א – מילת נוכרי שלא לשם רפואה ולא לשם גירות

במסכת עבודה זרה כו, ב, הובאה ברייתא: "ישראל מל את העובד כוכבים לשום גר", וביארה הגמ': "לאפוקי לשום מורנא, דלא". כלומר אסור למול גוי לשם רפואה אלא רק לשם גיור. פירש רש"י (שם 'לאפוקי') שאין למול את הנוכרי בחינם לשם רפואה, "דאסור לרפאותו בחינם, דהא אמרן: לא מעלין ולא מורידין", ממילא מובן שבשכר מותר. וכ"כ תוס' (שם 'לאפוקי'): "אבל בשכר שרי, משום איבה". והריטב"א כתב (שם): "והנכון בעיני דרופא מומחה שרי לרפאותם בחנם או בשכר משום איבה". וכ"כ הרמב"ן ב'תורת האדם' (שער הסוף, עניין הקבורה לג): "וברפואות נמי כך דינו של רופא – בחנם אסור בשכר מותר", וכאשר יש חשש איבה מותר גם בחינם, ע"כ. אולם כפי שלמדנו, רוב הראשונים התייחסו רק לשאלת רפואה בחינם או בשכר ולא התייחסו לשאלה: האם מותר למול את הגוי לשם מצוות מילה אך לא לשם גיור.

אולם הרמב"ם התייחס לשתי השאלות. בהלכות עבודה זרה י, ב, התייחס רק לשאלת הרפואה: "מכאן אתה למד שאסור לרפאות עובדי עבודה זרה אפילו בשכר. ואם היה מתיירא מהן, או שהיה חושש משום איבה – מרפא בשכר, אבל בחנם אסור". בהלכות מילה ג, ז, התייחס גם לשאלת המילה לשם מצווה: "גוי שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה, או שחין שנולד בה – אסור לישראל לחתוך לו אותה. שהגוים – לא מעלין אותן מידי מיתה ולא מורידין אותן אליה, ואף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו, שהרי לא נתכוון למצוה. לפיכך, אם נתכוון הגוי למילה – מותר לישראל למול אותו".

כלומר הגוי מקיים מצווה כשהוא מל עצמו גם שלא לשם גיור, וכאשר זו כוונתו – מותר למול אותו בחינם. וכך מבואר בתשובת הרמב"ם (בלאו קמח; מכון ירושלים קי), שגם אם הגוי לא מתכוון להתגייר, כל שמל לשם מצוות מילה שציווה משה רבנו את ישראל – מלים אותו: "שאלה בדבר מילת הגוים והערלים: המותר לישראל לקבל זאת על עצמו אם לאו? והיש הפרש בין הישמעאלים והנוצרים בזה אם לאו?… התשובה: מותר לישראל למול הגוי, אם רוצה הגוי לכרות הערלה ולהסירה. לפי שכל מצוה שהגוי עושה – נותנין לו עליה שכר, אבל אינו כמי שהוא מצוּוה ועושה. ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המְצַוֵוה זאת מפי אלוהים יתעלה, ומאמין בזה".

וכ"כ שו"ע יו"ד רסח, ט: "עובד כוכבים שבא לחתוך ערלתו מפני מכה, או מפני שחין שנולד לו בה – אסור לישראל לחתכם, מפני שלא נתכוון העובד כוכבים למצוה. לפיכך אם נתכוון העובד כוכבים למילה – מצוה לישראל למול אותו".

וכן כתב רבי חיים בן עטר בראשון לציון (רסח, א), שהשו"ע עסק בגוי "שנתכון לקיים מצות מילה לשמה, לא לשום סיבה אחרת. דניצוצי גירות אזדריקו ביה, ולזה מצוה למולו" אף שאינו מתכוון עכשיו להתגייר. וכ"כ בהרחבה בסי' רסג, ה, וסיים: "לפי זה יֵראה מיהא, דגוי ומחסידי אומות העולם, דבעי למימהל עצמיה – מהלינן ליה, ונכון".

וכן כתב הרב קלישר, שמצווה למול כל גוי, שעל ידי כך מקרבים את הסיכוי שיתקרב לישראל ויתגייר (מובא בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט).

ב – דברי רבנו ירוחם בשם הגאונים, ושתי הדעות בהבנת דבריו

אולם כתב רבנו ירוחם (תולדות אדם וחוה נתיב יז, ו): "אסור למול הגוי שלא לשם גרות, כך כתבו הגאונים בתשובה". והביאו הבית יוסף (רסו, יד): "כתב רבינו ירוחם בשם הגאונים: אסור למול הגוי שלא לשם גירות". וכ"כ להלכה הרמ"א יו"ד רסג, ה: "ואסור למול עובד כוכבים שלא לשם גרות, אפילו בחול". וכן פסק הלבוש רסג, ה.

נחלקו האחרונים בטעם הדבר: לדעת הלבוש רסג, ה: "כיון שאין כוונתו לגייר, למה נסיר חרפתו ממנו, ולהחתימו בחותם ברית קודש?". מעין זה כתב הט"ז (רסג, ג), שהטעם הוא: "כיון שאמרינן דאברהם אבינו עומד ומבחין מי הוא שנימול, שאינו מניחו לגיהנם. וזה שמל את העובד כוכבים – מבטל סימן המילה בישראל". כוונתו למדרש בראשית רבה מח, ח: "אמר רבי לוי: לעתיד לבוא אברהם יושב על פתח גיהנם, ואינו מניח אדם מהול מישראל לירד לתוכה".

מנגד, לדעת הש"ך (רסג, ח) טעמו של רבנו ירוחם הוא מחמת האיסור לרפא את הנוכרי בחינם, אבל כאשר הוא מל שלא לשם רפואה – מותר גם ללא גיור: "לכאורה משמע מדברי הרב (הרמ"א) דמשום איסור מילה בעובד כוכבים נגעו בה, וכן משמע בב"י… וכ"כ (הלבוש) בעטרת זהב להדיא… אבל אי אפשר לומר כן, דבש"ס פ"ב דעבודת אלילים בסוגיא ד'מורידין ומעלין' גרסינן… ופירש"י… דאסור לרפאותו בחנם… וכ"כ התוס' שם, דטעמא הוא דאסור לרפאותן בחנם, אבל בשכר שרי. וכ"כ הרמב"ם". וסיכם: "הרי דלא אסור אלא משום רפואה, הא לאו הכי – ליכא איסורא משום מילה, ושרי אפילו שלא לשם גירות, כגון בשכר וכי האי גוונא. וכ"כ המחבר והרב והעטרת זהב גופיה לקמן סימן רס"ח ס"ט".

אולם בשו"ת מעיל צדקה סי' יד (לרב יונה לנדסופר, תל"ח-תע"ג) הסכים ללבוש ולט"ז, שאסור למול גוי שלא לשם גיור, וכתב שלא ייתכן שרבנו ירוחם רצה ללמד שאסור לרפא בחינם, כי זו גמרא מפורשת, אלא חידושו הוא שאסור למול גוי שלא לשם גיור. והוסיף טעם לאסור מילת נוכרי ללא גיור, שעל ידי כך יטעו לחשוב שהוא יהודי, וחז"ל אסרו לגרום לכך, כפי שמבואר במנחות מג, ב, שאסור למכור ציצית לגוי, שמא הוא יתלווה ליהודי ביחידות ויהרוג אותו. "ואף שאין המילה נראית בכל פעם כמו טלית מצוייץ, מכל מקום חששא מיהא איכא, כמו שהראה יוסף לאחיו מילתו. אבל במל לשם מורנא לא חיישינן להכי, בהיות טעמו נראה לרפואה". והוסיף לחזק את טעמו של הלבוש מדברי הזוהר: "וגם כי דברי העטרת זהב בנויים על פי מאי דאיתא בזוהר, שחטא יוסף שהחתים אות ברית קודש במצריים. ואף כי היתה כוונתו לשמים, להכניסם בברית בעל כרחם, ונענש, מכל שכן למול העובד עבודת כנענים בלי כוונת גרות – דגרע מאוד".

לסיכום, לפי הלבוש והט"ז, לדעת רבנו ירוחם בשם הגאונים אסור למול נוכרים, משום שאין להחתים נוכרי באות ברית קודש ולטשטש בכך את סימן ההיכר של ישראל. וה'מעיל צדקה' הוסיף שהדבר אסור גם מפני שהמל אותם גורם ליהודים לחשוב שגם הם יהודים. אולם לדעת הש"ך טעמו של רבנו ירוחם הוא משום האיסור לרפא נוכרי בחינם, ולכן בשכר מותר למול אותו בין לשם רפואה בין לשם מצווה. ולדעת הרמב"ם מותר למול לשם מצווה בחינם, ולרפואה מותר רק בשכר. וכ"כ רבי חיים בן עטר והרב משה פארדו (מקבציאל יג).

ג – ביאורים ליישוב המחלוקת בין הרמב"ם לרבנו ירוחם

גם בדעת הפוסקים שאינם מקבלים את דברי הש"ך ודעימיה, וסוברים שרבנו ירוחם אכן אסר מילת נוכרים גם כשהיא לשם מצוות מילה, ולא רק לשם רפואה, יש מהאחרונים שכתבו ליישב את דבריו עם דברי הרמב"ם שסובר שמילת נוכרי ללא גיור היא מצווה.

יש שביארו שרבנו ירוחם התייחס לנוכרים עובדי עבודה זרה, שאותם אסור לחתום באות ברית קודש שהתייחד בו עם ישראל, ואילו הרמב"ם התיר בנוכרי שאינו עובד עבודה זרה (הרב קלישר, מובא בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט). וכ"כ מרן הרב קוק (דעת כהן קמט): "ונראה דלא פליגי באמת הגאונים והרמב"ם, דיכול להיות שכוַנת רבינו ירוחם בשם הגאונים… דאסור למול את העכו"ם, מיירי גם כן אפילו כשמתכוין לשם מצות מילה, רק שלא לשם גירות. אבל הם מדברים בעובד עבודה זרה שאינו בכלל בן נח, ואינו גר תושב, ולא דומה לו, שאסור להחתימו בברית קודש. אבל אם אינו עובד עבודה זרה, שזה קורא הרמב"ם בהלכות מלכים בסתם 'בן נח', ולכזה יש לומר דנתכוין גם כן בהלכות מילה – מותר לישראל למולו. אף על פי דמצוה אין כאן, ואסור לישראל לברך על המילה, אבל איסור גם כן אין כאן". וכן נראה מלשון הרמב"ם בתשובה (בלאו קמח; מכון ירושלים קי): "ובלבד שיעשנה כשהוא מודה בנבואת משה רבינו, המְצַווה זאת מפי אלוהים יתעלה, ומאמין בזה".

ויש שביארו שהטעם העיקרי לאסור הוא מחשש שיטעו לחשוב שהנוכרי הנימול הוא יהודי. ולכן במקום שיש הרבה גויים נימולים, כמו במקומו של הרמב"ם, לא היה חשש כזה: "שם במדינתם, שגם הערבים המה נמולים ולא שייך לאחזוקי בישראל מן המילה, על כן כתבו שפיר דלשם מצוה מותר". אבל דברי רבנו ירוחם נאמרו "במדינות אלו שאין הנכרים נמולים, כי הדרכי משה שהביא כאן דין זה, כתבוֹ בשם הרבינו ירוחם, שהיה אשכנזי, וכתב כן בשם הגאונים שהמה כתבו להחמיר" (הרב יהושע סיגל, אזני יהושע א, כג).

ד – מילת בן יהודי ונוכרית בשבת ובחול

בתלמוד הירושלמי (יבמות ב, ו) מובא דיון בנוגע למילת בן יהודי ונוכרית בשבת: "יעקב איש כפר נבוריה אזל לצור, אתון שאלין ליה: מהו מיגזר בריה דארמייתא בשובתה? (יעקב איש כפר נבוריה הלך לצור, באו ושאלוהו: האם מותר למול בן של יהודי ונוכרית בשבת?) וסבר מישרי לון מן הדא (סבר להתיר להם מפסוק זה): וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א, יח). שמע ר' חגיי, אמר: ייתי אייתוניה דילקי (שמע ר' חגיי ואמר: הביאוהו אלי, שילקה). אמר ליה: מאיכן אתה מלקיני? (מאיזה טעם אתה מבקש להלקות אותי?) אמר ליה: מן הדא דכתיב (עזרא י, ג): וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵאלוֹהֵינוּ (שם לומדים שהייחוס אחר האם, וממילא אסור למול בן זה בשבת). אמר ליה: מן הקבלה את מלקיני? (על סמך פסוק בדברי קבלה אתה רוצה להלקות אותי?) אמר ליה: וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה (עזרא שם, הרי שהוראת עזרא לגרש את הנשים הנוכריות וילדיהן היא כפי הוראת התורה). אמר ליה: מן הדא אורייה? (מאיזה פסוק בתורה למדנו זאת?) אמר ליה: מן ההיא דאמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי, כתיב: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם (דברים ד, ג), וכתיב: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (שם ד, ד), 'בִּנְךָ' מישראל קרוי בנך, ואין בנך מגויה קרוי בנך, אלא בנה. אמר ליה: חבוט חבטך, דהוא טבא בקלטא (הכה הכאתך שהוא טוב לקלוט, היינו הוא הסכים לקבל את המלקות כדי שיזהר בפעם הבאה, פני משה)".

על פי דברי הירושלמי, כתב הטור ביו"ד רסו, יג: "ישראל שנשא כותית וילדה לו בן – אינו נימול בשבת, שֶׁוְּלדה כמוה". וכן הפסק בשולחן ערוך רסו, יג: "ישראל שנולד לו בן מעובדת כוכבים – אין מלין אותו בשבת".

כפי שנראה לקמן, הרבה אחרונים דייקו מכאן שביום חול מותר למול בן יהודי ונוכרית, ויש שכתבו שכמו שאסור בשבת כך אסור גם ביום חול.

מחלוקת האחרונים בעת החדשה על מילת בני הנוכריות

כמו בסוגיית גיור בנות זוג נוכריות, גם שאלת מילת בני יהודים ונוכריות קיבלה פנים חדשות בעת החדשה. שכן בנוסף לעצם השאלה האם מותר ונכון למול נוכרים, התעוררה השאלה: כיצד להתייחס ליהודים שחטאו בנישואי תערובת, והולידו בנים נוכרים? האם לנהוג כדעת המתירים למולם, כדי לפתוח להם פתח בעתיד לקראת גיור ילדיהם? או שמא צריך להרחיקם, ולהסכים למול את ילדיהם רק אם יחזרו בתשובה ונשותיהם ירצו להתגייר עם ילדיהם. נלמד תחילה את הדיונים הראשונים בשאלה זו בתחילת העת החדשה, לאחר מכן נסכם את דברי האוסרים והמתירים עם נימוקיהם, ונחזור ללמוד את הפולמוסים השונים בסוגיה זו.

ה – הרב אהרן וורמס

הראשון לדון בשאלת מילת בני נוכריות בעת החדשה הוא הרב אהרן ווירמש (וורמס) (תקי"ד-תקצ"ו), שהיה דיין בקהילת מיץ. בספרו 'מאורי אור' (ד, חלק 'באר שבע' שבת עמ' קיב, ב; נדפס בשנת תקע"ט, 1819) כתב שאין למול את בני היהודים והנוכריות ללא גיור, ו"מכל שכן (שאין) למול נישואי גויות, כי ולדה כמוה. רק דמשכחת בנוהג יהדות ממש, ובמקרה רע הוליד מעם אחר, והרשות בידו לנהוג גירות ממש במילה וטבילה לתינוק".

ו – הרבנים אדלר

כעבור מעל שלושים שנה, בי"ג ניסן תרי"ב (1852), הרב גבריאל אדלר, רב בשוויץ, פרסם בכתב העת הגרמני-תורני 'שומר ציון הנאמן' סימנים קכד-קכה, מאמר בשם אחיו הרב נתן מרקוס אדלר, שהיה רבה של בריטניה, בו התבאר שמתחילה היתה דעתו שלא להתיר את מילת בני הנוכריות, שמא יטעו לחשוב שהם יהודים. אולם משראה שהדבר מעצים את ההתבוללות, חזר בו והורה שאם יזהירו את האב שבהמשך יטביל את בנו לשם גירות – מותר למול אותו: "הנה במדינות קאליפארניען ואוסטראליען (קליפורניה ואוסטרליה) נמצאים כמה יהודים אשר שׂמו זהב כִּסְלם, ונשאו נשים נכריות, אם להתיר למול בניהם בלי טבילת אמם. ועד היום לא הייתי בכלל המתירים, כיון דבן הנולד מנכרית – הולד כמוה, וצריך הבן לטבול כשיגדל לפני בית דין ולקבל המצות, וברבות הימים יש לחוש שישכחו מלטבול ולקבל המצות, ויקדשו בנות ישראל, וספק אם יתפסו הקדושין… אבל הם צוחו ככרוכיא: אם אינם רשאים למול בניהם כשהם קטנים, לבסוף יטמעו בין הנכרים, וגם אביהם יֵצאו עמהם מן הדת. על כן דעתי להתיר מילה בלא בית דין שיודיעו קבלת המצוות לקטן שמצי לטבול בפניו… אף על גב דאין כאן בית דין ומקוה, אף על פי כן יש למולו, דלהרמב"ם וטור כשר למולו בלא ג' בדיעבד. אך להזהיר אבותם, שאם יגיעו הנמולים לכלל דעת, שצריכים עוד לילך למקום בית דין ולטבול בפניהם".[1]

מכתבם של הרבנים אדלר בכתב העת 'שומר ציון הנאמן' היה אחד ממניעיו של הרב שלום קוטנא, כארבעים וחמש שנים לאחר מכן, לפרסם כנגד עמדתם את קונטרסו 'וכתורה יֵעשה' (להלן סעיף יב).

ז – שאלת מילת בני הנוכריות בניו אורלינס (פולמוס 'דער איזראליט')

כשתים עשרה שנה לאחר מכן, בתרכ"ד (1864), התפתח פולמוס מעל דפי העיתון היהודי-גרמני 'דער איזראליט' בעניין מילת בני הנוכריות. וזאת בעקבות מכתב ששלח לשם הרב יששכר בער אילאווי מניו אורלינס שבארה"ב, שהיה תלמיד של החתם סופר והיגר לארה"ב. במכתב תאר הרב אילאווי ש"הנה זה ארבע שנים מעת שהושבתי על כס ההוראה פה נאורלענס ק"ק 'שערי חסד'. והיא הקהלה הבכירה ובחירה, וגדולה משאר בנותיה הקהלות הקטנות בעירנו, אשר ממנה נולדו, כי יש לנו כמעט ד' מאות משפחות בקהלתנו. וה' הצליח דרכי, כי בעזרו עשיתי את העיר הזאת – אשר בבואי הנה לא היתה טובה מאחת הערים הנדחות – לקהלה קדושה וישרה, ורובם שבו אל ה' א-להי אבותם אשר עזבו.

אך עתה זה ימים לא כבירים, באו הנה יהודים רבים אשר ישבו מקדם בכפרים ובערי הפרזות, לשבת בעירנו ולהמליט את עצמם מחרדת ומהומת המלחמה (מלחמת האזרחים בין השנים 1861-1865). ורבים מהאנשים האלה דומים למי שאין לו אֱלֹה – נשיהם הן נכריות, בניהם אינם נמולים ואינם מבדילים בין קדש לחול, בין טמא לטהור, בין אסור למותר לנו. ומאלה פרצה הרעה בעירנו, וַיראו בחורי בני ישראל את בנות העמים, וַיקחו להם נשים מכל אשר בחרו. וילכו ממנו וימאסו בחלקם ונחלתם, כי רק באחת עודם הם דבקים – והוא באחוות הארץ, אחוות קבר הם מבקשים בתוכינו למתיהם. כי אינם רוצים להקבר עם אלה אשר חיו עמם כל ימי הבליהם. וכאשר כי הוא חוק בכל הקהלות בעירנו שלא לקבור ערל על אדמת קודש, החלו למול את בניהם. וכאשר ראיתי הרעה הזאת, כי בני נכר נמולו לא לשם גרות, כי אין אחד מכל הבנים אשר נמולו אשר נטבל אחר כך, הלכתי אל אבותם ואמרתי להם: 'דעו כי אין לבניכם חלק ונחלה בישראל אם לא יטבלו. ואף כי נמולים הם – כערלים יחשבו'. הן אמת הדבר, האבות היו רוצים להיות להם הטבילה, אבל הנשים הנכריות לא הסכימו עם האבות, ולא הרשו לטבול את בניהם. כי יודעות הנה שהטבילה היא העיקר להמעשה המביא הבן היוּלד בתוך הברית, כי כן הדבר באמונתם (הנצרות). ולכן מסכימים יותר להיותם נמולים מלהיותם נטבלים. והנה אין אחד מכל הילדים האלה אשר נולדו מן הנכריות אשר נטבל".

הרב אילאווי סיפר שכתב אגרת "לכל שלֹשת המוהלים אשר בעירנו", שבה צווה אותם "לבל ימולו עוד את בני הנכריות, אף כי אביהם ישראל הוא". ומנה טעמים שונים לכך, כפי שנראה להלן בנימוקי המחמירים (סעיף ח).

ארבעה רבנים פרסמו בעיתון מאמרי תגובה בגרמנית למכתבו של הרב אילאווי: הרב הסופר ד"ר מאיר להמן, עורך העיתון, שהיה אז בן 33; הרב ד"ר זאב פיילכנפלד שהיה אז בן 37, והרב ד"ר עזריאל הילדסהיימר שהיה אז בן 44 וכיהן כרב באיזנשטט – שלושתם החמירו. לעומתם, הרב הגדול, הרב צבי הירש קלישר שהיה אז בן 69, התיר ואף עודד למול אותם. בעקבות הדיון שהחל מעל דפי העיתון, בשושן פורים תרכ"ה (1865) שלח הרב קלישר מכתב בעברית לרב הילדסהיימר, בו ביאר את עמדתו. במכתבו (שפורסם לאחר מכן בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט), הביע הרב קלישר התייחסות חיובית יותר לאבות, שהם חפצים בזהות יהודית ולא רק בחלקת קבר: "לאשר קרה בארלעאנס, באנשים אשר חטאו לנפשותם להִקשר עם נשים נכריות והולידו בנים, ואף על פי שחטאו – לב ישראל הכה שורש בלבם למול להם כל זכר. ואמותיהן, הגם שלא מחו במילה – לא הרשו הטבילה. והרב דשם אסר להם המילה, כי יחם לבבו הטהור על הפושעים, על כן גזר אומר כי חטא ועון יֵחשב למוהל שימולם, ופסל את המוהל העובר על זה, ולאב ההוא יימצא עון".

מתוך כך המשיך הרב קלישר לשאלה: "אם יש חטא למול ילדים כאלה", והשיב: "נראה לי דלא חטאת היא, רק מצוה למולם", והאריך לבסס את טענתו. נימוקיו להתיר ואף לעודד את מילת בני הנוכריות יובאו להלן בסעיף ט (וכן להלן יח, ד).

הרב הילדסהיימר השיב לרב קלישר ש"על עיקר החקירה אין אני מודה לו כלל וכלל". שכן "אנחנו מחוייבים לדחות מעלינו הרוצים אף לגייר, ואין מקבלין גרים בימי שלמה, ומה לנו לפתות אותם על ידי מילה בלא כוונת גירות?", הלא מוטב ש"ישארו בגיותן ויקיימו ז' מצות, ומה להם עוד? ואם כוונתו שלא לשם גירות, מה לנו לפתותם?". ועוד תמה: "ועתה הוסיף (הרב קלישר) ש'כל שכן הוא לילד זה' שאינו מתגייר, ומה כל שכן הוא? התם הוא רוצה, והכא אנו חובלים תינוק בסכנתא! ואף אם אחד מני אלף. ומה שכתב שדוחים אותו בידים מעדת ישראל, על כל זה תמה תמה אקרא: וכי אנו דוחין? הלא נדחה הוא, ואם ירצה לבוא – יבא, ואין אנו קורין לשום אחד". והאריך בדחיית ראיותיו של הרב קלישר.

לקראת סוף דבריו כתב: "ומה שהאריך בדרכי מוסר, כי יהיה טוב מאד שלא לסתום מהחוטא דרך לשוב, שהוא עתה בכלל 'מעוות לא יוכל לתקון', ובנים אפשר שלפעמים גדולי ישראל יוצמחו מהם וכו'. הנה דברי מוסר כאלו בודאי ראוים לגברא יקירא כמהו, אבל כל זה איננו שוה לן, ואנו מצד הדין אנו דנין. ולדינא, לענ"ד אין לנו רשות למול נכרים כאלו, ואין אומרים לו לאדם: חטא בשביל שיזכה חבירך… אבל בבעל נכרית, אף דבודאי ליכא בגדר החסידות כלל וכלל, ועונו רב הוא מאד, עם כל זה אינו בכלל 'מעוות לא יוכל לתקון', דאינו מתיחס אחריו" (ההתכתבות ביניהם המשיכה גם לאחר תגובתו של הרב הילדסהיימר, כמובא בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רכט-רל).

ח – האוסרים למול ללא גיור ונימוקיהם

פוסקים רבים אסרו למול בן של יהודי ונוכרית והביאו לעמדתם נימוקים שונים.

רבים אסרו, משום שלדעתם הלכה כלבוש, ט"ז ומעיל צדקה שאסור למול נוכרי שלא לשם גיור. כ"כ הרב אהרן בן חסין (מטה אהרן יג): "ואליהם שומעים, כי הם הרבים. ומה גם שפשט דברי הרב"י ודברי מור"ם נשמעים כן". וכ"כ הרב מרדכי וינקלר (קונטרס 'ישב מצרף', נדפס בלבושי מרדכי אה"ע לח); הרב משה דוד גרוס (וילקט יוסף, י, ריב); הרב יהודה גרינפלד (וילקט יוסף י, מב); מנחת אלעזר (ג, ח); הרב ישראל ולץ (דברי ישראל ב, כז; ג, קמט); הרב דוד דוב בער מייזליש (שו"ת בנין דוד מה); חלקת יעקב (יו"ד קמט); הרב יצחק הוברמן (בן לאשרי פה). גם השרידי אש ב, ס, לאחר שהביא את דברי הרב קלישר והמטה לוי שהתירו, כתב ש"כל רבני אונגארן וגאליציא אסרו באיסור גמור. ולא עוד, אלא שגזרו על המוהל שמוהל בן נכרית, שהוא פסול מכאן ולהבא לימול ילדי ישראל". והרב אלטר שאול פפר (אבני זכרון ב, נח) כתב שיש במילה 'לאו הבא מכלל עשה' (לאו של מילת גויים הבא מכלל מצוות עשה למול יהודים).

רבים מהאוסרים הביאו כנימוק עיקרי את החשש שיטעו לחשוב שהנימול הוא יהודי, ויגיעו לתקלות שונות. כך היה נימוקו העיקרי של הרב אהרן ווירמש (וורמס) בספר מאורי אור (לעיל סעיף ה). וכ"כ הרב אליהו פוסק (כורת הברית, משנת תרנ"ג, רסו, לח): "ולפע"ד נראה טעם דאסור למולו בחול, שלא יטעו דישראל הוא, ובאמת צריך גירות כשיגדיל". וכ"כ בנו, הרב הלל פוסק (הלל אומר יו"ד קכח; דברי הלל או"ח ח). וכ"כ הרב שמעון סופר (התעוררות תשובה ד, קמב): "הנה דבר פשוט שאסור למולו. כי כאשר יגדל, יאמר שהוא יהודי כמו אביו, ובאמת בן הנולד מגויה – דינו כגוי לכל דבר… ויבואו מזה קלקולים רבים על פי דתי התורה לענין קידושין וכדומה". וכ"כ עוד: רש"ק בחכמת שלמה רסח, ט; הרב אשר גרינוולד (זוכר הברית י, מט); הרב חיים מרדכי רולר (באר חיים מרדכי ח"א יו"ד מ); הרב אברהם דוד ריוח (שו"ת ויען אברהם יו"ד ח, עמ' ו); והרב משה זאב הכהן (רב בית הכנסת 'תפארת ציון' בשיקגו, שו"ת תפארת משה עמ' 168, הודפס בתשי"ג).

עוד נימוק העלו האוסרים, שההסכמה למילת ילדים אלו עלולה להעניק הסכמה ועידוד לנישואי תערובת. כ"כ מרן הרב קוק (דעת כהן קמט): "שעל ידי זה יהיו יותר קלים בעיניהם ובעיני האנשים הדומים להם, נשואי התערובות בעוונותינו הרבים. ודאי צריכים לעמוד על המשמר שלא לִתן להם מוהל אפילו למול בלא ברכה (דבברכה איסור גמור הוא, וברכה לבטלה ממש), עד שנדע שיש כאן ענין של גירות לשם שמים ממש". וכ"כ הרב אהרן גולדמן (דברי אהרן מ). וכ"כ הרב אליעזר דייטש (פרי השדה א, מג), והוסיף (שם ג, ט), שאם יהיה נימול לפני הליך הגיור, לדעת ר"ח לא יוכל אחר כך להתגייר מהתורה, הואיל והמילה לא תהיה חלק מהגיור.

יש שהוסיפו נימוקים נוספים לאיסור, שמכיוון שאין מצווה למול את בני הנוכריות – יש בזה איסור חובל. כ"כ הרב עזריאל הילדסהיימר (שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר, יו"ד רכט-רל): "בודאי לא ניחא ליה להתינוק בזה, לחבול בו בספק פיקוח נפש, אפילו רק בספק ספיקא עד סוף כל העולם". וכ"כ הרב סיני שיפר (וילקט יוסף י, קד), והרב יוסף חיים זוננפלד (תורת חיים פז; להלן סעיפים יג-יד).

הרב יששכר בר אילאווי (לעיל סעיף ז) הוסיף שיש בזה גם ברכה לבטלה: "כיון שהמילה היא שלא לשם גרות, המוהלים עושים ברכה לבטלה, ועוברים על 'לא תשא'". והרב משה דוד גרוס (וילקט יוסף י, ריב) כתב שאם יהיה מותר למול, יש לחשוש שיבואו למול בשבת שלא כדין, "ויבאו לידי חילול שבת החמורה".

ט – המתירים למול ללא גיור ונימוקיהם

מנגד, פוסקים רבים היקלו למול את בנם של אב יהודי ואם נוכרית על סמך כמה נימוקים.

יש שהתירו משום שכך עולה מפשט דברי השו"ע לגבי מילת בן הנוכרית בשבת, או משום שיש לפסוק כש"ך ודעימיה, שמותר ומצווה למול נוכרי בחינם גם שלא לשם גיור. כ"כ הרב רפאל אנקאווה (תועפות ראם לט) שהדין עם הש"ך. ומה שהחמיר הרמ"א זהו רק במילה לשם רפואה, אך "אם בא למול, לעשות מצות מילה דוקא ולא להתגייר – מלין אותו. ואם כן, מכל שכן ישראל הבא על הגויה, בנדון דידן, ונתכוון ישראל זה למול הבן כדי להכניסו בברית אברהם אבינו עליו השלום – ודאי לא גרע מגוי הבא למול". וכ"כ הרב שמואל מרציאנו (ויען שמואל יו"ד יב), "שכן משמע מלשון מרן ביור"ד סי' רס"ו סי"ג, שכתב: ישראל שנולד לו בן מנכרית – אין מלין אותו בשבת. משמע מלשון זה דבשבת הוא דאין מלין אותו, אבל בחול מלין אותו". וכ"כ הרב יעקב הלוי הורוויץ (הבאר, שנה טו, נ).

וכ"כ הרב יהודה לייב צירלסון (מערכי לב נה), שאין להמציא חששות אחר שבתלמוד ובפוסקים מפורש שמותר למול את בני הנוכריות: "הנה באמת, אחרי התברר בזה כי ההיתר הנהו מפורש בתלמוד ובפוסקים, ראשונים ואחרונים – אין לנו להמציא חששות כאלה, שמצד עצמן הנן פורחות באויר. דממה נפשך: אם בבוא הילד באנשים, יבחר לבוא בקהל ה' בהתגיירו כראוי – הרי מה טוב שיכנס תחת כנפי השכינה; ובאם לאו – הרי הכל יודעים טיבו של עובר זה שהוא נכרי גמור, אף שהולידו ישראל. ממילא, כשם שישראל קדושים הם, לפיכך אינם מניחים שיטמעו בהם ישמעאלים מהולים, כך לא יניחו שיטמע בהם הנכרי המהול הזה, יליד הישראל הפושע והבוגד בעמו".

וכן דעת מהר"ם שיק ומהרש"ם (כמובא להלן סעיף יא). וכ"כ הרב גרשון רובינסון (מובא בשו"ת בית אב, יו"ד, רפא); הרב אברהם יודלוביץ' (שו"ת בית אב, יו"ד, רפא, אך בתנאי שהאם הנוכרית מסכימה). וכ"כ בשו"ת קריה חנה דוד (ח"ב יו"ד לז); הרב אלכסנדר משה וויס (תשובות וחידושי רא"ם יו"ד טו); הרב יהושע הירשהורן (שו"ת ממעיני ישועה נז); חבלים בנעימים ג, ל; ויביע אומר ח"ב אה"ע ד, ג. וכך פסק הרב יעקב מאיר, וכתב שכך המנהג בארץ ישראל (להלן סעיפים יג-יד). וכן נראה מהרב שלמה דוד כהנא (זכרון יעקב עמ' קמג), והרב דוד הורוויץ (שו"ת אמרי דוד קעב, ב).

ויש שאף הדגישו שמצווה להיענות לבקשת האבות למול את בניהם מנוכריות. כ"כ הרב משה פארדו, לאחר דיון ארוך בלשון הפוסקים והשולחן ערוך (מקבציאל יג, עמ' ט): "מצוה על איש ישראל למול את הגוי כשעושה הגוי לשם מצוה, הגם שלא יתגייר". ועוד רבים הוסיפו נימוק, שעל ידי המילה יקל אחר כך על הילדים להתגייר ולשוב לצור מחצבתם, כפי שיובא בסעיף הבא בדברי הרב קלישר וההולכים בשיטתו.

י – דברי הרב קלישר שמצווה למול את בני הנוכריות כדי לפתוח פתח לקירובם

כתב הרב קלישר (מובא בשו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד קכט), "שמותר ומצוה למול נכרי", שכן "היוצר יתברך – כל יושבי תבל מעשה ידיו. אֵל אחד בראנו, וגלל זה כאשר הופיע בחסדו לעטר את ישראל בנתינת התורה, רצה ברחמיו לתתה לכל העולם… וכאשר ראה יתברך ברוחם רוח עכור מבלי לקבלה, נְתנהּ לישראל לבד… על כן אתם ככהנים לכל יושבי תבל תהיו, שבהתקרבכם אלי – גם המה יראו אור. וכמו שבאמת נעשה כן, כי כל מאמיני האומות יסודתם מתורתנו הקדושה, ומן כל הקורות אותנו אשר קרה לישראל מצב אמונתם. ואחרי אשר רצה יתברך לְזַכות יצוריו ולא זכו, בלי ספק פֶתח תקוה פתוח למו, שכל מי שיבוא להתגייר ולהסתפח בנחלת ד' – יזכה לאור אין סוף, כמו אונקלוס שמעיה ואבטליון ודומיהן. ועל כן, כאשר בא עכו"ם להמול – פותחין לו בזה בחירה חפשית", שכן "כאשר ישים אל לבו באמת ובתמים לבוא לעדת ישראל – בנקל יקבל הטבילה והמצוה לאור באור הצפוּן. ואם אין מלין אותו – מבטלין את בחירתו, כי לא בנקל ימסור נפשו לצער מילה בזקנותו, וכאשר מלין אותו – נסיר מחיצת ברזל מלפניו, והבחירה קיימת לרצונו. ומה שאמרו: 'קשים גרים וכו", היינו אם לבו בל עמו באמת ובתמים".

הוסיף הרב קלישר לעניין בני יהודים ונוכריות: "ועתה, אם בעכו"ם הדין כן, שאין בזה עון רק מצוה – כל שכן בילד אשר אביו ישראל ואמו הנכרית לא תמחה מהמילו, שמצווין אנו לפתוח לו פתח תקוה למולו כעת, על דעת אביו, וכשיגדל יוכל מהר לעשות כרצון אביו לטבול עצמו כדת וכדין. ואם אין מלין אותו – דוחין אותו בידים מעדת ישראל, ולא ככתוב 'ואל ידח ממנו נדח'".

פוסקים נוספים הביאו שיקול זה, שעל ידי המילה בקטנותו, יקל עליו להשלים את הגיור כשיגדל. כ"כ הרב משה אריה במברגר (וילקט יוסף י, פח): "ואפשר שתינוק כזה [אשר יש בו ניצוץ קודש] יבֹא אחר כך להתגייר בלב שלם, ואז סגי בקבלת גירות וטבילה, ואפילו הטפת דם ברית אינו צריך". וכ"כ הרב צירלסון (עצי הלבנון סד; מערכי לב נה). כיוצא בזה כתב הרב אליהו בכור חזן (תעלומות לב ח"ג לב, ב), ש"אין ראוי למנוע המילה", משום ש"אפשר לכשיגדיל, אף אם ירצה להכנס תחת כנפי השכינה – מפני פחד המילה ימנע עצמו". וכ"כ הרב יעקב טולידאנו (ים הגדול סב).

שיקול נוסף כתב הרב קלישר, שבכך מצילים את אביו מהולדת בנים לעבודה זרה: "ובנידון דידן, לא בלבד שזכין להבן אשר בחירתו פתוח על ידי זה להתקדש, גם לאב זכין מאוד. כי כאשר החוטא ישים אל לבו לשוב [כאשר הוּקרה למרבה, בפרט אם אשתו הנכרית מתה], איך יקובל תשובתו אם הוליד בנים לעבודה זרה? הלא הוא מעוות לא יכול לתקון!… אך אם עשינו בזה רצונו הטוב למול זכריו, אז בנקל ישוב הוא עם בניו, ואנחנו פותחין יד לתשובה. ואף במי שלא ישוב חס ושלום, על כל פנים בזה לבו נכון עמו, שרוצה להחזיק בניו בדת יהודית במולו אותם, ובלי ספק כאשר יגדלון – יורם שיטבילו על דעת בית דין, דהא ניחא ליה לבן במאי דעביד האב, ויבחר בחיים. ובנים כאלו, יש אפשרות לפעמים שגדולי ישראל יוצמחו מהם, הלא השושנה מבין החוחים תצמיח".[2]

דיונים ופולמוסים

לאחר לימוד דעתם של האוסרים והמקילים, עם נימוקיהם ושיקוליהם, נחזור לסקור דיונים ופולמוסים שהיו במקומות שונים סביב סוגיה זו.

יא – מהר"ם שיק ופולמוס 'וילקט יוסף'

אחר דיוני הרבנים אדלר ורבני גרמניה, דן בשאלת מילת בני נוכריות מהר"ם שי"ק (תקסז-תרלט) מהונגריה. בשו"ת מהר"ם שיק יו"ד רמח (נדפס בתרמ"א), לאחר שעסק בשאלת גיור בני הנוכריות, כתב שאם האב אינו מתכוון לגייר עכשיו את בנו, אזי "אפילו לפי מה שכתב הרמ"א סוף סימן רס"ג, דאין למול לגוי שלא לשם גירות, מכל מקום הכא שאני, דהרי לשם מצוה מל. ובלאו הכי הש"ך הכריח דזה אינו, ומותר למול. מכל מקום נראה דלא מברך", כיוון ש"לא נדע אם יניח לטבול את בניו".

דבריו של המהר"ם שיק הובאו להלכה גם בשו"ת מהרש"ם ג, שס: "ובדין הבן הנולד מישראל שבא על הנכרית, כבר נשאלתי בזה מהרב דק"ק מעדיאש במדינת ז"ב… והעליתי בתשובה ארוכה דאם גם האשה רוצית להתגייר – מותר לקבלם… אבל אם היא אינה מתגיירת – אין למול את בנה" נגד רצונה, אבל "אם האשה מסכמת למולו ולטובלו – מותר למולו בחול ולברך". ואם האשה לא מסכימה להטבילו לגיור, אזי "יש למולו בלא ברכה, ע"ש באורך".

בעקבות תשובת מהר"ם שיק התעורר בשנים שלאחר מכן פולמוס נרחב אודות מילת בני הנוכריות וגיורם. הדיון סוכם בכתב העת 'וילקט יוסף' כרך י' (תרס"ח), שיצא לאור במונקטש שבהונגריה בין השנים תרנ"ט-תרע"ח. חלק מהרבנים המובאים שם צידדו להקל כדעת המהר"ם שיק, וחלקם צידדו להחמיר. נסכם את דבריהם בקצרה:

בסימן מב שם, מובאת תשובתו של הרב יהודה גרינפלד, רב העיר סמיהאלי שבצפון מזרח הונגריה, משנת תרס"א. בתשובתו הקשה על מהר"ם שיק: מה הטעם למול את הילד אם לא מגיירים אותו? וכתב שאמנם הוא אינו ראוי לחלוק על המהר"ם שיק, אך גם המהר"ם לא אמר שזו מצווה אלא שמותר, ולכן לדעת הרב גרינפלד אם אין כוונה לגיירו – 'שב ואל תעשה עדיף'.

בסימן סז, מובאת תשובתו של הרב חיים יששכר גרוס, שהגיב על פסקו של ה'פרי השדה' א, מג, שכתב שאמנם מדינא מותר למול את בני הנוכריות, אולם כדי לגדור את פרצת  נישואי התערובת יש לאסור זאת. לעומת זאת, הרב גרוס סבר שזה לא יגדור את הפרצה, ואדרבה, ההיתר למול עשוי לגרום לאב לשוב בתשובה, והוסיף: "ומה שכתב בספר טוב טעם ודעת סי' רכ"ט לענין קריאת שם לבתו (שאין לקרוא בבית הכנסת שם יהודי לבת שנולדה ליהודי ונוכרייה אם לא מגיירים אותה לאלתר), ואם כן, מכל שכן דשייך זה בבן (שאין למול אותו ללא גיור) – לדעתי ליתא, דודאי בבת קריאת שם אינו מועיל כלום, ורק הטבילה היא הגרות. על כן שפיר כתב דְלמה יקראו לה שם בישראל אם עודנה נכרית. מה שאין כן בבן, דהתחלת הגרות הוא המילה והסיום הוא הטבילה, בודאי יש למולו, ושוב כשיגדל מעט יכולין הבית דין להוליכו לטבול. ולמה יעכב על זה אביו? וכי שאר הקטנים אינם טובלים עצמם בערב שבת וכדומה בימי הקיץ? אבל למול עצמו לא יניח כשיגדל, מפני הכאב".

בסימן פח, מובאת תשובתו של הרב משה אריה במברגר, נכדו של הרב יצחק דב במברגר, מגדולי רבני גרמניה. הרב במברגר חיזק את דעתו של הרב גרוס שיש למול את בני הנוכריות כדי לפתוח להם פתח ולהקל עליהם את הגיור בעתיד. הרב במברגר ציין שאמנם בכך הוא נאלץ להורות שלא כדעת סבו, שסבר שאין למול את בני הנוכריות: "ואחרי שבעוונותינו הרבים בדור פרוץ כדורינו 'שהציפיל עהע' עם נכריות דבר הרגיל, וכמעט נעשה להם כהיתר… ואחרי בקשת מחילה וסליחה מכבוד נשמת מרן זקני הגאון זצ"ל, אמרתי פן ואולי יהיה זה בדור שלנו חומרא יתירה, אחרי שמצד הדין אין איסור כלל למוהלו, ולא יהיה אלא כערבי מהול וגבעוני מהול. ומילת תינוק כזה אינו אלא כמחתך בשר בעלמא, ולאו בכלל הכנסה לברית קודש של אומה ישראלית. ואפשר שתינוק כזה [אשר יש בו ניצוץ קודש] יבא אחר כך להתגייר בלב שלם, ואז סגי בקבלת גירות וטבילה, ואפילו הטפת דם ברית אינו צריך". בפועל התיר למול עם רישום מסודר בקהילה שילד זה אינו יהודי עד שיטבול ויקבל עליו מצוות בפני בית דין כדת.

בסימן קד, מובאת תשובתו של הרב סיני שיפר, שבה הגיב לתשובתו של הרב משה אריה במברגר. הרב שיפר כתב שאין למול את בן הנוכרית, שכן בכך הוא מפסידו את מצוות המילה אם ירצה להתגייר. ועוד, שיש בזה איסור 'חובל' הואיל ואין מצוּוה למולו.

בסימן קכ, מובאת תשובתו של הרב פינחס הכהן שטיינר שאף הוא הגיב לתשובתו של הרב במברגר. הרב שטיינר כתב שאין למול את בן הנוכריות הן מחשש לתקלות, שיסברו שהוא יהודי, והן מחשש לדעת הסוברים שאין למול נוכרי. ואין לסמוך על הבטחת האב שיגייר את ילדו בהמשך.

בסימן קצט שם, מובאת תשובתו של הרב משה דוד גרוס, שאמנם דחה את טענת הרב שיפר, שיש במילת בן הנוכרית איסור 'חובל', אך למעשה אסר את מילת בן הנוכרית מטעמם של הלבוש, ט"ז ומעיל צדקה, שאסור למול נוכרי שלא לשם גיור. בנוסף, במקרה שכזה יש חשש מכשול, "אחרי שהילד הזה – בנו של ישראל הוא, ונקרא על שם אביו ישראל. אף על פי שדינו כעכו"ם – לאו כולי עלמא דינא גמירי, ועתה אם גם נמול אותו, ומילה קלא אית לה, דברבים נעשית", אזי "זאת יֵדעו – שנמול, אבל לא יֵדעו דרק שלא לשם גירות". לפיכך "ודאי שיש לחוש טובא שיביא הרבה ישראלים בהרבה ענינים לידי מכשול". לכן למעשה החמיר בזה.

יב – קונטרס 'וכתורה יעשה'

בעקבות מכתבם של הרבנים אדלר בכתב העת "שומר ציון הנאמן" מניסן תרי"ב, ובעקבות הפולמוס שהתעורר בין רבני גרמניה בעקבות שאלת הרב אילוואי מניו אורלינס בשנים תרכ"ד-תרכ"ה, כתב הרב שלום קוטנא מהונגריה, בשנת תרנ"ז קונטרס בשם 'וכתורה יֵעשה', בו האריך לבסס את העמדה שאין למול את בני הנוכריות כלל, בין אם לשם גיור ובין אם לא. נביא מקצת מדבריו: "ובזה יצא שגגה גדולה במחילת כבוד הרבנים הגדולים האיתנים הנאמנים: הגאון אב"ד עיר לונדון זצ"ל (הרב נתן מרקוס אדלר), ואחיו הדומה לו (הרב גבריאל אדלר), שהחליטו בפסק אחד הנדפס בעלה שומר ציון הנאמן משנת תרי"ב סימן קכ"ה על המאורעות כאלה במדינות קאליפארניען (קליפורניה) אשר שם הזהב, ואמרו: יען כי הכנסה בדת קודש בסתר כנפי האמונה הטהורה דבר גדולה הוא…", לכן יש למול את בני הנוכריות מתוך תקווה שבהמשך ישלימו את הגיור. אולם הרב קוטנא סבר שאין למולם גם אם כוונת הוריהם לגיירם אחר כך. שהואיל ולא ישמרו מצוות, גיור כזה יגרום "לעקר גבולי ומשפטי קבלת הגירות, למען הסתפח בנחלת ה' בנים זרים אשר כפי הראות יהיו לצורי מכשול ולאבני נגף לבית ישראל. ואם הגדילו – יכולין למחות במקהלות ה', אשר בקל יהיה להם יד ושם בקהל ועדה, וימחו ביראי ה' לעבוד את ה' באמת ואמונה, וכי זכות הוא להם?".

אגב אורחא, הרב קוטנא תאר את מצב נישואי התערובת החמור בהונגריה, בעקבות פרסום החוק המאפשר נישואים אזרחיים של גויים עם יהודים במדינה: "והנה כבר הראתי באצבע בקונטרסי חלק ראשון דף ז' ע"א, כי בעוד י"א חדשים הראשונים אשר יצא המשפט החדש במדינתנו, תוך י"א חדשים הראשונים נעשו כפי אמטליכע אויסווייזע (הרישום הרשמי) ארבע מאות עשרים ושבע חִתונים בתערובות ישראל עם אינן יהודיות. וממש בכל יום ויום יארעו כאלו במדינתנו, וההמון נמוג עוד, לא ידע הלכה, חוק ומשפט". וגינה אנשים שחושבים "את עצמם ליראים ומשכילים, ישמחו אם ישמעו שילד כזה בן נכרית נמול לשמונה או לזמן אחר, ולצדקה תחשב בעיניהם. ואוי לאותה בושה, אוי לאותה כלימה". גם גינה את המוהלים המסכימים למול את הילדים הללו, שלטענתו הם "מוכרים אמונתם ואומנותם בעד כסף תועפות". "מי האמין לשמועתינו? שיבואו פריצים כאלה, סרבים וסלונים, למלאכת הקודש?!".

הרב קוטנא הזכיר גם את הפולמוס שהתפרסם ב'דער איזראליט' בעקבות השאלה מניו אורלינס: "והנה זה יותר מל"ג שנים היתה כאלה באמעריקא בעיר נעוו-ארלעאנס (ניו אורלינס), ועמד הרב החכם על המשמר ויקרא בקול גדול לחכמים צדיקים, ושלחו פסקם והסכמתם לבלתי החל את הקודש בשער בת רבים, כמבואר לעיל בהעתקה מהעלה איזראליט. והנה מלבד הסכמת המו"ל הרב החכם המנוח… הרה"ג המנוח מוהר"ם לעהמאנן זצ"ל (הרב מאיר להמן), כתבו עוד ב' רבנים גדולים מחכמי ישראל (הרב עזריאל הילדסהיימר והרב זאב פיילכנפלד) הסכמותם לדין בין לענין הכנסה בברית קודש לנולדים מאשה נכרית והאב ישראל, בין לענין מעשה המוהלים ופקודתם עליהם, כמבואר לעיל".

יג – פולמוס מילת בני הנוכריות בקונסטנצה

להלן (כג, ו-ח) יובא הפולמוס המלא סביב פסקו של הרב יעקב מאיר בדבר מילת בני היהודים והנוכריות מקונסטנצה. כאן נזכיר את הדברים בקיצור. לכל המאוחר בשנת תרפ"ב, שלח הרב יוסף חיים שכטר, רבה של עיר הנמל קונסטנצה שעל גדת הים השחור (כיום בדרום מזרח רומניה), שאלה לרב חיים מרדכי רולר ממולדובה הרומנית, אודות יהודי שנשא נוכרית וילדה לו בן, וביקש למולו בלא לגיירו. הרב רולר השיב לרב שכטר (בשו"ת באר חיים מרדכי ח"א יו"ד מ) שאסור למולו ואף הש"ך יודה בזה במקרה של בני הנוכריות כדי שלא יטעו שהם יהודים. הרב שכטר כתב את שאלתו גם לרב יהודה לייב צירלסון, רבה של העיר קישינב (ובהמשך רבה הראשי של מולדובה). הרב צירלסון השיב (בשו"ת עצי הלבנון סד) שאפילו אם האב לא יבטיח לגייר את הילד, מותר למולו. כשנודע לרב רולר על פסקו של הרב צירלסון, שלח לו מכתב ובו ניסה להניא אותו מפסקו, כפי שיפורט להלן בפרק כג.

כמה שנים לאחר מכן, בכ"ח בסיוון תרפ"ו, הראשל"צ הרב יעקב מאיר, הגיע מארץ ישראל לביקור בקהילה הספרדית שבעיר הנמל קונסטנצה, עירו של הרב שכטר. בהזדמנות זו הרב מאיר נשאל, האם מותר למול את בני הנוצריות הנשואות ליהודים, והרב מאיר הורה להם בפשטות שכן, והעיד שכך המנהג בארץ ישראל. ביום ראשון שלאחר מכן, בא' בתמוז, שלח הרב שכטר מכתב בהול לרב רולר (מובא בבאר חיים מרדכי ח"ב חו"מ ע), בו סיפר לו על פסקו של הרב יעקב מאיר, שחולל מהומה בעיר. הרב שכטר ביקש את תמיכתו של הרב רולר בעמדתו נגד מילת בני הנוכריות. בכ"ז בתמוז, שלח הרב רולר מכתב לרב יוסף חיים זוננפלד, ראש העדה החרדית בירושלים, בו תיאר את המעשה, וביקש את תמיכת הרב זוננפלד, שמכיר את מנהג ארץ ישראל בזה, במערכה כנגד דברי הראשל"צ הרב יעקב מאיר. הרב זוננפלד השיב לרב רולר בדברי ביזוי נוראיים כלפי הראשל"צ הרב יעקב מאיר זצ"ל, ולמעשה כתב שאין למול את בני הנוכריות, והוסיף נימוק שיש בזה גם איסור 'חובל'. במקביל לשליחת המכתב לרב רולר, שלח הרב שכטר מכתב דומה גם למרן הרב קוק. בי' באב הרב קוק החזיר לו מכתב תשובה (דעת כהן קמט), שבו כתב שאין למול את בני הנוכריות כי יש חשש יטעו לחשוב שהם יהודים, וזה גם עלול לגרום לעידוד נישואי תערובת. לסיום כתב שכפי הנראה שכוונת הרב יעקב מאיר להתיר הגיור רק אם יש רצון מצד האב לגייר את בנו בהמשך ולגדלו לחינוך יהודי, ולא שהוא מל אותו רק כדי "לחפות על חרפת האב".

[1] יש לציין שדודם, הרב דוד טעביל שיף (נפטר בתקנ"ב, 1792), שהיה רבה של בריטניה עוד לפני אחיינו הרב נתן אדלר, קדם לאחייניו בדיון על זהות בן הנוכרית הנימול. בשו"ת 'לשון זהב' (שנדפס לאחר פטירתו, בתקפ"ב, 1822) חלק השו"ת סימן כא, מובאת שאלתו של הרב נתן מז (ת"פ-תקנ"ו), דיין בפרנקפורט (עיר מולדתו של הרב שיף), ששאל אותו סביב שנת תקכ"ה (1765) האם בנם של יהודי ונוכרית שמל וגדל בדת יהודית נחשב ליהודי או לא. הרב שיף השיב: "ועל השאלה השנייה, בבנים הנולדים מן הנכריות והיו נימולים לשמונה ומתנהגים בדת יהדות, ונסתפקת אם דנין אותם כישראל או כנכרים – פשוט הוא דעדיין אינו נוהג בהם דין ישראל כי אם לאחר טבילה… וראוי לנו לילך בעקבי הראשונים, להגיד לדור כי הבנים הנולדים מן הנכריות, הגם שמלו – הם כנכרים גמורים לכל דבר עד שטבלו. אבל אחר הטבילה בפני ג', אז הם גרי צדק לכל דבר". המשא ומתן ביניהם נזכר בקצרה בדברי הרב גבריאל אדלר במאמרו ב'שומר ציון הנאמן': "וכבר נדפס התשובה בספר 'לשון זהב', שהיה לדודנו הגאון מהרט"ש (מורנו הרב רבי טעביל שיף) זצ"ל עם הגאון מהר"נ מז (מורנו הרב רבי נתן מז) בפפור"ט (פרנקפורט), ח"א דף נ"ז ע"א, שכתב: ופשוט הוא דעדיין אינו נוהג בהם דין ישראל עד לאחר הטבילה".

[2] וכן דעת הרב עוזיאל. אמנם בשנת תש"ה כתב (משפטי עוזיאל ז, אבן העזר, יט) לרב סבאן בעניין מילה ללא גיור, ש"מצות מילה ודאי שאין כאן, ולהיפך – יש בזה תקלה", שייטעו לחשוב שהוא יהודי. ולכן יש למול אותו רק אם אביו יתחייב להטבילו לשם גירות, ואף אמו מסכימה לכך. אולם כשש שנים לאחר מכן, בתשובה נוספת לרב ציון לוי (בחלק ט, יו"ד לד), התיר למול כאשר "יש לחץ מצד האב, שהוא ישראל, שהוא רוצה בכך כדי שבנו יהיה נמשך אחרי ישראל, ושלא ילך אחרי אמו לגמרי. ובהיותו מהול אפשר שיתגייר אחרי כן כשיגדל, ויהיה בקרב ישראל. אבל אם אינו מהול – הרי הוא מרוחק לגמרי". ומלמדים אותו שיגייר את בנו, אך "אם אי אפשר לו לגיירו, מסיבה הכרחית, מלין את בנו על ידי ישראל. אבל לא בשבת ולא ביום השמיני, אפילו בחול, כדי להודיע על ידי כך שילד זה שבא מן הנכרית, איננו בן ישראל, עד שיתגייר כדין וכהלכה". הרי שבשעת הדחק גם כשלא ניתן להבטיח את גיורו, התיר הרב עוזיאל למול ללא גיור, כדי להרחיקו מהזהות הנוכרית ולהקל עליו את הליך הגיור העתידי.