א – יהודי מצרים

מאז שהצרפתים בהנהגת נפוליאון שלטו במצרים (בשנים תקנ"ח-תקס"א, 1798-1801), השפעת המערב על עשירי מצרים ומשכיליה הלכה וגברה בהדרגה, כאשר המלכים משושלת מוחמד עלי בקשו את עצתם וניסו לקדם את מצרים על פי שיטות מערביות. השפעתם הפכה לשליטה עקיפה בתקופה שבה החלו לכרות את תעלת סואץ על ידי חברה צרפתית בשנת תרי"ט (1859). בעקבות חובות שלא שולמו, בשנת תרמ"ב (1882) הבריטים השתלטו באופן רשמי על מצרים. במשך אותן השנים עשרות אלפי אירופאים נוצרים עברו לגור במצרים, כדי לפתח עסקים ומסחר, וכדי לעבוד בשירות האינטרסים של המעצמות האירופאיות.

רובם הגדול של היהודים חיו בערים קהיר ואלכסנדריה. רוב הגידול היה בעקבות הגירה של יהודים מארצות סמוכות ומאירופה, שהגיעו לערי מצרים שהתפתחו מאוד מבחינה כלכלית. האשכנזים מנו כעשרה אחוז מכלל היהודים במצרים. בהשפעת הצרפתים, ואחר כך האנגלים, רבים מיהודי מצרים נהו אחר תרבות המערב, זנחו בהדרגה את אורח החיים הדתי והפכו למסורתיים, אולם רובם הקפיד להתחתן עם יהודים. מעטים התחתנו עם נשים נוכריות, ומהם שביקשו לגייר את בנות זוגם. נישואי התערובת היו עם נשים נוצריות מקרב המהגרים האירופאים, שהתאימו ברמתם התרבותית ליהודים המשכילים. בנוסף, גיור מוסלמים היה מסוכן, שכן המוסלמים שהיו רגילים לרצוח את מי שפגע בכבוד המשפחה או האסלאם, היו עלולים לרצוח מוסלמי שהתגייר, ואת הרבנים שקיבלו אותו.

המרות דת

במצרים כמעט שלא נודע על יהודים שהתאסלמו. לגבי התנצרות, יש מידע כללי, לפיו במשך מאה שנה כנראה התנצרו כחמש מאות יהודים לקתוליות, וכמאה לפרוטסטנטיות.[3]

ב – הרב משה פארדו – תקעד-תרמח

הרב משה פארדו (תקע"ד-תרמ"ח, 1814-1888), נולד בירושלים ולמד בה. היה נינו של הרב דוד פארדו, בעל ה'חסדי דוד' על התוספתא. כיהן כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתרכ"ז (1867) התמנה לאב"ד. בשנת תר"ל (1870) יצא כשד"ר לקהילות צפון-אפריקה, ובשובו בשנת תרל"א (1871) התעכב באלכסנדריה לאחר פטירת הרב המקומי הרב נתן עמרם, ונענה לבקשת אנשי העיר לכהן כרבם, אמנם הצטער שנאלץ לעזוב מסיבות כלכליות את תפקיד הדיינות בירושלים. מחיבוריו: 'צדק ומשפט' על שו"ע חו"מ, ו'תשובה מאהבה' – השגות חריפות על פירושו של הרב אליהו בן אמוזג לתורה 'אם למקרא'.

תשובתו לגייר בת זוג נוכרית

בקובץ 'מקבציאל' (כרך יג, עמ' ט-יח) מובאת שאלה משנת תרל"א בעודו במצרים, מרב אחד אודות אדם "אשר לא טוב עשה בעמיו והוא נשוי נכרית, והנה עתה בעודנה בגיותה נתעברה ונכנסה להריון. ונפשו לשאול הגיעה, האם מותר לישראל למול את בנו? כי זאת המצווה נפשו איוְתה, אף על פי שחטא ובעל בת אל נכר וקשורה עמו, סוף סוף ישראל הוא, ורוצה שימולו את בנו הנזכר".

תחילה הרב פארדו דן בשאלה האם מותר למול את בן הנוכרית שלא לשם גיור, והסיק שמותר כי יש מצווה במילת נוכרים. בהמשך כתב שאם האשה תרצה להתגייר, "בודאי דכשטובלת האם ומקבלת המצוות, ותחזור ישראלית – הרי ולדה כמוה ונעשה ישראל גמור". ואם ישאלו "היאך נקבל את האם, שהרי אינה חפיצה להתגייר אלא לאהבת בעלה", והלכה היא שאין לגייר לכתחילה לשם אישות (שו"ע רסח, יב). נשיב שאין לגייר במצב שבלא הגיור לא יכלו להינשא, ועדיין בדיעבד אם התגיירו לשם הנישואין – "אין דוחין אותם עד שתתגלה צדקתם". אבל במקרה זה אין הגיור לשם אישות, שכן אשה זו כבר "הגיעה למה שלבה היה חפץ, ועמדה ונשאת עם זה האיש באין מונע, מפני החירות אשר נתפשט בעולם, ונתקיים בנו קללת התלמוד אשר נתנבאו חכמינו בדור הרע הזה: 'והמלכות תתהפך למינות', ואין לך מינות גדולה מזו. ה' יאמר לצרות עמו ישראל די, וישיב שופטינו כבראשונה, אמן. אם כן מה שבאה להתגייר הוא שנתחדש רוח טהרה בקרב האשה מחמת בעלה, ורוצה להתגייר – ודאי דמקבלינן לה, לא כאלישע שדחפו לגחזי וכו'".

בנוסף, אם נוכרייה חשקה בבחור מישראל, יש בידנו "לדחותה ולא לקבלה, אולי תחזור בה ותתגייר לשם שמים, ואם לאו, הרי דחינו גויה אחת שנשארה בגיותה. מה שאין כן בנדון דידן, שישאר איש ישראל שמפני פחד ה' לשכב עם בת אל נכר פייסה שתתגייר – אין לנו לדחות אדם מישראל, וכל טצדקי דמצינא למעבד לקרב ולא לרחק – עבדינן".

"ואין לך שעת הדחק גדול מזה, שנשואה עמו ואי אפשר לו להפרד, ובודאי דלא ציית לן. ושעת הדחק ודיעבד כי הדדי נינהו, כאשר כתב הרב מר זקני רבי דוד פארדו… וזה לשונו: הרי מבואר דברי הפוסקים ז"ל בכמה מקומות, ובפרט ביו"ד בענין איסורין, דשעת הדחק ובדיעבד שוין, וכל מילי דבדיעבד שרי – בשעת הדחק עבדינן אפילו לכתחילה, עכ"ל ז"ל".

מהר"ם פארדו הביא ראיה מרשב"ם ב"ב קמט, א, שביאר שגיירו אדם בשם 'איסור' שבא על רחל ביתו של שמואל בעודה שבויה, והרי גיורו לשם אישות. ויש לומר "שכיוון שכבר היתה נשואה עמו בדיניהם, או פילגש וקשר עמה ברית אהבה – הוה ליה כדיעבד, ומותר לקבלו אפילו לכתחילה".

וסיים: "הרי מבואר דסבירא להו, דאפילו שהיא עתה תחת בעלה – יכולה להתגייר, ולא איכפת לן במה שהיא עושה לאהבת בעלה הישראל".

משמעות דבריו

עולה מתשובתו שיש להשתדל לגייר את האשה הנוכרית למרות שלא תשמור אורח חיים דתי. שכן היהודי שנשא אותה לאשה חי כמתבולל, וברור שרמתו הרוחנית היתה נמוכה. הוא לא ביקש לגייר את האשה ואף לא ביקש לגייר את בנו, אלא רק ביקש למול אותו מפני שאחר הכל האב הוא יהודי ורוצה לשמור מסורת בסיסית זו. משמע שמדובר ביהודי שאינו מקיים אורח חיים דתי, וממילא אם אשתו תתגייר – הסיכוי שתקיים אורח חיים דתי קלוש. והרב פארדו לא כתב או הזהיר בתשובתו שבית הדין צריך להעריך שיקיימו אורח חיים דתי. ואם לדעתו בלא זאת אין אפשרות לגיירה, היה מוכרח להזכיר זאת. אדרבה, הרב פארדו עודד את גיורה בלא לדרוש שתתחייב לקיים אורח חיים דתי, וכתב: "וכל טצדקי דמצינא למעבד לקרב ולא לרחק – עבדינן", "ואין לך שעת הדחק גדול מזה". וכפי שנראה לקמן, הדבר מתאים לתיאוריהם של רבני מצרים אחריו את המנהג המקובל במצרים.

ג – הרב אליהו בכור חזן – תרה-תרסח

הרב אליהו בכור חזן (תר"ה-תרס"ח, 1845-1908), מגדולי הפוסקים והרבנים הספרדים בדורו. נולד באיזמיר שבטורקיה. בילדותו עלה לירושלים ולמד אצל סבו הראשל"צ הרב חיים דוד חזן, בעל שו"ת 'נדיב לב'. ידע מספר שפות. בגיל צעיר התמנה לדיין בירושלים ואף לאב בית דין. בשנת תרל"א (1871) יצא לשליחות כשד"ר לטובת עניי ירושלים. בהמשך התמנה לרבה של טריפולי שבלוב, ואח"כ לרבה של אלכסנדריה שבמצרים, במקומו של הרב משה פארדו שנפטר. חיבר ספרים חשובים, ומהם שו"ת תעלומות לב. בתשובותיו עסק רבות בתמורות החברתיות והטכנולוגיות שבימיו. עסק בפעילות ציבורית ענפה, גם מחוץ לגבולות מצרים. בתרס"ג (1903) ביקשו שיתמנה לראשל"צ אחר הרב אלישר, אבל סירב מפני המחלוקות הכרוכות בתפקיד.

עמדתו לגייר את בת זוג הנוכרית

בספר נוה שלום על יו"ד רסח, הל' גרים ב, כתב: "הנה בדורנו זה שאינו דומה יפה, רבים עברו ונלכדו עם בנות הערלים, ואחר ימים ושנים נכנס בהם רוח טהרה, ובאים לגייר נשותיהם. ויש מהם שכבר הולידו בנים ובנות, ובאים לגייר אותם גם כן. וכבר אירע מעשים כאלו בעיר הזאת נא אמון יע"א (אלכסנדריה), והרבנים שקדמוני עשו מעשה לגיירם ולזווגם בכתובה וקדושין, ואחריהם הוכרחתי גם אני לעשות מעשה. ובודאי שהרבנים ז"ל סמכו על מה שכתב רבינו הגדול הרמב"ם ז"ל בתשובת פאר הדור סי' ק"ל… ואם כן אמר רבינו בזמנו, כל שכן וקל וחומר בזמן החירות והדרור הזה, הגורם בעוונותינו הרבים הריסת כל הדתות".

בספרו תעלומות לב ג, כח, נשאל מאת הרב רחמים יוסף פראנקו (תקצ"ה-תרס"ב, 1835-1901), ששהה באותה עת באלגי'ר, אודות יהודי "נשוי נוכרית ויש לו בנים ובנות ממנה, ואחיו השרים בקשו לגייר את האשה המיועדת לו הנזכרת, ולהיות עמה אחר כך בהיתר בכתובה וקידושין". בסי' כט שם השיב לו הרב חזן, על ידי הצגת מקרה דומה שבא לפניו, "שאלו מאתי אם יש התר לגייר את אמם, אשר זה שנים רבות שיושבת אתו ומיוחדת לו כאשתו ממש וילדה לו בנים ובנות, ואי אפשר להפרישם". הרב חזן התיר: "ואחר שקריתי ושניתי במעוט הספרים הנמצאים שם, ואני בתוך הגולה ולא צילה דעתאי, אמרתי להם – כי מקום יש בראש בכגון זה להתיר לגיירה מפני תקנת הבנים שכבר ילדה הכרוכים אחריה, וגם הבנים אשר תלד שיהיה הורתם ולדתם בקדושה". וכשהגיע לתוניס, "שם קיבלתי מאחד החכמים הרשומים שבעיר מתפלא עלי" איך התיר את איסור 'נטען' שכתוב במפורש בשו"ע. הרב חזן העתיק לרב פראנקו את מה שהשיב לאותו חכם בתוניס.

תחילה כתב שהוא נשאל על הגיור ולא על הנישואין, "ולענין הגיור לא נתבאר, ולא יתבאר, שיש מקום לאסור. והלכה רווחת היא, דאחד האיש שנתגייר לשם אשה, ואחד האשה שנתגיירה לשם איש – גרים גמורים הם, כמסקנת הש"ס בפ' כיצד וכן כתב הרמב"ם בפי"ג מהלכות איסורי ביאה והטוש"ע ביו"ד סי' רס"ח". כלומר מכיוון שבדיעבד כולם גרים הם, מותר לגייר כך בשעת הדחק, ואין מקום לאסור זאת. ולאחר מכן ביאר הרב חזן את דעתו גם על הנישואין, שמותרים להתחתן "מפני תקנת הבנים שכבר ילדה, גם כי כבר ידענו שלא נוכל להפרישם, ומוטב שתשב עמו בהתר ולא באיסור". והרחיב בסוגיית 'נטען', וכתב שאין להטיל לעז על גיורה שהוא לשם אישות, "שאם היו לה בנים בגיותה, והיא באה להכניסם תחת כנפי השכינה, הרי יש לנו לומר שבשבילם נתגיירה. וגם על העתיד שיהיו בניה כשרים, כאשר הוא באמת בנדון זה, שאם מפני הבעל להיותה עמו – הרי יושבת לבטח עמו ואין פוצה פה ומצפצף". והביא את תשובת הרמב"ם. ובסוף ציין שגם קדמו בכך מהר"ם פארדו.

עוד כתב שם ג, לב, לגבי המצב באלכסנדריה, כאשר יהודים סוחרים, בעיקר מאשכנז, היגרו למצרים בעקבות השלטון האנגלי, ויושבים שם "פנוים שרוים בלא תורה ובלא אשה", ויש שמייחדים "להם אשה נוצרית, וילדה לו בנים ובנות. ובעבור זמן באים לגייר אותם למולם ולהטבילם, ופעמים שמגיירים גם את האם כדי לישא אותה בכתובה וקידושין, ושואלים הלכה אי שפיר דמי לגייר את האשה שכבר היתה עמו, והיא באה להתגייר רק כדי להינשא לו ולא לשם שמיים…". ובאות ב שם השיב "על זאת תאבל הארץ…", אבל למעשה – "ראוי לקבלם ולגיירם. ומוטב שתהיה אצלו בהיתר ולא באיסור".

בעד מילת בן יהודי ונוכרייה שאמו מסכימה לכך גם כשאין בכוונתה להתגייר

בעניין מילת בן הנוכרית מישראל, כתב הרב חזן (תעלומות לב ג, לב, ב) שאמנם יש צד לומר שאין למולו, כי מסתבר שאמו לא רוצה למולו ומסכימה לכך רק בשביל בעלה היהודי, ולכן יש לחוש שלא ישלימו את תהליך הגיור ואנשים עלולים לחשוב בטעות שהוא יהודי. אולם למעשה כתב שאִם האֵם אומרת שהיא מסכימה למילה, "אף על פי שכתבנו שעל הרוב היא עושה זאת שלא ברצונה, מכל מקום אפשר גם כן שהוא ברצונה הטוב. ולכן אין ראוי למנוע המילה, כי אפשר לכשיגדיל, אף אם ירצה להכנס תחת כנפי השכינה – מפני פחד המילה ימנע עצמו. ורק צריך להזהיר את המוהל שיכתוב בפנקסו שחסר לו הטבילה, וכשיתן תעודת המילה יבאר שהוא בן גויה ומל ולא טבל. ולענין הברכות, נראה לי דכיון שהוא ספק – אין ראוי לברך, וברכות אינם מעכבות. וכדי שלא לבייש את האיש המיחסו לבנו – יברכו ברכת הגרים בלא שם ומלכות". (ראו עוד לקמן בדברי הרב רפאל אהרן בן שמעון לרב חזן בנידון).

מסקנת דבריו לגייר אף לשם 'זהות יהודית'

מכך שהרב חזן התיר לגייר את הנשים הנוכריות, ואף הדגיש ש"לא נתבאר, ולא יתבאר, שיש מקום לאסור" את הגיור, ולא כתב אודות שמירת המצוות שלהן, או על כך שבית הדין צריך לוודא או להעריך שהמתגיירות ישמרו אורח חיים דתי או מסורתי – עולה בבירור שהתיר לגייר למרות שלא ישמרו אורח חיים דתי או מסורתי. וזאת משום שיהודים שנשאו נוכריות לא שמרו אורח חיים דתי או מסורתי, כפי שהיה ידוע, וכפי שמוכח מדברי הרב חנניה גבריאל (לקמן סעיף ט) על המתגיירות במצרים: "אין הדבר ברור כי גם אחרי הגרות לא יעברו בשאט נפש על כל דברי התורה, ורק בשם ישראל יכונה". וכן הרב חזן הדגיש שאותן נוכריות מתגיירות "רק כדי להינשא לו ולא לשם שמיים". יתרה מזו, גם החברה היהודית העשירה שבמצרים, שממנה יצאו רוב המתבוללים לא הקפידה על אורח חיים דתי אלא מסורתי בלבד, על אחת כמה וכמה שהמתבוללים הקפידו פחות, והיה ניתן להניח שאם נשותיהם יתגיירו, לא ישמרו לאחר גיורן אורח חיים דתי. הרי שלדעת הרב חזן יש לעודד את גיורן של הנשים הנוכריות וילדיהן, כדי למנוע התבוללות של בעליהן וטמיעה בגויים של ילדיהן, למרות שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי.

ד – הרב רפאל אהרן בן שמעון – תרז-תרפט

הרב רפאל אהרן בן שמעון (תר"ז-תרפ"ט, 1847-1928), היה מחשובי הרבנים והפוסקים הספרדים בדורו. נולד ברבאט שבמרוקו, לאביו הרב דוד בן שמעון. כבן שבע עלה עם הוריו לירושלים. אביו תמך מאוד ביישוב הארץ, ייסד את 'העדה המערבית' (מרוקו) בירושלים, כתב כמה ספרים, וביניהם ספר 'שער החצר' העוסק בשבחה של ארץ ישראל. בנו, הרב רפאל, למד תורה בירושלים, ובשעות הפנאי למד גם שפות. בגיל צעיר התמנה לספרא דדיינא אצל אביו וכן לראש ישיבת 'מגן דוד'. בשנת תרל"ח (1878) בהיותו כבן שלושים, יצא לצרפת ולגרמניה כדי לאסוף תרומות עבור בית המדרש 'דורש ציון' בירושלים. בעקבות פטירת אביו חזר לארץ לאחר שנה. בין השנים תרמ"ח-תר"נ (1888-1890) היה שליח במרוקו בשם העדה המערבית בירושלים. לאחר מכן החל לכהן כרב הראשי של קהילת יהודי קהיר למשך שלושים שנה. במסגרת תפקידו נשא באחריות הדתית העליונה בעיר, והוכר בידי השלטונות כ'חכם באשי' למדינה כולה, ופעל בשטחים נרחבים. בסוף ימיו, בשנת תרפ"א (1921), חזר לארץ, גר בתל אביב והיה מעורה בענייני הדת בעיר. נקבר בירושלים ומרן הרב קוק הספידו. ההדיר וכתב מספר ספרים חשובים. עמד בראש תנועת 'המזרחי' במצרים, ובשלהי שנת תרע"ט (1919) נבחר לצד הרב עוזיאל ל'נשיא הכבוד' של התנועה.

עמדתו

בספרו נהר מצרים, בו הביא את מנהגי יהדות מצרים, כתב בהלכות גרים ה: "בנדון שאיש ישראל נלכד באהבת בת הנכר וישב עמה כמה זמן, ואי אפשר שיתפרדו, ויש גם שהולידו בנים ובנות מן הנכרית, ואחרי זה נוססה באיש רוח טהרה לגייר את אשתו הנכרית, והיא גם היא תחפוץ להתגייר, שלא תחפוץ להתפרד מבעלה או מבניה, כאשר בעוונותינו הרבים ענין כזה הוא חזון נפרץ בזמן הזה. אנחנו מקבלים לגייר את האשה והבנים, הגם שכל מבין יודע סיבת גירות האשה. וזה מכמה טעמים: האחת, להציל את האיש מאיסור נדה, שפחה, גויה, זונה. וגם לטהרת זרעו מכאן ולהבא, כי ולד שפחה כמוה כידוע, וגם לגייר את בניו אשר הוליד. שנית, כי חוששים אנחנו שאם לא נקבל אותה להתגייר ילך החבל אחר הדלי, וח"ו ישתמד וימיר דתו הבעל, כי יהיה אחרי זה אנוס בדבר למען יישא אותה בדת הגויים, למען תכיר הממשלה את בניו ליורשי נכסיו אחריו… ועל כן אנחנו מעלימין עין ומקבלים אותם. ואחר שתתגייר משיאים אותם זה לזה בחופה וקידושין וכתובה כדת משה וישראל, ואת הבנים נגייר אותם כדינם. וכן עשו גם הדורות שקדמונו, וכאשר כתב כל זה רב אחאי גאון בספרו 'נוה שלום' הלכות גרים סעיף ב', יעו"ש בדבריו המצודקים… וכן עשינו פעמים רבות, כי לדאבון לבב אין ביכלתנו להעמיד דגל הדת על תלה. וזאת אנחנו עושים בנדון כזה, שאנחנו מתנים ומבארים להאשה המתגיירת שאפילו אם הבעל אשר עמה לא יחפוץ לישא אותה אחרי זאת, ויעזבנה לנפשה – היא מקבלת הדת מרצונה, ואין סיבת גירותה תלוי בסיבת נישואיה עמו, והיא אומרת 'כן'. ואף על פי שאנחנו יודעים דברים שבלב, אין אנחנו מדקדקים הרבה. ו'עת לעשות לה' הפרו תורתך' כתיב. וה' הטוב ישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה להרים הדת על תלה, אמן".

מסיבה זו הזהיר הרב בן שמעון (נהר מצרים הל' גרים ל) שלא למהר להשיא את הבנות למתגיירים אלו, "בטרם תתגלה צדקתו ואמונתו בדת ישראל", מפני שיש חשש שיחזרו לסורם ויחזרו להתנהג כגויים, ואילו מבחינה הלכתית הם נחשבים יהודים שקידושיהם קידושין. "ודעת לנבון נקל כמה טרחה יתירה ויגיעה מרובה צריכה מילתא כדנא כדי להציל בת ישראל מידו, ובפרט הכא דאיכא שנאה וקנאה". ומדבריו משמע שמעשים אלו ארעו לא אחת במצרים. עוד כתב (שם אות לו) שכאשר מדובר בזוג נשוי עם ילדים, הוא מורה להפרישם זה מזה שלושה חודשים, "והגם שאיני בטוח אם הפרשתם בטוחה, כי אי אפשר להושיב עליהם שומר, אני משביע את הבעל להתפרד ממנה, ועל כל פנים לא ספינא להו איסור בידים להתירם להנשא זה עם זה תיכף ומיד. וכן עשיתי מעשה פעמיים-שלוש".

מילת וגיור קטנים

בעניין גיור קטנים, נשאל על ידי הרב אליהו בכור חזן (שו"ת ומצור דבש יו"ד יב) האם יש לברך על מילת בן הנוכרית מיהודי שהיא לשם גיור, כי אולי יש לחוש שהוריו של הילד לא יטבילוהו לשם גירות, ונמצאת ברכת הגירות שבמילה לבטלה. וכן כיוון שיש מחלוקת אם מותר למול, אולי אין לברך מחמת ספק ברכות (שם יד).

הרב בן שמעון השיב (שם יג) שאין לחשוש שהאב לא ירצה לגייר את בנו, שהרי הוא רוצה למול אותו כדי שייחשב יהודי, ו"למה לא יתרצה אחר כך להטבילו במים רגע אחד ויהיה יהודי גמור", והסביר ש"בית דין הצדק בעת המילה יודיעוהו לאביו שצריך להטבילו אחר כך, וכאשר יתרצה האב ויבטיח להטבילו – סגי". וביאר באריכות (שם טו) שאין מי שאומר שאסור למול, ודעת השו"ע "דמלין אותו בחול, ולא נמצא שום חולק עליו בדין זה". וסיכם שמלים אותו ומברכים ברכת הגרים בשם ומלכות.

משמעות דבריו לגייר לשם 'זהות יהודית'

מובן מדברי הרב רפאל בן שמעון, שהיהודים שנשאו נשים נוכריות לא קיימו אורח חיים דתי או מסורתי, שכן כתב שאם לא יגיירו את נשותיהם, לא זו בלבד שימשיכו לחיות עם נשותיהם הנוכריות באיסור, אלא יש חשש שישתמדו וימירו את דתם. מעבר לכך, מצב הקהילה בקהיר, שממנה יצאו היהודים שנשאו נשים נוכריות, לא היה טוב, ורבים מהם חיללו שבת. וכפי שכתב בנהר מצרים (כתובות י), שהנערות שלומדות בבתי ספר עם הנוכרים ו"מתלמדות מדרכיהם, יבוזו לדיני הנדה וטבילתה. ואם כן לריק הוא להשביעם פן יעברו גם על השבועה, ונמצינו מכשילם גם בחומר השבועה". לפיכך, אם בכל הפירוט של סדר הגיור שכתב בנהר מצרים, הרב בן שמעון לא דרש מבית הדין לוודא שהמתגיירות יקיימו אורח חיים דתי, משמע שסבר שיש לגיירן למרות שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי, וזאת כדי להציל את בעליהן מהתבוללות, ולהכניס את הילדים תחת כנפי השכינה. וכך משמע מתיאור הליך הגיור (נהר מצרים הל' גרים אות יט), ש'קבלת המצוות' אין משמעה התחייבות לקיים את כל המצוות, אלא קבלת המסגרת היהודית שכוללת שכר ועונש: "ואנחנו נהגנו לשאול לו בקצרה שאלות אלו אחר הודעת מקצת מצות קלות וחמורות, והוא עומד במים: אם אתה נכנס לדת ישראל בכל לבך? ועונה: הן. אם אין לך שום פניה בדבר ורק לשם שמים אתה מתגייר? הן. אם אתה מקבל עליך ברצון עונש המצות, קלות וחמורות, שכבר פירשנו אותם לך בעת קבלת עליך דת ישראל? הן".

ואמנם כתב שאחר שחטא ונשא נוכרייה והולידה לו ילדים, "נוססה באיש רוח טהרה לגייר את אשתו הנכרית". אולם אין להבין מכך שהיהודי חזר בתשובה שלמה, אלא רוח הטהרה שנוססה בו היא לגייר את אשתו, שתיקרא יהודייה, ודבר זה נחשב 'רוח טהרה', שכן הוא מבקש לתקן את המצב הקודם. ואכן הדרישה שהזכיר מהאשה היא שתקבל מרצונה את היהדות: "שאנחנו מתנים ומבארים להאשה המתגיירת, שאפילו אם הבעל אשר עמה לא יחפוץ לישא אותה אחרי זאת, ויעזבנה לנפשה – היא מקבלת הדת מרצונה, ואין סיבת גירותה תלוי בסיבת נישואיה עמו, והיא אומרת 'כן'". ואף על התחייבות זו לא סמך, וכפי שהמשיך: "ואף על פי שאנחנו יודעים דברים שבלב", כלומר שגיורה לשם ריצוי בעלה, וממילא מסתבר שאם בעלה יעזוב אותה לא תישאר ביהדותה, למרות זאת "אין אנחנו מדקדקים הרבה. ו'עת לעשות לה' הפרו תורתך' כתיב".

ה – מעשה הגר הרמאי ממצרים

מעשה במוסלמי בשם מחמוד ג'בר שחשק ביהודייה בשם לטיפה, וכמה שהשתדל לפתות אותה – לטיפה סירבה לחטוא עימו, עד שלבסוף הסכימה שאם יתגייר תינשא לו לאשה כדת משה וישראל. לימים התברר שהתייעץ עם חבריו היהודים כיצד לרמות את בית הדין כדי שיגיירו אותו. המעשה אירע בסביבות שנת תרס"ו (1906).

בית הדין אליו פנה מחמוד סירב בתחילה לגיירו, כי לא היה כמעט תקדים שמוסלמי רוצה להתגייר, ולכן חשדו שהוא מרמה. לאחר שביקש כמה פעמים, דרשו שיגיש בקשה רשמית בכתב עם עדים נאמנים, כדי שיוכלו לבקש רשות מהשלטונות לגיירו. בבקשתו זייף את שמו ואת חתימות העדים. בית הדין קיבל אישור מהשלטונות, וגייר אותו על ידי "קבלת הדת בפני שלושה" והטפת דם ברית וטבילה.

לאחר הטבילה נתנו לו שם חדש: 'גבריאל בן אברהם', ויחד עם לטיפה ביקש שיכתבו להם כתובה לשם חתונתם לאחר כמה ימים בעיר הנמל פורט-סעיד. עוד באותו יום הגיע לפורט-סעיד, וכשנודע לקהילה היהודית שהם עומדים להתחתן – קמה על כך מחאה, היאך בת ישראל תינשא לגוי? הוויכוח הגיע גם לעיתונות המקומית הנוכרית, והיו שטענו שהתגייר. בכתובה הוא חתם את השם המזויף שבו רימה את בית הדין. למחרת החתונה פרסם בעיתונות שחס וחלילה לא התגייר, אלא הוא מוסלמי מלידה ועד היום, ונישואיו עם היהודייה הם על דעת שהוא יישאר בדת שלו והיא בדת שלה, וחתם את שמו האמיתי. אז התברר שרימה את בית הדין.

לאחר שנולד להם בן, סירב למול אותו כיהודי וקרא לו מוחמד. באותו הזמן אלימותו כלפי אשתו גברה, עד שעזבה את ביתם. הרבנים בקשו שייתן לה גט, אך הוא לעג לרבנים ולתורה ולא הסכים לגרשה בגט.[4]

הרבנים שעסקו בשאלה

השאלה על עגינותה של לטיפה הגיעה בחשוון תרס"ח לרב מסעוד חי בן שמעון (אחיו הצעיר של הרב רפאל אהרן בן שמעון, בעל 'נהר מצרים' שהיה רבה של קהיר באותה העת, לעיל סעיף ד. אולי הרב רפאל לא היה אז במקום, או שמטעמים שאינם ידועים לא רצה לעסוק בשאלה זו). הרב מסעוד שיתף בשאלה גם את הרב של הקהילה האשכנזית בקהיר, הרב אהרן מנחם מנדל הכהן.

הרב מסעוד חי בן שמעון (תרכ"ט-תרפ"ה, 1869-1925) נולד בירושלים ושם למד. התחתן עם בת אחיו הגדול הרב רפאל אהרן (היה מבוגר ממנו ב-22 שנה). הרב מסעוד חי שימש במצרים תחת אחיו במשך שנים רבות כספרא דדיינא ודיין, עוזר אישי ואב"ד. בשנת תרפ"א (1921), לאחר פרישת אחיו הגדול מתפקידו, קיבל מאחיו את תפקידיו כרב ואב"ד הקהילה הספרדית בקהיר, וכ'חכם באשי' למדינה כולה, ושימש בהם עד לפטירתו בתרפ"ה (1925). תרגם לערבית את השולחן ערוך באופן משפטי כמקובל בחקיקה במצרים, וכך קיבלו פסקי הדין של הרבנות תוקף חוקי. הרחיב ידיעותיו בשפות רבות. היה מראשי תנועת 'המזרחי' בקהיר.

הרב אהרן מנחם מנדל הכהן בהר"ן (תרכ"ו-תרפ"ח, 1866-1927), היה רבה של הקהילה האשכנזית בקהיר. נולד בטבריה ולמד בישיבותיה, וכן למד מספר שנים אצל הרב ישראל פרידמן האדמו"ר מסדיגורה. בשנת תרנ"ז (1897) נענה להזמנת העדה האשכנזית בקהיר, שהיתה אז בראשית התלכדותה, התמנה לרבה והעמידה על רגליה (האשכנזים במצרים מנו כעשרה אחוז מכלל היהודים). ביוזמתו קמו מוסדות חינוך וחסד. חיבר ספרים, ופעל ללא לאות ובדרכים מגוונות להקמת רבנות מרכזית לעם היהודי, שתוכל בבוא היום להוות תשתית לסנהדרין. אירגן רכישת אדמות בארץ ישראל. בתרפ"ז (1927) שב ארצה והתגורר בחיפה בה נפטר.

ו – תשובת הרב מסעוד בן שמעון

הרב מסעוד כתב תשובה ארוכה להתיר את לטיפה בלא גט. עיקר טענתו שמחמוד "לא בא להתגייר באמת, ואחר גירותו ברגע אחד עודו ישמעאלי כמאז וקדם, אוכל נבלות וטרפות ומחלל שבתות". ולכן גיורו בטל, שכן "קבלת המצות היא עיקר הגירות, היינו שיתברר לנו כי קבל המצוות מטוב רצונו לשמור אותם ולעשותם, ולעזוב את דרכיו אשר בם הלך עד הנה". ואם כן, הואיל וראינו "שתיכף אחר הטבילה לא שינה את טעמו, ואגלאי מילתא כי מקודם הטבילה בא בערמות ותחבולות, כדי שהטבילה ההיא לא תהיה לכלום בעיניו, וכן היה הדבר – שפיר אמרינן כי אין בכח הטבילה ההיא כדי להפקיעו מדין גוי וליתן לו דין ישראל, ובכן אין הטבילה ההיא כלום". עוד כתב שהגיור תקף אם "קיבל עליו הדת, ואפילו ימים אחדים להתנהג כדת ישראל בשמירת שבת ולבישת תפילין ואיזהו מצוות חמורות שדת ישראל תלויה בהם", ואז גם אם יחזור לסורו, גיורו תקף. אך אם לא קיים את אותן המצוות באותם ימים אחדים, הגיור אינו חל.

אמנם אין ללמוד מדבריו של הרב מסעוד שהגיור צריך לכלול התחייבות לקיום אורח חיים דתי, אלא שאם אין שום שינוי באורחות חייו, והוא נותר אחר הגיור כפי שהיה – גיורו בטל. הסבר זה מתחזק מכך שלא ערער על הגיורים הנוהגים במצרים, שהיו רגילים לגייר בני זוג שלא יקיימו אורח חיים דתי, כפי שכתב הרב חנניה גבריאל, וכפי שעולה מדברי אחיו הגדול בספרו 'נהר מצרים', ומשמע שהסכים להם, שהואיל והם מזדהים עם היהדות ומקיימים מצוות מסוימות – גיורם תקף. ורק כלפי גר שמיד חזר לסורו להחשיב את עצמו כגוי, כתב שאם לא נהג ימים אחדים "כדת ישראל בשמירת שבת ולבישת תפילין ואיזהו מצוות חמורות שדת ישראל תלויה בהם", אלא "תיכף אחר הטבילה לא שינה את טעמו", מוכח שרימה את בית הדין וגיורו בשקר, ונותר מוסלמי כשהיה, ולכן גיורו בטל.

עוד צירף סברה, שגם אם הגיור תקף בדיעבד – הרי הוא 'מומר', שיש סוברים שקידושיו בטלים. ועוד, שהיא התחתנה איתו על דעת שיחיה כיהודי, וקידושיה קידושי טעות שבטלים. כלומר טענתו על כך שהגיור בטל באה רק כצירוף ולא כעמדה עצמאית. אולם הרב מסעוד, שהיה אז בן שלושים ותשע, לא סמך על דעתו, וביקש חוות דעת של רבנים נוספים, ואף זאת רק אם לא יצליחו להשיג ממנו גט.

ז – תשובת הרב אהרן מנדל הכהן

גם הרב אהרן מנדל הכהן, רב הקהילה האשכנזית בקהיר, הסכים שהגיור בטל, הואיל ולא עזב את דתו הקודמת. וכפי שלמדנו לגבי הכותים, שהכל מסכימים שאם לא עזבו את דתם הקודמת – גיורם בטל, והסוברים שגיורם תקף למרות שהמשיכו לעבוד את אליליהם, הוא מפני שחשבו בטעות שעבודת האלילים היא חלק מהדת היהודית. לדעתו אין להסתפק בכניסה לדת ישראל בכך שהגר יקבל את המצוות בפיו, אלא הקבלה חייבת לבוא לידי ביטוי בקיום מצוות מסוימות, והעיקר בשמירת השבת שבין ברית המילה לטבילה. וכך ביאר את דברי הרמב"ם (איסו"ב יג, יז): "חוששים לו עד שיתבאר צדקתו", היינו "שממתינים לו לראות אם ילך בדרך התורה ויקיים איזהו מצוות, ואזי נחשבהו לישראל". ואם לא – גיורו בטל. וכן למד מהגהות מרדכי. ועוד הוסיף טענות שונות לבטל את הגיור והקידושין.

מכך שכתב "אם ילך בדרך התורה ויקיים איזהו מצוות", משמע שגם אם לא מקיים את כל המצוות אלא רק מקצתן – הוא נחשב ליהודי. ורק אם לא שומר דבר – גיורו בטל.

ח – סוף הסיפור

שנתיים וחצי אחר כך, בסיוון תר"ע, בעקבות תביעה של לטיפה, שופט מוסלמי חִיֵיב את מחמוד לתת ללטיפה גט על פי חוקי המוסלמים, ולשלם לה את מלוא הסכום העצום שהתחייב לה בכתובה. בצר לו פנה מחמוד אל הרב מסעוד חי בן שמעון, והרב הצליח להוציא ממנו גט ולהתירה. אלא שהתעוררו ספקות מסוימים לגבי הגט, כגון שכתבו את שמו הנוכרי כי רק בו השתמש, ואולי היה צריך לכתוב את השם היהודי.

דעת הרב קוק

בעקבות ההתלבטות על ביטול הגיור ועל הגט, שלחו רבני מצרים את דבריהם לרב קוק, שהיה אז רבן של יפו והמושבות. בתשובתו (דעת כהן קנג) שיבח אותם על ארגון הגט, וכתב שהוא כשר, אבל בשום פנים לא הסכים לביטול הגיור. שכן "כל זמן שהיתה הקבלה בפה כראוי, יש לומר שאין לנו עניין עם דברים שבלב, שאינם דברים כלל. ואפילו אם יבא אליהו, ויגיד לנו שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו – אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב". ואפילו על עם ישראל שהתגיירו במעמד הר סיני, דרשו חכמים את הפסוק "ויפתוהו בפיהם… ולבם לא נכון עמו", שהיתה בליבם פנייה לעבודה זרה (מכילתא דרבי ישמעאל משפטים). אמנם ייתכן שאם היתה עדות ברורה מלפני הגיור שהגר התכוון לרמות ולא 'לקבל עליו דת ישראל', היה מסכים שגיורו בטל. עוד התייחס לשאר הטיעונים לביטול הגיור או הקידושין, ודחאם.

סיכום עמדת הרבנים לגבי הגר הרמאי

למדנו שמוסכם על הרב מסעוד חי בן שמעון והרב אהרן מנדל הכהן שאין הלכה כ'בית יצחק' שאם לא היתה כוונה כנה לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל, ומה שאמרו שהגיור תלוי ב'קבלת מצוות', הכוונה לקבלת 'דת ישראל' ועזיבת הדת המוסלמית, והביטוי לכך הוא בקיום "איזה מצוות", אבל לא בקיום אורח חיים דתי. וכפי שהיה נהוג בגיורים במצרים, כמובא בדברי הרב חנניה גבריאל, וכפי שעולה מהנהר מצרים, נוה שלום ועוד. אמנם לגבי גר שמיד חזר לסורו, כתב הרב מסעוד שאם לא "קיבל עליו הדת, ואפילו ימים אחדים להתנהג כדת ישראל בשמירת שבת ולבישת תפילין ואיזהו מצוות חמורות שדת ישראל תלויה בהם", מוכח שלא התכוון להזדהות עם העם היהודי, וגיורו ברמאות ובטל. אבל את זה אמר כלפי מי שנודע שמתחילה לא התכוון להזדהות כיהודי, שמכך שלא קיים מצוות – מוכח שאכן גיורו ברמאות. אבל כאשר הגר התכוון להזדהות כיהודי, הגיור תקף גם אם שומר מעט מצוות.

ולדעת הרב אהרן מנדל הכהן, גם גר רמאי כמחמוד, אם היה שומר שבת אחת בלבד או מצוות אחדות – הגיור היה תקף, אלא שגם את זה לא עשה.

לעומתם, לדעת מרן הרב קוק, גם אם אין שום ביטוי לכך שהגר התכוון להזדהות כיהודי, ולא שמר אפילו דבר אחד, כל זמן שהצהיר שקיבל את המצוות ועשה את מעשה הגיור – הגיור תקף.

ט – הרב חנניה גבריאל – תרלה-תשטז

הרב חנניה גבריאל יהושע (תרל"ה-תשט"ז, 1875-1955), נולד בסלוניקי שביוון למשפחת רבנים, ובגיל שנה עלה עם הוריו לירושלים. למד בבית הספר 'דורש ציון' ששילב לימודי חול (שפות וחשבון), בבית מדרשו של הרב מנחם בכר יצחק, ובישיבת תפארת ירושלים לצד הרב עוזיאל, ובישיבתו של הרב יעקב שאול אלישר. בתרס"ו (1906) נבחר לשמש כחבר ועד העדה הספרדית וחבר בית הדין של הרב דוד פאפו בירושלים, ויצא לשליחויות שונות בשם הקהילה הספרדית בירושלים. בתרס"א (1901) היה ממייסדי בית היתומים הספרדי. בשנים תרפ"ה-תרפ"ט (1925-1929) שימש בקהיר כסגנו של הרב אפנדי, נשיא מועצת הרבנות ואב"ד. היה ממייסדי וראשי סניף תנועת 'המזרחי' בירושלים וכן ייסד בקהיר סניף של התנועה, והיה פעיל למען יישוב הארץ. בשנת תרצ"ה (1935) נבחר לאב"ד העדה הספרדית בירושלים. היה שותף בהקמת הרבנות הראשית, ופעיל במספר ארגונים בירושלים. כתב שו"ת 'מנחת הח"ג' – על ארבעת חלקי שו"ע בשני חלקים, וספר 'מקורות ההלכה', שיצא לאור לאחר פטירתו על ידי בנו.

תשובותיו על גרים שבאו לשם אישות

בשו"ת מנחת הח"ג (ח"ב יו"ד ג), נשאל על נוכרית שהיתה בזוגיות עם יהודי והתגיירה, אם מותר להשיאם. בתשובתו הרחיב בסוגיית 'נטען', והסיק שגם כשידוע שבא עליה אסור להשיאם, ואם כנס – לא יוציא.

אמנם בתשובה נוספת (שם ח"א יו"ד ה, שנכתבה בהיותו אב"ד בקהיר, בין תרפ"ה לתרפ"ט) התיר להשיאם. בתשובה זו נשאל על יהודייה אשת איש שבגדה עם גוי, ועקב כך נאסרה על בעלה והתגרשו, "והלכה וישבה עם הגוי כאיש ואשה זה שנים אחדות, ויש לה בן ממנו, ובזמנו מלו אותו כדת. ובמשך הזמן אשר ישבה אתו השפיעו עליו לקבל דת ישראל, ורצונו להתגייר ולהכנס בדת ישראל ולישא אותה בחופה וקידושין כדת משה וישראל". וחילק את השאלה לכמה חלקים: א) האם מותר לבית דין לגיירו, שהרי "הדעת נוטה לומר שהוא אינו מתגייר לשם גרות, אלא לעשות רצון אשתו להיות נשואה אתו באופן חוקי כדת משה וישראל". ב) האם מותר להשיאם אחרי הגיור, הרי כשהיא בגדה נאסרה לבעלה, ולכאורה אסורה גם לבועל. ג) אם מותר להשיאם, האם צריכים לפרוש במשך שלושה חודשים. ד) האם צריך לגייר את הילד שנולד להם.

תשובתו: אמנם אין מקבלים גרים שבאים לשם אישות, אולם הכל לפי ראות עיני הדיין, ו"בנידון דידן, דיש צד לומר באופן ברור דסופו לעשות לשם שמים, אחרי שהוא הולך אחרי רצון אשתו, ומעשיו מוכיחים שמעשיה רצוים לפניו עד אשר קבל את רצונה למול את בנה, דבודאי הגמור זה היתה רצון אשתו ולא רצונו, בכל זאת כדי למלאות רצון אשתו מל אותו – בלי ספק גם לעתיד ילך אחרי רצון אשתו ולהיות כאחד היהודים הכשרים". והוסיף: "ועדיף נידון דידן מההיא דהלל, דאין לנו הוכחות כאלו לומר, בכל זאת טעמו של הלל משום דהיה בטוח דסופו לעשות לשם שמים, כל שכן בנידון דידן דיש לנו הוכחות על זה דסופו לעשות לשם שמים".

ביחס לשאלה השנייה, כתב שלפי ר"ת מכיוון שהאשה בגדה עם גוי – לא נאסרה לבועל. והתיר להשיאם על פי דברי החיד"א שאם היו נשואים בגיותו נחשב ככנס שלא יוציא. ולמרות שכאן לא היו נשואים אלא רק בזוגיות, מכיוון "שישבה אתו כמו פילגש, יש לנו להתיר לכונסה", ובדין דרבנן מקילים.

ביחס לשאלת הבחנה, הביא מתעלומות לב שמכיוון שהם גרים יחד כאיש ואשה – "בודאי הגמור שלא יפרשו זה מזה", ואם לא נתיר להם להינשא יישארו באיסורם, מוטב שיאכלו שחוטות תמותות, ומותר להם להינשא "אחרי שנודיע להם שראוי להם לפרוש אחד מהשני ג' חודשי הבחנה".

המנהג במצרים לגייר גרים לשם אישות שידוע שלא ישמרו אורח חיים דתי

בתשובה נוספת (שם ח"ב אה"ע ב, כנראה בין תרפ"ו לתרפ"ח) הרב גבריאל ביאר שמנהג הרבנים במצרים היה לקבל גרים שבאים לשם אישות, למרות שגרים אלו לא ישמרו אורח חיים דתי, ואף לא ברור אם ישמרו מצוות כלל.

בתחילה תהה על המנהג, אך לבסוף הכריע שחובה להקל כדי למנוע התבוללות: "תמיד שומה היתה בלבי לדעת מה ראו על ככה רבני מצרים בדורנו זה ובדור שלפנינו, שכל כך הם נוחים ומקלים ונותנים ידם לקבל גרים, בחורים גם בתולות, אם כי יש רגליים לדבר שלא לשם שמים מתיהדים, וגם אין הדבר ברור כי גם אחרי הגרות לא יעברו בשאט נפש על כל דברי התורה, ורק בשם ישראל יכונה. וכאשר ראיתי מכות הארץ ואת תחלואיה, כי הרבה ילדות עושה, והרבה התבוללות והתחברות בין העמים השוכנים בתוכם עושה, ואם לא נעלים עין להקל ולקבל את הגרים הבאים להתגייר, מבלי לבדוק אחריהם ולעמוד על עיקר הדין – ילך החבל אחרי הדלי, והבחור או הבחורה הישראלים אשר קשרו אהבה עם שאינם בני ברית יחבקו דת נכריה כדי למלאות תאבתם ולהשיג את מבוקשם כאשר כן אירע פעמים רבות, היכא דכבר טעמו טעם חטא והולידו בנים ובנות, ומוכרחים המה להתגייר ולהנשא נשואים רשמיים לתקון הבנים, כי בלי זה הממשלה לא תכיר בהם".

וכך הכריע בעצמו: "ובראותי מעשים כאלה יום יום, מצאתי כי מעשיהם של הרבנים נוחי עדן נכוחים וישרים, בקעה מצאו וגדרו בה גדר משום עת לעשות לה', וסמכו על רבינו הגדול רבן של ישראל הרמב"ם ז"ל, שכתב בפרק י"ד מהלכות איסורי ביאה, וז"ל: 'ואפילו נודע שבשביל דבר מה הוא מתגייר, הואיל שמל וטבל – יצא מכלל עכו"ם. ואפילו חוזר ועובד עבודה זרה – הרי הוא כישראל מומר וקדושיו קדושין, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן אפילו שנתגלה סודן', עיין שם".

חיזוק התקנה בארגנטינה

בתשובה נוספת (שם ח"א יו"ד ו, משנת תרח"צ) חתם עם הרב אהרן רפול והרב חיים טוויל על מכתב חיזוק לתקנה בארגנטינה, שנכתב לבקשת רבני ארגנטינה, שלא לקבל גרים מנישואי תערובת כדי לא לעודד התבוללות, אלא יבואו הגרים להתגייר בירושלים. ו"אין רשות לשום בתי דין קבועים, וכל שכן יחידים, לגייר בארגאנטינא שום איש ואשה, כל שכן לאותם שכבר נשאו בעבירה, ולא למול את הבנים אשר יולדו להם, כי אין כוונתם רצויה, כי אם התאוה הבהמית מחייבת אותם. עד אשר יעמדו לפני בית דין הגדול בירושלים ת"ו, כי להם הזכות והכח לעשות ככל העולה על רוחם על פי התורה אשר יורוך. וכל העובר על זה – הרי הוא פורץ גדר, גדרן של ראשונים, באסור חמור".

סיכום עמדתו

בתחילה הרב גבריאל נטה להחמיר שלא לקבל גרים שבאים לשם אישות ולא להשיאם לאחר הגיור, אך לאחר שנפגש עם מנהג רבני מצרים, וראה שבפועל הגיור מציל מהתבוללות, גם הוא היקל לקבלם. וזאת למרות שהיה ידוע שגרים אלו לא יקיימו אורח חיים דתי, ואף "אין הדבר ברור כי גם אחרי הגרות לא יעברו בשאט נפש על כל דברי התורה, ורק בשם ישראל יכונה". מעדותו של הרב גבריאל אנו למדים שרבני מצרים הקודמים – מהר"ם פארדו, הרב חזן והרב בן שמעון – הקלו לגייר מי שקרוב לוודאי שלא יקיים אורח חיים דתי.

עמדת רבני מצרים

יש לשים לב, שעמדת כל רבני מצרים היתה לעודד את הנשים להתגייר. ואילו בגרמניה היו רבנים שהעדיפו שלא לגייר מי שלא התחייבה לשמור לכל הפחות מסורת. נראה שהסיבה לכך, שבגרמניה העריכו הרבנים שהגיור הוא מהשפה לחוץ, לְרַצות את המשפחה, אולם כלפי חבריהם נותרו 'גרמנים'. ובאופן זה, שגם אין כוונה להיות בעל 'זהות יהודית' – אין מקום לגייר. אולם במצרים, בה המסורת היתה יותר נוכחת, יכלו הרבנים להעריך ולקוות שאם הסכימה להתגייר, לכל הפחות כל עוד היא נשואה ליהודי תהיה בעלת 'זהות יהודית', ולכן הקילו.

י – הרב יעקב שאול אלישר – תקעז-תרסו

הרב יעקב שאול אלישר, המכונה יש"א ברכה (תקע"ז-תרס"ו, 1906-1817), היה מגדולי הרבנים הספרדים בדורו, ומגדולי המשיבים בדורו. על תשובותיו נסמכו גם באשכנז. נולד בצפת ולמד מגיל שש בירושלים. במשך שנים רבות למד תורה כשאביו החורג, מורו ורבו, הרב בנימין מרדכי נבון, מסייע בפרנסתו. בשנת תרי"ג (1853), בהיותו כבן 36, התמנה לדיין קבוע בירושלים בבית דינו של אביו-חורגו שנפטר, ובשנת תרכ"ט (1869) לאב בית הדין. תמך בלימוד ערבית בתלמודי התורה. הוא עצמו שלט בשפות רבות. בשנת תר"מ (1880) ויתר על משרת הראשון לציון לטובת מחותנו הרב פאניז'יל, שהיה מבוגר ממנו בכשלוש עשרה שנה. אולם גם בימי הרב פאניז'יל היה הרב אלישר המשיב העיקרי. לאחר פטירת הרב פאניז'יל, בשנת תרנ"ג (1893) התמנה לראשון לציון עד פטירתו בשנת תרס"ו (1906). עמד בראש ישיבת "חסד לאברהם". תמך בהיתר המכירה.

עמדתו לגייר למרות שצפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי

בשנת תרנ"ד, בהיותו בן ששים ושבע, כתב הרב אלישר את התשובה המובאת בשו"ת ישא אי"ש אה"ע ז. השאלה הגיעה ממלבורן שבאוסטרליה מאת הרב אברהם הירשוביץ (לעיל יט, ה): "ישראל שנשא נכרית בנימוסיהן (חוקיהם) ונתגיירה, אם צריכים להמתין שלושה חודשים כשמחזירה בחופה וקידושין?". תחילה הרב אלישר הביע צער גדול על מצב ההתבוללות: "והאמת כי לבי כואב להשיב על מעשה כזה, בישראל עם קדוש שנשא גויה ובעל בת אל נכר… ואיך עתה בעוונותינו הרבים בדור הזה פשתה המספחת, והיא כפורחת מטעם נמוסי הממשלות, בת ישראל נשאת לנכרי ונכרית נשאת לישראל… ואין פוצה פה מטעם דינא דמלכותא, בכל המלכויות הדין שוה".[5]

לאחר מכן ביאר שאין לומר "שנתגיירה לשום איש, דהא בעודה נכרית היתה נשואה עמו בפרהסיא ואין מכלים, ובוודאי שזאת היתה כוונתה, לידבק בדת ישראל". והסכים שיינשאו למרות שאסרו חכמים על 'הנטען על הנוכרית' לשאת את המתגיירת, הואיל והחשיב את נישואיהם האזרחיים כמצב של 'אם כנס – לא יוציא'. שכך כתב החיד"א, וכך פירש את ר"ת. לאחר מכן כתב שצריך להפרישם ג' חודשים רק אם עוד לא ילדה.

הרב אלישר לא ביקר את הגיור ולא דן על תוקפו, וגם לא דן בשאלת קבלת ושמירת המצוות של המתגיירת, למרות שעל פי המתואר בשאלה היה מדובר ביהודי שלא שמר אורח חיים דתי או מסורתי, שהרי עבר עבירות בפרהסיה, שהיה נשוי לגויה בלי בושה, ועוד שחי במלבורן שבאוסטרליה, כשהמצב הדתי שם היה חלש מאד. מכך עולה בבירור שהתיר לגייר למרות שהיה קרוב לוודאי שהמתגיירת לא תקיים אורח חיים דתי. שאם לא כן, היה עליו להזהיר את הרבנים לברר שאותו היהודי וזוגתו המתגיירת אכן יקיימו אורח חיים דתי, וכפי שהזהירו המחמירים, וכן להזהיר את השואלים שלא לגייר יותר גרים כאלו. ומה שכתב ש"כוונתה לידבק בדת ישראל", היינו לדבוק ב'זהות יהודית', שכן התכוונו להינשא כדת משה וישראל. (ראו עוד לעיל יט, ד-ז, על מצב היהדות באוסטרליה).

יא – הרב חזקיה שבתי – תרכב-תשטו

הרב חזקיה שַׁבְּתַי (יהושע) (תרכ"ב-תשט"ו, 1862-1955), נולד בסלוניקי, ובהיותו כבן שש עלה עם הוריו לירושלים. למד בבית הספר 'דורש ציון' ששילב לימודי מדע (חשבון ושפות), ומגיל 13 למד בישיבה קטנה וכן אצל אביו שהיה מראשי ישיבת 'חסד אל'. במשך שנים רבות שימש כשד"ר מטעם כוללים ומוסדות שונים, בעיקר מירושלים. במסגרת זו הגיע לצפון אפריקה (תרמ"ח-תרמ"ט, 1888-1889), בוכרה (תרנ"א, 1891), מצרים (תרע"ט, 1919), אנגליה וצרפת (תר"פ, 1920), אמריקה הצפונית והדרומית (תרפ"א-תרפ"ד, 1921-1924), עיראק והודו (תרפ"ט, 1929). בתוך כך שימש כחבר הרבנות הספרדית בירושלים (תרנ"ו-תר"ס, 1896-1900), משנת תר"ס (1900) כסגן וממלא מקום החכם באשי ביפו, ובשנים תרס"ד-תרס"ח (1904-1908) כחכם באשי בטריפולי שבלוב. בשנים תרס"ח-תרפ"ו (1908-1926) שימש כחכם באשי בחלב שבסוריה. באותה עת סייע למשלחת 'המזרחי' בביקורה במקום. בתוך כך יצא כשד"ר לאמריקה ולבואנוס איירס, וכשחזר אחר כשלוש שנים לחלב, מקומו נתפס, ובעקבות זאת הוא חזר לירושלים והתמנה לראב"ד לעדת הספרדים בעיר. משנת ת"ש (1940) שימש גם כחבר מועצת הרבנות הראשית, ונכלל בהרכבי בית הדין הרבני הגדול. בתש"ג (1943) ייסד בירושלים את ישיבת 'שערי אורה' ללימוד קבלה. אחיו הגדול היה הרב גבריאל שבתי (תר"ז-תרע"א, 1847-1911), ובן אחיו היה הרב חנניה גבריאל יהושע (לעיל סעיף ט).

תמך בגיור בנות זוג נוכריות

בשו"ת דברי חזקיהו ח"ב יו"ד א, משנת תרצ"ז, לאחר ביקורו בבואנוס איירס, התייחס לתקנת רבני הספרדים בארגנטינה שלא לגייר, וביאר את טעמי התקנה: א) משום "סייג ועיגון בנות ישראל", שהגברים היו מעדיפים לשאת גויות, והיהודיות נותרו רווקות. ב) "צריך לקבל מצוות ועונשים וכו', וזה גלוי בעליל שאין מקבלים והכל הוא שקר". בעקבות מקרים של גיור נגד התקנה, נשאל מה תוקפם של הגיורים, והשיב שחובה על בני הקהילה לציית לתקנה, וגיורים שנעשו בניגוד לתקנה בטלים. אולם עדיף לבטל את התקנה בהסכמה, כדי למנוע התבוללות. לשם כך כתב תשובה מקיפה, ובה התייחס לארבעה צדדים: "א) אם יש מצוה לקבל גרים בזמן הזה, ב) אם נוכל על פי הדין לקבל גרים אף דאיכא סיבה ניכרת, ג) היכא דאינם שומרים הדת אחר הגרות אם יש להם דין גר, ד) אם עשו הקהל גזירה לסייג ותקנו שלא לקבל, ומאן דהוא גיירם, אם יועיל הגרות".

בתחילה ביאר שמצווה לקבל גרים, כמבואר בפסחים פז, ב: "אמר ר' אלעזר: לא הגלה הקב"ה את ישראל בין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים, כדי לפרסם האמונה בין האומות, ע"כ. המובן מזה שהוא מצוה לקבלם, והדוחה אותם יש לו עונש…". וכפי שביארו בתוס' יבמות קט, ב, 'רעה', שרעה תבוא למי שמשכנע גויים להתגייר, אבל כשהם "מתאמצין להתגייר, יש לנו לקבלם", שכן למדנו שנענשו ישראל על כך שהאבות לא גיירו את תמנע, ויצא ממנה עמלק (סנהדרין צט, ב). וכן אמרו חכמים: "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", "וכן במדרש רות [רבה ב, טז] הביאו זה על הגרים, על פסוק: בחוץ לא ילין גר".

לאחר מכן התייחס לשאלה השניה והשלישית, וכתב שאף שלכתחילה אין לקבל גרים לשם אישות, כיוון שבדיעבד אם קבלום הרי הם גרים, יש לגיירם. וכפי שכתב בתעלומות לב ח"ג לב, ב, בעניין גיור בנות זוג נוכריות וילדיהן: "ראוי לקבלם ולגיירם, ומוטב שתהיה אצלו בהיתר ולא באיסור, והבנים שתלד לו אחר הגירות הם כשרים גמורים, וסמכנו על תשובת רבינו הרמב"ם ז"ל". וכן הביא מדברי הנהר מצרים. והסיק הרב שבתי: "למדנו מזה, דפעמים גם משום סיבה אנו מקבלים אותם ואין אנו דוחין אותם. ואף אם חזרו לסורם – דין ישראל מומר יש להם, בזה נפשטו ספק ב' וג'". ולכן כאשר הנשים רוצות להתגייר, נכון לגיירן. ושלא כפי שכתב בשו"ת 'קרית חנה דוד' ח"ב יו"ד יז, שלמד מעזרא שהפריד את הנשים הנוכריות. שכן "התם שאני, דהענין היה בכהנים שנשאו להם שפחות חרופות, כמו שכתוב בכריתות, והביאו המלבי"ם ז"ל, שאף אם משחררם ומגיירם – אסור להם משום זונה, ונראה שהרב הגאון המחבר קרית חנה דוד יצ"ו נעלם מעיני קדשו זה, עיין שם".

עוד מובא שם, שהרב שבתי פרסם מודעה לבני בואנוס איירס, ובה ביאר שהחרם לא הוחל על גיורי בני יהודים ונוכריות, ולכן "אסור להרחיק את הילדים הנ"ל, ואדרבה – מצוה לקרבם תחת כנפי השכינה… וממילא דינא יוצאת על דבר הבת הנזכרת… ויש לה דין גר צדק אם קבלה עליה לשמור דת יהודית כתורה וכמצוה. והמערער אחר זה – אין דעת חכמים נוחה הימנו".

הסכים לגייר למרות שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי

הרב חזקיה שבתי הכיר היטב את הרמה הדתית הירודה של הקהילה החלבית בארגנטינה, שכן שהה שם זמן רב, וידע שאלו שנשאו נשים נוכריות כבר לא שמרו אורח חיים דתי (ראו להלן פרק כז). ואף כתב שהרבנים שתיקנו שלא לקבל גרים, תיקנו זאת משום "דצריך לקבל מצוות ועונשים וכו', וזה גלוי בעליל שאין מקבלים והכל הוא שקר". הרי שידע בבירור שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי אחר הגיור, ולמרות זאת ככלל התיר לגייר נשים נוכריות. ולכן הביא מרבני מצרים שהקלו לגייר לשם אישות, וכתב שאחר הגיור "אף אם חזרו לסורם – דין ישראל מומר יש להם". בהצגת הצד שסבר שצריך לבטל את התקנה לא לגייר, כתב שיש בהם "אנשי חסד ועוסקים בצבור בלי פניה. ואדרבה, המה עוזרים לחונן דלים ותלמידי חכמים ולקיום הדת וכו', וכל כוונתם להשכין שלום בעדה, ושלא יגיע הדבר לבזיונות ואי נעימות בין האומות. ועוד חשים שבהמשך הימים יטמעו ויתחתנו זה עם זה, ויהיה פגם במשפחות, וביחוד חסים על הילדים המתגדלים בלי תרבות ובלי תורה, והוריהם מתאמצין לגיירם". משמע שהפרנסים שרצו לגייר לא היו כל כך דתיים, אבל היה להם מעמד, כי היו אנשי ציבור חשובים, בעלי חסד ומכבדי חכמים ותומכים בדת, ומגמתם היא שהילדים לא יתבוללו בגויים ויגדלו "בלי תרבות ובלי תורה", כלומר בלא מסורת יהודית, ויהיה פגם למשפחה.

לאחר מכן האריך לבאר את חובתם של בני הקהילה לא להפר את התקנה, עד שתבוטל בהסכמת שני הצדדים. למעשה הציע שהרבנות הראשית לישראל תשלח לארגנטינה שליח מטעמה, שיהיה "מרוצה לשני הכתות", והוא יפעל "להסיר מביניהם קנאה ושנאה", ואם תצלח שליחותו, ו"עלו בהסכמה כולם כאחד לבטל ההסכמה ברצונם הטוב, אזי יתאספו בבית הכנסת לבקש פתח וחרטה והתרה על העבר", ויוכלו לתקן יחד "תנאים על שמירת המצוות, ובפרט בשמירת שבת ונדות באופן ברור וקיים, וסדר ראוי על העתיד בחומרות ועונשין שלא יבוטל לעולם".

כלומר, הרב חזקיה ביקש לחזק את הגיור ככל האפשר, ולהשפיע על הגרים שיקיימו אורח חיים דתי, וגם רצה להציע הצעה שתהיה מקובלת על שני הצדדים. אך ידע שגם לאחר חיזוקים אלו, סביר להניח שהגרים לא יקיימו אורח חיים דתי, כפי שהעריכו הרבנים שגזרו וקיימו את החרם, שאת דבריהם הוא לא ניסה להכחיש. כמו כן, כבר בראשית דבריו ביאר שהוא לא מקבל את טענת המחמירים שהגיורים שנעשים בלא זה אינם תקפים, והגדיל לומר שלדעתו יש לעורכם אף לכתחילה. וכן מוכח מכך שדחה את דברי הרב סקאלי בשו"ת 'קרית חנה דוד', שהתנגד לגיורים בין היתר מפני "שהכל הוא כסות עינים, אבל מעשיהם כמאז – לא שמירת נדות ולא שבת וכפור". הרי שסבר שיש לגייר גם כאשר יש חשש שלא ישמרו כלל מצוות, והתקווה הסבירה היא שיקיימו מצוות מעטות שיבטאו את זהותם היהודית. וההתחייבות שביקש לקבוע בקבלת הגרים נועדה לחזק זאת עד כמה שניתן, אך לא להבטיח קיום אורח חיים דתי.

יב – הרב נסים בנימין אוחנה – תרמב-תשכב

הרב נסים בנימין אוחנה (תרמ"ב-תשכ"ב, 1881-1962), נולד במדיאה שבאלג'יריה, לאביו הרב המקובל סלימאן שנודע באהבתו לארץ, ועלה עם משפחתו לארץ כשבנו ניסים היה בן שש. בגיל 24 נסמך לרבנות על ידי הרב אלישר והרב סלנט. מתרס"ה (1905) שימש כרב של יהודי עזה, ולאחר מכן כרב קהילת מהגרי ארם צובא וחלב בניו יורק. בתחילת מלחמת העולם הראשונה שב לירושלים, אולם בהיותו נתין זר הוגלה למצרים. החל מתרע"ה (1915) שימש כרב האי מלטה, מדרום לאיטליה. בתר"פ (1920) החל לכהן כרב של פורט-סעיד שבמצרים, וייסד וניהל שם בית ספר עברי 'זיכרון משה'. בתרצ"ה (1935) עבר לקהיר ושימש כאב בית הדין וכסגן הרב הראשי. פעל למען הציונות, היה ממייסדי 'המזרחי' במצרים וייצג את התנועה במוסדות ציוניים. בתש"ז (1947) מונה לרב ואב"ד העדה הספרדית בעיר חיפה והמחוז. כתב ספרים על המקרא, הש"ס וגם בענייני אמונה והשעה. כתב שו"ת 'נא"ה משיב' (נסים אוחנה משיב), וכן שו"ת 'תשובה כהלכה'.

הצריך הבחנה אבל היקל בסתם לגייר בת זוג נוכרייה

בשו"ת נא"ה משיב אה"ע ד, נשאל במקרה של "נוצרית שישבה עם ישראל זמן רב כאיש ואשתו, וילדה לו בן, ועתה באה להתגייר ולהנשא לו בדת ישראל" – האם צריכים לפרוש שלושה חודשי הבחנה. והשיב הרב אוחנה שלמרות שיש ספק אם בפועל יפרשו, שכן "קשה להפרישם זה מזה אחרי שהם יושבים ביחד, ואיננו בטוחים בזה אם הפרשתם בטוחה". אף על פי כן, הם צריכים לפרוש, כי הרבנים צריכים להורות את ההלכה, ולא להאכיל איסור בידיים.

מתוך שלא עסק כלל בשאלת קיום המצוות, למרות שנשאל על כך עוד לפני הגיור, והיה ידוע שרוב המתגיירים לשם אישות לא קיימו אורח חיים דתי או מסורתי, עולה שהוא מהמקילים לגייר לשם 'זהות יהודית'. וכך גם עולה מתוך שציטט את הרבנים המקילים בזה, כמו הרב אליהו בכור חזן והרב רפאל בן שמעון. ואם היה מחמיר, היה צריך לכתוב במפורש, שאין לגייר בלא שבית הדין יעריך שהגר יקיים אורח חיים דתי או מסורתי. יתרה מזו, מדבריו ניכר שלא התכוונו לשמור אורח חיים דתי אפילו במשך תקופת הגיור, ולכן הסתפק אם יסכימו לקיים את הוראת הרבנים לפרוש ג' חודשים.

יג – הרב שם טוב גאגין – תרמה-תשיג

הרב שם טוב גאגין (תרמ"ה-תשי"ג, 1884-1953), היה רב, דיין, ראש ישיבה, מחבר ספרים ומשורר. כתב סדרה בת שבעה חלקים בשם 'כתר שם טוב' – טעמי מנהגי העדות השונים. נולד בירושלים, ולמד בבית הספר 'דורש ציון' ששילב לימודי מדע (חשבון ושפות). בשנת תרע"ג (1913) הוזמן לשמש כדיין בקהיר, ונמנה גם עם דייני העדה האשכנזית. בשנת תר"פ (1920) מונה לשמש כרב הקהילה הספרדית במנצ'סטר שבאנגליה, וגם שימש שם כדיין לקהילה האשכנזית. לאחר כשנה, החל לשמש במקביל כאב בית הדין ומנהיג רוחני של קהילת הספרדים בלונדון עד לשנת תש"ט (1949). לצד תפקידיו אלה, בין השנים תרפ"ו-תשי"א (1926-1951) עמד בראש ישיבת 'אוהל משה ויהודית', על שם השר מונטיפיורי ורעייתו, בלונדון. בתרצ"ג (1933) מונה בידי הממשל לסגן יו"ר ועדת הרבנים באנגליה וראש ישיבת 'עץ חיים' בלונדון. במסגרת מחקריו על מנהגי העדות ביקר בקהילות רבות.

עדות כללית שנוהגים לגייר לשם 'זהות יהודית'

הרב גאגין דן בשאלה האם גר יכול לומר הגדה של פסח ולומר 'די אכלו אבהתנא', שהרי אבותיו לא השתעבדו במצרים. בין יתר נימוקיו להתיר, כתב הרב גאגין "שאם נמנע ממנו קריאתה, יתחרט על מעשיו שקיבל על עצמו דת משה". ובפרט "בימינו אלה, שפשתה המספחת באלו הארצות ובארצות אמריקא, לקבל גרים וגיורות למכביר, והרבנים יודעים כי אלו הגרים מקבלים עליהם להתגייר משום שנפלו ברשת האהבה הגשמית, ולא למען אהבת ה' והתורה, והם הולכים בהממשלה המקומית ושם נעשים הנשואין ביניהם, ואז הרבנים מוכרחים להטפל לגיירם. שאם נעלים עין לגיירם, ישארו הבנים גויים גמורים אִם האֵם היא גויה, ובכדי לטהר זרע ישראל הקלו בדבר ומקבלים אותם לגיירם, ה' הטוב יכפר בעד" (כתר שם טוב ג, עמ' 109-110).

מתוך תיאורו של הרב גאגין את הגיור הרווח באותה תקופה, על יהודים שרוצים להתחתן עם נוכריות, וכדי לאלץ את הרבנים לגיירן מתחתנים עמן קודם בנישואים אזרחיים, ברור שרוב האנשים שנוהגים באופן זה אינם מקיימים אורח חיים דתי או מסורתי, וכפי שכתבו רבים מהמחמירים והמקילים (לעיל יז, יח-כ). וכיוון שככלל כתב שרגילים הרבנים לגיירן כדי להצילם מהתבוללות, הרי שנוהגים לגייר לשם 'זהות יהודית' אף שלא צפוי שיקיימו אורח חיים דתי או מסורתי.

יד – פולמוס הגר מביירות

יהודי לבנון

עוד בימי שלטון הטורקים בלבנון, מעצמות אירופה, ובמיוחד צרפת, התערבו בנעשה בלבנון ודאגו לבני העדה המארונית (שהיו נוצרים), ובכך השפיעו על מעמדה וסייעו בהתפתחותה הכלכלית וההשכלתית. במלחמת העולם הראשונה לבנון נכבשה על ידי צרפת, והשפעת תרבותה עליה גברה.

הקהילה היהודית בלבנון באותם הימים לא היתה חזקה מבחינה דתית, היו בה דתיים וחילוניים, והיו בה שלושה זרמים מרכזיים: ציונים, 'מתמערבים' שנטו לתרבות הצרפתית, ומשכילים שנטו לתרבות הערבית. היה בביירות בית ספר אליאנס של כי"ח, ותלמוד תורה ללימודים משלימים.

לפי עדויות שונות, בקום המדינה התגוררו בלבנון בין עשרת אלפים לארבעה עשר אלף יהודים, רובם בביירות. אולם לפי הספירה הדייקנית והממעטת, המספרים הם כדלהלן בטבלה:

המעשה בגר מביירות

בשנת תרצ"ו (1936), אחת מבנות נכבדי הקהילה היהודית בביירות, שעבדה בנציבות העליונה הצרפתית, התאהבה בפקיד צרפתי נוצרי שפגשה שם. הם התחתנו בטקס נישואין אזרחי, בניגוד להסכמת הוריה, והיא התעברה ממנו. בראות החתן את צערם של הורי אשתו, וגם כדי להפיק את רצון אשתו, אמר שהוא מוכן להתגייר, למול ולטבול כדת. כפי שיבואר, מכלל הסיפור ומהכרת המציאות החברתית של הקהילה היהודית בביירות, עולה שהסיכוי שיקיימו אורח חיים דתי היה קלוש. לכל היותר אפשר היה לצפות שיהיה מסורתי ולא יצא לעבודתו ביום השבת, למרות שמכריו היהודים של המתגייר היו רגילים לעבוד בשבת.

בתחילה פנו לרב בן ציון ליכטמן, שהיה אז דיין ורב הקהילה האשכנזית בביירות, והוא סירב לגיירו, הואיל והגיור לשם אישות, וכפי הנראה גם שיער שהגר אינו מתכוון לשמור מצוות. אז פנו לרב שבתי בוחבוט, רב העיר, שהסכים לגיירו כדי למנוע התבוללות והתנצרות של היהודייה.

הרב ליכטמן היה אז בן ארבעים וארבע, והרב בוחבוט בן ששים ושש. כפי הנראה הרב ליכטמן ביקר את הרב בוחבוט על הסכמתו לגיירו, ונוצר מתח סביב העניין. בעקבות זאת, כל אחד מהם שלח שאלה דחופה לרבנים בארץ ישראל, לבקש את תמיכתם.

נציג תחילה את רבני לבנון, ואחר כך נמשיך בהשתלשלות האירועים.

הרב שבתי בוחבוט – תרל-תשח

הרב שבתי בוחבוט (תר"ל-תש"ח, 1870-1948), נולד ביפו למשפחה ספרדית ממרוקו. אביו, הרב שלמה בוחבוט, עלה בצעירותו מרבאט שבמרוקו לארץ ישראל, למד קבלה בישיבת 'חסד אל' בירושלים. הרב שבתי למד תורה מפי רבני העדה הספרדית ביפו, יחד עם לימודי חול בבית ספר אליאנס. למד שפות ושלט בהן. למד כ-15 שנה בירושלים אצל הרב יעקב מאיר, לימים הראשון לציון. שימש לעתים כשד"ר. גם למד בקושטא, וקיבל תעודת רבנות ממשלתית. בגיל שלושים ושש החל לשמש ביפו כדיין ובהמשך אב"ד. בזמן מלחמת העולם הראשונה הוגלה לסוריה ושימש כרב קהילה בצפון סוריה. בתרפ"ב (1921) החליף את הרב חזקיה שבתי כרבה של חלב בפועל. בהיותו משלב את מסורת רבני ספרד שהתייחסו בכבוד להשכלה, ונהגו כבוד גם במתרחקים, נבחר הרב בוחבוט לשמש כרבה של ביירות ויהדות לבנון. בתפקיד זה שימש משנת תרפ"ה (1924) ועד פטירתו. תמך ועודד פעילות ציונית, ספד לתיאודור הרצל, ואף סייע בסתר להעפלה. חיבר ספרים רבים שנותרו בכתב יד וכן כתב שירים.

הרב בן ציון ליכטמן – תרנב-תשכד

הרב בן ציון הלוי ליכטמן (תרנ"ב-תשכ"ד, 1892-1964), נולד באוקראינה, למד בישיבות ליטא, נסמך לרבנות על ידי הרב איסר זלמן מלצר, ושימש כרב העיירה פאלין שבאוקראינה. לאחר מלחמת העולם הראשונה עלה לארץ, לימד תורה בישיבות ושימש בתפקידים ציבוריים. קיבל המלצות מהרב קוק והרב מלצר, אך לא מצא מקום רבנות בארץ, ובשנת תרצ"ב (1932) גלה לביירות ושימש בה כשוחט ובודק, דיין ומורה צדק לקהילת האשכנזים בעיר. לאחר פטירת הרב בוחבוט, התמנה לרבה של ביירות. היה בעל השקפת עולם ציונית דתית ושלח את שלושת בניו לשרת בצה"ל. בשנת תשי"ט (1959) חזר עם משפחתו לירושלים. חיבר את הסדרה החשובה 'בני ציון' על שו"ע או"ח. בשנת תרצ"ו (1936), בעת הוויכוח על הגר, היה הרב ליכטמן בתחילת רבנותו, ולא נשא באחריות לכלל העיר. ייתכן שנטייתו אז לחומרה נבעה מכך.

טו – פניית הרב בוחבוט

בשו"ת ישכיל עבדי ח"ג יו"ד טז, הובאה שאלתו של הרב שבתי בוחבוט לרב עובדיה הדאיה, שנכתבה בבהילות בערב שבת ונשלחה תוך ציפייה לתשובה מהירה: "פה קרה מקרה מעליב, בת אחת מבנות נכבדי עדתינו היתה עובדת בנציבות העליונה, והתאהבה עם פקיד צרפתי נוצרי, והתחתנו בטקס הנישואין הממשלתי [סיויל] למרות הוריה. והחתן, בראותו צער הוריה, וגם להפיק רצון אשתו, אמר שהוא מוכן להתגייר למול ולטבול כדת". המשיך הרב בוחבוט וכתב שאמנם גירות זו לשם אישות, אולם כבר למדנו בתוס' שהכל לפי ראות עיני בית הדין, שאם רואים שהוא לשם שמיים יכולים לגייר. ובשו"ת תעלומות לב ח"ג יו"ד כט-ל, היקל במקרה דומה על פי תשובת הרמב"ם. ועוד נימוק לקבל הגר, כדי "להציל אותה ואת זרעה, כי אם לא נגייר אותו, ברור בעינינו שהיא לא תעזביהו בשום אופן, ותהיה נגררת אחריו לעזוב את דת היהדות, וגם בניה יתנצרו. ואם נגייר אותו, אף אם אין אנחנו בטוחים שלעתיד יהיה לשם שמיים, על כל פנים יוכל להיות אם האשה תשפיע עליו, וכידוע בההיא דחסיד וחסידה וכו', שהאשה השפעתה מרובה להביאו לדרך טובה, ואז יהיה סופו לעשות לשם שמיים". ו"אם נדחה אותה ואת בעלה שלא לגיירו – תטמע עמו, ודמה ודם זרעיותיה, כי היא קשורה בו, ומן הנמנע להבדל ממנו, וכמו דאמרינן לגבי האיש 'מוטב שיאכל שחוטות תמותות' – כן נאמר לגבי האשה". אמנם הניסיון הראה שקבלת גרים היא מכשול לישראל, "וקשים גרים כספחת, ומשפיעים רעה על תרבות הדתית הקדושה. וגם אולי עודם אדוקים בדתם, כמו גרי אריות". ולכן העדיפו להרחיק ולא לקרב. אולם כאן "הוא כבר נשא אותה בדיניהם [סיויל], ואין מי שיכריחנו להתגייר", כך שאין זה רק לשם אישות. "והנני מקוה לתשובתו להלכה ולמעשה במהירות הכי אפשרית, אף בקיצור נמרץ".

הוסיף הרב בוחבוט: "הבאתי את הנוצרי הרוצה להתגייר ודברתי עמו כל הצורך, ממש כמו שכתוב בשו"ע. ועוד הוספתי לומר לו כי אנכי אינני רשאי לקבלו, בהיות כי הוא מתגייר רק לרצות את אשתו, וגם הודעתי לו כי לא רק מה שכתוב בתורה צריך לקיים אלא גם דברי רז"ל, אפילו המנהג היותר פשוט. והוא השיב: הן, אמנם כי אני מתגייר לרצות את אשתי, אך גם רצון מוחלט יש בזה, כי מי מכריחני? לולא כי אני יודע כי דת ישראל היא דת המובחרת, ולולא זאת לא הייתי מקבל למול ולהתגייר. גם ביקשתי ממנו שייתן לי בכתב שלא יעבוד בשבת. והוא השיב כי הלא כל אוהבי היהודים שהם במשרד הנציבות עובדים בשבת. ואנכי השבתיהו: גם הם אינם עושים כפי דתינו ועוברים על התורה, כמו שיש בכל אומה ולשון אנשים צדיקים ואנשים חוטאים. ואז נפרד ממני לדבר עם המנהל שלו שירשהו שלא לעבוד בשבת, ואנכי מחכה לתשובתו. ולהיות כי העת קצר, ועוד לא קבלתי תשובה, הנני ממהר לשלוח מכתבי זה".

אף שהגר השיב 'הן' על הבהרתו של הרב בוחבוט שצריך לקיים את כל המצוות, נראה שהרב ידע שהסיכוי שכך יהיה בפועל אינו גבוה. שכן הרב בוחבוט עצמו כותב בשאלתו: "ואם נגייר אותו, אף אם אין אנחנו בטוחים שלעתיד יהיה לשם שמיים, על כל פנים יוכל להיות אם האשה תשפיע עליו… ואז יהיה סופו לעשות לשם שמיים". כלומר כעת הגיור בעיקר כדי לרצות את הוריה, ולכן ישנו חשש סביר שלא יקפיד על שמירת המצוות, אך "אולי" בעתיד אשתו תשפיע עליו להקפיד על כך (וכפי שכתב במפורש הרב קואינקה בתשובתו לרב בוחבוט המובאת להלן). ואשתו הרי גם היא לא היתה דתית, ואם כן עיקר מה שתוכל להשפיע עליו שיהיה באמת בעל 'זהות יהודית'. ועוד, שמסתבר שהגר ינהג כמנהגם של רוב יהודי ביירות שהיו קשורים לתרבות הצרפתית שממנה הגיעו, שלא היו דתיים. וכפי שתמה הגר בפני הרב, מדוע לא יוכל לעבוד בשבת כמו חבריו היהודים שעובדים בשבת. כלומר המתגייר לא התכוון לקיים אורח חיים דתי, אלא לנהוג כחבריו היהודים. ולאחר שהתעורר קטרוג על גיורו, ביקש הרב בוחבוט לחזק את עמדתו בהצהרה בכתב שלא יעבוד בשבת. ועדיין נראה שהרב בוחבוט ידע שהסיכוי שהגר יקיים אורח חיים דתי נמוך, אבל קיווה שבזכות התחייבותו, לכל הפחות יימנע מלעבוד בשבת כמו בחול.

טז – הרב עובדיה הדאיה – תרנ-תשכט

סיכום עמדתו הכללית של הרב עובדיה הדאיה בעניין הגיור יובא להלן כח, ח. לכן כאן נזכיר את תולדות חייו בקצרה. הרב הדאיה נולד בחלב שבסוריה, עלה עם הוריו לירושלים כשהיה בן שמונה, והתחנך אצל גדולי רבני ירושלים ומקובליה. שימש כר"ם בישיבת פורת יוסף ללימודי הפשט והסוד. שימש כדיין ורב בפתח תקווה, ובהמשך כחבר בית הדין הרבני הגדול וחבר מועצת הרבנות הראשית. חיבר שו"ת 'ישכיל עבדי'. תמך בציונות.

תשובתו ב'ישכיל עבדי'

בשו"ת ישכיל עבדי ח"ג יו"ד טז, השיב הרב עובדיה הדאיה שיש לגייר את הגר, וזו תמצית נימוקיו לפי סעיפי תשובתו: א) כן פסק "בספר עצי הלבנון להגאון המפורסם מהרי"ל צירלסאהן שליט"א ביו"ד סי' ס"ג", וכיוון שחשש שהספר אינו תחת ידו של הרב בוחבוט, העתיק לו את תמצית דבריו: 1) הואיל והם כבר נשואים בנישואים אזרחיים, וילדו ילדים – "אין לפנינו שעת הדחק גדולה מזו". שכן "העבריינים לא ישמעו לנו לגרש", ועל כן, אף שגיורים לשם אישות הם בדיעבד – "שעת הדחק כדיעבד דמי, ולענין דיעבד הא אפסיקא כבר הלכתא דאם עבר הבית דין וגייר – הרי זה גר". 2) על ידי הגיור יסירו ממנה מכשול מאיסור חמור, ומצינו שמתירים לעבור על איסור קל כדי להינצל מעוון חמור (שחרור שפחה שחוטאים עימה). 3) יש צד שהגיור לשם שמיים, כיוון שאינו נצרך לגיור כדי לקיים את נישואיו. ואם בא להתגייר – "אין לנו הוכחה גדולה מזו דרצונן בדת ישראל בלבב שלם".

ב) כיוצא בזה בשאלת הגר מביירות, "מכיון שכבר נשא אותה בנימוסיהם, ואין מי שיכריחנו להתגייר – זה אומדן דעת ברור שמה שרצונו להתגייר כעת הוא דרצונו בדת ישראל בלבב שלם".

ג) אמנם יש שגדרו גדר שלא לקבל גרים כאלה, כמובא בדִבֵּר שאול יו"ד ב-ו (להלן פרק כז). וגם הרב צירלסון הסכים עמהם. אולם ההסכמה היא רק "במחוז ארגנטינה, שהניסיון הוכיח שם שאין מתכוונים לשם שמיים, שכאשר עובר איזה ימים – חוזרים לסורם הרע, ורק מתכוונים לכסות על פחזותם וכיוצא" (משמע שחוזרים להחשיב את עצמם נוכרים). וכפי שמפורש בהסכמת "הגאון מהרא"י קוק ז"ל שם".

ד) עוד הזכיר שבשו"ת תעלומות לב ח"ג יו"ד סי' כ"ט, הרב אליהו בכור חזן "התיר בשופי כאותו נדון עצמו שבספר דבר שאול הנזכר", וכן נהג קודמו מהר"מ פארדו לעשות מעשה באופן זה, וכ"כ בספר נוה שלום, ויש"א איש חאה"ע סי' ז'. וכ"כ בעבודת השם אה"ע סי' ד': "דכיון דזה זמן רב יושבת תחתיו ומשמשתו, וכבר נתעברה ממנו וילדה – אין כאן חשש דגיורה הוא משום תועלת וסיבה כדי שתינשא לו, מאחר שכבר היא בביתו וכו'. ומה תועלת חדש אית לה בשתתגייר, אם לא שכוונתה להכנס תחת כנפי השכינה?". וכ"כ נהר מצרים הל' גרים אות ה', "שמעשים בכל יום עושים במצרים לקבל גרים כאלה, ואחר שמתגיירים האשה והבנים – מסדרים להם חופה וקידושין כדת… וגדולה מזאת סיים שם בנהר מצרים, וז"ל: ואף על פי שאנחנו יודעים דברים שבלב, אין אנחנו מדקדקים הרבה, ועת לעשות לה' הפרו תורתיך כתיב". לפיכך סיכם הרב הדאיה: "שפיר יוכל לסמוך כבוד תורתו לגיירו לכתחילה, מכל הטעמים שנאמרו בדברי קודשו, ובדברי כל הרבנים הנ"ל".

ה-ח) אמנם מצא שהרב יצחק בן וואליד בספרו ויאמר יצחק אה"ע סי' קנ"ה, החמיר שלא להשיאם מדין 'נטען'. וכן סיפר שהגיע לידיו ספר חדש, "שמו קרית חנה דוד ח"ב, וראיתי לו שם בסי' יז-יט שהאריך הרחיב בזה, והפריז על המדה לומר שאפילו אם גיירום – בדיעבד אינם מגויירים, יעויין שם מילתא בטעמא". אמנם הרב הדאיה דייק מדבריו שדיבר על גרים כעין אלו המוזכרים בספר דִבֵּר שאול, "דהניסיון הוכיח דאינם מתכוונים לשם שמים". בכל אופן, למעשה אפשר לסמוך על הרבנים המקילים שהובאו.

אחר הכל, בכל דבריו לא עסק הרב הדאיה במפורש בשאלה האם חובה על בית הדין לוודא שהגר יקיים אורח חיים דתי, אלא הביא פוסקים שהורו ככלל לגייר נוכריות שנשואות ליהודים, למרות שהיה ידוע שזוגות אלה לא התכוונו לקיים אורח חיים דתי, ודחה את דברי קרית חנה דוד שהחמיר בזה. מכאן שסבר שיש לגייר כדי למנוע התבוללות גם במצב שלא יקיימו אורח חיים דתי.

יז – הרב בן ציון אברהם קואינקה – תרכז-תרצז

הרב בן ציון שמואל וידאל רפאל אברהם קואינקה (תרכ"ז-תרצ"ז, 1867-1936), היה אב בית דין ופוסק של העדה הספרדית בירושלים. היה חבר המועצה הראשונה של מועצת הרבנות הראשית וחבר תנועת 'המזרחי', וכן המייסד והעורך של כתב העת התורני 'המאסף' במשך 19 שנה (תרנ"ו-תרע"ה, 1896-1914). הוריו עלו לארץ מסלוניקי, והוא נולד בעיר העתיקה בירושלים. משפחתו נקראה על שם מוצא המשפחה – בקואנקה שבספרד. לאחר גירוש ספרד עברה המשפחה לסלוניקי. למד תורה בישיבות הספרדיות בעיר והשתלם במדעים וידיעות כלליות. התפרנס תחילה ממסחרו של אביו, אך הפסיד את כספו. בשנת תרנ"ז (1897) התמנה לדיין, ובשנת תרנ"ח (1898) לראש ישיבת תפארת ירושלים, ושילב בה שיעורים בדקדוק עברי, היסטוריה ומדרשי חז"ל. בין תלמידיו: הרב עוזיאל. בתרס"ו (1906) שימש כשד"ר, ולאחר מכן כשנה וחצי כסגנו של הרב אליהו בכור חזן באלכסנדריה. לאחר מאורעות תרפ"ט (1929) שימש כרב בקהילת היהודים שנותרו בחברון עד מאורעות תרצ"ו (1936).

תשובת הרב קואינקה

תשובתו שנכתבה בי"ח טבת תרצ"ו הובאה בספר 'ריח ניחוח', עמ' 571. בתשובתו הסכים לסברותיו של הרב בוחבוט, וחיזקן: "ואדרבא, מעשהו זה להתגייר מפני ראותו צער הוריה, ולהפיק רצון אשתו, זה לו חשיבות ותפארת, דמראה שהוא בעל רגש חזק למנוע צער ממנה ומהוריה בני ישראל, דבר שאחרים כמותו היו שוחקים ומלעיגים עליהם אחרי הפיק רצונו. ועל איש כזה יותר יש לתלות כי אם להפיק רצון אשתו רוצה להתגייר ולעשות המעשה הגדול הזה, כל שכן כי אחרי כן יכולה אשתו להשפיע עליו שיקבל את היהדות ברצון טוב, ויקיים כל מצותיה וחוקיה". הרי שכעת, בעת הגיור, אין ידוע אם "יקיים כל מצותיה וחוקיה", ויש רק לקוות שבגלותו רצון טוב להניח דעתה של אשתו, תשפיע עליו אשתו "שיקבל את היהדות ברצון טוב" וישמור את מצוותיה.

המשיך הרב קואינקה שמכיוון שהדבר מסופק אם "יקבל ברצונו או לא יקבל ברצונו", איך מחמת ספק "נמנע לגיירו ונוציא את האשה מכלל ישראל"?! שאולי תמיר את דתה אחריו, "כי הנסיון כבר הוכיח לנו, דבת ישראל שנפלה ברשת זה – אין לה דרך אחרת, כי אם תניח אותו ותשאר היא אצל הוריה, הלא אין מי שישאנה. ואפילו אם רוצה איש מישראל שישא אותה, אינו נושא אותה מפני כלימה וקלון, ואין לה דרך אחרת כי אם להתמכר אחרי זה ולמכור את עצמה לבושת ולקלון בבתי הזונות. וגם בבית הוריה ומשפחתה אין לה חיים, כי בכל עת ורגע ישפילוה עד עפר, ויאמרו לה: את גרמת לך הדבר הנורא הזה. ולכן אין לה דרך אחרת כי אם ללכת אחרי זה שישא אותה בדיניהם. ובפרט בנדון דידן, שברור בעיניו כי היא לא תעזבנו, כמו שכתב כבוד תורתו, ודאי דכדי להציל אותה ואת זרעה אחריה, שמן התורה הם ישראלים גמורים, דולדה כמוה, לא רק דמותר לקבלו – כי אם גם מצוה לקבלו. ורבנן לא אסרו לקבלו כי אם דווקא בזמן שלא יצא שום ריעותא מענין זה, אבל כל זמן שיצא ריעותא גדולה כנידון דידן, ודאי מותר לקבלו כדי להציל את האשה ואת זרעה…".

הרי שהסכים לגיור הן מצד שהגיור נחשב לשם שמיים, כי המתגייר אינו נזקק לגיור כדי לקיים את נישואיו, והן מצד האחריות לאשה וילדיה היהודים, שלא יתבוללו בעמים. ואף שיש ספק אם ישמרו מצוות, יש לקוות שאולי בהמשך אשתו תשפיע עליו לשמור מצוות.

יח – הרב ליכטמן והרב עוזיאל

במקביל לפניית הרב בוחבוט לרב קואינקה והרב הדאיה, הרב ליכטמן פנה לרב עוזיאל. נוסח שאלתו איננו בידינו, אולם מדברי תשובתו הראשונה של הרב עוזיאל, עולה שהרב ליכטמן סיפר שהגר פנה תחילה אליו, ומשסירב לקבלו פנה לרב בוחבוט שהסכים לגיירו. עוד מתברר שהרב ליכטמן הציג לרב עוזיאל את המקרה באופן שונה מתיאורו של הרב בוחבוט. לפי הרב ליכטמן, הבת לא הסכימה להינשא לנוכרי, והוא ביקש להתגייר כדי שתסכים להתחתן עמו. אפשר שהרב ליכטמן לא הבין את המצב, ואולי לא דקדק לתאר את הסיפור, והרב עוזיאל טעה להבין שעדיין לא התחתנו. מתוך תשובתו של הרב עוזיאל עולה שהרב ליכטמן פנה אליו מפני שהרב בוחבוט נסמך על הרב עוזיאל, שהתיר כיוצא בזה בסלוניקי כששימש ברבנות שם.[7]

תשובתו הראשונה של הרב עוזיאל

הרב עוזיאל השיב בכ"ט טבת תרצ"ו, שהגיור שהתיר בסלוניקי היה כאשר היהודי כבר היה נשוי לנוכרייה בנישואין אזרחיים, כך שהגיור לא היה לשם אישות. כמו כן, היו לזוג ילדים, ולכן רצה לגיירה "כדי להכניס את בניה אל תורת אביהם… כדי להציל הבנים מגיותם. שכל זמן שהאם היא גויה – הרי הם כמותה. ועתה שבאה אמו להתגייר, מגיירים את בניה – שהם מזרע ישראל – עמה. ובודאי שנפשות תמימות אלה, זכות הוא להם להצילם מטמיעה. ומצוה עלינו לקרבם, כדי שלא ידח ממנו נדח". אולם בסיפור של הרב ליכטמן, כיוון שהגוי רוצה להתגייר מפני אהבתו את בת ישראל וכדי לשאתה לאשה, "אין ספק בדבר שאין מקבלים אותו, משום שודאי יחזור לסורו וישאיר את אהובתו עגונה, או שיכריחנה להמיר דתה וללכת אחריו". אולם אם לא יגיירו אותו, יש לקוות שלא תתחתן עימו. אף על פי כן סיים הרב עוזיאל: "מן הדין הכל לפי הדיין, שאם הוא בטוח שקרבתו זאת אל היהדות תהיה קיימת – רשאי להזדקק לו… ואלה הם דברים המסורים ללבו ועיניו של הדיין". וממילא אם כך היה סבור הרב בוחבוט – אין לערער על קביעתו.

תשובתו השנייה

הרב ליכטמן שב ושלח בי"ח שבט תרצ"ו שאלה לרב עוזיאל, ובה הקשה על שהתיר במשפטי עוזיאל ח"א יו"ד יד, לגייר בת זוג נוכרית של יהודי, שהרי גיורה לשם אישות, וגם אסור להם להינשא מדין 'נטען'. ואין הוא נחשב בעל תשובה שצריך לעזור לו, אלא חוטא שמתכוון להמשיך בחטאו, ועליו אמרו: "הלעיטהו לרשע וימות".

תשובת הרב עוזיאל מובאת במשפטי עוזיאל ח"ב אה"ע כה; והועתקה בפסקי עוזיאל בשאלות הזמן ס. בתשובתו ביאר שאיסור 'נטען' מדרבנן, ואיסור בעילת נוכרית מהתורה, ועל כגון זה הורה הרמב"ם בתשובתו: "מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו תמותות נבלות" (קידושין כא, ב). והיסוד הוא "שכל מקום שירדה התורה לסוף דעתו של אדם, שאינו יכול לפרוש מבולמוס יצר הרע שבו – פתחה לו פתח תשובה כדי שלא יחטא". ולכן, כיוון שאיסור 'נטען' הוא רק "לכתחילה, ואם כנס לא יוציא – ודאי שמצוה עלינו, או לכל הפחות אנו רשאים להשיאנה לו, כדי שלא ילכד באיסור בעילת בת אל נכר כל ימיו. ומאי דעבד – עבד. וה' הטוב יכפר עונו, ולא יוסף עוד לחטוא כל ימיו".

ומה שאמרו בגמרא ב"ק סט, א, "הלעיטהו לרשע וימות", הוא לגבי מי שרוצה לעשות איסור, כגון הגזלנים, שאין אנו צריכים לטרוח כדי למונעם מאיסור ערלה וכדומה. "אבל למי שאינו רוצה לחטוא, ומבקש דרך היתר – נזקקין לו להורות לו דרכי היתר להצילו מחטא חמור". וכפי שהתירו למי שהדביק פת בתנור "לרדותה קודם שיבוא לידי אסור סקילה" (שבת ד, א). לכן יש "להורות היתר למי שהיה נשוי נכרית והיא באה להתגייר מרצונה, לא מפני הנאה חמרית או גופנית, אלא משום שרוצה להיות נשואה כדת וכדין כדינה של תורת ישראל – רשאים אנו להתיר גם הגרות וגם הנשואין. לא משום תקנתא דידה, אלא משום תקנה דידיה, להצילו מעוון תמידי יום יום, דכל ביאה היא איסור נוסף".

יט – סיכום

מכלל הסיפור ואורחות חייהם של יהודי ביירות שהיו קשורים לתרבות הצרפתית, נראה שהסיכוי שהגר יקיים אורח חיים דתי היה קלוש, שכן כפי שהמתגייר אמר לרב בוחבוט, אף מכריו היהודים לא שמרו שבת. למרות זאת רב המקום, הרב בוחבוט, הורה לגיירו, והסכימו עימו הרב קואינקה והרב הדאיה, וכפי שהורו חכמי הספרדים שקדמו להם. וביארו שבאופן זה שהם כבר נשואים, הגיור נחשב 'לשם שמיים', כלומר לשם הדת היהודית ולא לשם נישואין. וגם הרב עוזיאל גיבה את פסיקתו.

אמנם הרב בוחבוט ביקש מהגר התחייבות בכתב שלא יעבוד בשבת, אבל כתב שהוא אינו יודע אם יקיים אורח חיים דתי, ובכל זאת כרב השתדל לחזקו ולהשיג ממנו התחייבות לשמור מסורת ככל האפשר, ובתוך כך להימנע מעבודה בשבת. וכן הרב קואינקה תיאר שלא ברור אם ישמור מצוות, אך ניתן לקוות שאשתו תשפיע עליו. יתרה מזאת, מדברי הרב בוחבוט ושאר הרבנים עולה ששאלת ההתחייבות לקיים אורח חיים דתי אינה השאלה העיקרית, שכן אילו בכך היה תלוי הגיור, היו צריכים להתעכב עליה יותר, הואיל והחשש שלא יקיים אורח חיים דתי היה גבוה. במקום זאת הם דנו בשאלה האם אפשר לגייר לשם אישות, ולהשיאם למרות איסור 'נטען', כי שאלות אלו הן החשובות לדיינים, שמסתפקים האם הם נוהגים כהלכה כאשר הם מקבלים גר זה. אבל ביחס לשאלת שמירת המצוות, אף שרצוי מאוד שהגר יקיים אורח חיים דתי – הגיור תקף גם אם לא יקיים, ובשעת הדחק ניתן לגייר כך.

וכך ניתן לדייק מדברי הרב בוחבוט, שכפי שכתב לרבנים, אמר על הגר "כי אנכי אינני רשאי לקבלו, בהיות כי הוא מתגייר רק לרצות את אשתו וגם הודעתי לו כי לא רק מה שכתוב בתורה צריך לקיים, אלא גם דברי רז"ל, אפילו המנהג היותר פשוט". כלומר, הסתפקותו של הרב בוחבוט אם ניתן לגיירו היתה מפני החשש שאינו מתגייר כדי להיות יהודי אלא כדי לרצות את אשתו. בנוסף, הרב בוחבוט הודיע לו שעל הגר לקיים, כמו כל היהודים, את כל הכתוב בתורה ובדברי חכמים ואף מנהגים. וקיבל מהגר על כך אמירת 'הן' כללית והצהרה שהוא "יודע כי דת ישראל היא דת המובחרת", אך לא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי. ורק לגבי שלא יעבוד בשבת, ביקש התחייבות בכתב. ונראה שאף לגבי זאת, ידע שיש חשש סביר שלמרות שיתחייב – לבסוף יעבוד כמו מכריו היהודים.

והרב הדאיה, מתוך חשש שהגיור יעודד נישואי תערובת, המליץ לצרף הודעה שמדובר בהוראה מיוחדת. אולם גם הוא עצמו ציטט את הרבנים ממצרים, נוה שלום ונהר מצרים, שכתבו שכך הוא המנהג, לגייר את בנות הזוג של היהודים כדי לשמור על יהדותם שלא יתבוללו. ונלענ"ד, שבמצב שבו פרסום זה לא יגדור דבר, כי נישואי התערובת כבר רווחים, הרב הדאיה לא היה ממליץ לפרסם שזאת הוראת שעה, וכפי שעולה מתשובות אחרות שלו (להלן כח, ח). והרב קואינקה לא הגביל את ההיתר, אלא אדרבה, כתב שחכמים לא אסרו לקבל גר הבא לשם אישות אלא כאשר לא תצא שום תקלה מכך שנאסור גיור זה. אך כאן, שעלולה לצאת מכך תקלה לאשה ולזרעה – מותר ומצווה לקבלו, מתוך תקווה שאולי בהמשך יקבל עליו את היהדות מרצון טוב ויתחזק לשמור מצוותיה.

כ – יוון

עוד לפני גירוש ספרד חיו יהודים ביוון, אולם פעמים רבות השלטון הביזנטי נגשׂ בהם, והם לא זכו ליציבות. לאחר כיבוש יוון על ידי האימפריה העות'מאנית בשנת רי"ח (1458), זכו לחופש דתי וליציבות. בעקבות גירוש ספרד בשנת רנ"ב (1492), עשרות אלפי יהודים היגרו לקהילות יוון וטורקיה. במשך הזמן הפכו קהילות יוצאי ספרד ביוון ובטורקיה להיות הקהילות היהודיות החשובות סביב הים התיכון. בסלוניקי היתה הקהילה הספרדית הגדולה באותם ימים. בשנת תרמ"ז (1887) חיו בה כשבעים אלף יהודים. כשהיוונים כבשו את סלוניקי בתרע"ב (1912), חיו בה כשמונים אלף יהודים. בהיותה עיר גדולה, שמקושרת מסחרית עם ערי נמל סביב הים התיכון, תהליכי החילון הגיעו לסלוניקי מוקדם, אולם לא היתה בה חילוניות אידיאולוגית מתריסה כמו שהיתה רווחת אצל חלק מהחילונים בארצות אשכנז במערב ובמרכז אירופה.

במשך המאה ה-19, תק"ס-תר"ס, התנצרו בחצי האי הבלקני כמאה יהודים לנצרות היוונית-אורתודוקסית.[8]

כא – הרב שמואל מטלון – נפטר תרנ"א

הרב שמואל מטלון (? – נפטר תרנ"א, 1891). שימש כדיין בסלוניקי לפחות משנת ת"ר, ונחשב מגדולי הרבנים והדיינים בעיר. תשובותיו משנת תרמ"ב (1882) והלאה, וכל דרשותיו, אבדו בשריפה בשנת תר"נ (1890). שו"ת 'עבודת השם' שלו ('השם' ראשי תיבות: הקטן שמואל מטלון) נדפס בתרנ"ג (1893), בעריכת תלמידו הרב דוד פיפאנו, ומצוטט על ידי רבנים שאחריו. מתשובתו ניכר שדרך לימודו כדרך מסורת רבני ספרד, אך אין לנו עליו מידע נוסף, כגון מה היתה עמדתו ביחס ליישוב הארץ וביחס לשילוב לימודי מדע.

בשו"ת עבודת השם אה"ע ד, נשאל על אדם קשה שבגד באשת נעוריו ושנאה, והלך לעיר שבה אין מקבלים תוכחה, וחי שם עם נוכרייה כדרך איש ואשתו. כשנודע הדבר לאשת נעוריו, הצליחה להשיג ממנו גט. אחר זמן בקשה האשה הנוכרייה להתגייר ולהינשא לו.

אחר דיון השיב שבדיעבד, כדי שלא יחטא יותר, יש לגיירה. שהואיל ואין לה תועלת מהגיור, שהרי כבר עתה היא "משמשתו כדרך איש ואשתו בפומבי, ולית מאן דימחה בידייהו, דהעיר פרוצה ואין מקבלין תוכחה, והמוכיח אין יכול להוכיח", אם היא רוצה להתגייר – משמע "שכונתה לשם שמיים, להכנס תחת כנפי השכינה". ואף אם לא היתה כוונתה לשמיים, אם בית הדין סבור שבסוף כוונתה תהיה לשמיים, רשאי לגיירה. מצד איסור 'נטען', כתב שכיוון שהיא כבר חיה עמו, הרי דינם כדין 'כנס' שאינו צריך להוציא, וכפי שביאר החיד"א בשו"ת חיים שאל א, מט, את דעת ר"ת. וההיתר לגייר לשם אישות יכול לשמש גם כנימוק לכך שאין איסור 'נטען', שבאופן זה אין לעז על הגיור גם לרשב"א. והוסיף: "כל אחד מהטעמים הוא כדאי להתיר בפני עצמו, כל שכן בהצמדם יחד, דפשיטא לעניות דעתי דחזו לאיצטרופי להתיר בלי פקפוק, ולומר דהוי גירות מעליא ומקבלין אותה לכתחילה".

אמנם לכאורה היה ראוי לקונסו, "שלא ישא את חשוקתו הנזכרת לאשה", אחר שבעטיה בגד ב"אשתו, אשת נעורים, עד שגירשה על לא חמס בכפיה", וכפי שלעיתים נהגו לקנוס במקרים דומים. אולם קנסות אלו נאמרו בדורות ראשונים, "שהיה חביב עליהם דברי סופרים כדברי תורה, והוו קפדי אלאו ד'לא תסור'. אבל הן בעון, כי בזמן הזה אחסור דרי, ורבו הסרבנים שלא לשמוע לקול מורים, דאיכא למיחש דפקר טפי אם לא נתיר לו לישאנה לאחר הגירות". ולכן יש להקל, "דמוטב שיאכל בשר תמותות שחוטות ולא יאכל בשר נבלות". לפיכך הורה שמותר לגיירה ולהשיאם.

סיכום דבריו

מכלל המעשה מובן שהאיש הזה, שבגד באשתו וחי עם נוכרית, ולא היה שומע לחכמים ולתוכחות, וגם הדור כבר היה פרוץ – לא קיים אורח חיים דתי. וכן מוכח מכך שכתב שאם לא יגיירו את זוגתו ימשיך לחיות עמה בחטא, עד שיכול היה לטעון שבכך שהיא מסכימה להתגייר, משמע שרצונה להיחשב יהודייה הוא רצון לשם שמיים, כי אינה נזקקת לכך כדי לקיים את זוגיותם. למרות זאת, הרחיב בדיון אם מותר לגיירה ואם מותר להשיאם, אך לא ביקש לוודא שהיא תקיים אורח חיים דתי. הרי שבשעת הדחק מותר לגיירה למרות שקרוב לוודאי שלא תקיים אורח חיים דתי, ודי בכך שתרצה לקבל את הדת היהודית ולהיחשב יהודייה.

כב – יהדות בולגריה

לאחר המלחמה העות'מאנית-רוסית (תרל"ח, 1878), מתוקף החלטות קונגרס ברלין זכתה נסיכות בולגריה לעצמאות בפועל. החוקה הבולגרית החדשה הבטיחה זכויות נרחבות למיעוטים.

בשנת תר"ס (1900) מספר היהודים בבולגריה היה כ-33,000.

השלטון הבולגרי יזם הבאת משכילים מאירופה כדי לקדם את החינוך הכללי והיהודי בסגנון מודרני, כך החלו תהליכי חילון וקמו בתי ספר של רשת כי"ח. הקהילה היהודית התארגנה, ומונה רב ראשי.

בהמשך התפתחה פעילות ציונית ענפה שעמדה בעימות עם רשת כי"ח שלא היתה ציונית, וכן עם הממסד הרבני שהיה פחות ציוני. התנועה הציונית גברה, ובשנת תרע"ד (1914) הרב ד"ר אהרנפרייז התפטר מתפקיד הרב הראשי ועזב. לאחר מלחמת העולם הראשונה מונה הרב פִּיפָאנוֹ כממלא מקום הרב הראשי, ובכך המשיך עד לפטירתו בתרפ"ה (1925).

כג – הרב דוד פיפאנו – תריא-תרפה

הרב דוד פִּיפָאנוֹ (תרי"א-תרפ"ה, 1851-1924), נולד בסלוניקי למשפחת רבנים, והיה מגדולי רבניה. למד אצל הרב יהודה קובו, מחבר 'יאודה יעלה'. כבר בהיותו בן 15 החל לכתוב פסקי הלכה. בהמשך נודע כדרשן ופוסק, ובתרל"ז (1877) התמנה כרב וחזן בקהילת מאייוור שבסלוניקי. עסק בעריכת ספרי רבני סלוניקי עם הערות משלו, ומהם: 'עבודת השם' של הרב שמואל מטלון, ו'עין משפט' של הרב אברהם הלוי. גם ההדיר את שו"ת הרשב"א, ואף כתב על ההיסטוריה של יהדות סלוניקי. עסק גם בארגון אגודות צדקה וסיוע בסלוניקי. בשנת תרנ"ט (1899) עבר לבולגריה, בתחילה שימש כראב"ד בסופיה בירת בולגריה, והחל מתרפ"ב (1921), שימש כרבה הראשי בפועל של בולגריה. חיבר ספרי הלכה.

עמדתו לגייר לשם 'זהות יהודית' כדי להציל מהתבוללות

בשו"ת אבני האפוד מהדו"ת אה"ע יג, ח, כתב אודות יהודי ונוכרייה מרוסיה, שחיו כשנתיים יחד "לעיני כל העם בדרך איש ואשה". בי"ג בניסן תרע"ה באה האשה להתגייר, ועל סמך מעשה רב של מהר"ם פארדו, בית הדין גייר אותה וקידש אותם באותו יום בלא להמתין ז' נקיים, "יען שהיו רוצים ליסע לעירם, ואם ימתינו בה על הז' נקיים – יכנסו ימי הפסח, ולא יוכלו להזדוג ולקדשה כדין". וסיפר שכך נהגו במקרים דומים גם בקושטא. גם לא הצריך הפרשה של ג' חודשים, הואיל ועד עתה לא ילדה, ומשמע שיודעת כיצד לא להיכנס להריון.

מכך שלא דיבר על הצורך לוודא שישמרו אורח חיים דתי, מוכח שהגיור אינו מותנה בכך. שכן לא ייתכן שהרב חשב שהגיורת תקיים אורח חיים דתי, בעוד שבן זוגה היהודי היה חילוני עד שחי עם גויה "לעיני כל העם בדרך איש ואשה", ומן הסתם גם במצוות אחרות לא דקדק. מתיאורו למדנו שכן נהג גם מהר"ם פארדו, וכך גם נהגו בקושטא, לגייר מי שנשוי לגויה ולחתנם באותו יום.

כיוצא בזה, בתשרי תרע"ט כתב (שו"ת אבני האפוד מהדו"ת אה"ע יג, י) על נוכרית שנישאה ליהודי בנישואין אזרחיים, ולאחר כחודשיים החליטו שתתגייר. בתשובתו עסק בדיני הבחנה ופסק שניתן לגיירה ומיד לחתנם בלא שלושה חודשי הבחנה, וזאת על סמך צירוף של כמה טעמים.

עוד נשאל (שו"ת אבני האפוד ח"ב, נושא האפוד כד, משנת תרפ"ה) על נוכרייה מעוברת שרצתה להתגייר, ובית הדין גיירו אותה מבלי לחקור אודות מצבה, כי "היא לא רצתה להגיד למי הרה, והטבלנוה כדת". לאחר מכן נודע שנכנסה להריון מכהן, ושגרו יחד לפני הגיור. האיש רצה לשאת אותה, ובית הדין הסבירו לו שאסור לכהן לשאת גיורת. עתה הכהן רוצה למול את בנו, והסתפק הרב פיפאנו אם הוא נאמן לומר שהתינוק בנו וממילא הילד הוא חלל. הרב פיפאנו דן בזה באריכות, והכריע שהכהן נאמן מכוח שהמתגיירת חיה עמו כבר שנים, והילד ייחשב חלל. מהמשך התשובה מתברר שהכהן לא הסכים לשמוע להם, "ועדיין הוא עומד במרדו וחי עמה".

לסיכום, בתשובותיו על גיור לא העלה כלל את הצורך לוודא שהמתגיירות יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, ולא דקדק או דחה גרים שבאו לפניו גם כשהיה ברור שיש סיבות לחשוב שאין בכוונתם לקיים אורח חיים דתי. הרי שלדעת הרב פיפאנו, כאשר יש צורך לגייר כדי למנוע התבוללות או אובדן של יהודי, מותר לגייר למרות שקרוב לוודאי שהגר לא יקיים אורח חיים דתי או מסורתי.

כד – טורקיה

במשך המאה ה-19, התנצרו בטורקיה כ-3,300 יהודים לנצרות היוונית-אורתודוקסית.[9]

אין בידינו נתונים על מספר הגיורים בטורקיה, אולם ידוע שהיו בה גיורים של נוצרים כפי שמובא בתשובות. גיורים של מוסלמים לא היו באופן רשמי, שכן השלטון היה מוסלמי, אמנם ייתכן שמעט גיורים התקיימו בסתר.

לאחר תבוסת האימפריה הטורקית במלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ז (1917) חיו בטורקיה כמאה אלף יהודים. בשנת תש"ה (1945) מספרם ירד והגיע לכ-77,000.[10]

כה – הרב יעקב ארגואיטי – תרכב-תשד

הרב יעקב ארגואיטי (תרכ"ב-תש"ד, 1862-1944), נולד באוק'יי שבטורקיה לאביו הרב אברהם ששימש כדיין. כל ימיו היה שקוד על התורה, ונודע בגדלותו ובענוותנותו. בתחילה סייע לאביו באוק'יי ואח"כ היה מורה הוראה בגלאטה, בהמשך כיהן כרבה של קושטא (איסטנבול), ובאחרית ימיו אף שימש כרבה של הקהילה האשכנזית בעיר. נחשב לאחד מחשובי המשיבים במדינה. ספרו 'זכר עשות' מבוסס על בקיאות רבה בדברי האחרונים. כתב שו"ת 'ירך יעקב', נדפס בשנת ת"ש (1940), והוא הספר העברי האחרון שנדפס בעיר, ובו כמה תשובות אודות הגיור.

עמדתו לגייר בנות זוג למרות שלא צפוי שיקיימו אורח חיים דתי

בשו"ת ירך יעקב יו"ד ו, כתב שבאה לפני בית הדין "אשה אחת נכרית ורצונה להתגייר, והיא כבת עשרים שנה. וראה ראינו שדעתה היא משום שנתנה עיניה באחד מבני ישראל, ומשום הכי חפצה ורצונה להתגייר. וכבר בעונות פשתה המספחת. דאף דידענו דלא בא להתגייר כי אם משום זה… אפילו הכי אנו מקבלים אותה, דשמא – וקרוב לודאי – שילך הוא אחריה ואחרי עצתה. או אם יבא איש נכרי להתגייר גם כן, ועיניו נתן באחת מבנות ישראל, אפשר שתלך היא אחריו. משום הכי אמרנו לבחור הרע במיעוטו, והסכמנו לקבל אותם להיות מקהל גרים". אמנם הביא מדברי כמה פוסקים שהחמירו, וביניהם הצור יעקב (סי' כז) שהחמיר כי לא ישמרו מצוות, אולם מנגד הזכיר את דברי המקילים, ומהם הרב "יחזקאל בנעט שהתיר" והרב יעקב שור ב'המאסף', שכפי שנראה להלן (כו, י-יב) עסקו במקרה בו הגיורת לא שמרה מצוות. "וכבר צווח על זה בספר נהר מצרים הלכות גרים… שכתב דכן עשו הדורות שקדמונו, וכאשר האריך כל זה בספר נוה שלום הלכות גרים סימן ב', עיין שם בדבריו המצודקים". והזכיר את דעת המחמירים שלא להשיאם משום 'נטען', אולם כתב: "כבר עשו מעשה רבנן שקדמונו באופן כזה ממש, והתירוהו לקחתה לו אחר שנתגיירה היא ובניה". וכן ציטט דברים מהרב מרדכי עמרם הירש מהמבורג, שכתב שגיור הילדים והאם מותנה בכך שיזהרו "מהיום והלאה מעבירות קלות וחמורות, ומשמרים שבת ואינם אוכלים נבלות וטרפות" (ראו לעיל יח, כז, שהיקל בגיור הנערים בדנמרק). וכתב הרב ארגואיטי שכן עשו שלא לגייר הילדים בלי האם, והפנה לפוסקים נוספים שעסקו בשאלה זו.

כדרכו בקודש סיכם הרב ארגואיטי את כל הדעות, המחמירים והמקילים. בסוף תשובתו הסיק להתיר את הגיור, בלא להוסיף תנאי שבית הדין יוודא שהמתגיירים יקיימו אורח חיים דתי, למרות שבשאלה מתואר מצבו של היהודי שאינו נאמן לתורה ולמצוות, ואם לא יגיירו את בת זוגו, "שמא – וקרוב לודאי – שילך הוא אחריה ואחרי עצתה". וכן בתחילת התשובה הזכיר שלמעשה נהג לגייר, וכפי הנוהג המקובל על הרבנים.

בירך יעקב יו"ד ב, לגבי יהודי שבא על גויה ונכנסה להריון, התיר לגיירה בהקדם, אף שלא היו נשואים, ובלא להזכיר עניין שמירת המצוות. והסתפק אם טבילת האם לגיור מועילה גם עבור עוּברה, וכן אם תלד בן – האם יש למול אותו בשבת, ואם בת – האם תהיה מותרת לכהן.

עוד כתב ירך יעקב יו"ד כז, על יהודי שהיה נשוי ליהודייה, ובא על גויה והיא הרתה ממנו, וביקש לגיירה, ובית הדין סרב לגיירה כי היה נשוי ליהודייה. אחר כך מוהל עבריין מל את הבן שנולד, וכשהגיע הבן לגיל י"ג ביקש להתגייר "ולתפוס במסורת הברית". בית הדין הסכים לגיירו, והרב ארגואיטי כתב שיש להטיף ממנו דם ברית.

לסיכום, כיוון שככלל הרב ארגואיטי הסכים לגייר את בנות הזוג בלי לדרוש חזרה בתשובה של בן הזוג היהודי ובלי לדרוש כוונה כנה לקיים אורח חיים דתי, למרות שהיה ידוע שככלל הנשים הנוכריות שמתגיירות אינן מקיימות אורח חיים דתי – מוכח שהתיר לגייר למרות שקרוב לוודאי שלא יקיימו אורח חיים דתי. הבנה זו מתחזקת מכך שהזכיר את דברי המחמירים שכתבו לא לגייר בגלל שהגרים אינם מתכוונים לשמור מצוות, ומאידך הזכיר את המקילים לגייר, וכתב שהמנהג כמקילים. הרי שהבין שהמקילים הקלו ביחס למציאות זו שהמתגיירים אינם שומרים מצוות כהלכה.

כו – הרב רפאל דוד סבאן – תרלז-תשכ

הרב רפאל דוד סבאן (תרל"ז-תש"כ, 1877-1960). נולד בקושטא שבטורקיה ולמד אצל רבני המקום. בגיל 18 נסמך לרבנות ולהוראה בישיבה של חותנו-לעתיד, הרב חיים נשיא, והחל לשמש כמזכירו של החכם באשי של טורקיה, הרב משה הלוי. במקביל מונה לשמש כמזכיר בית הדין המקומי. בן עשרים התחתן, ולאחר שנתיים החל להיות חבר במועצה הדתית-רוחנית של יהדות טורקיה. בגיל 30, לאחר פטירת חותנו, מונה לשמש תחתיו כאב בית הדין של חאסקוי, ולאחר מכן שימש כרבן של קהילות גאלטה, בייאאולו, קסימפאשה ושישלי. במקביל שימש כשליחם של הרבנים הראשיים וכממלא מקום החכם באשי לפתור בעיות הלכתיות ובעיות כלליות בערים שבשליטת האימפריה העות'מאנית ואח"כ טורקיה. בתש"א (1941) מונה כרב קהילת היהודים בקושטא, שימש בפועל כרב המדינה כולה, והמשיך לעסוק בפתרון בעיות הלכתיות והתרת עגונות. לאחר בחירת הרב עוזיאל לראשל"צ, הוצעה לו רבנות תל אביב, אך הוא לא הסכים להשאיר את קהילתו בטורקיה ללא מנהיג. בתשי"ג (1953) נבחר באופן רשמי לכהן כחכם באשי וראש הרבנים של טורקיה. כמנהיג, דאג גם לצרכי הביטחון של היהודים אל מול השלטון הטורקי. נודע כפוסק הלכה חשוב, וכתב הגהות וחידושים רבים לספרי מחברים ראשונים ואחרונים. ידע שפות רבות ונודע כדרשן מוכשר.

גייר נשים נוכריות שכך פשטה ההוראה

ב'לקט חיים' ג (מובא גם בריח ניחוח, עמ' 575-579), מובאת הצעה שכתב הרב סבאן בשנת תש"ד לרב עוזיאל, להתיר לגייר נוכריות שבזוגיות עם כהנים. בתחילת דבריו ביאר בצער, שבעקבות תחלואי הדור והפרצות שנפרצו בנישואי תערובת, "הבחורים נותנים עיניהם בבנות הארץ ומתעלסים באהבים עם בנות עם נכר, ומתקשרים אתם יחד בעבותות אהבה אשר יתלכדו ולא יתפרדו… ולזה אנחנו נאלצים לגיירן כאשר תבאנה לאמר קבלוני, וכאשר כן פשטה ההוראה בהשעננו על דברי גדול המורים הרמב"ם זלה"ה מוטב וכו', ומתנשאים זה עם זה בחופה וקידושין כדת משה וישראל", וכפי שמבואר בשו"ת תעלומות לב ונוה שלום.

המנהג שלא לגייר זוגת כהן אבל לדעתו ראוי לגיירה ולא להשיאם

אולם כאשר הבחורים הם כהנים, נהגו לדחות את בנות זוגם. הבעיה שזה לא מנע מהם להינשא בנישואין אזרחיים, והם מולידים ילדים, ומובן הדבר שאין מלים את בניהם כי הם גויים כאימם. אולם "רבים מהילדים האלה הם נטמעים בתוכינו, ויגדלו הנערים והנם הולכים לבתי הספר, ומתיחסים אחרי אביהם, ואין איש יודע שהורתם ולידתם שלא בקדושה המה…". ואף קרה "שאחד מן הכהנים ההמה, בהגיע בניו לכלל י"ג שנה הביאו לבית הכנסת, וחזן הכנסת – על לא הודע אליו – קראו בתוך הקרואים לעלות, ויקראהו בשם פלוני בן פלוני הכהן, וכאלה רבים". וברור שבדור הבא ישכחו שאינם יהודים, ויתחתנו עמהם.

לפיכך הציע "כי לא טוב הדבר אשר אנחנו עושים לדחותן בשתי ידים. ולעניות דעתי נכון הדבר לקבלן ולגיירן, ולאמר להן ולבועליהן שלא נוכל להרשותן להנשא לכהן, ואם הן בכל זאת היא תעמוד בדעתה לאמר כי זה חפצה, ומאויה לקבל דת משה ויהודית – עלינו לקבלה ולגיירה. ואי לאו דמסתפינא, אמינא שהחיוב מוטל עלינו שלא לדחותה". והוסיף שכן למדנו מהאבות, שכאשר דחו את תמנע – יצא ממנה עמלק, כמבואר בסנהדרין צט, ב. והוסיף וביאר, שאין גיור זה נחשב לשם אישות, שכן כבר עתה הם נשואים בנישואין אזרחיים. בנוסף, "אנחנו מודיעים לה כי לא נוכל להרשותה לבא במסורת ברית הנשואין עם האיש אשר היא יושבת תחתיו, כי איש כהן הוא. הא ודאי שבזה לא שייך לומר שהיא מתגיירת לשם אישות". ואמנם יש חוששים שאם נגייר אותה, "יאמרו התירו פרושים את הדבר, ושלא ברצון חכמים, וסדרו להם חופה וקידושין כדת משה וישראל". והשיב על כך, שיותר מסוכן שיחשיבו את בניה כיהודים ויתחתנו עמהם, שהוא מכשול ודאי ולא חשש. וגם אם ימצא מי שיחתן אותם שלא כהלכה, אין בכך הפסד כל כך, כי עתה הם חוטאים יותר בנשג"ז, והקידושין "לא יוסיפו עליו שום איסור". ואף יש דעה שאינה להלכה, שאין איסור גיורת לכהן הדיוט אלא רק לכהן גדול (על פי אבן עזרא ואברבנאל). ואין לומר בזה הלעיטהו לרשע וימות, שכלל זה לא נאמר כאשר מגיע מכך עונש לאחרים שיטעו להתחתן עם ילדיהם. לא זו בלבד אלא אף העלה סברה שאולי גם עדיף לחתן את הכהן עם הגיורת (לעיל יב, ז). ואחר הכל סיכם: "ערכתי מילין להלכה ולא למעשה, עד אשר אדע חוות דעת מעלת הרבנים הגאונים, רבני העדה היושבים על כסא".

הרב עוזיאל השיב לרב סבאן שהוא מתנגד לגיור הנוכרייה הקשורה לכהן, אמנם במקרים אלו צריך לגייר את הילדים: "בכל זאת חייבים אנו להציל את הילדים מטמיעה" (משפטי עוזיאל ז, יח; פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סימן סג).

מדבריו של הרב סבאן מבואר שנהגו לגייר נשים נוכריות בטורקיה, ומדובר ביהודים שלא קיימו אורח חיים דתי שהרי הכהנים ביקשו להינשא לגיורות, וכיוון שלא היתנה את הגיור בקיום אורח חיים דתי, עולה בבירור שהגיור היה לשם קיום מצוות כבעלי 'זהות יהודית'. בנוסף, הרב סבאן נטה לומר שמצווה לגייר גם נוכרייה שקשורה לכהן.

סיכום עמדת רבנים יוצאי ספרד

עובדה מיוחדת היא, שכל רבני יוצאי ספרד שבסביבות ארץ ישראל המובאים כאן, הורו להקל לגייר בנות זוג נוכריות גם כאשר היה צפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי, כדי להציל את היהודי ואת זרעו שלא יאבדו בגויים. גם בקרב רבני צפון אפריקה ומזרח אירופה, רוב ניכר של הרבנים הורו להקל, אבל רק בקרב רבני יוצאי ספרד בסביבות ארץ ישראל היתה מסורת ברורה לגייר לשם הצלת היהודי או היהודייה מלהתבולל בגויים.

[1] המידע אודות השנים תרנ"ז, תרע"ז – על פי: יעקב לנדאו, 'היהודים במצרים במאה התשע-עשרה', ירושלים תשכ"ז, עמ' 11. המידע אודות השנים תר"י, תש"ז – על פי: סרג'ו דלה-פרגולה, 'האוכלוסיה היהודית במאות ה-19-ה-20', מתוך 'תולדות יהודי מצרים בתקופה העות'מאנית', ירושלים תשמ"ח, עמ' 29; 32. אחרי בירור עם פרופ' נחם אילן, התברר שהמספר המדויק הוא של דלה-פרגולה.

[2] ייתכן שהמספר בשנת תרע"ז כולל כעשרת אלפים יהודים שגורשו וגלו מהארץ למצרים וחזרו לאחר המלחמה, וזה אולי מסביר במקצת את התמיהה על הגידול המועט במספר היהודים במצרים משנת תרע"ז לשנת תש"ז.

[3] מתוך האנציקלופדיה היהודית (1906).

[4]. פרטי הסיפור על פי הרב מסעוד בספרו 'אגרת שבוקין' עמ' סו, ועל פי המתואר בתשובות רבני מצרים שמובאות בשו"ת יד רא"ם ח"ב יו"ד י-יא. אמנם ביד רא"ם ח"ב עמ' רכד, לרב אהרן מנדל הרמאות של הגר מתוארת באופן בוטה יותר, לפיו עוד לפני הגיור פרסם בעיתונות שהוא מתכוון להתגייר ברמאות ולהישאר מוסלמי.

[5] הרב אלישר הרבה לתאר את המצב הדתי והרוחני הירוד של הדור. בספרו איש אמונים דרוש טז, כתב "אם הדור פרוץ שאינם מקבלים תוכחת, כאשר עינינו הרואות בדור הזה אשר כמה פעמים ניחר גרונינו, כי הן בעון פשתה המספחת פריצות בעריות עד אין תכלית, אשר תסמר שער בשרינו מראות עבירות ביד רמה". ובספר פני האי"ש (דרוש א, לשבת כלה): "בדור הזה שתים רעות נמצאים אצלנו – מיעוט שמירת השבת ופריצות בעריות עד למכביר, לא ישוער ולא יסופר אחר שעיניהם רואות שאנחנו בני ישראל בדלי דלות ובשפלות גדול, נבזים ומאוסים בעיני כל האומות, והם עזרו לרעה שמרבים בפריצות וגורמים לשכינה בעוונותינו הרבים שתסתלק השגחתה, כיון שיש פריצות וכיעור הרבה, ובפרט מחוץ לעיר מתלהב אש כנעורת וחילול שבת הרבה, וכבר נלאינו לדבר תוכחות מוסר ואין חולה מהם. והאמת כי הנה אלה רשעים אינם באים לבית הכנסת לשמוע התוכחה כלל, ואלו הבאים לבית הכנסת אינם צריכים לתוכחות מוסר, כי הם נזהרים ויראים ושלמים". ובספר שמחה לאי"ש (אה"ע כ): "כאשר עינינו רואות בדור הזה פרוץ, כי רבו כמו רבו נערים המתפרצים בעוונותינו הרבים אשר בנות ישראל הן הפקר בעיניהם, ראוי לקנסו ממון".

[6] על פי: תומר לוי, 'ראשיתה של הקהילה היהודית בבירות בשלהי התקופה העות'מאנית', פעמים 94-95 (תשס"ג), עמ' 195; חיים כהן, 'היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו', תל-אביב תשל"ג, עמ' 79.

[7] את נוסח תשובתו הראשונה של הרב עוזיאל, ממנו עולה דיווחו השונה של הרב ליכטמן, מצאה הרבנית ד"ר נעמה סט בארכיון עיריית תל אביב, וצירפה אותו לעבודת הדוקטורט שלה (מופיע גם בריח ניחוח, עמ' 580-581). עוד יעויין בספר 'ולא ידח ממנו נידח' לפרופ' צבי זוהר פרק ג', שם הרחיב בניתוח תשובת הרב עוזיאל.

[8] מתוך האנציקלופדיה היהודית (1906).

[9] מתוך האנציקלופדיה היהודית (1906).

[10] חיים י' כהן, 'היהודים בארצות המזרח התיכון בימינו', ירושלים תשל"ג, עמ' 70; 77.