה. כמו כן יש ספק על מעמד בִתה, אם היא יהודייה או נוכרייה.

הרב יוסף אביגדור קסלר העלה את השאלה, והביא את כל הדיון בשו"ת שלו 'תפארת יוסף' (ח"א א-ב, וח"ב יג). הדיון גם הובא בשו"ת 'אגרות מלכים' לרב יעקב קנטורוביץ סי' ל.

בתוך הדיון התייחסו הרבנים לשאלת תוקף הגיורים המקובלים בארה"ב, שכן "בזמננו, לדאבוננו, הגרים אינם מדקדקים בכל המצות, כמו שבת, כשרות ועוד". נזכיר רק את מה שאמרו כדרך אגב על הגיורים הללו.

כח – הרב יוסף אביגדור קסלר – תרמה-תשטו

הרב יוסף אביגדור קסלר (תרמ"ה-תשט"ו, 1885-1954), נולד בקלם, ולמד בישיבות ליטא, מיר וכן וולוז'ין. נסמך לרבנות בידי הרב רפאל שפירא, הרב ריינס ועוד. שימש כרב בוורז'ין ובקרוז' על מקום חותנו ורבו הרב זאב וולף טורבוביץ, מחבר 'ראש פינה'. בתרפ"ג (1923) היגר לארה"ב ושימש כרב בלונג איילנד, ניו יורק. לאחר ביקורו בשנת תש"י (1950) בארץ ישראל, כתב כי שליטת ממשלה יהודית על חלק מירושלים מלמדת "שהננו נמצאים בתקופת אתחלתא דגאולה ופדות נפשנו", והוסיף לשבח את "הגבורה הנפשית והמסירות נפש העילאית שגילו בני ישראל במשך מלחמת השחרור". היה חבר הנהלת 'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל'. חיבר שו"ת 'תפארת יוסף' וספר 'חזיונות יוסף'.

גיור לשם 'זהות יהודית' תקף ואולי אף ראוי לגייר כדי להציל מהתבוללות

הרב קסלר לא הטיל ספק בתקפות הגיור של מי שאינה מקיימת אורח חיים דתי, אלא דן האם היא מוחזקת כגיורת בלא שמירת מצוות כאשר לא ידוע לנו אם התגיירה, וסבר שבסיוע עדות האשה על גיור הבת, יש להחזיקה כיהודייה. בדבריו הזכיר ש"בזמננו, לדאבוננו, הגרים אינם מדקדקים בכל המצות, כמו שבת, כשרות ועוד", אולם לא העיר שהרבנים המגיירים נוהגים שלא כשורה. הרי שלא רק שסבר שגיורים כאלו תקפים בדיעבד, אלא ייתכן שאף סבר שאפשר לגייר למרות שלא ישמרו מצוות.

לסיכום, עמדת הרב קסלר שגיורים לשם 'זהות יהודית' תקפים, ואף לא העיר כנגד המגיירים כך. אולם כיוון שלא כתב במפורש לגייר באופן זה, לכל הפחות ניתן להעמידו בעמדת הביניים, שיסכים לגייר לשם קיום אורח חיים מסורתי.

כט – הרב יעקב קנטורוביץ – תרלג-תשו

הרב יעקב קנטורוביץ (תרל"ג-תש"ו, 1873-1945), נולד ברוסיה הלבנה, למד בישיבת וולוז'ין אצל הרב רפאל שפירא, ופעמים אף מילא את מקומו בבית הדין. החל מתרס"ד (1904) שימש ברבנות בקהילות בליטא. בתרפ"ח (1928) ברח מבריה"מ, היגר לארה"ב והתיישב בניו ג'רזי. שימש ברבנות והתפרנס בדוחק ממתן כשרות. הוכר כגדול, והיה מחברי הנשיאות של 'אגודת הרבנים' המזוהה עם 'אגודת ישראל'. שימש כשנה כראש ישיבת 'תורה ודעת' ונותר 'הרב המסמיך' לרבנות של תלמידיה. היה דודו ואחד מרבותיו של הרב משה פיינשטיין, ובעל עמדות דומות. חיבר ספרי שו"ת ולמדנות.

התנגד לגיור של מי שלא יקיים אורח חיים דתי אך מספק לא ביטל את הגיור

הרב קנטורוביץ, בדומה לגיסו הרב דוד פיינשטיין ובנו הרב משה פיינשטיין (לקמן סעיף לד), הסתייג מהגיורים באמריקה, וכמענה לשאלת הרב קסלר כתב "שרע עלי מעשה הגירות בכלל". ועל מה שכתבו שגיור האם "נעשה אצל רב מובהק, אני אומר כי רב מובהק אין לו עסק בענין זה של גירות. ואם כי בגמרא אמרו קשים גרים לישראל, הנה זה ביותר קשה לרבנים". ולאחר שדן בצדדים השונים אם להאמין שאכן התגיירה, כתב למסקנה שיש לחוש שהגיור תקף וצריכה גט אפילו אם באמת לא התגיירה: "כיון שזה כמה שנים שהיא החזיקה עצמה לגיורת, וגם נתקדשה לישראל כדת משה וישראל, והחזיקה עצמה באיסור אשת איש – הנה פשוט הוא כי בודאי היא צריכה גט להתירה לעלמא, שהרי אפילו אם באמת אינה גיורת, הרי שויא אנפשא חתיכא דאיסורא".

כלומר לדעתו הגיור תקף, אלא שאין לקבל גרים שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי.

ל – הרב משה רוזין – תרלא-תשיח

הרב משה רוזין (תרל"א-תשי"ח, 1871-1957), נולד בליטא, למד בישיבותיה, שימש שם כרב קהילה בחווידאן וייסד בה ישיבה שבה לימד ה'חזון איש'. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה ממייסדי 'אגודת הרבנים' בליטא. בתרפ"ח (1928) היגר לארה"ב, וכיהן שם כרב בקהילות חשובות, ואף שימש כנשיא 'אגודת הרבנים' של צפון אמריקה המזוהה עם 'אגודת ישראל'. חתם על כרוזי הקרן הקיימת לישראל, והיה מאוהדי תנועת 'המזרחי'. חיבר מספר ספרים, בהם שו"ת וחידושים על הש"ס 'נזר הקודש'.

גם הרב משה רוזין השיב לשאלת הרב קסלר. הרב רוזין לא הטיל ספק בתקפות הגיור, כמו שאר הגיורים בארה"ב, שכן "במדינתינו הגרים אינם מדקדקים בכל המצות, שבת וכשרות", וכל "שהוחזקו ביהדות על פי המנהגים לפי מדינה זו" – נחשבים גרים.

אמנם בתשובה אחרת, בה עסק בשאלה האם לגייר באופן זה – הסתפק, ואף העלה ספק אם הגיור תקף, וכפי שכתב בספרו נזר הקודש – בכורות (עמ' 130, משנת תש"ה): "והנה בזמן הזה, בעוונותינו הרבים, אשר רבים מאחינו בני ישראל אינן משמרין דברי תורה, והבא להתגייר – וביותר במדינות אשר יש לישראל זכות החופש – אין בדעתו להיות יותר נזהר מסתם יהודי. וממילא אפילו אם מלמדין אותו ומקבל, אבל האומדנא מוכיח שלא ישמור יותר מהסתם יהודים שבמדינה, אם לקבל גרים האלו יש להסתפק טובא, וגם בדיעבד, אם דינם כיהודי גם לענין קדושי אשה, וצ"ע".

אולם בתשובה אחרת כתב שכאשר כבר גיירו, הגרים נחשבים כיהודים. כך מבואר מתשובתו בשו"ת נזר הקודש ח (משנת תש"ו), אודות חייל יהודי שנשא נוכרית בעת מלחמת העולם השנייה, "ועתה שב להוריו ואשתו הגויה עמו, והוריו הכריחוה לקבל דת יהודית וגיירוה. ופסקו לה הבית דין לעשות נישואי יהודית כדת משה וישראל לאחר כלות ימי הבחנה, אבל דרים הם יחד כדרך איש ואשה, וכמובן בטלו ההבחנה. ועתה ההורים מבקשים לסדר להם נישואי יהודית בכדי להצילם מהאיסור בלא קדושין. עד כאן השאלה". הרב רוזין לא הטיל ספק בגיור, למרות שנעשה בלחץ כבד של ההורים, "הכריחוה לקבל דת יהודית", ולמרות שגיורת זו לא היתה שונה משאר הגרים שידוע שלא היו שומרים מצוות. כמו כן, היא חיה עם חייל יהודי, שכפי שלמדנו, בצבאות הגויים היה קשה מאוד לשמור מצוות (ראו לעיל יז, כג). אמנם למעשה הורה הרב רוזין שלא לחתנם בלא הפרשת ג' חודשים. ולמרות שההפרשה נועדה להבחין בין הזמן שלפני הגיור לזמן שאחריו, ואחר הגיור כבר המשיכו לחיות יחד – לדעתו מוכרחים לקיים תקנת חכמים לפרוש ג' חודשים כדי לקיים נישואין כהלכה.

עמדתו לא ברורה, מצד אחד כתב שהגיור תקף גם כאשר "הגרים אינם מדקדקים בכל המצות, שבת וכשרות", ומאידך הסתפק אם הגיור תקף כאשר הגר מתכוון לקיים אורח חיים חילוני כמקובל. וייתכן שפקפוקו על הגיור בדיעבד לא נועד אלא לחזק את החשש לגייר לכתחילה, אבל למעשה לא ביטל גיורים כאלו.

בנו הרב חיים רוזין

לבנו של הרב משה רוזין, הרב חיים רוזין, עמדה מעט שונה מאביו. הרב חיים רוזין (בערך תרס"ט – תשל"א, 1971), למד בישיבת טלז, שימש כרב בית כנסת וראש כולל בניו יורק, והיה מראשי 'אגודת הרבנים' הקשורה ל'אגודת ישראל', בה שימש אביו כנשיא. מחבר 'ביכורי חיים' ועוד.

בספרו "ביכורי חיים" ח"ד נה, ט (עמ' צט), כתב שאם הגר קיבל בפיו מצוות בפני בית דין, אפילו אם לאחר מכן אמר שלא באמת התכוון לקבל מצוות – שוב אין אפשרות לבטל את הגיור, כי "דברים שבלב אינם דברים, ואינו יכול להכחיש הבית דין, אלא יהיה כישראל". ולא רק שמצידנו אנו מתייחסים אליו כישראל, ומענישים אותו אם עבר עבירה שראוי עליה לעונש, אלא שמחובתנו לדאוג שיקיים את המצוות אף שלטענתו הוא לא חייב בהן, שהואיל והתחייב בפיו – חובתו לקיימן. עוד למד מדין אשת יפת תואר (שם, עמ' פא-פב), שהמתגיירת בניגוד לרצונה וניכר שאיננה מתכוונת לשמור מצוות – גיורה תקף, "דהעיקר מה ששומעין, וגם לגבי זה 'דברים שבלב לא הוי דברים', ומבוטל כל מחשבותיה להיפוך".

מדבריו ברור שאין לבטל גיור שנעשה ללא כוונה לשמור אורח חיים דתי או מסורתי, משום שדברים שבלב אינם דברים. אולם לא מבואר בדבריו האם כדי למנוע התבוללות נכון לגייר על סמך מה שהצהיר בפיו לבית הדין.

לא – הרבי הריי"צ שניאורסון – תרמ-תשי

הרב יוסף יצחק שניאורסון (תר"מ-תש"י, 1880-1950), המכונה 'הרבי הריי"צ', היה האדמו"ר השישי מלובביץ', בנו יחידו של הרש"ב, האדמו"ר החמישי. נולד בלובביץ' שברוסיה הלבנה. בשנת תר"פ (1920), לאחר פטירת אביו, התמנה לאדמו"ר של חב"ד. למרות שהקומוניסטים כבר שלטו ברוסיה והקימו את בריה"מ, הריי"צ המשיך לעסוק בפעילות דתית בבריה"מ במסירות נפש, ובעקבות זאת בתרפ"ז (1927) נאסר על ידי השלטונות, ונגזר דינו למוות. בעקבות לחצים בינלאומיים שוחרר, ולבסוף גורש מבריה"מ. בתרפ"ח (1928) עבר לריגה שבלטביה, בה חי כשש שנים, ובתוך כך ביקר בארץ ובארה"ב. בתרצ"ג (1933) עבר לוורשה, ובתרצ"ט (1939) חולץ מוורשה הכבושה והיגר לארה"ב, שם החל לבנות את מרכז מוסדות לובביץ' בארה"ב. משם גם פעל ללא לאות לחיזוק היהדות בארה"ב ובעולם. התנגד בחריפות לתנועה הציונית, ל'אגודת ישראל', ל'מזרחי' ועוד.

הדרכתו להשתדל לגייר גם כאשר היה צפוי שהגר לא ישמור מצוות

בשבתו בניו יורק בשנת תש"ח, חסידו הרב מנחם מנדל פלדמן, כתב לו על המצב הרוחני הירוד בקהילה בה פעל, עקב השפעתם הרעה של הרבנים הרפורמים. בתוך כך סיפר שדחה נוכרית שרצתה להתגייר על מנת להנשא לבן של אחד מחברי הקהילה, והם הלכו להתגייר אצל הרפורמים.

בתשובתו מד' מנחם אב תש"ח (אגרות חלק ט' ג'רסח), הריי"צ עודד אותו לעורר את לבבות ישראל. לעניין הגיור כתב: "בדבר ענינו של המעמבער (חבר הקהילה) שלו… אשר בא אליו בפנים זעומות ודאוג, וגילה לפניו את צערו הגדול אשר בנו התחבר עם נכריה ורוצה לקחתה, והוא, אבי הבן, יכול לפעול אצל הבן ובחירתו אשר תתגייר. וידידי (כך כתב לחסידו) השמיט את עצמו מזה ודחה אותו בכמה תירוצים, והלכו להרעפארמער (שגייר אותה בגיור רפורמי). הנה לא טוב עשה, והיא שגגה גדולה מאתו אשר צריך ומוכרח לתקנה, אם אפשר גם העבר. ועל להבא יכניס עצמו בזה וילמוד את ההלכה במקורה, הלכות גרים טור וב"י, ואח"כ בשו"ע עם מפרשיו, ושיהיה בקי בהן אל הפועל לעשותו, ויבחר בשנַיִם יהודים שומרי שבת ושומרי מצות, שמהם יעשה חברי הבית דין, וילמוד ספרי טיב גיטין שיוכל לסדר גיטין כדין".

עניין גיור הנוכרייה היה חשוב לריי"צ, וארבעה עשר ימים לאחר מכן, בי"ח מנ"א תש"ח, שלח מכתב נוסף (שם ג'רעא): "תלמידי ידידי הרב וו"ח אי"א מוה"ר מנחם מענדיל שי'. שלום וברכה!… אתענין לדעת אם עשה איזה דבר לתקן את דבר ההשמטה מלגייר את הנכריה, ואם לא עשה – הנה פן ואולי יכול למצוא איזה עילה והתחכמות לתקן הענין על פי התורה".

מכלל הדברים מוכח שהריי"צ עודד גיור גם כאשר היה צפוי שהגיורת תקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית' בלבד. שכן מדובר היה בקהילה חלשה מבחינה דתית, והשפעת הרפורמים בה היתה רבה. בנוסף, לא היו בקהילה תלמידי חכמים ורובם כנראה לא שמרו שבת ומצוות, לכן הריי"צ הדגיש שעל תלמידו למצוא שני יהודים "שומרי שבת ושומרי מצות" שיהוו יחד איתו בית דין. כמו כן, היה ידוע שרוב ככל המתקשרים לנוכריות אינם שומרי מצוות, וכפי שהעידו רבים בפרק זה שכך המנהג הרווח בין רבני ארה"ב (ראו לעיל סעיפים ה, יח, ולקמן לד-לה, ועוד), ולכן המחמירים התנגדו לגיור בנות זוגם. וכפי שגם הרב השליח לא הסכים לגייר את הנוכרייה, שאילו היה צפוי שתקיים אורח חיים דתי, מדוע שיתנגד לגיירה ולהציל את היהודי מאיסור? בנוסף, הצער על ההתקשרות לנוכרייה היה של האב, שתינה בפני הרב פלדמן "את צערו הגדול אשר בנו התחבר עם נכריה ורוצה לקחתה, והוא, אבי הבן, יכול לפעול אצל הבן ובחירתו אשר תתגייר". כלומר, לבן לא הפריע להתחתן עם נוכרייה, ורק מתוך התחשבות באב הסכים לגייר את זוגתו, שהסכימה להתגייר בגיור אצל רבנים כהלכה או אצל רפורמים. במצב כזה, קרוב לוודאי שגם אם הנוכרייה תתגייר כהלכה, היא לא תקיים אורח חיים דתי, שכן השפעת האב תועיל לכך שיתקיים גיור, אך לא תועיל לכך שבנו פורק העול יאמץ יחד עם אשתו אורח חיים דתי. ולמרות זאת, הריי"צ עודד את הרב השליח לגיירה כהלכה, בלא להזכיר שכל זה בתנאי שבית הדין יעריך שהם יקיימו אורח חיים דתי. ומה שהורה לו ללמוד שו"ע, אינו נוגע לכך, שכן בשו"ע רק מבואר סדר הגיור, ואילו 'קבלת המצוות' מוזכרת בקצרה כמושג כללי, שהן המחמירים והן המקילים מפרשים לפי שיטתם.

ההוראה לגייר במתינות

כפי הנראה, הרב פלדמן הפנים את הוראת הריי"צ, ופעל לגיור נוכרייה נוספת שהיתה קשורה עם יהודי. בא' אלול תש"ט, כתב לו הריי"צ שינהג במתינות לגבי הגיורים (אגרות חלק י' ג'תקמט): "במענה על מכתבו… אל נא ימהר בהחלטותיו בעניין המדובר במכתבו, כי דברים כאלה דורשים מתינות רבה. ויאמר להנערה שתדחה את החלטתה לאיזה זמן, כדי שקודם כל לברר אם עצם בקשתה אינה נובעת מתוך התפעלות וחפזון. ובינתים יש לברר כל הפרטים הנוגעים לעניין, כגון מהות אִמהּ, ושתביא הנערה מכתב מאמה כי אינה מתנגדת שילמדו אותה ושתתגייר, מי הוא הבחור אשר הולך אתה, ומהות הוריו והדומה. ואחר שכל הידיעות תהיינה, יצטרכו להתיישב במתינות מה שיש להחליט".

כלומר, למרות העידוד לגייר, הדריך אותו לנהוג במתינות, לא כדי לדחות את הגיורת, אלא כדי שגיורה יהיה מתוך הזדהות, וכדי לנסות לשתף עד כמה שאפשר את אֵם הגיורת והורי היהודי בתהליך. ואף שבמכתב זה פירט הריי"צ בצורה יותר רחבה את השיקולים והדגשים בנוגע לגיור, עדיין אין רמז לכך שיתחייבו לקיים אורח חיים דתי.

כיוצא בזה, מאגרת שנשלחה בתש"ז לשליח נוסף בברלין, הרב דוד שלומוביץ, תמך הריי"צ בגיור, אך בתנאי שאין מעודדים את הנוכרי להתגייר, אלא במידה וירצה – פותחים לו את הדלת, כדי למנוע התבוללות. וכך כתב (אגרות חלק ט ב'תתקמו): "בדבר שאלתו בענין קבלת גרים וגיורות, אין להשתדל לדבר על לבם להתגייר, אבל גם שלא להחמיר בזה יותר ממה שפוסק השו"ע. ועל הרבנים יחיו לדון ביחוד על כל פרט ופרט הבא להתגייר, ולהורות לכל אחד ואחד בפרט כראוי לו על פי השו"ע". כדי להבין עד כמה המצב הרוחני במקום היה חלש, וממילא כמה קלושים היו הסיכויים שהמתגיירים יקיימו אורח חיים דתי, יש להזכיר כאן את המכתב שכתב לרב שלומוביץ הרבי מנחם מנדל מלובביץ' בשנת תשט"ו (הריי"צ כבר נפטר אז). בעקבות התאוננות הרב שלומוביץ על המצב הדתי הקשה בו הוא חי. הרבי מלובביץ' עודד אותו להישאר במקומו, גם אם לא יוכל למצוא שם מנין (אגרות קודש יא, ג'תשמח): "מה שכותב אשר יש קישויים במנין במקום שם דר וכו', הנה מצב זה דורש שימשיך דירתו במקום זה, וישתדל בכל יכולתו בהחזקת עניני יהדות הפצתה… ובודאי ימצא לו עוזרים מבין הנמצאים במקום זה, אבל גם אם ח"ו לא – אין זה ממעט אחריותו וגם זכותו, אלא אדרבה, עוד מוסיף בזה".

עמדתו לגייר כדי להציל מהתבוללות

מכלל האגרות שבהן הריי"צ תמך בגיור בלא להתנות אותו בקיום אורח חיים דתי, כאשר כל המחמירים התנגדו לגיורים כי הניחו שלא ישמרו מצוות – עולה שהריי"צ תמך בגיור לשם קיום מצוות כבעלי 'זהות יהודית'. ואמנם יכולים לטעון שהאמין שהשליחים יצליחו לקרב את הגרים לקיום אורח חיים מסורתי, אולם גם אם כן – היתה זו בגדר תקווה ולא בגדר דרישה מחייבת. ועדיין, נראה יותר שעמדתו כעמדת המקילים. בנוסף, הרב קלמן דוידסון מסר לנו בכתב עדות של רב אמריקאי חרדי שעלה לארץ וביקש לשמור על אנונימיות, והכיר מקרוב את הרב מנחם מנדל פלדמן (שהריי"צ הורה לו לגייר באגרות שנזכרו). וכך סיפר שאמר לו הרב פלדמן: "הוא, הרבי מלובביץ' הקודם, עודד את השליחים שלו לגייר את כל הבאים אליהם, תוך דרישה וחקירה מינימלית המורכבת רק מביטחון שהמועמד לגיור דוחה את הנצרות". והוסיף הרב ואמר: "כאשר הייתי בבולטימור, הרב פלדמן ביקש ממני להשתתף איתו בגיור שהתנהל לפי התהליך שתיארתי".

עמדה זו מתחזקת ממה שראינו לעיל (סעיף ג) בדעת הרב חיים יעקב וידרביץ, מגדולי הרבנים חסידי לובביץ'. וכן ממה שלמדנו לעיל (סעיף כב) בדעת הרב שלמה סדובסקי, שעוד שימש כר"ם בישיבת 'תומכי תמימים' בלובביץ', ועל פי הסכמת הרב מרגליות הסכים לגייר לשם 'זהות יהודית'.

לב – הרב שמואל היבנר – תרנב-תשמג

הרב שמואל היבנר (תרנ"ב-תשמ"ג, 1891-1983), נולד בנדבורנה שבמזרח גליציה למשפחה מחסידות אוטיניא, ולמד בישיבת בראדשין. בתחילת מלחמת העולם הראשונה ברח לווינה ולמד אצל הרב אברהם מנחם שיינברג. לאחר שנתיים גויס לצבא האוסטרי. בתרפ"א (1921) החל ללמוד בבית המדרש לרבנים בברלין, נסמך לרבנות, רכש השכלה כללית והשלים דוקטורט. באותה עת התפרנס מהוראת גמרא בברלין ובווינה. בימי השואה שוחרר ממעצר בזכות גיוסו במלחמה הראשונה, נמלט והתחבא בבלגיה. באותה תקופה עסק בתרגום התלמוד ליידיש, ומהדורתו קיבלה הסכמה מהרב שלמה דוד כהנא ועוד. בתש"ז (1947) היגר לארה"ב והתמנה לרב בית כנסת בברוקלין. הרבה לפרסם מאמרי הלכה ב'הדרום' בהוצאת הסתדרות הרבנים (הדוגלים בתורה עם דרך ארץ). חיבר שו"ת 'נימוקי שמואל'.

עמדתו לגייר בנות זוג למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי

בכתב העת 'הדרום' (ה-ו תשי"ח; פורסם גם בנימוקי שמואל סי' י, עמ' 163), כתב מאמר "לשאלת הגיור במדינת ישראל", אשר "בין העולים ישנן נשים נכריות נשואות ליהודים בנשואים אזרחיים שכבר ילדו להם בנים, והם מרוצות להתגייר. אך לא ברי אם התגיירותן היא לשם שמים או בשביל מטרה חומרית. ובכן השאלה היא: איך יש להתנהג בנשים כאלה, לקבלן או לדחותן?". הרב היבנר כתב שישנן שתי שאלות בבעיה זו: 1) האם אפשר לקבל גרים שבאים לשם סיבות אחרות. 2) האם אפשר להשיאם לאחר הגיור.

לגבי שאלת גיור לשם אישות, כתב שיש לבית הדין סמכות להחליט. וגם אם ברור להם שהגיור אינו לשם שמיים, כדי להציל מחטא חמור יותר יש לסמוך על תשובת הרמב"ם להתיר את הגיור לשם אישות ואת איסור 'נטען'. ואף שבאבן יקרה (תליתאה צח) החמיר בזה, כאשר הם כבר נשואים בנישואים אזרחיים – גם הוא הסכים להקל (אבן יקרה אה"ע יא; ראו לעיל כ, ז). ואין בית הדין עובר איסור כשהוא מגייר, כי הוא רק מאפשר את הגיור בגרמא. והביא עוד פוסקים רבים להחמיר ולהקל, ומהם הרב צירלסון והרב עוזיאל. אולם התעלם משאלת קבלת המצוות ושמירתן, עד כדי כך שהביא כמקילים את אלו שהתירו לגייר בתנאי שישמרו מצוות ומהם הרב אברהם יעקב הורוויץ בצור יעקב והרב שלום קוטנא ב'וכתורה יעשה'. וכן כשהזכיר את המחמירים כבית יצחק לא הזכיר את דבריהם ביחס לשמירת מצוות, וכשהזכיר את הרב סקאלי כתב ש"הפריז על המדה" לומר שהגיור בטל, אך לא ביאר מדוע.

בסיכום מאמרו כתב: "אני מסכם בהתחשבות עם הנימוקים הבאים: א. היות ויש אומדנא שהתגיירותן של הנשים הללו היא לשם שמים ולא לשם אישות. ב. היות ועל ידי גיור הנשים נציל את בעליהן מעבירה חמורה מתמדת. ג. היות והמצב הקיים מהווה שעת הדחק, וכלל בידנו ששעת הדחק כדיעבד דמי [ט"ז יו"ד צ"א ס"ק ב], ובשבות יעקב ח"ג סימן ק"י, דשעת הדחק עדיף מדיעבד. ד. היות ובתהליך הגיור אין הבית דין עושין שום מעשה, ובצרוף הנימוק שהפרדת אשה כזאת מבעלה תוכל לגרום ח"ו חלול ה', כדאים וראויים הם המתירים לסמוך עליהם ולגייר את הנשים הללו כדין תורה. ה' יאיר עינינו בתורתו ויצילנו משגיאות".

לסיכום, מכך שהורה הרב היבנר לגייר בשעת הדחק כדי להציל מהתבוללות, והתעלם לגמרי מהעובדה הידועה שרבים מהמתגיירים אינם שומרים אורח חיים דתי, וכן התעלם מנימוקי המחמירים שאין לגייר מפני שהגרים לא שומרים מצוות, עולה שסבר שיש לגייר גם כשקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי, ומסתבר שגם לא אורח חיים מסורתי, אלא רק מביעים רצון להיות בעלי 'זהות יהודית'.

לג – הרב יהושע הירשהורן – תרנד-תשכט

הרב יהושע הלוי הירשהורן (תרנ"ד-תשכ"ט, 1893-1969), נולד בקרילביץ שבגליציה המזרחית. אביו, הרב סנדר הירשהורן, היה אב"ד סטנוב ונרצח בשואה. הרב יהושע נסמך לרבנות על ידי הרב אריה ליב ברודא ('מצפה אריה'), הרב רובינשטיין והרב פרלמוטר מוורשה. בשנת תרפ"א (1921) היגר למונטריאול שבקנדה, והחל לשמש כרב בכמה קהילות בעיר. במשך הזמן נעשה לראש ועד הרבנים בעיר ושימש בפועל כרב העיר. לקראת יציאת השו"ת שלו 'ממעיני ישועה' כתב עליו סגנו הרב פנחס הירשפרונג (תרע"ב-תשנ"ח, 1912-1998), מרבני מונטריאול, שהוא "מגדולי הוראה שבזמננו". תמך ב'מזרחי'.

עמדתו שיש לגייר בלא התחייבות לשמור מצוות

בשו"ת ממעיני ישועה נז (משנת תרצ"ד), הביא את תגובתו לרב פפר ששלח אליו את ספרו 'אבני זיכרון' ח"ב. הרב פפר סבר שאין למול בן נוכרית מישראל מחשש שיטעו לחשוב שהוא יהודי אם לא יתגייר, ומטעמים נוספים. הרב הירשהורן דחה את דבריו וסבר שיש להיענות לרצון האב למול את בנו, שמתוך כך "בודאי יש תקוה שסוף סוף יכנס בשלימות על ידי גירות לכלל ישראל". והמילה תהיה לשם גירות, ואז "על כל פנים יהיה גר שמל, ואת הטבילה אפשר לעשות בכל זמן שיהיה אפשר, ובכל זמן שיצרכו". "ומדוע נדחה את המובא להסתפח? הלא ברור הוא שאחר כך תבא גם האֵם לכלל ישראל, וכמו שראינו כבר פה מעשים כאלה. וכדי שלא נגרם שגם האב יסיר לבבו מעמינו, ויגרר ח"ו אחריה, צריכים אנו לחפש בזה קולא על צד האפשר, ולבחר את הרע במיעוטו, ולמול את הילד לשם גירות".

מכלל הסיפור ברור שלא מדובר בדתיים או מסורתיים, אלא באב שלעת עתה רוצה לשמור על הזהות היהודית שלו ושל בנו, אבל יש חשש שאם לא יתאפשר לו לשמור על זהותו במילת בנו, ייגרר אחרי אשתו ויתבולל להחשיב את עצמו כגוי, ואולי אף להתנצר. והראיה, שהרב פפר סבר שאין למול את הבן, שמא האב היהודי לא ירצה בסוף להטבילו לשם גירות, ובלי ספק אב המקיים אורח חיים דתי או מסורתי לא היה נמנע במכוּון מלהטביל את בנו לשם גירות. כלומר הרב הירשהורן הורה למול את בנו תוך תקווה שאחר כך ישלים האב את הגיור בטבילה, ותוך תקווה שגם האשה הנוכרייה תתגייר. וכיוון שמדובר בחילוניים, מובן שאילו הגיור היה מותנה בכך שיקיימו אורח חיים דתי, היה צריך להתנות זאת במפורש ולהזהיר את בית הדין על כך. הרי שמדובר על גיור כדרך הגיורים המקובלים לשם 'זהות יהודית'.

נראה שעמדתו מתבארת גם מכך ששאל את הרב גרויברט (חבלים בנעימים ד, מד-מה) על כהן בעל מום שנשא נוכרית אצל הכומר, ואחרי שילדה בת התגיירה עם בתה, וכעת "מבקשים לסדר להם קדושין, ומגזמים כי אם לא נתיר אותם – אז בלאו הכי ידורו יחד ויצאו מן הדת" (לעיל סעיף יג). הרב הירשהורן לא פקפק על גיור האשה, וצידד להתיר להשיאם, בין היתר כדי להצילם מאיסורים חמורים.

לד – הרב משה פיינשטיין – תרנה-תשמו

הרב משה פיינשטיין (תרנ"ה-תשמ"ו, 1895-1986), מגדולי הפוסקים בדורות האחרונים. נולד באוזדה שברוסיה הלבנה לאביו הרב דוד, ששימש כרב קהילת החסידים בעיר אף שהיה מצאצאי הגר"א. לפני גיל 13 החל ללמוד אצל הרב איסר זלמן מלצר בישיבתו בסלוצק, ואח"כ אצל הרב פסח פרוסקין (תרל"ט-ת"ש, 1879-1940) בקוברין, אותו החשיב כרבו המובהק. הרב פרוסקין היה בעל עמדות חרדיות, והרב חיים עוזר גרודזנסקי הציע אותו כמועמד לראשות העדה החרדית בירושלים. לאחר פטירת אביו הרב דוד פיינשטיין, התמנה לרב במקומו. בתרפ"א (1921) התמנה לרב בליובאן שברוסיה הלבנה, ובתרפ"ב (1922) בהיותו כבן 27 התחתן. בתרצ"ז (1937), בהיותו כבן 42, היגר לארה"ב ועמד בראשות ישיבת 'תפארת ירושלים' בניו יורק במשך כחמישים שנה, והעמיד תלמידים רבים. שימש כנשיא 'אגודת ישראל' ונשיא 'אגודת הרבנים' של ארה"ב וקנדה המזוהה עמה. הִרבה להשיב על שאלות. ספרי תשובותיו 'אגרות משה' הם מהחשובים שבספרי השו"ת בדורות האחרונים בכלל, ובהתמודדות עם שאלות המודרנה בפרט. בתשובותיו נשען על עומק סברותיו מתוך עיון בגמרא ובראשונים, שולחן ערוך ומפרשיו העיקריים, מבלי לעיין כמעט בתשובות האחרונים. כתב גם חידושים על הש"ס ודרשות.

הגיור תלוי בהתחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי

באגרות משה יו"ד א, קנז, מתרפ"ט, נשאל בעודו ברוסיה הלבנה בעניין "גר שלא קבל עליו מצות, אם נחשב גר", והשיב: "פשוט וברור שאינו גר כלל אף בדיעבד, וכן הורה אבא מארי הגאון זצלה"ה הלכה למעשה בסטראבין בעובדא כזו, שאינו גר כלל, בין לקולא בין לחומרא. שקבלת מצות בגר מעכב, כדאיתא ביו"ד סי' רס"ח סעי' ג'. ואף אם אמר בפיו שמקבל מצוות, אם אנן סהדי שאינו מקבל עליו באמת – אינו כלום". עוד הוסיף, שאינו מבין את "טעם הרבנים הטועים בזה". ובכל אופן גם לדבריהם שגיור כזה מועיל, לא מובן "איזה תועלת הם מביאין בזה לכלל ישראל שמקבלין גרים כאלו? דוודאי לא ניחא ליה להקב"ה ולעם ישראל שיתערבו גרים כאלו בישראל".

וכן כתב לאחר שהגיע לארה"ב, באג"מ יו"ד א, קנט, משנת תש"י: "אך בכלל עיקר הגרות, לא נוחה דעתי מזה ואני נמנע מזה. לא רק מצד הדין שאין מקבלין לכתחלה בשביל אישות, אלא גם מטעם שהוא כמעט ברור כאנן סהדי שלא מקבלת המצות, ורק בפיה אומרת שמקבלת. ובלא קבלת מצות – אף רק פרט אחד – הא מפורש בבכורות דף ל' שאין מקבלין אותו. ולא דמי להא דשבת דף ס"ח, דגר שנתגייר לבין העכו"ם ולא ידע משבת, ואף לא מעבודה זרה, ומכל מקום הוי גר. משום דהתם קיבל כל מה שחייבין בני ישראל – הויא קבלה טובה על כל התורה, אף שלא ידע הדינים כלל. וכמו שבכל גר אין צריך שיודיעוהו כל המצות, ובדיעבד סגי בלא הודעה כלל, כמפורש ברמב"ם וש"ע רס"ח סעיף י"ב. אבל כשלא קיבל – אין מקבלין, דזהו עיקר הגרות. וברוב הגרות שבמדינה זו שבשביל אישות – אין מקבלין המצות אף כשאומרין בפיהן שמקבלין, דהוא כנודע שמרמין, דהא לא תהיה עדיפא מבעלה שהוא מופקר ועובר על כל דיני התורה". אמנם אף שלדעת הרב פיינשטיין יש לפקפק בתקפותו של גיור ללא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי, נמנע מלבטל את הגיורים של הרבנים הרבים שהקלו, שכן ייתכן שסמכו על הסיכוי שגיורת זו תשמור מצוות: "אך מכל מקום אולי גיורת זו תקבל המצות, ולכן איני אומר בזה כלום לכבוד תורתו הרמה, כי יש הרבה רבנים בנוא יארק מקבלין גרים כאלו, וממילא אין לי לומר בזה איסורין. אבל אני אין דעתי נוחה, וגם דעת אבא מארי הגאון זצ"ל לא היה נוחה מזה, אבל לא אמינא איסורים בזה. וכבוד תורתו הרמה יעשה כפי הבנתו ודעתו וכפי הדוחק. וספר אחיעזר שהביא כבוד תורתו הרמה, לא ראיתיו עדיין".

באותה שנה, תש"י, שם יו"ד א, קצד, כתב שאם "היא כרוב גיורות שבמדינה זו, שרק בפיהן אמרו שקבלו המצות, אבל האמת שרוב המצות, ואולי כל המצות, לא קבלו, כמו שרואין שתיכף מחללות שבת ואין שומרות איסור נדה, כי גם בעליהן היהודים בעוונותינו הרבים הם מופקרים לעבור כל מצות התורה, שלעניות דעתי יותר נוטה שאינן גיורות כלל, ועדיין הן נכריות כגר שלא קיבל מצוות – ואף רק מצוה אחת – אינו גר".

וכן פסק שם אה"ע ב, ד, מתשכ"ב, שאין לגייר נוכרית הנשואה לכהן, משום שאינה מקבלת עליה את איסור נישואי גיורת לכהן: "ואם כן, אף אם גיורת זו תקבל עליה כל המצות ממש – נמי, הא לא קבלה עליה איסור זו מלהנשא לכהן… וכיון שלא קיבלה דבר זה – אינה גיורת כלל". בנוסף, "אף שתאמר בפיה שמקבלת המצוות, הוא כמעט דבר ידוע שאינה מקבלת ולא תשמור את המצות, כיוון דתראה שבעלה הוא עובר על כל המצות ולא תהיה עדיפא ממנו" (ראו עוד לעיל יב, ב).

דין מתגיירת שמחשש לעבודתה חשבה לעבוד בחג

בתשובה נוספת, באג"מ יו"ד ג, קח, מתשל"ט, נשאל על גיורת שעשור קודם לכן התגיירה לשם שמיים מתוך כוונה לקיים מצוות, ומעת גיורה מוחזקת אצל כל מכיריה "לשומרת כל מצוות התורה בזהירות גדולה". "אבל אומרת עתה, שמפני הפחד שיסלקו אותה מעבודתה, חשבה בלבה בשעת הטבילה שבשני ימים האחרונים של פסח, שהיה קרוב, תבא אל המשרד ותראה מה שאפשר לה לעשות דברים שאינם מלאכה. וכן עשתה, שלקחה מביתה רק שני אסימונים לילך ברכבת התחתית, ובמשרד לא כתבה, וגם מסתפקת על איזו ערב שבת קודם, אחרה לבא לביתה כעשר דקות אחר זמן הדלקת הנרות", והיא חוששת שמא מחמת זה גיורה נפסל, ומאז בכל פסח "היא נחלית ומצטערת על זה מאד".

לגבי הגמרא בבכורות ל, ב, שאין מקבלים נוכרי שמקבל את כל התורה חוץ מדבר אחד, כתב "ומשמע דגם אם קבלו אותו – אינו כלום". משום ש"ענין קבלת כל המצות הוא ענין אחד – לשמוע ולעשות כציוי ה'", ואם אינו מקבל אפילו רק דבר אחד, זה מראה שאינו מקבל את המצוות כי כך ציווה ה', וכפי שביאר בדברות משה (יבמות א עמ' תקו; הובא גם באג"מ יו"ד ה, מ), "דהטעם הוא משום דכל ענין קבלת מצות דגרות הוא לעשות כל מה שציוה השם יתברך לעשות". ואם אומר על איזה מצוות "שאינו רוצה לקבלם, אף שיודע שהשם יתברך צוה זה בתורתו לישראל – הרי נמצא שאינו מקבל כלל ענין הקבלה שהצריכה תורה לגר לקבל, שהרי אינו מקבל מחמת ציווי השם יתברך בתורתו אלא מחמת בחירתו".

למרות זאת, פסק שגיורה תקף מכמה טעמים: האחד, שאפילו היתה אומרת שהצהירה בפני בית הדין שבעת הגיור חשבה לחלל יום טוב, אינה נאמנת לאסור עצמה על בעלה ולפסול את בניה. ואף שעל עצמה נאמנת, גם לזה יש עצה, שכן היא "מוחזקת אצל כל מכירים אותה שטובלת לנדותה, וגם משמע מלשון שאמר רב אסי 'מי לא טבלה לנדותה' (יבמות מה, ב), דגם בלא כוונה לגרות מועילה הטבילה, מאחר דטובלת בשביל מצות התורה – היא מועלת גם לטבילה דגרות". כלומר, גם אם טבילת הגיור תיפסל בגלל מחשבתה, אחר כך טבילותיה לנידתה יעלו לה לגיורה. שנית, רק כאשר אנו יודעים שכל דבריה ברמאות, כגון שמתגיירת כדי לרצות את ההורים, אין מתחשבים בדברים שאמרה בפיה. אבל כאשר יודעים שהתגיירה לשם שמיים, והיא מוחזקת לצדיקה כמו בנידון דידן, סומכים על מה שאמרה בפיה שמקבלת כל המצוות, ודברים שבליבה אינם דברים.

שלישית, מכמה מקורות נראה שלא דורשים מהגר להתחייב לעמוד בניסיונות קשים, ולכן אף אם גר יאמר בעת הגיור שלא יוכל ליהרג ולא לעבור על ג' העבירות החמורות – קבלת המצוות שלו תיחשב שלימה. וכן לגבי אשה זו, קבלת המצוות שלה שלימה, הואיל ורק מפני אונס ממון, מפחד שיפטרו אותה שהוא אונס גדול, חשבה לעבוד בחג. מה עוד, שגם אז "הראתה שמשתדלת לקיים שמירת יום טוב, דהרי נזהרה שלא לעשות מלאכה ממש לפי דעתה".

כשרוצה לקיים אורח חיים דתי אפשר לגיירה למרות שבעלה חילוני

אמנם במקרה שהגויה הנשואה ליהודי רוצה לקיים אורח חיים דתי, למרות שיש חשש שלבסוף לא תשמור, לדעת הרב פיינשטיין אפשר לגיירה. כפי שכתב באג"מ יו"ד ג, קי, מתשכ"ו, לגבי נוכרייה שנשואה ליהודי חילוני, ומכיריה מעידים שהיא באמת רוצה לקיים מצוות, למרות שיש חשש שבעלה ישפיע עליה, כיוון שהיא מתחייבת לשמור מצוות ולא להיות מושפעת ממנו, אפשר לגיירה לכתחילה. עוד כתב שם יו"ד ג, קז: "אם רוצה להתגייר באמת… אם כן ודאי צריכה גרות אחרת לפני בית דין כשר בקבלת מצות, שהם כל המצות". וכן שם יו"ד א, קנח: "צריכה לקבל מצות בפני שלשה, ולהזכיר לה שבת ונדה ואיסור מאכלות אסורות ולהטבילה בפני השלשה".

גיור אשה שלא הסכימה להתלבש בצניעות

באג"מ יו"ד ג, קו, מתשכ"ט, נשאל על גיור אשה שמוכנה לקבל את כל מצוות התורה, "אבל אינה רוצה לקבל תלבושת נשים צנועות, אלא להתלבש בבגדים שמתלבשות בעוונותינו הרבים סתם הנשים שבדור פרוץ הזה". תחילה ביקר את קבלת הגרים שאינם שומרים מצוות: "ובעוונותינו הרבים נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה' מפני הלחץ והדחק מבעלי בתים עליהם". והמשיך לדון בגמרא בכורות ל, ב, על נוכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד, שאין מקבלין אותו. אחר עיון והבאת ראיות, סיכם ש"יותר נוטה שבדיעבד היא גיורת", ועל פי זה יישב כמה גמרות. אמנם לכתחילה אין לקבלה לגיור, וכיוון שהשאלה מהולנד, ושם הוסכם שלא לגייר בלא הסכמת כל הרבנים, "טוב מה שלא מסכימין כולן בשביל זה תלבושת הצניעות שלא לקבלה". אך יש לדון לטובתה, "דמאחר שנפרץ תלבושת הפריצות בעוונותינו הרבים גם בבנות ישראל, ואף באלו שהן שומרות תורה, שלכן הנוכריה שבאה להתגייר הרי חושבת שהוא רק חומרא בעלמא שרוצים הרבנים להטיל עליה יותר מהדין, מאחר שיודעת מנשים שמחזיקין אותן לשומרי דת ומתלבשות בתלבושת פריצות. ואף שאומרים לה הרבנים שהוא דבר איסור, אינה מאמינה להם". ואם כן אפשר להחשיב אותה כמי שמתגיירת בלא שהיא יודעת את כל דיני התורה, וקיבלה על עצמה כדרך כלל לקיים את כל המצוות, ואזי אין עיכוב לגיירה אף מלכתחילה. "ומסתבר זה, אף שלעת עתה אין לי ראיה על זה". ואף על פי כן, כיוון שהוסכם בהולנד שלא לגייר בלא הסכמת כל הרבנים, טוב לשמור את התקנה ולא לקבלה, "דהא בעצם יש לדחות מצד שהגרות הוא לשם אישות, לכן אף שמאיזה טעם הקילו בזה, מהראוי שלא להקל עוד קולות".

ביטול גיור עקב אי קבלת מצוות

באג"מ אה"ע ד, עח, מתשל"ו, לגבי גר שהתגייר בגיור קונסרבטיבי ונשא יהודייה אצל ראבאיים קונסרבטיביים, הורה שאשתו אינה נחשבת אשת איש, הואיל וגיורו בטל. במהלך דבריו כתב שגם אם היה מתגייר "אצל בית דין שומרי תורה, מכיוון שלא היה אף שעה אחת ששמר מצות התורה – הרי לא קיבל מצות כלל, שאינו גרות". כל שכן במקרה זה הגיור בטל, שכן לפי המסופר בשאלה לפחות שניים משלושת הדיינים היו מחללי שבת בפרהסיה. לפיכך, האשה מותרת לכל ישראל ללא גט, אך אסור לה להינשא לכהן הואיל ונבעלה לנוכרי.

כיוצא בזה באג"מ אה"ע ג, ד, מתשכ"ח, נשאל אודות גוי שהתחתן עם יהודייה בנישואין אזרחיים, ולאחר זמן הפצירו הורי האשה שיתחתנו כדת משה וישראל, והלכו לרבאי שהטבילו לגיור ולא ביקש הטפת דם ברית, כי היה מהול על ידי רופא כדרך חלק מהנוכרים. לאחר זמן עזב את אשתו וכעת אין אפשרות לקבל ממנו גט, והשאלה האם הוא נחשב גר והיא אשת איש? הרב פיינשטיין השיב שמלשון השאלה משמע שמדובר ברבאי קונסרבטיבי, ואם כך הגיור פסול. וגם אם זה היה רב אורתודוכסי, הגיור פסול, כי "ודאי לא קיבל המצות כלל, שזהו עיקר בהגרות… דהא ראינו שלא נזהר מאיסורי התורה והמצות אפילו יום אחד, שלכן אף שאמר בפיו שמקבל מצות, ברור שלא היה בלבו כן. וגם כפי שרואין שעזב את אשתו ולקח נכרית על ידי השפעת אמו הנכרית, אשר היא שונאת היהודים, כדכתב כבוד תורתו הרב, שהיה תחת השפעת אמו כל העת". ואין לחוש שמא בעת "שאמר לפני הבית דין שמקבל המצות – אולי קיבל ממש גם בלבו בשעה שאמר, ואחר כך חזר בו אף באותו יום". כי אין לו חזקת כשרות, "ומצד דבריו שמקבל עליו, ודאי לא הוי מוחזק שקבל, דהא האומדנא הוא להיפוך, שרק בפיו אמר זה ובלבו מעולם לא קיבל המצות". וחזקה שכך, שכן "ראינו כל העת שאינו מקיים המצות כמתחלה", הרי "שכן היה דעתו גם בשעה שאמר שמקבל, שהיו זה רק פטומי מילי לרמות את הבית דין. ומכיון שלא קיבל מצות – אינו גר לכולי עלמא, ואין קידושיו כלום". ואם יתעקשו לומר שיש בזה ספק, כיוון שגם ספק אם גיורו תקף מחמת שלא הטיפו ממנו דם ברית, שלדעת כמה פוסקים זה מעכב את הגיור, הרי שיש כאן ספק ספיקא, "ולכן נראה שאינה אשת איש, ומותרת להינשא לכל אדם חוץ מלכהן, שנפסלה בביאת הנכרי".

באג"מ יו"ד ג, קט, מתשל"ד, נשאל אודות אשה שהתגיירה, והתחתנה וילדה שתי בנות ובן, אך כמו בעלה היהודי, לא שמרה מצוות כבר בתחילת גיורה. ועתה, לאחר שכבר שנתיים הם חוזרים בתשובה ומקיימים את המצוות בדקדוק, שאלו אם היא צריכה גיור נוסף מספק. והשיב שכיון שיש ספק על הגיור הראשון, "מצווה גדולה להזדקק לזה" ולגיירה שוב, וכן את ילדיה.

הרי שלדעתו, גיור קונסרבטיבי אינו גיור כלל, וגיור אורתודוקסי של גרים שמסתבר שלא ישמרו מצוות הוא ספק גיור.

הרב פיינשטיין נתן מקום לסברת המתירים

אף שלדעתו הגיור תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי, הרב פיינשטיין לא ביטל את עמדת הרבנים שמקילים לגייר בלא זאת. באג"מ יו"ד א, קס, משנת תש"י, לאחר שכתב את עמדתו, העלה שתי סברות שעל פיהן אולי אפשר להכשיר את הגיורים של הגרים שאינם מקיימים מצוות, וללמד זכות על הרבנים המקילים.

הראשונה: כיוון שיש בין המתגיירים בודדים שכן מקיימים מצוות, שוב לא ניתן לומר שיש כאן 'אומדנא דמוכח' שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, וממילא גם אם המתגייר שלפנינו אינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, הרי זה נחשב ל'דברים שבלב': "אך עם כל זאת, יש מקום לומר שהוא גרות בדיעבד, מאחר שאמרה לפני הבית דין שמקבלת מצות התורה, ואירע גם כזו שמקבלת באמת, לכן אולי דנין אף באלו שאין שומרת אחר כך דיני התורה, שברור לנו שאף בעת הגרות לא קבלה בלבה, רק כדברים שבלב. אף שלדידי לא מסתבר שבשביל איזו יחידות לסלק האנן סהדי ולהחשיב לדברים שבלב, אבל אולי זהו טעמייהו, ויש על כל פנים מקום לזה".

הסברה השנייה: כיוון שהמתגיירת חיה בסביבה שאינה דתית, ועם בן זוג יהודי שאינו דתי, היא סבורה שקיום אורח חיים דתי הוא הידור ולא חובה, וממילא היא נחשבת כמי שהתגייר לבין הגויים ולא ידע איסור שבת ועבודה זרה: "ועוד יש מקום לומר טעם גדול, דמה שבעלה שנתגיירה בשבילו הוא מחלל שבת ומופקר בכמה איסורין, עושה שהיא סבורה שאין חיוב כל כך לשמור המצות, ואם כן הוא כגר שנתגייר בין העכו"ם, שמפורש בשבת דף ס"ח שהוי גר אף שעדיין עובד עבודה זרה, עיין שם. והטעם, משום שקבל עליו להיות ככל היהודים, שנחשבה קבלה אף שלא ידע כלום מהמצוות, דידיעת המצוות אינה מעכבת הגרות. ורק בידע ולא רצה לקבל הוא עיכוב בגרות, דהא אין צריך ללמוד כל התורה כולה קודם שנתגייר, דרק מקצת מודיעין. ולכן, אף שהבית דין אמרו לה שצריך לשמור שבת, חושבת שהוא רק הידור בעלמא, אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה, טועָה לומר שהוא יהודי כשר. נמצא שלטעותה קיבלה כל המצות שיהודי מחויב, שהוא גרות, אף שמחמת זה לא תקיים על כל פנים המצוות. וזהו טעם שיש בה ממש להחשיבה לגיורת, והוא למוד זכות קצת על הרבנים המקבלים שלא יחשבו עוד גריעי מהדיוטות". (ראו לעיל סעיף ה, שהרב הירשנזון העלה סברה זו).

וכן בתשובה נוספת שהובאה לעיל (אג"מ יו"ד א, קנט, מתש"י), לא ביטל את דעת הרבנים המקילים, ונימק שהם סומכים על הסיכוי שדווקא גיורת זו תשמור מצוות: "אך מכל מקום אולי גיורת זו תקבל המצות, ולכן איני אומר בזה כלום לכבוד תורתו הרמה, כי יש הרבה רבנים בנוא יארק מקבלין גרים כאלו, וממילא אין לי לומר בזה איסורין. אבל אני אין דעתי נוחה, וגם דעת אבא מארי הגאון זצ"ל לא היה נוחה מזה, אבל לא אמינא איסורים בזה, וכבוד תורתו הרמה יעשה כפי הבנתו ודעתו וכפי הדוחק".

העיד שרבנים יראי ה' נוהגים להקל

בכמה מהתשובות שבהן אסר לגייר, העיד הרב פיינשטיין שרבנים כשרים ויראי ה' נוהגים להקל. לדוגמה, באג"מ יו"ד ג, קו, בתשכ"ט, כתב שאין לגייר את בת הזוג הנוכרייה, כי "ברוב הפעמים, ואולי גם כל הפעמים", בני הזוג היהודיים "אינם שומרי תורה בעצמם, שלא מסתבר שהנכרי והנכרית שמתגיירין בשבילם ישמרו דיני התורה יותר מהם, שהוי כאנן סהדי שאין מקבלין המצות בודאי, שלכן צריך ישוב הדעת גדול בקבלת גרים. ובעוונותינו הרבים נתפרץ כל כך בהרבה מקומות שמקבלין אותן גם רבנים יראי ה', מפני הלחץ והדחק מבעלי בתים עליהם. ולכן הרי נחוץ מאד לתקן ולגדור בעד הפרצה הגדולה, ובודאי בשביל זה עשו רבני האלאנד תקנה שלא לקבל גר וגיורת אלא בהסכמת כל הרבנים".

וכן ביו"ד ב, קכה, מתשכ"ב, כתב: "הנה בעצם כל עניני הגרות, אף אלו שעושין רבנים כשרים, אין דעתי נוחה מהם. וכן ודאי רוח כל חכמים אינה נוחה מהם, דהרי גרותן הוא לשם אישות. ואף שבדיעבד הם גרים, הוא דוקא כשקבלו לקיים כל המצות, והרי כמעט שידוע שרובן, אף שאומרין שמקבלין מצות, הוא רק לרמות את הבית דין, וכדחזינן שסופן מוכיח שאינם מקיימים המצות". למרות זאת כתב שאף שיש למנוע מקונסרבטיבים להשתמש במקווה של יראי ה' לגיוריהם, אין למנוע זאת מרבנים כשרים שמקילים לגייר: "אם בא רב כשר לעשות גרות, לא שייך שמנהלי המקוה לא יניחו לו. דכיון שרב מורה הוראה עושה – אין להם לבדוק אחריו, ויש להם להחזיק שמסתמא עושה כאן לכל הפחות לענין שיהיה גר בדיעבד. ועל מה שעושה לכתחילה, מסתמא יש לו טעם שרשאי, ובמה שלא איכפת לו להתחשב הדיוט".

עדיף גיור של רבנים מקילים על גיור קונסרבטיבי שבטל מעיקרו

על סמך הבנתו את עמדת המתירים, למרות שלא הסכים לה, כתב באג"מ יו"ד א, קס, משנת תש"י, שאף שלדעתו יש לפקפק מאוד בגיור גרים שאינם מתכוונים לשמור מצוות, אם כבר מוכרחים לגייר גר שכזה – עדיף ללכת לרבנים מקילים מאשר לגיור קונסרבטיבי, שבו הגר בוודאי אינו מתכוון לשמור מצוות, שכן אין אצלם קבלת מצוות כלל. ואף אם היתה קבלת מצוות, ישנם פגמים נוספים בגיור קונסרבטיבי, היות ודייני הגיור שלהם אינם בקיאים בדיני גירות. בנוסף, הרבאים שלהם פסולים להיות בית דין, "דהם כופרין בהרבה עיקרי הדת ועוברין על כמה לאוין". ולכן "ודאי טוב שיפעול כבוד תורתו הרמה שיתגיירו אצל רב היודע בדיני גרות ועושה כדין, אף שגם הם ספק אם נחשבו גרים כדלעיל וטוב להרחיק מהם את שומרי תורה". כלומר, גם אחר שיתגיירו אצל רבנים מקילים, יש להשתדל להרחיק יהודים שומרי מצוות מהם, כשם שלכתחילה מרחיקים שומרי מצוות משאינם שומרי מצוות.

כיוצא בזה השיב באג"מ אה"ע א, כז, מתשי"ב, שכעיקרון אין לגייר נוכרייה שנשואה ליהודי בנישואין אזרחיים, כי הגיור תלוי בכך "שתקבל עליה כל המצות והאיסורים שבתורה, וכן אף התקנות דרבנן, ואם לא – אין מקבלין וגם אינו גרות". וכיוון שבדרך כלל גיורה לשם סיבה כלשהי, מן הסתם אינה מתחייבת לשמור מצוות, "ובפרט שבעלה היהודי הוא פרוץ באיסורים כחלול שבת ונדה וכדומה, ותחשוב שאין לה להיות טובה מבעלה היהודי, והוא כאנן סהדי שאינה מקבלת המצות שבעלה פרוץ בהם. אך אולי אם תסבירו לה שהיא צריכה לקבל כל מצות התורה, ובפרט שמירת שבת ונדה וכדומה, ולא תשגיח על בעלה… ותבטיח שתשמור כל דיני התורה ולא תשגיח על בעלה וחבריו", ובאופן זה אולי אפשר לקבלה. "ויש איזה רבנים שבשביל איזה צורך מקבלין, ולא איכפת להו להקרא הדיוטים" ולגייר בניגוד לרוח חכמים. "על כל פנים אם תחליטו לקבלה, תראו ליסע לפיטסבורג אצל רב זקן וחכם שיתרצה להתעסק בזה, כי הרבה רבנים תלמידי חכמים יראי ה' אין רוצים להתעסק בענייני גרות, אך יש קצת רבנים תלמידי חכמים שמתעסקים, וביודעי שבהעיירות יש לפעמים שאי אפשר להרב לדחות לגמרי, לכן לא רציתי לומר לכבוד תורתו הרמה בהחלטה שידחה הדבר, שאולי אי אפשר לפניו, לכן יראה שתקבל כל המצות, כדלעיל".

עמדתו להחמיר אך אינו מבטל את עמדת המקילים

נמצאנו למדים שלדעת הרב משה פיינשטיין אין לגייר נוכריות הנמצאות בזוגיות עם יהודים ומסתבר שלא ישמרו אורח חיים דתי, ולדעתו אם קרוב לוודאי שבעת הגיור לא התכוונו לקיים אורח חיים דתי, אף בדיעבד אין גיורן גיור.

עם זאת, מצא הרב פיינשטיין דרכים לתרץ בדוחק את עמדת המקילים, או על סמך אותם יחידים שלבסוף ישמרו מצוות, שמכוחם נחשב חוסר הקבלה אצל כל המתגיירים כדברים שבלב שאינם דברים. או מפני שהגרים אכן מתכוונים לקיים את כל מצוות החובה, אלא שהם חושבים שהמצוות שרוב היהודים אינם מקיימים הן הידורי מצווה ולא חובה. על סמך סברות אלו הבין את המקילים ולא מחה כנגדם, ובשעה של חוסר ברירה, אף המליץ לגייר דרכם. עוד למדנו מדבריו, שהעיד על כך שהרבה רבנים יראים וכשרים בארה"ב נהגו לגייר בנות זוג של יהודים שהיה ברור שלא ישמרו אורח חיים דתי.[6]

דעת הרב פיינשטיין לגבי גיור קטנים

לגבי גיור קטנים, דעת הרב פיינשטיין היתה שכאשר יש סיכוי סביר שהקטן יגדל לשמירת מצוות ניתן לגיירו, למרות שיש גם סיכוי סביר שלא ישמור מצוות, שכן בכל מקרה זכות היא לו להיות יהודי. כך מבואר מדבריו באג"מ אה"ע ד, כו, מתשל"ד, לגבי בית ספר שהתייסד על ידי בני תורה ויראי ה', והמנהל והמורים יראים ושלמים. אולם רוב ככל המשפחות ששלחו אליו את ילדיהם לא קיימו אורח חיים דתי, והרבה תלמידים הם ילדים של נוכריות שהתגיירו אצל רפורמים וקונסרבטיבים שגיורם "אינו כלום". והשאלה האם מותר למורים ללמדם על אף האיסור ללמד תורה לנוכרים, או שהם חייבים להתפטר למרות שכל פרנסתם משם. "הנה קשה לפני לומר דבר מוחלט בשעה שנוגע לפרנסתם… בדבר שלא הוזכר בהפוסקים", שכן אולי "כיוון שהם מחזיקים עצמן ליהודים, והולכין לבית הספר ללמוד מטעם שהוא מעשה יהדות – ליכא איסור". ואולי כיוון שהרב מלמד את התלמידים היהודים, אין איסור כשנמצאים עמהם גם תלמידים נוכרים. ואולי האיסור הוא ללמד גדולים ולא קטנים. לכן קשה לומר שצריכים לעזוב את פרנסתם, "אף שהיה זה מן הראוי לעשות כן". אמנם אם בעקבות זאת "יתבטל כל בית הספר, וילכו בשביל זה גם ילדי ישראל הכשרים לבתי ספר של המדינה שילמדו שם עניני כפירה", או יקחו במקומם מורים כופרים – "הלא יותר טוב שלא יעזבו משרתם שלא יתבטל בית הספר".

אולם כתב שאין צורך לכל הדוחק הזה, שכן "אפשר לתקן דאת הקטנים יגיירו, כי הם אינם צריכים קבלת מצות, ויגיירום על דעת בית דין והוא זכות להם. כי מכיוון שלומדים בבית ספר דתי אצל מורים יראי שמים, הרי מצוי שיתגדלו להיות שומרי תורה, שלכן אף שהוא ספק, הוא זכות ודאי. וגם אף אם לא יתגדלו להיות שומרי תורה, מסתבר שהוא זכות, דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל, ומצותן שעושין הוא מצוה והעבירות הוא להם כשגגה – הוא גם כן זכות מלהיות נכרים, וזה אני חושב שיסכימו הבעלי בתים. וגם הגדולים מבני י"ג נמי, אם יאמרו להם שצריכין להתגייר, וכן הגדולות מבנות י"ב – ודאי יתרצו. ובזה צריך להשתדל, וכמובן להסביר הדבר באופן טוב ובנחת שודאי ישמעו לזה". (ראו עוד יג, יט).

לה – הרב אברהם פרייס – תרסא-תשנד

הרב אברהם אהרן פרייס (תרס"א-תשנ"ד, 1900-1994), נולד בקלץ שבפולין, ומילדותו למד אצל רב העיר והאדמו"ר מסוכטשוב ה'אבני נזר'. כמה שנים לאחר נישואיו עבר לברלין ולמד אצל הרב חיים הלר, במקביל למד ועסק בבנקאות, ועמד בקשר עם גדולי הרבנים שביקרו בעיר. בתרצ"ז (1937) היגר לארה"ב, והוזמן לייסד ישיבה להכשרת רבנים בטורונטו שבקנדה. בטורונטו התקשר לרב יהודה לייב גרויברט (לעיל סעיף יג), ואף נחשב לתלמידו. לימים הרב פרייס המשיך את תפקידיו של הרב גרויברט ושימש תחתיו כרב ואב"ד בטורונטו, והעמיד תלמידים חשובים. היה מיודד עם רבנים רבים, והיה מקושר לחסידות גור. עוד מימיו בברלין, וגם אחר כך לצד עבודתו הרבנית, עשה עסקים והתעשר. חיבר סדרת ספרים חשובה בשם 'משנת אברהם', ובה פירוש למדני על הסמ"ג ועל ספר חסידים.

המנהג לגייר גרים שלא ישמרו מצוות

בשנת תשכ"ג, נשאל על ידי הרב יוסף אליהו הנקין (שהיה מבוגר ממנו בעשרים שנה) על ילדים שגדלו כיהודים אבל באמת הם גויים לפי ההלכה, וההורים חששו לספר להם (גבורות אליהו יו"ד קלה): "כבוד הגאון שר התורה מהר"ר אברהם אהרן פרייס שליט"א… בשעת השואה לקח יהודי אשה נכרית ברוסיא, ובא עמה למדינה זו בחזקת יהודים, והתנהגו כיהודים בכשרות ושבת כרגיל במדינה זו. גם מסרו ילדיהם לישיבות, והבנים אינם יודעים טיב אמם שהיא נכרית, שלא נתגיירה. עתה בא האיש אל הרב לסדר לו קידושין עם אשתו, והיא נכונה להתגייר כדת משה וישראל כי כך הייתה דעתה מראש, אלא שלא עשתה עד כה מפני הבושה. והנה היתר הגירות של האשה, אף שהוא בגלל בעל, כבר נתפשט על פי דברי הרמב"ם בתשובתו [פאר הדור סי' קלב] משום מוטב וכו'. אבל השאלה בזה הא על דבר הילדים, שהאב אינו רוצה לגלות להם מוצא אמם, וחושש שזה יגרום להרבה רעות ח"ו". (כפי הנראה הילדים לא היו דתיים ומכאן השאלה. ראוי לציין שפעמים רבות קראו לבתי הספר הדתיים בארה"ב 'ישיבות', וכפי הנראה זה ששלחו את הילדים לבתי ספר דתיים מצביע על 'זהות יהודית' אבל לא בהכרח על שמירת אורח חיים דתי).

בתשובתו (המובאת במשנת אברהם על ספר חסידים ח"ג עמ' שמז) הרב פרייס האריך לבאר שעל הילדים לטבול לשם מצווה, אבל לא נדרשת כוונה נוספת בגיור. בדרך אגב כתב לרב הנקין ביחס לגיור האם: "אלופי הגאון, הלואי שלא יעשו גיירות גרועה מזו בשום פעם, והיה העולם שלנו בדרגא של אכשיר דרא. הלא האשה זו יש לה הבעל הזה מכבר, וגם בנים יהודים יש לה ממנו, ובודאי היא מתגיירת אחר שנים רבות לא לשם שיהיה זה לה לבעל, אלא כנראה היא באה לידי הכרת האמת". כלומר, אין מה לדון על גיורה של האם שהיא בוודאי מתגיירת לשם שמיים, כשבפועל בדורנו מגיירים גיורים גרועים בהרבה.

לגייר בנות זוג למרות שברור שלא ישמרו מצוות

עמדתו השלמה של הרב פרייס התבררה מאוחר יותר. באחד מספריו המאוחרים, 'משנת אברהם' על הסמ"ג ח"ב שנדפס בתשל"ח (מצוות לא תעשה קטז, עמ' רע"ד), הרב פרייס התייחס לסוגיית נוכריות הבאות להתגייר ללא כוונה לשמור מצוות: "כעת יש תופעה חדשה, הן בישראל והן באמריקה וקנדה, היינו שלארץ ישראל באים מארצות הגולה ורוצים להתיישב בקביעות בארץ ישראל מפני חמת המציק שבגולה, והם יודעים שאם לא יתחשבו כיהודים – לא יהיה להם כל הזכיות שיש לו שם לכל תושב יהודי. ומה גם אם ירצו להתחתן ביהודים שבארץ ישראל – יהיו להם קישוים גדולים, ומשום כך הם מתגיירים בבואם לארץ ישראל או על הדרך לארץ ישראל, כגון בעיר ווינה או עיירות אחרות. ובכאן, במדינות ארצות הברית וקנדה, מעשים בכל יום שמתגיירים לשם אשה או לשם איש, אבל אין מהם אחד [חוץ מאחד בשנים רבות] שמתגייר מחמת שבא להכרת האמת שהדת הישראלי היא האמיתית. וגם אין בדעתם כלל לקיים את מצות התורה לאחר שיעברו את 'הפארמליא' של גיור, ובכן השאלה מופיעה מה דינם של גרים הללו בזמנינו?".

אחר שהביא את דברי הרמב"ם כיצד לבדוק את הגרים ועל כך שגם בלא הודעת המצוות הגיור חל, וכן את דברי תוספות (שבת סח, א, 'גר') על גר שנתגייר בין הגויים ולא ידע על מצוות שבת, שמהם משמע שקבלת מצוות אינה מעכבת, כתב "דשאני התם, שזה הגר מתנהג כיהודי חרדי, שהרי הוא בא לשאול לבית דין כמה חטאות הוא חייב להביא על שחילל את השבת בשוגג". אולם בגרים אלו, "שהבית דין המגייר אותם יודע בבירור שמעולם אלו הנשים לא יקיימו את המצות, אפילו את הכי חמורות, ולכל היותר יזהרו בשבע מצות כגר תושב, אם כן אין כאן קבלת המצות כלל. אפילו ישיבו בפה מלא שיקיימו את כל המצות – אין זה שווה כלום". ומקשה: "אם כן, איך מקבלים גרים כאלו לכתחילה בזמן שהבית דין יודע מראש שאין בדעתם של אלו הבאים להתגייר לקיים את מצות התורה, אלא כוונתם או לשם אישות או לשם התיישבות בארץ ישראל?". וכתב (על פי רש"י) שאין ללמוד מהגרים שגייר הלל, שכן הלל גייר דווקא כשידע שהגר יקיים מצוות, ו"סמך על חכמתו שבמשך הזמן ישקיע בו אמונה שבעל פה. אבל בגרים הנ"ל, הלא אין כאן אפילו ספק שיקיימו".

וביאר שאפשר ללמוד מהרמב"ם (מלכים י, ג), שמכיוון שהגר קיבל עליו המצוות בפיו, גיורו תקף, ו"הדברים אשר בלבו בשעת קבלת המצות והגירות – אין בהם ממש כלל, אלא כיון ששמענו ממנו בשעת הגיור שהוא מקבל המצות, הרי הוא נעשה יהודי לכל דבר".

וכן למד מתשובת הרמב"ם (סי' קסג), שהתיר למול את בני הקראים בשבת, כי הם מאמינים בה' וכופרים בעבודה זרה, ויש לקוות שבעקבות המילה יחזרו למוטב. "וגרים הנ"ל גם כן מודים בא-ל אחד וכופרים בעבודה זרה, אלא שאין מקבלים עליהם בכל לבם למלאות את חוקי התורה, מפני שנראה להם כעול כבד שאינם יכולים לשאת אותו". ודקדק בדברי הרמב"ם בעוד תשובה ש"מקיל הרבה בדין קבלת גרים", ולמד ממנו "שאין מדקדקין הרבה בקבלת גרים… משום דאמרינן שאם יהא ישראל ויכנס תחת כנפי השכינה – ישפר את מעשיו ויקיים מצות השם, ובפרט דחוששין שמא יצאו ממנו בנים דמעלי".

ומה שעזרא הרחיק הנשים הנוכריות, הוא מפני שהיו משבעת עמי כנען שאסור להתחתן בם. ומאידך, אין ללמוד "ממה שכתוב במגילת אסתר 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים'… כי אפשר שבשביל שראו את הנס עד ש'נפל פחד היהודים עליהם' – באו לידי הכרת האמת ונעשו גרים בלב ונפש. ובפרט שאין כתוב שם שהסנהדרין גיירו אותם, אפשר שלא היתה דעת חכמים נוחה מזה. וראה בתוס' יבמות כ"ד ד"ה 'לא בימי דוד', דבימי מרדכי לא קבלו את הגרים, אלא שנתגיירו מעצמן".

ודחה את דברי ה'בית יצחק' יו"ד ח"ב ק, שאם בליבו לא חשב לשמור מצוות – גיורו בטל, שכן מדברי הרמב"ם בהלכות מלכים הנ"ל משמע שגם במקרה זה הגיור תקף. והוסיף להקשות עליו מכך שסתר את עצמו, שבאות ט' כתב שאין לגייר לכתחילה לשם אישות, אבל אם גיירו הדיוטות – הגיור תקף, שכן אגב אונסייהו גמרו וקבלו, כדברי הריטב"א. ובאות יא כתב שהואיל וליבו בל עימו, הגיור בטל. ומקושייתו על ה'בית יצחק' למדנו שכל כך היה פשוט לרב פרייס שהבא להתגייר לשם אישות לא צפוי לשמור מצוות, עד שהקשה על ה'בית יצחק' כיצד כותב שגיור לשם אישות תקף, ומאידך כותב שאם ליבו בל עימו הגיור בטל, ולא הציע לתרץ שבמקרה הראשון ניכר שהגיור כנה וליבו עמו אלא שהוא לשם אישות ולכן הוא תקף.

הגיור נחוץ עוד יותר בזמן הזה

בהמשך (שם, עמ' רעח) דן הרב פרייס בשאלה הכללית האם כדאי לגייר בימינו או לא, וכתב: "באמת הדבר תלוי בהזמן, כי יש זמן שאנו צריכים לגרים הרבה, כגון בימינו אנו, שעל ידי הצורר ימ"ש בגרמניא נאספו שם מיליונים נפשות מהטובים שבישראל, ונתמעט מספר בני ישראל בעולם באופן מבהיל. וכן ההתבוללות ונשואי תערובות המתרבות יום יום באמריקה ובכל שאר ארצות הגולה, ממעטת את מספר בני ישראל. ולאידך גיסא, בישראל המדינה צריכה לישראלים שיבואו לשם ויתיישבו שמה, כי המדינה מסובבת בשונאים מכל צד, ואם לא יתיישבו שם הרבה יהודים – אין ספק שהשונאים הללו, אויבי נפשנו, יעשו מלחמות אתנו, כי ידעו שאין הרבה יהודים אשר ילחמו נגדם. לכך, בזמן כזה בודאי שאנו מעוניינים מאד להרבות גרים ושיתרבה העם". והוסיף להביא את דברי הרמב"ם על כך שלא מאריכים בהודעת המצוות, וסיים: "ואם כן כתב הרמב"ם בימיו, שאפשר שלא היתה נחיצות רבה בגרים, עכשיו בזמנינו אנו – שבעים ושבעה".

סיכום עמדתו

הרב פרייס העלה באופן הנוקב ביותר את השאלה, האם אפשר לגייר גרים שידוע שלא ישמרו מצוות ומגמת גיורם לשם אישות או קבלת אזרחות ישראלית. ותשובתו שאפשר לגייר, כי הדבר הנצרך כדי לקיים את הגיור הוא שהגר יאמין בייחוד ה' ויכפור בעבודה זרה, ויאמר שהוא מקבל על עצמו את היהדות והמצוות, ואחר קבלה זו אין חזרה. כמו כן, דחה הרב פרייס את דעת הבית יצחק. עוד הוסיף שיקול חשוב, שלאחר השואה, ולצורך לאומי – בוודאי שיש לקרב גרים מנישואי תערובת כדי להגדיל את העם היהודי.

לו – הרב יהודה ליב קאגאן – תרסד-תשלג

הרב יהודה ליב קאגאן (תרס"ד-תשל"ג, 1904-1972), נולד בליטא למשפחת רבנים ולמד בישיבות ליטא. נסמך על ידי הרב חיים עוזר גרודזנסקי, דוד אשתו, ושמר עמו על קשר, ולאחר פטירתו כתב עליו הספד חשוב ותיעודי. בשנת תרצ"א (1931) התבקש על ידי הרב משה אביגדור עמיאל, שהיה אז רבה של אנטוורפן, לעמוד בראשות ישיבת 'עץ חיים' בעיר, ובברכת הרב גרודזנסקי נענה. לאחר מכן שימש שם גם כאב"ד. בשנת תש"ב (1942) היגר לארה"ב ושימש שם כרב קהילה וראש ישיבה בכמה ישיבות. היה ציוני, ושימש כנשיא תנועת 'המזרחי' בניו יורק. פרסם מאמרים בכתבי עת שונים, וכן את סדרת הספרים 'הליכות יהודה'.

עמדתו שהגיורים תקפים בלא שמירת מצוות

הרב קאגאן ביאר ש"קבלת מצוות בשעת גירות – הוא לא רק בשביל שידע הגר או הגיורת להתנהג כישראל אחר שיתגייר, אלא שזהו תנאי עיקרי בחלות הגרות, ומעכב. וכמו שמילה וטבילה גורמים לחלות הגירות, כן הוא קבלת מצוות, ובלאו הכי לא חל הגירות. ולא עוד, אלא שזהו תחילת הדין ויותר עיקרי בהגירות". לפיכך "נראה ונתבונן נא, מה על אלו הגירים שבזמננו אנו, שרובם ככולם הם גירים לשם אישות", ונפסק ברמב"ם ושו"ע שאין מקבלים אותם לכתחילה, ואם בית דין של הדיוטות קיבל אותם – "חוששין להם עד שתתבאר צדקותם". לפיכך יש לברר "איך עלינו להתייחס לגירות וגירים כאלו, אשר כמעט ברור שלא מטוהר לב באו להתדבק אלינו?".

תחילה הזכיר ש"מרן הגרח"ע ז"ל (רבי חיים עוזר גרודזנסקי) בחלק שלישי מספרו 'אחיעזר' מראה פנים להתירא בנדון זה, והגאב"ד מקובנה (הרב אברהם דב כהנא שפירא, מחבר ה'דבר אברהם') חולק על זה, ודעתו לאסור אפילו בדיעבד גירות וגרים הללו". ואף כי "יראתי בפצותי ולהכניס ראשי בין שני הרים גדולים הללו, אמנם מכיון שהדבר הלזה נוגע לא רק להלכה אלא – ובעיקרא – גם למעשה, כי מקרים לא בודדים הם גרים וגירות כאלו, וחזון נפרץ הוא בימינו אלה. ועלינו, איפוא, לחתור ולמצוא כחא דהיתרא". לפיכך הרשה לעצמו לחזק את דברי ה'אחיעזר'. (ראו לעיל כב, י).

ביאר שלדעת האחיעזר בהבנת הריטב"א ונימוקי יוסף, כיוון שהמתגיירים רוצים לקיים את זוגיותם עם הצד היהודי, "איכא אומדנא שגמר ומקבל את היהדות בכל אופן". וה'דבר אברהם' טען, שזה היה נכון בעבר כאשר כל היהודים שמרו מצוות, אבל "עכשיו, שגם אשה זו, וגם חלק גדול מהסביבה, אינם נוהגים ביהדות, וגם אחר הגירות לא יהא אנוס כלל משום צד לקיים מצות התורה, לא שייך איפוא לומר: אגב אונסיה גמר ומקבל, כיון דבלאו הכי נמי ישיג מאוייו". עוד טען ה'דבר אברהם', שבעבר היה אפשר לסמוך על התחייבות הגר, אבל בימינו "איך נשלה את נפשינו כשאנו יודעים, ברוב המקרים, באומדנא דמוכח שלא יקיימו אחר כך את המצוות, ואין לבם כלל לזה? ובדאיכא אומדנא דמוכח אף דברים שבלב הוי דברים, כמו שהזכיר גם הדרת גאונו בשם בית יצחק".

תחילה השיב הרב קאגאן על טענת ה'דבר אברהם', וביאר שדבריו מתאימים לדעת בעל העיטור. דעת בעל העיטור היא שלמרות שאם אנסו אדם למכור – המכירה תקפה, אם אנסו אותו לקנות – הקנייה לא תקפה. וביאר שלעיטור מכירה באונס תקפה מפני שבכל מקרה החפץ יינטל ממנו, ולכן אומרים שהתכוון למכור בלב שלם, אך קנייה באונס לא תקפה משום שהוא יכול מיד להפסיק את האונס על ידי זריקת החפץ. אולם לדעת רמב"ם, רשב"א ורוב הראשונים, גם אם אנסו אותו לקנות – הקנייה תקפה, וכן נפסק בשו"ע אה"ע מב, א, בית שמואל א, וחלקת מחוקק א, לעניין קידושין. וביאר הרב קאגאן שלדעתם הקנייה תקפה כי אינה תלויה בכך שימשיך להחזיק את החפץ, ולא צריך במקח וממכר רצון אלא די בהסכמה. יוצא שהסברה של ה'דבר אברהם' נכונה רק לדעת בעל העיטור, אבל לדעת רוב הראשונים, כמו "שעל פי האונס שיש לו עכשיו הוא גמר ומקנה, וכן גומר וקונה, כן הוא גם כן באונס גירות לשום אישות… אין לנו איפוא לומר דאין מקבל באמת היהדות, משום שיהיה לו אחר כך עצה ותחבולה להשתחרר מהאונס, אנו אין לנו אלא מה שאנו שומעים עכשיו מפיו". ולמרות שאחר כך לא יהיה דבר שיחייב אותו לקיים מצוות, "לא איכפת לנו כלל מה שיתהווה אחר זמן, אלא נקטינן דכמו תליוהו וזבין – גמר וזבין, ותליוהו לקנות – גמר וקנה, כן הוא גמר להתגייר וקיבל עליו את היהדות", ולכן הגיור תקף. ואין זה משנה שיש לנו "אומדנא דמוכח שלא יקיים אחר כך את יהדותו", שהרי בכל "כפיה לקנות יש לנו אומדנא דמוכח שאינו רוצה, ואף על פי כן מהני, וחל המכירה או ההקנאה" לדעת רוב הראשונים. "ואם כן, בגירות נמי הכי הוא, ומה שלא יקיים אחרי זה את מצוות התורה – 'עבריין' יִקָּרֵא, אבל אין זה חסרון בגירותו ויהדותו, ובודאי דמועיל ומהני הגירות". גם אין זה נחשב כמקבל התורה חוץ ממצווה אחת, וכפי שביאר ה'אחיעזר', כי "רק במַתְנֶה שלא לקבל איזה מצוה – אז אין מקבלין אותו, משום דאין שיור ותנאי בגירות. מה שאין כן כשמקבל עליו בפירוש כל המצוות, אלא שבדעתו לעבור על איזהו מצוה מן המצוות לתיאבון – אין זה חסרון בקבלת הגירות". וזאת משום "דאם רק אינו מתנה בהדיא על איזה דין, מצוה או דקדוק דברי סופרים, ואינו עושה שום שיור בגירותו, אז בהכרח שמועיל הגירות, ולא איכפת לנו כלל למה שבלבו ודעתו. כי הלא בכל תליוהו לקנות כן הוא הדבר, ואף על פי כן מועיל הקנין והוא קונה את הדבר".

עוד פלפל הרב קאגאן והעלה סברה, שהטענה של ה'דבר אברהם' לפיה יש להתחשב בכוונה שבליבו, שייכת רק כשמדובר באונס חיצוני, ולא כאשר "הוא לבדו מכריח ומאנס את עצמו", שעל זה אמרו: "'שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני', והלא בגירות לשום אישות, הרי לעולם אונסא דנפשיה הוא, כי היא – הישראלית – אינה מכריחה אותו להתגייר, אלא הוא, שהוא רוצה בה". עוד הציע הרב קאגאן לומר, שכיוון שהגיורת מתחייבת בגיורה כדי שבן הזוג יוכל לשאת אותה כדת משה וישראל, הרי שהיא "עושה את הדבר על דעת אחרים", ולכן דעת בן הזוג היא הקובעת, ואין להתחשב בדברים שבליבה.

לסיום כתב שאף שלכאורה לכתחילה אין לקבל גרים הבאים לשם אישות, "כבר הכריע שם הבית יוסף דתלוי הכל לפי ראות עיני הבית דין, דאם שבסופו יהיה רצוי, ודעתו תהא לשם שמים – מותר לקבלם". והוסיף מהירושלמי שגרים אלו "מקבלין אותן, וצריכין קירוב פנים שמא גיירו לשם". וכן כתב הרמב"ם בפאר הדור קלב, שלמרות איסור 'נטען', על בית הדין להשתדל לגייר השפחה ולהשיאה משום תקנת השבים.

את הדברים הללו כתב בשנת תש"ו (1946) בכתב העת 'הפרדס' (כ-כא, חוברות ג' ד' סימנים יא; יח), ובסיכום דבריו כתב: "מכל הלין יוצא על כל פנים, דבדיעבד בודאי שאין לאסור גירות וגרים כאלו. ובעיקרן של דברים, הלא תלוי הכל לפי ראות עיני הדיינים… כמובן שתלוי הדבר בתנאי המקום, הזמן ומצבי הנדונים, ומסור דבר כזה לדיינים כאלו שמובהקים הם, מומחים ומוחזקים לחכמי הדור".

כעשרים שנה אחר כך, בשנת תשכ"ז, פרסם את כל דבריו הארוכים בספרו 'הליכות יהודה' (ח"ב יתרו ב), אולם בסיום דבריו (במקום משפט הסיכום שהוזכר לעיל) הסתייג ממסקנתו: "ודאי שאין להוכיח מכל מה שכתבתי שכדאי להזדקק או להקל למעשה על גירות כאלו לכתחילה, הס מלהזכיר כזאת! ומה גם בזמננו אלה, אשר רובא דרובא מהם – עיניהם נשואות לבנות אל נכר, או להיפך. ברור שכל רב בעל נפש יסתייג בשבעים שערים של היתר, ויתרחק כמטחוי קשת מלסייע אף בגרמא דגרמא בגירות כאלו. ערמות תקלות ומכשולים יוצאות מרוב נשואי גר או גיורת לישראל, תקלות המפסידות להיחיד כלהכלל כולו. כל מה שהארכתי במאמרי זה הוא רק להלכה, בדיעבד, וכשרבנים מובהקים גדולי תורה יסכימו על זה".

סיכום עמדתו

עמדתו המפורטת והמנומקת היא שבית הדין יכול להחליט לגייר גרים שידוע שלא ישמרו מצוות וכל גיורם לשם אישות, שהואיל והם מקבלים בפיהם את המצוות, התחייבותם תקפה. ובכל אופן, "בדיעבד בודאי שאין לאסור גירות וגרים כאלו". ואף שהיה ידוע לכל שרוב המתגיירים אינם שומרים מצוות, כפי שציטט בעצמו מה'דבר אברהם', דחה את דבריו והורה שלבית הדין סמכות לגיירם אם יעריך שסופם יהיה לשם שמיים, משמע ישמרו מצוות ברמה של 'זהות יהודית'. ואדרבה, נכון להראות להם קירוב פנים כדברי הירושלמי. לא זו בלבד שזו היתה עמדתו האישית, אלא שמפאת חשיבות העניין פרסם את דבריו ב'הפרדס', "מכיון שהדבר הלזה נוגע לא רק להלכה אלא – ובעיקרא – גם למעשה, כי מקרים לא בודדים הם גרים וגירות כאלו, וחזון נפרץ הוא בימינו אלה, ועלינו איפוא לחתור ולמצוא כחא דהתירא".

אולם כפי שלמדנו, עשרים שנה לאחר מכן, כתב שאין לסמוך על ההיתר לכתחילה, ויש להתרחק כמטחווי קשת מלסייע לגיורים אלה, ש"ערמות תקלות ומכשולים יוצאות מרוב נשואי גר או גיורת לישראל, תקלות המפסידות להיחיד כלהכלל כולו". עוד הוסיף הרב קאגאן בתחילת מאמרו הערה לגבי הגרים לשם אישות בזמנו: "ובזמננו, ברובן דרובן אנו יודעין למפרע שלעולם לא תתבאר צדקותם, ואפילו אם נתפוס דבדיעבד כולם גרים הם, בהחלט חוששני שאין זה שייך לזמננו".

כפי הנראה על פ מה שכתב הרב קאגאן, סיבת השינוי בין דבריו בשנת תש"ו לאלו שבשנת תשכ"ז, שמתוך ניסיונו והכרת מצבם של גרים, נוכח שרובם אינם מזדהים עם היהדות, ועיקר מגמתם לפייס את ההורים ואולי גם לזכות בירושתם. במצב כזה, שהגרים אינם מתכוונים להיות בעלי 'זהות יהודית' – אין ראוי לגייר. אמנם למעשה, לא חזר בו מכך שגיורים אלו תקפים בדיעבד, ולא רצה למנוע מרבנים אחרים להמשיך לגייר, כי אולי למרות שאין לגר כוונה להזדהות כיהודי, במשך הזמן יתקרב ויזדהה עם היהדות, ולכן רצה לפרסם שוב את תשובתו. בכל אופן, ניתן להסיק מדבריו, שאם בית הדין יעריך שהמתגיירים לשם אישות ישמרו מצוות ברמה של 'זהות יהודית', ושהדבר יהיה לתועלת וחיזוק היהדות – יש לגיירם.

לז – הרב יצחק אייזיק לייבס – תרסו-תשס

הרב יצחק אייזיק לייבס (תרס"ו-תש"ס, 1906-2000), נולד בגריידינג שבגליציה לאביו הרב אברהם יעקב לייבס, שהיה אב"ד ומקושר לחסידות בעלז. למד בישיבתו של הרב יוסף קליגר, שגם סמך אותו לרבנות. שימש כרב בעיירה לוביז. אשתו ובנו הראשון נרצחו בשואה, והוא נמלט ליערות. לאחר המלחמה נודע לו שאסתר קליגר, נכדתו של רבו, ניצלה, והיא השריד היחיד למשפחת רבו. הוא נפגש עמה וזמן קצר לאחר מכן נישאו. פעל רבות בקרב שארית הפליטה ובמחנות העקורים, וכיהן זמנית כרב ואב"ד בלבוב. בתש"ח (1948) היגר לארצות הברית, שימש שם כרב קהילות וכראב"ד אירגון רבנים, וקיים קשרים עם מגוון רבנים. חיבר שו"ת בית אב"י.

תשובתו שיש להשתדל לגייר לפי ראות עיני בית הדין

בשו"ת בית אב"י ח"א יו"ד צא, משנת תש"ז, בעודו משמש כרבה של שארית הפליטה בלבוב ובמחנות העקורים, השיב לשאלת הרב רובינשטיין משצ'צ'ין, "אודות המחלה הנוראה אשר פשתה המספחת בעוונותינו הרבים, וכמה אנשים מהמון בית ישראל בילדי נכרים ישפיקו, ולקחו להם נשים זרות מכל אשר בחרו מעמי הארץ. ובהרבה מקרים כבר ילדו בנים זרים, זרע מרעים בנים משחיתים, ועתה רוצים לגייר נשותיהם ולמול את בניהם לשם גרות, להכניסם לדת ישראל. ואוי לו לדור שכך עלתה בימיו, ששארית פליטי שרידי ישראל, שרידי התופת אחר המבול הגדול של אש אשר שרף רוב בנין של עמנו, והנשארים יסורו מאחרי השי"ת לחבק חיק נכריות ולזלזל את כרם ד' צבאות. ומה יעשו רבני ישראל שאין דורם עולה? וצריכים לדון בכחא דהתירא בעניינים חמורים מאד לאלה שכבר יצאו לתרבות רעה, ועוברים בכל יום על איסור נשג"ז רחמנא ליצלן, והשי"ת יערה עלינו רוח ממרום לגדור את פרצת חומת הדת, שנוכל לתקן את אשר שחתנו ולהוציא את היקר מזולל".

בתשובתו ביאר שאין להם איסור 'נטען', הואיל והכל יודעים שהיו יחד, ולרש"י ודעימיה האיסור רק כשלא נודע. וגם לרשב"א, כאשר הם חיים יחד כזוג, אין חשש שילעיזו על הגיור שהוא לשם אישות. וכן ביאר שמותר לבית הדין לגייר את הנשים למרות שהגיור לשם אישות, כי האיסור לחטוא כדי להציל חבר מחטא גדול יותר, הוא כאשר החבר חטא בפשיעה, ואילו כאן היהודים הללו קשורים כל כך לבנות זוגם עד שהם נחשבים כאנוסים, ויש לחטוא עבורם כדי להצילם מנשג"ז. יתר על כן, במקרה זה מדובר בחטא חמור במיוחד של התבוללות, ולכן יש להקל יותר כדי להצילם מכך. וכן למדנו מתשובת הרמב"ם. בנוסף, בית הדין אינו נחשב חוטא בזה, כי הגיור נעשה על ידי המתגייר, ובית הדין רק שותפים בזה בגרמא.

בסוף דבריו הביא מהבית יצחק שהתנה את הגיור בשמירת מצוות, ומנגד "הגאון הקדוש הדברי חיים בח"ב אה"ע סי' ל"ו, הביא דברי הבעי חיי להכנסת הגדולה, דהיכא דאיכא אומדנא דמוכח שכוונתו לשמים, או שיש חשש שלא ישתמדו ח"ו – צריכים להתיר להם הגרות ושתנשא לו כדת משה וישראל, דכיון דבדיעבד לא יוציא – לא מחמרינן בזה לכתחלה. וכה ראיתי בחכמת שלמה להגאון מהרש"ק באה"ע סי' י"א, שנוטה להקל בכגון דא לצורך שעה, כפי ראות עיני הבית דין, אם כוונתם לשמים להחזיק בדת ישראל, עיי"ש. לכן נראה לענ"ד בנידון דידן, שבעוונותינו הרבים מחמת צוק העתים מהאסון הנורא שקרה להמון בית ישראל, וכמה אנשים מפשוטי עמנו נטמעו והתבוללו בין העמים, תחלתם באונס וסופם שלא יכלו לעמוד על נפשם לשוב בתשובה ולחזור לשרשם… לכן לפי דעתי צריכים להתיישב בדבר שלא לדחותם בשתי ידים. כי במתי מעט נשארנו, ממש אחד בעיר במלוא מובן המלה, וכל בית דין בעירו יראה את אשר לפניו וישתדל להכניסם תחת כנפי השכינה, והשי"ת ברוב רחמיו ירפא את שבר שארית פליטת ישראל, ויגדור פרצותינו ברחמים בהרמת קרן ישראל ותורתנו הקדושה".

עוד הורה שיפרשו ג' חודשים אלא אם כן היא מעוברת. גם הורה שלא למול את הבן בלא שאמו תתגייר עמו, שכן יש סוברים שאין למול נוכרי. גם אין לגייר את הקטן בלא אמו, שהרי בעוד אמו נוכרית, ודאי אביו לא יחנכו למצוות אלא לחיי חטאים של כריתות ומיתות בית דין בכל יום. עוד כתב שלא לגייר גרמנים, כי הם נחשבים כעמלק, ואמרו חכמים שאין לגייר עמלקים.

מסקנתו: "זאת תורת העולה בסיכום מכל אשר הוכחנו, דהיכא שיש לקוות שסופם לעשות לשם שמים, ויקבלו עליהם דת תורתנו הקדושה, והנשים יתנהגו אחרי גרותן כבנות ישראל הכשרות, ויגדלו הבנים בתורת ישראל – יכולים להזדקק להן לגיירן, כמו שהוכחנו לעיל מדברי גדולי הראשונים, וכמו שהסכימו כמה מגדולי האחרונים, ואנן שליחותייהו עבדינן. רק שצריכין להיות מתון בזה, וכל ענין וענין צריכים לדון בפני עצמו, ולראות אם יש לקוות שיתנהגו כדת ושלא יהיו כספחת לבית ישראל".

לגייר כדי למנוע קלקולים למרות שהגיורים לא שלמים

בתשובה אחרת (ח"א יו"ד צו) נשאל לגבי בן של יהודי ונוכרית שנימול, וכאשר גדל אביו רצה לשלחו לתלמוד תורה, האם אפשר לקבלו. בתשובתו דן בשאלת גיורו, וכתב שעל אף שגם לאחר הגיור כפי הנראה לא ישמרו מצוות, ולכן הגיור מוטל בספק, בפועל ניתן לגייר את הבן אם אמו מתכוונת להתגייר עימו, מתוך תקווה שבתלמוד תורה שלומד בו, יתחזק לשמירת המצוות: "אם אין אמו מגיירת את עצמה – אסור ללמדו תורה… ורק בתנאי אם האשה מסכמת לגייר, אף על פי שכל הגירות בעוונותינו הרבים מוטל בספק אם הוי גירות כיון שאינם שומרים תורה ומצות, ואז צריכים לטבלו לשם גירות ויקבל עליו עול תורה ומצות בפני בית דין של שלשה. אבל כל זמן שלא יעשו זאת – אין לספחו לתלמוד תורה, כיון שיכול לצמוח קלקולים רבים שישא בת ישראל, ובאמת הרי הוא נכרי לעת עתה". הרי שלמרות שיש חשש מסוים לתקפות הגיור, ניתן לגייר מתוך תקווה שאולי יתחזקו.

כיוצא בזה כתב בח"ב יו"ד פד, לגבי מילת בנם של יהודי ונוכרית, ש"אין למולו, כיון שאמו נכרית – ממילא יתגדל כנכרי, ומה זכות הוא לו? כיון שבתור נכרי מחוייב רק בשבע מצות בני נח, וכיהודי מחוייב בתרי"ג מצות, וכשיתגדל אצל אמו – בעוונותינו הרבים יהיה לו עונשין של חייבי לאוין וחייבי כריתות ומיתות בית דין. לכן כל הגרות – מהחל ועד כלה – חוב הוא לו. רק אם אמו גם כן מקבלת על עצמה להתגייר – אז מותר להזדקק להם למולו לשם גרות. והגרות של אנשים כאלו ידוע, וד"ל".

גם מדברים אלו מובן שניתן לגייר את הילד כאשר אמו מתכוונת להתגייר עימו, אף ש"הגרות של אנשים כאלו ידוע, וד"ל". כלומר אין מדובר בגיור שבו מובטח או מסתבר שהמתגייר ואמו ישמרו מצוות, אלא יש לקוות שיתחזקו בזהותם היהודית ושמירת המצוות, אף שכעת כפי הנראה אינם מתכוונים לשמור.

בתשובה נוספת (ח"ה יו"ד צו) התייחס לגיורים שנעשו בארה"ב בתקופתו, וכתב ש"בעוונותינו הרבים רובא דרובא אין מתנהגים על פי ההלכה, ופשוט מכיון שכל בן ישראל שדבק נפשו בבת אל נכר אינו מן הצדיקים ואינו שומר תורה ומצות, וכל דיני התורה נרמסים ברגליו, והמה ממנו והלאה. וכי אשתו הגיורת תהיה טובה ממנו?". אמנם לא כתב במפורש שגיורים אלו אינם תקפים, אך הטיל בהם ספק.

ילד שגדל כיהודי בעל 'זהות יהודית' והגדרת קבלת המצוות

בתשובה נוספת (בית אב"י ח"א יו"ד סימן צב) נשאל הרב לייבס אודות "אחד שבתו נתארסה לבחור אחד, וקודם הנשואין נתוודע לדעת שהוא בן נכרית מישראל, ואביו עשה לו ברית מילה לשמונה ימים אחר לידתו ונימול על ידי מוהל חרדי", והיות שאביו נפטר, "עתה הדבר בספק אם האב אמר להמוהל שאמו נכרית ורוצה למולו לשם גרות, או שלא אמר לו כלום והמוהל סבר שהוא ישראל, ומל אותו לשם מצות מילה גרידא ולא התכוון לגרות". והשאלה: "מה משפט הנער הזה, אם צריכים להטיף ממנו דם ברית או לא?".

ביאר הרב לייבס (שם אותיות יח-יט) שברית המילה נחשבת למילה של גיור, משום שכאשר "נימול לשם יהדות – לכולי עלמא די בזה". בתוך כך הגדיר את קבלת המצוות, ש"אם הוא כבר מתנהג כישראל, וקבל עליו עול מצות בזמן שנעשה בר מצוה ונתגדל בתור יהודי, אף על פי שבעוונותינו הרבים האנשים הללו לאו בני מצות נינהו, ואינם שומרים דיני התורה ככל המון בית ישראל… וגם חתן דנן הוא חד מינייהו, האומר שהוא יהודי ורוצה לישא בת ישראל כדת משה וישראל. ובמקום אחר כתבתי מענין זה באריכות, בתשובה בענין גרות לשם אישות, דיש לדון טובא בגרים בזמן הזה שאינם שומרים אחר כך חוקי תורתנו הקדושה, אם זהו זכות להם שמזכים אותם בקלות וחמורות, רחמנא ליצלן, האם מותר להזדקק להם לגיירם? ואין כאן מקום לכפול הדברים. ובפרט בגר קטן, שכל יסוד הגרות הוא משום דזכות הוא לו". אולם כתב ש"כל זה רק לכתחילה, אבל בדיעבד, שכבר נימול ונתגדל בתור יהודי ואי אפשר לדחותו" – קבלתו קבלה. הרי שגיור לשם 'זהות יהודית' מועיל בדיעבד, ונחשב שקיבל את המצוות. אמנם בפועל במענה לשאלה הנ"ל, כתב שכדי לזרז את המתגייר כדאי לצרף הודעת מצוות לטבילה: "בכדי לזרזו על להבא – כדאי לטבלו בפני בית דין של שלשה ולהודיעו מקצת קלות וחמורות, כדין כל גר".

גר שאינו שומר מצוות כלל ובנוסף המגייר רשע – הגיור בטל

עוד השיב בבית אב"י ח"ב אה"ע קכט, על אשה שנישאה בנישואין אזרחיים לנוכרי שידוע שהתגייר אך לא ברור איפה, ונישאו אצל 'איש ידוע בברוקלין' שהוא רשע ומרבה ממזרים, ואחר זמן הבעל נעלם ואשתו נותרה בעגינותה – האם יש מקום להתירה. בתשובתו הסיק מהמקרה שגם הגיור נעשה על ידי הרשע שחיתן אותם, ואם כן "מוכח שלא נתגייר כלל. וזה לא רק אומדנא, רק ברור כשמש, ובפרט כל הגרים בזמן הזה המה גרי עריות, ואינם מקבלים עליהם שום מצוה, שזה עיקר בהגרות… ואפילו אם אומרים בפיהם שמקבלים עליהם, הרי בודאי שאין בדעתו כן, ואין פיו ולבו שווין". "אך במקום אחר דנתי בזה על הגרים הללו, דהיכא דאנו רואין שאינם מתנהגים כישראל גמור בקיום המצות – אזלינן בתר חזקה דהשתא, שבודאי גם מעיקרא לא קבלו עלייהו עול המצות". "כמו כן יש לומר בגרים גרורים שלנו, כיון שאנו רואין שאינם מתנהגים בדת ישראל, מסתמא גם מעיקרא לא קבל עליו עול המצות, ולא היה להם חזקת כשרות מעולם, לכן אזלינן בתר חזקה דהשתא… לכן בנידון דידן אין ספק שלא התנהג כלל מעיקרא בדת ישראל, ממילא הוי גוי גמור".

יש לשים לב שהרב לייבס לא התנה את הגיור בקיום אורח חיים דתי כדעת ה'בית יצחק', אלא הגיור בטל רק כאשר "לא התנהג כלל מעיקרא בדת ישראל", כלומר לא קיים אפילו מעט מצוות. וכן מבואר בדבריו: "ואינם מקבלים עליהם שום מצוה, שזה העיקר בהגרות". וכן עולה ממה שכתב "שאינם מתנהגים בדת ישראל, מסתמא גם מעיקרא לא קבל עליו המצות". משמע שאם מקיים קצת מצוות, נחשב שנוהג בדת ישראל, שקיבל עליו את המצוות.

עמדתו – לגייר כאשר יש סיכוי שינהגו כדת

בתשובתו הראשונה עודד את הגיורים לאחר השואה, וכתב ש"כל בית דין בעירו יראה את אשר לפניו וישתדל להכניסם תחת כנפי השכינה", למרות שהיה ידוע שכמעט כל הגיורות ובעליהן אינם מקיימים אורח חיים דתי, וכפי שכתב בעצמו בכמה מתשובותיו. משמע שלדעתו ראוי לגיירן למרות שלא ישמרו אורח חיים דתי, ואולי גם לא מסורתי. ואין לטעון שתשובתו בח"ב אה"ע קכט היא המאוחרת והוא חזר בו והכריע לחומרא, שכן באותו כרך נדפסה גם תשובה יו"ד פד, שבה התבארה שוב דעתו להקל לגייר קטן יחד עם אימו הנוכרית, אף ש"הגרות של אנשים כאלו ידוע, וד"ל". כמו כן, חלק א' של בית אב"י נדפס בשנת תשל"א, אחר שכבר הכיר היטב את המצב בארה"ב. ואם אכן לדעתו אין לגייר בלא שבית הדין יעריך שהגיורת תקיים אורח חיים דתי, היה צריך לכתוב שככלל אין לגיירן, הואיל וצפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי, ורק כאשר רוב הסיכויים שהגיורת תקיים אורח חיים דתי, אפשר לגיירה.

במקרה שנראה שבעת הגיור הגר לא התכוון לקיים מצוות כלל, ואכן חזר לסורו לגמרי – סבר שהגיור בטל, וצירף זאת לכך שזהותו של הרב המגייר מפוקפקת (ח"ב אה"ע קכט). אמנם באותה תשובה, בח"ב אה"ע קכט, נטה ככלל לחומרה, וכתב על כלל המתגיירים שיש לחוש שאינם גרים כי אינם מקיימים מצוות. וכפי שהזכיר בסוף התשובה את תשובת הרב טויבש, ש"פסק: כיון דלא נתגיירה רק לשם אישות, ואף לא התחילה לנהוג בדת ישראל כי אם מצות שחיטה ורק לפנים – לכן סופה מוכיח על תחילתה, כי לא נתגיירה לשם גירות כלל". אולם משמע שהתכוון למצב שאינם מקיימים כלל מצוות, ש"לא התחילה לנהוג בדת ישראל". שכן את אלו שהתכוונו לקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית' הגדיר כמקבלים עליהם את המצוות: "אף על פי שבעוונותינו הרבים האנשים הללו לאו בני מצות נינהו ואינם שומרים דיני התורה ככל המון בית ישראל דכוותייהו", משום ש"כבר מתנהג כישראל, וקבל עליו עול מצות בזמן שנעשה בר מצוה ונתגדל בתור יהודי" (ח"א יו"ד צב). כלומר, החשיב את טקס בר המצווה כ'קבלת מצוות'.

העולה מכלל דבריו, שהורה לגייר בשעת הדחק אף לקיום מצוות ברמה של 'זהות יהודית', מתוך תקווה שעם הזמן יקיימו יותר מצוות, ולפי ראות עיני בית הדין.

לח – הרב חיים מנחם לויטס – תרעג-תשנד

הרב חיים מנחם לויטס (תרע"ג-תשנ"ד, 1912-1994), נולד בניו יורק, למד בישיבת 'רבנו יצחק אלחנן', ושם נסמך לרבנות בשנת תרצ"ד (1934). קיבל תואר שני מאוניברסיטת הרווארד, ותואר ד"ר לשם כבוד מ'ישיבה יוניברסיטי'. את רוב תורתו קיבל מרבו, הרב משה סולובייצ'יק. בתרצ"ה (1935) החל לכהן כרב בפנסילבניה, אח"כ בפורטלנד, ובתש"ב (1942) בבוסטון. מתש"ט (1949) שימש כרבה של קהילת 'ישראל הצעיר' במונטריאול במשך כעשרים שנה. הקים בית ספר וחינך ליהדות וציונות, והיה פעיל בתנועת 'המזרחי'. בתשכ"ט (1969) עלה לארץ, לימד במכון הארי פישל ועסק בכתיבה תורנית במכון 'אוצר הפוסקים'. בין השאר ערך את כתב העת של הרבנות הראשית 'שנה בשנה'. כתב מאמרים רבים ופרסם ספרים בעברית ובאנגלית.

גיור אשת כהן וילדיה שיקיימו מצוות כמסורתיים

בספרו 'צמיחת גאולתנו' עמ' קפ"ו שנדפס בתשמ"ד, הביא פסק דין שכתב בהיותו רב בקנדה, לגבי כהן שנשא נוכרית על ידי "רב ריפורמי, והאשה לא נתגיירה כדת. ועכשיו יש לזוג בן בגיל י"א שנה ובת בגיל שש שנים, ושני הילדים נחשבים בעיני הציבור כיהודים גמורים. הילד הולך לבית ספר יהודי ומתכונן לחוג את הבר-מצוה שלו, והרב דמתא הֵעִיר את רוח האיש הזה שאשתו כנכרית תחשב, והילדים שילדה לו כנכרים גמורים הם. ועתה רוצה האיש לתקן את המעוות ולגייר גם את אשתו וגם את ילדיו כדת וכדין, שיהיו יהודים גמורים. אבל דא עקא, שהאיש הזה כהן הוא, ויודע שכהן אסור בגיורת, אבל הוא לא רוצה להפרד ממנה אחרי הרבה שנים של חיי אישות לפי חוק המדינה, ואחרי שיש להם שני ילדים. ולסתור בנין כזה קשה מכוחותיו הנפשיים". למעשה כתב לגבי גיור הילדים, ש"אין מה לפקפק שעל בית דין כשר לגייר אותם… ובפרט שבגיור זה נסיר מכשול שלא יתערבו בקהל ישראל ילדים שחושבים שהם יהודים, ובאמת אינם יהודים. ועוד, שההורים קבלו על עצמם לחנך את ילדיהם בחינוך תורני".

לגבי גיור האשה שרוצה להתגייר, "וכבר מחזיקה בית כשר ומדליקה נרות בערב שבת", הזכיר דברי הרב הרצוג שהחמיר בכהן וגיורת, אך מחמת כמה טעמים כתב ש"כדאי הוא בעל ה'מלמד להועיל' שפסק לגייר את האשה, לסמוך עליו בנידון זה". בנוגע לשאלת שמירת המצוות כתב: "ומה שנוגע לגירות במקרה שיודעים שלא יזהרו באיסורים ידועים, עיין תשובתו של הרב הרצוג ז"ל בספר 'מזכרת' לזכרו (הוצאת היכל שלמה, ירושלים תשכ"ב), עמוד 48-62, מאמר ארוך ומקיף הפותח לנו שער להיתר". הרי שלמרות שדי ברור שלא ישמרו מצוות כראוי, שכן ציין רק שהיא "מחזיקה בית כשר ומדליקה נרות שבת", ומשמע שהרבה מצוות אינה מקיימת, בכל זאת מסקנתו להיתר. וכן משמע שאינם שומרי מצוות, מכך שהתכוונו להמשיך לחיות באיסור כל חייהם. בנוסף, אחד הנימוקים להתיר את גיור האשה, ש"אם יוולדו לזוג עוד ילדים – נצטרך לגייר אותם, ומי ישגיח על זה? ושוב יצא תקלה מזה". אם היה מדובר בזוג שמקיים אורח חיים דתי, בוודאי שאם יוולדו עוד ילדים ידאגו לגיירם.

לפיכך סיכם שיש לגיירם, ו"אחרי הגירות אסור יהיה לסדר לזוג חופה וקידושין". וכל הילדים הם חללים ופסולים לכהונה, "לפיכך רצוי שלא יקראו הבעל הנ"ל לתורה ראשון אלא אחרון, שלא יחשבו שהילדים שלו כהנים, ואף על פי כן כל איסורי כהונה עדיין רובצים עליו".

לסיכום, עמדתו היא שכאשר לא ניתן להפרידם, יש לגייר את אשת כהן שכפי הנראה תקיים מצוות כמסורתיים, אולם אין להשיאם לאחר הגיור.

לט – הרב צבי מגנצא – תרעד-תשמט

הרב צבי מגנצא (תרע"ד-תשמ"ט, 1914-1989), למד בגרודנה אצל הרב שמעון שקופ, ובתרצ"ה (1935) עלה לארץ ולמד בישיבת 'מרכז הרב' בראשות הרב חרל"פ. בתרצ"ט (1939) ירד לשיקגו ללמוד הנדסה. בשנת תש"ו (1946) התמנה כר"מ בישיבה בסנט לואיס שבמדינת מיזורי, ואח"כ שימש שם כרב קהילה עד סוף ימיו. תמך בציונות, היה פעיל בתנועת 'המזרחי', כתב ספר ומאמרים על קדושת הארץ והלכות מדינה ושאף לעלות לארץ.

על הצורך לגייר כפי ההלכה

במאמר שפורסם על ידי בניו מיד לאחר מותו, ב'אור המזרח' לח ('בענין גרים וגירות', עמ' 251 ואילך), הרחיב הרב מגנצא בשאלת הגירות בימינו. פתח בעיון בפירושי הראשונים לדברי חכמים: "קשים גרים לישראל כספחת", והסיק שהקושי הוא לישראל מפני שהגרים אינם שומרים מצוות כראוי, אבל לגר עצמו יש "זכות גדולה… להתגייר ולהכנס לכלל ישראל. אף על פי שמכיון שנתגייר ונתחייב במצות – כשלא יקיימן הרי יענש, מכל מקום יותר טוב לו להיות לבן ישראל, ולקבל שכר בתור מצווה ועושה עבור המצות שמקיים".

וביאר שיש מדרגות בגרים: "יש מהם שמתגיירים באמת לשם שמים, שמכירים את האמת ורוצים להדבק בעם קדוש. בהיסטוריה של עם ישראל מכירים אנו גרים כאלה, אך מספרם לא רב", ואותם צריך לקרב בלא עיכוב. אמנם "הנסיון מלמדינו, שבזמן הזה מעטים הם הנכרים שבאים להתגייר באמת לשם שמים, שמכירים שתורתנו הקדושה היא תורת אמת ושקבלנוה בסיני, ובאים לחסות תחת כנפי השכינה. רובם באים להתגייר מתוך חשבונות אחרים, וכפי הנראה שהרוב מהם הנם גרי עריות – התאהבו בבחור או בחורה יהודית, והצד הישראלי דורש מהם שיתגיירו, אחרת לא יוכלו להנשא. גם בנדון זה, שהיהודי הוא שדורש גרות, ישנן סבות שונות. כרגיל, אם היהודי באמת היה אדוק בתורתו ושומר מצות כהלכתן, הרי לא היה חושב כלל להנשא ללא יהודי, ולא היו באים לידי אהבה. אך מכל מקום יש ביניהם שמתנגדים לנשואי תערובת, ודורשים מהצד הלא-יהודי להתגייר. או לפעמים גם להצד היהודי לא אכפת כל כך אם ינשאו ללא יהודית, אלא שאינם רוצים לגרום צער להוריהם ולמשפחתם. מתוך כבוד אב ואם, דורשים מהצד הלא-יהודי גירות. ישנם מקרים כאלה שכבר התחתנו וחיו ביחד כאיש ואשה, ואחר זמן הנקודה היהודית מתעוררת ודורשים גירות מהשותף".

בארה"ב ישנה בעיה נוספת, שאם לא יגיירו אותם – "ילכו להם לראביי רפורמי 'ויגייר' אותם מבלי לדרוש מילה טבילה וקבלת המצות. ואפילו אם יאמר להנכרי שחייב לקבל על עצמו את עול המצות, הרי זה חוכא וטלולא, היות שהנכרי יודע שהראביי בעצמו אינו שומר תורה ומצות. ואפילו אם ה'ראבייס' הריפורמים ידרשו מהנכרי הכל כדת וכדין, עדיין יש לדון אם ה'ראבייס' האלה הנם שלוחי בית דין של ישראל, מכיון שבזמן הזה הטעם שמקבלים גרים הוא דשליחותייהו קא עבדינן, הרי ברור הוא שבית דין של מומחין יסרבו למנות אותם כשלוחם".

אולם מאידך, "יקוב הדין את ההר, ואסור לנו לקבל נכרים שאינם מתגיירים כהלכה, וכל בית דין שמקבל נכרי לגירות שלא כדין – כמובן אין זה גר".

לאחר מכן דן בסתירה בשו"ע לגבי קבלת המצוות, שבסעיף ג' הצריך 'קבלת מצוות' ובסעיף י"ב כתב שאם לא הודיעו לגר את המצוות הגיור תקף. וביאר שבאמת 'קבלת המצוות' אינה מעכבת, אלא שאם המילה והטבילה היו בלילה – חובה מעכבת שתקדים להם קבלת המצוות ביום, כי תחילת הדין צריכה להיות ביום. אבל אם המילה והטבילה היו ביום – קבלת המצוות אינה מעכבת כלל בדיעבד.

אולם זאת בתנאי שהגר הבין שהגיור כרוך בקבלת אי אלו מצוות והביע רצון לקיימן, "שבא להתגייר כי רוצה לקבל עליו עול המצות. ואף על פי שלא קבל בפה, כי הבית דין לא אמר לו שעליו לקבל את המצות, מכל מקום יש כאן איזה מין קבלת מצוות. אבל אם כן בנדון גרי עריות שבזמנינו, שאפשר שאינם יודעים כלל אודות דת ישראל, ועל פי רוב נראה שיודעים שבני ישראל אינם מאמינים באותו איש, ואינם יודעים ואינם מבינים כלל את דת ישראל, הרי יש לומר: אם לא הודיעו להם קצת מצות ועיקרי היהדות, שאין כאן שום קבלת מצות… ואינו גר, ואפילו בדיעבד". והוסיף ש"אם הנכרי לא רצה לקבל על עצמו איזו מצוה מן המצות – איננו גר כלל, דהא אמרינן בבכורות [ל, ב: אם קבל עליו המצות חוץ ממצוה אחת – אין מקבלין אותו. ישנם מבני ישראל שאינם מקיימים את כל התרי"ג המצות, אבל אין יהודי כזה שאינו חייב בכל המצות, ואי אפשר נכרי להתגייר אם לא יקבל על עצמו לשמור ולקיים את כל המצות".

והמשיך לבאר שבעיית הגיור היתה כאובה גם בימי חז"ל, ולכן אמרו שקשים גרים לישראל כספחת, אולם בזמנינו "היא חריפה מאד, ואפשר לומר על כגון זה: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי, אוי אם לא נתעסק בה ואוי אם נתעסק בה ונגיירם. לעולם תהא ימין דוחה ושמאל מקרבת. קל מאד לומר: 'ידי מסולקת הימנה, אינני רוצה לגיירם', מפני שרובם אינם מתגיירים לשם שמים. אך אדם אחראי אינו יכול לעשות כן, שיש לנו אחריות לגבי הצד היהודי להצילו אם אפשר שלא ישא נכרית". והביא מדברי הרב ליפלאנד בספרו 'גרים וגירות', שסיפר כיצד לא רצה לגייר נוכרי, וכתוצאה מסירובו בת זוגו היהודייה התנצרה, והצער והיגון שבאו להוריה כתוצאה מזה הביאו לידי כך שאמהּ, שהיתה אשה כשרה, הלכה לעולמה, וטרם מותה קללה את הרב שלא רצה לגיירו וגרם שהתנצרה (לעיל סעיף כ). הוסיף הרב מגנצא וסיפר: "גם בדידי הוה עובדא: בחור אחד הבטיח לאביו שלא יקח הנכרית לאשה אלא אם כן היא מתגיירת. אבי הבן בא אלי בלב קרוע ומורתח, שידע את גישתי לענין הגירות של הנכרים. אך חשבתי, מה יהיה אם אומר לו: 'לא, אינני מגיירה'. אז אם בנו היה אומר: 'ראה אבא, אני את שלי עשיתי – דברתי על לבה שתתגייר והיא הסכימה, אך אם הרב אינו רוצה לגיירה, מה אני יכול לעשות?'. וחשבתי שכתוצאה מזה שאני לא אשתדל לגיירה, ונשאו נישואי אזרחים ויהיו אלה נשואי תערובת, או שיחליטו ללכת לרב רפורמי שיגיירה, והיה עושה זאת, והיה אומר לה: 'הרי את יהודית', ונגמר כל הענין". לכן כתב שחייבים להתחשב במצב, מפני "שאם לא נגייר אותם כדין, לא נעצור בעד מגפת נשואי תערובת, ואפשר מאד שהמצב יהיה הרבה יותר גרוע", שעלולים להחשיב את הילדים כיהודים ולהתחתן עמהם. מאידך, "למרות כל הקשיים הכרוכים בדבר, הגרות צריכה להיות על פי דין תורה, אחרת אין אנחנו מתקנים כלום". אולם "לפי המצב שנוצר, אין עלינו להחמיר ולדחותם בשתי ידים, ועל כגון זה כח דהתירא עדיף".

וכתב: "לכאורה נראה להביא ראיה מפירוש רש"י והתוס', שפירשו: 'קשים גרים לישראל' לפי שאינם שומרים מצוות, דמשמע שיודעים אנו שרוב הנכרים המתגיירים לא ישמרו המצוות שקבלו עליהם. אם כן יש להקשות: מדוע אנו מקבלים אותם? שאם אנו יודעים שהרוב מהם לא יקיימו מצוות, מאי מהני קבלתם? ונראה לומר שמקבלים אותם, כי גם לנכרי הבא להתגייר ואומר שאני מקבל עליי את המצוות – מאמינים אנו אותו שבאותה שעה באמת כוונתו טובה ורצויה, ומקבל עליו את עול התורה. ודמי להא דאמרינן בקדושין מ"ט: 'על מנת שאני צדיק', אפילו רשע גמור – מקדושת, שמא הרהר תשובה בדעתו. בשעה שהנכרי בא להתגייר, ואמרנו לו קצת מצוות וקבלן, אמרינן שבאותה שעה קיבל לשמור ולקיים את כל התרי"ג מצוות, ורק אחר כך נכשל ואינו מקיימן. וכיון שחלה גירותו שעה אחת – הרי הוא ככל בן ישראל, לכן הדין הוא שאם הגר חזר לסורו – הרי הוא כישראל מומר".

סיכום עמדתו

מדברי הרב מגנצא מתבאר, שאף שידע שבפועל רוב ככל הגרים אינם מקיימים אורח חיים דתי או מסורתי, היה מעוניין לגיירם כדי למנוע התבוללות. אלא שצריך שהגיור יהיה כהלכה, היינו תוך מודעות שהגיור כולל התחייבות לקיים אי אילו מצוות, והתחייבות כללית לכל המצוות. וכל שבפועל היתה התחייבות כזו, אף שאחר כך הגרים אינם מקיימים אורח חיים דתי או מסורתי, מאמינים שכך רצו בשעת הגיור, והגיור תקף.

מ – הרב אברהם מרדכי הרשברג – תרעו-תשמה

הרב אברהם מרדכי הרשברג (תרע"ו-תשמ"ה, 1916-1985), נולד בפולין, במהלך ההריון נפטר אביו, ומגיל שבע גדל ולמד אצל סבו של אביו, הרב אריה ליב זק, רב העיר ביאלה. בהמשך נישאה אמו לרב אברהם דוב שוורצברג, והמשפחה עברה לטרספול, סמוך לבריסק, שם כיהן הרב שוורצברג כאב"ד. הרב הרשברג למד בישיבת חכמי לובלין ונחשב לעילוי גדול, וכבר בגיל 21 לימד בסניף ישיבת חכמי לובלין בראחוב. בימי השואה נמלט מאירופה ליפן עם תלמידים נוספים מישיבת חכמי לובלין. בתש"ב (1942) היגר לשיקגו שבארה"ב, התמנה לראש ישיבה הקשורה לחב"ד, שימש כרב בית כנסת והנהיג יוזמות שונות למען היהדות בעולם. בתחילת שנת תשכ"א (1960) מונה לרב במקסיקו סיטי, והקים שם ישיבה. מעמדו התבסס במדינתו ובמדינות אמריקה הדרומית, ובהמשך שימש כרבה של מקסיקו עד לפטירתו. פעל במסגרת 'אגודת הרבנים' בצפון אמריקה ובדרומה.

עמדתו – מותר לגייר לשם 'זהות יהודית'

הרב הרשברג פרסם מאמר ארוך בעניין הגיור בשלושה חלקים בכתב העת שבעריכתו, 'קול ירושלים' (שנה ד, חוברות א' ב' ג-ד, משנת תשי"ז). בתוך דבריו העמיק בנושאים שונים, ובאות כ' כתב: "והנה בעיקר דין דקבלת גירות, העיקר הוא בעצם הגירות הקבלה של המצות עליו להיות כישראל". והביא מדברי האחיעזר "דנתעורר בעצם הדין דגירות בזמן הזה, דאם מקבל עליו את המצות, ומיד לאחר קבלתו הוא עובר על המצוות וגם כן אינו מתכוון לקיימן – האיך תיהני הגירות?". וביאר שיש בגירות "שני דינים: דין קבלת המצות, ודין קיום המצות אחר כך. ואפילו כשאינו מקיים את המצוות אחר כך, הרי גם בישראל בעת קבלת התורה דנכנסו להיות ישראלים, עי' במס' כריתות פ"א ד'מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים', וקבלת המצוות היה על ידי זה שאמרו 'נעשה ונשמע', ואף על פי כן לא מצינו דאחר כך יִבָּטל מהם דין גירות על ידי זה שלא קיימו את המצוות, ובעל כרחך דזהו דין מיוחד מצד עצם דין הגירות שקיבל עליו את המצות לקיימן. ואפילו אם בלב אינו חושב כן, הוי דברים שבלב ואינן דברים". והפנה לעיין "ברמב"ם מהלכות גירושין (ב, כ) לענין כפיה אצל גט, דבלב רוצה לקיים את התורה והמצוות, ומשום הכי אמרינן: 'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני'. ואם כן אפשר דגם כן הכא, לאחר שמל את עצמו לשם גירות – הרי כבר נפקע ממנו הערלות ודין גוי, ושפיר בלב בודאי רוצה לקיים המצוות, רק החסרון מצד החומר".

בסוף דבריו, באות לב, חזר לשאלה שבה פתח, לעניין הגיורים במדינת ישראל: "עכשיו, כשבאין להתגייר על ידי שיש לנו מדינת ישראל, אם הוי קבלת המצות באמת". והשיב שאפשר לגייר, "כיון דלא הוי מצד שררה או שלחן מלכים, כיון דאין לנו עדיין השררות ליתן כמו שאר מדינות, והעשירות אצלנו אין כל כך גדולה, ורק מצד ההכרת עם ישראל ותורתו, וכמו שהבאתיו לעיל דברי הירושלמי: חביבה ארץ ישראל שמכשרת את הגירים". אמנם הוסיף "ורק צריכין לבדוק הרבה באותן שבאו לגייר את עצמן ברוב עם הדרת מלך, אם באמת הכירו הדת הישראלית ואם כוונתם רצויה להשי"ת ולעמו, וזהו עיקר הכבוד שלנו".

לסיכום, כל שהגיור אינו לשם כבוד או ממון, אלא מתוך הזדהות עם ישראל ותורתו אחר הכרת הדת הישראלית – מותר לגיירם לשם 'זהות יהודית' גם אם קרוב לוודאי שבפועל לא יקיימו אורח חיים דתי.

מא – הרב מאיר גרינברג – תרעז-תשסח

הרב מאיר גרינברג (תרע"ז-תשס"ח, 1916-2008), נולד בניו יורק, ולמד בישיבת 'תורה ודעת'. התקשר לחסידות לובביץ' ולרבי הריי"צ, ואח"כ לרבי מנחם מנדל שניאורסון וסבר שהוא המלך המשיח. נודע כחסיד שנוטה ללמדנות ושיעוריו בגמרא היו למדניים. לימד במרכז חסידי חב"ד בברוקלין, כיהן כראש ישיבה חב"דית בניוארק ומוריסטון, וכרב העיר פטרסון בניו ג'רזי למעלה מארבעים שנים. היה חבר ארגון 'איגוד הרבנים'.

עמדתו שיש לגייר רק לשם קיום כל המצוות ובכוונה ברורה לשם שמיים

בביטאון 'איגוד הרבנים המאוחדים' (The Rabbinical Alliance) המזוהה עם 'אגודת ישראל', תשט"ז עמ' 4, תחת הכותרת 'גרות ונשואי תערובת' העלה שאלה: "כמעט בכל יום באים, או נכרי עם בת ישראל או ישראל עם נכרית, לפני הרבנים ומבקשים מהם סידור קדושין". בתחילה הרבנים דוחים אותם, אולם הצד היהודי מאיים שאם לא יסכימו לגייר – ימיר דתו או שילכו לגיור רפורמי. ולכן שואלים הרבנים אם אפשר להקל בזה, ורצו להסתמך על כך שגיור לשם אישות תופס בדיעבד. מאידך, אולי צריך להחמיר משום ש"קבלה צריכה להיות באופן קבלת עול ובאמונה שלמה על כל התורה כולה, ואפילו על איסור קל של דברי סופרים".

הרב גרינברג כתב שאסור לקבל גרים לשם אישות, וגם אם יתגיירו – אסורים בנישואים משום 'נטען', שכן הביאור העיקרי לאיסור 'נטען' הוא שלא להוציא לעז על הגיור. ויש מקום לומר שאם הגיור לשם נישואין, הרי שהם מתכוונים לעבור על איסור 'נטען', וממילא הוא גיור כדי לעבור על דבר אחד, שאינו מועיל אפילו בדיעבד. בכל אופן, יש לחשוש במי שמתגייר לשם נישואין עד שתתברר צדקתו, ולכן מלכתחילה כאשר הגיור לשם נישואין, אין לבית דין לחטוא בגיורו כדי להצילו מחטא. וגם אם הגרים "אומרים שכוונתם לשם שמים, כיון שיש לנו מקום גדול להסתפק אם כוונתם טהורה או שסיבה אחרת הניעתם להתגייר – אסור לנו להזדקק לו". ואין לומר שאגב אונסו להתחתן מסכים באמת להתגייר, כי מעשה הגיור תלוי רק באדם עצמו, ורק באונס גדול אנו אומרים שהאדם 'סבר וקיבל' עליו, אך כאן האונס אינו גדול. ולכן במקרה שבן או בת הזוג היהודי אינם מקיימים מצוות, ברור שגם המתגיירים לא מקבלים עליהם כלל את המצוות, ואין לגיירם. ואפילו אם היינו רואים שהמתגיירים מקבלים עליהם את המצוות, ורק עוברים עליהן לתאבון באופן שאינו פוגע בעצם הגירות – אין הצלה בגיורם, שכן על ידי הגיור אנו מכשילים את הגר או הגיורת ובני זוגם באיסורי נידה ואיסורים נוספים. ולדעתו כך דעת האחיעזר, שהתיר לגייר רק אם היתה קבלת הגרות בשלמות וברור שהגר ישמור מצוות.

לכן, לדעתו למעשה יש לגייר רק במצב שברור שהמתגיירת מקבלת עליה את המצוות בכנות ומתכוונת לשומרן, ואף בן הזוג חוזר בתשובה ומקיים מצוות. וגם אז, יש לגייר רק כאשר לא ניתן להפרידם כלל, שאז ברור שהגיור הוא לשם שמיים ולא לשם אישות. ואף בזה מן הנכון לשאול את גדול הדור האם גם במקרה זה נכון לעבור על איסור גיור לשם אישות ו'נטען' כדי להציל מתרבות רעה. עוד הוסיף שכאשר הגיור נעשה על מנת לפייס את ההורים, אין לראות בו גיור לשם שמיים.

מב – הרב גדליה פלדר – תרפא-תשנב

הרב גדליה פלדר (תרפ"א-תשנ"ב, 1921-1991), נולד באיסטריק שבגליציה, במשפחה מחסידות סדיגורה. בהיותו בן שלוש נפטרה אמו. למד בישיבה המקומית 'נצח ישראל' ובישיבת 'כתר תורה' ראדומסק בקרקוב. בשנת תרצ"ו (1936) היגרה משפחתו למונטריאול שבקנדה, והוא למד תורה בישיבת 'תורת חיים' אצל הרב אברהם אהרן פרייס בטורונטו, ונסמך על ידו לרבנות. למד גם אצל הרב יהודה לייב גרויברט. שימש כרב בקהילות קטנות בקנדה: סרניה, בלוויל ובראנטפורד. בשנת תש"ט (1949) עבר לטורונטו לנהל את תלמוד התורה 'בית יהודה', ולאחר שנה התמנה שם לרבה של קהילת 'שומרי שבת' ליוצאי גליציה ופולין. בתפקיד זה שימש כארבעים שנה עד לפטירתו. במקביל כיהן כדיין בטורונטו, וכן כדיין בבית הדין של 'הסתדרות הרבנים' בניו יורק. החל מתש"כ (1960) עמד בראש מערכת הכשרות העירונית בטורונטו, המשרתת עשרות אלפי יהודים, והיה "המכניס והמוציא בכל ענין ציבורי בקהילת טורונטו". התכתב עם מגוון רחב של רבנים מארצות שונות. היה חבר 'המזרחי' בקנדה, וציין במסיבה ובברכת 'שהחיינו' את החלטת תוכנית החלוקה של האו"ם שכללה הקמת מדינה יהודית.

חיבר את סדרת הספרים 'יסודי ישורון' על השולחן ערוך. התמחה בנושאי גיטין, וכן עסק בהיבטים ההלכתיים של אימוץ ילדים וגיור, וחיבר על נושאים אלו את כרכי 'נחלת צבי'.

סיכם את המחלוקת אם לגייר בנות זוג נוכריות והורה להקל כשישמרו מצוות

בספרו נחלת צבי חלק א', עמ' ע-עא, הרב פלדר דן בשאלה האם יש לגייר בנות זוג נוכריות, והסיק שאין לחוש לדין 'נטען' מכמה סיבות: א) לרש"י ודעימיה לא שייך לעז במקרה שבוודאי בא עליה. ב) גם לרשב"א ודעימיה אין כאן לעז שמא הגיור לשם אישות, משום שהוא כבר חי עמה בגויותה ואזי הגיור הוא לשם שמיים. ועוד הזכיר את תשובת הרמב"ם ש'מוטב יאכלו תמותות שחוטות', והביא ראיות נוספות להיתר. אך מנגד כתב שהרב מאיר אריק, מהרש"ג ועוד, סוברים שאין להתיר לגייר בנות זוג של יהודים, "בפרט היכי דנראה דשלא לשם שמים נתגיירה, וידעינן דתעבור על הרבה איסורים".

הביא גם את האחיעזר, ש"כיון דגם אם לא תתגייר הרי תשאר אצלו בגיותה, אם כן אין כאן לשם אישות. ולכן עצתו שיעשה הבית דין כפי ראות עיניהם". אמנם כנגד האחיעזר "יצא בר דורו הגאון בעל דבר אברהם… ודעתו דהיכי שאין קבלת המצוות לקיום, וידוע שיעברו עליהם – שאין לקבלם, וכדבריו כבר כתב הגאון בית יצחק… והובא בשו"ת באר חיים מרדכי… ורוח חיים… להר"ח פלאגי ז"ל, וכן הורה הגאון בעל ערוגת הבושם… וכן בשו"ת שואל ומשיב". אך ציין גם את מנהגם של רבנים רבים להתיר לגייר במקרה זה: "אלא דהרבה נהגו להתיר [ראה שו"ת בנין ציון ח"א קמ"ט, מהרש"ם ח"ג סי' ש"ס, חבלים בנעימים ח"ג סי' ע"ב] בכדי להציל שלא יטמא בין הנכרים, ולהצילו מאיסור נשג"ז [ראה ספר נהר מצרים דף קי"א ע"א מזה, וכן שו"ת משפטי עוזיאל יור"ד מה"ק סי' י"ד מה"ת סי' נ"ח]". בסופו של דבר הסיק שיש לגייר בנות זוג נוכריות בלא לחוש לדין נטען ולשם אישות, אך התנה זאת בכך שישמרו מצוות, ולכן "היכא דלא תתנהג כבנות ישראל הכשירים – אז אין לקבלה".

אין לקבל גרים שאינם מתכוונים לשמור מצוות אך בדיעבד אם קבלום יש לקרבם

בפתח דבר לספר נחלת צבי, מובאת עמדתו הברורה נגד גיור מי שלא ישמור מצוות: "עם ישראל פתח שעריו לכל מי שבקש להכנס בכרם ד', קיבל כל שבא לחסות תחת כנפי השכינה, העניקה לו הזכיות בשויון מוחלט כלבן עמה, אבל דרשה מכולם השתרשות גמורה בתרבותו ודביקות נפשית ברוחו של עם ישראל, קבלת עול המצות, קליטת רוח היהדות ברוח ובנפש, וקבלת ערכי האומה ואורח חייה. ואין שום ערך בדברי נכרי הבא להצטרף לעמנו כשרק מודיע שהוא רוצה להיות יהודי, כל זמן שאינו רוצה להשתעבד לחוקי התורה ולהידבק ברוחה – לכן אין לקבלם".

על דבריו אלו נשאל בשאילת ישורון א, כב (נדפס גם בנחלת צבי עמ' רז, מילואים לעמ' סו) על ידי רב אחד שכתב שאם לא נגייר גרים כאלו יש חשש שיאבדו מישראל או שילכו לרב רפורמי. והוסיף: "ועל כגון זו אמרו: ניחא ליה לחבר וכו' [שבת ד'], וכפי שכתב הגאון רח"ע גראדנזעסקי ז"ל [שו"ת אחיעזר סי' כו] בשם הגאון בעל דברי חיים זצ"ל, לצדד להקל באופן שיש לחוש דלא ליתי לידי עבירות חמורות – מתירין איסור קל, ובפרט בכהאי גוונא וכו', אם כן מצוה לקבל גר כזה".

והשיב הרב פלדר שאמנם יש מצווה לקבל גרים שבאים לשם שמיים, אך הבהיר שגם האחיעזר בשם הדברי חיים לא היקל אלא במקרה שבו "מדובר שקבלה דת קדשינו, אלא החשש הוא משום לזות שפתים, ובכדי שלא לבוא לידי עבירות חמורות – מתירין לו איסור קל וכו'". אך במקום "דאין הגירות כדין, וכפי שביארתי בספרי נחלת צבי [עמוד עב] – אז אין לקבלו, שהרי צריכים להמתין עד שיתברר צדקתו". ולכן הסיק ש"כשידוע בבירור שדעת הגר שלא לקבל המצוות ולשמור הדת – אין להזקק לגירות, ועל כגון דא אמרו: לפי ראות עיני המורה". אמנם "בדיעבד, כשגיירו אותו, אמרו בשם רב שהלכה כולם גרים הם… וזהו מפני שבמקצת היתה כוונתו לשם שמים, אז אין דוחין אותו כשם שדוחים הגרים תחלה, אלא מראים לו קירוב פנים שמא גיירו לשם שמים".

מחלוקת האם בגיור אומרים 'דברים שבלב אינם דברים'

בספרו נחלת צבי ח"א (עמ' קסג-קסה) הביא הרב פלדר את מחלוקת האחרונים אם אומרים בגירות "דברים שבלב אינם דברים". דבריו נכתבו לרב ישראל בארי שכתב שנהוג לקבל גם גרים שהולכים לגור בקיבוץ חילוני וידוע שלא ישמרו מצוות (לקמן כח, כ). הרב פלדר השיב לו שיש לחוש לדעת ה'בית יצחק' וסיעתו, ולברר היטב שהגרים שלפנינו אכן מתכוונים בליבם לקיים את המצוות. אך מאידך, אם קיבלו גר כזה, שאמר בפיו שמקבל המצוות – אנו חוששים לדעות שדברים שבלב אינם דברים, ולכן לחומרא הוא נחשב לספק גר. ודחה את הסברה שהביא הרב בארי, שהגדרת 'קבלת המצוות' היא הסכמה שהמצוות חלות על האדם למרות שאינו מתחייב לשמור אותן, וכתב "אם אינו מקבל על עצמו המצוות" מתוך כוונה לקיימן – "אי אפשר לקבלו".

לסיכום, עמדתו של הרב פלדר היא שאין לגייר גרים שלא ישמרו אורח חיים דתי, אלא שאם גיירו אותם והיתה להם קצת כוונה לשם שמיים – הגיור תקף ויש לקרבם. ואם לא היתה כוונה לשם שמיים, אלא רק דיבור מהשפה ולחוץ – יש ספק בגיורו, שכן יש סוברים שדברים שבלב אינם דברים, ויש להחמיר מספק.

---

[1] ראו: 'העלייה השלישית (1923-1919): חיזוק התשתית של הבית הלאומי', באתר 'הספרייה הווירטואלית של מטח'.

[2] חושב לפי נתוני אוכלוסייה כללית. ראו: 'US Population From 1900', באתר 'demographia.com'.

[3] בקרב ילידי ארה"ב והדור הצעיר, ההזדהות עם התנועה הרפורמית היתה באחוזים גבוהים יותר.

[4] בתחילת התשובה בסימן נז, ביאר את מה שהיא חשבה בעת שהתגיירה, "כסבורה שתצא ידי חובתה במה שתאמין בה' ותחדל לבקר עוד את בית מסגד (כנסייה) שלהם, כי אם תלך לפעמים לבית הכנסת ותקרא בשם יהודית (וכמו שכתוב: 'אמרו אחיכם שונאיכם מנדיכם למען שמי יכבד ה", כסבורים שדי כבוד חלקו לה', במה שבשם ישראל יכונו)".

[5] בתרע"ז הגיע הרב יעקב שולמן לשמש כשוחט בטימינס, ורק כעשור אחר כך הוקמו מוסדות יהודיים כבית כנסת ובית ספר.

[6] מבין הרבנים הרבים שהיו מקילים והיו קשורים לרב פיינשטיין, היה הרב אשר מורציאנו (תרפ"ה-תש"פ), סבא של הרב מאור קיים שליט"א, ראש מכון הר ברכה. הרב מורציאנו גדל בטנג'יר, למד במרוקו אצל הרב רפאל ברוך טולידאנו והרב יוסף משאש. היגר לארה"ב בשנת תש"ח, ולזמן קצר שימש כרב בית כנסת בפילדלפיה. לאחר מכן הגיע לניו יורק, ושימש שם כרב בית כנסת ספרדי (של יוצאי טורקיה ויוון) במשך יותר משישים שנה, בתחילה בברונקס ואחר כך בקווינס. הרב מורציאנו נהג לנסוע מעת לעת לרב פיינשטיין לשאול אותו בהלכה. נהג כדעת רוב הרבנים שהקילו לגייר לשם 'זהות יהודית', והצהיר שנהג כך כפי שלמד מרבותיו בצפון אפריקה. למעלה ממאתיים תעודות גיור נמצאו בארכיון שלו.