א – יהודי מזרח אירופה

עד למלחמת העולם הראשונה, אסור היה לגייר בתחומי האימפריה הרוסית על פי החוק, וממילא לא היו שאלות על גיור. אמנם לעיתים הגיעו שאלות אל גדולי הרבנים ממהגרים שהיגרו ממזרח אירופה למערב.

ככלל, האוכלוסייה היהודית באימפריה הרוסית היתה דתית, אמנם היו התנצרויות של יהודים, בעיקר מפני הלחץ האנטישמי והעניות. וכן היו צעירים שהתפתו להינשא לבני זוג נוכריים ולשם כך התנצרו.

לאחר מלחמת העולם הראשונה הוקמה ברית המועצות בשטחי רוסיה, אוקראינה ורוסיה הלבנה (בלארוס). תחת השלטון הסובייטי של בריה"מ החיים הדתיים המאורגנים נאסרו, ומיליוני יהודים הועברו על דתם בכפייה. מתוך כך החלה להתפתח בהדרגה תופעה של נישואי תערובת, והרבנים המעטים שנותרו בברית המועצות נדרשו לשאלת הגיור. בהמשך כבר לא נותרו רבנים בברית המועצות.

למדינות שלא נכנסו תחת השלטון הסובייטי, כפולין שהיתה עצמאית, וכן רומניה ובסרביה, לאחר מלחמת העולם הראשונה המודרנה הגיעה בעוצמה, ובעקבות זאת התרחש תהליך מואץ של חילון שהקיף את רוב הצעירים. אולם כיוון שהיה מדובר בדור ראשון לחילון, אחוז נישואי התערובת היה נמוך מאוד. בנוסף, הפיתוי להתבולל היה קטן, הואיל והנוכרים שבסביבה היו פחות משכילים ועשירים. לכן גם בין המלחמות, למרות שהיה מדובר באוכלוסייה ענקית שכללה יותר משלושה מיליון יהודים, שאלות הגיור היו מעטות יחסית, וחלקן הגיעו מארצות המערב או מבריה"מ.

נתונים דמוגרפיים, המרות דת ונישואי תערובת

מספרם של היהודים בתחום האימפריה הרוסית גדל מקרוב למיליון נפש בשנת תק"ס (1800), לכ-2.35 מיליון בשנת תר"י (1850), וליותר מ-5.2 מיליון נפש בשנת תרנ"ז (1897). 94% מהם התגוררו ב'תחום המושב', היינו בשטחים שרוסיה כבשה בפולין, אוקראינה, רוסיה הלבנה, ליטא ואסיה וכו'. אבל רוסיה עצמה היתה מחוץ ל'תחום המושב' המותר למגורי יהודים, זולת אלה שקיבלו אישור מיוחד. בפועל, ברוסיה עצמה גרו כחמישה אחוז מכלל היהודים שחיו תחת האימפריה הרוסית.[1]

בין השנים תרנ"ט-תרע"ד (1899-1914) היגרו מרוסיה מעל 1.7 מליון איש (כ-1.5 מיליון מתוכם לצפון אמריקה), פי שלושה מכמות המהגרים בשלושת העשורים הקודמים (גור אלרואי, המהפכה השקטה, עמ' 65).

מספר היהודים שהתנצרו באימפריה הרוסית (לא כולל פולין) במשך המאה ה-19 (תק"ס-תר"ס) הוא 84,536, רובם לזרם הפרבוסלבי (יווני-קתולי) – 69,400, ומיעוטם לפרוטסטנטי – 3,136, ולקתולי – 1,000.

כפי שלמדנו, עד תרע"ז (1917) שיעור נישואי התערובת היה נמוך מאד, אך לאחר המהפכה, תחת הכפייה האנטי יהודית ואנטי דתית, שיעור נישואי התערובת הלך ועלה במהירות. בשנת תרפ"ד (1924) 2% עד 5% מיהודי אוקראינה ורוסיה הלבנה נישאו ללא-יהודים, חמש עשרה שנה לאחר מכן, בשנת תרצ"ט (1939), עשו זאת 16% עד 18% מתוכם. בשטחים שהיו מחוץ ל'תחום המושב', כלומר בערים הרוסיות עצמן, שכבר מתחילה היהודים שגרו בהן היו מעורים יותר בחברה הרוסית וממילא היו יותר חילוניים, ההתבוללות היתה מואצת יותר. וכך בשנת תרצ"ו (1936) אחוז היהודים שהתחתנו עם נוכרים היה כארבעים אחוז.[2]

גיורים – סובוטניקים

כאמור, ככלל לא היו גיורים באימפריה הרוסית, כי הגיורים נאסרו. אמנם היו כפריים רוסים שהתקרבו ליהדות, ובעיקר לשמירת השבת, שנקראו 'סובוטניקים'. הם נרדפו על ידי הכנסייה והשלטון, ולמרות זאת חלקם המשיכו להתקדם לכיוון היהדות, עד שחלקם עברו גיור בסתר, מה שגרם לשאלות הלכתיות ביחס למעמדם. במשך השנים עלו לארץ אלפי סובוטניקים והשתתפו ביישוב הארץ. ככלל, התייחסו אליהם כגרי צדק.[3]

ב – הרב אליהו קלצקין – תריב-תרצב

הרב אליהו קלצקין (תרי"ב-תרצ"ב, 1852-1932), נולד באושפול שבפלך קובנה שבליטא, למשפחה מחסידי לובביץ'. אביו היה רב העיירה, וכן ארבעה מאחיו שמשו ברבנות. נודע כגאון ועילוי, ומעט אחר גיל 13 התחתן עם בת עשיר ממשפחה חסידית, שהעניק לו תנאים טובים להמשך הלימוד. כבן 23 עקר עם חמיו לבירה פטרבורג, שם גם רכש השכלה רחבה וייחודית במגוון תחומים. בעקבות המעבר לפטרבורג, משפחת חמיו עם אשתו החליטה לעזוב את הדת, ובעקבות כך התגרש מאשתו, כשבנו ושתי בנותיו נשארו עמה. בתרל"ו (1876) התחתן בשנית עם בת הרב ליבשיץ. בתרמ"א (1881) התמנה לרב בעיירה בּרֶזי שבפלך גרודנה. בין השנים תרנ"ד-תר"ע (1894-1910) שימש כרבה של מריאמפולה, ולאחר מכן התמנה כרבה של לובלין. נחשב מגדולי הרבנים והפוסקים, ובזמן מלחמת העולם הראשונה עסק בהיתרי עגונות. תמך בעלייה ובהתיישבות בארץ. בתרפ"ה (1925) נפטרה אשתו, ועלה לארץ. הרב זוננפלד מינה אותו לעמוד בראש ישיבת 'אהל משה', והיה שותף בענייני הציבור. חיבר ספרים ושו"ת.

נראה שהתיר לגייר גם כשקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי

בשו"ת דבר הלכה, מילואים לג, מתרפ"א, נשאל אודות "אינו יהודי שהוליד מישראלית בנים ודרו יחד בתמידות, ועתה התגייר", והשאלה האם אפשר להשיאם. והשיב שאין עליהם איסור 'נטען' שהוא משום לזות שפתיים, וכאן ידוע שחיו יחד. וגם אין איסור 'נטען' לפי ר"ת. בנוסף, יש להקל להשיאם שמא יחזור לסורו, וגם עבור הילדים. ועוד "נתעוררתי ממה שכתב הגאון מהרש"ק זצ"ל בחכמת שלמה אבן העזר סימן י"א, דכשיש חשש שיצאו לתרבות רעה – מותר לשאנה לכתחילה, והכא נמי יש חשש שידורו יחד בלא חופה וקידושין ושלא תטבול לנדתה". מכך שחיו יחד באיסור משמע שלא שמרו אורח חיים דתי. ומכך שלא צוין שהם חזרו בתשובה לקיים אורח חיים דתי, משמע שהגיור נעשה לשם קיום אורח חיים מסורתי או כבעלי 'זהות יהודית', והרב קלצקין לא פקפק עליו.

בתשובה נוספת (מלואי אבן כח, מתרפ"ד), במענה לרב יעקב אביגדור שהעלה שלפי סברת 'שליחותייהו' אין אפשרות לקבל כיום גרים שמתגיירים לשם אישות "שאין כוונתם לכנוס תחת כנפי השכינה", השיב הרב קלצקין שלפי סברת 'לדורותיכם' אפשר לגייר גרים כאלו. ואמנם כתב שיש לדון מצד אחר, שגרים שמתגיירים לשם אישות, תלויים בכך שתתברר צדקתם, "הכי נמי כשרואין שאינן מתנהגין אחר כך בדרך התורה". והרחיב בעיון דברי הרמב"ם. וביאר על פי סוגיית 'מי לא טבלה לנדתה', שעבדו של רבי חייא בר אמי הטביל נוכרית כדי לטהרה מנידתה כדי שיוכל לשאת אותה לאשה, והשאלה איך הנוכרית נעשתה גיורת, וביאר רב יוסף "מי לא טבלה לנדותה", כלומר טבילתה מנידתה עולה גם לגיורה. ותמה הרב קלצקין איך ייתכן שבכך היא נעשית גיורת, הרי מדובר על מצב שהיא לא טבלה במיוחד עבור הגיור, ואם כן היא לא שומרת מצוות, "ממילא חשודים גם על טבילת נדות, ובפרט שקודם גירות אין בה איסור נדות מן התורה". וביאר שמכיוון שטבלה לנידתה יש בכך הוכחה שהגיור לשם שמיים ולא לשם אישות, וממילא התבררה צדקתה. הרי שבקיום מצוות מסוימות, נעשה הגיור לשם שמיים, למרות שלא שומרים את כל המצוות.

גרים שלא השלימו גיורם

בשו"ת דבר הלכה מילואים קיט, דן האם מחללים שבת על גר שהחל תהליך גיור ובידו להשלימו. וזאת על פי דברי תוספות ישנים ביומא נו, א, על הכותים, שלפי הסוברים שהם גירי אריות היינו שלא קיבלו את האמונה, שאף שהם גויים, כיוון שבידם לתקן – אינם גויים גמורים (ראו לעיל טז, ג).

בשו"ת חיבת הקדש עד, נשאל הרב קלצקין על "אחד שהיה מוחזק לגר, והיה מתנהג תמיד בדרכי יהדות ומדקדק במצות, והיה חותם לעד על גיטין. וכעת נמצא שלא נתגייר כדין, שלא קבל המצות בפני שלשה ולא טבל לגירות, רק מל עצמו אצל רופא יהודי לשם גירות, ושהגר אומר שכמה פעמים רחץ במעין, אבל לא היתה כונתו לשום דבר". וביאר שאחר שהוחזק כיהודי – אינו נאמן לפסול את עצמו, וגם לא את הנשים שהתגרשו, "ואי אפשר לברר שלא טבל, דהא לא ראינו אינה ראייה", "וגם הוא מודה שטבל במעין, ואפשר שאינו נזכר כוונתו אז, ועל צד רחוק יש להסתפק שפיתו אותו להוציא לעז על הנשים שנישאו". והזכיר את הסברא שמי שכבר נימול יצא מכלל 'בן נח', וביאר שאפשר לומר שהוא נחשב גר מדרבנן, כי בודאי במצבו נוח לו בגירות, כמו קטן ש'זכין לו' לגיירו. וסיים שבמקרים כאלו שהגירושין נעשו כדין, אלא שהיה אונס שפסל את הגט – חז"ל הפקיעו את הקידושין, כדי למנוע תקלות של אשת איש.

ג – הרב אליהו פוסק – תריט-תרצב

הרב אליהו פוסק (תרי"ט-תרצ"ב, 1859-1932), נולד לאביו הרב משה פוסק, שהיה דיין ומורה צדק בזלטופול שבאוקראינה (חבל פודוליה). הרב אליהו שימש רב בכמה עיירות בפודוליה שבאוקראינה, וכן שימש כרב בזלטופול. בנו הרב הלל היה רב בעיירות באוקראינה ובבסרביה ולבסוף בתל אביב, והיה ציוני וחבר ה'מזרחי', ובעידודו עלו יהודים רבים לארץ.

התיר לגייר את מי שמסתבר שלא יקיים אורח חיים דתי

בספרו 'דברי חכמים וחידתם' פ"ב יג, ז, נשאל על יהודי "רשע עריץ" ש"דר בפרהסיא עם נכרית והוליד ממנה בנים", והוא "דיבר על לבם להתגייר והבטיחה שישאנה כדת משה וישראל, וזאת אומרת שלא רצתה עוד להבעל לו בגיותה עד שיבטיחה להשתדל בגירותם וישאנה כדת". ואכן התגיירה האשה וילדיה, והשאלה האם מותר להשיאם. הרב אליהו דן באיסור 'נטען', וכתב שגם רש"י מסכים לדעת הרשב"א שאיסור 'נטען' הוא גם משום חשש לעז על הגיור שאינו לשם שמיים, ובמקרה זה אכן יש לחשוש שלא רצתה להתגייר לשם שמיים אלא לשם הנישואין, שכן הבטיח שיישאנה. אולם כדי שלא יחזרו לסורם, וכדי שלא יאמרו "כך עושים לבני לויה" (חולין ז, א), יש למצוא היתר לנישואיהם. וכתב שני טעמים להיתר: א) שאולי נישואיהם האזרחיים נחשבים כמצב של כבר כנס ששוב לא יוציא, וכדברי החיד"א בחיים שאל. ב) הואיל ויכלה להמשיך לחיות עמו בלא גיור, גיורה נחשב לשם שמיים.

והוסיף סברות חדשות לכך שאין כאן איסור 'נטען': א) דין נוכרייה שזנתה עם ישראל – שנהרגת, ואם תתגייר תיפטר מעונשה, ולכן לא שייך בה איסור 'נטען', כי הבריות יתלו שהתגיירה כדי להיפטר ממיתה יותר מאשר ילעזו שהתגיירה בשביל הנישואין. ב) הואיל והוא כבר אדוק בה ויש לו ממנה ילדים, עיקר כוונתו בגיורה לטהר את זרעו (כפי שהתירו לממזר לשאת שפחה כדי לטהר את זרעו), ואם כן יתלו הבריות לומר שהאשה התגיירה כדי להתגייר יחד עם ילדיה ולא משום אישות. ואף שלממזר אין דרך אחרת לטהר את זרעו, בכל זאת יש ללמוד מההיתר בממזר לכאן, משום ש'נטען' הוא איסור קל, "ואולי עתה מחשבתם לשם שמיים, וגדולה עבירה לשמה".

אולם סיים שאם בית הדין בעירם יסכימו לחתנם, ו"יקבלו מחדש לשמור כל המצוות לשם שמים" – יסכים להתיר הנישואין אם יצטרף לדעתו "איזה גאון מפורסם".

מתוך תשובתו למדנו, שלדעתו מותר לגייר את מי שמסתבר שלא יקיים אורח חיים דתי, שכן לא הטיל ספק בגיור למרות שהיה מדובר בזוג שלא שמר אורח חיים דתי, עובדה שביקש ש"יקבלו מחדש לשמור כל המצוות לשם שמים". למרות זאת לא כתב שום פקפוק על עצם הגיור, ולא ביקר את מי שכבר גייר אותה, אלא הסתפק בעיסוק בדין 'נטען' בלבד. והטעמים שכתב להתיר 'נטען' מועילים גם להתיר גיור לשם נישואין, כדי להצילו מהתבוללות, ולהציל את זרעו, וכדי שלא לזנוח את בת לווייתו. ומה שדרש ש"יקבלו מחדש לשמור כל המצוות", הוא כדי שישובו ויתחזקו בקיום המצוות לקראת החתונה. שכן לא סביר שחשב שהיהודי ה"רשע עריץ" (כנראה בעיקר במצוות שבין אדם למקום), פתאום יחזור בתשובה ויקיים אורח חיים דתי, אלא שיקבלו עצמם להיות מחויבים בכל המצוות ולהתאמץ לקיים את המצוות שביכולתם לקיים כבעלי 'זהות יהודית' ואולי אף כ'מסורתיים'. הרי שלמרות שידוע היה שהסיכוי שיקיימו אורח חיים דתי קלוש, תמך בנישואיהם, ומאותם טעמים נראה שתמך בגיורם. הדברים מתאימים למה שפסק לגבי גיור קטן, שאפשר לגיירו גם אם כנראה לא ישמור מצוות.

לגייר קטן גם כאשר אמו אינה מתגיירת

בספרו כורת הברית רסו, לח, כתב שמחלוקת אם מותר למול נוכרי, אולם נראה שאין למול בן של יהודי בלא שיתגייר, כדי שלא יטעו לחשוב שהוא יהודי. אבל התיר למול ולגייר את הקטן על דעת בית דין במקרה שהאב רשאי לעשות זאת לפי חוקי המדינה. ולא דרש שהאם תתגייר או שהאב יתחייב לגדל את הילד באורח חיים דתי. הרי שהתיר לגייר קטן למרות שאמו נוכרית ואביו נשאר בחטאו נשוי לנוכרית.

ד – הרב יהודה ליב צירלסון – תרכ-תשא

הרב יהודה לייב צירלסון (תר"כ-תש"א, 1859-1941), מגדולי רבני הדור. נולד באוקראינה לאביו שהיה רב בקוזלץ. הרב יהודה לייב שימש ברבנות מגיל צעיר. בתרס"ח (1908) התמנה לרב העיר קישינב, בה התגוררו אז יותר מחמישים אלף יהודים. ידע שפות והיה בעל השכלה כללית. לאחר מלחמת העולם הראשונה, חבל בֵּסָרַבְּיָה סופח לרומניה, והרב צירלסון מונה לרבו של החבל כולו שקישינב בירתו. בעקבות הסיפוח, בהיותו כבן שישים, למד רומנית ואף שימש בשנים תר"פ-תרפ"ו (1920-1926) כחבר בפרלמנט ובסנאט הרומני. הרב צירלסון הקים מערכת חינוך חרדית מקיפה לגילאי גן, תלמודי תורה, ישיבות קטנות, וכן ישיבה חשובה בקישינב שבראשה עמד, ורבים מרבני ואדמו"רי הסביבה היו בוגרי ישיבתו. הקים גימנסיה חרדית ועסק בלימוד והפצת תורה ברבים. הקפיד לבדוק קבצנים שאינם רמאים. דאג לצרכיהם הדתיים של היהודים שהיגרו ממזרח אירופה לדרום אמריקה. היה פעיל בכל ענייני העולם היהודי, ופרסם מאמרים בעיתונות היהודית. תמך בחובבי ציון ועודד ללא הרף עלייה והתיישבות בארץ, אך פרש מהתנועה הציונית, מפני המגמות האנטי-דתיות שבה. היה ממקימי 'אגודת ישראל' וחבר מועצת גדולי התורה שלה. תמך בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. במאמריו ביאר שהיהדות אינה מצפה לגאולה שמיימית ניסית, אלא צריך לפעול ליישוב הארץ במסגרת דתית. נהרג בהפצצה גרמנית על קישינב בתקופת מלחמת העולם השנייה.

עמדתו ביחס לגיור חשובה, בהיותו אחד מהרבנים הגדולים שהכירו לעומק את מצב היהדות בעולם.[4]

על ברזיל מקום השאלה

השאלה על גיור בנות הזוג הנוכריות שהופנתה לרב צירלסון נשלחה מברזיל, ותשובתו נדפסה בשנת תרפ"ב (1922). הגירת היהודים לברזיל החלה כ-30 שנה קודם לכן. בעת שתשובת הרב צירלסון נכתבה, שהו בכל שטחה העצום של ברזיל לכל היותר 20,000 יהודים, ועדיין לא היו בברזיל קהילות דתיות מסודרות. רק בתרס"ו (1906), הקימה יק"א את בית הספר היהודי הראשון בברזיל. בית ספר דתי ראשון נפתח בתרע"ו (1916).

השאלה שלפנינו מגיעה ממדינת פרנמבוקו שבברזיל, כאשר מספר היהודים בכל פרנמבוקו היה לכל היותר 2,000 איש. תהליך ההתבוללות שם היה מואץ. בית הספר היהודי ברסיפה, בירת פרנמבוקו, נוסד בתרע"ז על מנת להנחיל לתלמידים זהות יהודית וציונית כמעצור בפני ההתבוללות. בדומה לרוב בתי הספר היהודים בברזיל, הוא לא היה דתי. רוב הלימודים עסקו במדע ושפות, והיו גם שיעורים בעברית, חגים והיסטוריה יהודית. את יום הלימודים פתחו באמירת 'שמע ישראל' ו'מודה אני'. אולם עד לפני שנים ספורות עוד הגישו בחדר האוכל של בית הספר בשר חזיר וחמץ בפסח. במשך הזמן הוקמו ברסיפה מוסדות יהודיים שונים כמו תיאטרון יידיש, מועדוני ספורט, וכן תנועות הנוער: 'השומר הצעיר', 'החלוץ הצעיר', 'דרור הבונים' וארגון 'מקס נורדאו'. בתקופה בה נשאלה השאלה, עדיין לא נוסד שם בית קברות יהודי, וקברו את היהודים בבית הקברות הכללי. מובן מאליו שלא היתה שם קהילה דתית ולא רב, ואף השואל הוגדר על ידי הרב צירלסון כ'צורב הרבני' ולא 'הרב', שכן לא היו שם רבנים ופוסקים רגילים.

היתר גיור נשים נוכריות

בשו"ת עצי הלבנון יו"ד סג, מובאת תשובה ששלח ל"האי צורב הרבני מ' משה נ"י קוקורוזא בקהילת פארנם-בוקא בברזיל", אודות "בחורים אחדים מנודדי רוסיא שהתיישבו לפני איזו שנים בעיר… והשחיתו אז דרכם במידה כזו שלקחו להם נשים נוכריות בערכאות על פי חוק הנשואין הברזיליאני. אמנם כעת רוצות אלה הנשים להתגייר, למול את בניהן שילדו כבר ולנהוג בדת ישראל כראוי, וכבר החלו ללמוד עברית. ובכן, שואל כבוד תורתו אם מותר לגיירן? ובאם שמותר, איך לסדר מעשה הגיור?".

בתשובתו כתב שיש להתיר לגיירן מכמה טעמים: א) הואיל ונישאו לישראלים בנישואין אזרחיים שיש להם תוקף חוקי, "הרי אין לפנינו שעת הדחק גדולה מזו; דלבד מה שהעבריינים ההם לא ישמעו לנו לגרש נשותיהם במצב אשר כזה", גם אם ירצו לגרשן – יקשה עליהם הדבר במצב החוקי שבו הם נמצאים. וכיוון שבדיעבד גיור לשם אישות תקף, הרי שכאן "שעת הדחק כדיעבד דמי". "הלכך, בשעת הדחק שלפנינו אפשר שפיר להתיר אפילו את הגיור דלכתחילה".

ב) מצינו שכדי למנוע מכשול של שפחה שחוטאים עמה, כופים את אדונה לשחררה למרות שהוא עובר בכך על מצוות עשה (שו"ע יו"ד רסז, עט), "על אחת כמה וכמה בנידון דידן, שעל ידי גיור אותן הנשים היושבות כבר תחת בעליהן היהודים, נציל בזה את האחרונים מהאיסור היותר חמור – דפשיטא ופשיטא, שלעניין הצלה מתקלה מתמדת כזו, שלא תרפה את אלה העבריינים רגע, אין מקום כלל וכלל להחמיר בנדון קבלת גיורות כאלה [עי' תשובת הר"י מינץ ריש סי' ה']".

ג) כיוון שהן כבר נשואות בנישואין אזרחיים, ומעמדן יציב, אין להן צורך בגיור לשם קיום הנישואין, ובפנייתן להתגייר אין צל של גיור לשם אישות. "ולא עוד, אלא שהנן מוכנות גם למול את ילדיהן", למרות היותם כבר בני כמה שנים, "הרי אדרבה, אין לנו הוכחה גדולה מזו דרצונן בדת ישראל בלבב שלם". ובעניין זה סומכים על אומד דעתנו, כפי שביארו התוספות ביבמות (כד, ב, 'לא'), לגבי הלל שגייר "מטעם שהיה בטוח דסופו לעשות לשם שמים". ואין הכוונה שסמך על רוח הקודש, כי אין מורים הלכה על פי הודעות שמיימיות לבדן, כמבואר בב"מ (נט, ב), "אלא ודאי דידיעת הלל היתה כאן רק על פי אומד דעתו התורני גרידא, לפי התבוננותו בתכונת המתגייר שלפניו". "מעתה, אם אפילו במקום פנייה מפורשת (כדי להיות כהן גדול) סמך הלל על נטיית שכלו, שזו הפנייה תתאפס (תתבטל) בעתיד לאחר הגיור, כל שכן אפוא בנידון דידן, שהפנייה סרה כבר מאותן הנוכריות קודם גיורן, דודאי רשאים אנו לסמוך על אומד דעתנו בזה, שכעת הנן משתוקקות לחסות תחת כנפי השכינה מקרב ולב עמוק".

לאחר מכן ביאר איך לגיירן, ומדובר בתהליך קצר שכולל הודעת המצוות בכובד ראש על ידי ראש בית הדין ולכל אחת בנפרד, כמבואר בשו"ע יו"ד רסח, ב. אחר כך בטבילה מודיעים שוב "עניין ייחוד ה' יתברך, איסור עבודת כל פסל ותמונה, שמירת התורה בכלל ושמירת השבת והיום טוב בפרט". לאחר מכן הורה שיפרשו מבעליהן לדירה אחרת לתשעים יום, ולאחריהם יינשאו כדת משה וישראל.

מוכח שהסכים לגיור לשם 'זהות יהודית'

הלומד בלא להכיר את הרקע יכול לחשוב שמדובר בגיורות שמתכוונות לקיים יחד עם בעליהן אורח חיים דתי, אולם כפי שלמדנו, מתוך מה שקרה באותה תקופה בפרנמבוקו שבברזיל, כפי שבוודאי הכיר הרב צירלסון, עולה בבירור שאין סיכוי שהמתגיירות ישמרו אורח חיים דתי לאחר הגיור. ומכיוון שלא דובר על כך שהבעלים היהודים החליטו להגר לארץ אחרת שיש בה קהילה דתית, התקווה של הרב צירלסון היתה שהמתגיירות יעזבו את זהותן הנצרות ויהיו בעלות 'זהות יהודית'. ולכך התכוון בתיאור רצונן של הגיורות "לנהוג בדת ישראל כראוי". כפי הנראה, הדיבור על לימוד עברית קשור בעיקר לזהות לאומית, וכפי שהיה נהוג בבתי הספר בברזיל באותה תקופה.[5]

גם הבעלים לא היו דתיים או מסורתיים, אלא יהודים שעדיין שמרו על זהותם היהודית, אבל "השחיתו אז דרכם במידה כזו שלקחו להם נשים נוכריות". ובנימוקי ההיתר נכתב שמדובר בשעת הדחק, כי "העבריינים ההם לא ישמעו לנו לגרש נשותיהם", ולכן יש לגיירן כדי להצילם "מתקלה מתמדת כזו שלא תרפה את אלה העבריינים רגע". אם היה סיכוי סביר שישמרו אורח חיים דתי או מסורתי, היה הרב מציין זאת בתשובה כהוכחה לכוונת המתגיירות לקיים מצוות, או כדרישה מבית הדין לוודא זאת בגיור. אולם כיוון שזאת לא היתה המציאות, כתב בשבח הגיורות שהן רוצות "להתגייר, למול את בניהן שילדו כבר, ולנהוג בדת ישראל כראוי, וכבר החלו ללמוד עברית". כלומר 'לנהוג בדת ישראל כראוי' היינו לקיים מצוות שמבטאות את ה'זהות היהודית', כברית מילה, נישואין, בר מצווה וכן ללמוד עברית. ובעת הגיור עצמו הסתפק בהודעת המצוות, כדי שידעו שיהודיות צריכות לקיים את כל המצוות ככלל, ושבת ויום טוב בפרט, ויסכימו לכך. כמו כן, הרב צירלסון הורה לו להקפיד שהדיינים יהיו שלושה שומרי מצוות כהלכה – "יזמין בית דין של שלושה תורנים וחרדים". אך כיוון שהוא מבין שייתכן ויהיה קשה למצוא כאלו, ציין שיהיו "תורנים וחרדים ככל האפשר", וכן להיעזר באשה "חרדה" על מנת להדריך את המתגיירת בטבילתה.

המציאות עליה דיבר הרב צירלסון ניכרת בבירור גם מתשובתו של הרב רולר (להלן סעיף ה), שחלק על הרב צירלסון בין היתר כי המתגיירות לא ישמרו אורח חיים דתי, וכדברי הבית יצחק.

כמו כן, אפשר ללמוד על עמדתו של הרב צירלסון ממה שהשיב לרב שהתארח בצ'כוסלובקיה בשו"ת 'לב יהודה' אה"ע עו (משנת תרצ"ו), לגבי "יהודי מופקר שנשא נכרית, אשר לאחר שדר עמה כמה שנים ושהוליד ממנה שני בנים, נתגיירה על פי דרישתו", והיא בהריון בחודש החמישי. השאלה האם עליהם לפרוש צ' יום. והשיב שלא צריך לפרוש, הואיל וידוע שתחילת העיבור היתה לפני הגיור והלידה תהיה לאחר הגיור. בכל אופן, מכך שלא העיר דבר על הגיור או שמירת המצוות של הזוג, למרות שהאיש "מופקר" ונשא נוכרית, עולה שהסכים לגיור למרות שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי.

יחס הרב צירלסון לתקנה בארגנטינה

בספרו של הרב שאול סתהון (דיבר שאול יו"ד ה-ו), הובא שבעקבות שליחת שו"ת 'עצי הלבנון' לארגנטינה לרב חיים מן (מען), שהיה ממוקיריו של הרב צירלסון, כתב הרב חיים מן לרב צירלסון, שבארגנטינה "תקנו לפי השעה ולפי המקום פה שהפרוץ מרובה על העומד", שלא לגייר נשים נוכריות, והוטבה התקנה בעיניו. "וכאשר פה נמצאים המכנים את עצמם בשם רב, שוחטים ובודקים קלי הדעת והדת, פורצי גדר, ומכל שכן שיהיה להם סמך להיתר מתשובת כבוד תורתו – ההתבוללות תעבור הגבול", ולכן התנצל בפני הרב צירלסון על כך שנמנע מלהפיץ את ספרו 'עצי הלבנון' שם.

הרב צירלסון השיב לו בכבוד רב, שאמנם בתשובתו מבואר שההיתר לגייר נשים נוכריות נאמר מצד שעת הדחק כדיעבד דמי, "ומצד עוד טעמים אחרים שעושים הוראה כזו ליוצאה מן הכלל", אך הוא סומך על הרב מן, שטובה התקנה מאד לארגנטינה, ועל כן יש מקום שלא להפיץ את ספרו שם, "שמא ישתו ממנו התלמידים הרעים, ותתמוטטנה על ידי שתיה כזו אושיות תקנתכם הנעלה מאד מאד".

הרב צירלסון לא חילק בדבריו בין סוגי המתגיירים. כלומר, מכך שהרב מן סבר שפרסום הספר בארצו עלול לפגוע בתקנה, והסכים לכך הרב צירלסון, עולה שהמקרים שלגביהם הרב צירלסון השיב לברזיל להתיר לגייר בשעת הדחק, דומים לאותם גרים וגיורות שתיקנו בארגנטינה שלא לקבל, כי כמעט כולם מחללים שבת ואוכלים מאכלים אסורים. אלא שהרב צירלסון סמך על הרב מן שטען שתקנת האיסור טובה לארגנטינה, ועל ידה יש לקוות שיצמצמו את תופעת נישואי התערובת. (ראו להלן פרק כז).

תמך בגיור קטנים שאמם נוכרית ואביהם נשאר בחטאו עמה

בעניין גיור קטנים, בתשובה המובאת בשו"ת 'לב יהודה' יו"ד נט, השיב הרב צירלסון לרב יעקב ברוורמן מסאו פאולו (ברזיל), ששאל האם יש לברך על מילת בן הנוכרית כאשר אימו שמביאה אותו להתגייר נשארת בגיותה, או שאין לברך, כי כיוון שאינה מתגיירת – אולי תחזור בה בין המילה לטבילה, ונמצא שברכת הגיור לבטלה.

הרב צירלסון כתב שיש לברך בלא לחשוש לכך, שאם היה מקום לחשוש, השו"ע "לא היה סותם דבריו לתת מכשול חלילה לפני התלמידים, אלא שבתור פוסק היה מפרש שלילת הברכה. אלא ודאי שברור למאור עינינו זה, שיש לברך בכל גווני". וחידש ש"עובדת המילה מצד עצמה היא מצוה מיוחדה, שעושה האיש הישראלי המל, אם כן אפילו תחזור בה האם אחר כך, ולא תגמור הגיור – בכל זאת העובדא היחידה שמל את מי שבא או שהובא מתחלה בשביל גיור, הרי היא במקומה עומדת בתור מצוה מצד עצמה, מבלי היותה תלויה כלל בעתידות ההסתעפות של העניינים". הרי שהתיר למול קטנים לשם גירות אף שאימם נשארת נוכרית ואביהם נשאר בחטאו נשוי לנוכרית.

ה – הרב חיים מרדכי רולר – תרכח-תשז

הרב חיים מרדכי רולר (תרכ"ח-תש"ז, 1868-1946), היה רבה של טרגו-ניאמץ במולדבה הרומנית במשך כיובל שנים (תרנ"ה-תש"ד). חיבר שו"ת 'באר חיים מרדכי'. נודע כמומחה בהתרת עגונות אחר מלחמות העולם. למד אצל אביו, ומשפחתו היתה קשורה לאדמו"רי צ'ורטקוב ובוהוש. נהג מנהגי חסידות, ונהג לעסוק בתורה כשהוא עטוף בטלית ועטור בתפילין. עסק בכל יום במצוות ביקור חולים. אהב את ארץ ישראל וביקש לעלות אליה. זכה לעלות לארץ שלושה חודשים לפני פטירתו, ועוד הספיק להצטרף לרב הרצוג בהתרת עגונה.

אין לגייר את מי שלא תשמור אורח חיים דתי

בשו"ת באר חיים מרדכי ח"א יו"ד מ, כתב הרב רולר מכתב לרב צירלסון, ובחלקו השני חלק על היתר הגיור של הרב צירלסון. בתשובתו סיפר שגם הוא נשאל על כך מכמה מקומות, והשיב שגם בשעת הדחק אין להקל ל"אנשי בליעל שנתנו עינם הרע בנכריות, והיא רוצית להתגייר לשם אישות, ובאם לא נגייר אותה הוא יתנכר ויצא מכלל ישראל, וגם יהיה בזה פסול משפחה". שכן אסור לגייר לשם אישות, ואין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך שפשע, "והכא נמי, אם אותו בליעל הלך ופשע בעצמו ונכרית קשורה לו", האם כדי שפושע זה לא ימשיך לחיות עם נוכרייה ראוי ש"יעברו הבית דין על מה שאסור לכתחילה מדינא דש"ס ופוסקים?!". ואם נקל לגיירן לשם אישות, "תתבטל ההלכה דאין מקבלים גרים לכתחילה לשם אישות". ואמנם העלה סברה שאולי כדי להציל נפש מאיסור דאורייתא, גם אם חטא בפשיעה, יש להתיר לעבור על איסור דרבנן. אולם דחה שאפשר לומר זאת ליחיד, אבל לבית דין אסור לעבור על איסור קטן כדי להציל מאיסור חמור, משום ש"חטא קטן הנעשה ברשות בית דין היא חטאת כל הקהל".

אמנם הסכים עם נימוקו השלישי של הרב צירלסון, שהואיל והם כבר נשואים בנישואין אזרחיים, "יש ידיים מוכיחות שאין כאן שום צד פניה לשם אישות, אך רצונן בדת ישראל בלב שלם". אלא שכתב הרב רולר, שגם לאחר הגיור לכאורה אסור להם להתחתן, כפי שכתב ה'בית יצחק' "כידו הגדולה בחריפות ובקיאות", ש"העלה להלכה דאף אם כבר נתגיירה – אסור לכנסה". עוד הביא מה'בית יצחק' ש"צריך לראות שיקבלו עליהם באמת לשמור עיקרי הדת ושאר מצות, ושבת הוא עיקר גדול, דהמחלל שבת כעובד עבודה זרה. ואם מגייר עצמו ואין מקבל עליו שמירת שבת ומצות כדת – לא הוי גר, עכ"ל. ועוד אחרונים בתשובותיהם החמירו בזה".

אמנם הוסיף: "אך יש לחלק ולאמור דהם דנו רק באם לא יתירו הבית דין הגירות – ידור עמה באיסור, אבל במקום שמגזם, ויש לחוש שיצא על ידי זה מכלל ישראל – אולי גם הם יודו דיש לצדד ולהקל". כלומר אפשר שהמחמירים כבית יצחק החמירו שלא לגייר באופן שאין חשש שיתבולל, אלא רק ימשיך לחיות עם הגויה באיסור, אבל כשיש חשש שיתבולל – אפשר שהיו מקילים. הרי שלדעת הרב רולר, ייתכן שדעת ה'בית יצחק' אינה נחרצת, ואולי היה מיקל לגייר כדי למנוע התבוללות על אף שהמתגייר לא יקיים אורח חיים דתי. וסיים הרב רולר שעדיף שהגיור ייעשה על ידי שלושה הדיוטות, "שלא יהיה יד בית דין באמצע, והן הן מהדברים אשר לפרקים נאמר בהם 'הלכה ואין מורין כן', והכל תלוי לפי ראות עיני הדיין".

לסיכום: עמדתו של הרב רולר שיש לגייר רק מי שיקיים אורח חיים דתי. ואולי כשיש חשש התבוללות וטמיעה, יתיר גם כשלא יקיימו אורח חיים דתי, ועדיף שהגיור יהיה על ידי הדיוטות.

ו – הדיון אודות מילת בן יהודי ונוכרית

שאלת הרב שכטר מקונסטנצה בעניין מילת בני נוכריות

לכל המאוחר בשנת תרפ"ב (1922), שלח הרב יוסף חיים שכטר, רבה של עיר הנמל קונסטנצה, שעל גדת הים השחור (כיום בדרום מזרח רומניה), שאלה לרב חיים מרדכי רולר, אודות יהודי שנשא נוכרית וילדה לו בן, ומבקש למולו בלא לגיירו. גם אימו אינה מוכנה להתגייר. האם מותר למול אותו על פי דברי ה'שולחן ערוך' (יו"ד רסו, יג): "ישראל שנולד לו בן מעובדת כוכבים – אין מלין אותו בשבת", משמע שביום חול כן מלים אותו.

תשובת הרב רולר

בשו"ת באר חיים מרדכי ח"א יו"ד מ, מובאת תשובתו של הרב רולר לרב שכטר, ובה דחה את הדיוק מדברי ה'שולחן ערוך': "אין לטעות ולומר כי בחול יש בזה ענף מצוה למולו, כי פשוט הוא דדינו כגוי גמור, כי ולדה כמותה". וביאר שמקור הדין על פי מעשה בירושלמי, ששאלו אם מותר למול בשבת, ובטור ושו"ע העתיקו את הדין כפי שהוא, "וכדרך הפוסקים לאמור בלשון רבם, ואיך שהוא בתלמוד", אבל פשוט שלא התכוונו שמותר למולו ביום חול, וכפי שכתב הב"י (רסו, יד): "כתב רבינו ירוחם [תא"ו ני"ז ח"ו בסופו] בשם הגאונים אסור למול הגוי שלא לשם גירות", והביאו רמ"א (רסג, ה). ומה שכתב השו"ע (יו"ד רסח, ט) על פי הרמב"ם (מילה ג, ז) שמצוה למול את הנוכרי כשמתכוון לשם מילה ולא לרפואה, "הלא נראה פירוש הפשוט והאמיתי כי הכוונה ל'מצוה' – הוא כשמתכוון לגירות", אך ללא גירות אסור למולו. וכאשר האם נוכרית ו"אביו מישראל – גם שפתי כהן ישמרו דעת הברור בסברא דאסור למולו (כלומר גם הש"ך יודה שאסור), שלא יבואו למטעי (שהוא יהודי), יען כי אביו ישראל".

והביא שכן פסק הרב אהרן ווירמש בספרו 'מאורי אור' (לעיל יד, ה), והביאו הרב נחמן כהנא בספרו אורחות חיים (או"ח שלא, ד). וסיכם הרב רולר: "והיא הוראה ברורה כאור התורה, וחלילה חולין הוא לחותם קודש לשומו על ולד שהוא כגוי גמור, כן נראה לעניות דעתי להלכה ולמעשה בזה. וזה האיש יתן אל לבו כי מעול מעל בתורת ד', ועקר את עצמו מבית ישראל, כי בניו כגוים גמורים המה. וישוב אל ה' ותורתו להוציאה מביתו, וימול את ערלת לבבו, ואז ורפה לו".

תשובת הרב צירלסון (עצי הלבנון סי' סד)

מהתכתבות הרב רולר עם הרב צירלסון (להלן), עולה כי לאחר שתשובתו של הרב רולר הגיעה אל הרב שכטר, שלח הרב שכטר את אותה השאלה לרב צירלסון מבלי לציין שכבר שאל על כך את הרב רולר, אך בשאלתו ציין את דברי ה'אורחות חיים' בשם ה'מאורי אור' שהזכיר הרב רולר בתשובתו הנ"ל.

תשובת הרב צירלסון לרב שכטר מובאת בשו"ת עצי הלבנון סד, ובה השיב שאם "מבטיח האב שתיכף לכשיהיה באפשרות להטביל את הילד לשם גירות, יטבילו – פשוט הדבר דמותר למולו". ואכן בזה כתב השו"ע על פי הרמב"ם שמצווה למול את הנוכרי, כאשר "מבטיח שהוא מתכוון לגירות". והוסיף: "יתר על זה, נראה לעניות דעתי דאפילו באם שהאב נשתרש ככה בחטא, רחמנא ליצלן, עד שלא יתרצה להבטיח כזאת – נמי שרי למול את הבן בדרשו כזאת, וכמו שפסק להדיא הש"ך… דהיכא דאין רפואה בדבר [כמו בנדון דידן] – שרי למולו אפילו שלא לשם גירות כלל". ושם דחה הש"ך את דברי רבנו ירוחם, כי אי אפשר לומר זאת בש"ס.

בהמשך דייק מדברי השולחן ערוך (יו"ד רסו, יג) שכתב שאין למול את בן הנוכרית מישראל בשבת, שביום חול מותר למול אותו, ולמד כך מהפרישה, והוסיף שכך כתב בתפארת למשה. ועל דברי הרב כהנא בספרו 'אורחות חיים' כתב שהם "תמוהים מאד". לסיום כתב: "היוצא מזה, דבנדון דידן ודאי דיש למלא דרישת האב למול את הילד בכל אופן שיהיה. רק שמהיות טוב, ישתדל כבוד תורתו להשפיע על האב התועה הזה, שתיכף בהיות באפשרות להטביל את הילד בלי סכנה בדבר, יטבילו לשם גירות כראוי".

תגובת הרב רולר לתשובתו של הרב צירלסון

בתגובה לרב צירלסון (באר חיים מרדכי ח"א יו"ד מ) כתב הרב רולר כי הרב שכטר שאל אותו תחילה את אותה השאלה, "וכנראה השואל (הרב שכטר), לאחר שקבל תשובתי, חזר ושאל מכבוד הדרת גאונו. ולא העתיק לו דברי תשובתי", מלבד ציון דברי ה'אורחות חיים', כנ"ל.

הרב רולר התייחס להוראת הרב צירלסון שהאב יבטיח שיטביל את בנו לשם גירות כשיגדל קצת, וכתב שאין להאמין לו שיעשה כן: "לא ידענא, באיש כזה שיצא מדת ישראל לדור עם נכרית, ועומד במרדו, וכל התנהגות ביתו שלא כדת התורה, האם הבטחתו נחשב למאומה?! על מה שמושבע מהר סיני – עובר בשאט נפש ופריקת עול בפרהסיא, ומה שיבטיח לנו יקיים?!" ועוד ש"על פי התורה הלא לאו אביו הוא, ואין בכחו לגיירו כשהוא קטן. וקוטב ההבטחה סובב והולך אשר יפעול אצלו שהוא בעצמו יבוא לבית דין ולהתגייר, הלא לעומת זה אמו הנכרית – שאין ברצונה עתה להתגייר – היא לא תניח אותו! ותורתנו הקדושה העידה לנו כי בנה הוא, להיות נגרר אחר דעתה ורצונה. לזאת לדעתי אין שום ממש בזאת ההבטחה".

אחר כך דן בדברי הרב צירלסון שנדפסו בשו"ת עצי הלבנון סימן סג. ודברי שניהם הובאו לעיל בהצגת עמדתם לגבי גיור נשים נוכריות.

לסיום כתב הרב רולר: "מכל האמור הלא מתבאר, כי בנדון דידן אשר גם אם תבוא להתגייר, יש לדון טובא אם לקבלה, עתה שהיא אינה מתגיירת, והוא קשור בה ועובר על כל התורה כולה ואך שם 'יהודי' עליו, ואך לפשוט טלפיו בא למול את בנו ולקרוא לו שם 'יהודי' בלא תורה – כתשובתי מאז, כן דעתי גם עתה, כי חלילה למולו".

יש לציין שבין היתר הרב רולר טען בתשובתו שהרב שלמה קלוגר, מהר"ם שיק ומהרש"ם אסרו מילת בני נוכריות, ואם כן "בזאת ההוראה בטלה דעתו הרחבה (של הרב צירלסון) נגד דעת כל אלו הגאונים מהרש"ק, מהר"ם שיק, מהרש"ם ומהר"א בהרש"ל ומאורי אור ז"ל. וזאת היא דעתי דעת תורה להלכה ברורה". אולם תימה גדולה על הרב רולר, ששגה בהבנת מהר"ם שיק ומהרש"ם שכתבו במפורש שיש למול את הבן גם אם לא יגיירו אותו, ובתנאי שאמו תסכים לכך. וגם מהרש"ק לא כתב שלא למול בן הנוכרית אלא שאין לקרוא שם של יהודייה לבת של יהודי ונוכרית (ראו לעיל יד, יב, ובהערה).

תגובת הרב צירלסון לעמדת הרב רולר (מערכי לב סי' נה)

בשנת תרצ"ב (1932) נדפס ספר נוסף של הרב צירלסון בשם 'מערכי לב', ובו מובאת תשובת הרב צירלסון לטענות הרב רולר (בסימן נה). בתשובתו האריך הרב צירלסון לחזק את דעת הש"ך שמותר למול נוכרי שלא לשם גירות, ודחה את כל החששות שהעלו האחרונים, כמו ה'מעיל צדקה', שמילת נוכרי כמוה כנתינת ציצית לנוכרי (שאין לעשות כן שמא יתחזה ליהודי ויבוא לפגוע ביהודי שיתלווה אליו ביחידות), או חשש ה'עטרת זהב' של הסרת חרפה מעל העכו"ם, וכן החשש של הט"ז מצד "שזה שמל את הנכרי מבטל סימן המילה בישראל". שמכיוון שמצינו שמותר למול נוכרי בשכר כדי לרפאותו (ע"ז כו, ב), על אף שהוא יישאר אחר כך נימול, "שמע מינה דלא נקטינן כלל לכל הני חששי". (ראו לעיל יד, ב).

הוסיף הרב צירלסון וביאר, שאם בנוכרי גמור "שבודאי ישתקע בגיותו" התיר הש"ך למולו, קל וחומר שיש להתיר בן הנוכרית מישראל, שעל ידי מילתו אנו מקילים עליו להצטרף לעם ישראל בעתיד, ובכך גם מקילים על אביו לחזור בתשובה: "בהיות הוראת הש"ך דין אמת אפילו לגבי סתם נכרי, שבודאי ישתקע בגיותו, כל שכן אפוא בילד שנולד לישראל מנכרית, שמולידו מתאמץ בכל עוז למולו כדין, שבאמת אין מצד חוץ כל דבר שיכריחו לזה בזמן הגלות, ר"ל, וגם שאין שייך כאן כלל ענין 'פשיטת טלפים' [שרואה בזה הגאון המשיג הנ"ל], כי איזה סימן כשרות יוכל להראות בזה לעובדת הזימה שלו, המזוהמה והגלויה לכל? ומי פתי יסור אפוא להצדיק על ידי מילת הילד את דרכו הנלוזה של המנאף הזה? אולם כל ההכרח לזה בא רק מצד פנים, דהיינו מתוך חביון נפשו, אשר הנוחם יאכלה כעש. לכן הוא שישתוקק לתקן בעוד מועד את ילדו על ידי המילה, בכדי שבהגיע התור, יוכל לחזור עמדו יחד בתשובה ולא ידח ממנו נדח – בכהאי גונא יודו שפיר כולי עלמא שיש לדון הענין כמילה לשם הגרות העתידה, ושאין לנו לדחות באמת הבנין את הפושע הזה, המתחיל זה עתה לדפוק על דלתותינו".

עוד ביאר שגם ה'עטרת זהב' שהחמיר לאסור מילת נוכרי, מודה במילת בן יהודי ונוכרית שמלים אותו, כי "קרוב הדבר" שאביו רוצה למולו כדי "לגדלו בתור ישראל", למרות הסיכון שאמו הנוכרית תתחזק בגיותה ותסרב לגיירו: "אלא על כרחך שיש לומר דה'עטרת זהב' סובר דרק את הנכרי סתם אסור למול בחול שלא לשם גרות, אבל זה הילד הבא מישראל, דקרוב הדבר שמה שמשתדל מולידו למול אותו, הוא בשביל לגדלו בתור ישראל, דהיינו לשם גרות – הלכך שאני דינו, שמותר למולו בחול", למרות האפשרות "שבניגוד לכוונת הגיור של מולידו, תעוז יד האם הנכרית על בנה להצעידו לתרבות רעה". והשיב בזה לטענת הרב רולר שאין לסמוך על הבטחת האב שיגיירו, ושהאם לא תאפשר את הגיור, שכן מדברי ה'עטרת זהב' מוכח שגם במצב כזה התירו למול בחול. הרב צירלסון האריך לדחות גם את שאר ראיותיו של הרב רולר.

על טענת הרב רולר שאם ימולו את בן הנוכרית יבואו לטעות ולסבור שהוא יהודי, השיב: "הנה באמת, אחרי התברר בזה כי ההיתר הנהו מפורש בתלמוד ובפוסקים, ראשונים ואחרונים – אין לנו להמציא חששות כאלה, שמצד עצמן הנן פורחות באויר, דממה נפשך: אם בבוא הילד באנשים יבחר לבוא בקהל ה' בהתגיירו כראוי – הרי מה טוב שיכנס תחת כנפי השכינה; ובאם לאו, הרי הכל יודעים טיבו של עובר זה שהוא נכרי גמור, אף שהולידו ישראל. ממילא, כשם שישראל קדושים הם, לפיכך אינם מניחים שיטמעו בהם ישמעאלים מהולים, כך לא יניחו שיטמע בהם הנכרי המהול הזה, יליד הישראל הפושע והבוגד בעמו".

אחר כל זאת, כיוון שהרב רולר טען שכמה פוסקים חשובים חולקים על הרב צירלסון, סייג הרב צירלסון וכתב שלמעשה הדבר תלוי לפי ראות עיני בית הדין: "המורם מכל זה, דמדינא מותר למול ילד כזה בחול, באין ספק בדבר. אך לאחר כל אלה, מכיון שהרב הגאון המשיג הביא מספרי הגאונים מבני דורו [הבלתי מצויים אצלי], שהם מחמירים בזה, קרוב הדבר שבקעה מצאו גדרו בה גדר. לכן אינני קובע בזה הלכה למעשה, אלא שהדבר תלוי בראות עיני בית הדין בכל מקום ומקום, לפי מצב העניינים והסתעפותיהם".

חובה לשוב ולהזכיר שהרב רולר שגה וכתב שמהר"ם שיק ומהרש"ם החמירו בעוד שהם כתבו במפורש להקל. ומסתבר שאם הרב צירלסון היה רואה את דבריהם, ומוצא שהרב רולר טעה בהם, היה מתחזק בעמדתו.

תגובת הרב רולר לתגובת הרב צירלסון (באר חיים מרדכי ח"ב חו"מ ע)

בשו"ת באר חיים מרדכי ח"ב חו"מ ע, מובאת תשובת הרב רולר לדברי הרב צירלסון במערכי לב נה. בתשובתו האריך הרב רולר לפלפל ולדון בגדרי 'איבה', שעבורה התירו לרפא נוכרי גם בחינם, ופלפל בדברי רבנו ירוחם בשם הגאונים ובדברי ה'דרכי משה' שהחמירו בעניין מילת נוכרי, וכן במחלוקת הש"ך עם הט"ז ועט"ז. עוד האריך לדחות את קושיותיו של הרב צירלסון על ה'מעיל צדקה', ואת התימוכין שהביא לדעת הש"ך.

ולא הסכים לדברי הרב צירלסון שאין להמציא חששות מדעתנו שיטעו לחשוב שהוא יהודי, אלא טען שיש מקום לחשוש, "כמו שכתבו הרבה מגאוני האחרונים בספריהם".

בסיום דבריו שיבח הרב רולר את הרב צירלסון על ש"הודה לו במקצת", וקיווה שבהמשך יהיה "מודה בכל" ויאסור מן הדין את מילת בני הנוכריות, "כאשר יצאה זאת ההוראה להלכה פסוקה מגאוני עולם". ושוב צריך לציין, שרבנים רבים, גדולים וגאונים, הורו כרב צירלסון, והרב רולר לא כיבד כראוי את דעת הרב צירלסון, שהיה מגדולי הרבנים שבדורו (ראו לעיל יד, ט-י; יז, לג).

ז – פסיקת הרב יעקב מאיר בקונסטנצה למול בני נוכריות ותרעומת הרב שכטר

כמה שנים לאחר שאלת הרב יוסף חיים שכטר, ותשובות הרב צירלסון והרב רולר, ביום חמישי כ"ח בסיוון תרפ"ו (10 ביוני 1926), הרב יעקב מאיר, שהיה באותה העת הרב הראשי והראשון לציון בארץ ישראל, הגיע לעיר הנמל קונסטנצה, עירו של הרב שכטר. בהזדמנות זו הרב מאיר נשאל על ידי בני קהילת הספרדים בעיר, האם מותר למול את בני הנוכריות הנשואות ליהודים. הרב מאיר הורה למול אותם, והעיד שכך המנהג בארץ ישראל.

ביום ראשון שלאחר מכן, בא' בתמוז, שלח הרב שכטר מכתב בהול לרב רולר, בו סיפר כי "הרב הגדול ה"ר יעקב מאיר שליט"א, הרב הראשי מהספרדים מעיה"ק ירושלים תוב"א" הגיע לעירם, ו"בלתי ספק עשינו לו כבוד גדול כיאות". "אך דא עקא! הספרדים דפה התאוננו לפניו איך שכמה פעמים שאירע בעוונותינו הרבים שנולדו להם ילדים [שרצים רחמנא ליצלן] מהנשים נוצריות, ואני לא נתתי להחכם שלהם רשות להמולם, כידוע למר. מאז הוא, כלומר הרה"ג הנ"ל, עשה ממני חוכא ואיטלולא, ואמר: לא רק שמותר – רק מצוה היא להכניסם תחת כנפי השכינה".

המשיך הרב שכטר וסיפר: "הוא ביקר אותי בביתי, ושאלתי אותו באיך אנפין התיר אסור חמור כזאת, והראיתי לו השו"ת באר חיים מרדכי מכבוד הדרת גאונו שליט"א, והרבה מכתבים מכמה רבנים מפורסמים מחוץ למדינה דווקא לאסור. והשיב לי: מה לנו מהאחרונים של מדינת הים? הלא מרן הבית יוסף הוא מתיר, וכך אנו נוהגים בארץ הקודש".

עוד סיפר הרב שכטר: "כעת יוכל כבוד הדרת גאונו לצייר איך שנעשה פה כל העיר כמרקחת. לא שאני ירא מפני הכבוד שירדתי אחורנית, כעת כולם בפה אחד שרצונם להמולם כמה שרצים כאלו. ולפי דעת – דעתם של החשודי קונסטאנצא – הצדק עמם, הוא הוא הרב הראשי וגאון עולם, ובודאי יותר מכל הרבנים מחוץ למדינה, ובפרט שהוא סיפר להם שכך נוהגין בארץ הקודש, מה אני רוצה מהם? שיהיו יותר חרדים מארץ הקודש?! אמרתי לו: לוא יהיה כדבריו, שיודע איזה צד היתר, הלא מהנכון לאסור כזאת שלא יתרבו פסולים כאילו בישראל, וגרים כאילו בודאי קשה לישראל כספחת. ובפרט שאין אני רואה בדברי כבודו שום דעת, דעת תורה, מדוע? ואיך יוכל לאמר כל כך 'קבלו דעתי'? באמת מעי המו עלי בכתבי מכתבי הנכחי, כי כמעט הרב הגדול הנ"ל הפך הקערה על פיה, השיב לי שהנני יותר חולק על הבית יוסף יותר מהרמ"א? ח"ו.

לתשובת הדרת גאונו אחכה, כי כמעט לבי נקרע לגזרים ל"ע, ומה יהיה כעת? כי בכאן ידעו שאסור למול כזאת, וכעת שמעו: אדרבא, שמצוה למול שרץ כזאת. זאת ועוד אחרת, שאלתי אותו: כבודו מסכים לברך על שרץ טמא מנוצרית ברכת "אשר קידש וכו'"? ואמר לי לברך ברכת גרים, הישמע כזאת?! מה אומר ומה אדבר" (המכתב מובא בקובץ 'אוצרות ירושלים' א-י, סימן קלב, עמ' פה).

המחלוקת שעשו נגד הרב יעקב מאיר זצ"ל

כמה שבועות לאחר מכן, בכ"ז בתמוז, שלח הרב רולר מכתב לרב יוסף חיים זוננפלד, ראש העדה החרדית בירושלים. במכתבו תיאר את המעשה, וביקש את תמיכת הרב זוננפלד, שמכיר את מנהג ארץ ישראל, במערכה כנגד דברי הרב יעקב מאיר אודות מנהג ארץ ישראל: "אשר ברור לי כי שקר הוא… וכנראה שטעה (הרב יעקב מאיר) בלשון הטוש"ע… כי ישראל שנולד לו בן מן העכו"ם – אין מלין אותו בשבת, והבין כי בחול יש בזה ענף מצוה… מובן מאליו הפרצה בכרם בית ישראל שיהיו מדבריו של הרב הספרדי בזאת המדינה אצל גסי הרוח ועמי הארץ, לדור עם נכריות ולמול את בניהם, כי ישראלים הם… וגודל המכשלה מובן מאליו" (המכתב הובא ב'אוצרות ירושלים א-י, סימן צו, עמ' נב).

הרב זוננפלד השיב במכתב חריף ובדברי ביזוי כלפי הראשל"צ הרב יעקב מאיר: "ונבהלתי משמוע הבשורה מחכם הספרדי, והוא באמת עם הארץ גמור, כמעט שאין צריך להשיב עליו לכל מי שיודע פרק בהלכה ברורה… וברור אצלי שהחכם הזה אירע לו מעשה כזה ולא נתן דעתו על בירור ההלכה, ולפי מיעוט דעתו חשב שיש בזה מצוה, ושוב לאחר שנכשל – לא רצה להודות על האמת, ותלה בוקי סרוקי ברבינו הבית יוסף ז"ל. ואפשר ראה גם כן בזה באיזה ספרים שרצו להמציא היתרים, ואין כאן מנהג חלילה, ולא יעשה כזאת בישראל. ופשיטא שראוי לפרסם שחכם אחד רצה לומר על פי טעותו איזה היתר, ואין בו ממש. וראוי שלא להזכיר שמו, שלא להתגרות, וחלילה לשום בר אוריין שיש לו ידיעה בתורתנו הקדושה לחשוב איזה היתר בזה… ועל כל פנים, ראוי לפרסם זה ברבים כי זה שקר מוחלט, ואין כאן מנהג, ואינו אלא חוכא וטלולא וכו'" (דברי הרב זוננפלד הובאו בבאר חיים מרדכי ח"ב חו"מ ע, וגם בכתב העת אוהל מועד סי' קיב).

לעצם העניין, הוסיף הרב זוננפלד שיש בזה גם חשש איסור 'חובל' בתינוק, ורק אם גם האם באה להתגייר עימו – אפשר למולו בתנאי שאחר כך יטבלוהו לגיור.

ח – תגובת הרב קוק לפניית הרב שכטר

במקביל לשליחת המכתב לרב רולר, שלח הרב שכטר מכתב דומה גם למרן הרב קוק. בי' באב הרב קוק החזיר לו מכתב תשובה (מובא בדעת כהן קמט), בו כתב ביחס למילת נוכרי: "הנה זאת היא מחלוקת עתיקה", שכן מהרמב"ם משמע שמותר למול נוכרים, ואילו מהגאונים משמע שלא. אחר כך הציע לומר שאין ביניהם מחלוקת, שאם מדובר על גר ששומר שבע מצוות בני נח – גם הגאונים יודו שמותר, ואם עובד עבודה זרה – גם הרמב"ם יודה שאסור. והסתפק לגבי קטן, "אם נדון אותו בכלל בן נח, מאחר שלא עבר בפועל על שבע מצות דידהו, ויש לומר דלא בעינן גר תושב ממש לזה, או יש לומר כיון דלא הוחזקו אבותיו לשמור ז' מצות בני נח… דגם הרמב"ם מודה להגאונים שאסור למול אותו שלא לשם גירות, ובודאי שב ואל תעשה עדיף".

אך כל זה מצד ההלכה, אולם "מצד התקלה שתוכל להמשך מזה, שיחשוב הוא והוריו שהוא בן ישראל גם בלא גירות, ויבאו להתחתן בישראל, ועוד קלקולים רבים כאלה, וגם שעל ידי זה יהיו יותר קלים בעיניהם, ובעיני האנשים הדומים להם, נשואי התערובות בעוונותינו הרבים – ודאי צריכים לעמוד על המשמר שלא ליתן להם מוהל אפילו למול בלא ברכה, [דבברכה איסור גמור הוא וברכה לבטלה ממש] עד שנדע שיש כאן ענין של גירות לשם שמים ממש".

לסיום כתב הרב קוק שהרב שכטר כנראה לא ירד לסוף דעתו של הרב יעקב מאיר, שכן "בודאי גם כבוד עמיתי הרב הגאון הנשיא רבי יעקב מאיר שליט"א, גם כן דבריו לא היו כי אם באופן זה, כשיש מקום לומר שתהיה כאן גירות ממש, על דעת בית דין בחינוך יהדותי וקבלת מצות כדין תורה, ולא באופן שישאר הילד בגיותו, ויהיה נימול רק כדי לחפות על חרפת האב הקשור עם הנכרית. לא תהיה כזאת בישראל".

אולם חובה לציין, שמתוך דברי הרב יעקב מאיר, וכל שאר הרבנים שהקילו בכך, מפורש שהקילו גם בלא כוונה להתגייר, וזאת כדי לקרב את השלב שאולי ירצה להתגייר. כמו כן, צריך לציין שמרן הרב קוק לא שמע בהרחבה את מצבם של היהודים שנשאו נוכריות, שהסיכוי היחיד למנוע התבוללות הוא לנסות לקרב את מי שמוכן לכך, ועל כן סבר – כמו רבנים רבים שלא הכירו באופן אישי את המתבוללים – שעל ידי מניעת ברית מבנם אולי יחזרו בתשובה, או שבכך יגדרו את חבריהם מלהתבולל. בכל אופן, הבדל עצום ישנו בין מרן הרב קוק לרבים מהמחמירים, שאף שגם הוא נטה לחומרא, נזהר שלא לפגוע ברב יעקב מאיר שהביע עמדה שונה, והקפיד ללמד עליו זכות.

שאלות מחרקוב

ט – הרב אליהו אהרן מילייקובסקי-סמונוב – תרכ-תשז

הרב אליהו אהרן מילייקובסקי-סמונוב (תר"כ-תש"ז, 1860-1947), נולד בווינדוי שבלטביה, בנו של רב העיר, הרב מרדכי אוריה סמונוב. בשנת תרל"ז (1877) החל ללמוד בישיבת וולוז'ין. בתקופת לימודיו בישיבה נהג לדרוש בשבתות בפני תושביה היהודים של העיר. השתלם במדעים ובשפות רוסית וגרמנית (תרגם מגרמנית שניים מספרי רש"ר הירש). נישא לבת משפחת בונימוביץ מוולוז'ין. בשנת תרמ"ז (1887) נמנה עם קבוצת האברכים הראשונה בכולל ברודסקי בעיר. בשנת תרנ"ב (1892) התמנה לרבה של גרייבה (בפולין סמוך לליטא). בשנת תרע"ב (1912) התמנה לרב בחרקוב שבמזרח אוקראינה, בה התגוררו באותו זמן עשרות אלפי יהודים. בשנות מלחמת העולם הראשונה ולאחריה, פעל רבות לסיוע לפליטים היהודים באזור. בשנת תרפ"ח (1928) בהיותו בן 68, עלה לארץ ישראל והתיישב בתל אביב. במשך 19 שנה כיהן כאב"ד בתל אביב, וכן כרב בית הכנסת הגדול ב'צפון הישן'. נודע כדרשן רהוט והרבה להזכיר דברי תורה של רבו הנצי"ב. היה בעל השקפה ציונית-דתית איתנה. לא תמך רשמית במפלגה, אבל השתתף בכינוסי 'המזרחי' וקרא לתרום למפעליה.

על חרקוב בימיו

מתחילה העיר חרקוב היתה מחוץ לתחום המושב (שבו הותר ליהודים לגור), ולכן בשנת תר"ס (1900) חיו בה רק 11,000 יהודים, אולם אחר כך נכנסה לתחום המושב, ומספר היהודים בה גדל מאד. סמוך לשואה חיו בה כ-130,000 יהודים. החל ממלחמת העולם הראשונה שלטו בה הקומוניסטים, שאסרו לקיים בה חינוך יהודי דתי. היבסקציה הקימה בתי ספר שנועדו לחנך ילדים יהודים לקומוניזם וכפירה. בפועל, ברוב שנותיו בחרקוב היה הרב מילייקובסקי תחת שלטון קומוניסטי, כאשר העיסוק בארגון חיי הדת הלך ונעשה מסוכן, ורבנים רבים נאסרו ונשלחו לסיביר. איננו יודעים אימתי נשלחה אליו השאלה על הגיור, אם היתה לאחר שלטון הקומוניזם, ואם היה אז סיכון בגיור.

על המצב הדתי בחרקוב אפשר ללמוד מדברי הרב נח סגל (ראו סעיף הבא). בדרשתו משנת תרע"ו (אהבת נח א, זכור, עמ' שט), כתב: "השבת מחוּלל אצלנו באופן נורא ומבהיל, רובם שקועים ביום לאסוף הון, וטרודים בלילה לפזרם בתענוגים שונים בקרקסאות, בתאטראות". עוד כתב בשו"ת 'עולת נח' אה"ע כ, שנישואין אזרחיים אינם נחשבים להלכה, והוסיף: "בזמנינו נתרבו הרבה פרוצים, שהבחורה הנראה בעיניו והיא רוצה להנשא לו, הולכין ורושמין עצמם במשרד הממשלתי שהם נשואים, ולא יותר. וכן הם דרים ביחד בלי חופה וקידושין". ובסוף כתב: "בדידי הוה עובדא כשהופקר הדת, והדינים והמנהגים נעשו ללעג וקלס, והיו מתביישים לעשות חופה. פעם אחת באו אלי זוג ובקשו שאסדר להם קידושין בלא חופה".

אין לגייר משום שהגיור לשם אישות ומשום איסור 'נטען'

בשו"ת אהלי אהרן ב, לה-לו, כתב: "עובדא בא לפני בחארקוב, באחד שנשא נכרית, ואחר שהיה חי אתה כמה שנים והולידה לו בן – בא ראובן לפני בהודעה שהנכרית שלו רוצה להתגייר, והוא רוצה לישא אותה בחופה וקידושין. והשתדל שנתיר לו לישא אותה כדת משה וישראל אחר שתתגייר".

הרב מילייקובסקי השיב שאין לגיירה, משום שבאה לשם אישות. ואף שכתב הבית יוסף על פי התוס' שהולכים לפי ראות עיני בית הדין, "ואולי על סמך זה מקילים בעניין קבלת גרים, דמעשים בכל יום שמקבלים גרים וגיורות ולא מדקדקים הרבה לבדוק בשביל מה הם מתגיירים. אבל בנידון דידן, אין שום ספק דהנכרית רוצה להתגייר אך ורק לשם אישות עם ראובן, ואולי גם יְרֵאה היא שבאם לא תתגייר ישלח אותה מפניו, וגם הבטוחות שסופה לעשות לשם שמיים – גם כן ליכא בזמן הזה, כידוע". ואמנם בדיעבד אם גיירו אותה – גיורה גיור, אבל לכתחילה אין לקבלה.

עוד דן בהרחבה בסוגיית 'נטען', והסיק שגם אם יגיירו אותה שלושה הדיוטות, אסור יהיה לה להתחתן. בסימן לו, חידש שאחר שבית הדין פסק שאסור להם להינשא, אם יתחתנו – יצטרכו להתגרש, כי אין להם דין 'אם כנס לא יוציא'. וכדברי שו"ע אה"ע יא, ח: "כל היכא שהתרו בו וכנס, לא מקרי דיעבד ומפקינן לה מיניה". והוסיף שאף "שהב"ח חולק על זה, אבל החלקת מחוקק והט"ז, וכנראה גם הבית שמואל, מסכימים לפסקו של השו"ע דבגוונא זו לא מקרי בדיעבד". אמנם צריך עיון מתוס' כתובות ג, ב, שר"ת התיר לבת ישראל נשואה שהמירה ובא עליה עכו"ם והיא חזרה בתשובה והגוי התגייר – להינשא לו, משום שביאת עכו"ם כביאת בהמה היא, ואינה אוסרת אותה על הבועל. "והריב"ם שחולק שם על ר"ת, וכן הרא"ש שם, הוא רק מצד מה דסבירא ליה דביאת עכו"ם אוסרת", אבל לא אסרו מצד 'נטען'. והביא את הסברו של הפני יהושע שר"ת התיר בדיעבד, והקשה שפשטות היתרו של ר"ת הוא לכתחילה. עוד הקשה מדוע בשו"ע אה"ע קעח, יט, שמדבר באשת איש שזנתה עם גוי, הביא רק את דעת ר"ת כ'יש אומרים' בלא חולק, ואילו בסימן יא, ו, פסק בסתם לאסור משום 'נטען' בלא להזכיר שר"ת התיר. ולא פתר את הספק.

עמדתו – לכתחילה לא לגייר

לסיכום, עמדת הרב מילייקובסקי-סמונוב שאין לגייר נוכרייה שנשואה בנישואים אזרחיים ליהודי, הן מפני שהיא באה לשם אישות, והן משום איסור 'נטען'. אולם בכל תשובתו הארוכה לא התייחס כלל לשאלת קבלת המצוות או שמירת המצוות, משמע שבדיעבד הגיור תקף גם בלא התחייבות לקיום אורח חיים דתי. שאם לדעתו הגיור בטל, זו היתה צריכה להיות טענתו החזקה, שכן מסתבר מאד שבעלה היהודי היה חילוני, עובדה שחי במשך שנים עם נוכרית, והסיכוי שהמתגיירת תהיה דתייה היה קלוש, וכפי שכתב ביחס לכלל המתגיירים בימיו: "וגם הבטוחות שסופה לעשות לשם שמיים – גם כן ליכא בזמן הזה, כידוע". ממילא אם למרות הוראת חכמים שלא לגייר לשם אישות, היו עוברים ומגיירים אותה – גיורה היה תקף. עוד עולה מדבריו, שאם בית דין שהיה מגיירה לא היה מודיע להם שאסור להם להינשא, והיו נישאים – לא היו צריכים להתגרש.

יש לציין את מה שכתב על המנהג בימיו לקבל גרים למרות שבאו לשם אישות, וכפי הנראה לא שמרו מצוות: "דמעשים בכל יום שמקבלים גרים וגיורות, ולא מדקדקים הרבה לבדוק בשביל מה הם מתגיירים".

עוד יש להוסיף, שאיננו יודעים אימתי נשאלה השאלה, אבל אם היתה לאחר מלחמת העולם הראשונה, כבר שלטו בחרקוב הקומוניסטים, והחלו גזירות על דת, וכבר היה קשה לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, ואולי גם היה סיכון לגייר.

י – הרב נח סגל – תרמ-תשטז

הרב נח בן הרב פסח (סוקולובסקי) הלוי סגל (תר"מ-תשט"ז, 1880-1956), היה רב בחרקוב. עלה לארץ בתרצ"ד (1934), גר בתל אביב ומסר שיעורים בבית הכנסת של 'הפועל המזרחי'. אחיו הרב משה יצחק הלוי סג"ל, היה ראש ישיבה במנצ'סטר. חיבר את הספרים אהבת נח על התורה (כרך א תרצ"ח, כרך ב תשט"ז), ושו"ת עולת נח. כתב בהקדמתו לאהבת נח על התנועות שהסעירו את עם ישראל – הרפורמה, הציונות וקומוניסטים. האריך בשבח הציונות, היצר על ההנהגה החילונית והניתוק מהתורה, ועל הערצת מנהיגים מסוימים בישראל את ברית המועצות. אחיו כתב עליו בהסכמתו לשו"ת עולת נח: "אשר קנית מן הנסיון בהיותך יושב קרוב לשלשים שנה על כסא ההוראה בעיר גדולה", והרב הרצוג כתב: "עיינתי בקונטרסים, ואומר אני בפה מלא שהתפעלתי מאד מהבקיאות והחריפות ועומק ויושר ההבנה המכוונים לאמיתה של תורה להלכה למעשה".

תשובתו נכתבה כשכבר היה בארץ ישראל (עלה לארץ שש שנים אחר הרב מילייקובסקי-סמונוב, והתייחס לספר 'אהלי אהרן' שנדפס בתרצ"ו, 1936).

תשובתו לגייר, בלא התניה של קיום מצוות

בשו"ת עולת נח אה"ע ב נשאל: "אחד נשא נכרית, והולידה ממנו בן, והכניס אותו לברית מילה, ועכשיו היא רוצה להתגייר ולהנשא לו כדת משה וישראל, ואם לא תתגייר – ידור עמה בגיותה".

ביאר הרב סגל שאין לאסור להשיאם משום 'נטען', ושלושה טעמים לכך: א) לדעת רש"י ורא"ש (ורי"ף) אין הלכה כתוספתא, ולכן כיוון שידוע שבא עליה, אין חשש לעז, ומותר לכנוס אותה לכתחילה (וכן שיטת רמ"א). (והרחיב לדון במעמדה של תוספתא שלא הובאה בגמרא). ב) חשש לזות שפתים הוא עצה טובה לנטען שלא יחשדו בו, ולא איסור (רא"ש, רמב"ם, חלקת מחוקק, ואולי גם ר"ת). ג) גם למי שסובר שנטען הוא איסור, יש להתיר איסור דרבנן כדי שלא יעבור על איסור דאורייתא.

באמצע התשובה כתב: "קודם שנבוא לעניין, אקדים מה שראיתי בספר 'אהלי אהרן' לידידי הגאון רא"א מיליקובסקי שליט"א", ושם הביא תמיהתו איך דעת ר"ת מתיישבת עם איסור 'נטען', ויישב את קושייתו שאיסור 'נטען' הוא על פנויה ולא אשת איש, ולכן התיר ר"ת למתגייר לשאת את המומרת לכתחילה (והרחיב בביאור מעמד תקנות וגזירות חכמים, שאין להרחיבן לא לקולא ולא לחומרא).

אלא שיש לדון אם לגיירה, שאמרו חכמים שאין לגייר לשם אישות. "אלא בכל זאת יש לצדד להיתרא, כיון שזה ברור שאף שלא יגיירו אותה – לא יפרוש ממנה, והבנים שיולדו לו מהנכרית לא מתיחסים אחריו, ואף אם יגייר אותם – מכל מקום מצוה פרו ורבו לא יקיים". "הרי לפניך דבנידון דידן שיש ענין של מצות פרו ורבו – אומרים לבית דין לחטא כדי שיזכה הוא". ודן בהרחבה בצדדי הסוגיה, ולמד מדין אשת יפת תואר שהתירה התורה כדי למונעו מחטא חמור יותר, ולכן למרות שמתגיירת "מפני פחד, או להיפך לשם אישות, שישרה בעיניה האיש הזה שחשק בה, אבל ברור שלא לשם שמים", מכל מקום "לא הצריכו חכמים לבודקה, כי קבלוה אפילו בבירור שרצונה להתגייר לא לשם שמים". וזה משום "שבדיעבד הוה גר אף שלא נתגייר לשם שמים, ובשעת הדחק, שיצא מזה תקלה – מותר אף לכתחילה".

לסיכום, הרב נח סגל חלק על דברי הרב מילייקובסקי שהחמיר שלא לגייר בת זוג נוכרייה, וסבר שיש לגייר את הנוכרייה ולחתנם, וזאת כדי למנוע את היהודי מאיסור חמור יותר, וכדי שיוכל לקיים מצוות פרו ורבו. ולא דן כלל בתשובתו הארוכה בשאלה האם יקיימו מצוות, וזאת למרות שמדובר ביהודי חילוני שמקיים במשך שנים זוגיות עם נוכרייה, וגם לא יעזבנה אף אם תישאר גויה. הרי שהסכים לגייר בלא שבית הדין יעריך שהגיורת תקיים אורח חיים דתי.

יא – הדיון אודות גיור מי שאינו יכול למול

הרב אהרן משה קיסילוב – תרכו-תשט

הרב אהרן משה קיסילוב (תרכ"ו-תש"ט, 1866-1949), נולד בעיירה סוראז ברוסיה, לא רחוק מאוקראינה ומרוסיה הלבנה. למד בישיבתו של 'הגדול ממינסק', ואח"כ בוולוז'ין. נסמך על ידי הרב חיים עוזר גרודזנסקי ועוד רבנים. בשנת תר"ס (1900) החל לשמש כרב בבוריסוב שברוסיה הלבנה. בתרע"ג (1913) נענה לבקשת קהילת חרבין בסין, שם החל להתפתח מרכז יהודי חשוב, ולבקשת הרבי הרש"ב מחב"ד, החל לשמש כרב הקהילה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה סייע לפליטים בניגוד לחוק, והושם במאסר שלושה חודשים. בשנת תרצ"ז (1937), בוועידה הראשונה של יהודי המזרח הרחוק, הוכרז הרב קיסילוב כרב הראשי לכל אזור המזרח הרחוק. גם לאחר שהפעילות היהודית נאסרה בסין, הוא המשיך למלא את תפקידו. ספר השו"ת שלו 'משברי ים' נדפס בחרבין בתרפ"ו (1926). לאחר פטירתו, אשתו הרבנית עלתה לארץ וגרה בתל אביב, ובתשי"ב (1952) הוציאה לאור את דרשותיו 'אמרי שפר'. בדרשותיו תמך מאד בציונות ועודד את שומעיו להצטרף ולתרום למוסדות הציוניים.

הרב נתן נטע אולבסקי – תרמא-תשכו

הרב נתן נטע אולבסקי (תרמ"א-תשכ"ו, 1881-1966), נולד בשלוושניא שבפלך ז'יטומיר באוקראינה, סמוך לרוסיה הלבנה. למד אצל אביו שהיה שוחט, ואצל סבו שהיה רב העיירה. אח"כ למד בישיבת רמיילס בווילנה, שם נסמך לרבנות ושימש כרב באחד מבתי הכנסת בעיר. לצורכי פרנסתו למד לשחוט ולמול, ועבר לשמש כשוחט ומוהל בעיירות בסיביר. לאחר מלחמת העולם הראשונה והמהפכה, נותר בעיר אירקוטסק שבסיביר, שימש כרב ליהודים ששם, התפרסם כגדול בהלכה, והשיב לשאלות מכל בריה"מ. עם התגברות הרדיפות בימי סטלין, וסגירת בית המטבחיים הכשר באירקוטסק, עבר למוסקבה בשנת תרצ"א (1931), שם גרו בנו וגיסתו. לאחר מלחמת העולם השנייה שימש כרב בית כנסת במוסקבה עד לפטירתו. כשנפטר הרב שליפר, רבה של מוסקבה, בתשי"ז (1957), שימש הרב אולבסקי כרב העיר תקופה קצרה, אולם כשראה עד כמה השלטון הקומוניסטי מגביל אותו, פרש מתפקידו. בתרצ"א (1931) נדפס ספרו שו"ת 'חיי עולם נטע'. כדי להדפיסו בווילנה שהיתה אז מחוץ לבריה"מ, הספר הוברח במאתיים מכתבים נפרדים במשך שלוש שנים. הוא קיבל לספרו את הסכמת גדולי רבני ליטא. לרב אולבסקי היו שני בנים: האחד נעלם בזמן מלחמת העולם השנייה, השני, משה, היה פרופסור למתמטיקה במוסקבה. משה עלה לישראל עם נפילת מסך הברזל, והביא חלק מכתבי אביו שנדפסו מאוחר יותר.

הדיון אודות הגר שאינו יכול למול מסיבה רפואית

בשנת תרע"ט הרב אולבסקי נשאל (שו"ת חיי עולם נטע סי' כו) אודות נוכרי שביקש להתגייר, אבל לא היה יכול למול מסיבה רפואית. בתוך דבריו דן באריכות בשאלה האם אפשר ללמוד מדין אדם שנכרת לו הגיד, שאפשר לקבלו להתגייר בלי מילה. ואחר שהביא צדדים להקל ולהחמיר, כתב שהכל לפי העניין. מצד אחד חשש להקל, כי ברור שהגיור לשם אישות כמו כל הגרים בזמן הזה: "הלא לדאבוננו ידוע שאפילו אחר כל חקירות בית דין, עם כל זאת ענין הגירות בזמננו הויא מפני חשקת שכם…". ועוד, שיש חשש שכל הרוצים להתגייר יקבלו פטור מרופאים כדי להיפטר מברית המילה. בנוסף, יש לדון האם רופאי זמננו נאמנים על עניינים כאלו. מצד שני, אולי יש להקל משום החשש שהיהודייה תשתמד אם לא נגייר אותו: "ולהחמיר שלא לקבלם גם כן יש סברא להיפך, כידוע כי עזה כמות אהבה… ואם היא לא תמשול בו, אז פן הוא ימשול בה להמיר דתה ולהשתמד, ויעוין באו"ח סי' ש"ו דלהצילה מלהמיר – מחלל שבת בכל דבר, ומצוה וכייפינן לו בזה, עיין שם היטב באחרונים. אם כן, אפשר שבכהאי גוונא דנידון דידן, יש לצדד דכח דהתירא עדיף, ומקלו יגיד לו". הרב אולבסקי העביר את חוות דעתו לרב קיסילוב, שהיה מבוגר ממנו ב-15 שנה, כדי שיגיב עליה.

בתשובתו (הובאה בשו"ת חיי עולם נטע סי' כז) הרב קיסילוב דן בדברים, וכתב למעשה שאפשר לקבל את הגר אם אכן הרופאים אומרים שלעולם לא יוכל למול בגלל הסכנה. וזאת משום שכיום אין מנוס מלקבל את הגרים לשם אישות, כי "אין בנו כח להעמיד הדת על תלה, דהרי יודעים אנחנו שכל הבאים להתגייר עתה הוא משום איש או אשה אף שאומרים ההיפך, ובוודאי יש לחוש לכמה קלקולים". עוד כתב שאין מנוס מלסמוך על הרופאים, כמו שסומכים עליהם בענייני דאורייתא אחרים, ולפחות "יחמיר בענין הטבילה וקבלת המצוות שיהיו כדין וכשורה".

בתגובה (שם סי' כח), הרב אולבסקי לא רצה לקבל את היתרו של הרב קיסילוב, ודאג מחשש קלקול. הוא כתב שהגרים עלולים לנצל היתר זה כדי להיפטר מברית המילה (מתוך כך ניתן להבין שאין מדובר בגרים שחפצים לקיים אורח חיים דתי או מסורתי). בתוך דבריו הגיב לשאלת הרב קיסילוב, מדוע יש דיון האם לגייר גר שנכרת לו הגיד, הרי אינו יכול לבוא בקהל, ומה המשמעות אם יתגייר או לא? הרב אולבסקי תמה על שאלתו, שכן כיוון שמדובר בגר צדק, "היינו בשביל אהבת קוב"ה ישראל ואורייתא [לא רק בשביל חשקת שכם…]", על ידי הגיור יזכה במצוות רבות, ורק נישואין לא יוכל לקיים, לכן ודאי שיש משמעות לגיורו. הרי שגר שבא בשביל 'חשקת שכם', כלומר לשם אישות – לא יזכה במצוות רבות, משום שמדובר בגרים שכמעט ולא מקיימים מצוות, ולגביהם שאלתו של הרב קיסילוב מובנת. שוב למדנו שמדובר בגרים שלא יקיימו אורח חיים דתי וכנראה גם לא מסורתי. הרב אולבסקי פרסם את ההתכתבות הזו בשלושה סימנים בספרו 'חיי עולם נטע' (כו-כח).

לאחר מכן הרב קיסילוב פרסם אף הוא בספרו ('משברי ים' סי' טו) את תשובתו בנושא, אך שינה ממסקנתו, וכתב להחמיר ולא לגייר, שמא קבלתו לגיור בלא מילה תגרום תקלה, שגרים נוספים יחפשו היתרים מרופאים שלא למול. והוסיף: "ובכלל עלינו להתרחק בכל האפשר לקבל גרים כאלו, שידוע שרוב הגרים הבאים להתגייר בימינו, לא משום אהבתם לדת ישראל באמת, רק על הרוב סיבות אחרות בדבר, משום אשה או דומה לזה. ואף שמלמדים אותם לומר בפני בית דין שאוהבים את דת ישראל, ומטעמים ידועים אין אנו דוחים אותם (כדי להציל את היהודי מלאבד בגויים), שהרי בדיעבד גם בכהאי גוונא הוי גר", אולם "גרים כאלו יותר נוח לנו שאם נמצא אמתלא שלא לקבלם", ולכן "מהראוי להתרחק מזה". כלומר, אם יטען שאינו יכול לקיים ברית מילה, תהיה זו אמתלא עבורנו שלא לגיירו, "דאם בגרים אמיתיים אמרו חז"ל שקשים לישראל כספחת, מה נענה לגרים גרורים כאלו שאין לבם לשמים כלל? ומי זוטר הא דאמרו ביבמות דף ק"ט על הפסוק 'רע ירוע כי ערב זר' – רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים? ואם על כל פנים בא להמול עצמו, שזהו צער ונסיון גדול ולא כולם יסכימו לזה, אבל אם נבא להקל בזה על פי עדות רופאים, שבקל אפשר להשיג עדות כזאת שיש סכנה במילתו, ובזמנינו ימצאו רבים גרים כאלה, ושומר נפשו ירחק מהם והחכם עיניו בראשו".

לאחר זמן-מה הרב אולבסקי ראה את השו"ת של הרב קיסילוב, והתפלא לראות שהרב קיסילוב חזר בו מדבריו הראשונים, ושדברים שהוא (הרב אולבסקי) כתב מוטמעים בתשובתו החדשה של הרב קיסילוב. למעשה שניהם הסכימו שאין לגייר את מי שלא יכול למול מחמת הסכנה (כמובא בשו"ת חיי עולם נטע הוספה לסימן כח).

בשנת תר"צ, בהסכמתו לספר של הרב אולבסקי, תמה האחיעזר איך היתה הוה אמינא להתיר לקבל גר בלי מילה, וברור שאין לדמות זאת לסוגיית 'נכרת הגיד', ולדעתו היה ראוי להשמיט את הדיון על כך כדי שלא יבואו לידי מכשול. אמנם לא העיר על עצם קבלת גרים לשם אישות (ראו לעיל כב, י).

עמדתם לגבי קבלת גרים שלא ישמרו מצוות

עולה בבירור מדבריהם של הרב אולבסקי והרב קיסילוב, שהם עוסקים בגרים שלא קיימו אורח חיים דתי, ונראה שגם לא מסורתי, ועם זאת החמירו רק לגבי גר שאינו יכול למול, אך לגבי שאר הגרים שבאים לשם אישות, ויש חשש שאם לא יגיירו אותם בן זוגם ישתמד – הסכימו שיש לקבלם ולגיירם. וכן עולה מכך שחששו שכל הגרים יבקשו אישור מרופא שאסור להם למול. וכן עולה מדברי הרב קיסילוב בשו"ת משברי ים טו: "ואף שמלמדים אותם לומר בפני בית דין שאוהבים את דת ישראל, ומטעמים ידועים אין אנו דוחים אותם, שהרי בדיעבד גם בכהאי גוונא הוי גר". אמנם דעתו של הרב קיסילוב לא היתה נוחה מגיורים אלו, אך למעשה כתב שכך המנהג ואין אנו דוחים אותם. וכן כתב הרב אולבסקי בשו"ת חיי עולם נטע כו: "דהא תינח אם ענין התגיירותו הויא באמת מצד אהבת הקב"ה וישראל ואורייתא, אז אפשר יש להמציא קולות בכהאי גוונא (למרות שאינו יכול למול)… אבל הלא לדאבוננו ידוע שאפילו אחר כל חקירות בית דין, עם כל זאת ענין הגירות בזמננו, הויא מפני חשקת שכם".

יב – הרב אברהם אריה לייב רוזן – תרל-תשיב

הרב אברהם אריה לייב רוזן (תר"ל-תשי"ב, 1870-1951), נולד ביאגיילניצה שבמחוז טרנופול בגליציה המזרחית, למשפחה מחסידי צ'ורטקוב הסמוכה. בתרס"א (1901) נבחר לרב בקהילה החסידית בבוהוש, ולאחר מכן כיהן כרב ואב"ד בקהילות מוינשט ופלטיצ'ן. בעקבות הרדיפות בתש"א (1941), עבר לבוקרשט ושימש כרב בית כנסת, ובה נפטר. נודע גם כדרשן להמונים. הרב רוזן הדפיס את ספריו 'שאגת אריה – באר אברהם' לפני מלחמת העולם הראשונה. שאר כתביו, כולל שו"ת 'איתן אריה', הוצאו לאור במוסד הרב קוק בירושלים על ידי חתנו, הרב הראשי של סקוטלנד, הרב זאב וולף גוטליב. בנו הצעיר ותלמידו, דוד משה רוזן, כיהן בשנים תש"ח-תשנ"ד (1948-1994) כרבה הראשי של יהדות רומניה.

עמדתו

בשו"ת איתן אריה סט, משנת תרצ"ד, נשאל הרב רוזן על ידי הרב שמואל זאב קליינמן, ששימש כשוחט בעיר מוינעשט (שם הרב רוזן כיהן לפני כן כרב): "באחד שחשקה נפשו בנכרית, ודר עמה כמה שנים והוליד ב' בנות ובן א' והמה קטנים, והאב המיר דתו רחמנא ליצלן לדת של אדווענטיסטים (נוצרים שומרי שבת). ועתה רוצה לעשות תשובה, ואשתו רצונה להתגייר עם כל ג' ילדיהם, ושואל רום מעלתו מה דינם". בתשובתו רק הפנה לעיין בשו"ע הלכות גרים בסדר הגיור, ועסק בדיני הטבילה, חודשי הבחנה ודרך כתיבת הכתובה, ולא עסק כלל בשאלת קיום המצוות ובאיסור 'נטען'. לגבי תשובת המומר, כתב שאין להכביד עליו, "שנראין הדברים שאם יכבידו עליו יותר מדי – מאן יימר דציית. ולגייר כל בני ביתו הוא נסיון גדול, ובכגון דא החכם עיניו בראשו, ואין לו אלא מה שעיניו רואות". וסיפר שאף בעבר, לגבי חייל שנלקח לצבא למשך שנים רבות ורצה לחזור, הורה הרבי מצורטקוב שלא להכביד עליו בתיקוני תשובה, רק שישמור התורה מכאן ואילך.

במצב של המומר בימי הרב רוזן, כאשר החילון כבר היכה בקהילות, עולה שאם לא עסק בקיום המצוות ולא דרש לוודא שיקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, משמע שהסכים לגייר מי שישמור מצוות ברמה של 'זהות יהודית' בלבד.

על מצב הדת בסביבתו

על מצב היהדות באותה תקופה באזור, ניתן ללמוד מדרשותיו של הרב השואל – הרב שמואל זאב קליינמן. בספר דרשותיו 'הוד שמואל', התאונן על המצב הרוחני של דור הבנים שאינם מתחנכים לשמירת המצוות: "אם היו לנו בנים מגודלים על התורה ועל העבודה, או על כל פנים מצות שבת ויום טוב, תפלין וכשרות וכו' – היה מגין לנו זכותם… ועל כן אהובי, נשמע לקול השופר שאומר: עורו ישנים מתרדמתכם, ונקבל עלינו לשוב בתשובה שלמה" (עמ' כו). "ואם כן, במה אנו יכולים לעמוד לפני כסא שופט הארץ? במאמרינו ובדיבורנו שדברנו בבית הכנסת בשעת התפילה? או במעשינו שהלכנו לבתי טיאטראות? ושאכלנו ח"ו נבלות וטריפות? ושהלכנו פרועי ראש, אנשים וכן נשים? ושהלכנו בעגלות עם הילדים בשבת קודש?" (עמ' לב). "לא כן אנו מחללים שבת בכל השנה, וכעת השבת הוא השופט, ובודאי מקטרג עלינו ח"ו" (עמ' נ).

וכן עולה מדברי הרב בצלאל זאב שפרן (תרכ"ז-תר"צ), שמצב הדת באותה תקופה בעיר מוינשט היה ירוד מאד, שכתב בשו"ת הרב"ז או"ח מח, שהיה שם בית ספר לבנות מחוץ לעיר, ולמדו גם בשבת, ומינו להן מורה רווק שמוחזק לחלל שבת בפרהסיה, ויהודי צדיק אחד שאל האם לצאת במחאה גלויה על כך. בתוך תשובתו הרב שפרן מתאבל על מוינשט, העיר שבעבר "היתה לתל תלפיות, שממנה יצא תורה ונתגדלו מורי הוראות. ועתה בעוונותינו הרבים ירדה פלאות", וחיזק את תמימי הדרך המחנכים את ילדיהם בדרך התורה.

יג – הרב אליהו מרדכי הלוי ולקובסקי – תרלג-תשכב

הרב אליהו מרדכי הלוי ולקובסקי (תרל"ג-תשכ"ב, 1873-1962), נולד בעיירה בין מינסק לוילנה. אביו היה מגיד מישרים מחוג הפרושים תלמידי הגר"א. למד בישיבת סלבודקה, וכן למד אצל גדולי המוסר והחפץ חיים. כיהן כרב בקהילות בליטא. בעקבות מלחמת העולם הראשונה הגיע לפודולסק הסמוכה למוסקבה, שם פעל לשמירת היהדות למרות אימת המשטר הקומוניסטי. בתרצ"ד (1934) עלה לירושלים, בתרצ"ו (1936) נבחר למועצת הרבנות הראשית. כיהן כדיין בבית הדין בירושלים ובהמשך בבית הדין הרבני הגדול, וכן כיהן כרב קהילה בירושלים.

כתב את סדרת הספרים 'מערכת התלמוד והפוסקים', שמגמתה כתיבת ההלכה בצמוד לגמרא עם ביאור דעות הראשונים והאחרונים. בכך הקדים את יוזמת 'הלכה ברורה' של מרן הרב קוק. עוד בהיותו בחוץ לארץ היה מקושר לרב קוק ושלח אליו בשנת תרע"ד (1914) את 'מערכת התלמוד והפוסקים', ולקראת עלייתו ארצה לארץ סיכמו השניים על שיתוף פעולה, שלא יצא לפועל בעקבות פטירת מרן הרב. הספיק לכתוב על יותר מעשר מסכתות. כתב ספרים רבים נוספים, כגון 'תורת מעשה בראשית', שבו ביאר את מעשה בראשית באופן שמיישב את התורה, המדע והקבלה. לספרו צורפו הערות הרב קוק. וכן ספר 'על הגאולה והתמורה'. דבריו על הגיור מובאים בכתב העת 'תבונה' א, עמ' קו-קח.

נהג לגייר למרות שלא מקיימים אורח חיים דתי והצעתו להטביל לשם עבדות

מאמרו מוקדש לשאלת גיור נוכרים שבזוגיות עם יהודים. בתחילה כתב: "והנה בנוגע לחשש גרות איש לשם אשה ואשה לשם איש [שאמנם זו היתה הסבה כמעט בכל הגרות שהיו אצלנו בשבתנו במוסקבה בנסיון יום יום], אין זה חשש בעצם הגרות, אלא זה רק דין על בית דין שלא יקבלו גרים כאלה, אבל בעצם הגרות כולם גרים גרורים הם…". והרי זה כמו הדין שאין לקבל גוי שמסרב לקבל דבר אחד, "שאין זה תנאי בעצם הגירות, אלא דין לבית דין שלא יקבלו, ואם עברו הדיוטות על זה וקבלו – הרי הוא גר גמור". הבעיה היא "שעצם הגרות תלויה בספק גדול, מפני חסרון קבלת המצות. מכיון שאנחנו, זאת אומרת הבית דין שמקבלים אותם, יודעים ברור שאין בדעתם כלל לשמור את המצות, כי הצד השני, הגבר או האשה, שמביאים אותם להתגייר, אינם שייכים כלל לשמירת הדת, אלא מביאים לגייר בשביל רצון הורים או סיבה אחרת. אם כן, מה שמלמדים אותם לומר לפני הרב שמקבלים מצות – אין בזה קבלת מצות, כיון שברור אצלנו שאינם מקבלים".

בפועל, ברור מדברי הרב ולקובסקי שבשבתו במוסקבה גייר גרים כאלו, וכך היה המנהג הרווח, אלא שהעיר שיש בזה בעיה, כי מדובר ב"חשש בעצם הגרות, ואפילו בדיעבד. ואם אנו מחזיקים את האשה ליהודית, ועל פי דין תורה היא גויה ובניה גוים, ואנו מחזיקים אותם ליהודים – אין קץ לבלבולים הגדולים של דורות".

בתחילה רצה להביא סיוע לגיורים אלו מהרמב"ם ומקורות נוספים, מהם עולה שקבלת המצוות "אינה תנאי בעצם הגרות", אלא זהו רק דין לכתחילה. אולם כנגד זה הביא מקור אחר ברמב"ם, ממנו עולה שקבלת המצוות מעכבת. לכן הציע להטביל את בן הזוג הנוכרי לשם עבדות, ואחר כך לשחררו, ובכך אין צורך בקבלת מצוות שלמה. "אבל אם נטבילו מקודם לשם עבדות ואחר כך לשם יהדות", נרוויח פעמיים: ראשית – גיורו נעשה בשחרור ואינו לשם אישות. שנית – במקרה כזה של טבילה לעבדות, די שיאמר בפיו שהוא מקבל מצוות, ואין צורך בקבלה כנה. ואף שנפסק בשו"ע רסז, ה: "אם מל את עבדו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות – לא עשה כלום", כבר ביאר הש"ך (שם יא) "שיש פוסקים דהוי טבילה, ועיין שם ברמ"א". "מכל מקום אפשר שבנידון דידן הכל יודו שמכלל 'בעל כרחו' יצא, אף שאנו יודעים שמקבל מצות רק לרמות אותנו, אבל אין זה בעל כרחו. ויכולים אנו אחר כך לכופו לקיים המצות, שסוף סוף עבד הוא. וכשישתחרר אחר כך, אין צריך לקבל מצות (שם סעיף ז)". כלומר, ב'קבלת מצוות' של עבד אין צורך ברצון, שכן האדון יכול לכופו.

עוד סיפר: "כשהצעתי הדבר בבואי לכאן [זה כחמש שנים] באחת מדרשותי בבית הכנסת 'מרכז הרב', התנגד אחד מטעם ביטול העשה ד'לעולם בהם תעבודו'". והשיב הרב ולקובסקי על פי התוס' גיטין לח, א, 'כל', שאם האדון ציווה ליורשיו שלא ישתעבדו בשפחתו – יכולים לשחררה, "כיון דאין היורשין רשאין להשתעבד בה… לא קרינן בה 'לעולם בהם תעבודו', ומשום נתינת גט לחודיה ליכא איסור עשה, כל שכן בנידון דידן, שאין שייך כלל להשתעבד בהם". משמע שכוונתו, שהואיל ומראש נכנסו לעבדות על דעת שלא יישארו בה לעולם, מותר לשחררם.

נהג לגייר כדי להציל מהתבוללות, אבל הסתפק

לסיכום, עמדת הרב ולקובסקי היא שכאשר הגר אינו מתכוון כלל לשמור מצוות, גיורו מסופק. למרות זאת, בפועל גייר גרים כאלה כדי להציל מהתבוללות. אולם כדי לפתור את הספק הציע לקבלם כעבדים, ובכך די בקבלת מצוות בפה, ואחר כך ישחררו אותם ויהפכו ליהודים.

נראה שהספק לדעתו הוא כאשר בית הדין "יודעים ברור שאין בדעתם כלל לשמור את המצות, כי הצד השני, הגבר או האשה, שמביאים אותם להתגייר, אינם שייכים כלל לשמירת הדת, אלא מביאים לגייר בשביל רצון הורים או סיבה אחרת". וכן "כשאין שומרים דת כלל, וקבלתם היא רק לפנים, ואנן סהדי שאין מקבלים". אבל אם מסתבר שיקיימו קצת מצוות, כבעלי 'זהות יהודית' וקל וחומר כמסורתיים – כבר אין ספק על הגיור, שכן יש 'קבלת רצון' לקיים מצוות. ואולי זו הסיבה שגייר במוסקבה, כיוון שבפועל, בכל בקשת גיור נטה לדון לכף זכות שהמתגיירים מתכוונים לקיים קצת מצוות. אלא שהואיל ואחר הכל רואים שאינם מקיימים כלל, התעורר הספק והצורך בהעלאת הצעתו.

יד – הרב אברהם נתן אלברג – תרמא-תש

הרב אברהם נתן אלברג (תרמ"א-ת"ש, 1881-1940), נולד בזגירז' שבפולין, לרב יחיאל מיכל אלברג, שכיהן כרב העיר. נשא לאשה את חוה-ליבה, בתו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון, רבה של פלונסק ומחבר ספרים רבים (לימים אב"ד בוורשה). החל מתרס"ג (1903), בהיותו כבן 22 החל לשמש כאב"ד בזגירז'. בשלהי תרפ"ה (1926) התמנה לאב"ד סאנוק במרכז פולין. לאחר מכן נתמנה כאב"ד העיר בלאשקי. בשנותיו האחרונות עסק בקבלה. בעת שהרשעים עמדו להוציאו להורג בשואה אמר וידוי ונפטר תוך כדי אמירתו. היה חבר 'אגודת הרבנים' בפולין, ופרסם מאמרים בכתבי עת תורניים, ההדיר כמה ספרים וחיבר את שו"ת 'בית נאמן', 'קווי אור', ועוד. קירב גם את צעירי עירו שנטו לתנועה הציונית. היה בקשר עם רבנים רבים, ומהם: הרב דייטש, הרב מאיר אריק, הרב יעקב שור, בעל 'דבר אברהם', הרב וינקלר ועוד. כיבד מאד את הראי"ה קוק (אגרות לראי"ה, סי' קפ). הסופר יהודה אלברג היה בנו.

מצווה גדולה לגייר נוכרייה שבזוגיות עם יהודי

בשו"ת בית נאמן, קונטרס בנין ירושלים א', כתב תשובה לגיסו שהתגורר בדרום אפריקה, והיה רב ומורה בעיר במיוזנברג (פרוור של קייפטאון), ובוחן באוניברסיטה בקייפטאון. אודות: "אדם מישראל שהיה בעוונותינו הרבים נשוי נכרית על פי נימוסי המדינה זה כמה שנים, ובאו האיש והאשה לפני הבית דין, שברצון האשה להתגייר ולקבל עליהם שיתנהגו מאז והלאה כדת ישראל. והורה כבודו להתיר אחר החקירה אם הבעל איננו כהן, אחר הפרשת ג' חדשי הבחנה וגירות כדין תורה על פי בית דין ביום, ולהודיע לה מקצת מצות קלות וחמורות, ושיקבלו עליהם לעזוב דרך רשע ולהתנהג בדת יהודית ככל משפטה ומצותה". וכתב לו הרב אלברג: "הנה לענ"ד טב הורה כדעת תורה".

וביאר שאין בכך איסור 'נטען' לרש"י, הואיל והדבר מפורסם שחטאו, וגם לרשב"א, "כיוון שהם כבר נשואים על פי נימוסי המדינה ולא יעזבנה גם אם לא תתגייר, אם כן בודאי הגירות היא לשם שמיים". וכתב שכן פסק רש"ק על פי מהרי"ק, וכן מהרש"ם. והאריך בביאור סוגיית 'נטען', ובמיוחד בדברי התוספתא ובדעת הרשב"א.

"לפי זה, אחר שהסרנו כל החששות בזה, נלפע"ד דלא לבד שכבודו לא עשה שום מכשול בזה, אלא עוד מצוה רבה וגדולה, אחר שכבר היו נשואים על פי נימוסי המדינה, ואם כן היה עובר בכל עת ובכל שעה על איסור תורה, וכמבואר ברמב"ם פרק יב מהלכות איסורי ביאה ה"א, דלוקה על זה מהתורה משום לאו ד'לא תתחתן בם', ומקורו מע"ז [דף לו ע"ב], ובאה"ע סימן ט"ז ס"א. והשתא, לפי המבואר במשנה למלך פ"א מהל' כלאים ובפרי מגדים או"ח סי' תמ"ד, דהיכי שבידו למנוע חבירו מאיסור ואינו מונע, דעובר אלאו דלפני עור לא תתן מכשול, אם כן בנידון דידן דעובר על כל ביאה וביאה שיש בזה צד חומר עוד מאיסור כרת, כמו שכתב הר"ן ביומא [דפ"ג] בשם הראב"ד, דעדיף לשחוט בשבת עבור חולה שיש בו סכנה מלהאכילו נבלה, דרבוי הכמות מכריע האיכות, ואם כן יש בזה חיוב ומצוה להביאה לדת יהודית, אם יקבלו עליהם לקיים דת תורה ככל משפטה וחוקתה. ועל כן יפה הורה מעלתו כדעת תורה בלי שום חשש ופקפוק כלל". ובתשובתו הביא מקורות לכך שאם האשה זקנה או מעוברת אינה צריכה ג' חודשי הבחנה.

עמדתו – מצווה לגייר על סמך התחייבות לשמור מצוות

עמדתו של הרב אלברג, שמצווה לגייר כדי להציל מאיסורים והתבוללות, והימנעות מהגיור אסורה משום 'לפני עיוור'. אלא שהגיור מצריך התחייבות לשמור מצוות, "אם יקבלו עליהם לקיים דת תורה ככל משפטה וחוקתה". לכאורה משמע שהסכים לגיירה רק אם בית הדין יעריך שתקיים אורח חיים דתי. אולם יש לדחות, שהואיל והרב אלברג כתב שמצווה לגיירה כדי למנוע התבוללות, בלא להורות לבית הדין לוודא היטב שהיא אכן מתכוונת לקיים אורח חיים דתי, מובן שכוונתו לגיירה על סמך ההערכה שתקיים מצוות לכל היותר כבעלת אורח חיים מסורתי. שכן לפי מצב הקהילה היהודית בדרום אפריקה, בה רוב היהודים לא שמרו שבת ונידה, והילדים למדו בבתי ספר נוכרים, קשה מאד להאמין שהגיורת תקיים אורח חיים דתי (ראו לעיל יט, י, על המצב הדתי החלש בדרום אפריקה).[6]

וכך משמע מלשון הרב אלברג, שהקובע הוא מה שתאמר בשעת הגיור, אבל אין מדקדקים לברר מה בליבה, וכפי שכתב: "אם יקבלו עליהם לקיים דת תורה ככל משפטה וחוקתה". כך גם בלשון גיסו השואל: "שיקבלו עליהם לעזוב דרך רשע ולהתנהג בדת יהודית ככל משפטה ומצותה". כלומר ההתחייבות העקרונית היא לכל מצוות התורה, אולם בפועל לקיום מצוות כמסורתיים ואולי אפילו כבעלי 'זהות יהודית' בלבד. שכן עבור המתגייר שהגיע מדת אחרת, וכן עבור יהודי מתבולל, מדובר במצוות רבות בעלות משמעות, עד שניתן לקרוא לכך "דת יהודית ככל משפטה ומצותה".

מילה וגיור לבן יהודי ונוכרית

באותו סימן באות ג, השיב לשאלתו השנייה של גיסו בעניין מילה לבן יהודי ונוכרית, וכתב שאף שמשמע מהירושלמי ומלשון השו"ע שמותר למול אותו, "אבל ראיתי בספר כורת הברית שחוכך בזה להחמיר, כדי שלא יטעו שישראל הוא, ובאמת צריך גירות אחר כך לכשיגדיל". אולם "כל זה היכי שלא נימול לשם גירות, אבל בנימול לשם גירות… ממילא אזדא לה האי חששא. וכן פסק בשו"ת מהר"ם שי"ק חיו"ד סי' רמ"ח".

בהמשך דבריו נטה לומר שבמקרה שיש אומרים שהגיור מדרבנן, כגון שבא מעצמו להתגייר ללא הוריו, עדיף שימתין עד שיגדיל, כי יש אומרים שאם מל בעודו קטן וגיורו רק מדרבנן – שוב לא יוכל אחר כך להתגייר גיור מלא מהתורה.

טו – הרב דוד שפרבר – תרלז-תשכב

הרב דוד שפרבר (תרל"ז-תשכ"ב, 1877-1962), נולד בזולוטוב שבגליציה, סמוך לרומניה. למד אצל הרב מאיר אריק ונקשר לאדמו"ר מקוסוב. בשנת תרפ"ג (1922) התמנה במקום חמיו לרבה של פוליין-ריסקווה ברומניה, ובתרפ"ו (1926) התמנה לאב"ד של בראשוב בטרנסליבניה. בשואה פעל למען יהודי רומניה ואירופה בכלל. בתש"י (1950) עלה לירושלים, הצטרף ל'מועצת גדולי התורה' של 'אגודת ישראל', ונמנה עם מייסדי החינוך העצמאי. תמך בהפרדת הקהילות.

עמדתו לגייר נשים נוכריות בלא להתנות שיקיימו אורח חיים דתי

בספרו אפרקסתא דעניא ח"ג יו"ד קצ, נשאל על יהודי שבא עם אשה נוכרייה שרוצה להתגייר ולהינשא לו, ומוכנה לקבל על עצמה להתנהג "במנהגי נשי ישראל הכשרות", וגם הוא מקבל לתקן מעשיו. אחר שהאריך בצדדי האיסור לגייר לשם אישות ודין 'נטען', הסיק שאין לגיירה כי כל כוונתה לשם אישות. ואף אם בית דין הדיוטות יגייר אותה, יהיו אסורים בנישואים מצד 'נטען'.

אולם לאחר מכן בסימן קצא, המשיך לדון בשאלה, וחזר להורות לגיירה. וזאת על פי תשובת רש"ק (טוטו"ד קמא רל), שהורה לגייר נוכרייה לאחר שהיתה בקשר עם חייל, "מטעם דאם לא נתיר לו – יחזור עמה לדתה. ומדבא עמה להתגייר – מוכח דכונתה לשם שמים". וכן כאן בשאלה, "פשיטא דמי שנותן עיניו באשה נכרית, לאו מכת היראים הוא, ובודאי הוא מקלי הדעת, ולא פעם ולא שתיים התרפק עליה. וקלי דעת כאלו, רחמנא ליצלן, הנקל לו להיות בוגד גם בדתו ובעמו בהיותו שוגה בזרה, דמי מעכב על ידו? כל שכן בשאינו צריך לאביו זה עידן ועדנים. ומכל שכן במדינה שכבר שכיח רחמנא ליצלן בוגדים ופוחזים כאלה, וקרוב לודאי שגם הערלת הזאת בטוחה בו שלא יעזבנה בכל גווני, בין על ידי המרה או כדומה, דשכיחא בעוונותינו הרבים במחוזות אלו. ויש לומר דמדבאה לבית דין להתגייר, שמע מינה דיש לה נטייה לבבית לדת ישראל". ראוי לשים לב שמדובר ב"נטייה לבבית לדת ישראל", אבל מתיאור מצבם מובן שהסיכוי שיקיימו אורח חיים דתי נמוך מאד, ואדרבה, שיקול זה היה מהסיבות להקל לגיירם.

והמשיך להסתמך על רש"ק, שעל מנת שלא יצא לתרבות רעה, התיר להשיא יהודי לבת זוגו הנוכרית למרות איסור 'נטען', מה עוד שאולי במקרה הנידון לא ריננו ואין איסור 'נטען'. והביא שכן כתב בשו"ת יד יצחק ח"ב רנו, א, שנוהגים לגייר במקרים כאלה. וכן כתב בתשורת ש"י (תניינא ג). ועוד הוסיף, שאפשר אולי להביא סיוע לכך מהמגיד משנה (איסו"ב יג, יד), שעולה ממנו שמותר להדיוטות לגייר לשם אישות, וכיוון שכיום כל הדיינים אינם סמוכים אלא הדיוטות, "שרי לן לקבל גרים כאלו". ואחר שהאריך בדיון, סיכם: "ויהיה איך שיהיה, על כל פנים חזינן דהכי נהיגי עלמא, לקבל אפילו בכהאי גוונא. ועל כרחך צריך לומר דסמכינן על מה שכתב הבית יוסף דהכל לפי ראות עיני הבית דין".

וכן כתב מאוחר יותר בשנת תש"ט בח"ג יו"ד קפט, שאין רוח חכמים נוחה מגיור נשים לשם אישות, "לפי המצב היום בעוונותינו הרבים, כבר עבידנא גם אנא עובדא לקבל גרים כגון אלו, ויש לי על מה לסמוך כמו שכבר ביארתי בסיעתא דשמיא בתשובה, אבל מרובם לא היה לי קורת רוח. אכן, נפשי יודעת שלטובה נתכוונתי, למעט את התיפלה ושלא יתערבו זרע נכרים במשפחות בני ישראל".

על ערך הגיור

בסוף תשובתו הביא מדברי חכמים על מעלתם של מגיירי הגרים. בראשית רבה (פד, ב): "אם מתכנסין כל באי עולם לבראות אפילו יתוש אחד – אינם יכולים, ואת אומר: ואת הנפש אשר עשו? אלא אלו הגרים כו'. ולמה אמר 'עשו' ולא אמר 'גיירו'? ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגר – כאלו בראו כו'… אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים… שהיה אברהם מכניסן לתוך ביתו, ומאכילן ומשקן ומקרבן ומכניסן תחת כנפי השכינה". לא זו בלבד, אלא שמבואר במדרש שגם יצחק ויעקב גיירו גרים: "הרי דאבותינו הקדושים כולם היתה מלאכתם מלאכת הקדש, להכניס גרים תחת כנפי השכינה, ואף על פי שלא מצינו לאותם הנפשות שום זכר למו, ורק בשבעים נפש שלו ירד יעקב למצרים, מכל מקום הם עשו את שלהם". ועוד למדנו מהמדרש שם, "דבחר יעקב לשבת בתוך גיורי אביו [דמשמע משם שהיו מושבות שלמות מגרים שגיירם אביו], הרי דכל ישעו וחפצו היה בזה. וגם יש לומר דבחר מושב הגרים למכון שבתו, בתקותו שגדול כח הזכות הזה להיות לו למגן ולמחסה נגד עשו". "ועוד יש ללמוד מדרך הקודש של אברהם אבינו עליו השלום, שהיה מכניסן לביתו ומאכילן כו', ואחר כך מכניסן תחת כנפי השכינה, דיש לעשות כן כדי למשוך לבם על ידי הנאות גשמיות ועל ידי דבורים טובים, כדי לחבב עליהם את הדת הקדוש". ועוד הביא מהזוהר (בשלח, הובא בספר חוזה דוד תהלים ג' 'ובזה נבין'), שבית המקדש נקרא הר, "להורות שכשם שההר הפקר לכל, וכולם נכנסים בו, כך ישראל הם הפקר לקבץ לכל הבאים להתגייר". כיוצא בזה במכילתא יתרו: "נִתנה תורה במדבר, בפרהסיא, במקום הפקר. שאילו נתנה בארץ ישראל, היו אומרים לאומות העולם: אין להם חלק בה, לפיכך נתנה במדבר כו', וכל הרוצה לקבל יבוא ויקבל". ו"בזה התנצל דוד את עצמו על שנשא יפת תואר, כדי לקרבה לשכינה, אף על פי דידע למידרש סמיכת פרשת יפת תואר לבן סורר ומורה, ושמחמת זה נולד אבשלום, והיה לבו בטוח שלא יחשב ה' לו עוון".

עוד הביא מספר 'חוזה דוד' (תהלים ד), על ציפיית יעקב שמצאצאי עשיו יבואו ויתגיירו, וזו משמעות הפסוק: "והביאו בניך בחוצן". וכן בתנא דבי אליהו רבה כט: "שלש מדות בגרים: יש גר כאברהם אבינו, ויש גר נמשל כחמור, ויש גר כעכו"ם לכל דבר… וכיצד יש גר שהוא נמשל כחמור (חמור בן שכם)? כגון שהוא הולך לישא אשה מישראל, ואומרים לו: אין אנו מקבלין אותך עד שתתגייר, אמר בלבו: אכוף את עצמו ואתגייר. ואם לבסוף חוזר לסורו – באין עליו יסורין לטובתו ולהצילו. ומיד שהוא עושה תשובה, אמר הקב"ה: כשם שהוא בקש מכם מנוחה, כך תנו לו מנוחה, שנאמר: 'וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים'. ופירשו (ישועות יעקב), שלא תלחצנו מליתן לו אשה שהוא מתאוה לה ונתגייר בעבורה".

עמדתו שיש לגייר את בן הנוכרית, ויש להשתדל שאמו תתגייר לפניו או בהקדם האפשרי

בשו"ת אפרקסתא דעניא ח"ג יו"ד קפט, מובאת שאלה מאולמני שברומניה, משנת תש"ט, אודות גיור בן הנוכרית וקריאת שמו על שם סבו מצד אביו, והאֵם רוצה אף היא להתגייר, אך "ממתנת על רשיון הפדרציא על זה".

הרב שפרבר השיב ש"יותר נכון שמקודם תתגייר אמו בקבלת גירות וטבילה, כמבואר בשו"ע יו"ד… ואחר כך היא תביא את פרי בטנה לפני הבית דין ותבקש שיגיירוהו, ואז ימול אותו. וקודם המילה תתחייב היא את עצמה, וגם אביו הטבעי, אשר מיד שיתרפא הילד – יביאוהו לבית דין לטובלו, ובית דין של ג' יהיו בשעת הטבילה, והמטביל יברך 'על טבילת גרים'. ונכון הדבר שכתב כבוד תורתו נ"י, שהאב וגם האם יתחייבו עצמם להדריכו על פי דת של תורה, וכל שכן כשרוצה האיש לקרוא שמו של אביו עליו השלום על הילד הזה, בודאי יעשה עם הילד כדת של תורה לפייס בזו קצת את נשמת אביו בהכניסו את הילד – שהורתו ולידתו שלא בקדושה, ונחשב אחר אמו – תחת כנפי השכינה, כשיגדלוהו על אמונת אבותיו נוחם עדן".

בהמשך התשובה ביאר שאין להימנע מלברך על המילה בשל החשש שהילד ימחה כשיגדל, שכבר כתב החת"ס (יו"ד רנג) שאין חוששים לכך, ובפרט אם מתגייר עם אבותיו, שאז לשיטת החת"ס אינו יכול למחות.

עוד כתב, ש"אם מורא יעלה על ראשו (יפחד) להטביל את האם בלי רשיון, על כל פנים תקבל על עצמה ותתחייב להתגייר ולהביא הילד לטבילה. מכל מקום, אחרי שכבר הוסכם לקבלה בגירות, מהראוי מאוד להתאמץ שיהיה במוקדם, כי עד מתי יהיה בועל ארמית רחמנא ליצלן".

לסיכום, עמדתו של הרב שפרבר היא שיש לגייר את הנשים הנוכריות לשם 'זהות יהודית' כדי להציל את בני הזוג היהודים אותם כינה "בוגדים ופוחזים" מהתבוללות. והוסיף, שכך הוא מנהג הרבנים וכך נהג בעצמו למרות אכזבתו מרוב הגרים. וכן התיר לגייר קטנים, ונכון לגייר קודם את האם.

טז – הרב צבי גוטמן – תרנד-תשלג

הרב צבי הירש גוטמן (תרנ"ד-תשל"ג, 1893-1973), נולד בבוהוש שבמולדובה, מצאצאי הבעל שם טוב. גדל בבוהוש באווירה חסידית ולמד בישיבת 'בית ישראל' בחצר האדמו"ר מבוהוש. בגיל 17 נסמך לרבנות, ובגיל 19 החל לכהן כרב ביישוב הקטן קודאישטי, והקים בו ישיבה. בתר"פ (1920) עבר לבוקרשט בירת רומניה, שהתרחבה לאחר מלחמת העולם הראשונה. שם לימד תורה וכיהן כרב בית המדרש הישן וחבר בית הדין, ונבחר למועצת רבני רומניה. ייסד תלמוד תורה ו'חברה ש"ס'. באותה עת התגוררו בבוקרשט כמאה אלף יהודים. נודע במציאת פתרונות הלכתיים לעגונות. היה פעיל ציוני מרכזי, יו"ר 'המזרחי' בבוקרשט, וחבר הוועד הפועל של התנועה הציונית ברומניה. ניצל בנס בשואה, שניים מבניו נהרגו בפרעות בוקרשט. גם לאחר השואה המשיך בתפקידיו, ורק בתשכ"א (1961) הורשה לעלות עם משפחתו לתל אביב, בה הקים מרכז קהילתי של יוצאי רומניה, כולל בית כנסת לזכרם של שני בניו. בנו, הרב אפרים גוטמן, המשיך בדרכו כרב. בן אחר שימש כסמנכ"ל התעשייה האווירית.

עמדתו לגייר

בספרו ארץ הצבי עמ' תעד, מתשי"ד, השיב בעניין גיור נוכרייה שחיה עם יהודי. בדבריו דן ביחס לגירות באופן כללי, וכתב שחכמים הכירו את הבעייתיות שבקבלת גרים, ולכן הקשו מעט את אופן קבלתם, "ובפרט בגירי 'עריות' שבזמן הזה", שהיא מתגיירת לשם אישות ויש גם איסור נטען. "אולם אחר כל הדברים האלה, חשו הראשונים ז"ל, שהיו כמלאכים, וחזו בעיני הבדולח שלהם כי יבואו ימים ורועי העם יוכרחו להמתיק את הדין", ונתנו לבית הדין הסמכות להחליט, וכפי שכתב הבית יוסף. וסיים "ניתן לנו רשות לראות ולהתבונן בהענין לכל צדדיו, ולהכריע כפי ראותינו והבנתנו". דן מעט באיסור נטען ובגיור לשם אישות, וכתב ש"בכל אופן שנתגיירו – הרי הם גרים גמורים". אך כתב שעדיין אין בכך להתיר גיור לכתחילה, אלא שאם דברי השואל נכונים, שהאשה "תקבל על עצמה דת תורתנו הקדושה, אזי תקיים עיקרי המצוות" – הרי זה הפירוש של ראות עיני בית הדין ואפשר לגיירה לכתחילה. המשיך שאף מצווה לגיירה, כדברי הראשונים שכתבו כך ביחס לנטען על הפנויה, "גם כאן אדרבא, מכיון שידוע לבריות שהם דרים ביחד, ממילא יותר נכון שישאנה בהיתר ויכנוס לכתחילה". והצריך הפרשת שלושה חודשי הבחנה. לסיום כתב שהמתגיירת תכתוב מכתב לרב המקום ש"רצונה להתאחד עם בני דת משה להיות ישראלית גמורה לכל; וכן אמיתו של דבר, כי היא דרה יחד עם איש יהודי".

הרי שלדעתו על מצב שלא שומרים את 'עיקרי המצוות' נאמר בגמרא שהגיור תקף בדיעבד, אבל לכתחילה אין לגייר. ובמקרה המדובר, שבית הדין העריך שהגיורת "תקיים עיקרי המצוות", יש לגיירה לכתחילה, ועל כגון זה אמרו: הכל לפי ראות עיני הדיין. ונראה ש'עיקרי המצוות', אין הכוונה לשמירת אורח חיים דתי, אלא אורח חיים מסורתי או אף של 'זהות יהודית'. שכן מדובר ביהודי שאינו שומר אורח חיים דתי אלא חי עם נוכרייה בחטא, וכל דרישת הרב גוטמן ממנה שתכתוב ש"רצונה להתאחד עם בני דת משה, להיות ישראלית גמורה לכל". וכתב שיש להאמין לה בזה, "כי היא דרה יחד עם איש יהודי".

גיורים אחר השואה במחנות העקורים

יז – הרב יצחק הוברמן – תרנו-תשלז

הרב יצחק הכהן הוברמן (תרנ"ו-תשל"ז, 1896-1977), נולד בבילגוריי שבפולין. למד אצל ה'שם משמואל' מסוכטשוב, ה'אמרי אמת' מגור, ועוד רבנים, בהם גם ליטאים. בשואה הוגלה לסיביר והועסק בחטיבת עצים. לאחר המלחמה עבר לווצלר שבמערב גרמניה ושם כיהן ברבנות. בתש"י (1950) עלה לארץ והתיישב ברעננה ושימש כרב מקומי. לימים התפרסם כמקובל, בעל תפילה ואיש מופת. היה קשור לכלל הציבור, חילוניים כדתיים. כתב בכל מקצועות התורה, ומדבריו יצאו לאור ספרי 'בן לאשרי', ולאחרונה ספר 'שו"ת בן לאשרי' שמקבץ את כתביו בהלכה ובאגדה.

שאלתו ונטייתו לקולא

בשמשו כרב במחנה עקורים בסיום מלחמת העולם השנייה, נפגש הרב הוברמן עם נשים נוכריות שהתקשרו ליהודים וביקשו להתגייר, ופנה להתייעץ בזה עם רבנים נוספים. הרב נפתלי הניג שלח לו את תשובתו להחמיר (עמדתו תובא לקמן). בתגובה המובאת בשו"ת בן לאשרי סא, הרב הוברמן הודה לו שהזדרז להשיב, אולם כיוון ששמע שיש בידי הרב הניג תשובה "ארוכה של הרה"ג דהיידנהיים", הרב שיף, שהיקל בזה, ביקש לקבלה. שכן לדעת הרב הוברמן "אין אנו צריכים לדון על הנשים המתגיירות, שאולי המה בפשטות ירצו להתנהג בדיני ישראל. אבל מה נעשה לבעליהן הפוקרי ישראל, שבשאט נפש מבזים כל הקדוש, וכשיגדלו הבנים יתנו להם חינוך חפשי שגרוע מגוי כידוע, ומה לנו להכניסם בחובת ישראל שאחר כך על ידי חינוך אבותם יבעטו בו?". כלומר ייתכן שרצון האשה להתגייר באמת, ומאידך הסיכוי שתשמור מצוות ותחנך את ילדיהם למצוות קלוש, שכן בעלה היהודי פוקר. לכן "לעניות דעתי הוא דבר אחראי, שצריך לדיין עליו בכובד ראש ובאסיפת חברים הגאונים הצדיקים דאגודת הרבנים, ואולי יאיר ה' עינינו למצוא רצונו יתברך. כי לפי המאורעות שבאו לפני, לבי אומר לי שהנשים הנכריות לפי התנהגותן, אף כי בעליהם חפשים וגם הלך רוחן, נראה שהם מניצוצות קדושות שנפלו בשביה בתוך אומות העולם, ואולי גלגול מומרים שמושכים עצמם לשרשם, כידוע ליודעי חן להמביטים בכתבי האריז"ל. אך דא עקא, שבעליהן אינם נוהגים כשורה ועל ידי זה יצמחו בנים כחשים, וצריך דיון על זה אם לגיירם".

הרב הניג השיב לו (תפארת נפתלי מועדים השמטות ד) שהכתיבה קשה עליו, ולכן קשה לו להעתיק את תשובתו של הרב שיף, אבל ממילא "אין נפקא מינה כל כך הפלפול, ותמצית הדברים להלכה הוא שאין לקבל שום גר וגיורת, רק אם ברור הדבר לפי ראות עיני המורה ששניהם יחדיו – שרוצים לישא זה את זה – יחזיקו בדת יהודית. ובפרט בשעת קבלת עול מצות יהיה אומדנא דמוכח שמקבלים באמת לקיים הכל ובאמונה שלמה, ובלאו הכי אין לקבל כלל".

אולם הרב הוברמן נטה לקולא, וביקש למצוא רבנים חברים שיתמכו בעמדתו, וכך כתב לרב שפלטר (בן לאשרי פה): "המחלה פגעה רחמנא ליצלן בכל המחנות, וישנם ב' מינים: א) שבי רוסיא שכבר נשתקעו, ויש להם כמה ילדים ואי אפשר להפרישם בשום אופן, גם אין להם אנה לפנות, כי בשובם לרוסיא אחת דתם לסיביר לעבודת הפרך. ב) ילידי פולין שנתחבאו אצל הנשים או אצל אבותם, ומחמת תודה בעד מסירת נפשם עבורו, הוכרח על פי דבריו לקחתה לאשה. והרבה שאמרו תיכף שבדעתם להתגייר, והמה בעל כורחינו מוטמעים בעניננו. ומה יהיה התכלית? האם לא היה יותר טוב לעשות פעם אחת גירות כללי, ולבטל חרפת הגוים הערלים מישראל? אך כשעיינתי היטב בדבר זה, רעיוני על משכבי סליקו, דהתינח אם היו בעליהם נוהגים על כל פנים בדת, ואיככה נוכל לגייר הערלית ולצותה על שמירת שבת קודש, ובעלה הישראל מלידה מעשן ציגארטין (סיגריות) בשבת קודש? ואיככה תשמור את עצמה בטומאה, אם בעלה כפרד, אין לו כי אם מיטה אחת? וכיוצא בזה. ולדאבונינו יתראה ח"ו כל הגירות כחוכא וטלולא. על כן אמרתי לבקשו להציע זה באגודת הרבנים ולעשות אסיפה מיוחדת, ולברר על ענינים הללו בכבוד ראש לגודל חשיבותם".

שאלת הרב הוברמן לרב שלמה דוד כהנא

כשנה לאחר מכן (ו' טבת תש"ט) שלח הרב הוברמן מכתב שאלה בעניין זה לרב שלמה דוד כהנא (בן לאשרי מז), אחד מגדולי רבני פולין, שבימי השואה עלה לירושלים. בשאלתו כתב שלאחר שהרבנים ממחנות העקורים הודיעו שלא יאפשרו עליה של גויים ממחנות הפליטים לארץ, רבים זועקים ומבקשים להתגייר. יש כאלה שהצילו יהודים בשואה, יש כאלה שהצילו יהודים ברוסיה, ויש כאלה שפרקו עול יהדות ולקחו להם נשים נכריות סתם, ומהם גם כאלה שלקחו גרמניות ("ששפכו דם אחינו בני ישראל הי"ד").

"באו וזעקו אלינו שרוצים להתגייר, הרבה בהם שבניהם [מנשיהם הראשונות הישראליות שנהרגו בעת זעם] עובדים בצבא הישראלי, ודורשים במפגיע להעלות אבותיהם (שנמצאים בזוגיות עם נוכריות). והנה יש בהם ג' כתות: א) שנתחבאו בבית האינו יהודי בעת זעם, ונשאו בתו כדי להציל נפשו, וגם בבואם לכאן רצו הנשים להתגייר, ונוהגים בהרבה דיני ישראל. וכשילדו בן, ולא הנחתי למולו, רצו לשחד את המוהל בסכום גדול שימול אותו. ב) שהיו ברוסיא במצב גשמי רעה: רעב, חולי ומאסר, ובהשתדלות הנשים או קרוביהם ניצולו, ובבואם כאן רצו באמת להתגייר. ג) שלקחום מפריקת עול היהדות, ויש שלקחו אשת איש ובני הגוי עם אמם, או שלקחו כאן אשכנזיות (גרמניות מבני העם) ששפכו דם אחינו בני ישראל הי"ד".

ואמנם "אמרו רבותינו ז"ל: רעה אחר רעה תבא למקבלי גרים, ואין מקבלים גרים לשלחן מלכים, וכמו כן איש בשביל אשה ולהיפך, כמבואר ביבמות [כד, ב]. מכל מקום בנידון דידן נראה לעניות דעתי דאותן הנזכרים באות א', הנה ידוע דאותן שנמצא אצלם בני ישראל היו בסכנת נפשות, נמצא שמסרה נפשה היא וכל משפחתה להצילו, וארך זה ג' וד' שנים. ומצינו ברחב שהחביאה המרגלים על איזה שעות, זכתה להתגייר אף שהיתה מז' אומות. וגם היא ידעה מגדולת בני ישראל, שאמרה [יהושע ב' ט'] כי נתן ה' לכם את הארץ, דהוי ליה כעין שלחן מלכים, וכוונה בהמסירת נפש דהצלת המרגלים בשביל הצלת נפשה. וכאן לא ידעה אז שיבא הזמן שתרצה להתגייר, ולא מסרה נפשה אלא מצד רחמנות. וכיון דאמרו רבותינו ז"ל [יבמות עט, א] בגבעונים: דוד גזר עליהם, אמר גמרא בישראל רחמנים, והני דלא מרחמי – אין כדאין להידבק בבני ישראל. ממילא מדה טובה דמרובה צריך להיות הני דרחמי על בני ישראל, ובתחלה לא עלה דשישאנה, כל שכן דראוין להדבק בבני ישראל".

"גם הני דאות ב', אף ששם יש אשמה על הבעל דלא היה פיקוח נפש ממש, והיה לו לסבול הכל ולא לחבק חיק נכרית, אך להיותם עמי הארצים, והיו במקומותם יחידים שלא היה עם מי להתיעץ, גם המשטרה הטילה יאוש עליהם שישארו שם לעולם – יש ללמד זכות עליהם. ולהיפך, מצד הנשים נראה רחמנות גדולה ליתן מפתה המצומצם לאיש נכרי לא מעמה וארצה, והניחו עליהם כחם ומאודם להעמידם מחליים ולהצילם מחרפת רעב שגרועים מחללי חרב. וכמה פעמים הצלה ממאסר עלה במסירות נפש ממש, כידוע לי שהייתי במדינה זו, אולי יש להם גם כן זכות הגירות. כאמרם ז"ל ביבמות [כד, ב]: מי גר אתך – בעניותך, יפול עליך בעשירות. אבל הנזכרים באות ג', נראה לעניות דעתי לקיים בהם גזירת זקנינו עזרא שלא להניחם אל גבול ישראל עד אשר יבדלו מנשיהם הנכריות. כל זה דברתי מהנוגע להגיורות".

"ברם דא עקא, שכל האנשים האלו בעונותינו הרבים מחללי שבת קודש אוכלי טריפות ונבילות, אינם מניחים תפילין, ומסופקני מאד אם יש קווי שיטיבו מעשיהם, כי הם חפשים ופורקי עול במלא מובן המלה. ואם כן, איך נעשה שקר שתשמור הגיורת הדת בעוד שבעלה הישראל מלידה אינו שומרו? ואם כן, על ידי הגירות נגול עליהם אשמה רבה, שעד עתה לא היו נענשות על כל העבירות, וטובתינו תהפך להם לרעה. גם מסופקני אם יגדלו בניהם בדרך התורה, ויוכלו עוד ח"ו להיות לשִׂכִּים. על כן אבקש מאד להודיעני במוקדם האפשרי חוות דעתו הגדול. גם לעניות דעתי היה טוב שידבר מזה עם הרה"ג מהרי"א הרצוג שליט"א, ושהוא בעצמו יכתוב חוות דעת, כי הרבה מהנ"ל הם לדאבונינו מן העומדים בראש, וישתדלו באמצעים שונים שהסוכנות תעלים עין מהם, אבל אם יהיה פסק דין מהרב הראשי – יהיה כמו פקודה רשמית…".

כעבור עשרים יום, שוב כתב הרב הוברמן (בן לאשרי מח): "כקש"ת מרן רבי שלמה דוד כהנא שליט"א… אחר דרישת שלומו הטוב באהבה רבה ועצומה, לפלא בעיני שזה איזו שבועות כתבתי מכתב נחוץ מאד, על דבר הנשים נכריות שבאות להתגייר ואיני יודע מה להגיד להן, כי לעניות דעתי היות כי בעליהם עוד גרועים מהם, לא יוצאות מהם כי אם איסורין חס ושלום. אך חלקתים לג' כתות, אולי איזה מהם יוכל להקלט בקהל… אבקש מאד להשיבני תיכף, כי אני מכין את עצמי לעליה אי"ה, והם מעכבין אותי עד שאגיד להם פשר דבר".

לסיכום, נראה מדברי הרב הוברמן שסבר שיש לגייר את הנשים שמסרו נפשן, ואף את אלו שריחמו על יהודים בשנים הקשות, אלא שחשש לעשות כן אחר שהיה ידוע שלא יקיימו אורח חיים דתי ואף לא מסורתי. אמנם גם במקרה כזה לא סבר שהגיור בטל, אלא הסתפק שמא אין לגיירן, כי "על ידי הגירות נגול עליהם אשמה רבה, שעד עתה לא היו נענשות על כל העבירות, וטובתינו תהפך להם לרעה".

יח – תשובת הרב כהנא לגיירן על סמך הבטחה לקיים מצוות למרות שידוע שלא יקיימו

בספרו של הרב הוברמן (בן לאשרי מט), מובאת תשובתו של הרב שלמה דוד כהנא, בה כתב שכבר השיב על שאלתו ושלח אותה (תשובה זו כנראה אבדה), וכתב בקיצור: "ולעשות כללים מסוימים כבד ממני", כלומר, מתי לגייר נשים נוכריות ומתי לא. והוסיף: "וגם הרב הראשי שליט"א אינו רוצה להגיד הכרעתו" (ראו בתשובה של הרב הרצוג לשאלה דומה, היכל יצחק אה"ע א, כא, שרצה לקיים על כך דיון במועצת הרבנות הראשית. על דעתו ככלל להלן כח, ו).

אולם למעשה, כהדרכה לרב הוברמן עצמו, כתב: "ובנוגע לכבודו, שבודאי במקומו אינם נמצאים במספר רב, לדעתי הפרטית אותם המתאמצות ביותר אין לדחותן אם מתחייבות עצמן בכל תוקף לנהוג בדת ישראל, הגם שלפי הבנתינו החיצונית לא יקיימו הבטחתן. אבל מכל מקום על פי דין – התחייבותם יש לה תוקף, ואם נסלקם לגמרי יצמחו תרעומת ועגמת נפש שונות".

והוסיף: "וכדאי לדעת היאך מתנהגים רבני יתר המחנות, כמו מינכן וברגן בלזן, וכבר היה לי חליפות מכתבים עם רבני אוסטריא, והנח לבני ישראל שבני נביאים הם, וכפי הבנתם יעשו". כלומר, אחרי שכתב שיש לגייר את הרוצות בכך, הציע לברר מה נהוג במחנות האחרים, ובכך לחזק את תשובתו לגייר, שכן כפי הנראה בפועל, זה היה המנהג הרווח לגייר, וזו כוונתו ב"והנח לבני ישראל".

יט – הרב אברהם אליקים שיף – תרנח-תשמו

הרב אברהם אליקים (גצל) שיף (תרנ"ח-תשמ"ו, 1897-1986), נולד בגליציה המערבית. בצעירותו לימד תורה ברודניק ונחשב לרב קהילה לא-רשמי, ואשתו פרנסה את משפחתם. במלחמת העולם השנייה גלה לסיביר ועבר תלאות רבות, ובסיומה חזר לפולין וכיהן שם ברבנות תקופה קצרה בעיירה אפלען. אח"כ נמלט למערב גרמניה ושימש כאב"ד בהיידנהיים שבגרמניה, שם היה מחנה עקורים. באותו זמן נפגש עם רבו האדמו"ר מקלויזנבורג, ששיכנע אותו לקבל עליו את תפקיד יו"ר 'אגודת ישראל' בגרמניה, עורך העיתון 'קול ישראל' לגולה, וחבר הנהלת ועד שארית הפליטה. הוא הסכים לכך ופעל בתנאים מורכבים ביותר לשיקום החיים הדתיים. בתש"י (1949) עלה לירושלים, סירב לקבל משרה רבנית, לימד תורה בבית כנסת חב"ד במאה שערים, ובבית כנסת של חסידי צאנז, שבו התפלל כל השנים. חיבר ספר חידושי תורה בשם 'ה' שערים', שבו גם תיאר את קורותיו בימות השואה.

עמדתו לגייר למרות שידוע שלא ישמרו מצוות

דברי הרב שיף הובאו בתוך תשובת הרב נפתלי הניג אליו בשו"ת תפארת נפתלי צו. הרב שיף כתב בשנת תש"ח אודות אשה בת יהודי ונוכרית שסבלה בשואה יחד עם כל היהודים מרשעות הגרמנים ימח שמם, "וכעת רוצית להתגייר, כי לעכו"ם אינה רוצית להנשא בשום אופן שבעולם. ואם לא תתקבל להתגייר – תתעגן כל ימיה, כי אמרה שאינה רוצית לעזוב את אביה ואת עמו אשר סבלתי עליהם ככה. ומוכנת לקבל עליה את אשר יצוו. וכפי הנראה מדבריה, יש אומדנא דמוכח שלא תחזיק דת יהודית, אבל בפיה אומרת שרוצית לקיים הכל".

הרב שיף הורה להקל, כפי הנראה על סמך ההתחייבות בפיה או על סמך שתקיים מצוות כדרך בעלי 'זהות יהודית', למרות שהיה ברור שלא תקיים אורח חיים דתי. ואמנם אין בידינו את כל דבריו, שכן תשובתו מובאת באופן חלקי בשו"ת של הרב הניג שטרח לסתור את דבריו, ואף כתב לעוד רבנים כנגד עמדתו של הרב שיף (שו"ת תפארת נפתלי קיד; מועדים השמטות שם ג-ד). אולם מתוך מה שמובא בתשובת הרב הניג, ניתן להבין כיצד ניסה הרב שיף להתיר את הגיור. הרב שיף לא הסכים לשיטת ה'דבר אברהם' שרצה לומר שבימינו לא שייך סברת 'אגב אונסיה גמיר וקיבל', וכאשר יש אומדנא דמוכח לא אומרים 'דברים שבלב אינם דברים', אלא סבר על פי דעות הראשונים בסוגיית "תליוהו וזבין", שכאשר אדם עושה את מעשה הגיור, אף שבליבו אינו חושב לקיים את המצוות – הרי הוא גר.

כ – הרב נפתלי הניג – תרנח-תשמה

הרב נפתלי הניג (תרנ"ח-תשמ"ה, 1898-1985), נולד בסיגט שבטרנסילבניה, ולמד אצל הרב חיים צבי טייטלבוים והרב יהודה גרינוולד בישיבות סיגט וסטמאר, וכן אצל הרב זילברשטיין, הרבי יששכר דב מבלז והאדמו"ר מבלאז'וב. בתרפ"ד (1924) החל לשמש כרב סרמאשו (שארמאש) ברומניה. הקים בעיירה ישיבה ועמד בראשה. בשואה נרצחו אשתו וארבעה מילדיו בטבח סרמאשו, והוא וחמישה מילדיו הצליחו להימלט. בתש"ו (1946) עבר להתגורר במחנות פליטים אמריקאיים בגרמניה, ושימש שם כרב ונסע בקביעות לוועד הרבנים במינכן. בתש"ט (1949) היגר לארה"ב, והחל ללמד ולהורות בברוקלין. בתשט"ו (1915) מונה ליושב ראש הוועד לענייני הוראה בארגון 'התאחדות הרבנים' של הרבי מסאטמר. כשאר חסידי סאטמר ורבני הארגון, התנגד בקנאות לציונות, להקמת מדינת ישראל ולשילוב לימודי מדע, ואף הסתייג מעלייה לארץ ועודד את הפרדת הקהילות. לאחר פטירתו הוציאו לאור את ספרו שו"ת 'תפארת נפתלי'.

לגייר רק מי שתקיים אורח חיים דתי

בשו"ת תפארת נפתלי צו, כתב שאין לגייר את האשה שרוצה להזדהות עם היהדות, הואיל ואינה מתכוונת לקיים את כל המצוות, ואילו הגיור תלוי בהסכמה לקיים מצוות. וגם אם תגיד בפיה שהיא מתחייבת לקיים את המצוות – אין לגיירה, שכן "פשיטא שאם דעתיה לרמות ואין בדעתו לקיים מה שמקבל עליו, לא נחשב זה לקבלה. דזה פירוש לשון 'קבלה', רצונו לומר שמקבל ורוצה לעשות, לא שיאמר בלי רצון ומחשבה לקיים קבלתו. אם כן, מוכרח להיות אומדנא דמוכח שדעתיה לקיים". וסיים ש"אפילו דיעבד לא הוי גירות אם בשעת קבלה לא היה מאמין ומקבל עליו באמת".

אמנם מצד שהגיור לשם אישות ומצד איסור 'נטען', בשעת הדחק אפשר לגייר, ובתנאי שהגר מתכוון לקיים מצוות. ועל זה אמרו שהולכים אחר ראות עיני בית הדין. בנוסף, בימינו יש סברה נוספת להתיר הגיור והנישואין, שכן לרוב האיש היהודי כבר מתבולל ואינו נוהג כישראל, אך הוא מבטיח שאם יגיירו את זוגתו הנוכרית ויסכימו להם להינשא – יקיימו הכל. וכיוון "שאין לנו להעמיד הדת על תילה ולהפרישן כמו שעשה עזרא, ואם לא יוכל לדור עמה בהיתר ידור עמה באיסור, אם כן לא נכון לדחות אבן אחר הנופל, כי אפשר שבאמת יחזור לטיבותא ויהיה ישראל כשר. כי אין לדון ולומר: כמו שאינו שומע לנו לפרוש הימנה, כן לא ישמע לנו לשמוע דברי חכמים לקיים דיני תורתנו הקדושה. כי אינו דומה עריות שנפשו של אדם חומדתן וכבר קשורה בו ככלב, ובזה יצרו תקפו מאד, אבל בשאר דברים ישמע לנו, כי רוצה להיות יהודי כשר. וכך נהגתי בזה לדרוש בכל מיני דרישות אם כוונתם לשמים, וכאשר נתברר לי על ידי אומדנא דמוכח בודאי שיחזיקו דת יהודית – אז קבלתי אותם". ואף שייתכן שהגר מרמה, הגיור תקף, שכן "לא נתנה תורה למלאכי השרת. וגם את יהושע בן נון רימו הגבעונים. ובאם כבר דרה נכרית עם ישראל בדרך אישות, ורוצה לגיירה ולקחתה ולא היה ביכולתי להפרישן – אזי נוסף על הדרישות הנ"ל, כאשר נתברר לי שעל ידי זה שתתגייר וישאנה, יחזיק גם הוא על ידיה בדיני התורה הקדושה כישראל כשר, לא דקדקתי עליהם יותר וקבלתי לגייר אותה".

וכ"כ עוד (תפארת נפתלי קיד) לרב הלל ליכטנשטיין, רב מחנה העקורים לנדסברג, שאין לקבל את דברי הרב מהיידנהיים (הרב שיף) להתיר את הגיור, כאשר "אין ידוע לנו על פי אומדנא דמוכח שתקיים הכל". וכ"כ גם לרב הוברמן (תפארת נפתלי מועדים השמטות ג), שאין לקבל את דברי "הרב הגאון אבדק"ק היידענהיים בענין זה שרצה להקל למי שסבלה עם הבני עמינו מחמת שהיה אביה יהודי, והיא מאסה להתדבק בהרשעים הארורים, ושלא תצא קרח מכאן ומכאן רצה להקל לקבלה אף על פי שיש אומדנות שלא תחזיק דת יהודית… כי עיקר הגירות הוא שמקבלין עול מצות, וכיון שאין בדעת הגר לקיים – הרי זה כחוכא וטלולא, ולא נחשב לגר כלל".

לסיכום, עמדת הרב הניג שאין לגייר את מי שלא תשמור אורח חיים דתי, וצריך שתהיה "אומדנא דמוכח שמקבלים באמת לקיים הכל ובאמונה שלמה". ובלי קבלה כנה לקיים אורח חיים דתי – הגיור בטל. אמנם אם לבית הדין נראה שיקיימו אורח חיים דתי, אין חוששים שהגרים מרמים את הדיינים, שהכל לפי ראות עיני הדיין.

[1] ראו ד"ר ארתור רופין, 'היהודים בזמן הזה': מחקר סוציאלי-מדעי, אודסה תרע"ד, עמ' 27-25; פרופ' בן-ציון דינור, 'דמותה ההיסטורית של היהדות הרוסית ובעיות החקר בה', ציון כב/ב-ג, עמ' 95-94; פרופ' שאול שטמפפר, 'היבטים דמוגרפיים של יהדות האימפריה הרוסית בשלהי המאה התשע עשרה', תולדות יהודי רוסיה, כרך ב, ירושלים תשע"ב, עמ' 197. בפרק כב על ליטא, התייחסנו במפורט לחלקים של ליטא, לטביה ורוסיה הלבנה הכלולים גם הם בתחום האימפריה הרוסית.

[2] צבי גיטלמן, 'מודרניזציה וחילון של יהודי רוסיה ואוקראינה', זמן יהודי חדש, כרך ד', ירושלים תשס"ז, עמ' 182.

[3] בהקשר זה יש לציין שנפסק בבית הדין הרבני האזורי בירושלים, בז' תשרי תשפ"א (תיק מספר: 1269549/1), שיוצאי הכפר אליניקה, צאצאי הסובוטניקים שנרשמו בתעודות הרוסיות כיהודים – הם יהודים כשרים. הפסק ניתן על ידי הדיינים: הרב אוריאל לביא – אב"ד, הרב דוד דב לבנון והרב מרדכי מזרחי בר אור, על סמך פסיקות קודמות של דיינים רבים.

[4] בספרו שו"ת מערכי לב (אה"ע סי' עב) כתב שנדיר מאד לראות גרים שמתגיירים לשם שמים בדורנו: "על דבר שאלתו בנדון נערה נוצרית פחותה מבת י"ח שנה מבנות מרום עם הארץ, יחידה להוריה, אשר מצד אהבתה לדת ישראל, נתגיירה על פי הסכמתם, מה שהוא חזיון יחיד במינו".

[5]. אף בעיר הגדולה, סאו-פאולו, שבמשך הזמן הוקם בה תלמוד תורה, הקהילה הדתית היתה חלשה מאד, והרב שלה, הרב יעקב ברוורמן, כתב בספרו (חלק יעקב ד), שנדפס כחמש עשרה שנה לאחר מכן, ששומרי השבת בעיר היו: "השרידים שומרי התורה", וכל השאר מחללי שבת בפרהסיא. ומובן מאליו שאלו שנשאו נוכריות היו החלשים שבהם, והתעוררה שאלה האם לקבור אותם בקבר ישראל, והרב ברוורמן הורה (שם י) לקוברם בריחוק ח' אמות משאר היהודים.

[6]. באותו קונטרס מובאת שאלה נוספת מגיסו, שאף היא מצביעה על המצב הרוחני הירוד במיוזנברג, ועל נישואי התערובת שהיו רווחים שם. השאלה בעניין יהודייה שילדה בן מגוי, ורוצה כעת למולו, ודן האם צריך גיור או לא. ומסיים בתפילה שה' יערה רוח טהרה בלב האנשים החוטאים.