א – רבני ליטא

בפרק זה על רבני ליטא, נכללים הרבנים שגדלו והתחנכו בליטא וסביבותיה. בכלל זה רוסיה הלבנה (בלארוס) ולטביה, והחלקים בפולין הקרובים לליטא, שכן סגנון בתי המדרש הליטאיים היה רוֹוח בהן (ברוסיה הלבנה היו גם חסידים רבים כדוגמת חב"ד, ואף הם הושפעו במידה רבה מסגנון הלימוד הליטאי).

ליטא, רוסיה הלבנה ולטביה נשלטו על ידי האימפריה הרוסית, על חוקיה המדכאים. גיורים לא יכלו להתבצע בגלוי בשטחה. אולם מאידך, ליטא הושפעה במידה מסוימת מהתרבות הגרמנית שהגיעה מפרוסיה המזרחית הסמוכה לליטא. לכן רבני ליטא הכירו יותר את ההשכלה והמודרנה מרבני פולין, אוקראינה ורוסיה.

רבני ליטא השיבו בענייני גיור לשאלות שהגיעו אליהם מהמערב, על ידי היהודים הרבים שהיגרו לשם מליטא. רק לאחר מלחמת העולם הראשונה, החלו להגיע שאלות גם מסביבתם הקרובה ומבריה"מ. ראוי לעמוד על עובדה חשובה: בתי המדרש בליטא, שהושפעו ממורשתם של רבנים גדולים ובראשם הגר"א, זכו להצמיח רבנים רבים מאוד, הרבה מעבר לשיעורם היחסי של יהודי ליטא בעולם היהודי. כך אנו גם מוצאים שרוב רבני ארה"ב הם מליטא וסביבותיה, וכן רבים מרבני ארץ ישראל האשכנזים למדו בבתי המדרש הליטאיים. גם מבין הרבנים שיובאו להלן בפרק כג על מזרח אירופה, יש שלמדו בישיבות ליטא.

נתונים דמוגרפיים

הערות לנתונים הדמוגרפים: יהדות ליטא עברה משבר גדול במלחמת העולם הראשונה, רבים מתושביה הוגלו לרוסיה. לאחר המלחמה בריה"מ השתלטה על חלק גדול משטחה, ולכן מספר היהודים בליטא העצמאית פחת מאוד.

רוסיה הלבנה: במלחמת העולם הראשונה הוקמה ברית המועצות הקומוניסטית, שהשתלטה גם על רוסיה הלבנה, ומאז השלטון הקומוניסטי כפה על היהודים באכזריות ורצחנות לעזוב את דתם. היו שהצליחו לברוח ולהגר לפולין, למערב אירופה, לארה"ב, לדרום אפריקה ולאוסטרליה. והיו גם עשרות אלפים שעלו לארץ ישראל. לכן, למרות המשך הריבוי הטבעי, מספר היהודים ברוסיה הלבנה לא גדל כמעט.

חילון, נישואי תערובת והתנצרות

מפאת ההשפעה המודרנית דרך מערב ליטא ולטביה, החילון בהן החל עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, מוקדם יותר מאשר בפולין ובאוקראינה. אולם החוקים המדכאים של האימפריה הרוסית לא איפשרו גיור או נישואי תערובת. על כן העוזבים המירו את דתם או היגרו למערב. רוב הנוטים להשכלה וחילוניות פעלו במסגרת הקהילות היהודיות.

לאחר מלחמת העולם הראשונה החילון גבר מאוד, וכן הותרו נישואי תערובת במסגרת נישואים אזרחיים. אולם כיוון שהיה מדובר בדור הראשון לחילון, הזהות היהודית היתה עדיין חזקה, ובפנקס הקהילות בליטא תועדו  רק 2-5 נישואי תערובת בשנה, לעומת כאלף נישואים כהלכה (פנקס הקהילות: ליטא, עמ' 48).

המרות דת בליטא לא היו מצויות באחוזים גבוהים. בשנים תק"ס-ת"ש (1800-1940) היו בליטא כמה אלפים של מתנצרים לקתוליות (באימפריה הרוסית כולה, שמספר היהודים שבה היה גדול פי עשרה ממספר היהודים בליטא, בין השנים תק"ס-תר"ס, היו כ-84,000 מתנצרים, רובם לזרם הפרבוסלבי).[2]

לאחר מלחמת העולם הראשונה רוסיה הלבנה נשלטה על ידי בריה"מ, והחילוניות נכפתה על היהודים, ובעקבות זאת אחוז נישואי התערובת גבר בהדרגה. לאחר מלחמת העולם השנייה בריה"מ כבשה גם את ליטא ולטביה, וכפתה את חילוניותה על שארית הפליטה שנותרה שם לאחר השואה. חיי הדת היהודיים גוועו, ובעקבות זאת אחוז נישואי התערובת הלך ועלה.

ב – הרב רפאל שפירא – תקצז-תרפא

הרב רפאל שפירא (תקצ"ז-תרפ"א, 1837-1921), היה רב העיירה וראש ישיבת וולוז'ין. אביו ר' ליבלי היה רבה של קובנה. בגיל 15 לְקחוֹ הנצי"ב כחתן לבתו. בשנת תר"ל (1870) התמנה למשרת משנה לראש הישיבה בישיבת וולוז'ין, לצד חמיו הנצי"ב, והחל בהגדת שיעורים בישיבה שלוש פעמים בשבוע. בשנת תרמ"א (1881) ויתר על משרתו לטובת חתנו רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, ויצא לכהן ברבנות נובואלכסנדרובסק, ובתרמ"ו בקהילת בוברויסק. בשנת תרנ"ט (1899), עם פתיחתה מחדש של ישיבת וולוז'ין, התמנה כרב וראש ישיבת וולוז'ין. בשנת תרע"ה (1915), סמוך לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, התפזרה הישיבה ור' רפאל עקר למינסק, בה נפטר בכ"ג באדר ב' תרפ"א (1921). התייחס בחיוב אל יישוב הארץ והציונות, אולם ביקש שהתנועה הציונית תונהג בידי גדולי התורה ועל פי ההלכה.

עמדתו – אין לגייר אך הגיור תקף

מובא בספרו תורת רפאל (ג, מב) שנשאל מהרב מרדכי קלצקי בשנת תרס"ט על גיור של נישואי תערובת, והשיב: "אף שדברי כבוד תורתו שיחיה נאמרו בהשכל, מכל מקום בנידון דידן לדינא נראה לי דאסור לגיירה. ולא כמו שכתב כבוד תורתו דיש להתיר משום מצות פרו ורבו ושעת הדחק כדיעבד דמי, אלא אדרבה, אם יגיירו אותה הוי קלקול טפי, דהא אנשים כאלו בודאי לא ישמרו איסור נדה, ואם בא עליה בנדותה בגיותה – אינו חייב משום נדה מן התורה, אבל אם תתגייר – יתחייבו שניהם משום נדה מן התורה. הלכך בנידון דידן נראה דאין לגייר אותה. ורצוני היה להאריך עוד בזה, אבל מפני שאני עומד כעת על הדרך אי אפשר לי להאריך, רק מה שנראה לדינא כתבתי".

עולה מדבריו, שאם היו מגיירים אותה – הגיור היה תקף, למרות שברור לו ש"אנשים כאלו בודאי לא ישמרו איסור נדה". כלומר אנשים כאלו שמתקשרים עם נוכריות אינם שומרים אורח חיים דתי, ולכן גם המתגיירות לא ישמרו אורח חיים דתי. ומשום כך אין לגיירן, לפי שהגיור יגרום קלקול למתגיירת ולבעלה, שיהיו עוברי עבירות. ומשמע שאם ישמרו מצוות, אפשר לגיירם, וכפי שכתב שדווקא "בנידון דידן" אין לגייר.

ג – הרב חיים סגל – תקצז-תרעה

הרב חיים הלוי סג"ל (תקצ"ז-תרע"ה, 1837-1915), נולד בסלבודקה שבליטא. כיהן כרב בעיירות ראצק ויאנובה. גאון וחריף. ספרו 'אורח לחיים' הוא שו"ת על ארבעת חלקי שו"ע, ובסופו הערות על הש"ס והרמב"ם. נדפס בתרל"ט (1879). האדר"ת סיפר שהיה ידידו, וכשנפגשו דיברו בדברי תורה שונים, שאח"כ רשם אותם ב'שמע אליהו', 'מענה אליהו' ו'עובר אורח'.

תמך בגיור

בספרו 'אורח לחיים' אה"ע כה, הובאה שאלה מאנגליה: "איש אחד יהודי נשא כותית במדינת ענגלאנד (אנגליה) ושהה עמה כעשר שנים וילדה לו בנים, ונשתרש בחטא הרבה. ועתה זה מקרוב נכנסו יהודים ממדינתינו (ליטא), ודברו על לבו שישוב מדרכו, ואשתו תגייר בענגלאנד לדת יהודית ויהא עמה בהיתר, וגם ימול בניו ויכניסם לדת יהודים, ונתרצה לדבריהם". והסתפק אם יהיה מותר להם להתחתן אחר הגיור, מחמת איסור 'נטען'. וביאר שלרש"י שהלעז הוא שיתברר מתוך כך שחטאו, כאשר ידוע שחטאו – מותר. ולרשב"א, שהלעז הוא על הגיור שהוא לשם אישות, לכאורה אסור להם להתחתן. אולם כיוון שכבר "נשאת, וערב עליו מקחו – מי יערב לבבו לומר כי מחמת בעלה היא מתגיירת? ובפרט כאן שרוצית למול בניה, ומי עורר את לבבה לכל זאת? אם לא רוח החפץ לדבק באלוהי אמת". והוסיף לפלפל בדעות השונות, ובדברי התוספתא, שמשמע שלא יינשאו משום קנס על העבירה. אבל סיים שאין לקנוס כאשר הקנס יגרום למכשול. וכאן אם נקנוס אותם שלא יינשאו לאחר הגיור, "לא תרצה להתגייר… ויחזרו לסורן כמקדם". והביא ראיה לזה מהר"ן (נדרים כ, א, 'ולענין הלכה').

עמדתו – לגייר, בלא להזכיר התחייבות לקיים אורח חיים דתי

הואיל ומדובר ביהודי שנשא נוכרייה, חי עמה עשר שנים, ואף ילדה לו בנים ו"נשתרש בחטא", ועם זאת לא חשב לגיירה – ברור שלא קיים אורח חיים דתי או מסורתי. כמו כן גם לא חשב מעצמו לגייר את אשתו וילדיו, ורק מפני שיהודים שהיגרו מליטא והגיעו למקומו שכנעו אותו "שישוב מדרכו", ובמקום להתבולל בעמים יגייר את אשתו "לדת יהודית ויהא עמה בהיתר, וגם ימול בניו ויכניסם לדת יהודים, ונתרצה לדבריהם", ופנה לאשתו ועורר אותה "לדבק באלוהי אמת". כלומר, היהודי ואשתו התעוררו לדבוק באופן כללי בדת ישראל, להיות בעלי 'זהות יהודית' ובמסגרת זו לשמור מעט מצוות, אך לא התכוונו לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, שאם כן, בוודאי היו מפרטים זאת בשאלה, ולא מציינים רק שהם מתכוונים למול את הילדים ו"לדבק באלוהי אמת". ואם הגיור היה צריך לכלול התחייבות כנה לקיום אורח חיים דתי, היה חייב לציין זאת, משום שהיה ידוע שרוב רובם של הגרים אינם שומרים מצוות, כפי שלמדנו מהרב רפאל שפירא (בסעיף הקודם) שהגיורות מנישואי תערובת לא שומרות על איסור נידה, וכן כתבו פוסקים רבים מאד (לעיל יז, יז-כ). כמו כן, מצבם הדתי של יהודי אנגליה היה חלש. אולם הרב סג"ל, במקום לעסוק בהתחייבות לקיים מצוות הרחיב מאוד בדיון על איסור 'נטען' ולא העלה שום פקפוק על ההיתר לגייר. להיפך, הסיק שאין להם איסור 'נטען', ואחד מנימוקיו הוא שאם לא נאפשר להם להינשא, היא וילדיה לא יתגיירו, והוא ימשיך לחיות עמה באיסור. הרי שלדעתו טוב לגיירם כדי שהוא וזרעו לא ייטמעו בעמים, וזאת למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי, ויעברו על איסור 'נטען'.

ד – אדר"ת – תרג-תרסה

הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים – האדר"ת (תר"ג-תרס"ה, 1843-1905), מגדולי רבני וגאוני ליטא. אביו כיהן כרב בליטא, והוא עצמו נודע משחר ילדותו כגאון ושקדן. כיהן כרב הערים פוניבז' ומיר, ולאחר מכן עלה לארץ וכיהן כרבה של ירושלים, לצד ר' שמואל סלנט. נהג במנהגי חסידות והידר ודקדק במצוות. היה רגיש ובוכה על ייסורי עם ישראל וצער הגלות. התמסר מאוד לטובת עניים, ונטל הלוואות עצומות עבור בניית בתי עניים שביתם נשרף בשריפות גדולות שאירעו לפרקים. חתנו היה הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שכתב את הספר 'אדר היקר' לזכרו, כדי לספר על מעלת אישיותו. כחתנו הרב קוק, נטה האדר"ת מטבעו לחומרה ולחסידות, ולכן מתחילה התנגד ל'היתר המכירה' בשביעית, אולם כשנוכח בקושי לשבות, הורה לסמוך על 'היתר המכירה'. כתב חיבורים רבים.

שו"ת 'מענה אליהו', שבו תשובתו על הגיור, יצא בשנת תשס"ג (2003) על ידי ישיבת 'אור עציון'.

שלא לגייר חילוני

בשו"ת מענה אליהו סה, משנת תרנ"ז, כתב תשובה לקרובו שהיה רב בסן פרנסיסקו, אודות נוכרי שהיה בקשר זוגי עם יהודייה, והשוחט המקומי מל אותו בלא בית דין כראוי, והשאלה האם לגיירו בטבילה, כדי שיישא את זוגתו היהודייה כדת משה וישראל. האדר"ת השיב ש"צריך עיון טובא" אם כדאי לגיירו, שכן "במקומו, שהפרוץ מרובה על העומד, ומכ"ד אלף מישראל שנמצאים שם לא נמצאו גם מאה שומרי שבת, ובוודאי כן גם בשאר איסורי תורה קלות וחמורות. ואם כן למה לנו לספחת הזה? ומה לנו ולצרה הזאת? האין די לנו בישראל מלידה ומבטן – פושעים ומורדים, אוכלי בשר השקץ והחזיר – עד שיבואו אלו אלינו לספות חטאת על בית ישראל?". למעשה כתב שאם לב הנערה "חזק בדת ישראל וכל המצוות ומנהגינו הקדושים, ומוכנת לשמור טבילתה בזמנה וכל חוקות התורה, ונעמיד אותה וגם אותו בחזקת כשרות שילכו בדרך הישר – אז כיון שכבר מל אותו, והם נאהבים זה לזה עד שהוכרחו לישא זה את זה, גרים גרורים כאלו (שבאו לשם אישות) – גם הם גרים הם, כביבמות כ"ד ב', והעבר אין. אמנם אם הם מדור החדש, וקרוב הדבר שלא תשמור לטבול בזמנה, ויחללו שבת ויכשלו באיסור נדה החמורה רחמנא ליצלן ועוד ועוד, באופן כזה חלילה, צריך ישוב והתבוננות אם לטובלו לדת ישראל". וביאר שבלא גיור הנערה תעבור על איסור זנות עם נוכרי, ואין זה חמור כמו כל איסורי שבת שיעבור האיש כל ימיו אם יתגייר.

עמדתו – לא כדאי לגייר גר שיעבור על כל העבירות

מתוך נימוקו שאין לנו להרבות בישראל יהודים שעוברים על כל מצוות התורה, למדנו שלדעתו הגיור אינו תלוי בהתחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי. ולכן אם בית הדין היה מגייר את בן הזוג של היהודייה, למרות שהיה ברור שהגר לא ישמור מצוות, כפי שמתואר בשאלה – הגיור היה תקף, ולחובתו של הגר ייזקפו מעתה ואילך כל העבירות שיעבור על איסורי שבת ונידה, ולכן לא כדאי לגיירו ולהוסיף עוד פושע בישראל. ואף לגבי עמדתו שאין לגיירו, כתב "צריך עיון טובא", ו"צריך ישוב והתבוננות אם לטובלו לדת ישראל". משמע שלא קבע שאין אפשרות לגייר, אלא השאיר את ההחלטה בידי בית הדין, שיכול להחליט לגייר מסיבה כלשהי, כגון אם זה יחזק את מצב הדת בקהילה, או שהגר צפוי לשמור חלק מהמצוות.

עוד כתב בסיום דבריו, שיש לשקול את הנזק שייגרם לבת הזוג היהודייה אם לא נגייר: "ואם נאמר שהיא בלא זה תחלל שבת כאשר לא יתגייר הוא, ותמשך אחריו, והוא ינהג בדרכו באמונתו ודתו הקודמת – על כל פנים היא לא תרע לעשות באיזה אופן שיהיה. מה שאין כן בו – הרי מוסיפין ספחת על כלל ישראל, מה שאין אנו צריכים לזה". משמע שאם היינו יודעים שאי גיורו יגרום נזק לאשה, אולי היה מתיר לגייר.

מתיאור מצב הקהילה היהודית שם כקהילה חילונית, שכמעט כולם מחללי שבת ואינם שומרים שאר איסורי תורה "קלות וחמורות", אפשר להבין שאם היתה הערכה שהגר והיהודייה ישמרו אורח חיים מסורתי, אולי לא היה מתנגד לגיורו. וכן מתיאור הזוג עצמו: "אם הם מדור החדש, וקרוב הדבר שלא תשמור" שבת ונדה "ועוד ועוד", דווקא "באופן כזה חלילה" מלגיירו.

עניין נוסף שראוי לתשומת לב, האדר"ת עסק בעיקר במצב שמירת המצוות של הנערה היהודייה, שהוא צריך בדיקה. ומכאן שידע האדר"ת שכאשר מצבו הרוחני של בן או בת הזוג היהודי ירוד, הסיכוי שהמתגייר או המתגיירת יקיימו אורח חיים דתי – קלוש (ראו לעיל יז, כא).

ה – הרב מאיר שמחה מדווינסק – תרג-תרפו

הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק (תר"ג-תרפ"ו, 1843-1926), מגדולי גאוני ליטא והדורות האחרונים. עמקנותו ובקיאותו וכוח חידושו באים לידי ביטוי בספריו המופלאים: 'אור שמח' על הרמב"ם ו'משך חכמה' על התורה, שהם מהספרים החשובים שנכתבו בדורו. שנים רבות אשתו פרנסה אותו במסחר, והוא שקד על התורה עם ידידו רבי יוסף זונדל הוטנר. בשנת תרמ"ח (1888) התמנה לרב הקהילה הליטאית בעיר הגדולה דווינסק (דננבורג) שבלטביה, למרות שלא שימש קודם ברבנות בעיירות קטנות. הרב מדווינסק מילא תפקיד זה במשך 38 שנה, עד לפטירתו. תמך בכל הפעולות ליישוב הארץ, וכתב שלאחר הכרזת האומות בסן רמו "סר פחד השבועות", ושוב "קמה מצוות ישוב הארץ ששקולה כנגד כל המצוות שבתורה למקומה". כתב מכתבי תמיכה לקרן הקיימת לישראל, אבל נמנע מלהזדהות עם התנועה הציונית. באספת רבנים תמך בשילוב לימודי מדע. מרן הראי"ה הספידו, ואמר עליו: "הוא יתואר בשם גאון באמת" (לשלושה באלול). מספר יהודי דווינסק גדל בימיו מ-32,000 ל-56,000. לאחר מלחמת העולם הראשונה נפסקה ההשפעה הגרמנית על לטביה, וגברה ההשפעה הרוסית. פיתוחה הכלכלי נעצר, ומספר תושבי לטביה פחת, עד שבערב השואה חיו בדווינסק כ-13,000 יהודים בלבד.

התיר לגייר בן זוג של יהודייה

בשו"ת אור שמח ב, לב, מובאת תשובה משנת תר"ס, לליברפול שבאנגליה 'בענין גירות לשם אישות'. השאלה על נוכרי שנמצא בזוגיות עם יהודייה (לא מבואר אם היו נשואים בנישואים אזרחיים) ויש לה ממנו בן, והוא רוצה להתגייר אלא שהמניע לכך הוא היותו בזוגיות עם יהודייה. הרב מאיר שמחה השיב שאפשר לגיירו, הואיל והוא רוצה להתגייר, והכל תלוי בראות עיני בית הדין, ו"אין חשש גדול כל כך לקבל גר לשם אשה, היכי שאנו רואין שמפקיע עצמו מירושת אבותיו ובית הוריו, ומקבל עצמו ללמוד, שסופו לבוא לידי שמים. ובפרט במקום דאיכא חששא דידה ושל הולד שכעת הוא ישראל גמור, וצריכין לחוש לתקנתא דולד". כלומר כאשר רואים שהוא באמת רוצה להיות קשור לעם ישראל, ומוכן לוותר על המורשת הדתית של אבותיו הנוכרים, ואף להתאמץ ללמוד, הרי שיש לבית הדין יסוד להבין שסופו יהיה לשם שמיים ואפשר לגיירו. ובמיוחד, כאשר בלא זאת יש חשש שהילד היהודי ואמו היהודייה יתרחקו מיהדותם. והביא ראיות שלצורך גדול הורו לעבור על איסורים, "כל שכן כאן שמצילין אנו אותה מחשש שמא תימשך בתריה… ותקנתא דולד דישראל גמור הוא, ועוד כמה חששות בזה – ודאי דמתירין אנו אותה ליכנוס לו כשיתגייר, ולא נחוש לכתחילה דאסור".

וביאר שמסתבר שאיסור 'נטען' הוא בזנות ארעית, "אבל לא היכי שדרה עמו עד שנתעברה וילדה, ודאי אדוקה בתריה, אימור בכאן לא החמירו דלא ישא, דאיכא חששא שמא תצא לתרבות רעה, ומשום תקנתא דילה התירו להיכנס לו כשיתגייר ולקבלו לשם גירות. ומוטב שיאכלו בשר תמותות וכו', כמו שאמרו גבי יפת תואר…", והסתמך למעשה על תשובת הרמב"ם.

היקל לגייר את מי שמסתבר שלא יקיים אורח חיים דתי

ברור שיהודייה שקיימה זוגיות עם נוכרי ואף ילדה לו בן לא ניהלה אורח חיים דתי, ומכך שהרב מאיר שמחה לא דן בשאלת ההתחייבות של המתגייר לקיים אורח חיים דתי, או בצורך שבית הדין יעריך שהמתגייר יקיים אורח חיים דתי, הרי שלדעתו כדי להציל מהתבוללות מותר לגייר למרות שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי. בנוסף, הנימוק לגייר הוא כדי להציל את האשה והילד מטמיעה בגויים, ואם הם מתכוונים להיות דתיים, אין צורך בנימוק חריף כזה, די בכך שעל ידי כך נציל את האשה והילד מאיסורי תורה.

בנוסף, בחתימת תשובתו הביע תקווה שבסופו של דבר גר זה יהיה 'מגרי הצדק': "ולסופו יתגייר לשם שמים כאיסור גיורא ויהיה מגרי הצדק, ויקוים הגר אתך עליך יפול". כלומר תקוותו שלבסוף יהיה כמו 'איסור גיורא', שבתחילה אנס את בת שמואל שנפלה בשבי, ולבסוף התגייר ונשאה ולמד תורה עד שנזכרו ממנו דברים בתלמוד. אבל לא שברור שכך יהיה בפועל.

כמו כן, קהילת היהודים בליברפול היתה חלשה מבחינה דתית. בשנת תרל"ד, כעשרים וחמש שנה לפני כתיבת התשובה, נבנה בה בית כנסת אורתודוקסי מרהיב ביופיו, פרינסס רוד, דבר המצביע על כך שבני הקהילה היו עשירים. סימן ההיכר המיוחד של בית הכנסת בליברפול היה שירת מקהלה של גברים ונשים יחד (לא ידוע לנו מאיזו שנה). כלומר, מעבר לכך שככלל, היהודים שקיימו זוגיות עם נוכרים לא היו דתיים, גם יהודי ליברפול הדתיים לא היו חזקים בדתם, וכדי למושכם לבית הכנסת ולשמירת המצוות, קיימו בו תפילות עם מקהלה מעורבת. וכך תיאר הרב שמואל יעקב רבינוביץ, רבה של ליברפול משנת תרס"ה, את מצב היהודים בארצות המערב (הדת והלאומיות, עמ' 91, יצא בשנת תר"ס): "הננו מוצאים כי מצב היהדות בארצות המערב רע מאד לרבים מאחינו שמה. לחלק היותר גדול יחסר מושג היהדות לגמרי והמה אשכנזים צרפתים אנגלים ואמריקנים הנבדלים מיתר אחיהם האשכנזים הצרפתים וכו', רק בחוטמם שהוא בעוכריהם בגלותו סוד כי אבותיהם של אלו עמדו על הר סיני ויפיצו בזמן ידוע אור יקרות על פני תבל. מצב מעציב כזה מצד אחינו המערביים העציב זה כמה את לב אחינו המזרחיים ואת לב היחידים השרידים שבארצות המערב אשר לא נסע יתרם בם".

ו – הרב מלכיאל טננבוים – תר"ז-תר"ע

הרב מלכיאל צבי הלוי טננבוים (תר"ז-תר"ע, 1847-1910), נולד ברוסיה הלבנה, ולמד בישיבות ליטא (וואלוז'ין, איישישוק). החל מתרל"ג (1873) שימש כרבה של בודקי (בוצ'קי) בפלך גרודנה. בשנת תרמ"ז (1887) החליף את הרב אליעזר שמחה רבינוביץ כרב העיר לומז'ה בפולין. שימש גם כראש ישיבה. נלחם ברוחות ההשכלה שנשבו בעירו, כמו 'החדר המתוקן' ובתי הספר הכלליים. התנגד בחומרה לתנועה הציונית וללימודי מדע, ובקושי התיר להניח קערות צדקה בערב יום כיפור למען יישוב הארץ. היה מגדולי המשיבים בדורו, ורבנים רבים בפולין פנו אליו בשאלות. חיבר שו"ת חשוב 'דברי מלכיאל'. חמישה חלקים הוציא בחייו, ושניים יצאו לאור אחר פטירתו. את התשובה על הגיור כתב בשנותיו האחרונות, והיא נדפסה לאחר פטירתו. נחשב גם כבעל מופת.

בעד גיור מהיר

בדברי מלכיאל ו, יט, מובאת שאלה מהרב יצחק דאמניץ ששימש משנת תרס"ח כרב בעיר אברדייר – ויילס שבבריטניה. "על דבר אחד שנשא נכרית וילדה בן, ועתה רוצה שימולו בנו, והנכרית רצונה להתגייר, והוא כבר התחיל להיזהר ממאכלי טריפות והלך להתפלל בראש השנה ויום הכיפורים". השאלה "איך להתנהג בזה, ואם מותר ללמוד עמה דת יהודית קודם שתתגייר, ואם יכול הישראל הלז לעלות לתורה ולנדור נדרים לדבר שבקדושה?".

השיב שטוב למול את הבן ולגיירו, כי זכות היא לו, וכן את האם יש לגייר במהרה "כדי להציל בעלה מעבירה". לדעתו יש להימנע ככל האפשר מללמד את הגרים תורה לפני גיורם, שכן "מפורש בבבא קמא ל"ח וסנהדרין נ"ט, שאסור ללמד תורה לעכו"ם, וכן הובא ברמב"ם פרק י מהלכות מלכים ה"ט. ומי שרוצה להתגייר – מפורש הסדר ביבמות דף מז וביו"ד סי' רס"ח, שמודיעים להגר קצת מצות קלות וקצת מצות חמורות ועוד דברים, עיין שם… ואף דהכא אפשר שמתגיירות בשביל שאינה חפצה להיפרד מבעלה הישראל", ועל כן לכאורה היה מקום ללמדה יותר, כדי לבחון אם רצונה להתגייר לשם שמיים – "בכל זאת אין לדקדק כל כך, כיוון דבדיעבד היא גיורת גמורה… ועל ידי זה נציל את הישראל מלשבת עמה באיסור". ואמנם "יש פוסקים שהחמירו בכגון זה", אבל "למעשה יש להתיר". ועברית מותר ללמדה לפני גיורה, כי "שפת עברית אינו בכלל לימוד תורה" (אולי התייחס לכך, כי בלימוד עברית יש ביטוי של רצון להזדהות עם היהדות בלא לעבור על האיסור ללמד תורה לנוכרי), אבל עדיף "שתלמד הכל אחר גירותה. ובפרט בנידון דידן שצריך זירוז כדי להציל בעלה מעבירה".

עוד כתב שעד שתתגייר אין להעלות את בן זוגה לתורה, הואיל והוא עובר "על דיני תורתנו הקדושה בפרהסיא, שמחזיק נכרית לאשה", אבל אפשר לקבל ממנו נדבות כדין כל מומר. "ואם הכל מוכן להגירות, רק נמשך איזה ימים, אולי אפשר להקל לקראו לספר תורה כדי לקרבו אל עדת ישראל, ועל ידי זה יחזיק ברצונו לשוב לדת ישראל עם בני ביתו, ושב ורפא לו. והכל לפי ראות עיני הרב המורה בזה, ובלבד שיעשה לשם שמים".

עמדתו – לגייר אף כשקרוב לוודאי שלא תקיים אורח חיים דתי

מדברי השאלה והתשובה עולה בבירור שהאיש לא קיים אורח חיים דתי, וסמוך לזמן שבא לבקש לגייר את אשתו, החל לשמור מעט מצוות, כלומר להגיע לבית הכנסת בימים נוראים, ולהיזהר מאכילת טריפות. ו"כדי לקרבו אל עדת ישראל" הרב טננבוים צידד להתיר להעלותו לתורה. הרי שעל שאר העבירות המשיך לעבור, ובכלל זה מן הסתם המשיך לחלל שבת ואף לא הגיע בקביעות בשבתות לבית הכנסת. ואף שהיה מקום לחשוד שאחר סיום הגיור יחזור להיות חילוני גמור, הורה לגייר את האשה ואת הילד כדי להציל את היהודי מאיסור תמידי, וכדי לפתוח להם פתח תקווה להתקדמות נוספת ולמנוע את טמיעתם בעמים. מכאן שלדעתו מותר לגייר את מי שקרוב לוודאי שלא יקיים אורח חיים דתי, שאם היה סובר שהגיור תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי, היה חייב לפרט זאת כפי שכתבו המחמירים בדבריהם, ולשם כך היה צריך להנחות את הרב ללמד את הגיורת הרבה מצוות, ולהמתין זמן רב כדי לבחון את רצינות כוונתה, ורק לאחר מכן לגיירה.

יתר על כן, מכך שהסיק מהאיסור ללמד תורה לנוכרי, שיש ללמד את הגר לפני גיורו רק מעט מצוות ולהזדרז בעריכת הגיור, הרי שלדעתו אין כלל אפשרות לבדוק את רצינות הגר בשמירת המצוות. וכך הורה לעשות אפילו בדור ובסביבה שבה הרוב לא שמרו אורח חיים דתי, ובבת זוג של אדם שחטא בנישואי תערובת. מוכרחים להסיק שדעתו כדעת המקילים, שיש לגייר את בת הזוג של היהודי על סמך רצונה להתגייר, ועל סמך כוונתם לקיים מקצת מצוות, בלא לדקדק בזה יותר.

ז – הרב יצחק יעקב רבינוביץ' – תריד-תרעט

הרב יצחק יעקב רבינוביץ' (ר' איצל'ה מפוניבז') (תרי"ד-תרע"ט, 1854-1919), נולד בשרשוב שברוסיה הלבנה, למד אצל 'הגדול ממינסק' ורבי יוסף דב סולובייצ'יק ה'בית הלוי'. נודע כלמדן ועמקן, וסברותיו ו'חילוקיו' נפוצו בעולם הישיבות. חינך לחשיבה הגיונית ולהתרחקות מפלפול. בשנת תרמ"ט (1889) מונה על ידי הסבא מסלבודקה לראש ישיבת 'כנסת ישראל' בסלבודקה, אך לאחר חמש שנים עזב את הישיבה בעקבות התנגדותו לשיטת המוסר. בתרנ"ה (1895) מונה לרבה של העיר פוניבז', והקים בה ישיבה. בזמן מלחמת העולם הראשונה גלה מהעיר, ועם תום המלחמה שב אליה. זמן קצר לאחר מכן פרצה מגפת הטיפוס, ורבי איצל'ה, שעסק במסירות נפש בטיפול בחולים, נדבק בה ונפטר ביום כ' אדר תרע"ט. ר' איצל'ה אהד את הסוציאליזם, וכונה 'הגאון המהפכן'. גם אהד את תנועת 'חובבי ציון', והאמין בגאולה בדרך הטבע. ואף פעל מספר שנים בתנועה הציונית, אולם לאחר החלטת 'הקולטורה' בקונגרס הציוני החמישי, התנגד לה בין היתר בהשפעת תעמולת 'הלשכה השחורה' מקובנה. תמך ברכישת השכלה מסוימת לרבני קהילות. רוב בניו וצאצאיו נרצחו בשואה, פרט לבת שהצטרפה לציונות ועלתה לארץ, ושלושת ילדיה התיישבו בקיבוצים חילוניים בצפון והקימו משפחות, ובת נוספת שעברה למוסקבה. ר' איצל'ה השיב תשובות רבות בהלכה, אך רוב כתביו אבדו.

שרידים מתשובותיו ומחידושיו יצאו לאור בספר 'זכר יצחק' בתש"ט (1949), על ידי הרב אברהם אלקנה שפירא (ראש ישיבת 'מרכז הרב' והרב הראשי), שהוסיף להם 'קונטרס אחרון'.

עמדתו שיש לגייר אשה נוכרייה הרוצה להתגייר בלא שיהיו דתיים

ב'זכר יצחק' עז, ב, נשאל על ידי רבה של פיקלין שבליטא, הרב יעקב וילנצי'ק (תרי"א-תרפ"ב, 1851-1922), על נוכרית שנישאה ליהודי ומבקשת להתגייר. והשיב שמצד הדין לאחר הגיור תהיה אסורה בנישואין ליהודי מדין 'נטען', שאף שאין חשש לעז מצד שיתברר שחטאו, שכן זה ידוע, ישנו חשש לעז על גיורה שאינו לשם שמיים, ואזי הגיור אינו גמור, "דבגירי אישות וכו' שאמרו שהם גרים, מכל מקום חוששים להם עד שיתברר צדקתם, דלחומרא אנו חוששים שנשארו עובדי עבודה זרה כבתחילה". למרות זאת הורה למעשה שבית הדין צריך לגיירה, כדי להצילם מאיסור חמור "דקנאים פוגעים בו". ומותר לבית הדין לעבור על איסור קל כדי להצילו מאיסור חמור אף שפשע.

מהתשובה עולה בבירור שמדובר ביהודי שלא מקיים אורח חיים דתי, משום שהוא חי כבר עם נכרית, ואם לא יגיירו אותה ימשיך לחיות איתה. ואף אם תתגייר, יישא אותה למרות איסור 'נטען'. אף על פי כן, הורה לגיירה כדי להצילו מאיסור חמור יותר, מבלי לדרוש התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי, וכתב רק ש"שני דברים יש בזה: האחד, אם רשאים בית דין לקבלה, והשנית, אם תהיה מותרת אחר כך לו".

לא לגייר את בן הנוכרית

בעניין גיור בן הנוכרית מישראל, כתב בזכר יצחק ב, שהיות ו"אביו ואמו עבריינים הם לכל התורה, והם אינם רוצים באמת להכניסו בכלל המצות, אחרי שגם הם בעצמם אינם מקיימים – אין זה כ'הביאו אביו להתגייר'… דחד מינייהו בעי: או כשהוא קצת בר דעת, או כשאביו או אמו רוצים להכניסו". ועוד, שגיור קטן מבוסס על 'זכין', ואילו כאן "כיון דאנו יודעים דיעבור בודאי על כל איסורין שבתורה כשיתגדל בבית כזה, אם כן אין זה זכות לו כי אם חובה, ובכגון דא לא אמרו "זכין לאדם". מכל אלה נראה דחס ושלום למולו, ומחויבים אנו להודיע לו כי הבנים אינם שלו אחרי שבעל בת נכרי".

החידוש על שתי מדרגות בגיור

ב'זכר יצחק' כח(א)-ל, ביאר שיש שתי מדרגות בגיור: האחת לחייב את האדם במצוות, והשנייה להתירו בנישואין לישראל. לאחר המילה והטבילה הגר מתחייב במצוות וקידושיו קידושין, ומכל מקום עדיין חל עליו הלאו של 'לא תתחתן בם' עד שיביא קרבן גיור. וזה היה מעמד הגבעונים, שבית הדין לא קיבל את קרבנם, ולכן היו אסורים להתחתן בישראל. וכן היה מעמד הכותים לדעת הסוברים שהם גרי אמת. והוסיף וביאר בסי' ד', שמעמד ביניים זה שייך גם בימינו במצבים מסוימים, כגון עוּבר שהתגיירה אימו והתחייב במצוות בגיורה אך עדיין לא נשלם גיורו, וכדי להתירו לבוא בקהל, עליו לשוב ולטבול.

המשך חידושו של הרב שפירא

הרב אברהם אלקנה שפירא ב'קונטרס אחרון' לספר זכר יצחק (סי' א אות כג-כו), ביאר שחידוש ה'זכר יצחק' לפיו הגיור מתקיים בשלבים, שייך גם לגרים שהתגיירו לשם דבר או שלא הודיעו להם את המצוות, שעליהם כתב הרמב"ם (איסו"ב יג, טו) שהתקבלו על ידי הדיוטות, ובית הדין הגדול היה חושש להם עד שיתברר סופם. כלומר, בית הדין סרב לגיירם בעצמו ולקבל מהם את קרבן הגיור, ובכך נותר האיסור לישראל להתחתן עמהם. "ולהכי חשבן הכתוב כאילו הם עכו"ם, דלגבי איסור קהל הוי כלא נתגייר, ו'חוששין לו' היינו דהוי ספק מומר, כיוון דהוי ספק אם רוצה לקיים המצות". מכאן שאף אם יישארו תמיד מומרים, דינם כישראל וקידושיהם קידושין, אלא שעדיין נותר האיסור להתחתן עמהם. ואף אם התברר שהגר התכוון לעבור עבירות בעת הגיור, כל זמן שלא הוכח בעת הגיור שאינו מתכוון לקבל עליו את המצוות כלל ולעבוד עבודה זרה – אין זה מבטל את גיורו, והרי זה כמי שאמר: "הריני נזיר על מנת שאשתה יין", שהוא נזיר ותנאו בטל ואסור לו לשתות יין (נזיר יא, א). ומה שאמרו בבכורות ל, ב, שאין מגיירים מי שאינו מקבל מצווה אחת, היינו לכתחילה, אבל אם קבלו – גיורו תקף, וחייב בכל המצוות. ומבאר שלבית דין יש סמכות להחליט אם לגייר או לא לגייר.

והוסיף, שאף שגר שהתכוון לעבור עבירות גיורו תקף משום שקיבל בפיו את המצוות ו"דברים שבלב אינם דברים", אבל אם התכוון בליבו לעבוד עבודה זרה ואכן עבד אותה לאחר הגיור – גיורו בטל, שכן "בגירות, העיקר קבלת האמונה, ותלויה בקבלה שבלב". ובכך נתן מקום לשתי השיטות.

יסוד נוסף כתב הרב שפירא, שיש סמכות לבית הדין לא לקבל לקהל ישראל אף מי שאם קיבלו אותו מן הדין הוא גר: "ונראה עוד בעיקר דין גירות, דמלבד מעשה הגירות שנעשה על ידי הגר, איכא יסוד שבית דין מקבלין אותו בין קהל ישראל, ודבר זה על ידי בית דין נעשה ומסור להם". וראיה לכך שאף מי שאינו מסכים לקבל עליו מצוה מדברי סופרים – אין מקבלים אותו, משמע "שיש ענין של קבלה להיות בקהל ישראל, וזה מסור לרצונם של בית דין, וכשאינם רוצים – רשאים שלא לקבלו גם אם מצד הדין הוא גר".

ח – הרב יוסף רוזין – הרוגוצ'ובר – תריח-תרצו

הרב יוסף רוזין (תרי"ח-תרצ"ו, 1858-1936), מכונה רוגוצ'ובר, על שם עיר הולדתו שברוסיה הלבנה. נולד למשפחה מחסידי חב"ד קאפוסט. נודע בגאונותו ובאופיו הסוער, ובהיותו צעיר כונה 'העילוי החצוף'. למד אצל רבנים ליטאים כגרי"ד מבריסק ומהרי"ל דיסקין. מונה על ידי האדמו"ר מקאפוסט לרב עדת חסידי חב"ד-קאפוסט בדווינסק. התנגד בחריפות קשה לציונות ולתנועת 'המזרחי', וכתב דברים קשים כנגד רבנים ציוניים, דוגמת מרן הראי"ה. דרכו בלימוד היתה ייחודית, ושילבה חריפות, בקיאות ומקוריות, בלא להתייחס כמעט לדברי הפוסקים האחרונים, ואף מדרכי הראשונים לעיתים נטה כפי הבנתו בש"ס. נתן משקל גדול לדעת הרמב"ם.

עמדתו לגבי גיור

במקומות רבים בכתביו דן הרב רוזין בעניין הגיור. בצפנת פענח על שבת סח (מופיע בקובץ 'הר המלך' ז, עמ' רפז; הערות 'מפתח צפונות' על שו"ת החדשות ד, לו), כתב שקבלת מצוות לדעת הרמב"ם לא מעכבת בדיעבד, ועל כן תיתכן מציאות שגר לא ידע על איסור שבת. אבל הקבלה של איסור עבודה זרה מעכבת, ולכן גר שהתגייר בין הגויים ולא ידע איסור עבודה זרה – אין גיורו גיור. וזו הסיבה שבמסכת כריתות, שם דובר בהדיא על איסור עבודה זרה, הוזכר רק 'תינוק שנשבה' ולא גר: "הנה בכריתות דף ג' לא נקט רק תינוק שנשבה כו'… ולא נקט גר, משום דקבלת מצוות דעבודה זרה סבירא ליה דמעכב גם דיעבד, אבל שבת לא מעכב, וכמו שכתבו התוס' כאן. ועיין ברמב"ם בזה בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג סוד הדבר, וכמו שכתבנו שם".

יסוד נוסף שהתבאר בכמה מקומות בפירושיו, שמי שהוחזק להתנהג כיהודי – נחשב כיהודי על אף שלא עבר הליך גיור רגיל (ראו לעיל טז, ה).

בשו"ת צפנת פענח (א-ב, ח"א פה) נשאל על מי שחי עם בת לאב יהודי ואם נוכרייה, ועתה רוצים לגיירה. לאחר שהאריך בדין 'נטען', כתב שכיוון שמתנהגת בדרכי ישראל – הרי שלדעת הרמב"ם היא כבר יהודייה, ובפרט שאביה יהודי, ולכן יש לגיירה: "והנה בעובדא דידיה, כיון דנוהגת בדרכי ישראל לשיטת הרמב"ם ז"ל בפי"ג מהלכות איסורי ביאה, דסבירא ליה דאין צריך דוקא טבילה – גם כן יש בה גדר יהדות. אך שם מיירי שאומר שנתגייר רק דאין לו עדים, אך אני הארכתי בזה דהרמב"ם לשיטתו בכמה מקומות בהלכות מכירה, גבי אם הך דבבא בתרא דף ל"ה ע"ב, אם דלי צנא דפירא, ובהל' עבדים בהך דנזיר דף ס"ב ע"ב, וכ"מ בזה דכל שעושה דברים הניכר בגדר יהדות או קנין – זה גופה הוה קבלת גירות לאיזו פרטים, ובפרט בעובדא דידי, דהיא נולדה מישראל שבא על עכו"ם. ואף דבכל מקום מבואר דהוה כנכרית גמורה… מכל מקום שיטת רש"י ביבמות דף ט"ז, ע"ש, גבי עכו"ם שקידש – לא כן.. אך בתורת כהנים מבואר להפך בפרשת אמר, דגם בנכרית כן, ואכמ"ל. לכן לדינא יטבילה תכף כדת לשם גירות בזמן שהיא מעוברת".

עמדתו לגייר למרות שצפוי שלא תקיים אורח חיים דתי

אף שהצפנת פענח תיאר את הגיורת כמי ש'נוהגת בדרכי ישראל', נראה ברור שבן זוגה היהודי אינו שומר אורח חיים דתי, שהרי הוא חי עם גויה, וממילא גם המתגיירת אינה שומרת אורח חיים דתי. ובפרט לפי הנרמז שאינה טובלת לנידתה, ולכן ציין "דסבירא ליה דאין צריך דוקא טבילה", אלא הכוונה לקיום מצוות כמסורתית, ואולי אפילו כבעלת 'זהות יהודית'. והדבר מתאים למה שביאר בשיטת הרמב"ם, שרק עבירה של עבודה זרה פוסלת את הגיור ולא עבירות אחרות. ולכן התנהגות בדרכי ישראל שיכולה להוות תחליף לגיור היא קיום מצוות אף אם יש בצידן עבירות רבות, ובלבד שלא תהיה עבירה של עבודה זרה. וכיוון שאז יש ספק אם היא כבר גיורת – הורה לגיירה, וזאת למרות שלא תקיים אורח חיים דתי, אלא כנראה תמשיך לשמור מצוות ברמה של מסורתית או כבעלת 'זהות יהודית'.

ט – הרב אברהם יצחק הכהן קוק – תרכה-תרצה

הרב אברהם יצחק הכהן קוק (תרכ"ה-תרצ"ה, 1865-1935), מגדולי הדורות האחרונים. נולד בגריבה שבלטביה על גבול רוסיה הלבנה וליטא. התחנך אצל אביו בוגר ישיבת וולוז'ין. למד אצל הרב ראובן הלוי לוין, רבה של דווינסק הסמוכה לגריבה, הרב אליעזר דון יחיא, הרב יעקב רבינוביץ (בנו של הרב מרדכי גימפל יפה, דודו של אביו), ורבה של סמרגון, הרב נח חיים אברהם שפירא. לפני גיל עשרים נסמך להוראה על ידי בעל 'ערוך השולחן'. בתרמ"ד (1884) השתדך עם בת האדר"ת. בין אירוסיו לנישואיו למד כשנה וחצי בוולוז'ין אצל הנצי"ב. בתרמ"ח (1888) התמנה לרבה של זיימל שבליטא על גבול לטביה. בתרמ"ט (1889) נפטרה אשתו, והרב קוק נותר עם בתו בת השנה וחצי. לאחר כשנה נשא את בת אחיו של האדר"ת, ובתרנ"א (1891) נולד להם הרב צבי יהודה (הרצי"ה). בהיותו בזיימל ביקר אצל הרב מרדכי אליאשברג, רבה של בויסק, והושפע מעמדותיו הכלל-ישראליות. כמו כן למד קבלה עם הרב שלמה אלישוב בעל 'הלשם'. בתרנ"ה (1895), נבחר כרבה של בויסק שבדרום לטביה, סמוך לליטא. בויסק היתה גדולה ומודרנית מזיימל. שם כתב את 'עין איה' – פירוש לאגדות הש"ס, וספר 'לנבוכי הדור'. בתרס"ד (1904) עלה לארץ, והחל לכהן כרבן של יפו והמושבות. במסגרת זו ניהל את 'היתר המכירה'. בשנת תרע"ד (1914) נסע להשתתף באספה של 'אגודת ישראל' ובתוך כך פרצה מלחמת העולם הראשונה, ונותר במשך המלחמה בגולה, כשנתיים בשוויץ וכשלוש שנים כרב קהילה בלונדון. בתרע"ט (1919) נענה לכהן כרבה של ירושלים וחזר לארץ. בתר"פ (1920) מונה לרבה של ירושלים, ובתרפ"א (1921) התמנה לרב האשכנזי הראשון של ארץ ישראל, והקים לצד הרב יעקב מאיר, הראשון לציון, את הרבנות הראשית. בשנת תרפ"ג (1923) הקים את ישיבת 'מרכז הרב'. גאונותו היתה מופלגת, ובאה לידי ביטוי בזיכרון מופלג, מהירות מחשבה, חריפות ועמקות, בכל תחומי התורה. נטייתו הטבעית היתה לחומרה ולמנהגי חסידות, אולם בשעת הצורך היקל על פי כללי ההלכה. עיקר חידושו בהתמודדות הרוחנית-רעיונית עם הלכי הרוח והתנועות החדשות, כאשר יחד עם הביקורת המוצדקת על צדדים שליליים שבהם, העמיק לברר בגדלות תורנית עצומה את הערך החיובי שבהן. מתוך כך קבע עמדות חשובות בתחומי ההלכה והמחשבה, והניח תשתית רחבה ועמוקה לתורת ארץ ישראל. לאור זאת ניתן לומר שהיה גדול הדורות האחרונים. מתוך פנקסים שהיה כותב, יצאו לאור כרכים רבים של ספרי אורות, אורות הקודש, אורות התשובה, אורות התורה ועוד. מתוך התשובות הרבות שהשיב בהלכה הודפסו כמה ספרים, ובתוכם 'דעת כהן' על יורה דעה. תמך בציונות, בלימוד המדעים, ובקשר עם כל חלקי העם, גם עוזבי התורה.

את תשובותיו על גיור כתב בארץ ישראל, אולם הפרק על ארץ ישראל מתחיל אחר פטירתו, מתקופת הקמת המדינה, שאז עם העלייה ההמונית החלו להופיע בארץ שאלות של נישואי תערובת וצאצאי יהודים. וזאת מפני שלפני כן כמעט ולא התעוררו שאלות גיור בארץ, כי המתבוללים לא עלו לארץ, והשאלות שעליהן השיב היו מחו"ל.

אין לבטל גיור גם כשידוע בוודאות שהגר לא התכוון לקיים מצוות ובפועל לא קיים

תשובתו הראשונה בענייני גיור, בדעת כהן קנג, משנת תר"ע, בשאלה אודות מוסלמי ממצרים שהתגייר לשם אישות ולא קיים מצוות כלל. לאחר הגיור הכחיש שהתגייר וטען שהוא מוסלמי, ואחר כך עזב את אשתו ולא הסכים לתת לה גט. השאלה האם אפשר לבטל את גיורו כדי להתירה מעגינותה. הרב קוק הורה שגיורו תקף ואשתו אסורה בלא גט. וביאר: "מה שהצריך הרמב"ם (בגיור לשם אישות) להמתין עד שתתברר צדקתם, יש לומר שזהו רק לעניין שיהיה נאמן על האיסורים כישראל, אבל לא לקולא להחזיקו כגוי, ושלא לחוש לקידושיו". וכתב שקשה לסמוך על דברי הגהות מרדכי שכתב שגר שהתגייר לשם אישות וכדומה, ואינו מיישר דרכיו אחר הגיור – גיורו בטל, שכן הוא עצמו העיד שלפי קבלת רבותיו "אין הדין כן, והזהיר שלא לסמוך על סברתו". וזה שגיור הכותים התבטל, מבואר בתוספות ביבמות וחולין, שאינו מפני חסרון 'לשמה', אלא מפני ש"לא קבלו עליהם לפרוש משיתוף שם שמים ודבר אחר… על כן אינם גרים, מפני שחסר הדבר העיקרי – קבלת המצוות כראוי. אבל כל זמן שהיתה הקבלה בפה כראוי, יש לומר שאין לנו עניין עם דברים שבלב, שאינם דברים כלל. ואפילו אם יבא אליהו ויגיד לנו שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו – אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב… ויש לומר שהכותים אמרו מפורש בעת קבלת הגירות שלהם, למאן דאמר גרי אריות הן, שאינם עוזבים את אלוהיהם". (ראו פרק ח, ד; יא).

בסוף התשובה העלה את סברת הרבנים השואלים, שאולי הגיור מתבטל מפני חסרונות שהיו בו, כגון שהטבילה היתה שלא כהלכה. והשיב שאפילו אם בית הדין יטען "אחר שיצא דבר מתחת ידם, לומר שעשו שלא כדין" – אין מקבלים את טענתם, "וחזקה שהכל נעשה כדין, ודמי לעדים שאמרו 'אנוסים היינו מחמת ממון', שאין נאמנים משום שאין אדם משים עצמו רשע".

וכן אין לקבל את טענת הרבנים השואלים ממצרים, שאם הגר לא קיים שבת בין המילה לטבילה, גיורו בטל. ואין חוששים לדברי הגהות מרדכי לגבי "גר שנתגייר לשם אשה, שצריך גם כן שמירת המצות. חלילה להקל בזה ולמנקט עוד כללא דין בכל הגרים, ופשיטא דבסתם מחזקינן ליה לגר תיכף כשמל וטבל וקבל המצות בפיו, ואין אנו אחראים לדברים שבלב, וכמו שכתבנו לעיל. וגם באבותינו קרא כתיב: 'ויפתוהו בפיהם וגו", ואמרו במדרשים שהיה לבם פונה לעבודה זרה, ופסל מיכה היה עמם, ומכל מקום כיון שקבלו בפה – נגמרה הגירות". (על הסיפור כולו ראו להלן כד, ה-ח).

הסתייגות מגיור הישמעאלי

למרות שלא הסכים לבטל את הגיור, הרב קוק הסתייג רבות מגיור זה, ולמד ממנו עד כמה צריך להיזהר מקבלת גרים כאלו. בשו"ת עזרת כהן יד, משנת תרע"ג, נשאל על ידי הרב עוזיאל אודות גיור נוכרי שחי עם יהודייה. בתשובתו כתב ש"קשה מאד להמציא היתר, מאחר שמעשיו מוכיחים עליו שאין כונתו כלל לשם שמים, כי אם מפני שנתן עיניו בבת ישראל", ומדברי הרמב"ם "משמע שגם בדיעבד חוששין להם עד שתתברר צדקתם". והוסיף שהמקרה המצער של הגר ממצרים שעיגן את אשתו היהודייה, מלמד שאין לקבל גרים כאלו, שיש חשש כבד שישובו לסורם ויעגנו את נשותיהם היהודיות: "וזה כשנתיים כמדומה שנשאלתי ממצרים בעובדא כיוצא בזו, שנצטערתי מאד על אשר קבלו גר כזה, ואחר כך הוכיח סופו על תחילתו שבגד באשתו הישראלית אחר שהתעלל בה, ובחר בנכרית. וחפצו אז הרבנים להציל את האומללה מעיגון על ידי ביטול הגירות למפרע, ולא רציתי להצטרף עמהם בזה. אבל מקום לימוד הוא לנו עד היכן הדברים יכולים להגיע, מאלה הרשעים הלובשים מסוה על פניהם לצודד נפשות בנות ישראל, ואחר כך ימאסו בהן עוגבים, ואין לשער כמה מר הוא גורלן אחר כך. ועל כגון זה נאמרו הדברים ביבמות קט, ב, ועיין שם מה שכתבו תוס' ד"ה 'רעה', כשמקבלין אותם מיד, וזה נראה אפילו בדליכא ריעותא, אלא דלא נבדק כראוי, וקל וחומר בריעותא גדולה כהאי גוונא דנדון דידן".

התנגד לגיור בני הזוג כי גיורם לשם אישות ואסורים משום 'נטען'

בדעת כהן קנה, משנת תרפ"ח, השיב מרן הרב לשאלתו של הרב ד"ר יחזקאל אפשטיין, שהיה רבה מידלסברו בצפון מזרח אנגליה, "על דבר קבלת הגרים של אלה שכבר נזדווגו בעבירה, איש ישראל עם נכרית או נכרי עם בת ישראל", וכן אם מותר להשיאם. והשיב לאסור בשתי השאלות, "שחלילה לשום בית דין חשוב לתן רשות לגיירם לכתחילה, ולא להכניסם בחופה וקידושין אפילו אחר שנתגיירו". ולפני כן ביאר כי אף שבדיעבד אם בית הדין קיבל גר לשם אישות, הגיור תקף, כמבואר ברמב"ם (איסו"ב יג, טו). "אם כן בעצם הגירות הזאת, אם הדיוטות מקבלים אותם, לא נוכל להיות יותר מעמידים את הדת על תלה ממה שהיה בימי דוד ושלמה", שלא ביטלו את הגיור. אמנם אין לסדר להם קידושין, "אלא שגם כשנתגיירו, בוודאי כל מי שיש בכחו למחות שלא יסדרו להם קדושין – חייב למחות". וכפי שכתב בתחילת התשובה: "לא אדע מה זו שאילה, וכי מאן ספין ומאן רקיע לעבור על דברי התוספתא המפורשים [פ"ד דיבמות], שהובאה גם כן בדברי הנמוקי יוסף והבית יוסף בסי' י"א, שהדין הזה של הנטען מנכרית ונתגיירה לא ישאנה, נוהג בין בישראל שבא על הנכרית ובין בנכרי שבא על בת ישראל, שאף על פי שנתגיירו לא יכנוס".

בדיעבד אין להורות שיתגרשו

אולם כל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אין מורים להם להתגרש: "אבל כשעברו הדיוטות וסדרו הקידושין, מה נוכל לעשות? מאחר שכבר הדלת סגורה בעדנו, מטעם חז"ל שאם כנס לא יוציא. ובפרט שכאן אין הנישואין יותר חמורין מעצם הגירות, שכל עיקר הטעם הוא מפני הלעז, שלא יאמרו שנתגייר מפני דבר, ומאחר שאפילו בנתגייר ממש מפני דבר מהבלי העולם – אין ביד בית דין הגדול לעשות נגד ההדיוטות המקבלים אותם, יש לומר דהוא הדין שאי אפשר לעשות נגד המכניסים אותם לכתחילה נגד רצון חכמים".

ודן הרב קוק באריכות מה הדין כשהיתה התראה מראש שלא להתחתן ובכל זאת עברו על ההתראה. וכתב שגם אז אין להורות להם להתגרש, כי "העיקר נראה בזה כדברי הב"ח שם, דלא שייך לומר דקונסין אותו כי אם בעובר על ההתראה כשיש בזה גוף איסור, אבל לא משום לעז בעלמא, וכאן עיקר הדבר הוא מטעם לעז, שיאמרו שנתגייר שלא לשם שמים. ובעצם הלעז כבר מצאנו שמסלקין בית דין הגדול את ידיהם מלמחות בכאלה, על כן לא שייך לומר דקנסינן כבגוף האיסור למי שעבר אחר ההתראה". אך למד מתשובת המבי"ט שכאשר עלולים לפרוץ את דברי חכמים ולהינשא באיסור, כגון באיסור 'נטען', יש לבית דין לפרסם את האיסור. ולכן בכל מקום "ששנו חכמים שלא יכנוס, והוא הדין בנדון דידן על פי דברי התוספתא דיבמות הנ"ל, ומכל שכן כשרואין שישנם הני דמתקריין רבנים, שעוברים בשאט נפש על דברי חכמים – שחייבים כל ת"ח ורבנים מובהקים לאזור חיל ולעמוד נגד הפרצה, ולהשתדל שיהיו דברי חכמים קיימים, יתד שלא תמוט, כראוי להם ולדבריהם הקדושים, ברוך שבחר בהם ובמשנתם".

אין לגייר בנות הזוג כי לא ישמרו כלל מצוות

בשו"ת עזרת כהן סח (משנת תרצ"ג), הוסיף שככלל אין לגייר בנות זוג נוכריות, משום ש"הלא על פי רוב אלה האנשים אינם שומרים כלל מצות התורה, ומזלזלין בטבילת נדה, ואם כן הרי מכשילין אותן יותר, ואיזה תועלת יש להזדקק להם לקבל גרים כיוצא בהם?". והמקרה שבו יש לשקול לגייר ולהשיאם, הוא "רק באופן רחוק, אם יזדמן שאינם יכולים להתפרד מסבות מכריחות, ומכל מקום הם נכנסין בעול מצות באופן שקבלת היהדות לא תהיה אצלם ח"ו כדבר חוכא, כרגיל בעוונותינו הרבים".

אין למול בני נוכריות, וגם אין לגיירם כאשר הוריהם אינם שומרים כלל מצוות

בשו"ת דעת כהן קמז כתב שאין לגייר קטנים כאשר "הדבר מתברר שאין דעתם כלל לקיים ולהזהר מאיסורי תורה". ואין מועיל מה שמוסרים אותם לגיור על "דעת בית דין", שכן "לא עדיפא מסירתם מאילו מסר את עצמו לגירות במילה וטבילה, שכיון שחסרה קבלת המצות – אין זו גירות כלל".

גם התנגד למילתם בלא גיור. ואמנם היה אפשר לומר "דהעיקר הוא כדעת הש"ך (שמתיר למול נוכרי לשם רפואה), מכל מקום ודאי נפיק מיניה חורבא שיחזיקוהו לישראל. גם מחזיקים ידי עוברי עבירה נושאי הנוכריות, שחושבין שאינם מוציאים את זרעם מכלל ישראל על ידי מה שמלין אותם. ואשרי המוחה והמתרחק מזה". וחזר על כך שם בסימן קמט (ראו לעיל יד, ח; יב-טו; להלן כג, ו-ח).

תמיכתו בתקנה לא לקבל גרים

בסימן קנד מובאת תשובה משנת תרפ"ח, שבה הסכים לתקנת הרב סתהון מקהילת החלבים בבואנוס איירס שבארגנטינה, שלא לגייר גרים במקומם. שכן מדובר במקבלי "גרים שלא כדת וכשורה, אשר עליהם בודאי נאמרו דברי חז"ל הקדושים: 'רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים' כיבמות קט, ב. וכדברי התוס' שם 'רעה', דהיינו דוקא כשמשיאין אותם להתגייר או שמקבלים אותם מיד, אבל אם הם מתאמצים להתגייר – מקבלין אותם, פשוט הוא דהיינו דוקא כשמכירים בהם שהם מתגיירים בלב שלם לשם שמים, אבל אלה שמקבלין גרים גרורים, שבשביל דברים של חמריות ותאות לבם הם מתגיירים, בודאי עליהם נאמר רע ירוע, ותבא עליהם רעה אחר רעה… והרי מפורש אמרו חז"ל בכורות ל, ב: נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים. ואיך אפשר לקבל גרים באופן כזה שיודעים ברור שאחר גרותם יעברו על דברי תורה?".

ואף שאמרו חכמים (יבמות כד, ב), שכל הגרים שמתגיירים לשם אישות – בדיעבד גרים הם, נראה מדברי התוס' חולין ג, ב, 'קסבר', ויבמות כד, ב, 'הלכה', "דהיינו דוקא כשהגירות היתה שלמה בקיום המצות, אבל כשלא נתגיירו לגמרי, דהיינו בלא קיום המצות ושמירתן, וגם הכוונה היתה בלתי הוגנת, אז הם גרועים מסתם גרי אריות דחשיב התם בברייתא, דאיכא למאן דאמר דכולם גרים הם, אלא שהם ככותים. שלמאן דאמר גרי אריות הם נחשבים מן הדין כגויים לכל דבריהם, והיינו משום דאיכא תרתי: הגירות שלא לשם שמים, וקיום מצות בשלימות גם כן אין כאן, דעל כל פנים עבדו עבודה זרה בשיתוף, כדאמרינן שם בתוספות מקרא ד'ואת אלהיהם היו עובדים'. ובלשון התוס' דחולין שם ש'לא נתגיירו לגמרי', ומשמע דלאו דוקא עבודה זרה, אלא כל שלא מקיימים מצות, וגם המחשבה היתה שלא כראוי – אז אין כאן גירות כלל. ולשון הרמב"ם והשו"ע בסי' רס"ח בנתגייר בשביל דבר: 'וחוששים לו עד שתתברר צדקותו'. מבואר שאם רואין שאינו מתנהג בדת ישראל, והגירות היתה בשביל איזה דבר, אין זו גירות גמורה".

נמצא שהמקבלים אותם "הרי הם עוברים על 'לפני עור' ממה נפשך: דאם נאמר שאין גירותם גירות גם בדיעבד, הרי הם מכשילים את הרבים במה שמחזיקים נכרים בחזקת ישראל, וכמה תקלות וחורבות נפקי מזה בדיני קידושין וגיטין ויבמין, שנחזיק את בנו ממנה כבן. ואם תהיה לו אחר כך אשה ישראלית, וימות בלא בנים אחרים – נתיר אותה לעלמא בלא חליצה גם כשיהיו לו אחים מן האב, שלא כדין, וכיוצא בזה טובא. ואם באמת הם גרים, ובדיעבד מתחייבים בכל התורה כולה, הרי הם מכשילין אותם בזה שמחייבין אותם בעונשין של איסורי תורה שעוברים עליהם. וקודם שבאו לידי מדה זו הלא לא נתחייבו בהם, ואין נענשין עליהם, וכדאמרינן ביבמות דף מז, א: 'כשמודיעין אותו ענשן של מצות, אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת למדה זו, אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת, חללת שבת – אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו, אכלת חלב – אתה ענוש כרת, חללת שבת – אתה ענוש סקילה. והרי אנו מצווים על 'לפני עור' אפילו בגויים".

אמנם בשולי התשובה ציין שדבריו נאמרו רק לחומרא, אבל לקולא אין להוציא בלא גט על סמך טענות אלו. ואף כתב: "ובודאי גם דעתיה דמר, והרבנים שמסכימים עמו, גם כן הכי אזלא, דלא ניתי למנגע באיסורא, בפרט בדברים חמורים כאיסור אשת איש וכיוצא בו".

סיכום עמדתו – לא לגייר ואין לבטל גיור

עמדתו של הרב קוק ברורה שלא לגייר גרים שלא יקיימו מצוות, ואף אם טעו וגיירו אותם, אסור להשיאם לבני או בנות זוגם משום איסור 'נטען'. לא זו בלבד אלא שבתמיכתו בתקנת קהילת החלבים בבואנוס איירס, אף הטיל ספק בגירותם, שאינה "גירות גמורה". אמנם הדגיש שדבריו נאמרים רק לחומרא, אבל לקולא לא סמך על סברא זו לבטל גיור, ולכן לא הסכים לבטל גיור אף במקום עיגון. עוד יש לציין שהחשש בארגנטינה, כמו במקומות נוספים, היה שהגרים לא רק שאינם מתכוונים לקיים מצוות, אלא גם אינם מזדהים עם היהדות, וייתכן שאם היו מזדהים עם היהדות לא היה מטיל ספק בגיורם. וכן ניתן להבין מסוף דבריו שם, שכתב: "על כן יפה עשו כבוד תורתו ורבנן קדישי, המחזקים את ידו, שגדרו גדר במדינתם, ששם הפרוץ מרובה, ורבו גיוריות כאלה שאינם אלא לפנים, שלא לקבל גרים כלל". אבל לא דיבר על גיורות שמזדהות בכנות עם העם היהודי. וכן משמע מהטענות של הרב גולדמן נגד הגיורים בארגנטינה, שאין לגרים שום כוונה להזדהות עם היהדות או לקיים איזה מצוות, כמובא בשו"ת דברי אהרן לה-לח, ובשו"ת קול מבשר ב, ח. וכן בשאלת הרב יצחק משה שחיבר לרב מאיר אמסל (רועה נאמן עד-עה), ובשאלתו לרב יצחק יעקב וייס (מנחת יצחק ו, קז).

כלומר הרב קוק החמיר לשני הצדדים: מצד אחד, אולי הגיור בטל. מאידך, בדעת כהן קנג, החמיר מאוד שלא לבטל גיור, וכמעשה הגר הרמאי ממצרים. וכתב שאין מתחשבים עם דברים שבלב, ואף אם התברר בוודאות שהגר לא התכוון 'לקבל מצוות', ואף אליהו הנביא היה בא ואומר לנו זאת, כיוון שבפיו קיבל את המצוות, אין אפשרות לבטל את גיורו, אף אם לא שמר דבר אחד ולא התכוון להזדהות כיהודי. ביבי"א יא, יו"ד כח, ד, יישב את דברי הרב קוק, שכאשר יש אומדנא דמוכח שלא יקיימו מצוות – אין לקבל גם בשעת הדחק, וכאשר אין אומדנא דמוכח, אפשר לגייר בשעת הדחק (ראו להלן כח, כו).

אמנם יש לציין שיש שהבינו בדעת הרב קוק, שמכיוון שלא רצה לבטל גיור אפילו במצבים קיצוניים, משמע שבשעת הדחק היה מיקל אף לגייר. כ"כ הרב שלמה דוד כהנא (נחמת שלמה לה): "אודות גירות של הידועים שאין מקבלים עליהם עול מצוות, הנה הגאון רבי אברהם יצחק קוק מאריך בזה בספר דעת כהן, ומסקנתו אם אומרים בפה או בכתב שמקבלים עול מצוות, הגם שידוע שלא יחזיקו – אין מרחקין אותם בשעת הדחק".

עוד יש לציין שאמנם בתשובות מוקדמות הרב קוק ראה בדעת המקילים קלות דעת, ותמה אם אפשר שתהיה דעה כזו. אולם נראה שבהמשך כיבד את הדעה המקילה. וכן העיד נאמן ביתו ומזכירו של מרן הרב קוק, הרב שמואל אהרן שזורי, שהרב קוק, שהיה איש הלכה מובהק, "הכיר בערך חיינו הלאומיים בארץ ישראל. בתלמוד נאמר שמלכתחילה אין מקבלים גרים, אבל אם מישהו מתגייר – אפילו לשם אישות או ממון – דינו כגר. כך נהג הרב קוק. בירושלים היו רבנים שלא פעלו בכפיפות לרבנות הראשית, הם היו מה שקוראים 'רבנים צדדיים'. הם ערכו חופה וקידושין 'מן הצד'. הם היו, כמובן, תלמידי חכמים ומקפידים במצוות קלות כבחמורות, אבל הם פעלו בשיטות משלהם, בלתי מקובלות על הרבנות. כאשר רבנים אלה ערכו גיור – היה הרב קוק מעלים עין. הוא לא פסל את הגיור שלהם. בדרך זו נהגו גם הרבנים הרצוג ועוזיאל ז"ל שבאו אחריו" (עיתון מעריב, 17 ביולי 1970).

בני חוגו של מרן הרב קוק נטו להקל

ראוי להוסיף, שהוראותיו המחמירות של הרב קוק נאמרו ביחס לגיורים בחו"ל, בקהילות בהן היתה התבוללות חזקה, אולם בארץ ישראל רבים מבני חוגו של מרן הרב קוק תמכו בגיור לשם הצלה מהתבוללות, גם כשהיה צפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי. בנו הרב צבי יהודה הכהן קוק נענה לבקשת הראשל"צ הרב ניסים, ויחד ביקשו מהרב צפניה דרורי להתמנות לרבה של קרית שמונה כדי לגייר את המתנדבים שהתקשרו עם בנות ובני הקיבוצים, אף שהכל ידעו שכנראה לא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי. הרצי"ה גם תמך בגיור הלן זיידמן מקיבוץ נחל עוז (להלן כח, כה, בהערה). וכן הרב קניאל, רבה של חיפה, גייר את אשתו של עמוס בן גוריון ובנותיה. כמו כן היתה יוזמה של הרב ניסים להקים בית דין מיוחד כדי לגייר את בנות הזוג של היהודים וילדיהם, ודובר שבבית הדין ישתתף הרב אריה לוין זצ"ל, חסידו של מרן הרב, וכן הרב ישראל בארי, חתנו של הרב חרל"פ.

כמו כן, אחיינו ותלמידו, הרב רפאל קוק רבה של טבריה, היה אב"ד שגייר בתשכ"ו את רינה איתני עם שתי בנותיה הבוגרות ובנה הקטן, כשהיה ברור לחלוטין שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, והיה גם צפוי שסיפור הגיור יתפרסם ברבים, שכן מדובר היה בפרשה שהסעירה את ראשי הציבור והתקשורת.

ונראה שכמו שכתב הרב קוק למהרש"ם בעניין 'היתר המכירה' (אגרות הראיה רז), שבעת שהיו בחו"ל, דעת חותנו האדר"ת ודעתו עצמו היתה "נוטה להאוסרים, והוינן נקטין בדעתין טובא על המתירים". כלומר, היו להם טענות קשות על המתירים. אולם לאחר שהאדר"ת עלה לכהן כרבה של ירושלים, שאלת השמיטה בשנת תרס"ג הגיעה לפתחו, "וראה הכל בעיניו שהוא ממש דבר שאי אפשר הוא כלל להעלות על הדעת, שלא יעשה שום תיקון על ענין קיום השמיטה…", ועל כן קיבל את דעת המתירים. וכן נהג אחריו מרן הרב קוק. כיוצא בזה מרן הרב כמעט ולא נפגש באופן אישי עם משפחות המתבוללים. גם כשהיה באנגליה, היה רב של קהילה דתית מאוד ממזרח אירופה שחבריה דיברו יידיש ולא אנגלית. ובארץ ישראל לא היתה כמעט התבוללות, כי באותן השנים היתה הארץ הענייה שבארצות, ורק מי שהיה נאמן מאוד ליהדותו או עמו עלה לארץ. לכן יש מקום להניח, שאם היה נפגש עם הבעיה במלא היקפה, והיה נצרך להכריע בין אובדן היהודים לגיור של בדיעבד, היה נוטה להקל לגייר, ובמיוחד כאשר המתגיירים מזדהים עם העם היהודי, לומדים בחינוך יהודי, מקיימים חלק מהמצוות, משרתים בצבא ומסייעים בבניין העם והארץ. ואף הפוסק החשוב, הרב שלמה דוד כהנא (נחמת שלמה לה), דייק כך ממרן הרב, שהואיל והורה שבדיעבד הגיור תקף, כך יש לעשות לכתחילה בשעת הדחק.

בדומה לכך, הרב יהודה אשכנזי (מניטו) תלה את ההתנגדות לגיורים בכך שנעשו בחוץ לארץ (סוד מדרש התולדות ב, עמ' 204): "גוי שרוצה להיות חלק מן העם היהודי בתקופה שאפשר לחיות בארץ ישראל, ואינו רוצה לחיות בארץ ישראל – הוא מבחינת 'טובל ושרץ בידו', לכן גיור בחו"ל בימינו הוא בעייתי אם אין כוונה מצד המתגייר לעלות לארץ. גוי כזה למעשה מצהיר שהוא אינו מעוניין במה שהוא אמור להאמין בו, שהוא הופך להיות חלק מעם ישראל השב אל ארצו. הרב קוק ז"ל בזמנו כבר התנגד לכך ופסק בהתאם".

י – הרב חיים עוזר גרודזנסקי – תרכג-תש

הרב חיים עוזר גרודזנסקי (תרכ"ג-ת"ש, 1863-1940). מגדולי התורה בליטא. למד בישיבת וולוז'ין והתקרב במיוחד לרב חיים סולובייצ'יק. מאז נישואיו בתרמ"ג (1883), התיישב בוילנה. הקים ישיבה והעמיד תלמידים מפורסמים. אף שלא נבחר לרבה של וילנא, הוכר כסמכות תורנית מרכזית בה, והנהיג את היהדות הליטאית החרדית בתקופה שלפני השואה. רבים מיוצאי ליטא החשיבו אותו כרשבה"ג (רבם של כל בני הגולה). שימש כאחד ממנהיגי 'אגודת ישראל' והשפיע על יחסה לתנועה הציונית, שיהיה מסויג ולא עוין. עסק רבות בצדקה והפניית תרומות למוסדות. חיבר שו"ת אחיעזר. בהקדמה לחלק הראשון של ספרו שו"ת אחיעזר, בשנת תרפ"ב (1922), לאחר השתלטות הקומוניסטים על רוסיה, כתב: "מחשבות תוגה מתרוצצות בקרב לב חושב: האם שעת חירום כזאת מכוונת להוצאת ספרים לאור עולם? הלא ישאל השואל: עם ישראל טובע בים של דמעות ואתם אומרים שירה?… היכל ה' כולו בוער באש. הלהבה אחזה את ארון הקודש, הלוחות והגווילים מושקעים באש, ואתם מתעסקים בקישוט פרחי חמד?". בהקדמה לספרו האחרון, בתחילת מלחמת העולם השנייה, כתב: "לא הייתה כזאת גם בימי הביניים, אשר כל הגולה כמדורת אש, בתי מדרשות וספרי תורה נשרפים בראש כל חוצות… עם ישראל כולו טובע בנהרי נחלי דם… אוי מה היה לנו!" הפתרון שהציע: חיזוק הישיבות ולימוד התורה. התנגד בתוקף ללימודי חול בישיבות המסורתיות, אולם תמך במודל 'חדר' מודרני שהקימה 'אגודת ישראל' בפולין וליטא, שלמדו בו מעט לימודי חול ושפת המדינה, במטרה להציל תלמידים מבתי הספר הכלליים. סירב להביע עמדה בשאלת הפרדת הקהילות, והדגיש שהיא מסורה למרא דאתרא בכל מקום ומקום.

תשובתו בענייני גיור השפיעה מאוד על הרבנים הליטאים וההולכים בדרכם, ורבים דנו בה ופירשוה.

תשובתו הראשונה לאמריקה

בשו"ת אחיעזר ג, כו, נשאל "בנכרית שניסת לישראל בדרך ציווילי (נישואים אזרחיים) באמריקא, וכעת באה לפני מעלת כבוד תורתו, ורצונה להתגייר. וצידד רום מעלת כבוד תורתו שיחיה אולי באפשרי להקל, כי אם לא יקבלוה לגירות בית דין כשר בדין טבילה וקבלת מצות, תלך לבית דין של רעפארמער (רפורמים), והגירות לא יהיה שם כדת…" (והחשש הוא שאחר כך יטעו לחשוב שהיא יהודייה, למרות שלא התגיירה כהלכה בבית דין כשר).

בתשובתו (כ-2,500 מילים) האריך הרב גרודזנסקי בסברות, אולם לא הגדיר את מסקנתו. בתחילה הסתפק בשאלה האם איסור 'נטען' חל על מי שנשוי בנישואים אזרחיים, ונטה להחמיר. וכן הסתפק בשאלה האם מותר לגייר לכתחילה לשם אישות כאשר ספק אם הגיור לשם שמיים. מצד אחד, כיוון שההוראה שלא לקבל גר שבא לשם אישות מדרבנן, הרי זה ספק דרבנן שאפשר להקל בו. מנגד, הוכיח שהגיור צריך להיות בלב שלם, וגם אם היה לשם אישות, הגיור תקף מפני שאומרים שמן הסתם אגב אונסו – שרצה להתחתן – קיבל על עצמו בלב שלם את היהדות. אמנם כיוון שאין ודאות שקיבל על עצמו בלב שלם, ממתינים עד שתתברר צדקתו, ולכן לכתחילה אין לגייר גרים לשם אישות (אות ג).

חידושו העיקרי – כוונה לעבור לתיאבון אינה מבטלת את קבלת המצוות

הרב גרודזנסקי המשיך לדון שאם הנוכרייה מתגיירת כדי להינשא לו, הרי שהיא מתכוונת לעבור על תקנת חכמים שאסרו להתחתן עם 'נטען', ואמרו חכמים (בכורות ל, ב) שאין לקבל גר שאינו מקבל עליו אפילו דקדוק מדברי סופרים. לאחר דיון העלה את סברתו העיקרית, שמה שאמרו שאין מקבלים גר שאינו מקבל מצווה אחת, "היינו במתנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין – בזה אין מקבלים אותו, דאין שיור ותנאי בגירות, ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצוות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון – אין זה חיסרון בדין קבלת המצוות" (אות ד). ודן בדברי הבית יצחק שסבר שאם לא קיבל אפילו מצווה אחת בליבו – גיורו מתבטל, ודחה את ראייתו אך לא את סברתו, שהגיור תלוי בקבלת המצוות: "אך מסברא נראה דכיון דקבלת מצות מעכב, בודאי בעינן שיקבל עליו כל המצות". אלא שהסתפק אם זה כולל גם איסור דרבנן ונשאר בספק (אות ה).

בתחילה הכריע שלא לגייר

על פי כל הנ"ל הסיק בסעיף ו שאין לבית דין לקבל את הגיורת: "ולענין הלכה, בפשוטו נראה שאין לבית דין כשר לקבלה לגירות, כיון שכונתה לשם אישות, וגם אחר שנתגיירה אסורה לו מצד נטען על הנכרית ונתגיירה דלא ישאנה". ואמנם יש חשש שהיא תתגייר בבית דין רפורמי: "אמת הדבר שזהו חשש גדול שאצל רעפארמער לא תהיה הגירות כדת… מכל מקום אין לנו לחוש לזה, ועל הבית דין כשר להזדקק רק באופנים המבוארים בפוסקים להלכה". והוסיף שאין לומר לבית הדין שיחטא לגיירה כדי להציל את בן זוגה מאיסור חמור של נישואין לנוכרייה, מפני שיש "לחוש בזה בודאי שלא תשמור פתחי נדה וטבילה, ויהיה בועל נדה בכרת, ובנכרית אין איסור נדה". עד כאן כתב בשנת תרע"ב, לפני המלחמה (אות ו).

אחר המהפכה הכריע להקל

אולם לאחר מכן בסעיף ז' כתב: "והנה אחרי הרעוואלוציע (המהפכה) שהיתה בימי המלחמה הגדולה (מלחמת העולם הראשונה), שהותר הגירות, וגם הוכר על פי חוק ונימוסים נשואי אזרחים, נשאלתי בכיוצא בו איזה פעמים בנכרית שניסת לישראל בציווילעיהע, ורצונה להתגייר ולהנשא בחופה וקדושין, באמרם שרצונם לגדל את בניהם על פי דת ישראל, וגם אומרים שאם הבית דין לא יקבלו לגירות ישתמד הבעל, אם יש להתיר לכתחלה". וכתב שהורה להתיר לגייר ולישא אותה. וסמך על תשובת מהרש"ק ותשובת הרמב"ם שהם "יסוד גדול" להתיר לגייר ולהשיא משום תקנת השבים וחשש שלא ייצאו לתרבות רעה. וגם אין זה נחשב לשם אישות, הואיל וגם אם לא תתגייר – תישאר עמו, הרי שהיא באמת רוצה להתגייר. ובספק לשם אישות יש להקל כל זמן שאין אומדנא דמוכח להיפך.

תשובה נוספת בסוף ימיו

בסוף ימיו, בשנת תרצ"ד, כתב האחיעזר תשובה נוספת (אחיעזר ח"ג כח), אודות "מקרים לדאבוננו שנושאים נשים נכריות ויש להם בנים ובנות, ובאים אחר כך להתגייר. ויש גם כהנים שנושאים נשים נכריות, ונוהגים היו עד כאן שאם הבעל כהן לא גיירו את אשתו הנכרית". כלומר, המנהג היה לגייר נוכריות שהיו נשואות בנישואים אזרחיים לישראלים, אבל לא נוכריות שהיו נשואות לכהנים. לאחר דיון לגבי הכהן והצדקת המנהג לא לקבלן, המשיך לעסוק במה "שנהגו לגייר את הנשים הנכריות שנשאו לישראל, אשר באמת מצד הדין אין ראוי לגיירן, כיון שכוונתן לשם אישות, וגם אחרי הנשואין אסורה לו". אך הזכיר שבתשובה קודמת היקל בכך והסתמך על תשובת הרמב"ם ורש"ק. "אולם דא עקא, שאין קבלת מצוות, אחרי שהוא אומדנא דמוכח שלבם בל עמם, ויתנהגו בחלול שבת, באסור נדה נבלות וטרפות, כמו שכתבתי במכתבי הקודם. וכבר התעורר בזה הגאון מוה"ר יצחק שמעלקיש בספרו בית יצחק חיו"ד, והעלה להלכה שאין לבית דין כשר להזדקק בזה". והמשיך לעסוק בגיור קטנים, וסיים: "אבל הצדק עם רום מעלת כבוד תורתו, שאין לבית דין כשר להזדקק בעניני גרות כאלה, אך אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור ולצאת במחאה גלויה נגד הגרות, כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר, ובפרט הילדים, שבאמת על פי דין אפשר לגיירם". (ראו לעיל יט, יא, שגיסו הרב קוסובסקי גייר על פי זה ילד של אב כהן ונוכרייה).

הספק בדעתו אודות קבלת מצוות

עדיין נותר ספק מה הכריע לגבי קבלת מצוות. מצד אחד משמע שהגיור תלוי בקבלת מצוות, שפירושה התחייבות לקיים אורח חיים דתי. וכפי שכתב בתשובה הראשונה (כו, ד): "היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה – חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב". וכן בתשובה השנייה: "אין קבלת מצוות, אחרי שהוא אומדנא דמוכח שלבם בל עמם, ויתנהגו בחלול שבת, באסור נדה נבלות וטרפות, כמו שכתבתי במכתבי הקודם". ומה שביאר (כו, ד): "אבל במי שמקבל עליו כל המצוות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון, אין זה חסרון בדין קבלת המצוות", משמע שהוא בתנאי שכוונתו ככלל לקיים אורח חיים דתי, ורק כשיהיה לו קשה לקיים מצווה אחת, לא יקיים אותה.

אולם מאידך, אחר שקבע את העיקרון שכוונה לעבור עבירה לתיאבון אינה נחשבת חיסרון בקבלת המצוות, מה לי מצווה אחת ומה לי הרבה מצוות? כל שכעיקרון הגר מקבל את המצוות, גם אם הוא עובר עליהן לתיאבון אין בכך פגיעה בקבלת המצוות. וכן משמע ממה שכתב בסוף תשובה כו, שלאחר המהפכה (תרע"ח) נשאל כמה פעמים על נשים נוכריות שהיו נשואות ליהודים בנישואין אזרחיים, "ורצונה להתגייר ולהינשא בחופה וקדושין, באמרם שרצונם לגדל את בניהם על פי דת ישראל, וגם אומרים שאם הבית דין לא יקבלו לגירות – ישתמד הבעל". והורה לגיירן בלא להעלות את הבעיה שישנה סבירות גבוהה שהם לא יקיימו אורח חיים דתי. שכן קשה להניח שאדם שיתנצר (ישתמד) אם לא יגיירו את זוגתו – אם יסכימו לגיירה יקפוץ לצד השני ויקיים אורח חיים דתי. וכך אפשר לדייק ממה שכתב שאין לגייר כאשר "אנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים, ולבו בל עמו". משמע שאם כעקרון מקבל עליו את המצוות, ומקיים אותן כפי כוחו, גם אם את רובן הגדול אינו מקיים מחמת תאוות היצר וההרגל – אין זה פגם מהותי בקבלת המצוות. מכאן יש שלמדו שלדעתו אפשר לגייר גם מי שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, ובלבד שכעיקרון ירצה לקיים מצוות, וכל עבירותיו יהיו לתיאבון ולא מתוך כפירה.[3]

הוראתו הרשמית לגייר מי שרוצה לקיים אורח חיים דתי

נלענ"ד שככלל דעת האחיעזר שאין לבית דין כשר לגייר גר שלא ישמור אורח חיים דתי. ואמנם אם ישער שיעבור לעיתים לתיאבון על עבירות שדתיים לא עוברים, כגון שיחלל שבת לצורך פרנסתו, עדיין אפשר לגיירו, שכן ככלל הוא מתכוון בכנות לקיים אורח חיים דתי. מאידך, בדיעבד האחיעזר הסכים שכל שקיבל על עצמו כעיקרון את כל המצוות, גם אם יקיים אורח חיים חילוני, כל זמן שהוא עושה זאת לתיאבון ולא מפני שאינו חושב שיש ערך למצוות, גיורו גיור. ולכן כתב בסוף תשובה כח: "אך אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור ולצאת במחאה גלויה נגד הגרות, כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר, ובפרט הילדים". ואם לדעתו גיור ללא כוונה לקיים אורח חיים דתי בטל, היה צריך לעורר על זה, שהרי נכנסים באופן זה נוכרים רבים לישראל, ויהודים יטעו לחשוב שהם גרים ויינשאו להם. אלא שלדעתו בדיעבד גיורם גיור, ולכן אף שאין לבית דין כשר לעסוק בגיורים כאלה, מכל מקום אין למחות בעושים כן.

נהגו לגייר על פיו מי שרוצה לשמור מסורת אף שמסתבר שלא ישמור

בשנת תרפ"ב, תלמידו הרב בן-ציון חיים נטלוביץ (תרמ"ו-תשכ"ח) הורה לגייר בארה"ב גרים שהיה ידוע שרובם לא ישמרו מצוות ושבת, וסברתו כסברת האחיעזר (להלן כו, כה). גם תלמידו הרב יהודה ליב קאגאן, שהיה נשוי לאחייניתו של האחיעזר ועמד איתו בקשרים קרובים (עד לפטירתו), כתב בשנת תש"ו מאמר ב'הפרדס' (שנה כ, חוברת ג, יא), שמגן על שיטת האחיעזר מהשגות הדבר אברהם, ומבאר את כשרותם של הגיורים הנערכים תוך ידיעה שהגר לא ישמור מצוות, ונתן מקום להקל לעורכם לכתחילה (להלן כו, לו).

גם הרב נתן נטע אולבסקי (שו"ת חיי עולם נטע סימנים כו-כח), והרב אהרן משה קיסילוב (שו"ת משברי ים סימן טו, מתלמידי ישיבת וולוז'ין, שנסמך לרבנות על ידי האחיעזר ועמד איתו בקשרי מכתבים), התכתבו ביניהם בשאלה האם מותר לגייר גר שאינו יכול למול מבחינה רפואית. בתוך דבריהם כתבו שהגרים כיום אינם באים לשם שמיים, שכן "בעוונותינו הרבים אין בנו כח להעמיד הדת על תלה, דהרי יודעים אנחנו שכל הבאים להתגייר עתה הוא משום איש או אשה, אף שאומרים ההיפך, ובוודאי יש לחוש לכמה קלקולים" (חיי עולם נטע כז). ו"מלמדים אותם לומר בפני בית דין שאוהבים את דת ישראל, ומטעמים ידועים אין אנו דוחים אותם, שהרי בדיעבד גם בכהאי גוונא הוי גר" (משברי ים טו). מכלל דבריהם עולה בבירור שהקילו לגייר גרים שלא ישמרו אורח חיים דתי (להלן כג, יא). האחיעזר כתב הסכמה לספר 'חיי עולם נטע' בו התפרסמו חלק מתשובותיהם, והעיר בתוקף שאין לגייר אדם שאינו יכול למול מבחינה רפואית, אך לא העיר כלום על עצם הגיורים הללו.

מסתבר אם כן שלמרות שעמדתו העקרונית של האחיעזר היתה לגייר לשם קיום אורח חיים דתי, בפועל נתן מקום להקל גם בגיור לשם קיום אורח חיים מסורתי או אף לשם 'זהות יהודית', לפי החלטת הדיינים, ולכן רבים מתלמידיו הקילו בזה, והוא ידע מכך ולא מחה בהם. כך עולה גם מתגובתו של ה'דבר אברהם', שהבין שבתשובתו פתח גדול למקילים.

יא – הרב אברהם דב כהנא-שפירא – תרלא-תשג

הרב אברהם דב כהנא-שפירא (תרל"א-תש"ג, 1870-1943), מצאצאי ר' חיים מוולאוז'ין ותלמיד ישיבת וואלוז'ין. בגיל 21 נשא את רחל, בתו של הרב ירוחם יהודה ליב פרלמן, 'הגדול ממינסק'. בגיל 26 מונה לרבה של סמולביצ'י, ובגיל 43 מונה לרבה של קובנה, העיר בה הקהילה היהודית השנייה בחשיבותה בליטא. בימי רבנותו בקובנה חיו בה קרוב לשלושים אלף יהודים, שהיוו כשליש מתושבי העיר. היה מגדולי הפוסקים בליטא. שימש כיו"ר 'אגודת הרבנים דליטא'. תמך ביישוב הארץ. ניסה לפעול לשיתוף פעולה בין 'אגודת ישראל' להסתדרות הציונית העולמית. היה מידידיו של מרן הרב קוק, ויחד עמו ועם הרב משה מרדכי אפשטיין יצא בשנת תרפ"ד (1924) למסע התרמה בארה"ב לטובת הישיבות. נפטר בגטו קובנה בכ"ב באדר א' תש"ג (1943) לאחר מחלה. בתש"ד (1944), אשתו וכמה מבני משפחתו נרצחו בשואה. כמה מילדיו היו ציוניים ואקדמאים. שניים עלו לארץ. חיבר שו"ת דבר אברהם.

נטייתו שלא לגייר בנות זוג של יהודים

בשו"ת דבר אברהם ג, כח, נדפסה התשובה ששלח אל הרב חיים עוזר גרודזנסקי בתגובה לקבלת הכרך השלישי של 'אחיעזר': "בספרו היקר 'אחיעזר' ח"ג שכבדני בו, הביא הדרת גאונו פנים להיתרא בגירות בזמננו, שרובם ככולם הם לשם אישות, דאין מקבלין אותן לכתחילה, ואם קבלוהו הדיוטות – חוששין לו עד שתתבאר צדקתו לדעת הרמב"ם ושו"ע [פרק י"ג מאיסורי ביאה הלכה י"ז, יו"ד רסח, יב]. ובזמננו, ברובן דרובן אנו יודעין למפרע שלעולם לא תתבאר צדקותם. ואפילו אם נתפוס דבדיעבד כולם גרים הם, בהחלט חוששני שאין זה שייך בזמננו לטעמים אלו". כלומר, להבנתו 'תתבאר צדקתם' היינו שישמרו מצוות, וכיוון שהמציאות היא שרוב רובם אינם שומרים מצוות, יש מקום לומר שבזמנינו אין אפשרות לגיירם.

הרב שפירא הקשה על דברי האחיעזר שלוש קושיות:

א) אפשר שכיום גיור לשם אישות אינו גיור אף בדיעבד, שכן ביארו הריטב"א והנימוקי יוסף (יבמות כד, ב), שהמתגייר לשם אישות או דבר אחר גיורו תקף בדיעבד משום ש"חזקה הוא דאגב אנסייהו גמרי וקבלו". והיסוד לכך בדין "תליוהו וזבין – דזביניה זביני" (ב"ב מז, ב). שכן בלא הסכמתו למכור, לא היה מסיר מעליו את האונס. וכך היה בעבר, "בגרים שבימי שלמה וכו', שהיתה יד ישראל תקיפה… ועליו לדור עמה [ובסביבה יהודית], וידוע לו שאם לא יתנהג ביהדות ולא ידקדק בדיניה – לא תאבה האשה לדור עמו [והסביבה היהודית לא תקלטהו]… וזה היה שייך רק בזמניהם, בימים מקדם דאכשורי דרי. מה שאין כן עכשיו, שגם אשה זו וגם חלק גדול מהסביבה אינם נוהגים ביהדות, וגם אחר הגירות לא יהא אנוס כלל משום צד לקיים מצות התורה – לא שייך לומר 'אגב אונסיה גמר ומקבל', כיון דבלאו הכי נמי ישיג מאויו". כלומר, כיוון שידוע לו שהסביבה לא תכפה עליו לנהוג ביהדות ולקיים מצוות, הרי שבגיור לשם אישות אין חזקה שגמר וקיבל לקיים מצוות. (ראו בהרחבה לעיל ז, טו-יז).

ב) אין לומר בעניין זה "דברים שבלב לא הוי דברים", שכן זה היה שייך בעבר, אבל "עכשיו איך נשלה את נפשינו כשאנו יודעים ברוב המקרים באומדנא דמוכח שלא יקיימו אחר כך את המצוות, ואין לבם כלל לזה? ובדאיכא אומדנא דמוכח – אף דברים שבלב הוו דברים, כמו שהזכיר גם הדרת גאונו בשם בית יצחק".

ג) לא זו בלבד, אלא ברור שיעברו על איסור 'נטען', שכל מגמת הגיור היא כדי להתחתן. אם כן, הגיור הוא על מנת שלא לקיים מצווה אחת, והרי אין מקבלים גר שאינו מקבל אפילו דבר אחד מדברי סופרים, כמבואר בבכורות ל, ב, וכיון שברוב המקרים הם נטענים זה על זה – ברור לגמרי שהם מתכוונים לעבור על איסור 'נטען'.

אמנם האחיעזר חידש בכוחא דהיתרא, שדין זה שאם "אינו מקבל אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים – אין מקבלין אותו, הוא רק במתנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה, דאין שיור ותנאי בגירות. אבל כשמקבל עליו כל המצוות, אלא שבדעתו לעבור לתיאבון – אין זה חסרון בקבלה". אולם ה'דבר אברהם' הסתפק בזה: "ואני חוכך בזה. כיוון שבשעת הקבלה הוא חושב לעבור אפילו לתיאבון – אין זו קבלה, והם תרתי דסתרי".

אולם המשיך וכתב שאפשר לומר, "דרק לכתחילה אין מקבלין אותו בשביל זה, אבל בדיעבד אינו מעכב. לכן אני נבוך למעשה בעניין זה. אבל יודע אני שלפעמים הנחיצות גדולה מאד מטעמים שונים, וכחא דהתירא עדיף, אלא שאפשר ששכרן של מקרים פרטים אולי יוצא בהפסד הכלל, כאמרם ז"ל 'קשים גרים לישראל כו"".[4]

עמדתו – התנגד לגיור לשם 'זהות יהודית'

לסיכום, הרב כהנא-שפירא התנגד לגייר גרים שלא ישמרו אורח חיים דתי, אך לא היה נחרץ בהתנגדותו, כי "לפעמים הנחיצות גדולה מאד מטעמים שונים, וכחא דהתירא עדיף". אולם מאידך, "אפשר ששכרן של מקרים פרטים אולי יוצא בהפסד הכלל, כאמרם ז"ל 'קשים גרים לישראל". ואולי יש מקום לומר, שאם היה יודע שישמרו הרבה מצוות כמסורתיים, היה נמנע מלבקר את המגיירים. שכן המקרה שעליו כתב שייתכן שמהקולא במקרים פרטיים יצא קלקול לכלל, התייחס למצב הגרים בימיו, ש"אין לבם כלל" לקיום המצוות ול'זהות יהודית', שכן פעמים רבות הגיור היה רק כדי לרצות את ההורים.

יב – דיון ארבעת הרבנים מליטא בשנת תרפ"ב

בשנת תרפ"ב עורר הרב שמואל ילוב מארה"ב שאלה בכתב העת 'תבונה', אודות גיור נוכריות שהתחתנו בנישואים אזרחיים עם יהודים, והשאלה אם מותר לגיירן, כאשר "במדינה זו רובם הם מחללי שבת רחמנא ליצלן, ולכתחילה אינם מקבלים עליהם עול כל התורה, מפני שהרבה דברים כבר נחשב להם להיתר".

אף שכל ארבעת הרבנים שהשתתפו בדיון מוצאם היה מליטא, כיוון ששלושה מהם התגוררו בארה"ב חלק ניכר מחייהם, דבריהם מובאים שם (להלן כו, כד-כו). כאן רק נציין את שמותם ועמדתם בקיצור: א) לרב שמואל ילוב (תרנ"ג-תשל"ד), יש לגיירן למרות שלא ישמרו אורח חיים דתי. ב) כן דעת הרב בן-ציון חיים נטלוביץ (תרמ"ו-תשכ"ח). ג) וכן דעת הרב הוותיק והנכבד שבהם: הרב שלמה נתן נטע קוטלר (תרכ"ו-תש"ה). הרביעי הוא הרב יחזקאל אברמסקי (תרמ"ו-תשל"ו), שבאותו דיון נטה להקל כמותם, אולם מאוחר יותר הורה לגייר רק כאשר מסתבר שישמרו מצוות, כפי שנלמד להלן:

הרב יחזקאל אברמסקי – תרמו-תשלו

הרב יחזקאל אברמסקי (תרמ"ו-תשל"ו, 1886-1976), נולד בסביבת וילנא, למד בישיבת נובהרדוק והתקרב ל'סבא מנובהרדוק'. בגיל 17 נסמך על ידי הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל 'ערוך השולחן', רבה של נובהרדוק. למד גם בישיבת טלז, בישיבת רמיילס, ב'קיבוץ' של רבי חיים עוזר גרודזנסקי בווילנה, ואצל הרב חיים סולובייצ'יק בבריסק. משנת תרע"ב (1912) היה רבה של סמוליאני ואח"כ סמולביצ'י. בשנת תרפ"ג (1923) החליף בסלוצק את הרב איסר זלמן מלצר, שנמלט מחמת רדיפות השלטון הקומוניסטי. הוכרח לכתוב אגרות תמיכה בקומוניסטים. למרות הסכנה הגדולה שבדבר, המשיך לפעול במשך שנים לחיזוק הדת ושמירת המצוות. בעקבות בקשתו לצאת מבריה"מ כדי לכהן כרב של פתח תקווה, נאסר בשנת תר"צ (1930), והואשם ב'פעילות אנטי-סובייטית', ונידון לחמש שנות עבודת פרך בסיביר. בעקבות פעילות של רבנים ועסקנים מכל העולם שוחרר לאחר כשנה וגורש ללטביה, משם עבר לפולין ואח"כ ללונדון. כעבור כמה חודשים, הורשו אשתו ושניים מבניו לצאת מהמדינה. כמה שנים לאחר מכן, בהשתדלות שר החוץ של בריטניה, גם שני בניו הגדולים הורשו לצאת מברה"מ. בחורף תרצ"ב (1931) התמנה לרב קהילת 'מחזיקי הדת' בלונדון, ובתרצ"ה (1935) החליף את הרב הילמן כאב בית הדין של 'ועד הקהילות היהודיות באנגליה', סמכות רבנית שנגעה לכלל האימפריה הבריטית. חיבר פירוש לתוספתא וחידושים על הש"ס בשם 'חזון יחזקאל'. כן חיבר את הספר 'ארץ ישראל – נחלת עם ישראל'. בתשי"א (1951) פרש לגמלאות ועלה לארץ. היה מראשי ישיבת סלבודקה, נשיא 'ועד הישיבות', וחבר במועצת גדולי התורה של 'אגודת ישראל'.

בתשובתו הראשונה היקל לגייר בנות זוג נוכריות שלא יקיימו אורח חיים דתי

בעת שהיה הרב אברמסקי רב בסלוצק, כתב בתגובתו לרב ילוב (תבונה פרנקפורט, ב, כה, ג), שמותר לגייר את הנשים הנוכריות ולהשיאן. שכן עיקר הבעיה היא שהגיור לשם אישות, ואילו כאן, כיוון שהיא כבר "נשואה לו מקודם בחוקי הממשלה ואינו יכול להוציאה – לא שייך עוד החשש בשביל אישות". כמו כן הוסיף שאפשר לגיירה "אם לפי ראות עיני הבית דין סופה לעשות לשם שמים". וכן התיר לשאתה למרות איסור 'נטען', או כי אין חשש לעז (לרש"י), שכן כבר הכל יודעים שחטאו, או מטעם שכתב הרמב"ם בתשובתו, ש'מוטב שיאכל רוטב' וכו'. לשאלה העיקרית שהעלה הרב ילוב בעניין קיום המצוות לא התייחס, אולם משתיקתו מוכרחים לומר שהיקל לגייר את מי שלא תקיים אורח חיים דתי, שכן הרב ילוב כתב בשאלה שהמתגיירים "רובם הם מחללי שבת רחמנא ליצלן, ולכתחילה אינם מקבלים עליהם עול כל התורה, מפני שהרבה דברים כבר נחשב להם להיתר", ואף על פי כן הסכים לגיירן ולהשיאן כדי להציל מהתבוללות.

עמדתו המאוחרת מחמירה יותר

כשתים עשרה שנה אחר כך, מספרים שהסכים להתמנות לאב"ד בלונדון בתנאי שלא יצטרך לגייר גרים אלא אם יעמדו בכמה תנאים. ומהם: שהגר יעזוב את בית הוריו ויתגורר (עוד בטרם גיורו) בסביבה יהודית, ויוכיח שבמקום עבודתו יש לו אפשרות לשמור שבת. וכן בתנאי שאין לאחד מן הצדדים אח או אחות רווקים (כדי שלא ליצור הזדמנויות נוספות לצעירים יהודים להתרועע עם צעירים שאינם יהודים). מספרים שכתוצאה מכך, במשך חמש עשרה השנים שבהן כיהן בבית הדין, התגיירו בו רק חמישה גרים (ספר 'מלך ביפיו' פרק יד, עמ' 329, אך הדברים צריכים בדיקה).

בשנת תרצ"ו פרסם בכתבי העת 'העולם' ו'ההד' מאמר 'בין גר לגר' (הודפס ב'קובץ מאמרים' עמ' קה), ובו דחה את הטענה שמשום מצוות אהבת הגר יש לקבל "איש אשר סיבת קבלתו את הדת מעידה עליו שהוא בא בברית ישראל למראית העין בלבד, ולבו בל עמו". אלא יש לשמור על חומת ההלכה, שהיא "כתריס בפני הטמיעה וההתבוללות" על ידי "המתייהדים בשביל ענייני אישות, שרובם ככולם התייהדותם אינה אלא מן השפה ולחוץ, ויש בה משום גנבת דעת אבותיהם, ובלבם הם פוסחים על שני הסעיפים, ונעשים נושאים בחביונם שני הפכים, או שהם תלויים ועומדים ברגשיהם בין שתי דתות…". "גרים כאלה גושרים גשר בין בני ובנות ישראל ובין בני ובנות עם הארץ", על ידי מסיבות משפחתיות שיובילו לנישואים, "וההתחתנות הלא תביא לידי טמיעה ולידי המסת המעטים בקרב הרבים. נמצא שעבירה של קבלת גרים כאלה, גוררת עבירה של נשואי תערובת והתבוללות". והגר האמיתי הוא "כקטן שנולד… שמשתחרר מכל המסורת של העבר… וכל בני משפחתו כנכרים ייחשבו לו". "וכל מי שאינו עושה ככה – אין המרת הדת והגרות מתאימה אל תכונת רוחו, ועד שלא נתייהד אינו כדאי, ועכשיו שנתייהד כאלו לא נתייהד… ונוח להם ולנו שיהיו נשארים בדתם, ושלום חברתי ואנושי יהיה בינם ובינינו, על יסוד ההנחה הפשוטה והמקובלת כי אב אחד לכולנו".

כעשר שנים לאחר מכן, בשנת תש"ה, נשאל הרב אברמסקי (שהיה אז בן 59), מאת הרב מייזליש (שהיה כבן 43) שניצל מהשואה ושהה עם עוד ניצולים במחנה ברגן בלזן, אודות אשה יהודייה שהתקשרה למוסלמי מיוגוסלביה והתעברה ממנו, והיא מבקשת לגיירו, האם אפשר לגיירו ולהשיאם. הרב מייזליש היה מיוצאי הונגריה, ורבותיו, הרב וינקלר והרב אריק היו מהמחמירים בגיור (כנראה שלח את השאלה לרב אברמסקי מפני שתלמידו הרב בוימגרטין היה שם רב במחנה בשליחותו). תשובת הרב אברמסקי הובאה בספרו של הרב מייזליש בניין צבי ב, לו, בה כתב לגבי היהודייה המעוברת: "הלא בוודאי גדול צערה מנשוא. לפיכך אם כבוד תורתו סמוך ובטוח שיקבל עליו עול מצוות באמת, ויהיה שומר שבת כהלכה, אז כדאי לגיירו [הלא כתיב במכילתא… שהגר נבחן רק בשמירת שבת] ואחרי הגירות תנשא לו בחופה וקידושין… ובפרט אם יראה ידידי כבוד תורתו שסופו להיות גר צדק". ומנמק את ההיתר למרות שהגיור לשם אישות ולמרות איסור 'נטען'.

סיכום עמדתו – לגייר מי שיש סיכוי שישמור שבת

מכלל דבריו עולה, שגם כאשר הגר אינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, כשאלת הרב ילוב, הגיור אינו מתבטל, אך נותרה השאלה האם כדאי לערוך גיור כזה. סמוך לשנת תרפ"ב, סבר שכדי להציל מהתבוללות כדאי, או שהסתמך על עמדת הרב ילוב שהכיר את מצב קהילתו וביקש דרך לגיירם "לבל ידחו אלו הנדחים" והשאלה אם זה אפשרי הלכתית. ואילו בשנת תרצ"ה, סבר שרק אם תהיה לגר זהות יהודית ברורה ולא יישאר קשור לדתו הקודמת, ואף תהיה לו אפשרות ברורה לשמור שבת, יש לגיירו. וכעין זה כתב עשר שנים לאחר מכן בתשובה לרב מייזליש. כפי הנראה, במשך הזמן התברר לו שהגרים אינם מזדהים עם היהדות ונשארים קשורים לדתם הקודמת, וגיורם מהשפה ולחוץ. לא זו בלבד, אלא שגיורם גורם ליהודים נוספים להתחתן עם גויים ולהתבולל בעמים. וכיוון שכך, סבר שיש לגייר רק מי שמזדהה באופן עמוק עם היהדות ויש סיכוי סביר שישמור שבת, ובהמשך אף ביקש שההערכה תהיה שהגר ישמור שבת. אך גם בשנים המאוחרות יותר לא כתב שהגיור מתבטל אם אינו מקיים אורח חיים דתי.

יג – הרב יחיאל יעקב וינברג – תרמד-תשכו

הרב יחיאל יעקב וינברג (תרמ"ד-תשכ"ו, 1884-1966), נולד בפולניה סמוך לליטא. למד אצל הרב אליהו ברוך קמאי, בישיבות מיר, סלובודקה, וכן אצל 'הסבא מסלובודקה' ועוד אישים מתנועת המוסר. בהיותו בן 22, בתרס"ו (1906), החל לכהן כרב בעיירה פילווישקי שבליטא, והקים בה 'קיבוץ' לתלמידים צעירים. נישואיו שם עם בתו של הרב הקודם לא צלחו ולאחר תקופה קצרה התגרשו. בימי מלחמת העולם הראשונה עזב את ליטא והתיישב בגרמניה לצורך טיפול רפואי, שם למד באוניברסיטאות ברלין וגיסן, וקיבל תואר דוקטור. החל משנת תרפ"ד (1924) לימד בבית המדרש לרבנים בברלין, ולאחר כמה שנים הועמד בראשו, עד סגירתו בליל הבדולח (ט"ז חשוון תרצ"ט). את תלאות מלחמת העולם השנייה עבר בפולין. בגטו ורשה, למרות חולשת בריאותו, מונה לנשיא אגודת הרבנים הכללית, ולאחר מכן לנשיא אגודת רבני פולין. הוא גם ניהל את העניינים הכספיים של הגטו, שבו התרכזו רבנים מרחבי פולין וליטא. בהמשך נכלא במחנה לשבויים רוסים. לאחר המלחמה שהה קרוב לשנה בבית חולים, לבסוף בזכות תלמידו הרב שאול ויינגורט, התרפא והשתקם וקבע מקומו בעיר מונטרה שבשווייץ, והיה קשור לישיבת 'עץ חיים' של הרב בוצ'קו. היה בעל השקפה ציונית דתית. כתב שו"ת 'שרידי אש'.

עמדתו לגייר אם יתחייבו לקיים מצוות ובעיקר שבת, כשרות וטהרת המשפחה

בכמה תשובות עסק הרב וינברג בגיור בנות זוג נוכריות. ביחס לסוגיית גיור לשם אישות ואיסור נטען הזכיר את המחמירים ביותר שלא לקבלן, ומנגד את המתירים לקבלן, ודעתו היתה שאפשר לגיירן (שרידי אש ב, לא; עה; עו). ביחס לקיום המצוות, כתב שאם "תקבל עליה לשמור לכל הפחות דיני טהרת נשים, שבת ומאכלות אסורים. ותתחייב בכתב לשמור כל הנ"ל – אז יכולים לגיירה כהוראת הגאונים הנ"ל, ולסדר להם קידושין כדין תורה. אבל אם ברי לו שלא תקיים את המצוות האמורות – אין לגייר אותה בשום אופן" (שרידי אש ב, עה). ושם (ב, עו) סיכם: "ולכן אם תקבל באמת, בעל פה ובכתב, שתשמור דיני היהדות: כשרות, שבת וטהרת המשפחה – יש להתיר".

לסיכום, התיר לגייר נשים שנשואות ליהודים בתנאי שיתחייבו לשמור מצוות, וכפי שכתב בהנחייה לבית הדין: "ועל כולם, להזהיר את האשה שעליה לקבל קבלה שלמה בלב לשמור דיני התורה לכל פרטיהם ודקדוקיהם" (ב, לא). אלא שהתנאי המעכב הוא שתתחייב בכנות לשמור כשרות, שבת וטהרת המשפחה, ואם ברור שלא תשמור מצוות אלו, "אין לגייר בשום אופן". אמנם עדיין לא ברור מה יעשה בית הדין כאשר הגיורת מוכנה להתחייב לכך, אבל להערכתו ספק אם תקיים הבטחתה, משום שרק במצב ש"ברי לו שלא תקיים" אמר שאין לגייר בשום אופן. וכנראה השאיר זאת להחלטת בית הדין. עוד יש לציין, שאף שלדעתו אסור לגייר בלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי, אם גיירו למרות שבית הדין העריך שלא תקיים אורח חיים דתי, לא כתב שהגיור בטל, ומשמע שהגיור תקף.

אין למול או לגייר את בני הנוכריות, וכשלא יתחנכו למצוות גיורם בטל

הרב וינברג התנגד בנחרצות למילת בן הנוכרית מיהודי שלא לשם גירות, הן מחמת דברי הסוברים שאסור לחתום באות ברית קודש את מי שאינו יהודי, הן מצד החשש שהדבר יגרום למכשול, שיסברו שהוא יהודי ויבואו להתחתן עימו ללא גיור, והעיקר מחשש שהדבר יגביר את נישואי התערובת, ויחזק את ידי היהודים שחוטאים בנישואי תערובת (שרידי אש ב, ס-סא).

גם לגיור בני הנוכריות התנגד (שם סא), משום "שאין בזמננו שום זכות לקטן שגיירו אותו, ובפרט מי שמתגדל בבית הורים שאינם מקיימים תורה ומצוות, והילד גם כן לא יקיים את המצות שנתחייב בהם על ידי גירות. ואם כך, לא זו בלבד שאין הגירות זכות לו, אלא היא חוב גמור, ואסור לגרום חוב לאדם אף על פי שאינו יהודי. ולא עוד, אלא שהגירות שהיא חובה לו, היא בטלה ומבוטלה ואינו גר כלל. ויבוא לידי מכשול, שיחשבוהו – וגם הוא יחשוב את עצמו – לישראל. ואין לשער ולתאר את ריבוי המכשולים שיצאו מזה".

יד – הרב מרדכי דב איידלברג, תרמ-תשב

הרב מרדכי דב איידלברג (תר"מ-תש"ב, 1880-1942), נולד בביאליסטוק שבפולין לרב יצחק איידלברג, שהיה מו"צ בעירו. למד בישיבת ראדין והיה אחד מתלמידיו המובהקים של החפץ חיים. לאחר נישואיו למד בוולוז'ין והתפרסם כמתמיד, נסמך על ידי ראש הישיבה הרב רפאל שפירא, ואף סייע לו בבית ההוראה העירוני. שימש ברבנות בליסקווה שבליטא, ובקנטקוזבה שבפלך חרסון בדרום אוקראינה. בתרע"ז (1917) נבחר לכהן כרבה של ניקולאייב שבפלך חרסון, שם התפרסם בפעילותו למען הפליטים היהודים, ובשיחות לנוער שנמשך אחר תנועות השמאל השונות, שלא יעזוב את היהדות. כשניקולאייב נכבשה בידי הצבא האדום, נאסר ושוחרר. בתרפ"ב (1922) הותר לפליטים מפולין לחזור מבריה"מ לבתיהם, והוא ניצל את האפשרות וחזר לביאליסטוק. בתרפ"ד (1924) החל לכהן כרב בסוויסלוץ', מאקוב, ובשנת תרפ"ח (1928) עבר לכהן בפלוצק שעל נהר הוויסלה. שלח שלושה מבניו ללמוד בארץ ישראל, ובשנת תר"צ (1930), כשהגיע לארץ לרגל חתונת אחד מהם, הרב קוק המליץ למנותו כרבה של פתח תקווה, הוא התלבט אך לבסוף נענה להפצרות בני קהילתו ודחה את עלייתו לארץ ישראל. לאחר כניסת הצבא הגרמני לפלוצק נעצר ועבר התעללות. לאחר מכן נמלט ללומז'ה ומילא בה את מקום הרב. בח' חשוון תש"ב (1941), נרצח יחד עם מאות מיהודי העיר לכוביץ בידי הנאצים. חיבר את סדרת הספרים 'חזון למועד', ובהם שו"ת ודרשות.

תשובתו על הגיור כנראה מתייחסת לעיירות באוקראינה שבשליטת בריה"מ, שבעקבות שלטון הכפירה, החלה התבוללות.

תשובתו המקיפה בביאור המנהג לגייר את בני הזוג למרות שיהיו חילוניים

בשו"ת חזון למועד סי' ו: "על דבר המחלה המתהלכת רחמנא ליצלן, בעיירות גדולות… יושבים צעירים לימים מיהודים ואינם יהודים, ונותנים עיניהם זה בזה, ויצר הרע מקרבן. ונמצאו בתוכם בנות ישראל ממשפחות הגונות, ומפני סירוב של בני המשפחה, יש מהם שרוצים להתגייר במילה וטבילה וקבלת המצוות כדין תורה, כדי שיוכל לישאנה". אלא שידוע שאין לקבל גרים הבאים לשם "אשות או הנאה גשמיית אחרת". והשיב שהמנהג לגייר: "הנה שמעתי מכמה מופלגי תורה שבהרבה מקומות קבלו אותם להתגייר, וגם שמעתי שיש בזה הענין תשובה מהגאון מהרש"ק ז"ל להיתר, וטעמא דידהו לא ידענא, לכן אמרתי להאריך בזה הענין…".

בענף א' כתב שהבעיה היא שהגיור כלפי חוץ: "באשר היא ממשפחה נכבדה, וחרפה להם שתנשא לאיש זר, לכן הוא סביר וקיבל לקחת עליו עול היהדות, ורק שם ישראל יקרא עליו, ואחר כך ינהיג את עצמו כבתחלה". והרי הורו חכמים שלא לקבל גר שבא לשם אישות. וביאר בענף ב' שדברי הרמב"ם שכתב שלכתחילה צריך לבדוק את המניע לגיור, הוא מפני שגרים שמתגיירים שלא לשם שמיים קשים לישראל כספחת (יבמות כד, ב; מז, ב; קט, ב). בענף ג' ביאר שכוונת הרמב"ם (איסו"ב יג, יז) בדבריו "וחוששים לו עד שיתבאר צדקתו", היא "דאין נותנים לו אשה ישראלית עד אשר יתברר צדקתו שהתגייר גם לשם שמים, ולא לשם אשות בלבד". ומשמע משאר הראשונים, שרק במקרה שנטען עליה אין מניחים להם להתחתן לכתחילה, אבל כשיש חשש שהגיור היה לשם אישות – אין מונעים מהם להינשא. ושו"ע כתב כרמב"ם. בכל אופן, מוסכם על הכל שמלכתחילה אין לקבל גרים הבאים לשם אישות. "ואיך נעשה מעשה לכתחילה בהיפך, ועל זה לכאורה אמרי חז"ל יבמות דף ק"ט ע"ב: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, ועיין תוספות שם. אך באשר שמעתי מבר סמכא, שיודעים בבירור שהתירו לכתחילה עובדין כאלו, והוא חזון נפרץ בעוונותינו הרבים, אמרתי להעלות על הגליון מה שיש לגבב היתרים קלושים בזה, כיון דעל פי דין בדיעבד הוי גר גמור".

בענף ד ביאר את היסוד הראשון להיתר, על פי מה שכתב הב"י "דהכל לפי ראות עיני בית דין… והעתיקו גם כן הש"ך בסימן רס"ח, וזה יתד גדול לתלות בו, ולעשות יוצא מן הכלל לקבל גר אפילו היכא דמגייר עצמו בשביל אשות, לפי ראות עיני בית דין שיתנהג אחר כך בדרך היהדות, אף שכעת עושה משום איזה פניה". אך אין מדברי הב"י היתר לגייר כאשר "קרוב הדבר שיתנהג כמו שארי יהודים פורקי עול תורה ומצוה שנתרבו בעוונותינו הרבים, ולא יהיה עדיף מהם".

לפיכך בענף ה' כתב יסוד נוסף להיתר, שהואיל והם כבר נשואים בנישואים אזרחיים, ואינם נזקקים לרב כדי להתחתן, וכיוון שבא "להרב להתגייר – בודאי גמר בלבו לעשות כן בלב שלם", אם כן "שפיר יש לחשוב שעושה זה גם לשם יהדות, לפי ראות עינינו".

עוד הוסיף סברה על פי הריטב"א יבמות כד, ב, שביאר שהמתגייר לשם אישות אין גיורו בטל כגיורי הכותים, שהיו גירי אריות, מפני ש"כיון דנתגיירו וקבלו עליהם – חזקה הוא אגב אונסייהו גמרו וקיבלו, ואף על גב דמחמת האונס הוא". "ואף שאין זה מועיל אלא בדיעבד", כאן שאינו צריך לגיור כדי לקיים נישואיו, "בודאי עושה דבר זה בלב שלם, ובפרט שעושה על ידי זה חטא נגד חבריו, כידוע, ומסכים את עצמו למול באמצע שנותיו, ואגב אונסא גמר בדעתו הגירות בלב שלם". כלומר לפי פירושו 'גמר וקיבל' הוא שבאמת רוצה להתגייר ולהיות יהודי, אך לא קיבל עליו לקיים אורח חיים דתי.

עוד הוסיף בענף ז', שיש יסוד לגייר כדי להציל את בת הזוג היהודייה משמד. כי "יש לחוש אם לא נקבלנו, תצא הבתולה על ידו מדתנו". וכפי "הדין המבואר בב"י על הטור סוף סימן ש"ו, ובש"ע, שאם ישראל מומר מוציא בת ישראל מביתה – שמותר לאביה לחלל את השבת כדי להצילה ממנו, משום שמא יוציאנה מדת ישראל, עיין שם שיש פוסקים שמותר לחלל בהילוך ג' פרסאות, שיש בזה איסור דאורייתא. ולא רק לאביה מתירין לחלל את השבת כדי להציל את נפשה, אלא גם לאחר". "ואף שיש לפקפק הרבה בראיה זו, דכאן הוא חסרון בעצם הגירות", אולם האיסור לבית הדין לגיירו הוא רק מדרבנן, ויש להקל "במקום שיש לחוש שתצא בת ישראל מדתנו על ידי ההתקשרות שיש ביניהם". והתנאי לגיור כאן שיהיה "באופן שנודע שעל ידי הגירות ישארו ביהדותם", היינו ב'זהות יהודית'.

לאחר מכן דחה את דברי הרב פנט (אבני צדק אה"ע כז), שכתב שהמתגייר לשם אישות ולא מקיים מצוות בצנעה גיורו בטל. וזאת משום שאין ללמוד מהכותים ש"לא נתגיירו בלב שלם מעולם, ולא קבלו עליהם גירות כלל", כלומר לא קיבלו עליהם להיות יהודים. "אבל הכא, כיון דנתגיירו וקיבלו עליהם, הגם שעושה משום אשות וכדומה – חזקה היא דאגב אונסא גמר וקבל, וכמו שהסברתי לעיל בענף ו', והבאתי ראיות לזה. ואם אינו שומר אחר כך את יהדותו, הוי כמתחרט על קבלתו ודינו כישראל מומר, כדאמרינן ביבמות דף מ"ז ע"ב". שכיוון שקבלתו את הגיור היתה "קבלה גמורה – שפיר חשיב גר, ואם אינו שומר יהדותו אחר כך, הוי כמו שארי יהודים מפירי חוק תורתנו הקדושה".

בסיום דבריו כתב: "הדברים האלה הנני כותב בלב נשבר ונדכה, אוי שכך עלתה בימנו לגבב היתרים כאלו, אך באשר שמעתי שיש בזה שו"ת מהגאון רש"ק זצ"ל להיתר, ונעשו מעשים כאלו בעיירות ישראל, לכן הארכתי בזה בעזרת השם יתברך".

סיכום דעתו

הרב איידלברג התיר לגייר נוכרים שהיו בזוגיות עם יהודים למרות שצפוי היה שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, אלא "רק שם ישראל יקרא עליו, ואחר כך ינהיג עצמו כבתחילה". שהואיל והם כבר נשואים בנישואים אזרחיים, הרי שבאמת הם רוצים להיות יהודים. וכיוון שזו "קבלה גמורה – שפיר חשיב גר, ואם אינו שומר יהדותו אחר כך, הוי כמו שארי יהודים מפירי חוק תורתנו הקדושה". והעיד שכך המנהג הרווח, לגייר בני ובנות זוג: "שהתירו לכתחילה עובדין כאלו, והוא חזון נפרץ בעוונותינו הרבים".

[1] כולל חבל וילנה שסופח לפולין בין השנים תרפ"ב-תרצ"ט (1922-1939).

[2] הנתונים על פי מאמרה של אלנה קיידוסיטו, 'המרות דת של יהודים לקתוליות בליטא', באנגלית (על סמך מקורות ארכיוניים).

[3] כהסבר הראשון כתב משמר הלוי חגיגה דף ג, א, סימן ח, ב, ועוד. וכהסבר השני כתב הרב משה דריהם ('והשיב משה' יו"ד נא), וכן מבואר מדברי הרב ולדינברג ב'הלכות מדינה' (ח"ג ג, ג, עמ' רה); הרב יהודה הרצל הנקין (הדרום נט, עמ' 18), מזרח שמ"ש (קונטרס בענייני גיור יט, ד), ועוד. וכן משמע מהרב איסר יהודה אונטרמן (תורה שבעל פה יג, מאמר ראשון), וכך העיד בשמו הרב דיכובסקי.

[4] הרב משה דריהם בשו"ת והשיב משה נא, דחה את קושיית ה'דבר אברהם', וביאר שקבלת מצוות אינה התחייבות לקיימן, אלא הסכמה שהן חלות על המתגייר לשכרן ועונשן, ולכן אם בעת הגיור חשב "לעבור על איזה מהמצות ולהיענש – אין זה חסרון בעיקר הקבלה". על פי זה גם דחה את קושייתו הראשונה של ה'דבר אברהם', וביאר שמה שאמרו "חזקה דאגב אנסייהו גמרי וקבלו" אין הכוונה על קבלת המצוות, אלא על עצם הרצון להיות יהודי. וכן הרב יהודה ליב קאגאן (הליכות יהודה שמות יתרו אות ב), האריך לדחות את קושיות ה'דבר אברהם'.