א – מקור הדין בגמרא

כתובות יא, א: "אמר רב הונא: גר קטן – מטבילין אותו על דעת בית דין. מאי קא משמע לן? דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו? תנינא: 'זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו'! מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, דהא קיימא לן דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה, קא משמע לן דהני מילי גדול, דטעם טעם דאיסורא, אבל קטן – זכות הוא לו. לימא מסייע ליה: 'הגיורת והשבויה והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד'; מאי לאו דאטבלינהו על דעת בית דין?! לא, הכא במאי עסקינן – בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון".

הרי שהיוזמה לגיור קטן יכולה להיות בשני אופנים: א) כשהוא מתגייר יחד עם אביו, "בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון". ב) הוסיף רב הונא שגם כאשר אביו אינו מתגייר עמו, בית הדין יכול לגיירו. כלומר, כאשר הגר מתגייר עם ילדיו הקטנים, כיוון שהוא אחראי עליהם, מגן עליהם ומפרנס אותם, ברור שהם סומכים על החלטותיו ורוצים להתגייר עמו. החידוש של רב הונא, שגם אם אביו אינו מתגייר עמו, בית הדין יכולים לגייר את הקטן מפני שהגיור הוא זכות לו.

עוד מובא שם: "אמר רב יוסף: הגדילו – יכולין למחות. איתיביה אביי: 'הגיורת והשבויה והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד – כתובתן מאתים'; ואי סלקא דעתך 'הגדילו יכולין למחות', יהבינן לה כתובה דאזלה ואכלה בגיותה?! – לכי גדלה (רק לאחר שתגדל נותנים לה את דמי הכתובה). לכי גדלה נמי ממחייא ונפקא! (הרי לאחר שתקבל את הכתובה תוכל למחות ולבטל את גיורה, ונמצא שקיבלה כתובה למרות שהיא נוכרייה). כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה, שוב אינה יכולה למחות". כלומר, אם היא מקבלת כתובה רק לאחר שגדלה ולא מחתה, גיורה תקף לעולם, שכן אחר שגדלה שעה אחת ולא מחתה – שוב אינה יכולה למחות. וכן הקשה רבא על דברי רב יוסף, מברייתא שמבארת אילו נערות נכללות בקנס חמישים כסף אם נאנסו, וביניהן גיורת שהתגיירה לפני גיל שלוש, "ואי אמרת: 'הגדילו יכולין למחות', יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה?! – לכי גדלה. לכי גדלה נמי ממחייא ונפקא! כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה, שוב אינה יכולה למחות".

למדנו מדברי רב יוסף שקטן שהתגייר יכול למחות על גיורו כשיגדל ובכך לבטל את גיורו. אולם משעבר הזמן ולא מחה – גיורו תקף לצמיתות, ושוב אינו יכול למחות ולבטלו.

לסיכום, הגיור ככלל מבוסס על רצון הגר להתגייר. בגיור קטן, שעדיין אין לו רצון בוגר, עצמאי ואחראי, הרצון הראשון הוא של הוריו שמתגיירים עמו, או של בית הדין כאשר הוריו אינם מתגיירים עמו. האישור הסופי לגיור מתקבל, בהגיע הקטן למצוות ואינו מוחה (כפי שנראה להלן, יש אומרים שבמקרים מסוימים אין הקטן יכול למחות כשיגדיל).

ב – הבאת קטן על ידי אמו

רש"י (שם 'גר קטן') פירש את דברי רב הונא: "גר קטן – מטבילין אותו על דעת בית דין", שמדובר במקרה ש"אין לו אב, ואמו הביאתו להתגייר". ביאר הב"ח (רסח, ט), שאם האב מתגייר עם ילדיו, לא צריך דעת בית דין, אבל אם האם מביאה את בנה הקטן לבדה, צריך את דעת בית הדין המגייר. ההבדל בין האב לאם כנראה נובע מהחוק, שנתן לאבות סמכות על ילדיהם, ולכן כאשר האם מביאה את ילדיה לגיור, צריך שבית הדין, בתוקף סמכותו, יקח אחריות על גיורו.

אולם הרשב"א והריטב"א פירשו שגם לפי רש"י אין הבדל בין האב לאם, ואם אחד ההורים בא להתגייר עם ילדו, בוודאי שבית הדין מגייר אותו, שנוח לילד להתגייר עם הוריו. החידוש של רב הונא הוא שגם כאשר אין אחד ההורים מתגייר עמו, אם הביא את ילדו להתגייר – בית הדין יכול לגיירו. אבל אין בית הדין מחזר מעצמו לגייר קטנים.

כתב בה"ג (הל' מילה עמ' קנג): "קטן… מלין אותו על פי אבותיו", ולא הזכיר את דברי רב הונא. הבין מכך הטור (רסח, ז) שלדעתו דברי רב הונא לא נפסקו להלכה, ורק אם הקטן בא עם אביו להתגייר ניתן לגיירו. אולם הב"י (שם רסח, ז) כתב שגם בה"ג פסק כרב הונא, שהוסיף וחידש שבית הדין מגיירו גם אם אמו של הקטן מביאתו להתגייר מבלי שמתגיירת מעצמה, וכפי שביארו הרשב"א והריטב"א בדעת רש"י.

ג – קטן שבא להתגייר מעצמו

כתבו הריטב"א, והשיטה מקובצת בשם רא"ה (כתובות יא, א), שאם יש לילד דעת, כל שכן שבית הדין יכולים לגיירו על סמך בקשתו. וכ"כ מרדכי בשם ראבי"ה (יבמות רמז מ), ור"ן (כתובות ד, א, מדפי הרי"ף).

וכ"כ הב"ח (רסח, ט), שגם כאשר הקטן בא מעצמו וביקש להתגייר – מגיירים אותו. וכתב שכן משמע מהטור (רסח, ז) שכתב: "ואם אין לו אב ובא להתגייר", משמע שאפשר לגיירו על סמך בקשתו בלבד. וכתב הב"ח שכך משמע מהרמב"ם (איסו"ב יג, ז) וסמ"ג (לאוין קטז), שכתבו בסתם שמגיירים את הקטן בלא להצריך שאמו תביא אותו. וכן נפסק בשו"ע רסח, ז: "גוי קטן, אם יש לו אב – יכול לגייר אותו. ואם אין לו אב, ובא להתגייר, או אמו מביאתו להתגייר – בית דין מגיירין אותו". ביאר הש"ך (שם, טז) שניתן לגיירו, משום שהגיור זכות הוא לו: "וקא משמע לן דאף על גב דאין לו דעת (בוגרת מבחינה הלכתית) – שומעין לו, דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו". וכ"כ יש"ש (כתובות א, לה).

ד – גיור של בית הדין בלי שההורים או הקטן גילו את רצונם

כתב הרי"ד (פסקי הרי"ד כתובות יא, א), שבית הדין יכול לגייר קטן גם בלא הוריו ובלא שתהיה בו דעת, כגון תינוק שנמצא מושלך או שנפל בשבי. וזה לשונו: "אמר רב הונא: גר קטן – מטבילין אותו על דעת בית דין. פירוש: אף על פי שאין לו אב ואם, כגון תינוק שנמצא מושלך, או ששבו ישראל קטני גוים – בית דין מלין אותן והם כישראל לכל דבר". וכ"כ רשב"א כתובות יא, א, שבית הדין יכול לגייר קטן באופן ש"גיירוהו בית דין מעצמן".

אמנם כתב הריטב"א (כתובות יא, א) שאין בית דין מגייר קטן שאין בו דעת והוריו לא הביאוהו להתגייר, שהגיור הוא על דעת ההורים או על דעת הקטן עצמו, "ולאפוקי כל שאין בו דעת ואין אביו ואמו מביאו לבית דין, שאין מטבילין אותו". וכן משמע בתוס' (כתובות מד, א, 'הגירות') ש"אין דרכה" של ילדה שאינה בת שלוש "להתגייר אלא עם אמה", ועוד ש"אין סברא שיטבילוה על דעת בית דין, שאין מטבילין גר קטן על דעת בית דין אלא אם כן הוא תובע להתגייר".

אולם נראה שאין בזה מחלוקת, והכל מסכימים שאם יש סיבה מיוחדת לגייר את הקטן כי זו טובתו, כגון שהוא מושלך או שנפל בשבי ישראל – דואגים לו ומגיירים אותו. אך בסתם אין בית הדין מגייר קטנים בלי רצון ההורים או הילד. וכך עולה מהרשב"א עצמו (שם ד"ה 'אמר'), שכתב שאין בית הדין מחזר אחר גויים קטנים לגיירם: "דאין בית דין מחזרין למול ולטבול את העכו"ם הגרים מעצמן". וכ"כ הר"ן (כתובות ד, א, מדפי הרי"ף) שאין הכוונה "שיהו בית דין מצוּוין לחזור ולמול את העובד כוכבים מעצמם". וכן כתב רבנו קרשקש (כתובות יא, א). הרי שגם מה שכתבו התוס' ש"אין סברא שיטבילוה", היינו שלא מסתבר שבית הדין מיוזמתו יגייר קטנה, אך כאשר היא עזובה, ויהודים מוכנים לאמצה, יש סברה חזקה לגיירה לטובתה.

ה – אין לגייר קטן בניגוד לרצונו או לרצון הוריו

כתב המרדכי (יבמות רמז מ) בשם ראבי"ה, שאם גיירו קטן בניגוד לרצון ההורים או הקטן – הגיור בטל: "גר קטן – מטבילין אותו על דעת בית דין. מצאתי כתוב בשם רבי אבי"ה, דאיירי כגון שאמר 'גיירוני'. וקא משמע לן אף על גב דאין לו דעת – שומעין לו, דזכות הוא לו. אבל אם אין רוצה – אינו גר. תדע, דהא מיירי כשיד ישראל תקפה עליהם, כדאמרינן בתר הכי: 'ואם הגדילו יכולין למחות', ואם כן, נגייר כל בניהם הקטנים!", אלא שגיור המנוגד לרצון הקטן אינו זכות עבורו, ולכן אינו חל. וכ"כ ב"ח (רסח, ט), וש"ך (רסח, טז): "אבל אם אינו רוצה – אינו גר, אפילו בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם".

אמנם בדרכי משה רסח, ד, לאחר שהביא את המרדכי, כתב שלדעת הר"ן "אין חילוק בין בא להתגייר או שבית דין גיירו מעצמן". ומשמע שהר"ן חולק על המרדכי, וסובר שאפשר לגייר קטן בעל כרחו או בניגוד לרצון הוריו (וכ"כ 'אבן ישראל' ז, לז).

אך אין הכרח לבאר שנחלקו, ואפשר שכולם מסכימים שכאשר בית הדין מתרשם שהקטן רוצה בכך או שהדבר לטובתו כי הוא ילד עזוב, אפשר לגיירו גם אם אין בו דעת להסכים. אולם כאשר הקטן מתנגד לגיורו – אין גיורו גיור. וכן משמע מהפרישה, שכתב (רסח, כד) על דברי הטור בעניין גיור קטן שבא להתגייר מעצמו: "אבל לא בעל כרחו. מרדכי". ומשמע שרק בעל כרחו אין לגייר. וכ"כ הרב שאול ישראלי (משפטי שאול א, שער ד, לח): "ולא אמר המרדכי שאינו גר אלא כשגילה דעתו בפירוש שאינו רוצה, דהיינו בעל כרחו. וכן הובאו הדברים משמו בפרישה שם (אות כ"ד): 'אם אין לו אב ובא להתגייר וכו", אבל לא בעל כרחו… מסקנת הדברים נראית, שאין שום מחלוקת בין הראשונים… אלא שבדרך כלל אין בית דין מחזרין אחר גרים. ועל כן רק אם באה בקשה מצד ההורים או מצד הקטן עצמו – הוא שנזקקים לגייר, דבכהאי גוונא מצוה לגיירו. ואם יש התנגדות מפורשת מהקטן לגיירו, אז הוא דאמרינן דאין גירותו גירות כלל, וגם בזה לא מצינו מי שיחלוק". וכ"כ בשו"ת בני בנים ב, לו, ושבט הלוי ו, רב.

ו – גיור ילד נוכרי המאומץ על ידי הורים יהודים

אף שלמדנו שבית הדין רשאי לגייר רק כשהקטן או הוריו מבקשים את הגיור, כתבו האחרונים שגם יהודים שמאמצים ילד נוכרי יכולים להביאו לגיור, והרחיב בזה הרב שאול ישראלי (משפטי שאול א, שער ד, לח), וביאר שהגירות נחשבת לקטן כ'זכות גמורה', כמו במקרה שהורי הקטן מתגיירים עמו, לכן גם במקרה של הורים יהודים שמאמצים ילדה נוכרייה, "זכות לתינוקת שאביה ואמה עזבוה, שימָצא לה בית שמאמצים אותה ומגדלים אותה כבת. וברור שמניעת גירותה יתקע מעין תריז בינה לבין המאמצים, שלא תהיה מסירותם שלימה, גם אם אינם תולים מעשה האימוץ בגירות". יתרה מכך, "מאחר שהמדובר כאן בילדה שתגדל בישראל בין ילדים יהודיים, ותלך לבית ספר יהודי, הרי אם תשאר בגויותה זה ודאי יכול לגרום לה אי-נעימות, אף אם ישתדלו להעלים עובדת מוצאה הנכרי ממנה. ואם תצטרך לעבור גירות כשתגדל, יגרום לה לזעזוע נפשי, שמבחינה זאת ודאי זכות היא לגיירה כיום". בנוסף, גם כשההורים הביולוגיים מביאים את ילדם לגיור, אין זה מכוח זכותם הקניינית על ילדם, אלא כי הם האחראים עליו, ו"מטעם זה עצמו גם נידון דידן: כיון שהללו המטפלים בה וקיבלו על עצמם לגדלה ולחנכה, מוצאים שזו טובתה שתתגייר – יש להזקק לבקשה זו, ומצוה נמי יש בזה". ועוד, ש"גם הסברא נותנת כן, דמה שאמרינן ניחא להו במאי דעביד אבוהון, זה איננו ענין שמקורו בהלכה, אלא עובדה מציאותית שאדם נגרר אחר אביו… והיינו משום שהוא ענין שבטבע בני אדם. ואם כן, הוא הדין כשהילד גדל בבית, והם מעניקים לו אהבת הורים ודואגים למלא מחסוריו, הרי זה גם כן יוצר קשר נפשי להגרר אחריהם, וניחא ליה לעשות מה שהם עושים". והסכים לכך הרב אליעזר גולדשמידט (מובא במשפטי שאול שם).

וכ"כ הרב שמואל היבנר (נימוקי שמואל עמ' 175-178): "אף לדעת הסוברים שאין בית דין יכולין לגייר את הקטן אלא אם בא מעצמו להתגייר או שאבותיו הביאוהו – הכא שאני. דיש לומר דאותה הסברא דשייכא לגבי אביו ואמו, שאם אביו הביאו או אמו הביאתו להתגייר, דאמרינן דניחא ליה במאי דעביד אביו או אמו, הכי נמי בנידון דידן, יש לומר דניחא ליה שישאר בביתו של האיש המגדל והאומן אותו, ולא ניחא ליה שיופרש ממקום חיותו. לכן ניחא ליה שפיר במאי דעביד מאמצו".

וכ"כ הרב יוסף משאש (מים חיים, מים קדושים, ג, פו): "אודות מה שנתפשט בערי המזרח, שכל יהודי חשוך בנים לוקח על ידי הממשלה תינוק קטן מבית אוסף ילדים, ערב רב – מואב והגרים אדום וישמעאל, ומגדלו בתוך ביתו כפרי בטנו לכל דבר, וכשמגיע לחמש שנים, או פחות או יותר, מגיירים אותו חכמי העיר כדת משה וישראל… מצוה רבה קא עביד, להכניס נפש ערטילאית תחת כנפי השכינה. והגירות שמגיירים אותם – ודאי שהוא כדת וכהלכה", ואף יש להקדים את גיורם. וכ"כ הרב אונטרמן (שבט מיהודה ח"ב יו"ד כט).

וכן דעת הרב הרצוג (פסקים וכתבים ד, צו); אבן ישראל (ז, לז); שבט הלוי (ו, רב); מנחת יצחק (ג, צט, כו, אמנם לדעתו אין נכון לאמץ ילדי נוכרים). וכן עולה מאגרות משה (יו"ד ב, קכו; ג, קד), ומהרב אלישיב (קובץ תשובות א, קג), ועוד.

ז – מחלוקת הראשונים האם חלותו של גיור קטן מהתורה או מדרבנן

למדנו בכתובות יא, א: "אמר רב הונא: גר קטן – מטבילין אותו על דעת בית דין". נחלקו הראשונים האם גיור הקטן תקף מהתורה או מדרבנן.

תוס' (שם 'מטבילין') הביאו את דעת ר"י הסובר שגיור קטן מדרבנן. לשיטתו גיור הקטן נעשה על ידי 'שליחות', שהואיל והגיור הוא זכות לקטן, בית הדין נעשים שליחיו לגיירו. ושאלו התוס': היאך זכין לקטן? והלא מהתורה אין שליחות לקטן (ב"מ עא, ב). ואמנם מדרבנן יש לקטן שליחות, אולם לקטן נוכרי גם מדרבנן אין שליחות. ותירץ ר"י שכיוון שבגיור הוא נהיה יהודי, יש לו שליחות מדרבנן כמו קטן יהודי. והקשו: אם גיורו מדרבנן, איך מתירים לו להתחתן עם בת ישראל? הרי מהתורה הוא נוכרי ואסור להתחתן עמו! משמע שלדעת ר"י גם לאחר שיגדל גיורו נשאר מדרבנן, ולכן שאלו כיצד מותר להתחתן עימו. ותרצו שיש כוח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה (עי' יבמות פט, ב). וכן כתב האגודה כתובות א, ט, בשם ר"י, והגהות אשרי כתובות א, כג, א, בשם מהרי"ח (למדנו מדעתם יסוד חשוב, שישנם מקרים רבים שגיור בכלל, וגיור קטנים בפרט, חשוב ונחוץ כל כך, עד שעקרו חכמים דבר מהתורה כדי לקיימו). ויש שביארו שגם לדעת רש"י (כתובות יא, א, 'על דעת'), גיור הקטן מועיל רק מדרבנן, ולכן הנפקא מינא של גיורו הוא ש"מגעו ביין כשר", אבל לענייני דאורייתא אינו גר, ולשיטתם בדעת רש"י, כשיגדל יצטרך לעבור גיור נוסף שיהיה תקף מהתורה (דעת כהן קמז; מנחת יצחק ג, צט, ח).

מנגד, לרוב הראשונים גיור קטן מהתורה. כך מבואר מתוס' סנהדרין סח, ב, 'קטן', ששאלו על הסוברים שגיור קטן מדרבנן: הרי "לכל מילי חשיב גר: להתירו בבת ישראל וקידושיו קדושין ובניו חולצין ומייבמין, ולכל מילי דאורייתא". לפיכך ביארו שגיורו מהתורה ואינו משום שליחות, אלא הגר הקטן "זוכה בעצמו ובגופו, שנעשה גר ונכנס תחת כנפי השכינה", ובית הדין מסייע לו בכך משום שזו זכות לו. "וגם מצינו שאבותינו נכנסו לברית במילה וטבילה והרצאת דמים, וכמה קטנים היו בשעת מתן תורה". גם התוס' בכתובות הנ"ל, כתבו שיש גורסים ששליחות קטן היא מהתורה, ולפיהם גם גיור קטן חל מהתורה. וכן דעת הרשב"א (כתובות יא, א). וכ"כ הריטב"א, והוסיף שגם לרמב"ם גיור קטן מועיל מהתורה (אמנם יש גורסים שם 'רמב"ן'). וכן כתב הראבי"ה (ד, תתקיז), שגיור קטן חל מהתורה.

ושאל הרשב"א: איך סומכים על הגר הקטן לעניינים דאורייתא כשחיטה? הרי למדנו שכאשר יגדל יוכל למחות, וממילא נמצא שאכלו נבלה! וביאר: "כיון שהוא עצמו נוהג בגירותו כישראל – חזקה כמנהגו נוהג, ושוב לא ימחה". וכ"כ הריטב"א: "כיון דנתחנך מקטנותו, והורגל בתורת ישראל הקדושה, מסתמא לא יסור ממנה ומילתא דלא שכיחא הוא שימחה, ולכל מילתא דלא שכיחא לא חיישינן לה ואפילו מדאורייתא".[1]

ח – האם נפסק כדעת רב יוסף

כפי שלמדנו בכתובות יא, א, רב יוסף חידש שקטן שהתגייר יכול למחות על גיורו לכשיגדל. רוב רובם של הראשונים הביאו את דברי רב יוסף להלכה (כפי שנראה להלן), אולם הרי"ף (יבמות טז, ב, בדפי הרי"ף) לא הביא את דבריו להלכה, וראשונים רבים הבינו מכך שלא פסק כמותו, ותמהו מדוע. כ"כ רא"ש (כתובות א, כג), ריטב"א ומאירי (לכתובות יא, א), בדעת הרי"ף.[2]

ט – חידושו של החתם סופר שהקטן אינו יכול למחות כשהתגייר עם הוריו

מפשט הגמרא בכתובות יא, א, עולה שגם כאשר הילדים התגיירו עם אביהם – יכולים למחות. וכ"כ רש"י, רשב"א, ריטב"א, רבנו קרשקש, מאירי (כתובות יא, א), ר"ן (כתובות ד, א בדפי הרי"ף) וטור (רסח, ז) שם. שכן גם כאשר הקטן מתגייר עם אביו, הגיור חל משום שזכות היא לקטן להתגייר, ולכן אם התברר שהקטן אינו רואה זאת כזכות – גיורו בטל. וכן נפסק בשו"ע רסח, ז.

אולם בשו"ת חת"ס ח"ב יו"ד רנג, דייק מהרי"ף שלשיטתו לא ניתן למחות כלל, ודייק מבה"ג ורמב"ם (איסו"ב יג, ז; מלכים י, ג) ועוד ראשונים, שהקטן יכול למחות רק כאשר הגיור נעשה על דעת בית הדין בלבד, אבל אם התגייר עם הוריו – אינו יכול למחות לכשיגדל, כי ההורים מקבלים את הכניסה ליהדות עבורו: "כשאבותיו מביאים אותו – הן מקבלי תנאי הגירות עבורו, ולא מייתי כלל שיכול למחות". וכן הסיק החת"ס למעשה.

יש שלא קיבלו את חידוש החתם סופר להלכה, ומהם: הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל סד); הרב משה דוד גרוס ('וילקט יוסף' י, ריב); והרב מצליח מאזוז (איש מצליח ח"ב יו"ד מ).

אך רבים קיבלו את דבריו, ומהם יחוה דעת (לרב יצחק חזן) ח"א יו"ד י; אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד קפט); ויען שמואל יו"ד יב; צי"א טז, סא; שו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט טז; אגרות משה יו"ד א, קנח. בשו"ת זכר שמחה קלו, חשש לדעתו, ואף הרחיב את דבריו והעלה את האפשרות שכבר בברית המילה לבדה יש דין גירות, ושוב אינו יכול למחות. בשו"ת ומצור דבש יו"ד יג, כתב שלפי החתם סופר קל וחומר שאם האב היהודי מביא את בנו מנוכרית להתגייר, שהבן אינו יכול למחות לכשיגדל.

באחיעזר ג, כו, הסכים כעיקרון לחת"ס, אלא שסייג שזהו רק כשהילד גדל בשמירת מצוות, "דהוי זכות גמור", ולכן אינו יכול למחות. אבל אם לא התרגל בשמירת מצוות, אף שגם בזה יש לו זכות שהוא יהודי, "אפשר דלא הוי זכות גמור, ובכהאי גוונא יכול למחות בגדלותו". וכ"כ בית יצחק אה"ע א, כט. וכ"כ להלכה הרב אלישיב (קובץ תשובות ד, קכז). ולאג"מ (יו"ד א, קסב) החת"ס יודה בהורים מאמצים, שהואיל וגם הורים נוכרים יכלו לאמצו – אין גיורו נחשב לזכות גמורה אם לא יגדלו אותו לשמירת מצוות, ולכן יוכל למחות כשיגדל.

י – זמן המחאה

למדנו בגמרא כתובות יא, א: "כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה – שוב אינה יכולה למחות". הקשו הראשונים: אם לפני שגדלה אינה יכולה למחות, ומשגדלה כבר חלה הגירות, מתי תוכל למחות? ביאר הרשב"א שמדובר "במוחה מתוך קטנות לאחר גדלות, שלא גדלה שעה אחת בלא מחאה". כלומר שעליה למחות לפני הגיעה לגיל מצוות, ואזי אם תעמוד במחאתה כשתגיע למצוות – יתבטל גיורה. וכ"כ ריטב"א, ושיטה מקובצת בשם הראב"ד.

וכעין זה כתב בפסקי הרי"ד (כתובות יא, א), שכל שהגיע הקטן לגיל שיש בו קצת דעת, כל ילד וילד לפי התפתחותו – יכול למחות אף שלא הגיע לגיל מצוות, ואזי אם לא ישנה את דעתו עד שיגיע לגיל מצוות – גיורו יתבטל. אך כשיגיע לגיל מצוות, כבר לא יוכל למחות.

לדעת המאירי, אפשר למחות רק בשעה הראשונה להיותו גדול, ואם קידש אשה ואחר כך מחה בתוך שעה זו – קידושיו בטלים למפרע, ואם לא מחה באותה שעה – קידושיו קיימים.

לדעת ר"י בתוס' (כתובות יא, א, 'לכי'), אם לא נהג מנהג יהדות בשעה שגדל – עדיין יכול למחות גם אחר שגדל, אבל מעת שנהג מנהג יהדות אחר שגדל, שוב אינו יכול למחות. וכ"כ רא"ש, תוס' שאנץ וטור רסח, ח.

ראשונים רבים הרחיבו בביאור דברי התוס', וכתבו שגיור הקטן תקף רק לאחר שמודיעים לו את המצוות, שכרן ועונשן, ולא מחה, וכל זמן שלא הודיעו לו את המצוות – יכול למחות (רשב"א, ריטב"א, ר"ן, מאירי ושיטמ"ק).[3] אמנם אפשר שגם לדעתם, אם נהג מנהג יהדות הגיור תקף גם בלא הודעת המצוות, שכרן ועונשן.

יא – אופן המחאה

מדברי התוספות (כתובות יא, א, 'לכי') מבואר שאם הגר הקטן נהג מנהג יהדות בגדלותו – נחשב הדבר שלא מחה, ושוב אינו יכול למחות לעולם. וכן פסק שו"ע (יו"ד רסח, ח): "במה דברים אמורים (שיכול למחות), כשלא נהג מנהג יהדות משהגדיל, אבל נהג מנהג יהדות משהגדיל – שוב אינו יכול למחות".

יש שלמדו מכך שאם הקטן לא שמר תורה ומצוות בגדלותו – הרי זו מחאה וגיורו בטל (תשובות והנהגות ב, תקיב).[4] ויש אומרים שאי-שמירת מצוות אינה נחשבת מחאה כשלעצמה, אלא שכל עוד לא החל לשמור תורה ומצוות – יכול למחות (אבן ישראל ז, לז; מנחת יצחק ג, צט, ד).

לעומת זאת, כתב מהרש"ם ו, קט, שגם אם הקטן עובר עבירות כהוריו – אין זה נחשב מחאה, שכן "מה שאבותיהם מרגילים אותם לכתוב בשבת קודש וכדומה, דאין זה מחאה, כי מעשה אבותיהם בידיהם ו'אומרים מותר', וכתינוק שנשבה בין העכו"ם דמי". וכ"כ האחיעזר (ג, כח), שגם אם הקטן חוטא בגדלותו בחילול שבת וכדומה, כל עוד לא מחה במפורש – גיורו תקף. וכ"כ ציץ אליעזר טז, סא; יח, סה, בשמו. וכן עולה מהרב הרצוג (פסקים וכתבים ד, צז). וכ"כ הרב מצליח מאזוז (איש מצליח ח"ב יו"ד מב). וכ"כ הרב שלמה דיכובסקי בשו"ת לב שומע לשלמה א, עמ' תיח, והרב רא"ם הכהן בשו"ת בדי הארון שער גיור חלק ד עמ' 96.

יב – מחאה לאחר שנים כשלא ידע שגיירוהו בילדותו

נחלקו האחרונים בדין קטן שגויר על ידי משפחתו המאמצת, ורק כעבור שנים רבות גילה שהיה נוכרי, האם יכול למחות על גיורו.

לרב פיינשטיין (אג"מ יו"ד א, קסב) "יוכלו למחות לעולם, כל זמן שיתודעו". שכן מה שאמרו בגמרא "שאינה יכולה למחות אחר שגדלה שעה אחת, דהוא משום דרוצית בזה, וחזינן שהיה זכות ברור. אבל בלא ידיעה, לא חזינן מגדלותה כלום שהיא שמחה בזה". וגם אי אפשר לסמוך על כך שלא ימחה בעתיד, כי אולי כשיגדל ויוודע לו שהיה נוכרי, ירצה ללכת אחר יצרו ותאוותו. ולכן טוב להודיע לו שהוא גר לפני הגיעו למצוות, שאז מן הסתם לא ימחה בהגיעו למצוות, ואחר כך שוב לא יוכל למחות. וכ"כ מנחת יצחק ג, צט, יג.

מנגד, ל'תשובות והנהגות' ב, תקיב, אף שלא ידע שהוא גר עד גיל עשרים, כיוון שקיים מצוות כשהגדיל – שוב אינו יכול למחות. וזאת משום שגיור הקטן נשען על כך שהוא זכות לו, "ואם מיחה – נתברר שאינו זכות. אבל אם קיים מצוות, אף שלא ידע שנתגייר ויש לו זכות מחאה, הנה עצם העובדא שקיים המצוות כשהגדיל, עם שכרו בזה ובבא – זכות רבה היא לו, ואין צריך לקבל בפירוש, רק נתברר שבית דין לא טעו שחשבו לו הגירות לזכות שיקבל יהדות עם מתן שכרו. ואף שמקבל גם עונשין – הדבר כדאי והיה גר, ואינו יכול למחות אחרי כמה שנים, אף שלא קיבל להדיא ולא ידע שהוא גר קטן".

גיור קטן שלא יקבל חינוך דתי

יג – גיור קטן שהוריו אינם מתכוונים לחנכו לשמירת אורח חיים דתי

למדנו בכתובות יא, א, ש"גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו", ברור "דניחא להו במאי דעביד אבוהון". וחידש רב הונא שגם כאשר ההורים אינם מתגיירים, כיוון "דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו", בית הדין נעשים לו אב ויכולים לגיירו. השאלה מה הדין כאשר מסתבר שלא יחנכו את הקטן לשמירת אורח חיים דתי, האם עדיין זכות היא לו להתגייר? שאם הגיור אינו זכות עבורו – אין בית הדין יכולים לגיירו, ואם עברו וגיירו – ייתכן שהגיור בטל. אך מנגד, אפשר שהכניסה לעם ישראל נחשבת תמיד לזכות עבור הקטן, וגם זכות עבורו להיות בן אותו העם של אביו היהודי או הוריו המאמצים.

ככלל, המחלוקת לגבי גיור קטנים תואמת את המחלוקת לגבי גיור בני זוג של יהודים שלא יקיימו אורח חיים דתי, אלא כוונתם לקיים מצוות כבעלי 'זהות יהודית', המחמירים בגדולים מחמירים בקטנים, והמקילים בגדולים מקילים בקטנים. אמנם יש שהחמירו בגדולים והקילו בקטנים, ויש שהקילו בגדולים והחמירו בקטנים, ונציינם בהבלטה. נמנה את הדעות לגבי גיור קטנים, מהמחמירים למקילים.

יד – הסוברים שאין לגיירו, ואם גיירוהו – גיורו בטל

יש אומרים שאין זכות לגייר קטן שלא יקיים אורח חיים דתי, ומכיוון שכך – גיורו בטל. הראשון שנטה לכך היה הרב שלום קוטנא מהונגריה, שכתב קונטרס ('וכתורה יעשה') כנגד גיור בני הנוכריות שלא ישמרו מצוות, מפני שאין זו זכות עבורם. ולעניין דיעבד כתב "שכמעט גזרתי אומר, שכיון שכל כוחנו לקבל גרים על פי משפטי התורה הקדושה הוא משום 'שליחותא דקמאי עבדינן', בכגון אלה – לא עשו לנו לשלוחים לעיותי חלילה, ולהתיר אגודת מוטה".

וכ"כ בשו"ת שרידי אש ב, סא, ש"העיקר שאין בזמננו שום זכות לקטן שגיירו אותו, ובפרט מי שמתגדל בבית הורים שאינם מקיימים תורה ומצוות, והילד גם כן לא יקיים את המצות שנתחייב בהם על ידי גירות. ואם כן, לא זו בלבד שאין הגירות זכות לו, אלא היא חוב גמור, ואסור לגרום חוב לאדם אף על פי שאינו יהודי". ולא עוד אלא "שהגירות, שהיא חובה לו, היא בטלה ומבוטלה, ואינו גר כלל", ואזי "יבוא לידי מכשול שיחשבוהו, וגם הוא יחשוב את עצמו, לישראל. ואין לשער ולתאר את ריבוי המכשולים שיצאו מזה". וכ"כ מנחת יצחק ג, צט, יא; אבן ישראל ז, לז.

והרב מרדכי וינקלר (לבושי מרדכי אה"ע לח, יא; האוהל ב, ב), כתב טעם אחר לכך שאין לקבל גר קטן שיגדל אצל הורים שלא ירגילו אותו לשמור מצוות, שהואיל ואין מחנכים אותו לשמור מצוות, נמצא שלא יוכל לקבלן מאחר שאינו יודע טיבן, "וממילא יחסר קבלה", ולכן "אין כאן גרות כלל".

כיוצא בזה כתב מרן הרב קוק (דעת כהן קמז), שבגיור של קטן שלא יגדל לשמירת מצוות, חסרה קבלת המצוות, ולכן אין זו גירות. וכ"כ בסימן קמח, שהואיל ובוודאי כשיגדל "לא ישים לב לקיום המצות, כיון שעיקר גידולו וחינוכו הוא בענין פריקת עול של קיום המצות – הרי יחסר כח הקבלה של המצות לגמרי, ואין כאן גירות".

יש לציין שהרב וינברג והרב וינקלר אמנם מחמירים גם לגבי גדולים, אבל אינם סוברים שגיורם בטל, ואילו לגבי גיור קטנים סוברים שגיורם בטל. וכן דעת הרב דוד מנחם מאָנִישׁ באב"ד (קול יהודה כח; להלן כ, יב). ומדברי הרב אליעזר חיים דייטש, עולה שהסכים לגייר גדולים שיש בהם קצת כוונה לשם שמיים, ומשמע שהסכים לגייר לשם אורח חיים מסורתי. אבל בקטנים שצפוי שלא ישמרו מצוות סבר שהגיור בטל (פרי השדה א, מג; ג, ט).

טו – הסוברים שאין לגייר קטן שלא ישמור אורח חיים דתי אבל גיורו תקף

יש אומרים שאמנם אין לגייר ילד שהוריו לא יחנכו אותו לאורח חיים דתי, אך בדיעבד אם גיירוהו – גיורו גיור. כן כתב בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט, ב, כז, שאין לגייר קטן שמסתבר שלא ישמור מצוות, כי "ההיזק כפלי כפלים מהזכות". הרי שסבר שהגיור תקף, ודווקא משום כך אין לגיירו, כי אנו גורמים לו לחטוא ולהיענש. (לגבי גיור גדולים דעת הרב הילדסהיימר היא דעת ביניים, שאין לגייר לשם 'זהות יהודית' אבל אפשר לגייר מי שישמור מצוות כמסורתי, להלן יח, ט).

וכן דעת הרב אלעזר לעוו מהונגריה בשו"ת פקודת אלעזר יו"ד פט. וכ"כ הרב שמעון סופר (התעוררות תשובה ד, קמב; קמד), שאין לגייר קטן שאביו "מחלל שבת, וספק שמא יגדל בנו כמוהו", כי "מה לנו לגיירו ויהיה אחר כך ישראל מומר?". וכ"כ במנחת אלעזר ג, ח. וכ"כ הרב נפתלי הניג ('אור ישראל' מאנסי, שנה ח, א, כט). וכ"כ בשו"ת לב אריה עמ' לח, "שחוב גמור הוא לפניי, בכי האי גוונא אין כדאי לבית דין להזדקק לזה".

וכן משמע מהרב לייבס מגליציה וארה"ב, שכתב בשו"ת בית אב"י ח"א יו"ד צא, לו, שאין לגייר גר כזה, כי "חוב הוא לו", כי "בודאי לא יחנכו לדת תורה, ויעבור על כריתות ומיתות בית דין בכל יום". אמנם לא החמיר לגמרי, שכן אם האם מתגיירת – התיר לגייר גם את הקטן. ולגבי גיור גדולים, עולה מדבריו שהיקל בשעת הדחק לגייר לשם 'זהות יהודית' (להלן כו, לז).

לסיכום, כל המחמירים בסעיף זה החמירו גם בגדולים, זולת הרב לייבס שהיקל בשעת הדחק בגיור גדולים לשם 'זהות יהודית', והרב הילדסהיימר שהיקל בגדולים לשם קיום מצוות כמסורתי.

טז – הסוברים שהגיור אינו נחשב ל'זכות' ואין לגייר, אך לא ביארו אם הגיור בטל

יש פוסקים שכתבו שהגיור אינו נחשב זכות לקטן ולכן אין לגיירו, אבל לא ביארו בדבריהם אם הגיור בטל. ואין לטעון שהואיל וכתבו שהגיור אינו זכות, מוכח שסברו שהוא בטל, שכן גם מבין המחמירים בגיור קטן מטעם שאין זו זכות עבורו, רבים סוברים שהגיור תקף, כפי שלמדנו בסעיף הקודם.

כך כתב הרב יצחק אלחנן ספקטור במענה לשאלת הרב מרדכי הורוביץ (מטה לוי ב, נה), לגבי גיור בן יהודי ונוכרית, ש"האב יצא מהכלל, והוא כמומר לכל התורה", שאין לגיירו כי "על כרחך בכי האי גוונא לא מקריא זכות רק חובה". אך לא כתב אם הגיור בטל. אמנם לגבי גיור גדולים נראה שבשעת הדחק היקל (להלן יט, ה, וכן דעת בנו ממשיכו, כמובא להלן יח, כה).

בשו"ת זכר יצחק א, ב, כתב רבי איצל'ה מפוניבז' שאין לגייר קטן ש"אביו ואמו עבריינים הם לכל התורה, והם אינם רוצים באמת להכניסו בכלל המצות". מפני שתכלית הגיור היא קבלת כל התורה כולה, וכאן חסרה קבלה זו, ולכן אין זה נקרא שהביאוהו אביו ואמו להתגייר. ולנו, בית הדין, אין עניין לגיירו, כי אין זו זכות אלא חובה. אמנם לגבי גיור גדולים היקל (להלן כב, ו).

וכן כתבו פוסקים נוספים: חלקת יעקב יו"ד קמט, ד; והרב ישראל ולץ בשו"ת דברי ישראל ב, כז (שניהם החמירו גם בגדולים). וכן סברו הרב ישראלי (משפטי שאול א, ד, סוף לח); והרב צבי שכטר בשם הרב סולובייצ'יק ('נפש הרב' עמ' רמה').

יז – המקילים לגייר קטנים שלא צפוי שיהיו דתיים, כי זו זכות עבורם

מנגד, רבים סוברים שיש לגייר קטנים לשם 'זהות יהודית', ומהם: הרב צבי הירש קלישר (מובא בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט), שבפולמוס על מילת בנים של יהודים ונוכריות כתב שיש לגייר את בניהם, ואין לחוש "שלא ילמוד דת ישראל אצל (אמו) הנכרית", שהרי "בלאו הכי בעוונותינו הרבים לעת כזאת הרבה שאין נוהגין בדת ישראל באכלם בשר השקץ והחזיר, ואפילו הכי מלין את הבן בשמחה". ולכן גם ילדי יהודים ונוכריות יש למול לשם גירות, כי "ערבין אנחנו זה לזה במה שיכולין לזכותם, שלא לדחותם חלילה".

וכ"כ הרב דוד הורוויץ בשו"ת אמרי דוד קעב, ב, משום שיש לקוות שיבוא יום "ותפקחנה עיני עורים, ויֵדעו כי ערומים הם, והִרבה לחטוא". וזו זכות לקטן, "כי הטבילה לשם גירות הוא זכות גמור", שבכך הוא נכנס "תחת כנפי השכינה". ולכן "בודאי מחויב הבית דין לצוות למול את בנה".

וכ"כ הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל סה), ש"בדורנו זה, אחראית וקשה מאד נעילת דלת בפני גרים, לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר דתם ולצאת מכלל ישראל, או להטמע בגוים". לכן "איש מישראל שנולד לו בן מנכרית – חייב לגייר אותו על ידי בית דין בעודו קטן, שזכות היא לו, וזכין לאדם שלא בפניו". מתיאור דבריו מוכח שמדובר בהורים שלא יחנכו את ילדם לאורח חיים דתי.

וכן כתב הרב משה דריהם בשו"ת 'והשיב משה' יו"ד נא, שכדי "להציל האיש מעון חמור דכרת מדברי קבלה, וקנאים פוגעים בו, וגם להציל הילדים שיולדו להם", אפשר לגייר את בת הזוג הנוכרית, "וכן לגייר אלו שכבר נולדו להם, להכניס את כל המשפחה תחת כנפי השכינה, ולא ידח ממנו נדח".

וכן כתב הרב יצחק קוסובסקי-שחור, גיס האחיעזר (שו"ת שאלת יצחק סי' מט, במכתב לרב הרצוג), שאמנם "ההורים אינם שומרים מצות ומחללים את השבת, ואולי גם בכשרות אינם נזהרים, כפי שידוע לכבוד גאונו היטב מצד היהדות במדינה זו, לדאבונינו. והילד הזה כשיגדל, הלא קרוב לודאי שגם הוא יהיה כהוריו, ובכן איזו זכות היא לו לגיירו ולחייבו במצות, אחרי שלא יקיים אותן ויתחייב על מניעת שמירתן? ואמנם גם גיסי מרן זצ"ל הביא שם בתשובותיו בשם הספר בית יצחק, שאף שיתנהג הקטן באיסור לכשיגדל, מכל מקום זכות היא לו הגירות". במכתב נוסף שכתב לרב הרצוג, ביאר ש"לענין זה של קדושת ישראל, הרי ידוע מה שאמרו חז"ל ש'פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון, ואין אור של גהינום שולטת בהם'… וכן אמרו חז"ל עוד: 'אפילו בשעה שהם טמאים – שכינה ביניהם'… ואין לך זכות גדולה מזה, להדבק בישראל להיות כמותם. וכל גירות על דעת בית דין – זכות היא להמתגיירים על ידיהם".

וכ"כ הרב גרויברט בשו"ת חבלים בנעימים ד, ל, שיש לגייר את הקטן כי אולי אביו יחזור בתשובה וישמור מצוות. "ועוד יש לומר, דאף אם לא יקיים המצוות – הוי זכות שנכנס בברית ישראל".

וכ"כ הרב מצליח מאזוז בשו"ת איש מצליח ח"א יו"ד לב, שמותר לגייר את הקטן, אך כיוון שאביו אינו מיוחס אליו – הגיור צריך להתבצע בהסכמת אמו הנוכרית. "ואין מספיק מה שאמו הנכרית שותקת, אלא צריך דוקא שהיא תביאנו לבית דין לגיירו". ודי בחתימתה על בקשת הגיור. וכ"כ שם ח"ב יו"ד מא, שאפשר לגייר את הקטן "על פי בקשת אמו הנכרית, אף על פי שאינה מתגיירת עמו". וכ"כ שם ח"ב יו"ד מב, שאפשר לגיירו למרות שרוב הסיכויים שלא ישמור מצוות, שכן "מה חוב עשינו לו, או שום היזק גרמנו לו בגירותו? והרי בידו למחות! אדרבא, פתחנו לו פתח של מצוה לתת הבחירה בידו, למחר כשיגדיל, אם להימין או להשמאיל. ואם בחר בחיים ונהג מנהג יהדות, הרי לנו מופת חותך שהוא ברצונו הטוב קיבל עליו גרותו, ואם מיחה – מיחה". "ואם כן, יוצא מזה דגם במקום שאין חינוך כשר… מכל מקום אין למנוע מלגיירו לגמרי, כיון שאין כאן חוב לו".

כל המובאים כאן הקילו גם בגיור גדולים לשם 'זהות יהודית'.

יח – פוסקים נוספים שכך מוכח מדעתם

וכן עולה מפוסקים רבים נוספים שהתירו לגייר קטן למרות שאמו הנוכרית אינה מתגיירת. ואף שלא כתבו במפורש שהגיור נחשב לזכות עבור הקטן למרות שלא יקבל חינוך דתי, כך עולה מדעתם, שכן התירו לגייר את הקטן למרות שאביו ממשיך בחטאו להיות בזוגיות עם נוכרייה, ואמו נשארת בגויותה.

כ"כ מהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת קמא רכט, שטוב לגייר בת של יהודי ונוכרית, אבל בלא גיור לא הסכים שיעלה לתורה ויתן שם לבתו, כי אז יטעו לחשוב שהיא יהודייה.

וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד רמח, שמותר לגייר קטן שאמו נותרת נוכרית, ובתנאי שהיא מסכימה לכך. וכ"כ בשו"ת מהרש"ם ו, קט: "ובדין הילד הנולד להישראל מנכרית לענין הגיור ומילה, יעוין בתשובת מהר"ם שיק חיו"ד סי' רמ"ח" שהתיר לגייר אם האם מסכימה לכך. והוסיף ש"בדין המחאה לכשיגדיל… נראה דמה שאבותיהם מרגילים אותם לכתוב בשבת קודש וכדומה, דאין זה מחאה, כי מעשה אבותיהם בידיהם ו'אומרים מותר', וכתינוק שנשבה בין העכו"ם דמי". הרי שאף שהאמהות אינן מתגיירות, והורי הילדים הללו מרגילים אותם לכתוב בשבת, אפשר לגיירם.

וכ"כ הרב צירלסון בשו"ת עצי הלבנון סד, אודות "מי שנולד לו בן מהערלית שנשא בעוונותינו הרבים, והנהו דורש מכבוד תורתו למולו כדת, אף שהאם אינה מתרצה להתגייר". והשיב שאם האב מבטיח להשתדל לגיירו בהקדם האפשרי, ודאי שאפשר למולו. אולם למעשה אפשר למולו גם אם לא יבטיח זאת, מתוך תקווה שאולי בעתיד האם תסכים שיטבול לגיור. הרי שגם כאשר הילד לא יתחנך לשמירת אורח חיים דתי, שהרי אמו הנוכרית אינה מתגיירת, ואין הבעת רצון מצד האב לשנות את אורחות חייו, התיר למול את הילד מתוך תקווה שבהמשך גם יגיירו אותו. וכן עולה מתשובתו בלב יהודה יו"ד נט.

וכ"כ הרב יהודה גרינפלד (וילקט יוסף י, מב), ש"אם האב לחוד מביא למול בלא רצון אמו – בוודאי אין נכון למולו", משום ש"אביו לא נקרא בזה 'אבותיו', דהוולד הזה לא נתייחס כלל אחר אביו, רק אחר אמו". ו"רק אם האם מסכמת למולו ולטובלו לשם גרות – רשאים למולו בברכה".

וכ"כ הרב חיים יששכר גרוס (וילקט יוסף י, סז), ש"על ידי זה נצילו מהעבירה החמורה שמוליד בנים לעבודה זרה, שמכל מקום יהיו גרים… ואי שמכל מקום לא יקיימו המצות, זה היה גם בנישואי ישראלית, כאשר אנו רואים טוב בניהם".

וחיזק דבריו הרב משה אריה במברגר (וילקט יוסף י, פח), "שיש למול אותן מטעם שיכולים אחר כך ליכנס בברית קודש של אומה הישראלית על ידי טבילה וקבלת גירות… ואפשר שתינוק כזה [אשר יש בו ניצוץ קודש] יבֹא אחר כך להתגייר בלב שלם, ואז סגי בקבלת גירות וטבילה, ואפילו הטפת דם ברית אינו צריך".

וכ"כ הרב רפאל אנקווה (תועפות ראם לט), אודות בן הנוכרית שמוהל אחד מל אותו מבלי שאביו התחייב לגיירו. הרב אנקווה כתב שהמוהל נהג כדין, והוסיף: "אפילו משום מצוה יש בו", מפני שבאופן זה יש תקווה "דכשיגדל יטבול, והוי ישראל גמור".[5]

וכ"כ הרב מכלוף אבוחצירא (שו"ת יפה שעה עג), שאין בסמכותו של האב היהודי להביא את בנו לגיור, אולם "אם תתרצה אמו להכניסו בברית אברהם אבינו ע"ה ולמולו – הרשות בידה", ויודיעו עיקרי המצוות לאמו. עוד כתב שמברכים "ברכת הגרים 'למול את הגרים', ואחר כך מברכין על הכוס 'למול את הגרים' ו'להטיף'. והרשע הבליעל לא יברך כלום, לא 'להכניסו' ולא 'שהחיינו', לפי שאינו בנו, ואין לו בו שום שייכות. זהו הנלע"ד". הרי שהתיר לגייר את הקטן אף שאביו "רשע" ו"בליעל", ואמו נוכרית.

וכן מבואר משו"ת מטה אהרן יו"ד יא, שם מובאת שאלת הרב רפאל יוסף בירדוגו, רבה של העיר אספי במערב מרוקו, בה סיפר שבהרכב שבו ישב הרב בירדוגו יחד הרב אהרן בן חסין, הגיע לפניהם יהודי נשוי נוכרית שכבר הכין סעודת ברית כדי למול את בנו. אך הם החליטו "להשיב את פני האב ריקם" ולאסור את מילתו, מחשש שבהמשך ישכח להטבילו ולהשלים את גיורו. אולם הרב בירדוגו סבר שאין מקום לחשוש לכך. בכל אופן, לשניהם היה פשוט שאפשר לגייר את הקטן, אף שאמו נותרת בנוכריותה.

וכ"כ בשו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט טז, "שבין שהאם מתרצית להתגייר ובין אינה מתרצית – יכולין, ואפשר מצוה, למול ולהטביל הקטנים על דעת בית דין". ואין להקשות: "אם האם אינה רוצה להתגייר, איך יכולים אנחנו לגיירו ולהניחו בידה? הלא יאכל דברים אסורין! זה אינו, דהא קיימא לן: קטן אוכל נבילות – אין בית דין מצווין להפרישו. והני מילי דאיסור זה רק להאכילו בידיים… ואם כן גם בנדון דידן, אפילו שזה הקטן ישאר אצל האם – אין לחוש". אמנם כתב שיש להזהיר את ההורים שיחנכו את ילדיהם למצוות: "בין שהאם מתגיירת בין שהאם אינה מתגיירת, צריכים אנחנו מכל מקום להזהירם שלא להאכילם דבר איסור, וצריכים לחנכם במצוות". אולם ברור מדבריו שהוראתו לגיירם היא למרות שהיה צפוי שהילדים לא ישמרו אורח חיים דתי, שהרי האם נשארת נוכרית, ועל כן הוצרך להזהירם שלא יאכילוהו מאכלים אסורים.

וכך עולה מדברי הרב מסעוד הכהן בשו"ת פרחי כהונה יו"ד לז, שהורה לגייר קטן שאמו אינה רוצה להתגייר. וברור שאין מדובר במשפחה דתית, שהרי האם נותרה נוכרייה ובעלה ממשיך לחיות עמה.

וכן עולה משו"ת דברי מלכיאל ו, יט, שנשאל על יהודי שהיה נשוי לנוכרייה והחל לשמור קצת מצוות, ורוצה לגייר את אשתו ובנו, והורה לגייר את שניהם. וזאת אף שלפי המבואר שם בתשובה, וכן לפי המקובל אז באותו מקום, היה סביר שלא ישמרו אורח חיים דתי (ראו להלן כב, ו).

כך עולה גם מדברי הרב אליהו פוסק (כורת הברית רסו, לח), שהתיר למול ולגייר את הקטן על דעת בית דין במקרה שהאב רשאי לעשות זאת לפי חוקי המדינה, ולא דרש שהאם תתגייר או שהאב יתחייב לגדל את הילד באורח חיים דתי.

וכן עולה מתשובת הרב אליהו בכור חזן ('תעלומות לב' ג, לב, ג) ומדברי הרב אהרן בן שמעון (ומצור דבש יב-טו). וכן עולה מדברי הרב אברהם אהרן יודלוביץ' (שו"ת בית אב ח"ה יו"ד רפא); הרב אשר ניסן לוויטן (הפרדס שנה טז, תש"ב, יא, פו); הרב יהושע הירשנזון (שו"ת ממעיני ישועה נז); הרב משה מלכה (מקוה המים ה אה"ע ב); והרב גורן (שנה בשנה תשמ"ד, עמ' 151 ואילך).

כל הפוסקים המובאים בסעיף זה, הקילו גם בגיור בני זוג גדולים לשם 'זהות יהודית'. אמנם מהר"ם שיק והרב יהודה גריפלד לא הביעו עמדה לגבי גיור גדולים. ומהרב גרינפלד קצת משמע שהיקל.

יט – המחמירים בגדולים ומקילים בקטנים כי זו זכות עבור הקטן להיות יהודי

יש פוסקים שמחמירים ביחס לגיור גדולים, מפני שלדעתם הגיור תלוי בכוונה כנה לקיים אורח חיים דתי, ובלעדיה הגיור בטל, אולם לגבי גיור קטן סוברים שהואיל והגיור אינו תלוי בקבלת המצוות אלא בזכות להיכנס לעם ישראל – אפשר לגיירו גם כשצפוי שלא יתחנך לאורח חיים דתי.

כן מבואר בשו"ת בית יצחק אה"ע א, כט, ח, שכתב ש"אם אביו רשע, מחלל שבת ואוכל טריפות, ואמו נכרית, ובודאי הבן גם כן יגדיל ויתחזק בדרך זה, לכאורה אין זכות להולד, שאם ישאר נכרי לא יענש, ואם יהיה ישראל – יענש". אולם למעשה כתב שגם במצב זה הגיור הוא זכות, שכן "אף שיענש, מכל מקום יש לו חלק לעולם הבא, מה שאין כן אם ישאר נכרי". אולם אף שזו זכות, "מכל מקום לא הוי זכות ברור כל כך, על כן בכי האי גוונא הגדילו – יכולין למחות", אף לשיטת החתם סופר הסובר שאם הוריו הביאוהו להתגייר אינו יכול למחות. "אמנם אם האב מתחרט על מעשה רֶשע, כי יצרו הסיתהו לעבור על איסור כרת ולחרף שם ישראל, ורוצה מעתה לגייר אשתו ולהתנהג בדת יהודית – לשמור את השבת ולבלתי התגאל בפתבג מאכלות אסורות, ולגדל בניו בדת יהודית כמנהג בני ישראל הכשרים – הוה זכות גמור, ובכי האי גוונא יש לומר 'הגדילו – אין יכולים למחות', כדעת חתם סופר".[6]

ולכך נטה הרב משה פיינשטיין, שכתב באגרות משה יו"ד א, קנח, לגבי גיור קטנים: "לא ברור הדבר במדינה זו שהוא זכות, כיון שבעוונותינו הרבים קרוב שח"ו לא ישמור שבת, וכדומה עוד איסורים. אך אפשר שמכל מקום הוא זכות, שאף רשעי ישראל עדיפי מעכו"ם, וגם הוא זכות מחמת דניחא ליה במאי דעביד אביו. ובפרט אחרי שגם אמו נתגיירה, שבאופן זה הוא יותר זכות". למעשה הורה ש"לצאת מידי ספק לגמרי, יהיה טוב לזכור להטבילו כשיגדיל". ובאג"מ אה"ע ד, כו, נטה יותר לומר שכאשר יש ספק אם הגרים הקטנים ישמרו מצוות כשיגדלו – הגיור נחשב להם לזכות, "מכיון שלומדים בבית ספר דתי אצל מורים יראי שמים, הרי מצוי שיתגדלו להיות שומרי תורה, שלכן אף שהוא ספק – הוא זכות ודאי" (מדובר היה בבית ספר שרוב המשפחות ששלחו אליו לא קיימו אורח חיים דתי). והוסיף ש"אף אם לא יתגדלו להיות שומרי תורה, מסתבר שהוא זכות. דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל, ומצותן שעושין הוא מצוה והעבירות הוא להם כשגגה, הוא גם כן זכות מלהיות נכרים".[7]

וכן עולה מדברי הרב אסטרייכר בשו"ת תפארת אדם ח"א אה"ע צד, שאמנם לא הסכים לגייר את הנוכרייה, משום שהגיור לשם אישות ומשום איסור 'נטען', אבל סבר שמותר לגייר את הילד הקטן שלהם, אף שיש חשש סביר שלא יקבל חינוך דתי, שהרי האב ממשיך לחיות עם האם הנוכרייה באיסור.

כ – הרב נחום אליעזר רבינוביץ'

אף שהרב נחום אליעזר רבינוביץ' לא פסק כדעת המחמירים, ואולי אף נטה לדעת המקילים, סבר שהפתרון הנכון ביותר עבור העולים לארץ שאינם יהודים אך הם בעלי 'זהות יהודית', הוא לגייר את ילדיהן הקטנים (שו"ת שיח נחום סח). וכך כתב: "ברור שעצם הגירות הוא זכות גדולה, שהרי הוא נכנס תחת כנפי השכינה, וממילא אף הוא נכלל במה ששנינו [סוף מכות]: 'רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר' [ישעיה מב, כא]". והביא את הרמב"ם בפירוש המשניות שם במכות: "מחמת רבוי המצוות, אי אפשר שלא יעשה האדם אחת בכל ימי חייו בשלימות, ויזכה להשארות הנפש באותו המעשה". "שמא תאמר: הלא כנגד מעשה אחד של מצוה, אם לא יחנכוהו לתורה ויראת שמיים – הלא מן הסתם יעבור כמה וכמה עבירות חמורות כקלות, בחייבי כריתות ומיתות וכיוצא בזה! זה אינו, כי קלקלתו – תקנתו. הלא כבר פירש רבינו הגדול [הל' ממרים ג, ג] במי שחי 'לבין הגויים, וגדלוהו הגויים על דתם – שהוא אנוס', והוא פטור מכל העונשין. היינו שהשוו בגמרא [שבת סח, ב] תינוק שנשבה בין הנוכרים וגר שנתגייר בין הנוכרים – שניהם אינם חייבים אלא חטאת אחת, כאשר יוודעו על כל סוג עבירה שעברו. אבל מעונשין – ודאי פטורים הם. נמצא שהגירות היא זכות גדולה, ואין שום אפשרות של חובה כלל".

כא – הסוברים שזו זכות אבל קצת מסתייגים מגיורו

יש אומרים שאף שמן הדין אפשר לגייר קטן שלא יתחנך לשמירת מצוות, מכל מקום אין נכון לעשות כן. כ"כ בשו"ת אחיעזר ג, כח, שכאשר הילד "יתנהג באיסור, אף דמכל מקום הוי זכות, כמו שכתב בשו"ת בית יצחק שם, אבל אפשר דלא הוי זכות גמור". אמנם העובדה "שיחלל את השבת ושאר עבירות – אין זה כמחאה על הגרות", אלא הוא נחשב "שעובר עבירה כישראל, ובודאי דהוי גר. אבל הצדק עם רום מעלת כבוד תורתו, שאין לבית דין כשר להזדקק בעניני גרות כאלה. אך אין אני מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור, ולצאת במחאה גלויה נגד הגרות, כי בעיני עמי הארץ זהו כחלול השם שאינם מניחים הנשים להתגייר. ובפרט הילדים, שבאמת על פי דין אפשר לגיירם".

וכן עולה משו"ת מטה לוי יו"ד נד, ב, שכתב שכאשר לא צפוי שהורי הילד יחנכו אותו לשמירת מצוות, "אין כאן לא איסור ולא חוב". אך "מכל מקום מצוה נמי ליכא למול את התינוק, כיון שלא ידענו בבירור שישמור את מצוות ד'". אבל למעשה, מחשש שמא אם לא יגיירו אותו יטעו לחשוב שהוא יהודי, והדבר יגרום למכשול – הורה לגיירו.[8]

כב – המקילים בתנאי שהילד ילמד בבית ספר דתי

כתב הרב הרצוג ב'פסקים וכתבים' ד, צז, אודות יהודי שחי עם נוכרית ונולדו להם בנים, והאב רוצה לגיירם, שלמרות בקשתו של האב, "החלטנו שלא לגייר את הילדים", שכן "אמם נשארת גויה ורוצה להמשיך להתפלל לעכו"ם". אמנם אם ישלחו אותם לחינוך דתי – אפשר לגיירם.

כיוצא בזה הציע הרב יהודה הרצל הנקין בשו"ת בני בנים ב, לו, וכתב: "ונקיטנא בשיפולי גלימא דהגאון רבי משה פיינשטיין ז"ל". וכן הציע הרב ישראל רוזן (תחומין כ, עמ' 245 ואילך): "מכיון שמצינו דעות לכאן ולכאן, אין בידינו להכריע ולומר 'קים לן כמקילין'. ולכן "אם יבטיחו ההורים חינוך דתי – שמא יש מקום לגיירם. שהרי עיקר חינוכם של קטנים הוא בבית הספר, ושפיר דמי לומר דזכות היא לו, ובודאי לכולי עלמא אי אפשר לומר דחובה היא לו. ושמא יש מקום לדרוש זאת כהבטחה בכתב, ולהגדיר מה בדיוק נקרא 'חינוך דתי' במדינת ישראל של ימינו, ודי בכך שדעת בית דין תהא נוטה לקבלם".

וכן הציע הרב שלמה דיכובסקי, בשו"ת לב שומע לשלמה א, עמ' תיז: "הלכה למעשה, נראה לי שגם אם לכתחילה אין לקבל גירות קטן כשהוריו המאמצים אינם שומרי מצוות, אולם בדיעבד, אם גיירוהו על דעת בית דין – הגירות חלה. ואין לבטלה גם אם הוריו לא יחנכוהו לשמירת מצוות, וגם אם בגדלותו לא ישמור מצוות". אולם "אם ניתן יהיה להבטיח שהקטן יקבל חינוך יהודי בסיסי לשמירת מצוות – חינוך כזה שיתן לו בסיס ממשי בגדלותו  – אזי יש מקום לשקול לקבלו גם לכתחילה", למרות שההורים אינם דתיים, שכן יש סיכוי שהילד יהיה דתי. "והכל לפי ראות עיני בית הדין, ולפי שיקול דעתם". עוד כתב שלדעתו יש "לתקן שכל קטן שהתגייר על דעת בית דין, יחוייב עם הגיעו לגדלות – ביום הכנסו למצוות – להופיע בפני בית הדין ולקיים מצוה שבין אדם למקום, כמו הנחת תפילין, ולגבי בת אפשר שתקיים מצוה ראויה אחרת. בכך יקיים הילד מצוה מן התורה מיד בגדלותו, ולא ניתן יהיה לטעון שאי-קיום המצוות מהוה מחאה על הגיור. צריך לקבוע הסדר חוקי מתאים [אולי מתן תעודת גיור זמנית בעת הגיור ומתן תעודה קבועה ביום הכנסו למצוות, או הסדר חוקי אחר], שיחייב את הקטן להופיע בפני בית הדין מיד לכשיגדל".

את הצעתו אימץ הרב רא"ם הכהן בשו"ת בדי הארון שער גיור חלק ד עמ' 96, שם כתב: "כהידור והכרעה מוסכמת, נלע"ד שיש לאמץ את הצעתו של הרב דיכובסקי, שבשעת הבר-מצווה יעשה הגר מצוה בפני עדים או בפני שלושה, ובכך יקבל עליו עול מלכות שמים. עשיית המצוה כאן איננה מבחן, אלא דרך למנוע לזות שפתיים וערעור על הגיור בעתיד, בטענה שהייתה כאן מחאה".

כג – אין לגייר קטן אם לא יהיה בעל 'זהות יהודית'

גם המקילים מסכימים שאין לגייר קטנים כאשר צפוי שלא יקיימו אפילו מעט מצוות כבעלי 'זהות יהודית'.

כ"כ הרב משה שמואל גלזנר בספר 'דור רביעי' ב, צא, שכאשר האב היהודי "רוצה לגייר את בניו באופן שישארו בביתו ויתחנכו אצל אבותיו אשר בד' בגדו, ואינם שומרים שום מצוה ממצות ה' עד שאנן סהדי שבניהם יהיו כאבותיו, דור עקש ופתלתל", אזי "אין לך חוב גדול מזה לגיירו, ולא מהני הגירות כלל". ומשמע שדווקא אם הבנים יתחנכו כגויים ללא 'זהות יהודית' הגירות לא מועילה.

כיוצא בזה כתב בשו"ת ישכיל עבדי ד, כא, א, ג-ה, שהיות ש"עינינו הרואות שכל גירותן של בני הנכריות האלה הוא רק אחיזת עינים, לכסות על חרפתו שמחרפים אותו שיש לו בנים נכרים מנכריה", וכל גיורם הוא "רק בשם בעלמא, אך למעשה הם הולכים בדת הנכרים, ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם בדת ישראל, לא מינה ולא מקצתה, ומזה נראה בעליל כי מתחילת גירותן לא היו מתכוונין לשם גירות גמורה", אזי במקרה כזה אין לגיירם ו"לא מהניא גירותו כלל, אפילו בדיעבד".

וכ"כ הרב שלום משאש בשו"ת שמ"ש ומגן ח"ג יו"ד סב, שבמצב בו האם נשארת נוכרייה והאב חילוני, "אין זו גרות לגמרי, דמסתמא אנו יודעים מראש שהנער הזה מתגדל אצל נוצרים וחילונים, לא שמירת שבת ולא קפידא על הכשרות ולא תפילות, וכל זמן שהאמא לא נתגיירה – אי אפשר לגייר את הבנים וישארו חיים עמה. ובפרט שגם הבעל לא קפיד, ונמצא שאין זה אלא כסות עינים". ואף שהילד לומד יהדות בבית הספר, בפועל "הוא רואה ההיפך ממש בבית ההורים, אזי אי אפשר לו בשום אופן לקיים דברי המורה".

כד – סיכום

על אף שככלל המחלוקת לגבי גיור קטנים תואמת את המחלוקת לגבי גיור בני זוג של יהודים שלא יקיימו אורח חיים דתי, מצאנו שבין ראשי המחמירים לגבי גיור גדולים, ישנם שנטו להקל בגיור קטנים, והם הרב יצחק שמלקיש, הרב משה פיינשטיין והרב אסטרייכר, כמובא בסעיף יט. גם הרב הרצוג החמיר בגדולים, ובקטנים היקל אם ישלחום לבית ספר דתי למרות שההורים חילוניים, כמובא בסעיף כב.

מנגד, יש מהמקילים לגבי גיור גדולים לשם 'זהות יהודית', שהחמירו שלא לגייר קטנים באופן זה. משום שגיור הקטנים תלוי בבית הדין, ובכך שהגיור הוא זכות לקטן, וכאשר לא יתחנך לאורח חיים דתי – לא ברור שזו זכות עבורו. לעומת זאת, בגיור של גדולים ההחלטה להתגייר היא של הגר, ולא בית הדין הוא שצריך להחליט אם זו זכות עבורו להתגייר. מבין הסוברים כך: הרב איצל'ה מפוניבז' והרב לייבס בעל שו"ת בית אב"י, וכך נראה מדברי הרב יצחק אלחנן ספקטור (לעיל סעיפים טו-טז). גם הרב הילדסהיימר היקל בגיור גדולים לשם קיום מצוות כמסורתי, ובקטנים נטה להחמיר (לעיל סעיף טו). וכן מדברי הרב אליעזר חיים דייטש, עולה שהסכים לגייר גדולים לשם אורח חיים מסורתי. אבל בקטנים שצפוי שלא ישמרו מצוות סבר שהגיור בטל (פרי השדה א, מג; ג, ט).

בנוסף, הרב קוק (דעת כהן קמז-קמח), הרב וינקלר בעל 'לבושי מרדכי', והרב וינברג בעל 'שרידי אש', אמנם מחמירים גם לגבי גדולים, אבל נראה שאינם סוברים שגיורם בטל, ואילו לגבי גיור קטנים נראה שסוברים שגיורם בטל (לעיל סעיף יד).

עוד יש להוסיף, שכשם שלגבי גיור גדולים יש מקום לומר שחלק מהמחמירים בחו"ל היו מקילים בארץ, כך יש מקום לומר גם לגבי גיור קטנים. שכן בחו"ל הסיכוי שהגרים יקיימו אורח חיים דתי היה נמוך מאוד, ואף הסיכוי שיזדהו עם היהדות ויקיימו מצוות כבעלי 'זהות יהודית' היה נמוך, ומנגד, הסיכוי שיחזרו לסורם להחשיב את עצמם כנוכרים היה גבוה, ולכן הורו להחמיר. אולם במדינת ישראל, גם אלו המכונים 'חילונים' גאים בזהותם היהודית ומקיימים מצוות רבות, ובכללן ציוּן שבתות וחגים, אכילת כשר בדרך כלל, לימוד תנ"ך והיסטוריה יהודית בבתי הספר הממלכתיים, וכמובן מצוות הקשורות לכלל ישראל כיישוב הארץ ושירות בצבא. בנוסף, במדינת ישראל יש סיכוי גבוה לאין ערוך שהמתגיירים, גדולים וקטנים, יתחזקו עם השנים בשמירת תורה ומצוות, לעומת הסיכוי לכך בחו"ל. לפיכך יש מקום לומר שחלק מהמחמירים בחו"ל יסכימו שאפשר לגייר קטנים בארץ גם לשם 'זהות יהודית'.

כה – הסוברים שאין סמכות לאב יהודי להביא את בנו מהנוכרית לגיור

נחלקו האחרונים בשאלה האם אב יהודי שנולד לו ילד מנוכרית רשאי להביאו לגיור, כפי שנוכרי רשאי להביא את ילדו לגיור, או שמא כיוון שמבחינה הלכתית מי שנולד לו ילד מן הנוכרית אינו נחשב לאביו (יבמות יז, א; רמב"ם יבום וחליצה א, ד), אין בסמכותו להביאו לגיור, ורק לאמו יש את הסמכות לכך.

בתוספות יום טוב (קידושין ג, יב), כתב שאין בסמכותו של האב היהודי לגייר את בנו מהנוכרית בבית דין. וביארו האחרונים שהואיל והבן אינו נחשב כבנו – אינו יכול לגיירו, אך אם אמו מסכימה – אפשר לגיירו. וכך דעת רוב הפוסקים:

כן כתב הרב דב אריה קליג בשו"ת לב אריה עמ' לח, ש"אין להאב שום חלק בו, רק אם אימו רוצית למולו, היינו אם רוצית לגיירו… ובלא אמו אין עלינו לגיירו". ולכן "אם הדבר נעשה בעובדא דידן רק על פי רצון האב, אשר כבר נתבאר לעיל דאין לו דין אב כלל, לית דין ולית דיין דאין אנו נזקקין לו, דאין כאן מי שתובע להתגייר. דדברי האב כמו שאיננו, ולית בהו ממש כלל".

וכ"כ הרב סקאלי (קרית חנה דוד ח"ב יו"ד לז): "ישראל שנולד לו בן מנכרית, ועדין הבן קטן, שאין בו דעת לתבוע מבית דין להתגייר… אין מטבילין אותו על דעת בית דין או על דעת אביו, שאין ביד אביו לגיירו מפני שאינו נקרא בנו, שדוקא על דעת אמו מטבילין אותו או על דעת אביו שהוא נכרי… אבל אם אביו ישראל ואמו נכרית כיון שנקרא בנה ולא בנו אין להטבילו על פיו… כמו שכתב הרב תוספות י"ט". וכ"כ הרב אליעזר דייטש (פרי השדה א, מג); והרב מצליח מאזוז (איש מצליח ח"ב יו"ד לט). וכ"כ ביבי"א ח"ב אה"ע ד, א, ש"אין לנו לגייר הבנים הקטנים אלא על פי הסכמת האם. ואף על פי שהיא עצמה אינה מתגיירת – יכולה לגייר את בניה".[9]

ואף שלמדנו לעיל שהורים מאמצים יכולים לגייר את בנם המאומץ, כאן האב היהודי אינו יוכל לגיירו משום שהאם אינה רוצה בכך. שהואיל ולהלכה הוא אינו נחשב אביו, הולכים אחריה.

כו – הסוברים שהאב היהודי יכול להביא את בנו לגיור

לעומת זאת, בשו"ת מטה לוי יו"ד נד, ב, כתב שהאב היהודי נחשב לאביו של הקטן הנוכרי לעניין הבאתו לגיור. ואמנם "נחלקו בזה הראשונים אם דעתיה דאֵם סגי… אבל דעת האב לכולי עלמא סגי בלא דעת בית דין. ואם כן, בנדון דידן אין ספק שעל דעת אביו מלין את התינוק. ולא צריך שתהיה זכות לקטן, דאף אם חוב הוא לו – ניחא ליה מאי דעביד אביו". והמשיך לבאר, ש"לענין זה שניחא ליה לתינוק במאי דעביד אביו – לא יעלה על הדעת להגיד שאינו אביו. דהא תינוק זה, אם לא נגייר אותו – כל ימי חייו יקרא את האיש הזה אביו, וינהוג בו כל הכבוד שחולקין לאב. וכיון דידעינן דניחא ליה במאי דעביד האי גברא, אין מקום כלל לשאול אם היא לו זכות אם לא. על כן אין כאן איסור, ואין כאן ספק לדעתי שיש כח ביד אביו וביד בית דין למול את התינוק על שם גרות".

וכן כתב הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סד), והוסיף: "כל שהביאוֹ אביו להתגייר, אפילו בהתנגדות דעת אמו – מקבלים אותו, מטעם דניחא ליה לקטן במאי דעביד אביו". אלא שכתב שלא כדאי לגייר ללא הסכמת האם, שמא בעקבות זאת היא תשניא על בנה את היהדות ותתעקש לחנכו לדרכי נוכריות.

וכ"כ בדברי מלכיאל ו, יט, שיש לאב היהודי דין אב לעניין הבאתו לגיור, שהרי גם נוכרי רגיל אינו מתייחס אחר אביו, ולמרות זאת בכוח אביו לגיירו.

כיוצא בזה סבר הרב קוק (דעת כהן קמז), שהעיקר בגיור קטנים הוא מה נוח לקטן, וכיוון שנוח לו במה שעושה אביו – מועיל רצונו לגיירו, למרות שלהלכה אינו נחשב אביו. אמנם מסיבה זו עצמה, אִם אמו הנוכרית מתנגדת לגיורו – אי אפשר לגיירו, מפני שלילד נוח במעשה אמו לא פחות ממעשה אביו. אמנם לדעתו כל זה בתנאי שישמור אורח חיים דתי, כמבואר לעיל סעיף יד.

[1] יש אומרים שמחלוקת הראשונים אם גיור קטן חל מהתורה או מדרבנן היא רק בגיור על דעת בית דין, אבל אם אביו הביאו להתגייר – הגיור חל מהתורה לכולי עלמא (איש מצליח ח"ב יו"ד מ; ראו תבואות השדה או"ה ד; מהר"ם שיק יו"ד רנג).

[2] הרמב"ן (מלחמות ה' שבת נה, ב) כתב שאולי הרי"ף פסק שיכולים למחות רק אם הגר הקטן התגייר עם אביו, אך אם בית הדין גיירו – אינו יכול למחות. אך כתב הרמב"ן שאין זה מחוור. גם הר"ן (כתובות ד, א, בדפי הרי"ף) הביא את דברי הרמב"ן. בסעיף הבא נלמד שהחת"ס הבין בדעת כמה ראשונים להיפך, שדווקא כאשר מתגייר עם הוריו אינו יכול למחות.

[3] בים של שלמה (כתובות א, לה) חידש שלדעה זו, "הא ד'הגדילו – אין יכולים למחות', היינו שנודע להם שגיירו אותם הבית דין, או אביהם. אבל אם היו קטנים מאד, ולא זכרו דבר ממה שגיירו, ואחר כך כשהגדילו נודע להם הדבר – יכולים למחות אף אחר שנהגו דת יהודית כמה שנים, כל זמן שלא ידעו מגירות".

[4] כך ניתן להבין מלשון תוספות ישנים (כתובות יא, א), שהמחאה היא "כגון שהתחילה מנהג גיות יום לפני גדלותה, וכן נהגה יום או יומים לאחר גדלותה". אמנם נראה שכוונת תוס' ישנים שכשהגדיל נהג מנהג גויים לכל דבר ועניין, ולא קיים שום מנהג יהדות, ובכך הראה שרצונו לשוב להיות נוכרי.

[5] אמנם הרב שלום משאש (שו"ת שמ"ש ומגן ג, יו"ד סב) ביאר שגם הרב רפאל אנקווה, שהתיר למול, התיר זאת דווקא "באחד שבא על הנכרית באקראי ונולד לו בן ממנה, והבן נמצא אצלו ורוצה למולו לשם גרות. לזה פסק דיכול למולו בחול… אבל אם הוא חי עם הנכרית וישאר עמה תמיד – בודאי שאפילו ימול אותו. אבל גירות בודאי שאין רשות לגיירו, כל זמן שחי עמה ולומד ממעשיה, לא שבת ולא כשרות". אולם ברור שאף הוא מסכים, שאם האם תתגייר כדרך שהיקל לשם 'זהות יהודית' מצווה לגייר גם את ילדיה (ראו להלן כה, כב-כד).

[6] למרות שהבית יצחק כתב שזו זכות, למעשה כתב באות יא שם ש"אם אביו רוצה למולו ולטבלו כדין גר, אם אביו מבטיח שיתנהג בכשרות, וכל שכן אם מגייר את אשתו הנכרית, ויש תקוה שהבן יגדל על פי דת ישראלי – יכולין למולו ולהטבילו. ואם אין מתנהג כדת, ואין תקוה שיגדל הבן כדת ישראלי – אין למולו ולהטבילו". כלומר צריך 'תקווה' שהבן יגדל על פי הדת הישראלי.

[7] במשנה הלכות טז, קכט, פקפק בדברי האגרות משה: "מי שמעולם לא קבל עליו עול מצות, לא הוא ולא אחרים, במה נעשה גר?". אך למעשה כתב שכאשר יש חשש שאם לא יגיירו את הבת המאומצת בגיור כשר, ההורים יגיירו אותה בגיור רפורמי, אזי "כיון שכבר אמצו הילדה, ואמר שרוצה לגיירה – כהאי גוונא ודאי כדאי כבר להגיד לו שיגיירה בבית דין חרדי, שיחול הגירות, ולא יהיה לה אחר כך פראבלעמא (בעיה) כשתתגדל. וגם לא תתערב בישראל גויה, כמנהג בעוונותינו הרבים במדינה זו". וכתב שעל בית הדין להזהיר את ההורים לגדל את בִתם לשמירת מצוות, ומכאן ואילך, גם אם  ההורים לא יחנכו אותה למצוות, אין האחריות לכך על בית הדין.

[8] וכן כתב בשו"ת יביע אומר ב, אה"ע ד, ג, שמוטב שלא לקבל גרים כאלו, אף שמן הדין מותר לקבלם: "מיהו יכולים הבית דין שלא לקבל את הַוְּלדות הללו לגיירן, אם יש חשש גמור שיחללו שבתות וימים טובים ויאכלו מאכלות אסורות בגדלם, ויחזיקו בדת אמם", ועל כן "טוב שלא לקבלם באופן זה". והוסיף ש"כן כתב הגאון אחיעזר… והנה מכל מקום הודה לנו הרב ז"ל, שעל פי הדין מותר לגייר את הבנים". אלא שסיים: "וכל זה מן הדין, אבל כשרואים הבית דין שיש חשש שהבנים הללו יחללו שבתות ויום טוב בגדלם – נכון שלא לגיירם". אולם כך כתב בצעירותו, כעיקרון, אך למעשה היה מהמקילים ביותר, וגייר אמהות וילדיהן לקיום מצוות ברמה של 'זהות יהודית', כמבואר להלן כח, כו.

[9] ב'פסקי דין רבניים' ח"א תשט"ו (עמ' 375 ואילך, הובא ב'קובץ תשובות' ב, נז), הובאה שאלה לגבי אב יהודי שבשנת תשט"ו גייר בסתר את בנו בניגוד לעמדת אמו הנוכרייה, והורו הרב אלישיב, הרב עדס והרב ז'ולטי, שהואיל ואין ייחוס משפחתי בין האב לבנו, דינו כדין קטן שבית הדין גיירוהו בלא הסכמת אף אחד מהוריו. אמנם מכיוון שיש אומרים שבית הדין יכול לגייר גם בלא שהקטן יובא על ידי אביו או אמו, ובצירוף ספקות נוספים, כתבו למעשה שהילד נחשב ספק גר. ואם ירצה להיות יהודי כשיגדיל – יצטרך לעשות הטפת דם ברית וטבילה מחדש, וכן קבלת מצוות. ע"כ.