בפרק זה נלמד את תשובות רבני גרמניה, ובסופו על פרשיית גיור בדנמרק. מכיוון שבגרמניה ההתבוללות ונישואי התערובת התחילו מוקדם יותר, יש חשיבות מיוחדת לתשובות שניתנו על ידי גרמניה. נפתח במבוא היסטורי על מנת להבין ביתר שאת את הרקע לתשובות.

א – גרמניה

כיוון שתנועת ההשכלה והחילון החלו במערב, מטבע הדברים בקהילה היהודית שבגרמניה החלו תהליך החילון וההתבוללות באופן החמור והקשה ביותר, ובה התרחשה ההתמודדות המטלטלת ביותר עם המודרנה בתחילת העת החדשה.[1] התרבות הגרמנית בתחילת המאה התשע עשרה (החל משנת תק"ס, 1800) הגיעה לשיאה מבחינה פילוסופית וספרותית. גם מבחינה כלכלית, תעשייתית ומדעית, גרמניה התפתחה בקצב מהיר. איחוד הממלכות הגרמניות תחת הנהגתה של פרוסיה בשנת תרל"א (1871), האיץ מאוד את התפתחותה, עד שלקראת סוף המאה התשע עשרה היתה גרמניה המדינה המפותחת ביותר. יהודי גרמניה היו שותפים בכל זה, והתעשרו והתקדמו מבחינה חברתית וכלכלית. ולמרות שהיתה בגרמניה גם אנטישמיות רבה, שיקולי התועלת גברו, והגרמנים נתנו ליהודים אפשרות להתקדם ולסייע לפיתוח המדע והכלכלה של ארצם. היו גם לא מעט גרמנים הגונים שהתייחסו בדרך ארץ ליהודים.

התנועה הכללית של רוב היהודים בגרמניה היתה לכיוון של התערות בחברה הגרמנית, שהובילה אז את העולם. מהם שהתבוללו לגמרי, רבים התבוללו למחצה, ואף היהודים שנותרו נאמנים לדתם העריצו את התרבות הגרמנית ושפתה ורחשו להן כבוד עצום, עד שבמשך הזמן גם גדולי הרבנים דיברו גרמנית צחה וכתבו את ספריהם ומאמריהם בגרמנית.

ככלל, תהליך החילון התחיל בערים הגדולות ומשם נמשך לעיירות ולכפרים הקטנים. בדרך כלל, בני הדור הראשון לחילון עוד שמרו מסורת, בני הדור השני שמרו פחות מסורת אבל רובם הגדול עוד הקפיד להתחתן עם יהודים. מבין בני הדור השלישי כבר היו רבים שנטשו את הקהילות והתבוללו בנישואי תערובת. זה היה הרקע לשאלות הגיור בעת החדשה.

גרמניה ומערב אירופה

מבחינה תרבותית-יהודית, כל הממלכות שבהן דיברו גרמנית נחשבו כשטח אחד, ובכלל זה כל ממלכות גרמניה, כולל שטחי פולין, שהיו מסופחים לפרוסיה, וכן אוסטריה. וכן הולנד, ששפתה ותרבותה דומות לתרבות הגרמנית. גם מדינות מערב אירופה, ובראשן אנגליה וצרפת, היו מפותחות מבחינה תרבותית, מדעית וכלכלית, אולם הקהילות היהודיות שבהן, בתחילת אותה תקופה, היו קטנות, ומשקלן בשיח היהודי סביב בעיות השעה היה מועט. בנוסף, גם השיח שהתקיים באנגליה ובצרפת נגרר אחר השיח שהתקיים בגרמניה, שכן היהודים שבצרפת ובאנגליה היו קשורים ליהדות גרמניה, עד שיהודי צרפת נחשדו כמשתפי פעולה עם מדינות גרמניה, ורבני אנגליה הגיעו מגרמניה. גם רובם המכריע של המהגרים לארה"ב עד שנת תר"ל (1870), הגיעו מיהדות גרמניה. כך שהתהליכים שהתרחשו בגרמניה השפיעו על הקורה בכל החברות היהודיות שבמדינות המערב. בגרמניה קמה התנועה הרפורמית ואחריה הקונסרבטיבית, ומשם הן התפשטו לארה"ב. בגרמניה גם התפתחה תנועת 'תורה עם דרך ארץ' שחרתה על דגלה שילוב של לימודי קודש ומדע, וכל היהודים הדתיים בגרמניה קיבלו את עקרונותיה, עד שכל הרבנים היו גם בעלי תואר ד"ר. בגרמניה התפתחה לראשונה העמדה שתמכה בהפרדת הקהילות, לפיה נאמני התורה, האורתודוקסים, צריכים להיפרד מהיהודים הרפורמים, והיא היתה הבסיס להקמתה של 'אגודת ישראל'. לעומתם, רבנים רבים התנגדו להפרדת הקהילות, ובהמשך תמכו בתנועת 'המזרחי'.

דמוגרפיה יהודית בגרמניה ובמערב אירופה

המצב המדיני והחוק בגרמניה ובמערב אירופה

לפני שכבש נפוליאון את גרמניה (בשנת תקס"ו, 1806), היתה גרמניה מפוצלת לכ-300 ממלכות, אחדות מהן חזקות, כדוגמת אוסטריה ופרוסיה. לאחר תבוסת נפוליאון (תקע"ד, 1814), כללה גרמניה 30 ממלכות שאוגדו בקונפדרציה, כאשר אוסטריה, ואחריה פרוסיה, היו הממלכות המובילות. במשך הזמן פרוסיה התחזקה, ובסדרת מלחמות והסכמים בשנים תרכ"ד-תרל"א (1864-1871), איחדה תחת שלטונה את כל הממלכות הגרמניות זולת אוסטריה. במקביל, אוסטריה המשיכה לשלוט בשטחים רבים במרכז אירופה ובמזרחה, ועיקרם הונגריה וגליציה.

מתחילה החוק אסר נישואי תערובת. כלומר הנישואין נערכו על ידי אנשי דת – יהודים אצל רבנים, ונוצרים אצל כמרים. במסגרת זו לא היתה אפשרות לבני שתי דתות שונות להינשא, ובהיות השלטון נוצרי, התיר התנצרות ואסר גיורים. המגיירים והמתגיירים היו צפויים לעונשים כבדים. יהודים שרצו להתחתן עם נוכרים היו מוכרחים להתנצר כדי שנישואיהם יהיו מוכרים על פי החוק. יוצאת דופן היתה ממלכת הולנד הקטנה שקמה כמדינת חופש, וכבר משנת ש"מ (1580) הנהיגה חופש דת, ואיפשרה נישואין אזרחיים וגיור. זו הסיבה שאנוסים רבים נמלטו מספרד ופורטוגל להולנד. גם ארה"ב נוסדה כמדינת חופש, שמותר היה לקיים בה נישואים אזרחיים וגיורים בלא הגבלה. אולם במדינות אירופה החוק אסר נישואי תערובת וגיורים, ואף חייב את היהודים להיות שייכים לקהילתם (מלבד בהולנד).

בעקבות המהפכה הצרפתית בתקמ"ט (1789), הותרו בצרפת נישואים אזרחיים וגיורים. היתר נישואין אזרחיים כלל היתר לבני דתות שונות להירשם כנשואים על פי החוק בלא אישור דתי. במשך כעשר השנים שצרפת בהנהגת נפוליאון שלטה במערב אירופה, חוק זה הוחל גם שם. לאחר תבוסת נפוליאון, בצרפת נותרו החוקים על כנם, ואילו בממלכות גרמניה ואוסטריה חזרו החוקים הישנים שאסרו נישואים אזרחיים וגיורים לקדמותם, אולם כיוון שערכי החירות, החופש והשוויון כבר היו נוכחים יותר בחברה, החוקים הישנים לא נאכפו בחומרה כבראשונה.

באנגליה, החל משנת תקצ"ו (1836), ניתן היה לרשום נישואים מעורבים אצל איש דת אחרת, אולם עדיין אסור היה לגייר, ומי שרצה להתגייר עשה זאת בהולנד.

בשנת תר"ח (1848), הותר ברוב מדינות גרמניה, ובכללן פרוסיה שהיתה הגדולה והחזקה שבהן, לקיים נישואים אזרחיים ולהתגייר. כתוצאה מכך, בסביבות שנת תר"י (1850) החלו להיכתב התשובות הראשונות אודות גיור בנות זוג נוכריות. בעקבות הקמת הרייך הגרמני בשנת תרל"א (1871), שכלל את כל שטחי גרמניה ועוד שטחים גדולים מפולין (חבל פוזנא) וצ'כוסלובקיה, בשנת תרל"ה (1875) נקבע בכל הרייך הגרמני חוק נישואין אזרחיים, וכן הותר להתגייר.

חילונים ורפורמים בגרמניה ובמערב אירופה

תחילת השפעתה של המודרנה על מקצת מבני הקהילה היהודית בגרמניה היתה עוד לפני המהפכה הצרפתית. אולם בשלב זה רוב ניכר של הציבור היהודי בגרמניה עוד לא נחשף להשכלה במלא עוצמתה, וגם לאחר המהפכה הצרפתית עדיין שמר מצוות. בשני הדורות שלאחר המהפכה הצרפתית, בערך בין השנים תק"ס-תר"י (1800-1850), רוב הציבור היהודי בגרמניה נפגש עם המודרנה והושפע ממנה, עד שבסיום תקופה זו רוב היהודים הפסיקו לקיים מצוות והזדהו עם התנועה הרפורמית. המיעוט שהמשיך לשמור מצוות קרא לעצמו אורתודוקסי (מקור המילה ביוונית, ומשמעותה: האוחז בדעה הישרה והנכונה, כאשר הציבור החילוני והרפורמי החשיבו אורתודוקס כשמרן שאינו מסכים לשינויים). היו גם שעזבו לגמרי את היהדות והתנצרו.

התנועה הרפורמית התגבשה בשנת תר"ד (1844), דור לאחר הופעת ניצניה הראשונים. כבר בתחילתה השיגה רוב בקהילות היהודיות שבערים. בחלק מהמקומות ניסו הרפורמים להביא לסגירתם של תלמודי תורה ומקוואות. בעקבות זאת, היו קהילות אורתודוקסיות שביקשו להיפרד מכלל הקהילה, שנשלטה על ידי הרפורמים. בקשה ראשונה לכך הוגשה בפרנקפורט בתר"י (1850), על ידי רש"ר הירש. בפועל הקהילות האורתודוקסיות הנפרדות קיבלו אישור מהשלטונות לקיים קהילה נפרדת בשנת תרל"ז (1877). אולם ברוב ערי גרמניה קהילות האורתודוקסים הגיעו להסכמה עם הרפורמים על האפשרות לקבל במסגרת הקהילה היהודית המאוחדת את כל הנדרש לשמירת המצוות כהלכה, ובכך נשמרה אחדות הקהילה היהודית.

בשנת תר"ס (1900) מספר היהודים האורתודוקסים הגיע לכדי עשרה עד עשרים אחוז מכלל יהודי גרמניה.[4] כביטוי למתרחש באותה תקופה נזכיר את עדותו של הרב עזריאל הילדסהיימר (נולד בתק"פ, 1820), שתיאר את עליבות מצבה של היהדות בימי נעוריו. דבריו נאמרו בהרצאה בגרמנית בשנת תרכ"ז (1867): "לפחות תשע עשיריות מהצעירים באותה תקופה היו שייכים – מי לאלה שבזו לדת, מי לאלה שבגדו בדת, או במקרה הטוב לאדישים לה. אדם התבייש ממש להתהדר ביהדותו, אם זה בשמירת מצוות, אם זה רק בשם מוצאו. להיות משכיל ולהפנות גב לגמרי ליהדות נראה להם זהה. האובססיה של הרפורמים לרדיפה (נגד האורתודוקסים) לבשה ממדים שאפילו הקנאות של ימי הביניים לא היתה צריכה להתבייש בהם".[5]

כתב הסוציולוג ד"ר ארתור רופין בשנת תרע"ד (1914), לגבי הקהילות האורתודוקסיות באחדות מהערים הגדולות (פרנקפורט-דמיין, המבורג, הלברשטט, ברלין, מינכן), שחבריהם מורכבים משתי קבוצות: האחת "צאצאי משפחות נודעות לשם, שיחוס-אבות אינו נותן להם לסור מן המקובל", השנייה "מהַגרים ממזרח אירופה ובניהם של אלה".[6]

עוד כתב בסביבות שנת תר"ע (1910), שבגרמניה, אנגליה וצרפת, ישנה "שדרה שלמה של יהודים, שקוראים להם 'יהודי יום ־כפור', מפני שרק ביום היחיד והמיוחד הזה יבואו להיראות בבית־-הכנסת… הרוב המכריע של יהודי המקומות האלה אינו יודע משמירת השבת ומזהירות במאכלות אסורות". עוד כתב: "על פי האנקיטה (שאלון, סקר), שנעשתה אצל 1,850 קהילות יהודיות בגרמניה בשנת תרס"ד (1904), נתברר שרק  ב-487 קהילות יש מניין לתפילה בציבור בכל ימות השנה, בעת שב-1,147 קהילות אין תפילה בציבור אלא בשבת, וב-216 רק ב'ימים נוראים'".[7]

מתנצרים ומתגיירים

ככל שהרמה המדעית, הכלכלית והתרבותית עלתה בארצות המערב – כך גבר הפיתוי להתערות בחברת הרוב. היו יהודים שהתנצרו לשם כך, והיו יהודים שהתנצרו בעקבות שקשרו את גורלם עם בנות זוג נוכריות, משום שבמשך התקופה הראשונה (עד תר"י, 1850), על פי החוק לא יכלו לקיים נישואין בין אנשים מדתות שונות, ואסור היה להתגייר, ובני הזוג היהודים נאלצו להתנצר ולהתחתן בכנסייה. לפי הערכה מקובלת, בשנים תק"ס-תר"ס (כל המאה ה-19), התנצרו בגרמניה כ-22,500 יהודים.[8] ביניהם גם יהודים נכבדים.[9]

בשנים שלאחר תקע"ה (1815), כאשר בוטלו חוקי השוויון שהונהגו תחת השלטון הצרפתי, היתה עלייה בשיעור המתנצרים. היו אלה יהודים שביקשו לשמור על זכויותיהם, או יהודים שביקשו לקיים את נישואיהם לנוכריות על פי החוק. בסביבות ת"ר (1840), החלה ירידה באחוז המתנצרים. כפי הנראה שתי סיבות לכך: האחת, התקווה שעומדים לחוקק חוק שוויון זכויות. השנייה, בין השנים תר"ב-תרכ"ט (1842-1869), היתה הגירה של יהודים רבים מגרמניה לארה"ב, וכך יהודים שחשו מצוקה בשל זהותם היהודית יכלו להגר לארה"ב במקום להתנצר. אמנם בהמשך, החל מסביבות שנת תר"מ (1880), כשכבר הגיעו בני הדור השלישי לחילון, זהותם היהודית נשחקה, ושוב החל לעלות מספר המתנצרים.

בשנת תרצ"ט (1939), מנו הנאצים ימ"ש בגרמניה כ-12,500 'יהודים גמורים' שהתנצרו. מן הסתם היו עוד אלפי יהודים שהתנצרו לאחר תר"ס (1900) ונפטרו לפני תרצ"ט.

מספר המתגיירים היה פחות מעשרה אחוז ממספר המתנצרים. גיורים אלו כוללים גיורים רפורמים. [10]

נישואי תערובת

אחרי שחוק נישואין אזרחיים בגרמניה אושר, עלה מספר נישואי התערובת בהתמדה, והגיע לשיא בשנים הסמוכות למלחמת העולם הראשונה ובמהלכה. כלומר, מלבד המתנצרים, שכבר לא נמנו עם היהודים, היו נישואי תערובת של יהודים עם נוצרים. סך נישואי התערובת היה כ-4% מכלל היהודים שהתחתנו, ומספרם עלה בהדרגה עד שערב מלחמת העולם הראשונה עמד על כ-16%. בערים הגדולות, אחוז נישואי התערובת היה גבוה יותר.[11] שיעור הנישאים בנישואי תערובת המשיך לעלות והגיע בתרצ"ג (1933) ל-28%. ההערכה היא שבין השנים תר"ל-תר"צ (1870-1930) נערכו כ-50,000 נישואי תערובת בגרמניה.[12] עם עליית המפלגה הנאצית, הלך וירד השיעור עד מתחת ל-2% ערב השואה.

ב – הרב שלמה אֵיגֶר – תקמז-תריב

הרב שלמה אֵיגֶר (תקמ"ז-תרי"ב, 1786-1852). נולד לרבי עקיבא איגר בליסה, למד בישיבתו של אביו שעבר בינתיים לפוזנא, ונודע כבחיר תלמידי הישיבה. ליסה ופוזנא שוכנות באזור שבין גרמניה ופולין, שבשנת תקנ"ג (1793) סופח לפרוסיה הגרמנית, ומאז השפעת המודרנה על היהודים הלכה וגברה בו. לאחר נישואיו, עבר להתגורר בעיר חותנו ורשה למשך 35 שנים. בשנת תקצ"א (1831) עמד בראש ועד יהודי שהשתתף במרד הפולני מול השלטון הרוסי. במהלך המרד הפסיד חלק מרכושו וקיבל על עצמו את משרת הרבנות בעיר קאליש שבפולין. לאחר פטירת אביו בשנת תקצ"ח (1838), בקשו השמרנים בפוזנא למנותו לרב הקהילה במקום אביו, אך המשכילים התנגדו לכך ועכבו את מינויו עד שנת ת"ר (1840). לבסוף התמנה לתפקיד, אך לאחר כמה שנים הותש כוחו מהמלחמה עם המשכילים בעיר וחזר לרבנות העיר קאליש. בשנות כהונתו בפוזנא השיב לשאלות מרבני גרמניה ומערב פולין שהחלו להתמודד עם תופעות ההשכלה, החילון והרפורמה. רבי שלמה הוזכר בכתביו של אביו פעמים רבות, ונחשב לממשיכו.

השואל הוא הרב אלחנן (אלקן) רוזנשטיין (תקנ"ו-תרכ"ט, 1796-1869), שהיה רב ואב"ד בקהילה היהודית בברלין, מתלמידי רבי עקיבא איגר. היה מראשי הקהילה האורתודוקסית והתנגד למגמות ליברליות. השאלה נשלחה כנראה בין השנים ת"ר-תרי"ב (1840-1852).

עמדתו שמצווה לגייר את הנוכרייה כדי להציל את היהודי

בשו"ת רבי שלמה איגר יו"ד סי' לד, נשאל על ידי הרב רוזנשטיין מברלין אודות נער יהודי שאהב נוכרייה ובאו שניהם לפני בית הדין והיא מבקשת להתגייר, והם רוצים אחר כך להתחתן. הרב השואל חכך בדבר, משום שמחד היא באה לשם אישות, ומאידך אם לא יקבלו אותה, יש לחשוש שיישא אותה בגיותה. והסתפק השואל אם יש לבית הדין לחטוא בחטא קל ולגיירה כדי להציל את בן זוגה מחטא חמור. שכן מהגמ' שבת ד, א, מוכח שגם כדי להציל את חברו מעבירה שיש בה סקילה לא התירו לאדם אחר לעבור על איסור קל. אולם מנגד, אולי כיוון שהמתגייר בשביל דבר גיורו תקף, ואולי גם לבה לשמיים, יש לגיירה כדי שיזכה הנער להינצל מאיסור חמור שגדול עוונו מנשוא.

הרב שלמה איגר דחה את סברתו, וקבע שאין להתיר גיור לשם אישות על סמך ספק שאולי כוונת הגר לשם שמיים, שכן תמיד יש ספק שכזה ובכל זאת הורו חכמים שלא לגייר לשם אישות, שכל אימת שיש חשש שהגיור לשם דבר אחר – אין מקבלים. אולם למעשה פסק שמכיוון שבמקרה זה הדבר נעשה על מנת להצילו מחטא חמור, אפשר לגיירה מדין 'חטא כדי שיזכה חברך'.

לשם כך בירר בהרחבה את גדרי "אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך", וקבע בהם תשעה כללים: א. יש סוברים שמותר לעבור על איסור דרבנן כדי להציל מחטא דאורייתא חמור (אליה רבה שו, לג), והאיסור לקבל גרים שבאים לשם אישות הוא מדברי קבלה. ב. אומרים לאדם חטא כדי לזכות במצווה דרבים (גיטין לח, ב), וכן כדי להציל רבים מעוון (תוספות שבת ד, א 'וכי'). ג. אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברו במצווה רבה (תוס' שם על שחרור מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כדי שיקיים מצוות פרו ורבו). ד. אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברו כשהחבר לא פשע (שם). ה. הרשב"א חלק על סעיפים ג-ד (כי לדעתו אין מצוות עשה שלא לשחרר מי שחציו בן חורין). ו. חידש שלדעת תוס' גם במקרה של 'פושע', אם הוא נקלע לעבירה ברשלנות (שאינו מזיד ואינו אנוס) – מצילים אותו רק מחטא שהוא עושה במזיד שחומרתו רבה, אך לא מחטא באונס שאינו חמור כל כך. ז. אומרים 'חטא כדי שיזכה חברך' על מנת להציל מעבירה שדינה 'ייהרג ואל יעבור', שכיוון שהחמירה בה התורה יותר מחיי היהודי – ודאי שיש להחשיבה יותר מחטא קל (לבוש שכח, יג). ח. אומרים 'חטא כדי שיזכה חברך' כאשר החטא יימשך ימים רבים (ט"ז שו, ה; מג"א ש"ו, כט). ט. לדעת חידושי אנשי שם, במצווה דרבים (שהותרה, לעיל כלל ב) ההיתר הוא רק כאשר למציל עצמו תהיה זכות, אולם ר"ש איגר סבר שיש לדחות סברתו.

בהמשך התשובה פירט כיצד לפי כל אחד מהכללים המוסכמים, אין איסור לבית הדין לגייר את בת הזוג הנוכרייה. נזכיר קצת משיקוליו: בדורנו לכאורה אין להציל את החוטאים בנישואי תערובת, כי בפשיעה חטאו, שכן "לא בפתע יסכים איש ישראלי לקחת אשה נכרית לו לאשה, לולי שקדם ביניהם הנאה מקירוב בשר". ובזה היה מזיד, כי "עצם הקירוב בשר עם הנכרית יש בו איסור משום לא תקרבו". אך מכל מקום יש להעמידו על חזקת כשרותו, ולהניח שהיא פיתתה אותו לכך, ואחר כך כשכבר גבר עליו יצרו נעשה כאנוס, ולפי כלל ו, יש להצילו מהחטא.

בנוסף, לפי כלל ז, כאשר מדובר בעבירה חמורה של 'ייהרג ואל יעבור' יש לחטוא כדי להצילו. וביאר שגם כאשר אין חשש שהבחור ייהרג על כך, "כיוון דחזינן שעבירה זו שנואה לפני המקום יותר מעבירת איבוד נפש מישראל, דהרי ציוה לעמוד בפני העבירה באיבוד נפש, על כן, כמו דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש – כך אין דבר עומד מפני פקוח והצלה מעבירה כזאת… ואם כן יש לומר בנידון דידן נמי, הרי הבא על עכו"ם בפרהסיא – קנאים פוגעים בו, ועל כרחך שנוא מעשה זה ותועבה לפני המקום יותר מאיבוד נפש, ועל כן אין לך דבר שעומד בפני פקוח והצלה ממעשה זו, ואומרים חטא כו'". ויש להוסיף את הסברה שבכלל ח, שכיוון שהעבירה תהיה תמידית, יש לחטוא כדי להצילו מכך. והחטא הוא גם עבור מצווה רבה של פרו ורבו, כי רק אם תתגייר יקיים בילדיו ממנה מצוות פרו ורבו, ולפי כלל ג יש להצילו.

והוסיף שאין לאסור את הגיור כדי שאולי הבחור יחזור בתשובה ולא יינשא לה, שכן "אחר שכבר כרוך אחריה כל כך, והדור פרוץ טובא, קרוב שבל יהא יכול התאפק מלישא אותה", והרי זה כמילתא דלא שכיחא. ודחה את טענת הרב השואל שהבחור חטא בשאט נפש, כי יש לומר שיצרו גבר עליו, "כפי משפט הנערים ומעשיהן בדור הזה".

עוד הוסיף סברה לפי כלל ב, שלעיתים רצוי לגייר את הנוכרייה כדי שלא ילמדו לחיות עם נוכריות בלא גיור: "אם לעיני הבית דין שבדור הרע הזה, בעוונותינו הרבים שגבר המינות ופרצו התאוות, ורבים יתאוו לישא נכריות, אך הבושה אשר עודנה קצת מונעם מזה, ואם הנער הזה שמחזיקים אותו בעירו לישר הולך, ככתוב בדברי מעלתו, ימעול מעל זה לישא נכרית – עוד אחרים יכפרו ידם בהאי גברא לעשות כמעשהו, כי על ידו תרופף מסווה של בושה, אם כן יש לומר הוי כמו להציל מעבירה דרבים".

לסיכום, על פי כמה טעמים הורה ר"ש איגר לגיירה: א) מדובר בהצלה מעבירה חמורה ששקולה כאחת מג' העבירות החמורות. ב) העבירה תהיה עבירה מתמדת. ג) על ידי עבירה זו גם יתבטל ממצווה רבה של פרו ורבו. ד) בדור זה, שבו רבו הפרוצים והמתאווים לישא נכרית אך מתביישים, יש לחוש שאם לא יגיירו אותה, והבחור יישא את האשה בגיותה – רבים ייכשלו ללמוד ממנו לשאת גויה. ה) האיסור לקבל גרים שאינם הגונים אינו מן התורה אלא מדברי קבלה. ו) הבחור אינו פושע אלא נקלע לקשר מתוך תאוותו שנתחזקה עד שאינו יכול לפרוש ממנה.

מתוך כך למדנו את החשיבות העצומה של הצלת כל יהודי מנישואין עם גויה, עד שלשיטת ר"ש איגר אף אם יש בכך עבירה מדברי קבלה – מצוה על בית הדין להיכנס לכך.

התיר לגייר למרות שמסתבר שלא תקיים אורח חיים דתי

השאלה הגיעה מהקהילה היהודית בברלין, שבאותה תקופה רבו בה מאוד האנשים שלא שמרו מצוות כהלכה. שכן בכל קהילות יהודי גרמניה של אז, הדתיים כבר היו מיעוט לעומת הרפורמים, קל וחומר שכך היה בעיר הגדולה ברלין. וכן למדנו ממה שכתב הרב שלמה איגר לרב רוזנשטיין בשאלה אחרת (שו"ת רבי שלמה איגר יו"ד כה), שיש להקל בהלכות מקוואות כדי לבנות מקווה חדש, כי "היינו נשי צנועות אולי בעירכם מיעוטא נינהו נגד קלות הדעת המזלזלות בטבילת נידתן". גם בתשובתו על הגיור תיאר שבדור זה "גבר המינות ופרצו התאוות, ורבים יתאוו לישא נכריות אך הבושה אשר עודנה קצת מונעם מזה", כלומר עבריינים רבים מתקשרים לנוכריות, אבל עדיין מתביישים לשאתן בעודן נוכריות.

על כן בחור שקשור לגויה, וכנראה חטא עמה בקירוב בשר, וגם אם לא יגיירו אותה ימשיך לחיות עמה באיסור – מסתבר שאינו מקיים אורח חיים דתי. ואם לדעת הרב שלמה איגר אין לגייר את מי שלא תקיים אורח חיים דתי, במציאות שכזו היה חייב לציין שהגיור מותנה בכך שבית הדין ידע שישמרו מצוות כהלכה, ולא כמנהג המינים והפרוצים הרבים שבדור. ומה שכתב שהבחור מוחזק ל"ישר הולך", היינו שהיה שייך לקהילה האורתודוקסית למרות שעבר עבירה חמורה בהתקשרותו לנוכרייה. ואולי גם נחשב לאדם הגון וחרוץ בעבודתו, ולכן אחרים עלולים ללמוד ממנו להקל לשאת נשים נוכריות. בכל אופן, מכך שלא כתב שכדי לגייר חובה שבית הדין יעריך שהגיורת תקיים אורח חיים דתי, כפי שהמחמירים התריעו בדורות שלאחר מכן, מוכח שלדעתו מותר לגייר לשם 'זהות יהודית'.

ג – הרב אליהו גוטמכר – תקנו-תרלה

הרב אליהו גוטמכר (תקנ"ו-תרל"ה, 1874-1796). מגדולי הדורות האחרונים. נולד בחבל פוזנא שבין גרמניה ופולין, למד אצל רבי עקיבא איגר. משנת תקפ"ב (1822) שימש ברבנות בפלשן והקים בה ישיבה גדולה. משנת תר"א (1841) שימש כרב בגריידיץ (בסקסוניה שבמזרח גרמניה). היה מגדולי התורה, הקבלה, הדרשנות והחסידות. רבנים רבים שאלו אותו בהלכה, והמונים ביקשו את ברכותיו. היה חברו של הרב צבי הירש קלישר ביוזמה ליישוב הארץ, וביאר שישראל צריכים להתאמץ להביא את הגאולה בדרך הטבע. על שמו נקרא הקיבוץ 'שדה אליהו'. תשובותיו בעד הגיור בעלות חשיבות עצומה.

עמדתו – יש לגייר כדי להציל מהתבוללות למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי

הרב אליהו גוטמכר ביסס באופן העמוק ביותר את העמדה שצריך להתאמץ לגייר את בני ובנות הזוג הנוכרים כדי למנוע התבוללות. בשלוש תשובות ארוכות (אדרת אליהו יו"ד פה-פז) ביאר שצריך להשתדל לגייר אותם ואין להירתע מכך. אמנם לא עסק במישרין בסוגיית שמירת המצוות, אולם מתוך השאלות ניכר היה שמדובר בגרים שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי. ומכך שלא התריע על כך שבית הדין יכול לגייר רק אם יהיה משוכנע בכוונתם לשמור מצוות, מוכח שלדעתו יש לגיירם גם בלא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי. כך ניתן ללמוד גם מעמדת הרבנים המחמירים שהתייחסו מאוחר יותר לגיורים שנערכו בגרמניה, והתנגדו להם מפני שהגרים לא שמרו מצוות. וממילא ברור שבתמיכתו הגורפת בגיור יש הסכמה לגייר בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי.

כאמור, תשובותיו אודות גיור בני זוג נוכרים למניעת התבוללות הן מהראשונות והיסודיות ביותר, אך נדפסו שנים רבות אחר פטירתו, בשנת תשמ"ד על ידי מוסד הרב קוק. כפי הנראה רבנים רבים שאלו לדעתו בנושא זה וסמכו עליו, שכן הוא חי במקומות שבהם נישואי התערובת היו רווחים בתחילה, וממילא תשובותיו והדרכותיו קבעו את התקדימים ההלכתיים שעל פיהם נהגו בפועל רבני דורו והדור שאחריו.

מצווה לגייר את בנות הזוג הנוכריות

בשו"ת אדרת אליהו יו"ד פה, בתשובה משנת תרכ"ז, נשאל באופן כללי על גיור בני זוג שבנישואי תערובת, "יען שיש רשיון בחוק המדינה להיות רשאים לישא נשים נוכריות, ונעשה הקישור אצל השופטים (נישואין אזרחיים), ושוב אין מבוא לנתק הקשר (על פי החוק). ויש אשר גם הנוכריות מבקשות לכנס בדת יהודים, וכבר הם יחד והולידו ילדים זרים, וגם בעליהן הישראלים מחכים ומצפים על החסד הזה".

בתשובתו ביאר ש"מצווה יש לקרב בכל האפשרי", ו"המצוה והחיוב שלא להתחסד בכזה להיות דוחה העסק הזה". וזאת על אף שהיה ידוע שבני הזוג היהודים היו רחוקים משמירת מצוות, וממילא היה צפוי שגם בנות זוגם לא ישמרו מצוות כהלכה. יתירה מכך, הרב השואל סבר שצריך להפרישם שלושה חודשים לפני הנישואין, אולם למעשה "רחוק לומר שיעשו כן, ואם נגזר עליהם כזאת – יהיה עיכוב אפשר לגמרי לכל העניין". כלומר, למרות שכל עתידם ביהדות תלוי בזה, "רחוק לומר" שיסכימו לפרוש שלושה חודשים כדי להתגייר. ואם כך ביחס לפרישה של שלושה חודשים עבור התהליך החשוב ביותר מבחינת יהדותם, איך אפשר לצפות שישמרו שבת, כשרות ונידה?! למרות זאת הורה הרב גוטמכר שמצווה לגיירה, ולהזדרז "להקדים להמצוה בכל האפשרי", שמא תאבד השעה והאשה כבר לא תרצה להתגייר, והיהודי יתבולל.

לא זו בלבד, אלא שכאשר דן בחשש שהגיורות ירחיקו את בעליהן היהודים משמירת מצוות, כתב: "מה לנו לאמור כזאת בזמן הזה, אשר מתערבין ולמדין מן הנוכרים די והותר, וקרוב כפי הרבה בחינות, שהגיורת מדקדקין אף יותר מהילודין ישראלית… ושמעתי הרבה נשים וגיורות שנכנסו לדת רק בשביל לחתן בישראל, והיו אחר כך מדקדקין בכל דיני ישראל בדרך הפלא". שוב למדנו, שהרב גוטמכר ידע שבני הזוג היהודים אינם דתיים, ולכן סבר שייתכן שדווקא בזכות גיור נשותיהם יתקרבו יותר למצוות, שכן שמע שיש גיורות שמדקדקות במצוות. כלומר למרות שבדרך כלל הגיורות המגיעות באופן זה אינן מדקדקות במצוות, שמע על גיורות רבות שמדקדקות במצוות "בדרך הפלא", כלומר מעל ומעבר למה שהיה צפוי. ביחס לטענה שאם האשה תתגייר היא תתחייב באיסור נידה ותעבור עליו, השיב שאין ביטחון שאכן יעברו על איסור נידה, ואולי כן ישמרו, ולעומת זאת בזוגיות עם גויה "יש נדה דרבנן ודאי, וביאת נכרית דרך אישות שלוקין מן התורה". (ראו לעיל ה, כא-כג).

בנוסף, בכל תשובתו הארוכה, שבה הרחיב בשאלה זו מצדדים שונים, לא ביקש לחקור את המבקשים להתגייר ולוודא שיתחייבו לקיים אורח חיים דתי. להפך, בסוף התשובה כתב שאין מקום להסתפקות ולשיקול דעת, ויש להזדרז ולגייר: "לענ"ד דאין שום ישוב הדעת בדבר הזה, ורק להקדים להמצוה בכל האפשרי. וזה כדי להציל הבעל, וגם שלא יוָלד עוד ממנו זרע פסול, וגם למצא תיקון להנולדים כבר". והוסיף שיש למעט "באמירת החומרא", ו"אין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, וכן הוא ביו"ד רסח, ב. ולהפיס (ולפייס) באמירת שכרן של מצוות, הכל כמבואר בשו"ע. יש לתרגם להן יפה ולהוסיף, כמו שכתב השו"ע, ומאריכין בדבר זה כדי לחבבן". משמע שדי בכך שהמתגיירת תסכים להתחייב במצוות ותביע רצונה להיות יהודייה. ואין להרתיעה בזה מדי, ולכן אין דרישה שתתחייב בכנות לקיים את המצוות, אלא על בית הדין להסביר לה את ערכן וחשיבותן.

גיור נוכרי שנשוי ליהודייה למרות כוונתו המפוקפקת

בשו"ת אדרת אליהו יו"ד פו, נשאל על "אשה שנשתמדה (התנצרה) חמש שנים ונשאת לגוי, ועתה היא מעוברת, וגם יש לה כבר ממנו בן ובת, ורוצים לכנס לדת יהודית, וגם להילדים. ורצה לידע טכסיס העניין, וגם חש שעשו רק למען לקבל עשירות מאם האשה ואחיה ואחר כך יחזרו לגיותן". כלומר המניע לשם אישות וממון שיקבל בזכות התקרבותו למשפחת היהודייה שהיתה עשירה. ואולי גם כדי שאשתו לא תנושל מהירושה, שכן יהודים רבים נהגו לנשל את ילדיהם המתבוללים מהירושה.

השיב הרב גוטמכר שאמנם לכתחילה אין לקבל גר כשיש חשש כזה, אולם כיוון שהאשה וילדיה יהודים, "ודאי נכון להצילם ולקבל אותו גם כן, אף אם הוא קצת נגד הדין". ואף שאין חובה להפריש קטן שעושה עבירות, כמבואר בשו"ע או"ח שמג, א: "קטן אוכל נבלות – אין בית דין מצווין להפרישו". אולם כאן שיגדלו להיות כגויים, יש להצילם מטמיעה בגויים. ולמרות שקשים גרים לישראל, "ופירש הרמב"ם… לפי שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו, וכמו הערב רב שבמדבר, ומכל שכן בנכרי אשר יש מבוא לכתחילה לחשדו שיחזור אחר כך – מכל מקום צריכין אנו לדון גם לאורך צד, שיש סכנה לדחותו דלמא כוונתו לטובה, או על כל פנים סופו יהיה לטובה".

תשובתו עוסקת ביהודייה שלא קיימה אורח חיים דתי, שהרי היא התנצרה וחיה עם נוכרי חמש שנים, וגם הנוכרי המבקש להתגייר לא הביע רצון כנה לשמור מצוות, שאם היה מביע, היה הרב מוסיף זאת לזכותו. להיפך, דברי המתגייר עוררו חשד משמעותי שכוונתו לשם ממון בלבד, כדי ליהנות מעושרה של המשפחה. לכן הטיעון היחיד לגיורו, שהוא מבקש להתגייר ותו לא, ומכיוון שהוא מבקש, אולי יש לתלות שכוונתו לטובה. וביאר הרב גוטמכר שלמדנו בתוספות בשם ר"י (יבמות קט, ב, 'רעה'), שאם הגר מתאמץ להתגייר יש לקבלו. והביא ראיה מהאבות שלא קבלו את תמנע ונענשו. ולכן סיכם שיש לנהוג כמבואר בשו"ע יו"ד רסח, ב, "לאמור לו חומר דת ישראל, ומטעם… שלא יאמר אחר כך שלא ידע שכל זה הוא כן, ובזה ודאי אין מדקדקין הרבה, כמו שכתב השו"ע בכל גר, מכל שכן בזה, דאנן רוצים בו עבור האשה וילדיה וצער המשפחה שלא יהיה פיסול כזה להם".

לפי המתואר, קרוב לוודאי שהמתגייר לא ישמור אורח חיים דתי, ואף יש חשש סביר שלאחר שיזכו בירושה יחזרו הוא ואשתו להצהיר על עצמם שהם גויים, כפי שעשו רוב המתבוללים, כדי לזכות במעמד מכובד יותר בחברה הגרמנית עבור עצמם ועבור ילדיהם, וכדי להינצל מהגורל היהודי. ואף על פי כן הורה הרב גוטמכר לגיירו כדי לנסות להציל את הילדים מהתבוללות, ורק הצריך לומר לגר את חומר המצוות, שכרן ועונשן, שחלים עליו בעת הגיור, כדי שלא יוכל אחר כך לטעון שלא ידע שהגיור מחייב אותו בכך. כלומר לדעת הרב גוטמכר, הודעת המצוות נצרכת כדי שידע שבכניסתו ליהדות הוא נעשה מחויב במצוות, ואם יחליט שלא לקיימן – יישא באחריות לכך. והרב גוטמכר אף הזהיר במיוחד שלא להכביד עליו, ואם היה סבור שהמתגייר צריך להתחייב בכנות לקיים אורח חיים דתי, אדרבה, בגר כזה היה עליו להזהיר על הצורך להאריך בהודעת המצוות.

הסכנה בדחיית גר גדולה מהסכנה שבקבלתו

באדרת אליהו יו"ד פז כתב הרב גוטמכר יסוד חשוב נוסף, שיותר יש להיזהר שלא לדחות גר שאולי יקים בית נאמן בישראל, מאשר להיזהר שלא לקבל גר שמתגייר לשם דבר ואולי יחזור לסורו. שכך למדנו מהמקרה של תמנע שבאה לאבות הקדושים להתגייר ולא קבלו אותה, ויצא ממנה עמלק (סנהדרין צט, ב). "וכי סלקא דעתך דהאבות הקדושים דחו תמנע על לא חמס בכפה? הלא אברהם אבינו עשה פעולות לגייר, וכי ידחה אותה בבקשתה?! אלא ודאי שהיתה להם מציאות איזה ריעותא בה, ששפטו מכוח זה שאין רצונה לשם שמיים, רק לאהבת גדולת האבות או זולת זה איזה נגיעה…", ועם זאת טעו, שהיו צריכים לקרבה כהלל. "אם כן האחריות שיבטל נפש טוב, יותר סכנה מסכנה זו לקבל אינו ראוי, לכן ודאי יש להקל". בכך ביסס את עמדתו שאותה ביאר לפני כן, שכאשר יש ספק אם הגר בא גם לשם שמיים או רק לשם אישות, יש לקבלו: "יש לכל בעל הוראה יותר לצדד לקבלו מלרחקו, ובעוד שאין בירור שאין עושה לשם שמיים – מחויב לקבלו. דיש יותר אחריות בדחייה ממה שיש בקבלה אם הוא שלא כדין. דנחזי אנן, אם מטעה אותנו שאמר שהוא לשם שמיים והוא שקר, ועל זה קבלנו אותו – מה הרעש הגדול? הא מבואר ביבמות כד, ב, ובשו"ע סוף סימן רסח, שגם אם ודאי היה שלא לשם שמיים, וגם בית הדין ידעו זאת ועברו וקבלו, הוא גר גמור ככל דיניו…". כלומר, כל שיש ספק אולי המבקש להתגייר באמת רוצה להיחשב יהודי, יש לקבלו.

האזהרה כנגד קבלת גרים אינה שייכת לדורנו כשהמטרה להציל מהתבוללות

ואמנם הזהירו חכמים שלא לקבל גרים שאינם הגונים, וכדברי חכמים (יבמות קט, ב): "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים", והכוונה לאלה המשכנעים גויים להתגייר (תוס' שם). וזאת משום שקשים גרים לישראל כספחת כי הם מטעים את ישראל, וכפי שביאר הרמב"ם (איסו"ב יג, יח): "שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהם אחר שנתגיירו. צא ולמד מה אירע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה, וכן רוב הניסיונות האספסוף היו בהן תחילה". אולם ביאר הרב גוטמכר שבמצבנו אין לחשוש שהגרים יטעו את ישראל: "ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבר מה שאסור לגלות בפני עם הארץ רק לפני חכמים אמיתיים… והנה זה היה בדורות הראשונים, שהיו כולה כרם חמד ויש לירא מתערובת גרים. ועתה בעוונותינו הרבים שהפריצים פורצים בראש, שהם מראשי אלפי ישראל, מה יש לפחוד שילמדו ישראל מהגרים? הלוואי שלא ילמדו הגרים מרבים מהם. על זה שייך המליצה: בא ללמד ונמצא למד". כלומר כיוון שכיום יש יותר סיכוי שהגר יחזיר בתשובה את בן זוגו היהודי מאשר שיקלקל אותו, הרי שיש להשתדל יותר לגייר. וסיים הרב גוטמכר: "כתבתי זה רק שאין עתה לפחוד כל כך מן הגרים שיטו ישראל מדרך הטוב. מה שאפשר להטות לדרך לא טוב נעשה גם בלעדי הגרים".

ד – הרב צבי הירש קלישר – תקנה-תרלה

הרב צבי הירש קלישר (תקנ"ה-תרל"ה, 1795-1874), מגדולי הדורות האחרונים. נולד בליסה שבחבל פוזנא, בין פולין וגרמניה. לאחר חלוקת פולין בשנת תקנ"ג (1793), סופח החבל לפרוסיה הגרמנית. למד תורה מפי רבה של ליסה, הרב יעקב לורברבוים, ואח"כ אצל רבי עקיבא איגר. למד גם קבלה ופילוסופיה. לאחר חתונתו היה סמוך על שולחן חותנו בעיר טורון ועסק בתורה. בגיל 29, בשנת תקפ"ה (1825), התמנה לרב ודיין בטורון, ושימש בתפקיד זה ללא שכר במשך עשרות שנים, כשאשתו פרנסה את משפחתם מחנות קטנה. טורון היתה בפולין ונשלטה על ידי פרוסיה, ותושביה היהודים היו קשורים לתרבות הגרמנית (בשנת תרי"ט, 1859, מתוך 179 תלמידים יהודים, 155 למדו בבתי ספר נוצריים, אולם כפי הנראה רובם שמרו מסורת, אלא שהחוק חייב ללמוד בבתי הספר הללו). בשנת תקצ"ו (1836) החל לפעול למען יישוב הארץ. בשנת תר"כ (1860) כינס בטורון ועידה למען יישוב הארץ עם חברו הרב גוטמכר. בשנת תרכ"ב (1861) פרסם את ספרו 'דרישת ציון' על גאולת ישראל, מצוות יישוב הארץ וחידוש הקרבנות. בכל ליבו קיווה לעלות לירושלים, לקבוע ישיבה עם תלמידים, להשגיח על האמת והשלום, ולסייע ליישוב הארץ. אולם מחשבתו לא יצאה לפועל. על שמו נקרא הקיבוץ 'טירת צבי'.

רקע

בשנת תרכ"ה (1865), החלה בניו אורלינס שבארה"ב תופעה של מילת בני נוכריות שנשואות ליהודים ללא גיור, משום שהאימהות הנוכריות סירבו להטביל את בניהן ליהדות. הדבר היה בניגוד לעמדתו של הרב המקומי, הרב יששכר בער אילאווי, שהציג את עמדתו בעיתון היהודי-גרמני 'דער איזראליט', וביקש את תגובת הרבנים. עורך העיתון, הרב מאיר להמן, כתב שם תשובה האוסרת לקיים מילה זו, ואחריו הביעו רבנים נוספים מגרמניה את דעתם בנדון בעיתון זה. שניים מהרבנים הללו היו הרב צבי קלישר והרב עזריאל הילדסהיימר. ההתכתבות ביניהם מתועדת בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט-רל.

דעת הרב הילדסהיימר היתה שאסור למול את ילדי הנוכריות בלא גיור, והרב קלישר שהיה מבוגר ממנו בעשרים וחמש שנה חלק עליו וסבר שהדבר מותר. (ראו לעיל יד, ז-י).

עמדתו למול את בני הנוכריות כדי לפתוח להם פתח לגיור עתידי

בחלק הראשון של תשובתו ביאר הרב קלישר שאין איסור למול נוכרי לשם מצווה. לאחר מכן הוסיף וביאר שיש בזה אף מצווה, שכן מלכתחילה רצה ה' לתת את התורה לכל העמים, אך כיוון שלא היו ראויים לכך, נתנה לישראל, כדי שבעקבותיהם יתקרבו כולם לה': "וכמו שבאמת נעשה כן, כי כל מאמיני האומות יסודתם מתורתנו הקדושה, ומן כל הקורות אותנו אשר קרה לישראל מצב אמונתם, ואחרי אשר רצה יתברך לזכות יצוריו ולא זכו, בלי ספק פתח תקוה פתוח למו, שכל מי שיבוא להתגייר ולהסתפח בנחלת ד' – יזכה לאור אין סוף". "ועל כן, כאשר בא עכו"ם להמול – פותחין לו בזה בחירה חופשית", שכאשר ירצה "באמת ובתמים לבוא לעדת ישראל, בנקל יקבל הטבילה" וישלים הגיור. אבל "אם אין מלין אותו – מבטלין את בחירתו, כי לא בנקל ימסור נפשו לצער מילה בזקנותו, וכאשר מלין אותו נסיר מחיצת ברזל מלפניו, והבחירה קיימת לרצונו… ומה שאמרו: 'קשים גרים וכו", היינו אם לבו בל עמו באמת ובתמים".

אחר כך ביאר הרב קלישר ש"אם בעכו"ם הדין כן, שאין בזה עוון רק מצווה, כל שכן בילד אשר אביו ישראל ואמו הנכרית לא תמחה מהמילו, שמצווין אנו לפתוח לו פתח תקוה למולו כעת על דעת אביו, וכשיגדל יוכל מהר לעשות כרצון אביו לטבול עצמו כדת וכדין. ואם אין מלין אותו – דוחין אותו בידים מעדת ישראל, ולא ככתוב ואל ידח ממנו נדח".

עוד הוסיף לבאר שכאשר "אביו ישראל, יותר מחוייבין להכין לו דרך הבחירה… כי הגם שמדינא הולד כמותה לענין יחוס, עם כל זה מצינו כי זרע הקודש יקָרא, שהרי כשעזרא הוכיח לישראל אשר נשאו נשים נכריות, אחר אומרו כי נשאו מבנותיהם להם ולבניהם, אמר: והתערבו זרע הקודש בעמי הארצות (עזרא ט, ב). וגלל זה אם יש באפשרות להוציא זרע נשחתה מהטומאה, ולהוציא ממסגר אסיר ולהחזירה אל הקודש – מה טוב ומה נעים חלקינו".

שיקול נוסף לעודד את המילה הוא כדי לזכות את האב, שאולי מתוך כך יתגיירו ילדיו וחטאו יתוקן: "ובנידון דידן, לא בלבד שזכין להבן אשר בחירתו פתוח על ידי זה להתקדש, גם לאב זכין מאוד, כי כאשר החוטא ישים אל לבו לשוב [כאשר הוקרה למרבה, בפרט אם אשתו הנכרית מתה], איך יקובל תשובתו אם הוליד בנים לעבודה זרה? הלא הוא מעוות לא יכול לתקון, כדתנן בחגיגה ט'. אך אם עשינו בזה רצונו הטוב למול זכריו, אז בנקל ישוב הוא עם בניו ואנחנו פותחין יד לתשובה. ואף במי שלא ישוב ח"ו, על כל פנים בזה לבו נכון עמו, שרוצה להחזיק בניו בדת יהודית במולו אותם, ובלא ספק כאשר יגדלון – יוֹרֵם שיטבילו על דעת בית דין, דהא ניחא ליה לבן במאי דעביד האב, ויבחר בחיים. ובנים כאלו – יש אפשרות לפעמים שגדולי ישראל יוצמחו מהם, הלא השושנה מבין החוחים תצמיח".

עוד ביאר שם: "ומה שהוציאו שם הנשים בימי עזרא ולא גיירו אותן, הוא מפני שהיו מן שבע האומות, כמפורש בעזרא עיי"ש, או שלא אבו מלהניח עבודת כוכבים ומזלות". אחת הטענות שהעלה הרב עזריאל הילדסהיימר היתה שאיננו מעוניינים לעודד נכרים להצטרף לעם ישראל, אלא דוחים את אלו שבאו שלא לשם שמיים, ולכן לא קיבלו גרים בימי שלמה. כנגד זאת השיב הרב קלישר (שם סימן רל), ש"אחר כך שהודענוהו החומרות ועונשין – מצוה למהר המילה, ושיהוי מצוה לא משהינן", ומה שאמרו חכמים שאין מקבלים גרים בימי שלמה, זה "מפני שאז היה כל כוסף רוחם לעבודה זרה, והבאים לירושלים ודאי לא מש מלבם עבודה זרה, רק שרוצים לקבל הטובה הגדולה, שאז אין כסף נחשב בימי שלמה", "אבל בזמן הזה שישראל שפלים, ודאי עושה לשם שמיים. וכן לעתיד, כשיתבטל עבודה זרה, אמר הנביא בפירוש: ואל יאמר בן הנכר הבדל יבדילני וגו' מעל עמו וגו'".

עמדתו לגייר בלא שמירת אורח חיים דתי כדי להציל זרע ישראל מלהאבד בגויים

למדנו מדבריו בבירור שיש לעודד לגייר ל'זהות יהודית' גם בלא שמירת אורח חיים דתי או מסורתי. שכן כתב שאין לדחות את הרוצים להתגייר, ואף בימי דוד ושלמה, הסיבה שלא קיבלו גרים היא "מפני שאז היה כל כוסף רוחם לעבודה זרה, והבאים לירושלים ודאי לא מש מלבם עבודה זרה". אך כיום אין חשש שהגרים נשארו דבוקים בעבודה זרה. וכן בימי עזרא, הסיבה שהוצרכו להוציא הנשים "ולא גיירו אותן, הוא מפני שהיו מן ז' האומות כמפורש בעזרא עיין שם, או שלא אבו מלהניח עבודת כוכבים ומזלות", הרי שאם היו עוזבות את העבודה הזרה שלהן – היה ראוי לגיירן. ורק כאשר ניכר שהגר אינו מתכוון לעזוב את דתו הקודמת ו"לבו בל עמו", אמרו חכמים שגיורו לשם מניע חיצוני ואין לקבלו, וקבלתו היא כספחת לישראל. אך כאשר הגר מקבל עליו בכנות את אמונת ישראל, היינו להיות בן הדת הישראלית, גיורו נחשב לשם שמיים. ביחס לילדים כתב שגם אם האב לא יחזור בתשובה, כיוון "שרוצה להחזיק בניו בדת יהודית במולו אותם, ובלא ספק כאשר יגדלון יורם שיטבילו על דעת בית דין", אפשר למולם, שהרי "ניחא ליה לבן במאי דעביד האב, ויבחר בחיים". כלומר למרות שהאב לא מקיים אורח חיים דתי או מסורתי והאם נשארת נוכרייה, יש לקוות שירצו הבנים לקיים רצון אביהם ולהתגייר, ועל ידי הצטרפותם לעם ישראל הם יבחרו בחיים ולא ייטמעו בגויים. וסיים: "ובנים כאלו – יש אפשרות לפעמים שגדולי ישראל יוצמחו מהם, הלא השושנה מבין החוחים תצמיח".

ה – הרב יעקב אטלינגר – תקנח-תרלב

הרב יעקב אֶטלינגר (תקנ"ח-תרל"ב, 1798-1871), מגדולי רבני דורו, ומחבר הספרים החשובים: 'ערוך לנר' על מסכתות הש"ס ושו"ת בנין ציון. נולד בקארלסרוהה שבגרמניה (סמוך לצרפת), למד תורה אצל אביו, שהיה רב בית כנסת בעיר, וכן אצל רב העיר, הרב אשר לב ולרשטיין, בנו של בעל ה'שאגת אריה'. המשיך את לימודיו בישיבת רבי אברהם בינג, אב"ד וירצבורג שבבוואריה ותלמידו של הרב נתן אדלר. למד גם קבלה. במקביל למד באוניברסיטה ופרש באמצע הלימודים מחמת פרעות 'הפ-הפ'. יחד עם חברו החכם ברנייס, היה מראשוני הרבנים הגרמנים בעלי רקע אקדמי. בשנת תקפ"ו (1826) התמנה לרב המחוזות לאדנבורג ואינגולשטאדט והתיישב במנהיים, שם הקים ישיבה שהכשירה תלמידים לרבנות, בהם רש"ר הירש. בתקצ"ו (1836) התמנה לרבה של אלטונה (רובע בעיר המבורג שבצפון גרמניה), וגם בה הקים ישיבה, ומבין תלמידיו היה הרב עזריאל הילדסהיימר. עמד במאבק נגד הרפורמים. פעל לטובת היישוב היהודי המתחדש בארץ ישראל.

תשובתו בעניין יבמה וכדרך אגב אודות גיור נוכריות

בשו"ת בנין ציון קמח-קמט, משנת תרט"ו, נשאל מהרב יעקב נפתלי להמן, אודות יבמה שהתחתנה עם יהודי בלא חליצה, ועל פי חוקי המדינה הוא אינו יכול לגרשה, האם יש לה תקנה בעודה תחת בעלה לקבל חליצה ולהיות מותרת לבעלה, וזאת כדי שיוכל לקיים פריה ורביה. כטענה נוספת כתב השואל, שמקובל במדינתו להקל לגייר בנות זוג של מתבוללים ולקיימן לאחר הגיור, וכשם שהקילו לגביהן בדין 'נטען', כך אולי יש להקל לחלוץ בעודה נשואה.

השיב הרב אטלינגר שבאמת צריך עיון למה מקילים בגיור בנות זוג, שכן יש "איסור לקבלה לגיורת אחר שנראה לנו שלא נתגיירה רק משום נישואין, מכל מקום גם בזה יש ללמד זכות על המקילין, שסומכין עצמם על מה שכתב הב"י ביורה דעה [סי' רס"ח], הביא הש"ך שם, דאם לפי ראות עיני בית דין סופו שיהיה גר לשם שמים – מקבלין אותו, אף שעתה עושה משום דבר אחר. והביאו ראיה מהלל, שקבל הגר שבא להתגייר על מנת שיעשה כהן גדול. ואף על פי שגם בזה לא נחה דעתי, וכבר השבתי על ראית הב"י ואין כאן מקומו, מכל מקום יש מקום סמיכה להמקילין, שהוא דבר התלוי בעיני הדיינים. אבל באיסור יבמה שנשואה לשוק, שנאסרה בדיעבד – אין להביא ראיה משם להקל".

עמדתו שאין לגייר אבל לימד זכות על המקילים

למרות שהרב אטלינגר לא הסכים לגייר בנות זוג נוכריות, לימד זכות על המקילים. ואף שידע שיהודים רבים כבר אינם מקיימים אורח חיים דתי, ובמיוחד אלה שנשאו נוכריות, לא התנה את תקפות הגיור בכך שהגיורות יקיימו אורח חיים דתי, אלא סבר שראוי להימנע מגיורן כי הוא לשם אישות. כמו כן, מכלל דבריו ודברי השואל למדנו שהמנהג המקובל בגרמניה באותה עת היה לגייר.

על מצב דורו אפשר ללמוד מתשובתו בשו"ת בנין ציון החדשות כג משנת תרכ"א, לעניין יין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיה, שכעיקרון דינו כעכו"ם וממילא היין אסור בשתייה. "אבל לפושעי ישראל שבזמנינו – לא ידענא מה אדון בהם, אחר שבעוונותינו הרבים פשׂתה הבהרת לרוב, עד שברובם חלול שבת נעשה כהיתר… ויש בהם שמתפללים תפילת שבת ומקדשים קידוש היום ואחר כך מחללים שבת במלאכות דאורייתא ודרבנן, והרי מחלל שבת נחשב כמומר בלבד מפני שהכופר בשבת כופר בבריאה ובבורא, וזה מודה על ידי תפילה וקידוש. ומה גם בבניהם אשר קמו תחתיהן, אשר לא ידעו ולא שמעו דיני שבת, שדומין ממש לצדוקין דלא נחשבו כמומרים אף על פי שמחללים שבת, מפני שמעשה אבותיהן בידיהם, והם כתינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים… שמה שמחמיר הר"ש בקראים להחשיב יינם יין נסך, אינו מפני חילול מועדות שדומה לשבת בלבד, אלא מפני שכפרו גם בעיקרי הדת, שמלין ולא פורעין ואין להם דיני גיטין וקדושין, שעל ידי זה בניהם ממזרים, ובזה רוב הפושעים שבזמנינו לא פרצו". לכן פסק למעשה שהרוצה להקל לשתות את יינם – יש לו על מה לסמוך. מכל מקום למדנו מכך שהרב אטלינגר ידע שרבים מאוד מבני הדור לא שומרים אורח חיים דתי, עד שבניהם כלל אינם מודעים לחומרת איסורי שבת, ואף על פי כן הם זהירים בהלכות גיטין וקידושין.

ו – הרב יצחק דוב במברגר – תקסח-תרלט

הרב יצחק דוב הלוי במברגר (תקס"ח-תרל"ט, 1878-1807), מגדולי רבני גרמניה. לעת זקנתו של הרב אברהם בינג, רב מחוז וירצבורג, התמנה לעוזרו, ובשנת ת"ר (1840), כשנחלש הרב בינג, נבחר לרב במקומו. הרפורמים, שהיתה להם אחיזה חזקה בעיר וירצבורג, התנגדו לבחירתו, כי לא היה מספיק משכיל ושולט בגרמנית, וכן מפני שפעל נגדם בחריפות בעקבות השינויים שביצעו בתפילה ובהלכה. אולם רוב יהודי מחוז וירצבורג היו עדיין אורתודוקסים ובחרו בו. הרב במברגר הציב מענה לחוגי הרפורמים בהקמת בתי ספר, בתי מדרש, מוסדות צדקה ופסיקת הלכה. בשנת תרכ"ד (1864) הקים את 'המוסד היהודי להכשרת מורים' בוירצבורג, שממנו יצאו מאות מורים ורבנים לכל דרום גרמניה. היה בקשרים עם חברת כי"ח ועם הברון רוטשילד בנוגע לעניין ארץ ישראל, ואף אסף כספים ליישוב הישן בארץ. פעל גם למען קהילות יהודיות ברוסיה שסבלו מרדיפות אנטישמיות, וכן פעל נגד האנטישמיות בגרמניה. התנגד לעמדת רש"ר הירש שקידם את הפרדת הקהילות האורתודוקסיות מהרפורמיות במקומות שהרפורמים היו רוב והנהיגו את הקהילה. הרב במברגר סבר שכל עוד הרפורמים מאפשרים לאורתודוקסים לקיים את הדת, יש להישאר מאוחדים.

עמדתו שלא לגייר

בשו"ת יד הלוי א, יו"ד קמה, נשאל הרב יצחק דוב במברגר על ישראלי שנשא נוכרית בנישואין אזרחיים וילדה לו בן, והוא רוצה לגיירה ולהתחתן איתה. הרב במברגר השיב שאין לגיירה, כי אינה באה לשם שמיים, ואזי יש לחשוש שלא תתגייר באמת, וזהו ספק דאורייתא. ועל כן ביאר הרמב"ם (איסו"ב יג, טו), שבימי דוד ושלמה בית הדין הגדול חשש ולא קיבל את הגרים שהתקבלו על ידי הדיוטות, "עד שראו שאחרי כן היה טוב ואמת". וכן דעת הגהות מרדכי, שאם הגיור לא היה לשם שמיים, יש להמתין ולבחון אם לאחר מכן יישר את דרכיו. הרב במברגר אינו מקבל את הסברה שהואיל וכבר היתה נשואה לו בנישואים אזרחיים גיורה נחשב לשם שמיים, כדי להיות בת הדת היהודית, כי אולי רק היהודי רוצה בכך מצד עצמו או מצד משפחתו, והיא נענית לו. בנוסף, אסור להם להתחתן משום 'נטען', שאם בנטען אסרו חכמים לשאת משום לעז, כל שכן שכך הדין כאשר ידוע שחטאו ונולד לה ממנו בן, כמבואר בתוספתא, וכ"כ רמב"ן ורשב"א. ולהבנתם ברש"י, במצב כזה אם כנס צריך לגרש.

אין לסמוך על ההתחייבות שישמרו מצוות אפילו ברמה של 'זהות יהודית'

מדברי הרב יצחק במברגר המובאים בשו"ת נטיעה של שמחה פ (שהוציא נכדו הרב יצחק זעקל), עולה שלפי מצב הדור לא ניתן היה להאמין להתחייבות של המתבוללים לשמור מצוות אפילו ברמה של 'זהות יהודית', כמו קיום ברית מילה לילדים. הדבר עולה מתוך שאלה על יהודייה שהתקשרה עם גוי, וכיוון שהיתה צעירה, היתה זקוקה לאישור נישואין מאמא שלה. הגוי והבת הבטיחו לאם שאם תאשר את הנישואין, "בניהם אשר יִוָלדו להם יהיו ישראלים, והבנים ימולו". ואם תמאן, ישיגו את האישור גם בלעדיה, והבת תשתמד. והרב יצחק במברגר סבר "שהעיקר להלכה ולמעשה שהאם לא תתן רשותה לנישואי עבירה ההם בשום אופן…". והוסיף שגם אין לסמוך על ההתחייבות שלהם למול את הילדים, כי "באמת אין בערבות זה שום ממשות כלל, כי אף יחייבו את עצמם כתוב וחתום שלא תסור היא ובניה מדת ישראל, מי יכול לדון עמהם כשתעבור על זה? ואין בערבות כזה ממשות כלל, והסומך על זה – על משענת קנה רצוץ נשען".

עוד כתב ביד הלוי (השלמה לח"ג מו), שאין למול בן נוכרית כאשר האב הוא יהודי כי הוא "עבר כל כך על חוקי הדת", "ואשר בודאי גם מסרב בכלל, ובגלוי, להיות ממושמע לחוק הדת".

ביאור עמדתו

מכך שהרב במברגר נטה לקבל את דעת הגהות מרדכי, שהגיור תלוי בכך שרואים "שמיישרים דרכיהם, אף על פי שמתחילה עושים לשם אישות", ופירש שכך כוונת הרמב"ם, אפשר לכאורה להבין שלדעתו גיור לשם אישות תקף רק אם לאחר מכן הגר יקיים אורח חיים דתי. אולם אפשר לדחות שאין כוונתו לקיום אורח חיים דתי, שכן הגהות מרדכי ויד הלוי לא הזכירו קיום מצוות אלא 'יישור הדרך', ואפשר שהכוונה היא שהגר יישאר נאמן לזהותו היהודית ולא יחזור לזהותו הגויית, ולכך התכוון כשהצריך לראות אחר כך שהגיור היה "טוב ואמת". וכך נראה יותר, שכן לא הזכיר כלל התחייבות לקיום כל המצוות. הרי שהגיור בטל רק כשלא התכוונו לקיים מצוות כלל.

לסיכום, עמדתו של הרב במברגר היא שאין לגייר את הנשים הנוכריות, הן משום שהגיור לשם אישות והן מפני איסור 'נטען'. אמנם בדיעבד אם גיירו – הגיור תקף, אלא אם כן לא התכוונו לקיים מצוות כלל.

ז – הרב שמחה במברגר – תקצב-תרנח

הרב שמחה הלוי במברגר (תקצ"ב-תרנ"ח, 1832-1897), נולד בגרמניה לרב יצחק דב במברגר. לימד שנתיים בבית המדרש למורים בקולמר (אלזאס), ונסמך לרבנות בידי הרב אברהם אדלר, רבה של אָשָׁפֶנְבּוּרְג. בשנת תרט"ו (1855) נתמנה לכהן כאב"ד של פישך, שם כיהן 26 שנים. בשנת תרמ"ב (1882) החל לכהן כרב קהילת אשפנבורג שבבוואריה (חיו בה כ-13,000 תושבים, ומתוכם כ-400 יהודים). חיבר ספרים בהלכה ובחינוך.

תמך בגיור שומרי מסורת כדי למנוע התבוללות

בשו"ת זכר שמחה סימן קלו, משנת תרמ"ו, הובאה שאלה מהרב ד"ר מרדכי הורוויץ (ראו להלן סעיף יא), על יהודי שהוליד שני בנים ובת מנוכרית, "ואמרו שהיא גיורת באשר שהיו להם קדושין מהראבבינער של המתחדשים", כלומר נישואין רפורמים. לאחר שההורים מתו, הרב השואל בירר אצל מסדר הקידושין הרפורמי האם ידוע לו אם הנוכרית התגיירה, והוא הודה שלא בירר זאת. שאלת הרב הורוויץ היתה כיצד לנהוג עם הילדים היתומים שהיו בני 12 ו-14 ובת נוספת, שאם יעברו לגור אצל משפחת האם – יגדלו כנוצרים.

הרב שמחה השיב שלא היתה לאב חזקת כשרות, שעל פיה נוכל להניח שהוא גייר את אשתו לפני נישואיהם, ולכן יש ספק אם האם התגיירה או לא, אבל "כיוון דהאב הכניסם לברית מילה, אפשר דדינו כגיירו אביו או בית דין". ואמנם הדין הוא שאם הגדילו יכולים למחות, אבל אין להקל שגיורם בטל, "דמסתמא כבר נהגו מנהג יהדות קצת על כל פנים משהגדילו". כוונתו לומר, שאף שההורים אינם מקיימים אורח חיים דתי, ואולי אף לא מסורתי, מן הסתם הם מקיימים קצת מצוות כמנהג יהודים, ולכן הילד שכבר עבר את גיל המצוות אינו נחשב כמוחה, וגיורו תקף. וכן יהיה לגבי הילד השני לאחר שיגדל. בכל אופן סיכם שמכלל ספק לא יצאנו, ולכן הורה "דיש לגיירם על ידי טבילה בבית דין [בזמן ובאופן הראוי. אולי טוב יותר להמתין קצת עד שיגדלו כראוי בין יהודים הגונים]".

מהתשובה נראה ברור שההורים הזדהו כיהודים וגם 'נהגו קצת מנהג יהדות' אבל לא שמרו אורח חיים דתי, ולמרות זאת הרב שמחה במברגר סבר שאולי התגיירו וגיורם כשר, ואולי מילתם נחשבת לגיור, ואת קיום המצוות שקיימו הילדים כשגדלו החשיב כהסכמה לגיור וביטול אפשרות המחאה. במצב כזה הורה לגיירם מספק, והעלה אפשרות שאולי עדיף להמתין עד שיגדלו בין יהודים הגונים.

בתשובה נוספת (כתבי רבינו יצחק דוב הלוי מווירצבורג ח"ב עמ' תקז) נשאל על ידי אחיו, שאף הוא כיהן ברבנות, האם נכון לגייר גוי שחי עם ישראלית כדי להציל את בניה שלא יצאו מכלל ישראל. מחד, אולי נכון לגיירו עבור הילדים, 'שלא לדחות אבן אחר הנופל', ואף שבא לשם אישות, "קצת סמוכין דאם יאמנו דבריו לפי הנראה שרוצה להתדבק באמונת ישראל אף על גב דמשום אשה בא לכלל זה… כתב הב"י דהכל תלוי בראות עיני הבית דין". מאידך, אולי במקרה זה אין אומרים לבית הדין 'חטא כדי שיזכה חברך', "כיון שהפלונית ההיא, גם לכשיתגייר בעלה, קרוב הדבר שתישאר בעלת עבירה ועוברת איסור נדה, ומוטב שתישאר בכישלונה של עכשיו מאשר תוסיף חטא על פשע באיסור נדה". ונשאר בצריך עיון גדול.

לסיכום, הרב שמחה במברגר התלבט אם נכון לגייר את גוי שלא ישמור מצוות אבל נראה כ"רוצה להתדבק באמונת ישראל". אולם סבר שבדיעבד אם יגיירו אותו – הגיור תקף למרות שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, והאשה תישאר בעלת עבירה ותעבור על איסור נידה.

ח – הרב משה אריה במברגר – תרכט-תרפד

הרב משה אריה במברגר (תרכ"ט-תרפ"ד, 1869-1924), נולד בפישאך שבגרמניה לאביו הרב שמחה במברגר, רב העיר, שהיה בנו של הרב יצחק דב במברגר מווירצבורג. למד תורה מפי אביו, ובשנת תרס"ה (1905) מונה לרבה של שנלנקה. כדרכם של רבני גרמניה, החזיק גם בתואר דוקטור. הוציא לאור את כתבי ר' יוסף נחמיאס במהדורות מדעיות. עיקר דבריו סוכמו ברבני הונגריה, שכן פורסמו בכתב העת 'וילקט יוסף' (להלן כא, ל).

סיכום עמדתו היא שמצווה להשתדל לגייר את הילדים וגם את אמם הנוכרית כדי להפריש את היהודי מאיסור. מכך שהרב במברגר הגיב לדברי הרב חיים גרוס שכתב במפורש שהמתגיירים "לא יקיימו המצוות", והמחמירים באותו פולמוס החמירו מטעם זה שהמתגיירים אינם שומרים מצוות, מובן שעל מציאות זו דיבר הרב במברגר, וכיוון שהורה לגייר, דעתו שיש לגייר ל'זהות יהודית'.

ראוי להביא כאן את דבריו על כך שאינו מורה כדעת סבו: "ידעתי גם ידעתי… דברי מרן זקני הגאון מוהר"ר יצחק דוב באמבערגער זצ"ל אבדק"ק ווירצבורג, שהורה שאין למול תינוק כזה לפי שאין תקוה שאביו יגדל אותו שייטיב דרכו, ואין טוב אלא תורה. ואחרי בקשת מחילה וסליחה מכבוד נשמת מרן זקני הגאון זצ"ל, אמרתי פן ואולי יהיה זה בדור שלנו חומרה יתירה, אחרי שמצד הדין אין איסור כלל למוהלו, ולא יהיה אלא כערבי מהול… ואפשר שתינוק כזה [אשר יש בו ניצוץ קודש] יבא אחר כך להתגייר בלב שלם, ואז סגי בקבלת גירות וטבילה, ואפילו הטפת דם ברית אינו צריך".

ט – הרב עזריאל הילדסהיימר – תקפ-תרנט

הרב עזריאל הילדסהיימר (תק"פ-תרנ"ט, 1820-1899), מגדולי רבני גרמניה בדורות האחרונים, ממנהיגי תנועת 'תורה עם דרך ארץ', ומייסד בית המדרש לרבנים בברלין. כילד למד בבית הספר 'השארת צבי' בהלברשטאדט, המוסד החינוכי האורתודוקסי הראשון בקרב יהודי אשכנז שהוכנסו בו לימודי חול. למד בנעוריו בישיבה של הרב יעקב אטלינגר באלטונה. למד שפות וכן למד במספר אוניברסיטאות ועשה דוקטורט. בשנת תר"ו (1846) התמנה לשמש כרב בהלברשטאט. בשנת תרי"א (1851) התמנה לרבה של אייזנשטאדט שבמזרח אוסטריה סמוך להונגריה. הוא הקים בה בית ספר לבנים ששילב לימודי מדע, וכן בית מדרש להכשרת רבנים שבשיאו למדו בו 128 תלמידים מארצות שונות. קנאי הונגריה לחמו בו על שילוב לימודי מדע, לכן בשנת תרכ"ט (1869) נענה להצעת הקהילה האורתודוקסית בברלין לכהן כרבה. שם פתח בשנת תרל"ד (1873) את בית המדרש לרבנים, שבמשך השנים רוב רבני גרמניה למדו בו. פועלו לוּוה בהתמודדות מתמדת, רעיונית וחברתית, עם התנועה הרפורמית שהיתה גדולה וחזקה יותר, ומנגד עם קנאי הונגריה שביזו אותו באופן מחפיר. אך הוא בצדיקותו המשיך בדרכו, הרביץ תורה והקים מוסדות חסד רבים. יהודי גרמניה היו עשירים מאחיהם בשאר הקהילות, והרב הילדסהיימר גייס מהם תרומות גדולות ליישוב הארץ ולבניין בתים בירושלים, וכן פעל למען יהודים בכל העולם. פרסם מאמרים וספרים בגרמנית. השו"ת שלו יצא לאור בתל אביב שנים רבות לאחר פטירתו, בשנת תשכ"ט (1969).

עמדתו שלא לגייר מי שכלל לא ישמור מצוות

בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רלד, נשאל בשנת תר"מ על יהודייה שהרתה לזנונים מגוי אחד, ואחר כך מת הילד. "ועתה כתבה הנערה אל אביה שלא תעזוב את הגוי, אלא תינשא לו או תאבד עצמה לדעת או תמיר דתה, והאב אומר שלא יתן לה הרשאה להינשא להגוי [כי הנערה בת י"ט שנה וצריכה להרשאת אביה לנישואי ציוויל (אזרחי) כידוע], בלתי אם המפתה יתגייר. והגוי הנ"ל רוצה בכל לב לעשות כפי אשר יבוקש ממנו". הרב השואל מתאר שברור לו שהגוי לא יקיים אורח חיים דתי או מסורתי: "אמרתי ח"ו שאקבל גר כזה, אשר בלי ספק גם אחרי התגיירו יעבור על כל איסורי תורה. כי הגוי הנ"ל הוא בורסקי, עובד אצל אדוניו הגוי, ובטח גם אחר כך יחלל שבתות וימים טובים, כי בעוונותינו הרבים בעיר סאארבריקקען מעט מעט המה השומרי שבת כדת". עוד הוסיף הרב השואל שאבי הנערה אמר לשליח הציבור של הקהילה, שאם הרב לא יסכים לגיירו – ילך עמו למוהל אחר, ואחרי שימול אותו האב ייתן לו את בתו. בנוסף, אבי הנערה הבטיח לרב השואל שאם יסכים לגייר את הבחור, האב "יקבל עליו עול מצות קלות וחמורות, ויקיים כל התורה כולה". מכאן שגם האב כבר לא שמר אורח חיים דתי. (ואפשר להבין שהכוונה שידאג שחתנו המתגייר הוא זה שיקבל על עצמו את המצוות).

הרב עזריאל פתח בכך שהשאלה "משאלות הקשות שבזמן הזה, ובאמת נראה כתלוי בשיקול הדעת אשר אין להחליט בה הוראה חלוטה". אך בסופו של דבר כתב שאין לקבלו, כיוון "שאנו יודעים בבירור שהמתגייר יתפוס בכל דרכיו הקודמים", ולא יקיים מצוות ויחלל שבת, שכן בעיר שבה הם גרים, "מעט מעט המה השומרי שבת כדת", כי השבת היא יום השוק. ומסתבר שאחר הגיור ינהג "כדרך כל המתפרצים הפורקים עול התורה והמצוה, קטון וגדול שם הוא – לבזותו ולהקל נגדו, ואחריות הבית דין המגיירים אותו על כל הבא על ידו, בזה ביודעים ומכירים סוף מעשה במחשבה תחלה, בודאי אנו מחוייבים להעמיד הדין על תלו ולסלק עצמנו מזה". ואין לחתן בת ישראל "ל'גוי' גדול בגירותו כמו בגיותו".

אין למול בן של יהודי ונוכרייה בלא גיור

בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט, הובא מכתבו של הרב צבי הירש קלישר שפורסם בעיתון היהודי-גרמני 'דער איזראליט', שבו ביאר שיש למול את בנם של יהודי ונוכרית שאימו הסכימה למולו אך לא להטבילו (ראו לעיל סעיף ד). כנגד זאת פרסם הרב עזריאל תגובה באותו עיתון (הובאה בשו"ת רבי עזריאל שם), ובה טען שאין למול אותו ללא גיור, משום שלשיטתו, בניגוד לדעת הרב קלישר, אין מקום למול נוכרים בגיל צעיר כדי להקל עליהם להתגייר בעתיד. "ומה לנו לפתות אותם על ידי מילה בלא כוונת גירות? ישארו בגיותן ויקיימו ז' מצות, ומה להם עוד? ואם כוונתו שלא לשם גירות, מה לנו לפתותם?". וכיוון שאין מצווה למולו, אין לחבול בתינוק ללא צורך ולהכניסו לסכנה, אף שזו סכנה רחוקה. ובאשר לטענת הרב קלישר שאין לדחותו, כתב: "וכי אנו דוחין? הלא נדחה הוא! ואם ירצה לבוא – יבא, ואין אנו קורין לשום אחד".

ביו"ד סימן רל שם, בתגובה לתגובתו של הרב קלישר, הוסיף שגם הוא מסכים לדברי הרב קלישר שמצווה לקבל גרים, אך מדובר על גרים שבאים לשם שמיים, ואילו כאן "ליכא שום כוונת גרות", ולכן אין טעם לגיירו כאשר ברור שגיור כזה אינו לשם שמיים.

ביאור עמדתו

מתוך היכרותו את החברה היהודית בגרמניה שבאותו הדור, שבה רוב ניכר של היהודים כבר לא קיימו אורח חיים דתי, ולא מעט אף התבוללו, היה ברור שהגר לא יקיים אורח חיים דתי או מסורתי, שכן הוא רוצה להתגייר רק כדי שאבי הנערה יאשר את הנישואין. בנוסף, גם אין סיכוי שיתקדם לשמירת מצוות, מכיוון שבמקום מגוריו כמעט כל היהודים מחללים שבת בפרהסיה ביום השוק. לכן, למרות שהשאלה נוגעת להצלת הבת מהתבוללות, ולכן היא "מהשאלות הקשות שבזמן הזה", ותלויה "בשיקול הדעת", למעשה הכריע שלא לגיירו, הואיל וברור שלא יקיים אורח חיים דתי או מסורתי.

מדבריו עולה שאילו היה מעריך שהגר יקיים אורח חיים מסורתי, היה מגיירו. שכן על מצב שהעריך שלא ישמור כלל מצוות, כתב שהיא שאלה קשה שתלויה בשיקול הדעת, ולבסוף הכריע שלא לגייר. כמו כן, אפשר ללמוד מדבריו שאם הגיור היה במקום שבו יש קהילה דתית של שומרי שבת, גם אם היה ספק אם הגר ישמור מסורת – היה נוטה לגיירו, הואיל ויש סיכוי שבהשפעת הסביבה יתקדם לשמירת מצוות.

י – רד"צ הופמן – תרד-תרפב

הרב דוד צבי הופמן (תר"ד-תרפ"ב, 1921-1843), מגדולי רבני גרמניה. למד אצל מהר"ם שיק והרב הילדסהיימר, ועשה ד"ר במדעי היהדות. כתב פירוש לתורה, ותוך התמודדות עם ביקורת המקרא ביסס את האמונה בתורה שבכתב ובדברי חכמים הנובעים ממנה. לימד במכינה לבית המדרש למורים בווירצבורג, וכך התקרב לרב יצחק דוב במברגר. בשנים תרל"א-תרל"ג (1871-1873) לימד בבית הספר הריאלי של רש"ר הירש בפרנקפורט. בשנת תרל"ד (1874) היה בין מקימי בית המדרש לרבנים בברלין, ואחרי פטירת הרב הילדסהיימר עמד בראש בית המדרש. היה ממנהיגי תנועת 'תורה עם דרך ארץ' וחינך דורות של רבנים ומנהיגים. היה רבם של רבים מרבני גרמניה, שהיו שואלים אותו בהלכה. תשובותיו אליהם נדפסו בשו"ת 'מלמד להועיל', שיצא לאחר פטירתו בשנים תרפ"ב עד תרצ"ב (1922-1932).

לגייר בני זוג על סמך הבטחה שישמרו מצוות

בשו"ת מלמד להועיל ב, פג, נשאל על יהודייה שנקשרה לנוכרי וכבר התעברה ממנו, ואם לא יגיירו אותו היא תינשא לו בנישואין אזרחיים. והשיב שנכון לגיירו, כי רצונו להתגייר נחשב כלשם שמיים, שכן יכול היה לשאת אותה גם בעודו גוי. ואף אם הגר אינו בא לשם שמיים, "אם לא נקבלנו – תנשא לו באיסור דאורייתא". ואמנם לכאורה אין אומרים לבית הדין 'חטא כדי שיזכה חברך', אלא שיש להשיב על זה: א) "אף על גב דתחילתה בפשיעה, דהפקירה עצמה לנכרי, מכל מקום סופה כאונס, דכיון דהיא מעוברת ממנו – אינה יכולה לסבול בושתה שלא להנשא לו, ומתייראת ששום איש לא ישאנה מעתה, ותצטרך לישב גלמודה כל ימיה. ולכל הפחות דמי נידון דידן למה שכתבו תוס' שבת ד, א, ד"ה 'וכי', דכיוון שממציאה עצמה לזנות – דומים לאנוסים". ב) "ועוד, דאם תנשא לגוי, גם זרעה – שמצד הדין הם יהודים גמורים – יהיו נמשכים אחר אביהם לגיותו, ויהיו פושעים, ואלה הצאן מה חטאו". ולכן "טוב שיעשו בית דין איסורא זוטא לקבל את הגר ולהרגילו בדת יהודית שיצא ממנו זרעא מעליא". אולם סיים: "ומכל מקום יזהירו בית דין את הגוי להישמר ולהיזהר בכל דת יהודית, ובפרט בשבת ובמאכלות אסורות, וטוב לקבל ממנו הבטחה במקום שבועה על זאת".

שם ב, פה, בעניין גיור נוכרייה שרוצה להינשא ליהודי, פסק שהואיל והם יכולים להינשא בנישואים אזרחיים, ואם לא נקבל אותה היא תתגייר אצל רב רפורמי "בלי טבילה בבית דין ובלי קבלת מצוות", ואז תיחשב יהודייה למרות שהיא נוכרית, לכן "מוטב לאחוז הרע במיעוטו ולקבלה, אם תבטיח שהיא מתגיירת לשם שמים ושתקיים כל המצות, ובפרט מצות שבת, נדה ומאכלות אסורות וכו'". שאם לא כן – הקלקול גדול מהתיקון, כי אחר גיורה תיחשב עוברת עבירות מהתורה. וסיים: "ואם גם הבעל מעיד אחרי האיום שאשתו מתגיירת לשם שמיים, אזי יש לקבלה באופן הנ"ל. ואם אפשר לחקור אצל אנשים אחרים שאינם נוגעין בדבר, שהיא רוצה להתגייר באמת ובלב תמים, מה טוב".

וכן שם ג, י, התייחס לנוכרייה שנשואה ליהודי בנישואין אזרחיים ומבקשת להתגייר. וציין שלדעת בית יצחק יו"ד ח"ב ק, אין לקבלה, כי גיורה לשם אישות. וציין שבקונטרס 'וכתורה יעשה' סבר הרב שלום קוטנא שהואיל והם כבר נשואים ולא יוכלו להיפרד, "ויש בזה כמה מניעות – חשוב כדיעבד ותתגייר כדין תורה, וכן יקדשה כדת משה וישראל". והוסיף שכך דעת האבן יקרה. עוד כתב, שהובא ב'וכתורה יעשה' בשם חכמי ארץ ישראל, שיכול לשאת אותה בקידושין, כי הנישואין האזרחיים נחשב ככנס שלא יוציא. ולמעשה גם דעתו נטה לכך, "ובפרט דהבית יצחק לא מיירי בגונא שנשאו כבר בערכאות, ואולי גם הוא היה מודה להקל באופן זה". אמנם הוסיף, "נראה לי דאם היא כבר מקודם שנשאת באה אל הרב להתגייר, והוא דחה אותה מפני שראה שנתגיירה לשם אישות, אז גם אחרי כן לא יקבלה עוד, דאם לא כן – כל הנוכריות שאין רוצין לקבלן ילכו וינשאו בציווילעהע, ויאמרו שאחר כך הרבנים בעל כורחם יענו אמן. גם בלא זה, אם יתרבו המכשולים שבני ישראל ישאו נוכריות – יהיה הכרח לעשות גדר שלא לקבל גיורות כאלה. מובן מאליו שצריך לזה הסכמת כל הרבנים היראים [והכרעת ועד הרבנים]". עוד הוסיף לעניין הפרשה ג' חודשים, שמתחילה סבר שצריך להפרישם, אך ראה שהרב אלישר פסק שאם לא ילדה או שהיא מעוברת לא צריכים הפרשה. ועל כן "בשעת הדחק, שיש חשש שיבעל בזנות שלא על ידי קידושין, יש לסמוך על פסק הנ"ל לסדר להם קידושין בלי המתנה".

דין ספק יהודי, וקבלת המצוות אינה מעכבת בדיעבד את הגיור

עוד שם ג, ג, נשאל אודות "בן נכרית מישראל, שהניחו אביו לימול ואין אנו יודעין אם גם נטבל, והוא אין שומר מצוה, גם מחלל שבת, אך הוחזק ליהודי ומשלם גם כן מס לקופת הקהילה" והוא רוצה להתחתן עם יהודייה, אבל "אי אפשר להטבילו בקבלת המצות, כיוון שאינו שומר מצות – לא ירצה לקבל". השאלה "אם מותר לסדר לו קידושין, באשר שיש לחוש שאם לא יסדרו לו – ישא אשתו בציפילעהע" (נישואים אזרחיים). בתשובתו דן אם אפשר להטבילו בלי קבלת מצוות, והביא את דעת הסוברים ש"קבלת המצוות מעכב אפילו בדיעבד, וכ"כ בקונטרס 'וכתורה יעשה' דף י"ב ע"א בשם בעל בית יצחק". אבל מאידך כתב, "אמנם לי אכתי הדבר צריך עיון, דהא כתב הרב המגיד פי"ג מהלכות איסורי ביאה הי"ז: זה פשוט דאין הודעת המצות מעכב, ואיך יקבל המצות אם אינו יודע המצוות? ואם כן משמע דגם קבלת המצות אינו מעכב בדיעבד, ואין לי פנאי לעיין כעת בזה". למעשה הורה שמכיוון שיש ספק אם הוא התגייר כראוי, "מצד ספק זה כבר נתחייב במצוות מדאורייתא", ומכיוון שלא יסכים לקבל מצוות שוב, "די בטבילה בלא קבלת המצוות… ובנידון דידן דאי אפשר בענין אחר – כדיעבד דמי". והוסיף: "ועל צד היותר טוב יודיעו לו המצות שבוודאי ירצה לקבל, דהיינו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, מצות צדקה וכבוד אב ואהבת רֵע וכדומה, ויאמר אחר כך סתם שמקבל עליו מצוות היהודים. ומכל מקום כל זה אינו מעכב". וסיים שאם יטבילוהו – מותר לסדר לו קידושין בברכה.

לגייר נוכרייה שבזוגיות עם כהן אבל לא לחתנם

עוד נשאל שם ג, ח, על כהן שנשא נוכרייה בנישואין אזרחיים וילדה בן, ומלו אותו ואחר זמן מת, "ועתה הנכרית לבה נוקפה שאיננה באותו דת כבנה, ורוצה להתגייר ולישא את הכהן כדת משה וישראל, ויש לחוש שאם לא יאבה בית דין לגייר את הנכרית – שתחלה ותשתגע". תחילה השיב שאיסור זוגיות עם גויה חמור מאיסור כהן עם גיורת, "ואם כן, כדי להציל את הישראל מאיסור חמור, בודאי טוב שיגיירו האשה הנכרית". אמנם הקשה איך בית הדין יחטא ויגייר אותה כשהיא רוצה להינשא באיסור לכהן? ואמרו בבכורות ל, ב, שאין לקבל מי שאינו מתכוון לקיים אפילו דבר אחד. והשיב שדין 'חוץ מדבר אחד' הוא רק "אם אומרת בפירוש שאינה רוצה לקבל מצוה זו", "אבל בנידון דידן הרי אינה אומרת כן בפירוש, ואם כן אף שאנו יודעין שתעבור על איסור זה, מכל מקום בשביל תקנת הכהן ובשביל תקנת זרעו – מקבלין אותה". והוסיף: "דוקא אם מקבלין הגר משום תקנה דידיה, צריכין לומר לו או תקבל כל התורה כולה או תשאר נכרי כמו שהיית עד עתה, שהנכרי אין לו עונש אם אינו מקיים המצוות. אבל אם אנו מגיירין אותה משום תקנתא דישראל – ודאי מוטב שתתגייר ולא יופסד זרע ישראל ולא יתחייב ישראל כרת על ידה, אף שיעשו שניהם איסורא זוטא. דהא עכשיו לא די שהישראל עושה איסורא רבה, אלא שגם היא עושה איסור שמכשלת את ישראל". מה עוד, שבאותו מקרה היה קיים חשש נוסף שמא הנוכרית תשתגע מפני שלא יקבלוה, ו"יהיה חילול השם חס ושלום, שיאמרו שישראל אינן מרחמין על נכרית ואין חוששין אם תחלה ותשתגע". אמנם הורה שלא לחתנם, שיותר חמור לחתן כהן עם גיורת מאשר שיחיו בלא נישואים. והוסיף שיש לומר לה שמה שחשבה שבנה מת מפני שהיה יהודי והיא נוכרייה אינו נכון, שכן אף שהוא נימול – למעשה נחשב כנוכרי הואיל ולא עבר גיור. "ואם בכל זאת רוצה להתגייר מפני שמאמינה באלקי ישראל, יכולין לגייר אותה". וסיים: "ויש להזהיר את האיש [ואת האשה] שיזהרו היטב בדיני נדה וטבילה, כי בלאו הכי יפסיד על ידי הגירות יותר ממה שירויח".

בן נוכרית וישראל שנימול לשמונה אינו צריך הטפת דם ברית

לגבי גיור קטן, כתב במלמד להועיל ב, פב, על בן נוכרית ויהודי שנימול בן שמונה ימים על ידי אביו, "ועכשיו הוא קרוב לגדלות והאב רוצה להטבילו". ופסק שלא צריך להטיף ממנו דם ברית עם הטבלתו לגיור, שכן המילה שעבר היתה לשם גיור, ואין לחשוש שמא המוהל טעה ולא כיוון לכך, כי זהו ספק ספיקא: אולי נימול לשם גיור, וגם אם לא – אולי הלכה כסוברים שמילה לשם מצוות מילה מועילה גם לגיור.

סיכום עמדתו

מכלל תשובותיו של רד"צ הופמן עולה שלדעתו הגיור תקף גם ללא התחייבות לקיים מצוות, אלא שאם לא יקיים מצוות, אין טעם בגיור, כי גיור כזה הוא חובה ולא זכות. וכן הזכיר את דעת ה'בית יצחק' שבלא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל, ודחה את סברתו (אמנם נשאר בצ"ע). כמו כן, לא ביקש רד"צ הופמן שבית הדין ישתכנע שהגר מתכוון לקיים אורח חיים דתי, אלא כתב ש"יזהירו בית דין את הגוי להישמר ולהיזהר בכל דת יהודית, ובפרט בשבת ובמאכלות אסורות", אך מכיוון שידע שיש סיכוי סביר שהגר לא יקיים אורח חיים דתי, הוסיף: "וטוב לקבל ממנו הבטחה במקום שבועה על זאת".

וכיוון שלדעתו הגיור תקף ללא התחייבות לקיים מצוות, בשעת הדחק הסכים לגייר בלא לדרוש התחייבות זו. כגון בגר שהיה ספק יהודי או כאשר הנוכרייה היתה עלולה להשתגע אם לא יקבלו אותה, והיה יכול להיגרם מכך חילול השם, וזאת למרות שהמתגיירת עומדת לחטוא כל ימיה אחר הגיור בזוגיות עם כהן. כמו כן, התיר בשעת הצורך לקהילה בדנמרק לגייר עשרות ילדים ונערים שגדלו בזהות יהודית בסיסית אך לא שמרו מצוות, ו"אין אחד מהם שאינו מחלל שבת, ואין אחד מהם שאין אוכל נבלות וטרפות" (ראו לקמן סעיף כד). לפי זה, משמע שעמדתו כעמדת המקילים לגייר לשם 'זהות יהודית', אולם יותר נראה מכלל תשובותיו, שהיקל בכך כהוראת שעה, אבל ככלל נטה לעמדת ביניים לגייר רק מי שצפוי לקיים יותר מצוות, כבעלי אורח חיים מסורתי.

יא – הרב מרדכי הורוויץ – תרד-תרע

הרב מרדכי (מרקוס) הלוי הורוויץ (תר"ד-תר"ע, 1844-1910), נולד בהונגריה, למד אצל הרב ירמיה לעוו, הרב חיים צבי מנהיימר והרב הילדסהיימר. למד לבחינות בגרות בגימנסיה בפרשבורג. עבר עם הרב הילדסהיימר לברלין ובשנת תר"ל (1870) התמנה למורה בבית הספר של הקהילה. למד פילוסופיה ומזרחנות ועשה תואר ד"ר, וכן פרסם מאמרים בהיסטוריה. בתרל"א (1871) מונה לכהן כרב בעיירה בצפון פולין. לאחר מכן נשא את בתו של הרב יעקב אטלינגר. בשנת תרל"ד (1874) כיהן כרבה של גנייזנו. בעקבות הפרדת הקהילה בפרנקפורט שהונהגה על ידי רש"ר הירש, בתרל"ח (1878), בהיותו כבן 34, הוזמן לכהן כרבם של האורתודוקסים מתנגדי הפרישה, שנותרו במסגרת הקהילה הכללית. הרב הורוויץ התנה את בואו בכך שתינתן לו הסמכות על כל מוסדות הקהילה ולא רק על האורתודוקסים (מלבד בית הכנסת של הליברלים), ובכך שמעמדו יושווה לזה של הרבנים הליברלים שכיהנו לצדו. דרישותיו נענו בחיוב והוא כיהן כרב הקהילה המאוחדת. רש"ר הירש וחתנו הרב ברויאר החרימו אותו, אולם לא מעט מבני הקהילה הפורשת נהגו בו כבוד. הרב הורוויץ היה אחד הרבנים שייצגו את העמדה שהתנגדה להפרדת הקהילות, ודגלו ב'אורתודוקסיה הקהילתית' ששואפת לשיתוף פעולה בין החלקים השונים ביהדות גרמניה. במסגרת זו, בשנת תרנ"ז (1897) הורחב 'איגוד הרבנים הכללי בגרמניה' שכלל בתחילה רק רבנים ליברליים (רפורמים), ומאז כלל גם רבנים אורתודוקסים, כמו הרב הילדסהיימר. במקביל הרבנים האורתודוקסים שהצטרפו לארגון הכללי, הקימו ארגון נפרד בשם 'התאחדות הרבנים נאמני התורה והמסורת בגרמניה', ובו גם רבנים שלא הסכימו להצטרף לארגון הכללי. הרב הורוויץ מונה לאחד מחברי ועד ההלכה של הארגון. כחלק מהוועד המנהל של איגוד הרבנים הכללי בגרמניה, חתם על כרוז כנגד הציונות, שחותמיו נודעו לימים בשם 'רבני המחאה', אולם באחרית ימיו התקרב לתנועה הציונית ונעשה מאוהדיה. תמך ביישוב הישן בארץ ישראל, וכיהן כנשיא בית היתומים היהודי-גרמני בירושלים. בימי רבנותו היו בפרנקפורט כ-130,000 תושבים, מתוכם כ-20,000 יהודים. כמקובל בעיר גדולה, היהודים נמשכו אחר התרבות הגרמנית המפותחת, ובהתאם התרבו נישואי התערובת.

התיר מילת בן נוכרית כשיש תוכנית לגיירו וגם אמו רוצה להתגייר

בשו"ת מטה לוי יו"ד נד, מתרמ"ח, כתב הרב הורוויץ: "איש אחד בא לפני ואמר לי שאשתו נכרית ילדה לו בן, והיא והוא נמנו וגמרו כבר קודם לידת הבן, שאם יולד להם בן זכר – שרוצים להביאו תחת כנפי השכינה על ידי מילה וכו', וגם היא אמו תתגייר". והיה מוהל זקן שהיה מל "את כל הילדים אשר ילדו נכריות בלי הפרש כלל וכלל". אבל הרב הורוויץ לא הסכים למול את כולם כל זמן שלא נימולו לשם גירות והוטבלו, שמא יהיו תקלות שיחשבו שהם יהודים, "הם גדלו בחזקת יהודים, ואם יתנהגו כדת ביראה ודרך ארץ – יוכל להיות שיקחו אותם לעדות קידושין וכדומה, והמכשול אינו מן הנמנע". ועד כה פעמיים באו לפניו שאלות כאלה, ובמקרה אחד אסר למול את התינוק, כי אביו אמר לו "שאין ברצונו לגדל את הבן על דרכי התורה, ואדרבה אם לא ימולו את הבן הוא ובני משפחתו יצאו מכלל ישראל וכו', ואז אמרתי שאם גם אביו ירצה להמיר דתו, למה אביא את בנו לכלל ישראל?". ופעם אחרת הסכים למול, כי האב אמר "שברצונו לגדל את הבן הנולד לו מאשתו הנכרית כדת משה וישראל, וגם אשתו תרצה להתגייר". וכיוון ששמע "שבתוך משפחת האיש יש כופרים שרוצים להסית האיש שימיר דתו לדת אשתו, והוא החזיק את לבו נגד עצתם", התיירא שאם לא יתיר למול את הילד, האיש אכן ימיר את דתו.

בשאלה הנוכחית הרב הורוויץ הציע לשאול את אבי הילד אם הוא רוצה לחנך את בנו "על דרך אבותינו בתורה וביראה אמיתית", ואם גם האמא הנוכרית תרצה להתגייר ולעשות "כל מה שמצווה עלינו מתורתנו הקדושה לעשות", אז הוא "ילך מעתה בדרך התורה" ויישא אותה כהלכה והיא תקפיד בביתו על כשרות, "שתכין לו בית כשר ושלחן טהור וכלים כשרים ובשר כשר". האיש אמר שאמנם הוא רוצה לעשות כן, אבל לא יוכל לעשות זאת עכשיו כי אשתו חולנית "והרופא לא יתיר להגיד לאשה יולדת דברים כאלה ולעשות סדרים חדשים בשעת הסכנה", אבל אחר שתבריא יעשה כן. מתוך התשובה ניכר שהיה מדובר ביהודי חילוני מחלל שבת ואוכל טרפות.

מצווה לגייר גדולים וכל שכן קטנים

בתשובתו ביאר שמותר למול את התינוק לשם גיור. בתחילה ציטט מהרמב"ם על הצורך בגיור לשם שמיים, שאם "ראו אותם שחזרו מאהבה מקבלים אותם", וביאר שהצורך שהגיור יהיה לשם שמיים הוא שהגר ישנה את הרגליו מהיותו גוי, שהיה רגיל לחטוא בעבודה זרה ובעבירות נוספות, "אמנם באמת אין צריכין לידע שחזר מאהבה, אלא אם חזר מדרכיו, דהיינו שהיה עד כאן מורגל בעבודה זרה ובעברות". אבל בגיור קטן אין צורך לבדוק שרצונו לעזוב דתו, כי "רק בגדול, שיש חשש מחמת ממון או כבוד וכו', צריך לראיה".

וגם אין להימנע מלגיירו "מטעם שאמרו קשים להם גרים לישראל", כי הטעמים שהובאו בראשונים למימרה זו לא שייכים בגר קטן. מה עוד שאף "בגרים גדולים, דשייך גבייהו הא דקשים להם גרים לישראל, מכל מקום לא נמנעו לחשוב קבלת גרים למצוה, כדמוכח מלשונות הראשונים". וציטט מהתוספות (יבמות מו, ב, 'משפט'): "וכמו שחשו לנעילת דלת בפני לווין, חשו נמי לנעילת דלת בפני גרים". והיא מצווה שאין להשהותה אפילו בגדולים, קל וחומר בקטנים: "ואם מצוה היא בגדולים ששייכים כל הלין טעמי דקשים להם גרים, מכל שכן בתינוק דלא שייך כל זה".

אין 'לפני עיוור' בגיור

לגבי מה שאולי יש לחשוש לאיסור 'לפני עיוור' בגיור, "שעתה בנכרותו אינו מצווה במצוות התורה, ועל ידי מעשה הגרות הזה נעשה ישראל ומחויב בתרי"ג מצות, ואם יעבור ח"ו על א' מהן גרמנו אנחנו שיהא המעשה שעשה עבירה בידו". תחילה דחה סברה זו ביחס לגיור גדול, שמכיוון שראינו שגיורו לשם שמיים, "אף שאין לו נאמנות – מכל מקום בטחנו בדבריו". וסיבה נוספת, שאף אם יעבור עבירות הוא לא נחשב עיוור, "כיון שאמרו לו והתרוהו". עוד ביאר שאין לפני עיוור בגיור, כי איננו גורמים לו לעשות את מעשה העבירה, אלא רק גורמים שהמעשה שיעשה ייחשב כעבירה. והאריך לבאר שגם בגיור קטן אין לפני עיוור.

והוסיף שלא שייך להעלות על הדעת שהצטרפות לישראל תיחשב מכשול: "מי יגדף השם ח"ו ותורתו לומר שתורתנו הקדושה ואמונתנו הרמה אשר נתן לנו השם יתברך בבחרו בנו מכל העמים, היא תהיה ח"ו למכשול. הא לפי זה תהיה עבירה ללמד לבני ישראל תורה… וכן מי לא יירא להגיד שאם בא נכרי לחסות תחת כנפי השכינה, והוא חוטא, שאמונתו היא מכשלתו?". ומה שאמרו (כתובות יא, א): "נכרי בהפקירא ניחא ליה", הוא רק לפי דעת הנוכרי. לפיכך יש כוח ביד בית הדין למול את הקטן לשם גירות (כתובות יא, א), כי זכות היא לו.

מכמה צדדים יש זכות ומצווה בגיור גם אם לא ישמור מצוות

המשיך הרב הורוויץ לבאר, שאין לומר שהגיור היה נחשב זכות רק כאשר "חנכו אותו כל ישראל השוכנים בסביבו במצוות ובתורה, מה שאין כן בזמן הזה, מי יחנך אותו? אביו אינו אביו כלל, ואינו מחויב ואינו בר סמכא". שכן כיוון שהגיור נעשה על דעת בית דין ובהסכמת האב, אף שאינו אביו להלכה, "אף אם חוב הוא לו – ניחא ליה מאי דעביד אביו". אמנם לכאורה אין בזה מצווה, "כיון שלא ידענו בבירור שישמור את מצוות ד'. ואף שאביו אומר שברצונו להוליכו על דרך אבותינו, וגם בעצמו רוצה מהיום והלאה למנוע מאיסור מאכלות אסורים וכדומה, מכל מקום מי יאמין לשמועתו? הלא אין לו חזקה! ואדרבה, הוא בחזקת עובר על איסורי תורה עד היום!". אולם מנגד, אולי יש בזה מצווה, שאם לא יגיירו אותו כדין ימול בלא גיור, ויהיה מכך מכשול שיחשבו שהוא יהודי. וגם אביו, "אולי סופו היה לעבוד את בוראו לשמה, עכשיו אם דחה נדחה אותו – לא יקבל תשובה כלל, ויעשה כמו שעשה עד עכשיו כל תועבות ד'. על כן, כיון שאין כאן איסור כמו שבררנו, אולי אדרבה יש כאן מצוה, וכיון שמצוה שייכת גביה – שהויי מצוה לא משהינן, ומלין אותו מיד בשמיני או לכל הפחות תוך שלשים קודם שיצא לגמרי מספק נפל, כאשר אמרנו לעיל".

במצב הדור עדיף לגייר התינוק גם כשאמו אינה רוצה להתגייר ואביו עבריין

עוד המשיך במטה לוי יו"ד נה, לבאר את עמדתו, וכתב שמותר לגייר את התינוק גם אם אמו לא תתגייר. ואין לגזור שלא יגיירו את התינוק עד שייפרד האב מהנוכרית, "כיון שהאנשים כאלו בודאי לא יפרדו מנשותיהם, וכיון שיודעים אנו שלא יגרשו – ברור הוא שאינו שייך לגזור עד שיגרשו כי אין סיכוי שייפרדו".

וגם אין לגזור שלא יגיירו את התינוק עד שתתגייר האמא, כי אז יהיה קשה מאוד לדחותה אם איננה ראויה. ועוד, כי זה יהפוך את גיורה לגיור שלא לשם שמיים. ואין לדייק בראשונים שלא לגייר תינוק בן נוכרית וישראל, אפילו מומר, כי הראשונים שהתירו לגייר תינוק כזה, הבינו ש"בודאי איש אשר נשא אשה נכרית יצא כבר לתרבות רעה כמו בימינו, ואין חילוק כלל". אמנם בית הדין יכול לגזור שלא לגייר את התינוק עד שהאב יחזור בתשובה, אבל אין חובה לגזור כך, ו"צריך עיון גדול אם נכון הדבר לעשות כן. בודאי לוּ ידענו שעל ידי גזירה זו נגיע אל התכלית, או רק שאפשר להגיע אל התכלית, שלא ישאו נשים נכריות, אני ההדיוט הייתי קופץ בראש להיות בין הגוזרים. אבל בעוונותינו הרבים ברור הוא כשמש שאותם הנושאים נשים נכריות אינם חושבים כלל זרעם מה יהיה עליהם, ושאם יהיו להם בנים זכרים ולא ימולו אותם יסלקו את עצמם ממחשבתם הרעה".

שתי תשובות אלו, יו"ד נד-נה, שלח הרב הורוויץ לרב יצחק אלחנן ספקטור וביקש את הסכמתו. לאחר ששלח את התשובה הראשונה, ראה מה ששלח הרב ספקטור לרב יעקב פוזנא, שהיה מוהל בפרנקפורט, משם נראה שלדעת הרב ספקטור אין למול ולגייר את בני הנוכריות, ובעקבות זאת שלח לו את תשובתו השנייה. במענה לתשובה זו, השיב הרב ספקטור לרב הורוויץ בכבוד, שמפני זקנתו הוא חלש ומתקשה לכתוב, וכן מחשבתו מבולבלת ואינו יכול להשיב.

עמדתו לגייר לשם 'זהות יהודית'

עמדתו של הרב הורוויץ שמצווה לגייר את בן היהודי והנוכרית לשם 'זהות יהודית', מתוך תקווה שישמור מצוות כמסורתי, כדי לקרבו תחת כנפי השכינה, וכדי שלא ייכשלו לחשוב שהוא יהודי בעודו נוכרי. וכן הסכים לגייר את האם אם תרצה בכך. וברור שאין הגיור על סמך שהאב יקיים אורח חיים מסורתי, שכן אף שהאב הסכים כעיקרון שלאחר שאשתו תבריא היא תתגייר ויקפידו על כשרות בביתם וברצונו לחנך את הילד ליהדות, בפועל הרב הורוויץ לא האמין שכך יהיה, שכן "מי יאמין לשמועתו? הלא אין לו חזקה! ואדרבה, הוא בחזקת עובר על איסורי תורה עד היום!". בנוסף, לא עסק בתשובתו בכך שעל בית הדין להשתכנע שהאם מתחייבת בכנות לשמור מצוות. הרי שהסכים לגייר את הילד ואת אמו לשם 'זהות יהודית'.

יב – הרב סיני שיפר, תרטו-תרפד

הרב סיני שיפר (תרט"ו-תרפ"ד, 1854-1922), נולד בהונגריה ולמד בישיבת פרשבורג אצל ה'כתב סופר'. בשנים תרל"ה-תרמ"א (1875-1881), למד בבית המדרש לרבנים בברלין אצל הרב הילדסהיימר. כתב עבודת ד"ר באוניברסיטת לייפציג בנושא 'ספר קהלת בתלמוד ובמדרש'. בתרמ"ג (1883) התמנה לכהונת רב 'קהל היראים' בקרלסרוהה שבגרמניה, שימש ברבנותו זו ארבעים שנה עד לפטירתו. כתב שו"ת 'סתרי ומגיני' ועוד מאמרים. רוב בני משפחתו נרצחו בשואה. נכדו הוא הרב סיני אדלר.

הסכים לגייר את המתחייבים לקיים אורח חיים דתי, ובגיור קטנים היקל יותר

עמדתו מובאת בין רבני הונגריה במסגרת הפולמוס ב'וילקט יוסף' (להלן כא, לא). ובקצרה: כתב לגייר רק מי "שתקבל על עצמה לעבוד את ה' בכל לבבה ובכל נפשה ומאדה". כלומר דרש שיתחייבו לקיים מצוות כבעלי אורח חיים דתי. אולם לפי תנאי החיים, והעובדה שתיאר את האב היהודי כפורק עול, הסיכוי שבפועל תשמור אורח חיים דתי הוא אפסי. ואם אכן התנה את הגיור בכך שתקיים אורח חיים דתי, היה צריך לכתוב שאין לגיירה זולת במקרה נדיר ומיוחד שיחזרו בתשובה שלמה. בנוסף, לא הצריך שבית הדין ישתכנע או יעריך באופן קרוב לוודאי שאכן כך יהיה. לפיכך נראה שלמעשה המתגיירים שהסכים לגיירם הם כאלה אמנם התחייבו לקיים אורח חיים דתי אולם בפועל לא שמרו יותר מאשר אורח חיים מסורתי. בנוסף התיר לגייר קטנים שילמדו בחינוך דתי עד גיל בר מצוה, אף שבבית לא יהיה שינוי, כלומר האם תישאר בגיותה והאב בחטאו.

יג – הרב מאיר לרנר – תריז-תרצ

הרב מאיר לרנר (תרי"ז-תר"צ, 1857-1930), נולד בפולין, ומגיל 13 למד בישיבה באייזנשטאדט אצל הרב שלום קוטנא. למד גם מדעי הטבע, היסטוריה וגרמנית, ובהמשך גם יוונית ולטינית. כבן 17 נסע ללמוד אצל הרב הילדסהיימר בבית המדרש לרבנים בברלין, ונצרך להשלים לימודי השכלה בפולדה כדי להתקבל. במקביל ללימודיו בסמינר לרבנים, למד באוניברסיטה וקיבל תואר ד"ר מאוניברסיטת לייפציג. בשנת תר"מ (1880) נסמך על ידי הרב הילדסהיימר, ובתרמ"ד (1884) התמנה לרב בווינצנהיים שבאלזס למשך שש שנים. בתוך כך התחתן עם נכדת רש"ר הירש ובת הרב צבי פלאטו שהיה רב בקלן. בתר"נ (1890) נבחר לרב קהילות 'חברת בני ישראל' בלונדון, שהיו קהילות אורתודוקסיות, בעיקר של מהגרים ממזרח אירופה. בתרנ"ב (1892) קיבלה ועידת רבנים בראשות הרב הראשי לאנגליה, הרב צבי הרמן אדלר, החלטות שנוגעות לשינויים בסדרי התפילה ונוסחה. הרב לרנר התנגד להן והורה לבתי הכנסת שתחתיו שלא לשנות מנוסח התפילה. ההתנגדות לעמדותיו של הרב אדלר גברה כאשר החרים את טקס הכתרתו לרבה הראשי של אנגליה. בשנת תרנ"ד (1894) קיבל הצעה לכהן ברבנות העיר אלטונה שבגרמניה, והעדיף להיענות לה ולהיפטר מהמתחים שברבנותו בלונדון. בשנים תר"ע-תרע"ב (1910-1912) ייסד את חברת 'מוריה' למען יישוב ארץ ישראל, שבניגוד לתנועה הציונית כללה רק שומרי מצוות ולא הטיפה ללאומיות. ביקש לרתום את רבני הונגריה ליישוב הארץ, אך ללא הצלחה מרובה.

לגייר בן של כהן ונוכרית שהתגיירה אצל רפורמים כשהאב מסורתי ולא ייפרד מאשתו

בשו"ת הדר הכרמל יו"ד סב, נשאל הרב לרנר על מוהל שמל תינוק בבית יהודי "שראה אותו מתנהג בדת יהודית", ואחר כך התברר שאבי הבן הוא כהן שנשא נוכרית אשר התגיירה על ידי "כהני און של הטעמפעל בהאמבורג" (הרפורמים), והשאלה מה דין הוולד. והשיב, שהרפורמים "מכחישים בתורה מן השמים", ודינם כקראים, ו"אינם מטבילים כדת". לפיכך האשה שהתגיירה על ידם היא נוכרית, והילד נוכרי. "ואין לייעץ להאשה הנ"ל שתטבול שנית כדת על פי בית דין כשר ותתגייר", שהרי אסור לכהן לשאת אותה לאשה. "אבל אם יש לחוש דאם יודע להאיש הנ"ל [שהוא בור אבל מתנהג כדת משה וישראל, שאינו לוקח בשר רק ממקולין של ישראל וכדומה] שבנו דינו כנכרי, יסור לגמרי מדרכי ה' וילך שובב בדרך ליבו" – עדיף לגייר את הילד. ועוד, שיש לחשוש שרוב היהודים לא ידעו שהילד אינו יהודי, ויש בזה "חשש תקלה ומכשול". לכן נראה "דיותר נכון לגייר את הילד הנ"ל, דהיינו לטבלו על פי שלשה, ולהטיף ממנו דם ברית".

מהסיפור עולה שמדובר היה ביהודי מסורתי, שאמנם הקפיד לקנות בשר כשר, אבל לא הקפיד על שמירת כל המצוות, שהרי הוא "בור" שיש חשש ש"יסור לגמרי מדרכי ה' וילך שובב בדרך ליבו", וגם גייר את אשתו אצל רפורמים והוא כהן שחי עם גיורת ואינו מוכן לעזוב אותה. למרות זאת סבר הרב לרנר שיש לגייר את ילדו, וגם את אשתו היה מגייר על ידי בית דין כשר בלי להציב תנאים אחרים, אם לא היה כהן שאסור בגיורת.

אפשר לגייר בנות זוג של יהודים שאינם שומרי מצוות

בהדר הכרמל יו"ד נח, נשאל על ידי רב שהבטיח ליהודי שיגייר את בת זוגו הנוכרית, אלא שאחר כך התברר שיהודי זה כבר היה נשוי לנוכרית שהתגיירה בקבלת מצוות בלא טבילה, והתגרש ממנה בגירושין אזרחיים, והשאלה האם הרב יוכל לגייר את זוגתו השנייה. הרב לרנר השיב שהואיל והראשונה לא טבלה היא נשארה גויה, ולכן מעיקר הדין אין צורך שיגרש אותה בגט, "ואולי יש להחמיר ליתן לה גט". והוסיף שלא צריך היתר של מאה רבנים. ומשמע שהתיר לגייר את הנוכרית השנייה. הרי שלמרות שמדובר ביהודי חילוני שמתקשר עם נוכריות, ולא צוין שהוא מעוניין לחזור בתשובה, לא התנה את הגיור בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי או מסורתי.

וכן עולה מתשובתו בהדר הכרמל יו"ד נז, שבה הוא דן בשאלה אם מותר לסדר חופה וקידושין למי שנשא גויה, ומשמע שהתגיירה. וכתב שיש מתירים, אלא שאולי יש לשקול שמא הדבר יגרום לפרצה, שיאמרו שמותר לשאת גויה בנישואים אזרחיים ואחר כך הרב יגייר אותה. ולא הזכיר כלל את שמירת המצוות.

לסיכום, נראה שלדעתו ככלל אפשר לגייר לשם 'זהות יהודית', אלא שיש לשקול אם הדבר עלול לגרום לנישואי תערובת.

יד – הדיון בכתב העת ישורון

בכתב העת 'ישורון' שיצא לאור בברלין בשנים תרע"ד-תר"צ (1914-1930), התעורר דיון בין שני רבנים אודות הגיור, בחוברת 6 שנה שלישית (עמ' 312), כתב הרב ד"ר יעקב ורשנר עמדה שתומכת בגיור בנות זוג, תוך זהירות שבאמת רוצות להיות יהודיות, וכנגדו בחוברת 8 (עמ' 458), כתב הרב ד"ר דניאל פינק שאין לגיירן הואיל וגיורן לשם אישות. הדיון נכתב בגרמנית ומובא כאן בתרגום.

טו – הרב יעקב יהודה ורשנר – תרכה-תרצה

הרב ד"ר יעקב יהודה (ליאופולד) ורשנר (תרכ"ה-תרצ"ה, 1865-1935), נולד בברסלוי, שבה אביו, הרב זאב נחום וולף ורשנר, מחבר ספר 'נחלת יעקב' על התורה, שימש שנים לאחר מכן ברבנות. למד תורה מפי אביו, וכן למד בבית ספר ובגימנסיה, ובבית המדרש לרבנים בברלין. במקביל למד באוניברסיטת ברלין, שם קיבל תואר ד"ר על מחקרו ביחס למסורות השומרונים. בתרנ"ט (1899) מונה לרבה של סמטר שבמחוז פוזן, וחיזק את לימוד התורה בבית הספר התיכוני. לאחר מלחמת העולם הראשונה מחוז פוזן עבר לשליטת פולניה והוא הוכרח לעזוב את המדינה לגרמניה. בשנת תרפ"א (1921) התמנה לרבה של באד הומבורג, הקים וניהל בית ספר יהודי שבו למדו כשישים ילדים. במקביל לימד יהדות בשעות הצהריים לילדים שלמדו בבתי הספר הכלליים.

דעת הרב ורשנר

במאמרו כתב הרב ורשנר שהיהדות כובשת את העולם בחכמתה ואמונתה, אך דוחה בזהירות גרים שאינם באים ממניעים טהורים. מצד אחד קשים גרים כספחת, ומצד שני לשם כך גלו ישראל, כדי שיתווספו עליהם גרים. גם ההיסטוריה מלמדת על גרים קשים כדוגמת הערב רב, השומרונים והאדומים, ומנגד על גרי צדק, כיתרו, רות, בני רכב, שמעיה ואבטליון, אונקלוס ועוד. לכן תהליך הגיור כולל אזהרת הגר על מצבו של עם ישראל וחומרת המצוות. התקופה התנאית מקבילה להיחלשות האלילות, ובאותו זמן התברר כוחה המוסרי של היהדות אף בקרב עובדי האלילים, שרצו להצטרף ליהדות. אולם בימי הביניים, בזמנים של דוחק וסבל עבור היהודים, נדיר היה לשמוע על גיורים. באופן דומה, גם בעת החדשה מעמדה של הדת ירד, ועל כן גרי הצדק מעטים. במצב כזה, אין תועלת בגרים שמעוניינים בשם יהודי בלבד, ויש כיום יותר "מידי גרים שהצטרפותם ליהדות אינה מהווה רווח אפילו קלוש ליהדות, ועוד שהם תורמים תרומה משמעותית לחשדנות ולהחצנה שלילית ליהדות, כיוון שהם מגבילים את עצמם רק לשמור את השם היהודי, לו הם זכו בקלות רבה מידי, משיקולי תועלת חיצוניים" (אולי התכוון למצבים שהמשפחה היהודייה שלחצה להתגייר היתה עשירה). עם זאת, גם בזמן הזה אין לנעול דלת בפני גרים, וראוי "לשקול ברצינות אילו גדרות הגנתיים צריכים להישאר, ובאלו תנאים ראוי שנקבל גדולים וכן קטנים לאב יהודי אל תוך היהדות, תוך שאנו מודעים לאזהרתו של רבי יצחק 'רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים'". ולכן המליץ לקבל כאלו אשר "הלכו בעקבות תשוקה חולפת, והרשו לעצמם להינשא בנישואים אזרחיים לאדם מאמונה אחרת, אבל אז, ברגעים בהם פרידה – במיוחד לאחר לידה של ילדים – נראית בלתי אפשרית, שואפים לעשות צדק עם הקול היהודי השב ומתעורר במצפונם, והם חשים צער כלפי קרוביהם היותר דתיים, ושואפים להשיב הרמוניה יהודית-דתית אל תוך בתיהם, מתוך הסכמה עם בן זוגם הנוכרי – בהחלט נראה מוצדק להענות לבקשתה של האישה הנוכרית ולקבל אותה באופן מלא אל תוך היהדות". "מעל לכל, ההבנה צריכה לחדור בכל מקום, שהיהדות סובלת הפסדים כבדים יותר דרך המספרים הנוראיים של נישואי התערובת, מאשר דרך קבלה חסרת אחריות של גיור". "כמובן, יהיה גם קשה להצדיק ויתור סופי על אלו שכבר חיים בנישואי תערובת, ודחיית כל ניסיונותיהם בראשיתם". לפיכך יש לגייר את הבנים ובנות הזוג של אלו שהקול היהודי שב והתעורר במצפונם, והם מבקשים "להשיב הרמוניה יהודית דתית" לביתם. עוד הוסיף, שבדרך כלל נדיר יותר המצב של גיור הגוי הנשוי ליהודייה, כי נדירים המקרים שהוא מעוניין באמת להצטרף ליהדות. גם יש להיזהר במקרה של גיור קטנים שאימותיהם מתנכרות ליהדות, כי זה יהיה אסון עבורנו ועבור דתנו "אם החיים והמנטליות של הילדים האלה יתפתחו ברוח לא יהודית, בסתירה חזיתית לדרישות ולאיסורים הבסיסיים ביותר שלנו". לכן יש לגיירם בזהירות לאחר שנוודא "שהילד יגדל ברוח ובמעגלים יהודיים-דתיים". ואף שעל פי דרישות אלו יפחתו הגרים – עדיף כך, כי זה יציג את היהדות באופן טהור.

טז – הרב ד"ר דניאל פינק – תרכ-?

הרב ד"ר דניאל פינק (תר"כ-?, 1860-?), נולד לרב ראובן פינק, מחבר הספרים 'תנובת יהודה' ו'חסד ואמת'. למד אצל הרב אביעזרי זליג אוירבך, רבה של הלברשטאדט. שימש רב בצוויטוי, והחל משנת תרס"א (1901) כרב ומגיד בווינה. בתרס"ג (1903) השתתף כציר מטעם 'המזרחי' בקונגרס הציוני השישי, ודיבר בעד תוכנית אוגנדה, ובתרס"ד (1904) השתתף בוועידת היסוד של 'המזרחי' בפרשבורג. חיבר ספר 'לשון לימודים'.

עמדתו שלא לגייר לשם אישות

הרב ד"ר פינק הגיב למאמרו של הרב ורשנר, וכתב: "בחוברת הקודמת של ישורון הופיע מאמר שהתייחס לשאלת נישואי התערובת בצורה מעוררת דאגה". "ההצעה של ד"ר ורשנר[13] נוגדת את השו"ע ביו"ד סימן רסח סעיף י"ב: 'כשיבא הגר להתגייר, בודקים אחריו שמא בגלל ממון שיטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא ליכנס לדת, ואם איש הוא – בודקין אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אשה היא – בודקין אחריה שמא עיניה נתנה בבחורי ישראל'. מכאן נובע שאפילו כאשר נמצאת עילה קלה ומשנית שהגיור עלול להיות תוצאה שלה – די בזה כדי לפסול את מועמדותו של המתגייר. קל וחומר במקרה של נישואי תערובת, שבהם זה מובן מאליו לכל מי שלא שוגה בהונאה עצמית, שהאדם המבקש להתגייר לא היה אפילו חולם על צעד זה אילולי בן זוגו היהודי וקרובי משפחתו עומדים מאחורי זה. חוסר הרצינות המשווע שהמתגיירים מייחסים לגיורים הללו עולה מדבריו של ד"ר ורשנר עצמו".

"ועתה, אני שואל, האם היהדות מרוויחה דבר מלקשור אליה אנשים או צאצאים שאין להם שום רצון בה מכל וכל?… בין אם ארוכה או קצרה, הדרך לכפירה מגיעה בסוף, ואולי אפילו גוררת איתה מעגלים רחבים יותר". לאחר מכן דחה את פנייתו של הרב ורשנר "לרגש ההומני", ואת בקשתו "שנגלה הבנה לאדם שבשעה קלה בחר לעשות מעשה שיתחרט עליו בהמשך, ועתה הוא מונע מרצון לראות את ההרמוניה הדתית שבה לביתו". שכן "יש לנו מעט הבנה למצבם של גברים יהודים שבחרו לעשות שיקולים מוטעים ולהקריב את שמחתם ושלומם בשביל שעה קלה של שמחה מטופשת. הם הקריבו לא רק את עצמם ואת ביתם, אלא גם את צאצאיהם וקרוביהם. לא משנה כמה מצבם מצער – מצבם מוגדר 'לא עבדינן תקנתא לרשיעי'". וכשם שאנו דוחים את המתבוללים, כך יש לדחות גם את הגרים. ואמנם אין להתכחש לפגיעה החמורה ביהדות על ידי המספר "הרב להחריד של נישואי תערובת", אולם הפתרון לכך הוא בכיוון אחר (כנראה כוונתו להשקעה בחינוך הדור הבא).

לסיכום, עמדת הרב פינק היא שאין לגייר את בנות הזוג הנוכריות משום שגיורן לשם אישות, וגם כי יש לנעול דלת בפני המתבוללים. אולם לא כתב שגיורן בטל אם גוירו.

יז – תגובת הרב ורשנר

בחוברת 8, הבהיר הרב ורשנר שהרב פינק טעה בהבנת דבריו, כי הגיור שהציע הוא "כאשר הבעל והאב היהודי מוּנע מרגשות תשובה לאחר שהלך שולל, ועתה מעוניין להשיב את ביתו וילדיו אל היהדות. ואשתו, אחרי שהגיעה להכיר ולהעריך את היהדות, גם היא מרגישה את הצורך להכנס בשלמות אל היהדות, כולל מילוי כל חובותיה. זהו מקרה נדיר שבו נדרשת תשומת לב ושיקול דעת". וגם טעה הרב פינק בכך שסבר שיש לדחות את כל בנות הזוג מנישואי תערובת, שכן מה שכתבו הרמב"ם ושו"ע הוא שאין לגייר לשם עילה, אבל "כאשר מניעים דתיים כנים עוררו את הרצון להכנס ליהדות", אין מדובר ב"תקנתא לרשיעי", אלא "המונח הנכון כאן הוא: 'אין לך דבר שעומד בפני תשובה'". בנוסף, "ההלכה איננה אוסרת על קבלת ילדים של אב יהודי ואמא נוכרית להיות גרים". לפיכך יש לבדוק כל בקשה ולהבחין בין מקרה אחד למשנהו, וכפי שכתב הבית יוסף שהכל לפי ראות עיני בית הדין. והוסיף שכך עמדת רבנים רבים, ולכן ברצונו "לחשוף בפני הרב ד"ר פינק, שתגובותי הגיעו מתוך שימוש מעשי ומשותפות ללא אחר מרבה הראשי של פוזנה, הרב ד"ר פליכנפלד, מלבד עוד אינספור רבנים אורתודוקסיים".

סיכום עמדת הרב ורשנר

לדעת הרב ורשנר עדיף שלא לגייר מי שאינו מעוניין באמת ביהדות. עם זאת, צריך להיזהר שלא לנעול את הדלת, כי ויתור גמור על המתבוללים חמור יותר. לכן במקרה נדיר, שבו הגר מעוניין לשוב באמת ליהדות – יש לקבלו. ונראה שלמרות שכתב שרצונה "להכנס בשלמות אל היהדות, כולל מילוי כל חובותיה", מתוך המציאות העגומה שתיאר במכתבו הראשון והאופן שבו הציג את מניעיהם של אותם מתבוללים, ש"שואפים לעשות צדק עם הקול היהודי השב ומתעורר שבמצפונם, והם חשים צער כלפי קרוביהם היותר דתיים, ושואפים להשיב הרמוניה יהודית-דתית אל תוך בתיהם", נראה שכוונתו למי שמקיים מצוות כמסורתי או אף כבעלי 'זהות יהודית'. ומשמע שבכך הרב ורשנר החמיר יותר ממה שהיה נהוג בגרמניה, וכפי שכתב שדרישותיו ימעיטו את הגרים. אבל אם אפילו את המצוות של בעלי 'זהות יהודית' המבקש להתגייר אינו מעוניין לקיים – אין לגיירו.

יח – הרב יצחק אונא – תרלב-תשח

הרב יצחק אונא‫ (תרל"ב-תש"ח, 1872-1948),‫ נולד בווירצבורג‫ שבצפון בוואריה, בגרמניה. אביו הרב משה היה מתלמידי הרב אטלינגר, ואמו היתה בתו של הרב יצחק במברגר, שהיה רבה של וירצבורג והמחוז. למד ב‫בית המדרש לרבנים בברלין‫ אצל הרב הילדסהיימר‫ ורד"צ הופמן, אולם רבו המובהק החל משנת תר"נ (1890), היה הרב ד"ר ‫מרדכי הלוי הורוויץ‫. משלושת רבותיו אלו קיבל היתר הוראה. למד ב‫אוניברסיטת ברלין‫ לשונות קלאסיות וקיבל תואר ד"ר בתרנ"ה‫ (1895) על פילון האלכסנדרוני. בתרנ"ח (1898) התמנה כרב בית כנסת בעיר מנהיים. כסבו, התנגד לדרך הפרדת הקהילות של רש"ר הירש, ותמך בהישארות בעדה אחת עם הרפורמים. משנת תר"צ עד תרצ"ה (1930-1935) היה יו"ר 'התאחדות הרבנים המסורתיים שומרי התורה', שהיתה מזוהה עם השקפה זו, וייצגה את רוב האורתודוקסים בגרמניה. בכך היה בר הפלוגתא הציבורי הבולט של הרב ד"ר יצחק ברויאר, נכדו של רש"ר הירש, שדגל בפרישה ובהקמת קהילות נפרדות לאורתודוקסים. הרב אונא היה בעל כישרון הסברה וכתיבה. עלה לארץ בתרצ"ה‫ (1935), התיישב ברחביה וייסד בה את בית הכנסת "בנין ציון". היה חבר מועצת הסוכנות היהודית, ובערוב ימיו חבר מועצת הרבנים בירושלים.

תומך בגיור בני זוג למרות הספק אם ישמרו מצוות

בשו"ת שואלין ודורשין מה, מובאת שאלה משנת תרצ"ב. בשאלה סיפר אחיינו שהרב ד"ר ה' ביקש ממנו ללמד נוכרייה שרוצה להתגייר, כי נתנה עיניה באיש יהודי. והרב ד"ר ה' "אמר שיש לו בטחון שהיא תקיים את כל המצוות, מאחר שהבעל שומר שבת כהלכתו". אולם השואל מפקפק בכך, הואיל והרב ד"ר ה' נענה "לכל הפונה אליו ומאמין לכל אדם". ואם היהודי אכן "כשר וישר", היה ראוי לנסות למונעו "מלהתחתן עם הנכרית, שלא להרבות גרים וגיורות בישראל".

הרב אונא השיב שאכן יש בעניינים אלו ספקות, אבל "באמת קשה בזמן הזה לומר יקוב הדין את ההר". והפנה לעיין בשו"ת מלמד להועיל חלק יו"ד סימנים פג, פה, וסיכם: "תוכן דבריו הוא דהכל לפי ראות עיני הבית דין". וסיפר שגם הוא קיבל גירות כזו, כשהיה נראה שהזוג ישמור מצוות, למרות שזה היה גיור לשם אישות, "ובאמת עלה הזיווג יפה". וסיפר שבמקרה אחר נאלץ לקבל גר בלי שהיתה לו הערכה שישמור מצוות: "אני הבטחתי לאיש, שהוא ממשפחת יראים אף שהוא קל בדעתו, שאקבל אותה מאחר שיש להם כבר בת, והדבר בלי ספק שישאנה. ואף שגם אנכי מפקפק בדבר, אבל גם בזה אוי לי אם אעשה אוי לי אם לא אעשה". בדומה לזה השיב לאחיינו ש"עיקר האחריות הוא על הרב המקבל… על כן איעצך שלא תשתמט ממנו".

עמדתו אם כן שיכול הרב להחליט לגיירה. ואמנם בשאלה המקורית מדובר היה כנראה ביהודי שומר שבת כהלכתו, ועל כן הרב המבקש אמר "שיש לו בטחון שהיא תקיים את כל המצוות", ורק השואל פקפק בכך. אך הרב אונא עצמו הוסיף לתאר מקרה שהזוג חי ביחד וכבר יש להם בת, ולא היה צפוי שיקיימו אורח חיים דתי, והתיר לגייר מפני שעת הדחק. גם המקורות שאליהם הפנה משו"ת מלמד להועיל ב, פג; פה, מלמדים שיש מקום לגייר לשם אישות כדי למנוע התבוללות על סמך הבטחה שישמרו שבת ומצוות. וזאת למרות שרד"צ הופמן ידע שהסיכוי שהגיורת תקיים אורח חיים דתי אינו גבוה, אולם קיווה שבזכות ההבטחה לשמור שבת ומצוות תהיה קשורה ליהדות, ואף תשמור ותקיים חלק מהמצוות.

יט – הרב ברוך קונשטט – תרמה-תשכז

הרב ברוך קונשטט (תרמ"ה-תשכ"ז, 1885-1967), נולד בפרשבורג, ולמד בישיבתה המפורסמת. בגיל 22, בהיותו עדיין תלמיד ישיבה, התמנה לרב ודיין בקהילת פולדה שבגרמניה. בהמשך הקים בה ישיבה. בליל הבדולח נשרף בית הכנסת שבעירו, וכשהתחילה המלחמה נשלח למחנה בוכנוואלד, שם נדר שאם יינצל יעלה לארץ ויקים בה ישיבה. אשתו, יחד עם אחיה מרדכי עמנואל (אביו של ר' יונה עמנואל, עורך 'המעין'), הצליחו לשחררו על ידי מסמך מזויף. בארץ, הקים יחד עם הרב יחיאל מיכל שלזינגר את ישיבת 'קול תורה', עבור צעירים משארית הפליטה של יהדות גרמניה. נכדו הרב אברהם אריה, כינס את תשובותיו בשו"ת יענה ברוך.

עמדתו

בשו"ת יענה ברוך נב, מתרצ"ה, נשאל על ידי הרב יונה מרצבך, אב"ד דארמשטאט (לימים מראשי ישיבת קול תורה), על גיור קטן "שאביו ואמו רוצים בלב שלם שבנם יהיה יהודי על פי דין, והקטן הזה הוא בן מנכרית שנתגיירה זה כמה שנים לפני בית דין מכת המתחדשים (רפורמים), שאינם בקיאין וגם אין רצונם להקפיד בדיני קבלת גרות". והשיב: "לא לבד שמותר לקבל אותו, אלא שמצוה להכניסו תחת כנפי השכינה, ותיקון גדול וזכות הוא לו". בנוסף, יש לחוש שאם לא יגיירו אותו, "יסברו שהוא יהודי מיוחס ותצא מזה תקלה". וזה "סניף גדול להיתירא". ואין צריך להטיף ממנו דם ברית, כי המילה שעשו לו היתה לשם מצווה. "ואם אין צריכין להטיף דם ברית על פי דין, אם כן לפי עניות דעתי אין כאן היושר להחמיר, משום שאסור לחבל את הנער אף אם הסכימו אבותיו לזה". וכן ראוי לגייר גם את האם, שכבר מוחזקת כיהודייה בעיני הציבור, וכך יוכל בנה להתחנך כיהודי. "אבל ההחלטה בענין כזה מוטל על הדיין שעיניו משוטטות בכל, והמכיר דרכי חייו של הבא להתגייר". אמנם לא דרש שבית הדין יבדוק שתשמור אורח חיים דתי, כפי שמתבקש במצב כזה על פי הדעה המחמירה.

בשו"ת יענה ברוך נד, עסק בפירוט בצדדים השונים. שם נשאל על יהודי שנשא נוכרייה וחי עמה כמה שנים והוליד ממנה שתי בנות, ועתה אשתו רוצה להתגייר. "ובתוך דבריה סיפרה לנו שכבר זה כמה שנים שאינה מבשלת בשבת קודש ואינה אוכלת חזיר, אף שבעלה אינו מדקדק במצות". וכאשר שאלו אותה מדוע היא רוצה להתגייר? השיבה ראשית, "כל אדם שאין לו דת אינו אדם! והיא, משעה שנישאת לבעלה, לא שמרה כלום מדתה. וכיון שבעלה יהודי, אף רצונה לדבק בדת אמת". שנית, רצונה שבנותיה יקבלו חינוך של דת יהודית. ואין לה שום תועלת בהתגיירות, "ואף בעלה שהוא קל גדול… לא צוה לה שתצא מדתה". אלא שיש לחשוש ש"אין בדעתה להיות יהודית באמת, ולשמור את התורה בפרטיה, ובפרט שבעלה מחלל שבת וכו' וכו', כאחד מן הריקים", ו"אמרה שלדעתה ראויה לכל אדם להיות לו דת אחת, רצונו לומר שאין נפקא מינה אם דת יהודית או דת אחרת, רק דת אחת! וכן על אומרה שרצונה להתגייר עם בנותיה, כאשר לא קבלו אותם בבית הספר שלנו, שלחה אותם אל הכומרים". ודן בצדדים השונים, שמצד אחד הגיור אינו לשם אישות, אולם מנגד הגיור אינו לשם שמיים, לשם דבקות דווקא בדת ישראל, אלא כדי שתהיה לה דת מסוימת. והביא שראה "באחרונים שמחמירים מאוד בענין נגע הזמן 'ציווילעהע' [נשואין אזרחים] משום סייג וגדר", כלומר יש חשש שההיתר יעודד נישואי תערובת. אולם מאידך, אם לא יגיירו אותה יש חשש ש"תלך אצל רע-בנים מכת המתחדשים המתקדשים ומטהרים וכו', אוכלי בשר החזיר וכו', והם מקבלים כל בת נכרית בלא טבילה ובלא שום הכשר לקבל תורה וטהרה – רק שמביאין את האיש או את האשה אל בית הכנסת לפני ארון הקדש, 'והפאזעלרט' אמר בקול רם שמע ישראל וכו' או עושין מעשה שוטים". כאן כתב הנכד שנייר התשובה התבלה, ולכן אין בידו את סיום התשובה. ועל אף שבתשובה זו לא ברור מה הכריע למעשה, לא דחה על הסף את גיורה, למרות שלפי מצב בעלה, היה צפוי שלא תקיים אורח חיים דתי. בנוסף, אם לדעתו אין לגייר אלא אם כן יקיימו אורח חיים דתי – לא היה מקום להעלות כשיקול את החשש שילכו לרפורמים. בנוסף, מהתשובה הקודמת התבאר שבמקום שבו היה רצון אמיתי להצטרף לדת ישראל – עודד לגייר בלא להתנות את הגיור בקיום אורח חיים דתי.

לסיכום, לדעתו יש חשיבות רבה לשיקול כיצד למנוע התבוללות. וגם כאשר אין כמעט סיכוי שיקיימו אורח חיים דתי, ורק ישנו סיכוי שיקיימו אורח חיים מסורתי או מצוות של 'זהות יהודית', אם הדבר ימנע התבוללות ויציל את זרע ישראל – נכון לגייר.

כ – פרשת גיורי קופנהגן שבדנמרק

קהילת דנמרק

הקהילה היהודית הקטנה בדנמרק גדלה ביציבות עד שנת תר"י (1850), אז הגיע מספרה ל-4,200 נפש. התבוללות ושיעור ילודה נמוך הותירו את האוכלוסייה עם 3,200 חברים בשנת תרס"א (1901). לאחר פרעות קישינב בשנת תרס"ג (1903), ומלחמת רוסיה-יפן בשנת תרס"ד (1904), הגיעו אל דנמרק כ-200 פליטים יהודים ממזרח אירופה. בשנת תרפ"א (1921) מנתה הקהילה כ-6,000 חברים.

הנתונים שיובאו להלן הינם מתוך מכתב גלוי של הרב טוביה לווינשטיין, מתאריך כ"ט שבט תר"ע, 8 בפברואר 1910 (תורגם מדנית, מתוך ספר 'השלהבת בקיפאון הסקנדינבי' ח"ב עמ' 651 ואילך):

בשנים תר"מ-תרס"ה (1880‑1905) התקיימו בקהילה 395 חתונות כהלכה (סה"כ 790 חתנים וכלות), ועוד 272 יהודים ויהודיות התחתנו עם נוכרים. כלומר, כ-25% מהיהודים התחתנו בנישואי תערובת. ולפי דברי הרב לווינשטיין, וכן לפי נתוני הקהילה, המצב הלך והתדרדר. עוד כתב הרב לווינשטיין, שמתוך 218 משפחות של זוגות מעורבים שנבדקו, 61 ילדים נרשמו לקהילה היהודית, ו-284 נרשמו לכנסייה (כלומר רק 18% נרשמו לקהילה היהודית).

מספר הגיורים בקהילה היהודית בקופנהגן בין השנים תר"י-תרס"ג (1850‑1903): 66 מבוגרים (מתוכם 61 נשים), ועוד 44‑48 ילדים, שכפי הנראה גוירו בגיל 14.

החוק בדנמרק: בשנת תרי"א (1851) נקבע חוק שוויון זכויות ליהודים, לפיו ההורים יקבעו את מעמד הילדים. שאם נרשמו בעת הנישואין כמאמינים באמונת היהדות, וישלחו את ילדיהם למוסדות חינוך יהודיים – ילדיהם ייחשבו יהודים. יחד איתו נקבע חוק נוסף, לפיו בגיל 14 כל נער ונערה חייבים לערוך טקס קונפירמציון, בו הם מצהירים שהם מאמינים בבורא ונבחנים על עקרונות הדת, ובכך נרשמת דתם כחוק. כפי שהנוצרים היו עורכים את הטקס בכנסייה, נקבע שהיהודים יערכו אותו אצל הרב.

כא – הרב טוביה לווינשטיין – תרכד-תשיג

הרב ד"ר טוביה לווינשטיין (תרכ"ד-תשי"ג, 1863‑1952), נולד בפרמריבו בירת סורינאם (אז גינאה ההולנדית שבאמריקה הדרומית), שבה כיהן אביו רבי משה יהודה לווינשטיין כרב. למד בבית המדרש לרבנים באמסטרדם בירת הולנד, בכולל בקובנה תחת רב העיר הרב צבי הירש רבינוביץ (בנו של הרב יצחק אלחנן ספקטור), ולבסוף בבית המדרש לרבנים בברלין, שם נסמך להוראה על ידי הרב הילדסהיימר ורד"צ הופמן. נסמך גם בידי רבי יוסף צבי דינר מאמסטרדם. בברלין למד גם באוניברסיטה והשלים לימודי דוקטור לפילוסופיה. כיהן כרב בהולנד בקהילת ליוורדן ואח"כ בהאג. בשנת תרס"ג (1903) התמנה לרבה של קופנהגן בירת דנמרק, ובפועל היה רבה של כל מדינת דנמרק, שכן לפי החוק כל הרבנים בדנמרק היו כפופים לרבה של קופנהגן. בעקבות סכסוכים סביב סוגיית הגיור, פיטרה הקהילה את הרב לווינשטיין בשנת תר"ע (1910). תחילת הסכסוך בסירובו לקיים קונפירמציון לילדי היהודים והנוכריות בלא גיור, וגם לא הסכים לגיירם הואיל ולא שמרו שבת וכשרות. הסכסוך התעצם כאשר בנו של אחד מראשי הקהל שהיה בקשר עם נוכרייה רצה לגיירה ולהתחתן, והרב לווינשטיין סירב. או אז, בהדרכת ראשי הקהל, הלכו לסגנו הרב מרדכי שורנשטיין, שגייר אותה וחיתן אותם. בעקבות זאת, הרב לווינשטיין הודיע שאין לרב שורנשטיין סמכות לגייר, וגיוריו בטלים. כתגובה לכך, החליטו ראשי הקהילה לפטר את הרב לווינשטיין. אגב, הפנייה לסגנו של הרב היתה מפני מחלוקת נוספת, שהרב לווינשטיין סירב להשתתף בהלוויה של מי שצווה לשרוף את גופתו ולקבור את אפרה, וכן לא הסכים להיות סנדק בברית מילה שהמוהל הרופא לא הסכים לברך.

לאחר פיטוריו, קיים הרב לווינשטיין מניין בביתו, ותבע במשפט את הקהילה שהפרה את החוזה עימו, שבו נקבע שישמש כרב עד סוף ימיו, ועל כן דרש שהקהילה תחזיר אותו לרבנות או תשלם לו פיצויים גבוהים. בית המשפט הדני הכריע שהקהילה אכן הפרה את החוזה, אך כיוון שאחרי העימות התקשה לחזור לרבנות בקהילה שהיתה עמו בסכסוך, פסקו לו פיצויים גבוהים בסך משכורת של שמונה שנים. בשנת תרע"ב (1912), נבחר לרבה של קהילת 'עדת ישורון' בציריך, אותה הנהיג עד פטירתו במשך כארבעים שנה. הרב ד"ר לווינשטיין היה שותף בהקמת 'אגודת ישראל' ובהנהגתה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה התיידד עם מרן הרב קוק זצ"ל. לאחר השואה התנדב למשך כמה חודשים בהאג כדי לסייע בשיקום הקהילה המקומית ומוסדותיה.

במכתב גלוי שכתב לקהילה לאחר פיטוריו, כתב הרב לווינשטיין שבעת שנבחר לכהן כרבה של קופנהגן, הועלתה הבעיה הקשה שמספר החברים בקהילה היהודית בקופנהגן התמעט מחמת נישואי התערובת. הרב לווינשטיין אמר לראשי הקהל שלדעתו הדרך להתמודד עם נישואי התערובת היא על ידי חיזוק החינוך ולימוד התורה, ולא על ידי קבלת גרים בלי גבול באופן שאסור לפי ההלכה, כי בכך מעודדים נישואי תערובת.

כב – הסכסוך סביב גיור הנערים

כפי שהובא לעיל, נקבע חוק בדנמרק שבגיל ארבע עשרה כל נער ונערה חייבים לערוך טקס קונפירמציון. כאשר הגיעו אב ובנו בן הארבע עשרה שנולד לו מנוכרית לרב לווינשטיין, כדי לרשום את הבן לקונפירמציון, סירב הרב לווינשטיין לרשום את הבן בלי שיעבור גיור שיכלול התחייבות לקיים מצוות, והתחייבות של ההורים לאפשר לבן לשמור בביתם שבת וכשרות. האב היהודי דרש בתוקף שהרב לווינשטיין יבצע את הטקס, ובעקבות כך היה דיון בוועד הקהילה, בו הדגישו נציגי הקהילה שההורים לא ידעו שילדיהם לא יהודים, שכן לפי החוק הם יהודים הואיל וזהותם נקבעה לפי הצהרת הוריהם בחתונה. ואם הרב מעוניין, אפשר לדרוש שמכאן ואילך יודיעו שילדים של נוכרייה הינם נוכרים כל עוד לא עברו גיור כהלכה. אבל מוכרחים לגייר בהקדם, ובלא להערים קשיים, את כל הילדים והנערים שכבר רשומים כיהודים על פי החוק. מדובר היה על חמישים ילדים בגילאי שנה עד שבע עשרה.

הרב לווינשטיין סבר שאכן ראוי לגייר את כל הילדים והנערים שגדלו בבתים שאינם שומרים שבת, כשרות ושאר מצוות, וזאת בתמורה להבטחה שמכאן ואילך הגיורים ייעשו כהלכה. אלא שהואיל ולא ראה עצמו בר סמכא להכריע בכך, שלח את השאלה לשלושה רבנים כדי לקבל את הסכמתם (דבריהם יובאו בהמשך). לאחר קבלת ההסכמה, הודיע לקהילה שהוא מוכן לגיירם "בלי לדרוש תנאים נוספים חוץ מקיום ההלכות הדרושות לעצם טקס הגיור" (השלהבת בקיפאון הסקנדינבי ב, עמ' 657 ואילך).

לגבי הגיורים שהתכוון לגייר מכאן ואילך כהלכה, מסתבר מאוד שהכוונה לקיום מצוות כמסורתי. אמנם במכתבו הגלוי כתב שהוא מתכוון לגייר רק "מי שמקיים את ההלכות במדויק בחיים היום-יומיים במשך כמה שנים", אולם קשה מאוד להניח שבקהילה כל כך חלשה, שרק בודדים קיימו ממש אורח חיים דתי, והאבות היהודים לא ידעו שילדיהם אינם יהודים וצריכים גיור – אלה שנשאו נוכריות יהיו מוכנים לקיים אורח חיים דתי בעודם נשואים לנוכריות. וכך מוכח מדבריו של הרב לווינשטיין עצמו, שכתב בשאלתו על הגיור שאין אפילו יהודי אחד מנישואי התערובת ששומר שבת וכשרות כמו שצריך, וכפי שיבואר להלן. מה עוד שגם רבו, רד"צ הופמן, הסכים לגיור לאורח חיים מסורתי. לפיכך נראה שהוא סירב לגייר לשם 'זהות יהודית' או אף פחות מכך, כפי שנהגו הרבנים שקדמו לו, אך הסכים לגייר מי שמתכוון להשתדל שלא לעבוד בשבת ולהתאמץ לאכול כשר, וזו משמעות קיום "ההלכות במדויק" אצל יהודי דנמרק. וכך מוכח גם מהמשך דבריו של הרב לווינשטיין אודות סירובו לגייר את אחד הילדים: "לא דרשתי שהילד צריך לעזוב את הבית, אלא להתחשב עם המצב, ולכן לא עשיתי לחצים בכיוון הזה – רק דרשתי שיאפשרו לילד שהן בבית, או מחוץ לבית, בכל אופן יוכל לקיים את ההלכות הבסיסיות המיוחדות לדת במלואם – שמירת שבת והלכות כשרות בענין אכילה". הרי שהסכים שהילד יישאר בבית הוריו מחללי השבת שאינם אוכלים כשר, וממילא מובן שדרישתו היא רק שלא יכפו עליו לעבור איסורים, אלא יאפשרו לו לשמור שבת וכשרות תוך תקווה שיקיים את המצוות כדרך מסורתיים.

אולם כאמור לעיל, בינתיים הסכסוך גבר, וכבר פיטרו את הרב ומינו תחתיו את סגנו, הרב ד"ר מרדכי מקס שורנשטיין, שהסכים לגייר למרות שלא שמרו כמעט מצוות. כפי הנראה, הוא זה שגייר בפועל את חמישים הילדים, הנערים והנערות.

הרב מרדכי שורנשטיין – תרכט-תשי

הרב ד"ר מרדכי מקס שורנשטיין (תרכ"ט-תש"י, 1869‑1949), נולד בטכאו שבבוהמיה, וכיהן כרב בווגשטאדט שבשלזיה האוסטרית ובלייטמריץ. בשנת תרס"ה (1905) קיבל משרת 'רב שני' בקופנהגן, ובתר"ע (1910) מונה לרבה הראשי של הקהילה. במהלך מלחמת העולם הראשונה שלח דברי ערך שיעזרו למשפחתו בצ'כיה, ולכן גורש מדנמרק, ומשנת תרע"ט (1919) חי בגרמניה כ-15 שנה. לאחר שאשתו נפטרה עלה לארץ והיה היוזם להקמת גן החיות בתל אביב, שממנו התפתחו גן החיות הגדול והספארי. לימים, חתנו, הרב מרכוס מלכיאור, כיהן כרבה הראשי של קהילת קופנהגן, בין השנים תשכ"ט-תשנ"ו (1969‑1996). את עמדתו לא כללתי ברשימת הרבנים, שכן לא נומקה בכתב.

רבני קופנהגן לפני הרב לווינשטיין

לפני הרב לווינשטיין כיהנו כרבנים בקופנהגן הרב ד"ר אברהם אלכסנדר וולף, ואחריו הרב פרופ' דוד יעקב סימונסן (בין השנים תרנ"ב-תרס"ג, 1892‑1903).

לפי תיאורו של הרב לוונשטיין, היה הרב אברהם אלכסנדר וולף נוהג לדחות תחילה את הגרים שקיבל, והיה מזהיר אותם: "אם אינך מתגייר בשכנוע מושלם עם כל הנשמה, עם כל הלב, לך חזרה! היות וכל זמן שאתה עדיין לא מקבל על עצמך יהדות, לא רובצים עליך כל הלכותיה. אבל ברגע שתיכנס לתוך היהדות, לא תמצא רוגע נפשי באם לאחר שקבלת על עצמך את חובותיה, תעזוב ותשבור את הברית שקבלת לנצח".

יחד עם זאת שהרב וולף ציפה שהגר יתגייר מתוך שכנוע פנימי שלם, מכך שאנשי הקהילה התרעמו על הרב לווינשטיין, ואף הופתעו מסירובו לגייר את בני הנוכריות, עולה בבירור שקודמיו, וביניהם הרב וולף, גיירו לשם קיום מצוות ברמה של 'זהות יהודית'.

אחרי הרב וולף כיהן כרבה של קופנהגן הרב פרופ' דוד יעקב הלוי סג"ל סימונסן (תרי"ג-תרצ"ב, 1853‑1932). הרב סימונסן נולד בקופנהגן, למד את שפות המזרח באוניברסיטת קופנהגן, ולאחר מכן למד יהדות בבית המדרש לרבנים בברסלאו. עם סיום לימודיו, הוצע לו ללמד בברסלאו ובלונדון אך הוא בחר לחזור לדנמרק, ולאחר מכן התמנה לרבה הראשי מבלי להזניח את עבודתו המחקרית והפילנתרופית. זכה להערכת מלך דנמרק. בראשית שנת תרס"ג (אוקטובר 1902) היה ממארגני אספת חכמי ישראל בברסלאו. היה פעיל למען נצרכים משני צידי המערכה במלחמת העולם הראשונה. לאחר המלחמה המשיך לפעול למען יהודים ברוסיה ובארץ ישראל, ובכל מקום שפנו לעזרה. נודע כמלומד גדול, איש מוסר מוערך ובעל ספרייה אישית עצומה. התכתב עם אישים רבים מכל העולם היהודי, רובם מתוך שפנו לעזרתו, ומהם: החפץ חיים, הרב קוק, ביאליק, עגנון, הרב בענגיס ועוד רבים.

כג – שאלת הרב לווינשטיין ועמדתו לגייר את חמישים הילדים והנערים

זכינו לצילום כתב היד של שאלת הרב לווינשטיין (הועבר אלינו באדיבות הרב ד"ר יצחק איזק), בה נכתב: "כאשר באתי הנה לעבוד בעבודת הקדש, ראיתי את הרעה אשר מצאה את עמי באבדן מולדתה, כי אין בית אשר אין שם מת, אין משפחה אשר אינה מעורבת בגוים". ותיאר שמאז שהגיע לקופנהגן, במשך שש שנים "בקשתי לעמד בפרץ לפני ה' ותורתו… ואזרתי חיל וקמתי נגד חיל הפושעים והמורדים אשר נשאו נכריות, ולא רציתי לגייר את בניהם אשר כלם הם לנגע צרעת לישראל, כי אין אחד מהם שאינו מחלל שבת ואין אחד מהם שאין אוכל נבלות וטרפות, הן בהיותם בבית אביהם הן בהיותם מתחת רשותם. ובכל פעם שבא אחד עם בנו או בתו מהנכריה, ואמר לי שבא עת הקנפירמאציאן" – סירב לקבל את הצהרתם, כי הם גויים הואיל ולא התגיירו, וגם לא רצה לגיירם כל עוד הם ברשות הוריהם. בעודם ילדים קטנים לא רצה לגיירם, כפי שביאר הרב שלום קוטנא בקונטרס 'וכתורה יעשה', שאין זו זכות לקטן להתגייר כאשר צפוי שלא יקיים מצוות, כי הוא גדל אצל אמו הנוכרייה "שאיך תוכל הנכריה לחנך את בנה באמונת דת קודש, וגם האב הוא עוד מחזיק במריו נגד אמונתנו הקדושה". וגם את הגדולים לא רצה לגייר, "כל זמן שהן ברשות אביהם… שיכריחם לחלול שבת ולאכילת מאכלות אסורות".

אולם בגיור נדרשת הבחנה רבה, "שעניני הגרות אין אחד דומה לחברו… כי אי אפשר להציג כלל למוד במדה אחת את כל המאורעות, ושאינו מן הראוי לחתוך את הדין בסכינא חריפא", ולכן במקרה הזה אפשר להתיר לגיירם. "ואף על פי שאין מקבלים עליהם כל המצות", העלה סברה שאולי אפשר לגיירם כקטנים על דעת בית דין גם אחר הגיעם לגיל מצוות, כי החוק בדנמרק קובע שעד גיל שמונה עשרה הילדים תחת רשות אביהם: "יש לדון את כלם בקטנים שהביאום אמם לגיירם, כי במדינות האלו אין רשות לבנים להמיר את דתם נגד רצון ובלתי רשות האב והאם כל זמן שהם שולטים בהם ובגופם, וזהוא עד מלאות להם י"ח שנה כפי משפטי המדינה", ואזי הגיור יהיה על דעת בית דין. בנוסף, "בדיעבד פסק הרמב"ם, והביא גם הב"י, שאין קבלת המצות מעכבת, ואם כן בטבילה סגי, כי הזכרים כבר הם נמלים, וזו המילה בלי ספק היתה לשם גרות…".

ועדיין "סוף סוף אנו יודעים שאלו הגרים יבואו לידי חילול שבת ומאכלות אסורות כל זמן שהם ברשות אבותם…", אלא שנוכל לסמוך בזה "על מה שפסק הרמב"ם בהלכות ממרים פרק ב, ד, שלפי שעה יש לבית דין לעבור על מצות לא תעשה, כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים".[14] ולדעת הרב לווינשטיין, ההסכמה לגיירם יחד עם ההסכמה שלא לאפשר נישואי תערובת מכאן ואילך בלא גיור וקבלת מצוות, תוכל "להחזיר רבים לדת, ולהציל קהל ישראל בקאפינהאגין…".

הרב לווינשטיין פנה לבקש הסכמה של שלושה רבנים. רד"צ הופמן הסכים לגייר, וכן הרב צבי הירש רבינוביץ מקובנה, אולם הרב יוסף צבי דינר מאמסטרדם לא הסכים, ואזי פנה לרב מרדכי עמרם הירש מהמבורג, שהסכים לגיור.

מכתבו הפומבי של הרב לווינשטיין

הרב לווינשטיין פרסם בכ"ט שבט תר"ע (8 בפברואר 1910), מכתב גלוי לחברי הקהילה, בו הביע את עמדתו בוויכוח מול ראשי הקהילה. בתוך מכתבו הביא את דברי הרבנים שהסכימו שיגייר את חמישים הילדים והנערים (מתורגם מדנית, מתוך הספר 'השלהבת בקיפאון הסקנדינבי' ב, עמ' 658).

"שלשה הרבנים שאליהם פניתי היו הרב הראשי דר' י. צ. דינר מאמסטרדם, שהוא גם מנהל הסמינר לרבנים במקום. הרב צבי הירש רבינוביץ מהעיר קובנא, ודר' דוד צבי הופמן, מנהל סמינר לרבנים בברלין. התשובה של דר' הופמן שקבלתי בעל פה, היתה זהה לתשובה [שקבלתי בכתב] מהרב רבינוביץ, שהם – אחרי דיונים רציניים ושיקולים רבים – בסוף הגיעו למסקנה שהיות ואחרי ההחלטות שהוחלט עבור העתיד, אפשר לצפות לירידה של נישואי תערובת וקבלת גירות נגד ההלכה, על כן אפשר לאשר עשיית קונפירמציה לילדים אלו שנולדו במשך 16-17 שנים האחרונות. זה היה (כלומר המחשבה על תיקון העתיד) עבורם המכה בפטיש, שהם הסכימו לפתרון המוצע עבור המקרים שלפנינו. לעומת זה, דעתו של דר' דינר היתה שגם הצפייה הזו לעתיד, לא יכולה להצדיק קבלת אחריות למצב שחמישים גרים ימשיכו לעבור על ההלכות הבסיסיות, ולכן (לדעתו) לא לתת להם קונפירמציה לילדים אלה. במקום הרב דינר, פניתי יותר מאוחר במקומו לרב הראשי, רבי מרדכי עמרם הירש מהמבורג, שנפטר לא מזמן, שצירף את דעתו לשני הרבנים הנ"ל, ובתאריך 3-2-1909 יכולתי לבשר את התוצאה המבוקשת לנציגים. מאז לא שמעתי אי פעם שום דבר מצד הנציגים בנושא. ואף אחד לא בא להרשם אצלי לקונפירמציה" (כפי הנראה הקונפירמציה והגיור התבצעו אחר פיטוריו, אצל הרב שמינו במקומו – הרב שורנשטיין).

"כרגע נוצר מצב, שטענת הנציגים (ראשי הקהילה) שהם היו מוכרחים לתת את הסמכות לרב המשנה לקבלת גרים בגלל התנאים הקשים שלי לקבלת ילדים – טענה זו התבטלה, היות והסכמתי לבקשת הנציגים לגייר את הילדים מנישואי תערובת שנולדו במשך 17 שנים האחרונים, בלי לדרוש תנאים נוספים חוץ מקיום ההלכות הדרושות לעצם טקס הגיור. במצב זה בכל אופן לא היה נראה אפשרות של סכסוך במשך 14 השנים הבאות".

להלן נסכם את תמצית דבריהם של הרבנים שאליהם פנה.

לסיכום, עמדת הרב לווינשטיין שלדעת הרמב"ם ושו"ע בדיעבד הגיור תקף גם בלא התחייבות כנה לשמירת המצוות, ובצירוף סברתו להחשיב את הנערים כקטנים, כדי למעט את נישואי התערובת היקל בשעת דחק גדולה כזו לגיירם למרות שידע שלא ישמרו אורח חיים דתי, אלא יקיימו מצוות כבעלי 'זהות יהודית'. אמנם במצב רגיל, דעתו שאין לגייר לכתחילה לשם 'זהות יהודית' בלבד, שכן גיור כזה מעודד נישואי תערובת. אולם נראה שאם היו מסכימים לשמור חלק מהמצוות כדרך מסורתיים, היה מסכים לגיירם, שכן זה היה מחזק את מצב הדת בקהילה.

כד – תשובת רד"צ הופמן

במכתבו של הרב לווינשטיין, סיפר שרבו רד"צ הופמן השיב לו בעל פה שיגייר את חמישים הילדים והנערים, מפני שכבר עתה יש ספק אולי הם יהודים, "כי שמא היו טובלין פעם אחת ועלתה להם הטבילה, מאחר שעל כל פנים היו רואים את עצמם כיהודים והולכין בדרכי תורה לפי דעתם, וספק דאורייתא לחומרא, ואין אנו יכולים לדחותן אצל נכרים, ולכן יש להטבילם ולקבלם". ואמנם בתחילה אמר הרב לווינשטיין לרד"צ שהגדולים מגיל מצוות "צריכין לקבל המצות, אבל זו אי אפשר שיקבלו בפה מלא כל המצות אם לא ששקר מוחלט בפיהם", שכן ברור שלא יקיימו. אולם רד"צ סבר שיש לקבלם על סמך שיקבלו "בפה מלא קצת מצות שיודעין ממנו שמקבלין, ושאר מצות יש להודיען". כלומר שאר המצוות רק יודיעו להם אותן באופן כללי, בלי לדרוש שיתחייבו לקיימן. על תשובותיו ועמדתו של רד"צ הופמן ראו לעיל סעיף י.

כה – הרב צבי הירש רבינוביץ – תרח-תרע

הרב צבי הירש רבינוביץ (תר"ח-תר"ע, 1848‑1910), היה בנו של הרב יצחק אלחנן ספקטור. אביו נחשב בליטא כפוסק החשוב בדורו, ואף בנו הרב צבי הירש נחשב כאחד מגדולי הרבנים. נולד בעת שאביו כיהן כרבה של ניאסוויז', ולמד ממנו תורה בצעירותו. לא רצה לשאת במשרה רבנית, ולכן עסק במסחר לפרנסתו, ובמקביל היה עוזרו האישי של אביו בכל ענייני הרבנות. בשנת תר"מ (1880) התמוטטו עסקיו ונאלץ לעזוב את קובנה ולקבל על עצמו את רבנות העיר מיטאו שבקורלנד (מערב לטביה). בתרמ"ט (1889) התקבל כמו"צ ו'מגיד דמתא' בווילנה. לאחר פטירת אביו בתרנ"ו (1896), התמנה לבקשת אביו ולרצונם של יהודי קובנה כרבה הראשי של העיר תחת אביו. קובנה היתה העיר השנייה בחשיבותה בליטא אחר וילנה, וחיו בה עשרות אלפי יהודים.

עמדתו לגייר את החמישים

תשובת הרב רבינוביץ מח"י טבת תרס"ט, וזו תמציתה:

בתחילה הציג הרב רבינוביץ את השאלה אודות גיור חמישים הילדים והנערים שברור שלא ישמרו שבת וכשרות, שכן גם מקרב בני עמנו "רבו המחללי שבת ואוכלי טריפות ומחללי דת קדשינו בעת הזאת", וּודאי "גם אלה הנספחים לעמנו יחללו השבת ואוכלים טריפות בבית הוריהם בקטנותם. וגם אחר כך כשהמה גדולים ברשות עצמם".

בהמשך כתב שלכאורה אין לגיירם, שכן קבלת המצוות היא עיקר הגיור וצריכה להיות בפני שלושה, וכל מי שאינו מוכן לקיים אפילו מצווה אחת – אין לגיירו (בכורות ל, ב), "כל שכן דאין מקבלין את מי שאינו מקבל עליו לשמור עיקרי דת קדשינו, כמו קדושת השבת ואיסור אכילת נבילות וטרפות ועוד כמה מצות חמורות".

אולם למעשה הורה לגיירם, שכן 'חוץ מדבר אחד' פירושו שהגר אינו מקבל את המצוות "משום שלפי דעתו הוא אינו נכון. ושהוא אינו סובר מזה הדקדוק". ולכן "אם הוא מקבל עליו סתם מצות התורה, ורק שבאיזה מצות הוא טועה ואינו יודע אותם, ומפני זה אינו זהיר בהם גם אחר שנתגייר מחסרון ידיעה – דהוה גר גמור, ודינו כישראל גמור העושה בשגגה. וחסרון ידיעתו את המצות שטעה בהן בשעת הגירות, ואינו עושה אותם אחר הגירות – אינו מבטל הגירות". וכפי שמוכח משבת סח, א, מגר שהתגייר בין הנוכרים ולא ידע עיקר שבת, שהוא גר גמור. והוכיח שכן דעת הראשונים. וכן מוכח מהגר שהלל קיבל על מנת שיהיה כהן גדול (שבת לא, א), למרות שאסור לו לשמש בכהונה. אלא שלא ידע שיש בזה איסור, וממילא אם ישמש בכהונה בשבת, בנוסף לאיסור עבודת זר גם יימצא מחלל שבת. "לפי זה יש לדון דאלה הנולדים מנכריות שאינם שומרים את השבת ואוכלים טרפות, לא משום שכופרים בתורה ואומרים שאינם מקבלים עליהם מצות השבת ואיסור אכילת טרפות, ורק מאשר אינם יודעים שאסור לחלל שבת בכתיבה וכדומה, שכן הורגלו מימי כלל ילדותם, כי גם בבית הוריהם למדו אחרת, ושרואים מספר רב מחללי שבת ואוכלי טרפות מבני ישראל, הם חושבים אשר זה היתר גמור". ואזי אם בית הדין "בשעת הגירות אינם מודיעים להם מאיסור חלול שבת ומאכילת טרפות, ורק מודיעין להם מקצת מצות אחרות, וכמו שכתב מהרל"ח בהגהות הטור דלאו דוקא מחלול שבת צריכין להודיע, וגם לכתחילה יכולין להודיע מצות אחרות, ושהמה טעו וחשבו שאין איסור בחלול שבת ובאכילת טרפות – דבדיעבד הם גרים גמורים, כמו שהוכחתי למעלה". ודינם כישראלים מומרים.

ולכאורה קשה על דבריו: מצד אחד כתב שרק אם הם כופרים במצוות הגיור בטל, ומאידך כתב שההיתר משום "שאינם יודעים שאסור", משמע שאם היו יודעים שאסור לא ניתן היה לגיירם. אולם מדבריו לאחר מכן ברור שהנערים ידעו שאסור לחלל שבת ולאכול טרף, שכן בהמשך התשובה, כאשר דן לעניין איסור האכלת איסורים לקטן, כתב שבכך שבית הדין מזהיר את הגר לשמור את דרכי ישראל, הוא פוטר את עצמו מהאחריות שהוא גורם להאכלת איסור לקטנים. לכן נראה שכוונתו, שהואיל והנערים יודעים שיהודים רבים ומכובדים שהם מכירים אינם שומרים שבת וכשרות, הם סוברים שאין זו חובה גמורה, ולכן מחשבתם שלא לשמור שבת וכשרות אינה מבטלת את הגיור.

עוד הוסיף סברה, שהולכים אחר מה שאומרים בפיהם, למרות שידוע שבליבם אינם מתכוונים לשמור מצוות: "אבל לעניין דיעבד, סגי מה שיאמר בפיו שנכנס לדת ישראל לעשות ככל התורה והמצוה, ואין הבית דין צריכין לחקור ממנו איזה מצות ישמור ואיזה מצות שלא ישמור. ואף אם יכזב בלשונו ולבו בל נכון עמו, ולא איכפת לן, כי 'דברים שבלב אינם דברים', ואחר הטבילה וקבלת המצות בפיו – הוא ישראל גמור, וכמו שכתב הרמב"ם [איסו"ב יג, יד], ובשו"ע [יו"ד רסח, יג]".

עוד התחשב בסברת רד"צ הופמן: "והחמשים נערים ונערות שמוחזקים ליהודים, ושיש עליהם חשש שהמה ספק גרים כי לא ימלט שלא רחצו איזה פעם בנהר ושלא טבלו את עצמם שם. וכמו שכתב כבוד תורתו הרמה בשם רב גדול אחד, מהא דיבמות [מה, ב] במה שאמרו: מי לא טבל לקריו כו', ואשר לפי איזה שיטה מהני טבילה כזו להגירות, וכפי שנראה מרמב"ן פ"ד דיבמות, וכן מהמגיד משנה [איסו"ב יג, ט], אשר דעת הרמב"ם דטבילה לאו דוקא, ואלא ממה שיתנהגו בדת יהודית זאת היא הוכחה דנתגיירו, אף שאינו ידוע כלל מטבילתם. והדברים ארוכים בזה ואין כאן מקומם. ועיין בט"ז ס"ק ט' ביו"ד סימן רס"ח. וכשלא יתגיירו כעת כדין – ישארו ספק גרים לעולם, ולא יהיו להם תקנה לבוא בקהל ישראל. ולכן לדעתי כיון דבדיעבד יהיו גרים, אף אם שיקבלו את הגירות רק בפיהם ולא בלב שלם – דיש לגיירם אפילו לכתחילה באופן זה…".[15] ומדבריו שמענו שבמקרה של צאצאי יהודים שסברו שהם יהודים – כבר נחשבים ספק גרים, ויש לגיירם גם אם ידוע שלא ישמרו אורח חיים דתי או מסורתי.

והוסיף, שאין בית הדין נחשב כמכשילם בעבירות בכך שהוא מגיירם, שכן בית הדין מזהירים אותם שלא יאכלו טרף וכו'. ואין חשש 'לפני עיוור' לגבי הגדולים, שכן איסור 'לפני עיוור' הוא רק כאשר עושים מעשה שמיד גורם לעבור עבירה, ואילו כאן בזמן הגיור אינם מכשילים אותם בעבירות.

עוד כתב שיש לגיירם לכתחילה, אחר שהרב לווינשטיין מעריך "אשר על ידי מה שיגיירם כעת, יגדרו הפרצה הנוראה מנשואי נשים נכריות, כמו שאנשי קהילתו הבטיחו לכבוד תורתו הרמה. ואין שעת הדחק גדול מזה. וידוע מה שתפסו הפוסקים דבשעת הדחק לכתחילה היא כדיעבד".

לסיום כתב: "אם על ידי מה שיגייר החמשים נערים ונערות חפץ ד' יצליח בידו לגדור פרצת נשואי נכריות… שמהיום והלאה מי שישא אשה נכריה ישארו הבנים בגיותן… אז דעתי מסכמת… להכניסם בדת ישראל. אך בתנאי שעוד שני רבנים גדולים ומפורסמים יסכימו להיתרא".

כו – הרב יוסף צבי דינר – תקצג-תרעב

הרב ד"ר יוסף צבי (הרש) הלוי דינר (תקצ"ג-תרע"ב, 1833-1911), נולד בפרבר של קרקוב שבפולין (בירת גליציה המערבית), ולמד אצל רב העיר, הרב חיים נתן דמביצר ונסמך לרבנות. בעקבות התקפה של קנאי בקרקוב שדקר אותו בגבו על היותו נוטה ללמוד מדעים, החליט להגר לגרמניה והחל ללמד ילדים, ובמקביל למד באוניברסיטה בווירצבורג וקיבל תואר ד"ר בשנת תרכ"ג (1862). לאחר מכן ניהל את הסמינר לרבנים ומורים באמסטרדם, וכתב מאמרים במדעי היהדות בכתבי עת מדעיים בגרמנית ובהולנדית. בתרל"ה (1874) התמנה למשרת רב ראשי ואב בית דין באמסטרדם (לאחר שלושים ותשע שנה שלא כיהן איש בתפקיד). היו שהתנגדו לו בשל היותו אקדמאי או בשל מוצאו מפולין. אולם במשך הזמן הוא הפך למנהיגה הרוחני של יהדות הולנד. פעל לייסד מערכת חינוך יהודית מלאה, ולא להסתפק בלימוד בבית ספר יהודי אחר-הצהריים. תמך בתנועת 'המזרחי'.

במכתבו הפומבי כתב הרב ד"ר לווינשטיין שפנה אל הרב ד"ר דינר, כדי שיהיה הרב השלישי שמסכים לגיור החמישים. אולם דעת הרב דינר היתה שאין לגיירם, הואיל וברור שימשיכו "לעבור על ההלכות הבסיסיות". כלומר, לא הסכים לגייר גם בשעת הדחק לשם 'זהות יהודית'.

כז – הרב מרדכי עמרם הירש – תקצג-תרסט

הרב מרדכי עמרם (מרקוס) הירש (תקצ"ג-תרס"ט, 1833-1909), נולד בטיסהבה שבהונגריה, לאביו הרב צבי, אב"ד העיירה. התייתם בגיל צעיר, ולמד אצל ה'כתב סופר' בפרשבורג, והרב משה אפרים ברוין מטשאבא. בתרי"ג (1853) נסע לפראג והשתלם באוניברסיטה במשך שלוש שנים, במקביל ללימודים עם שי"ר (הרב שלמה יהודה ליב הכהן רפפורט). בתרט"ז (1856) התמנה לרב קהילת קרצג שבהונגריה, ולאחר זמן קצר התמנה לרב הנפה, ובתרכ"א (1861) התמנה לרבה של הקהילה החשובה אובודה (אחת משלוש העיירות שמהן הוקמה הבירה בודפשט). הרב הירש תמך בעמדותיו של הרב הילדסהיימר, הכוללות שילוב תורה עם דרך ארץ, והתנגד לעמדת הקנאים ששללו כל שינוי ויזמו את הפרדת הקהילות שבין האורתודוקסים והניאולוגים. בתר"מ (1880) הוזמן לכהן כרבה של פראג, שבקהילתה חיו קרוב לעשרים אלף יהודים, ובחירתו נועדה לחזק את המחנה השמרני בפראג. בתרמ"ט (1889) התמנה לרב הכולל של המבורג בגרמניה, וגם שם נחשב כשמרן, לעומת הרבנים שנטו יותר למודרנה. בהמבורג הקים שני בתי-ספר יהודיים, לבנים ולבנות, וחנך בית כנסת ענק ובו 1,200 מקומות.

עמדתו לגייר לשם 'זהות יהודית' בשעת הדחק

הרב מרדכי עמרם הירש היה הרב השלישי שתמך בעמדת הרב לווינשטיין לגייר את חמישים הילדים והנערים שלא שמרו בביתם שבת וכשרות, אך תשובתו המלאה איננה בפנינו.

אמנם בתשובה משנת תרס"א שכתב לרב ישראל חיים ברוין (תקצ"ד-תרס"ו), סבר שאין למול בן של נוכרית ויהודי, ורק אם אימו הנוכרית תתגייר, והיא ובן זוגה "נזהרים מהיום והלאה מעבירות חמורות וקלות משמרים שבת ואינם אוכלים נבלות וטרפות", אז אפשר למול את התינוק ולהטביל אותו לשם גיור (הובא בספרו של הרב ברוין, בית ישראל ח"ב חלק התשובות ג). ויש לבאר שכך התנה מלכתחילה, אבל בשעת הדחק היקל לגייר אף לשם 'זהות יהודית'. הרי שעמדתו היתה שהגיור תקף גם בלא התחייבות לקיום אורח חיים דתי, ולכן בשעת הדחק כתב להקל ולגייר את החמישים. אמנם אפשר ששעת הדחק לדעתו היא במקרה יותר דחוק מאשר לפי שאר המקילים.

[1] המושג 'התבוללות' כולל כמה תופעות. תחילתה בקבלת תרבות הרוב, שמובילה בהמשך לאחוז גבוה של נישואי תערובת, ובמקרים הקשים אף המרת דת – התנצרות.

[2] לאחר מלחמת העולם הראשונה מורביה ובוהמיה נלקחו מאוסטריה, ולכן אף שהמשיכה הגירה יהודית לאוסטריה, המספר בשנת ת"ש (1940) נמוך במעט מאשר בשנת תר"ס (1900).

[3] החל משנת תר"ס (1900) ועד מלחמת העולם השנייה, היתה הגירה גדולה ממרכז ומזרח אירופה לצרפת, ולכן מספר היהודים בה גדל מאוד. לאחר מלחמת העולם השנייה, עיקר ההגירה היהודית לצרפת היתה מצפון אפריקה.

[4] פרופ' מרדכי ברויאר, עדה ודיוקנה, עמ' 12. ראו גם את הערכתו של הסוציולוג ד"ר ארתור רופין (היהודים בזמן הזה: מחקר סוציאלי-מדעי, אודסה תרע"ד, עמ' 106), לפיה אחוז היהודים האורתודוקסים בגרמניה בסביבות תר"ס (1900), עמד על כעשרה עד חמישה עשר אחוזים. יש להוסיף שמן הסתם אם היו מחשבים גם את שלוש מאות אלף היהודים שהיגרו מגרמניה לארה"ב, אחוז האורתודוקסים היה נמוך יותר. וכן מן הסתם לא חישבו את היהודים שהתנצרו או עזבו לגמרי את הקהילה היהודית. עוד יש לציין, שחלק מהאורתודוקסים באותה תקופה היו יהודים שהיגרו לגרמניה ממזרח אירופה (בסופו של דבר, בכל הקהילות היהודיות בכל רחבי העולם שנפגשו באופן מלא עם המודרנה, מספר הדתיים ירד לכעשרה אחוזים, זולת במדינת ישראל, שאחוז הדתיים והמסורתיים בה גבוה בהרבה).

[5] שלוש הרצאות מאת הרב עזריאל הילדסהיימר שניתנו בסיום מסכת כתובות ב'חברת בחורים' באייזנשטאט (בגרמנית), וינה תרכ"ז, עמ' 16.

[6] רופין, שם עמ' 126.

[7] רופין, שם עמ' 105. עוד ציין שם: "הקהילות היהודיות, שלמרות היותן בנות פחות מ-300 נפש, עוד נהוגה אצלן תפילה בציבור בכל ימות השנה, נמצאות ברובן בערי-הפרובינציה הפרוסיות (כלומר בחלק הנוטה לפולין) פוזן והסן-נסוי, כמו כן בגרמניה הדרומית (בַוַריה, בַדן-הסן, אלזס-לותרינגיה). המקומות האלה יחשבו על אותם מחלקי גרמניה שמקצת מן היהדות האורתודוקסית עוד נשארה בהם למשמרת, מה שיתבאר על ידי ההתפגרות (הפיגור) הכלכלית והתרבותית של המחוזים הקטנים, שבהם היהודים נמצאים כאן".

[8] רופין, שם עמ' 128; פרופ' יעקב טורי, 'בין מהפכה, ריאקציה ואמנציפציה', תל אביב תשל"ח, עמ' 35-30.

[9] הפילוסוף היהודי-גרמני משה מנדלסון (תפ"ט-תקמ"ו, 1729-1786), מאבות תנועת ההשכלה היהודית, היה ירא שמיים ושומר מצוות, אך ילדיו כבר לא שמרו מצוות, ונכדיו התנצרו. כך גם ארע לעוד מבני דורו המשכילים הראשונים בגרמניה.

דוגמאות ליהודים נכבדים שהתנצרו: המשורר היינריך היינה (תקנ"ח-תרט"ז, 1797-1856) התנצר בתקפ"ה (1825), ומאוחר יותר התחתן עם קתולית צרפתייה. קרל מרקס (תקע"ח-תרמ"ג, 1818-1883), אביו ואמו היו יהודים, אביו התנצר עוד לפני הולדתו, ומרקס התחתן עם נוצרייה. יאקוב הנלה (תקס"ט-תרמ"ה, 1809-1885), רופא חשוב, התנצר עם אביו וכל משפחתו בתקפ"א (1821). הנרייטה הרץ (תקכ"ד-תר"ח, 1764-1847), סופרת ובעלת סלון ספרותי, התנצרה בתקע"ז (1817) אחרי פטירת בעלה היהודי. רחל ורנהגן (תקל"א-תקצ"ג, 1771-1833), סופרת חשובה, התנצרה בתקע"ד (1814) כשנישאה לנוצרי. אדוארד פון זימזון (תקע"א-תרנ"ט, 1810-1899) משפטן חשוב, משפחתו כולה התנצרה כשהיה בן 13. קרל גוסטב יעקב יעקובי (תקס"ה-תרי"א, 1804-1851), מתמטיקאי חשוב, התנצר בתקפ"ה (1825) כדי לקבל משרה באוניברסיטה, ומאוחר יותר נשא נוצרייה. היינריך גוסטב מגנוס (תקס"ב-תר"ל, 1802-1870), פיזיקאי וכימאי חשוב, התנצר והתחתן עם נוצרייה.

[10] כך ניתן להעריך על פי ד"ר רופין (שם, עמ' 130-132).

[11] על פי מוניקה ריכרץ, 'תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה', כרך ג', ירושלים תשס"ה, עמ' 19-20. הנתונים מפרוסיה שבה חיו כשישים אחוז מיהודי גרמניה.

[12] תולדות יהודי גרמניה בעת החדשה, כרך ד: התחדשות וחורבן 1918-1945, ירושלים, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, תשס"ה, 2005, עמ' 240.

[13] אין הכרח לחשוב שבהשמטת תואר רב יש ביטוי של בוז, שכן כך כינו רבים בגרמניה את הרבנים כדרך כבוד.

[14] רמב"ם ממרים ב, ד: "יש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה, אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה, שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה. כיצד? בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים, עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם], כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה".

[15] ראיה הביא לזה ממה שכתב "הר"ן ספ"א בכתובות, דלגבי העובר אף לכתחילה סמכינן על נאמנות האשה אפילו ברוב פסולין. כי אם נחמיר ויהיה אסור לבוא בקהל לא יהיה להעובר תקנה והוה כדיעבד".