א – הגיור תלוי בקבלת בית דין

למרות שעיקר הגיור תלוי בגר עצמו, שמחליט החלטה הרת גורל לשנות את מעמדו ולהצטרף לעם ישראל, אין הגר יכול להתגייר בינו לבין עצמו, אלא הוא נצרך לבית דין שיקבל אותו. משום ששינוי מעמדו של הגר הוא פעולה משפטית, שנאמר (דברים א, טז): "וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק בֵּין אִישׁ וּבֵין אָחִיו וּבֵין גֵּרוֹ", וכן נאמר (במדבר טו, טז): "תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם" (הובא בתוס' יבמות מו, ב, 'משפט').

מהדגשת התורה שהגר נכלל במשפט, למד רבי יהודה: "גר שנתגייר בבית דין – הרי זה גר, בינו לבין עצמו – אינו גר" (יבמות מז, א). כלומר, כשם שאין אדם שופט את עצמו, כך אין הגר מגייר את עצמו, אלא עליו לעשות זאת בבית דין.

ואף שהפסוקים שהובאו אינם עוסקים בגיור אלא רק בכך שצריך לשפוט את הגרים כמו את כל ישראל, אלא שהואיל ולמדנו שהגיור מחיל עליהם מעמד משפטי ככל ישראל, גם הגיור עצמו צריך להתקיים באופן שיהיה לו תוקף משפטי.

אמנם אין צריך לשם כך סנהדרין קטנה של עשרים ושלושה דיינים, אלא די בבית דין של שלושה דיינים, שהוא המושב המשפטי המצומצם ביותר שקיים במשפט העברי (יבמות מו, ב; סנהדרין ג, א).

ב – מי כשר כדיין בבית דין לגיור

בגמרא יבמות מו, ב, מבואר שדייני הגיור אינם צריכים להיות 'מומחים'. לרוב הראשונים 'מומחים' הם דיינים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבנו (רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, תוס' רא"ש שם, ועוד). ולרש"י מומחים הם "רבנן רברבי", כלומר חכמים גדולים.

בהמשך שם (מז, ב) מסיקה הגמרא ששלושה תלמידי חכמים מודיעים למתגייר מקצת מצוות במעמד הטבילה. הרי שהגיור נעשה במעמד תלמידי חכמים, אף שאינם סמוכים או גדולי החכמים. וכ"כ המאירי יבמות מו, ב, שצריך שהדיינים יהיו תלמידי חכמים. וכך משמע מדברי ראשונים רבים, שכתבו בסתם שהגיור נעשה במעמד תלמידי חכמים, ומהם: בה"ג, רי"ף, ראב"ן, ר"י (תוס' ר"י הזקן קידושין סב, ב), רוקח, רא"ש, רבנו ירוחם ועוד. וכ"כ הטור: "ותלמידי חכמים עומדים על טבילתו ומודיעין אותו".

מנגד, הרמב"ם (איסו"ב יד, ו) כתב בסתם: "ושלושה עומדים על גביו", הרי שלא צריך תלמידי חכמים. וכ"כ סמ"ג, ארחות חיים, יש"ש (יבמות ד, מו), ובנימין זאב (א, עב). וכן מובא בשולחן ערוך (יו"ד רסח, ב), לגבי טבילת הגר: "ושלושה עומדים על גביו ומודיעים…". משמע כל שלושה, אפילו אינם תלמידי חכמים. והרמ"א הוסיף על השו"ע בסוגריים: "ושלשה (תלמידי חכמים) עומדים על גביו", ובסוגריים נוספים כתב המגיה שמקור דברי הרמ"א מהטור הנ"ל.

ובשו"ע רסח, ג, כתב: "כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם, בין המילה בין הטבילה – צריך שיהיו בג' הכשרים לדון". בשו"ע חו"מ ג, א, כתב: "וכל שלושה נקראים בית דין, אפילו הדיוטות". הוסיף הרמ"א: "דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים. אבל אי לית בהו חד דידע – פסילי לדון (טור בשם אביו הרא"ש ריש סנהדרין)". וכתב מהר"ם שיק יו"ד רמ"ח, שהכוונה שאחד מהם יהיה 'גמיר', היינו שיהיה "יודע סברות באותו דבר שאנו דנין בו".

למעשה, לרב גורן (תחומין כג עמ' 171; תרומת הגורן ב, מז) יש להקפיד שדייני הגיור יהיו תלמידי חכמים "בעלי סמיכות להוראה", שלולא כן מדובר ב"מכשלה גדולה לתורה ולישראל". אולם גם לשיטתו, כל עוד הגיור נעשה על ידי יהודים שומרי מצוות – בדיעבד הוא תקף. וכן ביאר יפה הרב אליעזר בן פורת (בכתב העת 'חקירה' כרך 7), שלכתחילה יש לגייר בשלושה דיינים ש"גמירי בהלכות גרות", ואפשר להסתפק גם באחד שיודע הלכות גיור, "ובדיעבד סגי בשלושה אנשים שומרי תורה ומצוות, כל שיודעים איך לעשות ומה לומר לגר".

לעומת זאת, באג"מ (יו"ד א, קנט) כתב שאף לכתחילה אפשר לגייר בשלושה שאינם תלמידי חכמים, כשאחד מהם יודע להדריך את חבריו בביצוע הליך הגיור. והביא ראיה מכך שנושאי הכלים של הרמב"ם לא הקשו עליו על ששינה את לשון הגמרא שנקטה "תלמידי חכמים". וכך דעת הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח"ז אה"ע יג), וציין שגם לרמ"א שהוסיף את המילים "תלמידי חכמים" על דברי השו"ע, "אין זה מוכרח שיהיו מובהקים". והביאו ראיה לדבריהם מכך שמותר לגייר על ידי בית דין של הדיוטות (כמבואר לקמן ט-יג), הרי שלא צריך תלמידי חכמים. כיוצא בזה כתב הרב יעקב ספיר לרב נתן אדלר (אבן ספיר ח"ב עמ' קסז), שאין צורך שהגיור ייעשה על ידי שלושה תלמידי חכמים, "ומה שכתב בשו"ע רס"ח סעיף ג', צריך שיהיה בג' הכשרים לדון – פשוט שרוצה לומר ישראלים ולא גרים". וגם מה שהוסיף הרמ"א "תלמידי חכמים", זהו דווקא "לכתחילה ולמצוה, וגם זה רק לקבלת המצות… ולא לטבילה". וכן כתב הרבי הריי"צ (אגרות חלק ט' ג'רסח): "ועל להבא יכניס עצמו בזה וילמוד את ההלכה במקורה… ויבחר בשנים יהודים שומרי שבת ושומרי מצות שמהם יעשה חברי הבית דין".

לסיכום, דייני הגיור אינם צריכים להיות מומחים (סמוכים או מגדולי החכמים), ונחלקו הראשונים והאחרונים האם צריך שיהיו תלמידי חכמים או שרק ראוי שיהיו הדיינים תלמידי חכמים. ובדיעבד מוסכם שכל עוד מדובר באנשים כשרים לעדות, היינו יהודים שומרי מצוות שלא נודע שעוברים בזדון על אחת מעבירות התורה – גיורם תקף. זה הכלל, כל שפסול להיות עד באחת העדויות הרשמיות של התורה, כדוגמת עדות נישואין או גירושין – פסול להיות דיין לגיור.

בהגדרת הפסולים לדון כתב שולחן ערוך (חושן משפט ז, ט): "כל הפסולים [להעיד] מחמת קורבה או מחמת עבירה, פסולים לדון". בסימנים לג, לד, בוארו פרטי הפסולים לענין עדות. סוג אחד שפסול לעדות הוא מי שנחשב רשע, שנאמר (שמות כג, א): "אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס" (סנהדרין כז, א). לדוגמה, גנב פסול לעדות, ואם החזיר את הגנבה וגם חזר על כך בתשובה שלמה – חזר להיות כשר לעדות. וכן מחלל שבת ואוכל טרפות פסול (שו"ע חו"מ לד). סוג שני שפסול לעדות הוא קרוב משפחה של זה שמעידים עליו (שם לג).

וכן פסק למעשה הרב שלום משאש (שמ"ש ומגן ג, אה"ע כא), שכאשר היה אחד מהדיינים מחלל שבת, כיוון שפסול לעדות – פסול גם להיות דיין לגיור, והגיור בטל. וכן נפסק לעניין גיור רפורמי, כמבואר להלן בסעיף יד.

ג – לכתחילה הגיור נעשה על ידי תלמידי חכמים

למעשה, אף שבדיעבד מוסכם שכל שלושה יהודים כשרים לשמש כדיינים בבית דין לגיור, לכתחילה מקפידים שיהיו הדיינים תלמידי חכמים, וכמובא בסתם בגמרא ביבמות ובראשונים רבים, שהגיור נעשה על ידי תלמידי חכמים. ומנהג ישראל, שרבני המקום הם האחראים על הגיור, כדי שקבלת הגרים תהיה בהסכמה רחבה של כל הקהילה, וכעין שכתב ר' גרשום הגוזר בכללי המילה (זכרון ברית לראשונים עמ' 133): "וצריך ג' תלמידי חכמים או ג' חשובי העיר שעומדים על גבי הגר". ההקפדה שיהיו שלושת הדיינים תלמידי חכמים היא בדיון על קבלת הגר, אבל לצורך ליווי ברית המילה והטבילה אפשר להסתפק בשלושה יהודים כשרים.

ד – מדוע הדיוטות כשרים לגייר?

כפי שלמדנו לעיל (בסעיף ב), בגמ' ביבמות מו, ב, מבואר שאין צורך בדיינים סמוכים עבור הגיור. אך לכאורה קשה, הרי למדנו שהגיור תלוי בבית דין, ומדוע אין צורך שהדיינים יהיו סמוכים, כמו בכל משפטי התורה? ביארו רמב"ן, רשב"א וריטב"א, שקבלת גרים נחשבת 'משפט' רק לעניין שצריך שלושה דיינים, אבל לא לעניין שצריך שיהיו סמוכים.

עוד כתבו רמב"ן, רשב"א, ריטב"א, ר' נתנאל בתוס' (קידושין סב, ב, 'גר'), ונימוקי יוסף (יבמות טז, א), הסבר נוסף, שלמדו זאת חכמים (כריתות ט, א) ממה שנאמר לגבי גרים (במדבר טו, יד): "לְדֹרֹתֵיכֶם", היינו שהגיור יתקיים בכל הדורות, ובכלל זה גם דורות שבהם בטלה הסמיכה. מכאן יש ללמוד, שגם בדורות שבהם עוד נמשכה הסמיכה, לא היה צריך שיהיו דייני הגיור סמוכים.

ה – ההסבר שהדיוטות מגיירים בשליחות הסמוכים, והקושיות על כך

הסבר נוסף כתבו הראשונים, שהדיוטות כשרים לגייר מפני שהם שליחים של הדיינים הסמוכים. כלומר, הסמכות לגייר אכן נתונה לדיינים סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, אולם בשליחותם יכולים הדיוטות לגייר במקומות ובזמנים שאין דיינים סמוכים (תוס' יבמות מו, ב, 'משפט').

הראשונים הקשו על פירוש זה: הרי למדנו שניתן לדון בשליחות הסמוכים רק בדברים שכיחים, כהודאות והלוואות (גיטין פח, ב), והיאך יכולים הדיוטות להיות שליחים בגיור, שלכאורה אינו נחשב כדבר שכיח? השיבו התוס' (שם 'במילתא'), שגירות נחשבת דבר שכיח. והר"ן ביאר (גיטין מט, ב, מדפי הרי"ף), שמחמת הנחיצות הרבה "להכניס אדם תחת כנפי השכינה", יש בזה שליחות אף שהוא דבר שאינו שכיח (וכ"כ סמ"ע חו"מ א, ג).

עוד הקשו על ההסבר שהגיור מתקיים בשליחות הדיינים הסמוכים: הרי דין שליחות הוא מדברי חכמים, ומועיל לענייני ממון בלבד, ואיך אפשר שמעשה הגיור שמחולל דינים מהתורה, כנישואין, יהיה מכוח שליחות? וביארו שיסוד השליחות אכן מהתורה, וחכמים רק קבעו את גדרי השליחות. וכיוון שיסוד השליחות מהתורה, היא מועילה גם לדינים מהתורה (נתיבות המשפט חו"מ א, ביאורים א). (בקצות החושן לד, א, חלק על הנתיבות, וביאר שגם יסוד השליחות מדברי חכמים, אלא שיש כוח לחכמים לעקור דברי תורה בקום ועשה כאשר מדובר בדבר גדול כמו גירות). עוד שאל בשו"ת חת"ס (או"ח פד): הרי שליחות יכולה להתקיים רק בעוד המשלח בחיים, ולא מצינו שליחות שבה המשלח נפטר לפני שנולד השליח. לכן ביאר שדין שליחות "נקיטות רשות הוא, ולא שליח ממש".

עוד הקשה באור שמח (איסו"ב יד, יג) על הביאור שהגיור נעשה מכוח שליחות: הרי לכתחילה אין לגייר את הבא לשם נישואין, ואם כשאין סמוכים הגיור נעשה מכח שליחות, איך אמרו חכמים (יבמות כד, ב) שבדיעבד גיור לשם אישות תופס? הרי בכך שעברו על הוראת חכמים, מעלו הדיינים בשליחותם והפסיקו להיחשב שליחים, ואיך יש תוקף לגיור שעשו? לפיכך ביאר האור שמח שמוכרחים לומר שהגיור נשען על הוראת התורה 'לדורותיכם' ולא על שליחות. ואפשר שגם אם הגיור נשען על השליחות, מדובר על הישענות עקרונית בלבד, ולא שייך בזה הכלל 'אין שליח לדבר עבירה' (בית יצחק יו"ד ח"ב ק, ה). וזאת משום שכאשר השליחות היא כללית, ולא מוכרחת לכלול עבירה, אזי השליחות לא מתבטלת גם אם נעשתה בעבירה (יביע אומר ח"ט יו"ד טז).

וכ"כ באחיעזר ג, כו, ו, שגם בזמן הזה תוקף הגיור הוא מדאורייתא, משום שהוא נלמד מ'לדורותיכם'. וכ"כ הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סא), שהגיור בימינו הוא משום 'לדורותיכם', ולא משום 'שליחותייהו'. שכך כתבו הרשב"א והרמב"ן, וכך עולה מהרמב"ם.

ו – סברת המחמירים על פי הביאור שהגיור בשליחות

כמה מהמחמירים בגיור נשים נוכריות וילדיהן, חיזקו את דבריהם מהביאור שהגיור נעשה בשליחות בתי הדין הסמוכים, שכיוון שנעשה מכוח שליחותם – יש לעשותו רק כאשר הגר ישמור מצוות כהלכה. וכפי שכתב הרב שלום קוטנא מהונגריה בקונטרס 'וכתורה יעשה' (א, ב; ג, א): "שכיון שכל כחנו לקבל גרים על פי משפטי התורה הקדושה הוא משום שליחותא דקמאי עבדינן, בכגון אלה לא עשו לנו לשלוחים לעיותי חלילה, ולהתיר אגודת מוטה בכלל". וכ"כ בחלקת יעקב יו"ד קנ: "היכי דאנן סהדי שאין כוונתם לכנוס תחת כנפי השכינה, ואינם רוצים להיות רק יהודי לאומי בלי מצוות – אין לנו כלל כח לעבוד שליחותיהו, כיון דלא שכיח, ומשפט כתיב ביה". וכ"כ הרב שטייף מהונגריה וארה"ב (מצוות השם ד, י): "לפי זה, יש לעיין באותם גרים שאינם מתגיירים לשם שמים, והמה למוזר לדעת חכמינו ז"ל, וקשים המה לישראל, ובוודאי שאין בית דין דקמאי מסכימין לקבלם. אם כן, יש לומר דגם בדיעבד אינם גרים מן התורה, דבדידהו לא שייך לומר דשליחותייהו דקמאי עבדינן, ויש לעיין הרבה בזה".

כיוצא בזה כתב מרן הרב קוק, שהואיל והגיור תקף מכוח שליחות, יש לקיימו רק במקרים שכיחים, ולכן אין לגייר במקרה נדיר של גר שאינו יכול למול מחמת הסכנה (דעת כהן קנ), וכן אין לגייר סובוטניקים, הואיל "ואין בהם שום מצוה כתיקונה", ואינם מצטרפים ומסתפחים לתוך כלל ישראל. הרי שזה לא דבר שכיח, ואין בזה הפסד אם לא נגיירם (דעת כהן קנב). וכיוון שהכלל הוא שעושים את שליחותייהו רק בדבר שיש בו חסרון והפסד, אין לגייר ילד שאינו צפוי לשמור מצוות, כי אין חסרון והפסד בכך שלא יתגייר (דעת כהן קמז).

מנגד, הרבנים הרבים שהקילו, השיבו שבשעת הדחק, כדי למנוע התבוללות, מצווה לגייר גם כשלא יקיימו מצוות רבות. נמצא שעושים בכך את שליחותם של החכמים. בנוסף, עיקר יסוד הגיור בימינו ממה שלמדו מהפסוק "לְדֹרֹתֵיכֶם" ולא מדין שליחות.

ז – מוסכם שהגיור אינו נפסל כשגיירו שלא לפי הוראת חכמים

למעשה, גם המחמירים שלא לגייר בנות זוג נוכריות, מסכימים שאם בית הדין נהג שלא כפי ההלכה וגיירן – גיורן תקף. שכן גם לפי השיטה שהגיור נעשה בשליחות הסמוכים הקדמונים, אין השליחות מתבטלת בכך. וכפי שהוכיח בבית יצחק יו"ד ח"ב ק, ה, מטבילת גר בשבת, שאף שאמרו חכמים שאין מטבילים גר בשבת, הורו למעשה שאם הטבילוהו – גיורו תקף (שו"ע רסח, ד). ואין אומרים שחכמים אינם מסכימים לשליחות בית הדין שהטביל את הגר בשבת בניגוד לתקנתם. עוד ראיה הביאו לעיקרון זה, מכך שחכמים הורו שלא לגייר לשם אישות, ולמרות זאת אם גיירו – הגיור תקף (יבמות כד, ב).

ואף כאשר חכמי הזמן תקנו שלא לגייר במקום מסוים, כמו בקהילת החלבים בארגנטינה, הורו הפוסקים שאם היו רבנים שעברו על התקנה וגיירו – גיורם תקף. כ"כ הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סא); והרב הרצוג (דברי חזקיהו ב, עמ' כה). וכ"כ בשו"ת ישכיל עבדי ח"ד יו"ד כ, והוסיף שאם נבוא להחמיר לבטל את הגיור, נבוא לידי קולא להתיר קידושין של גרים אלו שבאמת גיורם תקף. וכ"כ יבי"א ח"ט יו"ד טז, וציין לדברי הרב יצחק אלחנן מקובנה (נחל יצחק א ענף ב), שכאשר אפשר היה לעשות בהיתר, אף שעשו באיסור – אין השליחות בטלה. ולכן, כיוון שהיה אפשר לגיירם במקום אחר, אף שגיירו במקום שהתקינו לא לעשות כך – הגיור תקף. אמנם הרב צבי פסח פרנק (הר צבי יו"ד רטז), התלבט לגבי מעמד גיור שנעשה בניגוד לתקנה מפורשת, ולמעשה כתב שמחמת הספק יש לגיירם שוב בירושלים.

ח – תפקיד בית הדין בגיור

הפוסקים האחרונים עיינו בשאלת תפקידו של בית הדין בגיור. יש סוברים שבית הדין הוא זה שמקבל את הגר בשם כל ישראל, וכן כתב הרב שאול ישראלי (חוות בנימין ח"ב שער ה, סז): "ברור אם כן שיסוד עיקרי הגירות, כתנאי ראשון, שכלל ישראל מסכימים לקבל אותו לקהלם. וזה מתבטא בזה שבית הדין, שהוא בא כוחו של עם ישראל, מחליטים לקבלו, שמודיעים לו מקצת המצוות והוא מקבלם בפניהם. ועל כן, כל עוד לא נתקיים תנאי זה – אין בכל פעולות הגירות מצדו כל ממש". וכך ביאר גם את דין 'בית דין של הדיוטות', שגיורם גיור משום שעיקר הגירות הוא קבלת הגר לכלל ישראל. אלא שמכיוון שהדיוטות הם שקיבלוהו, אין לראותו כגר צדק, "וכוונת הגר היא אמנם נדרשת בכדי שבית דין יקבלוהו, אך משקבלוהו, אף שעשו שלא כהוגן – הרי הוא גר, וכל דיני אדם מישראל עליו". וכן כתבו כמה פוסקים, שצריך רצון והסכמה של בית הדין (דברי מלכיאל ב, עז; ישועות ישראל (טרונק) ג, ב; הרב ז'ולטי תושב"ע יג עמ' מג; הרב יהודה דוד בלייך הפרדס ס, מט).

לעומת זאת, יש אומרים שהגר הוא שעושה את מעשה הגיור, ובית הדין רק מאשרים זאת. כלומר, כאשר הגר מקבל את המצוות בפניהם, הוא נעשה גר מעצמו. כ"כ הרב משה פיינשטיין (דברות משה יבמות לה, ג), שהגיור תקף גם בלי שבית הדין יפעיל שיקול דעת בקבלת הגר, אלא די בכך שקיבל על עצמו המצוות בפניהם, משום ש"הסכמת בית דין ופסק שלהם הוא על כל מי שקִבל מצות ועשה מעשה הגרות, שיהיה גר". מכוח זה פסק שגם ידיעה של הציבור שהגר מתנהג כישראל, מועילה להחשיבו כיהודי. וכן עולה מדברי מהרא"ל צינץ בשו"ת משיבת נפש (ב, נ), שכתב שאף מי שהציע דברים בפני שלושה שדעתו להתגייר, יכול להיחשב כקבלת מצוות. וכן כתב הרב רוזנטל ב'משנת יעקב' (איסורי ביאה יג, ו), וחלק על דברי הישועות ישראל, וכתב שאין צריך רצון של בית דין בקבלת הגר. ולכך נטה בשו"ת מנחת אשר (א, מט), שאין לבית הדין מקום להפעיל שיקול דעת שלא לקבל גרים כאשר הם מקבלים מצוות בכנות (אמנם כתב שאין בית הדין חייב להזדקק לגייר כאשר יש בכך סכנה עבור הקהילה).

בית דין של הדיוטות

ט – גיורי בתי הדין של הדיוטות

כתב רמב"ם (איסו"ב יג, טו): "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה, בימי דוד – שמא מן הפחד חזרו, ובימי שלמה – שמא בשביל המלכות והטובה והגדולה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן העכו"ם בשביל דבר מהבלי העולם – אינו מגירי הצדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתם".[1]

המקור לדבריו ביבמות כד, ב: "תנו רבנן: אין מקבלין גרים לימות המשיח; כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה". מנגד, ביבמות עט, א, אמרו חכמים שבעקבות ענישת בני שאול ותלייתם למשך כל הקיץ כעונש על ש"פשטו ידיהם בגרים גרורים", היו העוברים ושבים אומרים: "אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו… מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף". וזה היה בימי דוד ושלמה. כדי לבאר כיצד מתיישבים דברי חכמים שלא קיבלו גרים בימי דוד ושלמה, עם דבריהם שבימי דוד ושלמה קבלו מאה וחמישים אלף גרים, ביאר הרמב"ם שהם התגיירו בפני הדיוטות.

ביאר הרב חיים בלייח, מגדולי רבני אלג'יריה, שהדיוטות יכולים לגייר לכתחילה לשם אישות, וראיה לדבר מכך שבית הדין לא מחו בידי ההדיוטות שקיבלו את הגרים בימי דוד ושלמה: "איך שלמה, ידיד ה', עבר על הלכה זו וגייר נשים לכתחילה כדי שישא אותן. ועוד, איך בית דין לא מחו בידי ההדיוטות שלא לקבל הגרים בימי דוד ושלמה. ואין לומר שלא ידעו בית דין עד אחר שגיירום, זה הדבר רחוק מן השכל, איך יתכן סך עצום – ק"ן אלף – שנתגיירו בימי דוד, לא ידעו מהם בית דין". לכן הסיק שאין איסור לגייר לשם אישות, "אלא עצה טובה שנתנו חז"ל לכל בית דין ליזהר שלא לקבלם". וכן מדויק מדברי הרמב"ם (איסו"ב יג, יד), שכתב: "המצוה הנכונה כשיבוא הגר או הגיורת להתגייר – בודקין אחריו", כלומר "שאין זה אלא דקדוקי מצוה, ועצה נכונה לבית דין, שראוי להם ליזהר בזה משום כבוד בית דין, שמא יחזרו לסורם ויבואו להרהר אחר בית דין, ואיכא זילותא וגנאי לבית דין שיֵצא מתחת ידם דבר שאינו מתוקן. ומה שאמרו: לא קבלו גרים בימי שלמה, היינו בית דין דוקא לכתחילה לא היו מקבלין, אבל הדיוטות היו מקבלים אפילו לכתחילה. ובית דין לא היו מוחים בידם, כיון שמדינא גרים גמורים הם". ולמד המגיד משנה מדברי הרמב"ם, שלהדיוטות "מותר אף לכתחילה לגייר לשם אישות" (כתב יד הרב בלייח, מעזבונו של הרב פינגרהוט, ראו להלן כה, ג).

כיוצא בזה כתב הרב יששכר תמר (עלי תמר, קידושין ד, א, 'המתגיירים לשם אהבה'). בתחילה שאל: כיצד ייתכן שבתי דין של הדיוטות גיירו כנגד בית הדין הגדול, "ואיך העיזו לעשות כדבר הזה, לתפוס תפקיד שלפי מהותו הוא אך ורק ענין של בית דין אמיתי?". ועוד, מדוע בית הדין הגדול לא מחה בידם? וביאר שהלכה זו היתה רופפת בידם, שכן אולי המתגיירים באו לשם שמיים, "ואם ידחו אותם – הרי הם מעמידים חס ושלום אויבים למקום". משכך, לא מיחו בידי בתי דין של הדיוטות שקיבלום, והתחשבו בדעת הציבור כיצד הוא נוהג. ש"הרי במקרה שהלכה רופפת בידי בית דין, התחשבו חז"ל בדעת הציבור אף שאינם בית דין, כמו שכתוב במסכת מעשר שני פ"ה סוף ה"ב: כל הלכה שהיא רופפת בבית דין, ואין אתה יודע מה טיבה – צא וראה איך הציבור נוהג, ונהוג". והרב פיינשטיין העלה אפשרות, שנוח היה לבית הדין הגדול בגיורי ההדיוטות, כי גויים אלו בכל מקרה היו מתערבים בישראל, ולכן עדיף שיתגיירו ויהיו יהודים (דברות משה יבמות סוף סימן לה).

הרב ישראל פורת ביאר, שההדיוטות מייצגים את המון העם שמחזר אחרי גרים, ועל כן נטו לקבל גרים רבים, ואילו בית הדין הגדול היה שווה נפש כלפי הגרים, ולא חיזר אחריהם, אך גם לא מנע מפני כך את ההדיוטות מלקבלם (מזרח ומערב א, ה-ו, עמ' 378-380).

עוד ביאר הרב יששכר תמר (עלי תמר שם), שלאחר שכבר התחילו הדיוטות לגייר, אי אפשר היה למחות בהם, "אחרי שהרבה רבבות היו גרים כאלו, והתערבו בהם גם מגדולי האומה, אם היינו פוסלים גירותם – היה קיים חשש רציני לפילוג האומה וקרע באחדות העם. ובמקרים כאלו קיים הלכה שיש לדון בהם דין 'הלכות עמעום', כלומר שיש להם, לבית דין, להעלים עין ולהניחם על מנהגם, במקום שאין הלכה ברורה ויש סבה חזקה להעלמת עין".

עוד ביאר באפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד קצא), שבית הדין הגדול חששו שמא יחזרו לסורם, ולכן לא היו יכולים לגיירם. משום שאם הם היו מגיירים אותם, מתפקידם היה לקרבם גם אם יחזרו לסורם, ש"אינו מן הראוי שלא יקרבום". ולכן "הניחו להדיוטות, או אפילו לבית דין הדיוטות, לקבלם, שיהיה על כל פנים הגירות כראוי אם תראה אחריתם לטוב. ואם יהיה אחריתם להיפך – ישארו בלי התקרבות" ויידחו מעם ישראל.

י – הסוברים שלהדיוטות מותר לגייר לשם דבר כגון לשם אישות

כתב המגיד משנה בעניין ההדיוטות שגיירו בימי דוד ושלמה (איסורי ביאה יג, יד): "ביאר רבינו, שבית דין הדיוטות היו מגיירין אותם, ובדיעבד כולן גרים". הכסף משנה (שם הל' טו) הבין מדבריו, שלדעתו בית דין של הדיוטות רשאי לגייר גם גרים שבאים לשם דבר אחר, כגון לשם אישות, ורק לבתי דין רגילים אסור לקבל גרים כאלו. והכסף משנה חלק עליו, וביאר שגם להדיוטות אסור לגייר לשם דבר, וההדיוטות שגיירו בימי דוד ושלמה לשם דבר – עשו שלא כהלכה. ע"כ. ואף שאפשר לבאר שגם המגיד משנה מסכים שהוראת חכמים שלא לגייר לשם דבר חלה גם על הדיוטות, וכוונתו שההדיוטות עברו על הוראת חכמים וגיירו, רבים הסכימו להבנת הכסף משנה, לפיה דעת המגיד משנה היא שלהדיוטות מותר לגייר לשם אישות.

עוד לפני שעלתה שאלת הגיורים במצב של נישואי תערובת, כמה מגדולי ישראל כתבו שלעתיד לבוא בתי דין של הדיוטות יגיירו גויים שירצו להסתפח לישראל.

כ"כ החיד"א (תפ"ד-תקס"ו) על הפסוק (זכריה ב, טו): "וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא וְהָיוּ לִי לְעָם, וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְ-בָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ". והרי אמרו חכמים שאין מקבלים גרים לימות המשיח (יבמות כד, ב), אלא שכפי שכתב הרמב"ם (איסו"ב יג, טו), אף שבית הדין לא קיבל גרים בימי דוד ושלמה, גרים רבים התגיירו בפני הדיוטות, והיו בית הדין הגדול חוששין להם: "וכה ידבר הנביא: 'ונלוו גוים רבים', דהגם דאין מקבלין גרים לימות המשיח, יתגיירו בפני הדיוטות קודם שיתקיים ומלאה הארץ דעה… ובית דין הגדול לא ימחו לראות אחריתם. ואני מודיע: 'והיו לי לעם', כי בכל לבם ונפשם יתגיירו. ומכל מקום: 'ואת עלית', 'ושכנתי בתוכך, וידעת כי ה' צ-באות שלחני אליך'. כשיתקיים זה – תכיר כי נבואתי אמת" (צוארי שלל, הפטרת בהעלותך אות ב).

וכן כתב הרב חיים קצבי (תקמ"ז-תרכ"ז), רבן של תלמסאן ואוראן שבאלגי'ר, בספרו צרור החיים (ברכות נז, ב) על דברי הגמרא שעתידים הגויים להתגייר, שיש מקשים, הרי אמרו רז"ל: אין מקבלין גרים לימות המשיח, ותירץ: "עוד יש לומר, דהא דאין מקבלין – דוקא בית דין הוא דמוזהרין, אבל הדיוטות מקבלין, כמו שכתב הרמב"ם בפרק י"ג מהלכות איסורי ביאה הלכה ט"ו. כדאשכחן בימי דוד ושלמה, שלא קבלו בית דין גרים, אבל לפני הדיוטות היו מתגיירין".

יא – דעת המחמירים

לדעת המחמירים, ההדיוטות שגיירו בימי דוד ושלמה עשו שלא כדין, ולכן אין ללמוד מהם לימינו, שרבנים או הדיוטות יגיירו נשים שלא ישמרו מצוות. וכ"כ הרב צבי הירש גרודזנסקי (המאסף טז, ב, כ), ש"ראוי לכל הרבנים לעשות גדר גדול שלא יפרצו בזה ההדיוטות, ולקנוס לכל אלו שיזדקקו לקבל גרים כאלו המרבים פסולים בישראל, ונותנים פתח לבחורי ובתולות ישראל להתערב בגוים". וכן כתב הרב דב אברמוביץ' (דת ישראל ח"ב עמ' קנג): "אזהרה גלויה לאלה ההדיוטים המזדקקים לגייר איש או אשה מעם אחר, אשר רק האהבה לנשואי התערובת תביאם להחליף דתם, ובזה מרבים המה מומרים בעמנו".

וכ"כ מרן הרב קוק (עזרת כהן יד) בתשובה לרב עוזיאל, שאין ללמוד ממעשה ההדיוטות, אלא "ראוי למחות בכל האפשרות בענין זה. ובית דין חשוב וממונה על הציבור אין לו ללמוד מהדיוטות הללו, שהיו עושים שלא כדין".

גם הרב משה פיינשטיין ביקר את בתי הדין שבוחרים להתנהג כהדיוטות ולגייר לשם אישות, למרות שקרוב לוודאי שהגרים לא ישמרו אורח חיים דתי (אג"מ אבן העזר א, כז. וראו שם יו"ד א, קס, שלאחר שלימד זכות על הרבנים המקילים לגייר גרים שלא ישמרו אורח חיים דתי, ביאר שאמנם הגיור תקף, "שלא יֵחשבו עוד גריעי מהדיוטות").

יב – המחזקים את דעת המקילים ממנהגם של ההדיוטות

מנגד, רבים סוברים שמכך שבית הדין הגדול הניח לבתי דין של הדיוטות לגייר גרים שבאו לשם דבר, יש ללמוד שיש להניח לבתי הדין לגייר בנות זוג שמתגיירות לשם אישות כדי להציל את בעליהן מהתבוללות גם אם לא ישמרו מצוות.

כן כתב הרב אליהו גוטמכר (שו"ת אדרת אליהו יו"ד פז), שלדעת המגיד משנה מותר לבית דין של הדיוטות לגייר גרים שבאים לשם דבר. ומה שהורו חכמים לבתי דין רגילים שלא לגיירם, הוא כדי לעורר ולזרז את הגרים שבאים לשם דבר להתבונן בכך שרק הדיוטות מוכנים לקבלם, אבל בית דין חשוב אינו מוכן לגיירם. מתוך כך יתביישו ויתרחקו, או שיתעוררו להתגייר לשם שמיים, כך שגם בית דין חשוב יקבלם. וכן כתב הרב בלייח כמובא לעיל (סעיף ט).

וכן כתב הרב עוזיאל, בתשובתו לרב רפאל דוד סבאן (משפטי עוזיאל ז, יח): "וכיון שכן, רשאים אנו לעשות עצמנו כהדיוטות ולהזדקק לגרות זאת כדי להציל איש או אשה מישראל מאיסור חמור זה, שהוא נגע ממאיר בבית ישראל ועלול להביא בעקבותיו כליה לעמנו, כנאמר: "כי חלל יהודה קדש ה' אשר אהב, ובעל בת אל נכר. יכרת ה' לאיש אשר יעשה ער ועונה מאהלי יעקב" [מלאכי ב, יא-יב]".

כיוצא בזה כתב הרב דוד שפרבר מרומניה וישראל בשו"ת אפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד קצא), שיש לגייר את הנשים הנוכריות. והוסיף שאולי בית הדין הגדול "הניחו להדיוטות, או אפילו לבית דין הדיוטות, לקבלם". והביא זאת כסיוע וחיזוק למנהג שנהגו במקומו לגייר נשים אלו בלא מניעה.

וכן עולה מביאורי הרב תמר והרב פורת (לעיל בסעיף ט), שבמצבים של ספק בית הדין הגדול סמך על הציבור. וכן יש חיזוק לכך מדברי החיד"א והרב קצבי שהוזכרו לעיל.

יג – הסוברים שבמצבים מורכבים עדיף שבתי דין של הדיוטות יגיירו

לאור זאת, במקרה שמצד אחד ראוי לגייר כדי למנוע התבוללות, אבל מאידך הגיור בעייתי, כתב הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ב' תתל), שעדיף שהדיוטות הם שיגיירו ולא בית דין רגיל. (כאמור שתי דעות מהם הדיוטות: יהודים שכשרים לעדות, או רבנים שאינם ממונים לכך).

כיוצא בזה כתב הרב חיים מרדכי רולר מרומניה (באר חיים מרדכי ח"א יו"ד מ), שכאשר יהודי מאיים להשתמד אם לא יגיירו את בת זוגו, מוטב "שיהיו הגירות על ידי שלושה הדיוטות, ושלא יהיה יד בית דין באמצע. והן הן מהדברים אשר לפרקים נאמר בהם 'הלכה ואין מורין כן', והכל תלוי לפי ראות עיני הדיין".

וכן כתב הרב מנחם מנדל קירשבוים מגליציה וגרמניה בשו"ת מנחם משיב (א, מב), שכאשר יש חשש שאם לא יימצא בית דין שיגייר את האשה כהלכה הם ילכו לרפורמים, "לדעתי טוב יותר על ידי בית דין של הדיוטות. והבית דין של מומחין ישלחו גרים כאלו לבית דין של הדיוטות, ולהודיעם איך יעשו כדין, כדי שעל כל פנים בדיעבד יהיו גרים".

וכן כתב הרב יעקב עדס (חדות יעקב יו"ד יג) על נישואי תערובת של יהודים עם נשים שהצילו אותם בשואה, שעדיף היה שיגיירו אותן בשווייץ בלי לשאול את רבני הארץ, כי לבית דין חשוב קשה יותר להסכים לגייר במקרים כאלו.

וכן כתב הרב דוד צבי קצבורג מהונגריה (תל תלפיות כרך ט עמוד 231), שבגיור לשם אישות "אין ראוי שדבר זה יצא בהיתר מידי גדולי הדור כמוהם. אכן, יתנו עיניהם באיש אחר במתא, שיקבלנו ויגירייהו בפני ג' הדיוטות, ודיעבד קיימא לן דמהני. וזה יהיה לאות כי חוששין לו שנתגייר לשום דבר, ומי שנתגייר בקבלת הרב – ידעו שהוא גר צדק".

וכן כתב הרב יוסף ליפלאנד מליטא וארה"ב (גרים וגירות סימן א), שהפתרון הנכון לבעיית ההתבוללות בימינו הוא מסירת ההחלטה על הגיור להדיוטות, כי ההחלטה על קבלת גרים היא החלטת הקהל, ובמצבי דחק שכאלה נכון שהדיוטות יגיירו כראות עיניהם. והזמן יבדיל בין אלו שדבקים בעם ישראל ובתורתו, לבין אלו שגיורם לא היה מוצלח, ובאופן טבעי יתנתקו מעם ישראל.

וכן כתב הרב נתן נטע לייטר מגליציה וארה"ב, בשו"ת מאורות נתן סימן קח, שאין ביכולתו להסכים שבית דין מוסמך יגייר לשם אישות, אולם אם הגיורת תימסר לידי הדיוטות שיגיירו אותה, אז יתאפשר לבית הדין להשיא אותה בחופה וקידושין (אם יסכים איתו גדול דור אחד לפסק).[2]

מנגד, הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג, כט) אמנם למד מדברי חכמים על מאה וחמישים אלף הגרים שהתגיירו בימי דוד ושלמה, שיש להקל כיום בגיור הנוכריות והנוכרים שמקושרים לישראל, אולם סבר שעדיף שבתי דין רגילים יגיירום, ולא יפקירו זאת להדיוטות. וזו לשונו: "מעתה, אם בית הדין הגדול בימי דוד ושלמה לא מנעו, או שלא יכלו למנוע, קבלת מאה וחמשים אלף גרים, שמא אנו נוכל בזמננו למנוע? אם לעתיד לבוא בימי המשיח ממש, עתידים גרים לבוא מעצמם ולהסתפח על בית ישראל, אף שבית דין של משיח לא יקבלום, שמא עתה בימי 'אתחלתא דגאולה' נוכל אנו למנעם? ושמא טוב יותר להפקיר הענין ח"ו לידי הדיוטות ממש שיגיירום? או להניח להם להטמע מעצמם בישראל ללא כל גיור? ומכאן שיותר טוב לקבלם בזהירות מרובה, ולעשות כל האפשר להחדיר בלבם רצון כנה לקבלת מצוות, ובכך תהא גרותם תופסת מבחינת ההלכה, ועל פי התנאים המבוארים לעיל".

גיור רפורמי

יד – דיין כשר צריך להיות שומר מצוות

רובם המכריע של הפוסקים סוברים שגיור רפורמי בטל. כלומר, גם לשיטת הרבנים שמקילים וסוברים ש'קבלת המצוות' אינה התחייבות אישית לקיים את המצוות, הגיור אצל רפורמים פסול, כי הגיור מצריך בית דין שחבריו יהיו נאמנים ומקיימים את מצוות התורה, ברמה שיהיו כשרים לעדות מהתורה. וכל שידוע שהוא עובר עבירות דאורייתא בזדון, כגון מחלל שבת – פסול לעדות, וממילא פסול לשמש כדיין בבית דין לגיור.

כ"כ בשו"ת אחיעזר ח"ג כו, ו, שבית דין רפורמי הוא "בית דין פסול ועדים פסולים". בנוסף, כיוון שלדעתו הגיור מותנה בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי, גם מטעם זה הגיור בטל. שכן לא תיתכן קבלת מצוות כהלכה בגיור רפורמי, שהרי לפי "דעותיהם הכוזבות, הרי אין זה קבלת המצות, ודמי לחוץ מדבר אחד".

וכ"כ הרב שלמה גורן (תרומת הגורן ב, מט), "שגיור רפורמי אין בו ממש מבחינת ההלכה, הן בגלל הגיור עצמו שאינו מבוצע כהלכה… והן בגלל המגיירים, שבעצמם אינם שומרי שבת ולא מצוות".

וכן במנחם משיב א, מב, היקל לקבל גרים בין היתר מפני החשש שיתגיירו אצל רבנים רפורמים, ויהיו גוים שרשומים כיהודים.

וכ"כ הרב יצחק חזן (יחוה דעת ח"ג אה"ע יח) שגיור רפורמי פסול: "לפי הידוע, שראביים כאלה אינם מקפידים לגייר כהלכה, כלומר שיקבלו עליהם לקיים כל המצוות… וקבלת המצוות שתקבל בפני הראביי, אפילו אם יהיה בשלשה – לא חשיבה קבלה. שהרי הם בעצמם אינם שומרים על כל המצוות, ואיך יזהירו אחרים לקיים מה שהם עצמם לא מקיימים?". וכן הצריך גיור נוסף למי שהתגייר אצל רפורמים (יחוה דעת ב, ו).

וכן כתב הרב פלדר בנחלת צבי (ח"א עמ' 52): "כל מי שפסול בעדות עברה, כמבואר בחו"מ [סי' לד], פסול גם כן לדון דיני ממונות. וכן מי שאינו מאמין בדברי חז"ל פסול לעדות, ולכן גם כן פסול לבית דין של גירות".

וכ"כ באג"מ אה"ע ג, ג, בעניין מי שהתגייר אצל רפורמים ואחר כך קידש אשה ועזב אותה, שאינה צריכה ממנו גט, הואיל והוא גוי וקידושיו לא תופסים. "דהא לא היו בית דין כשרין", "והרפורמים כולן פסולין לעדות, שהרי הם כופרין בתורה מן השמים. שלכן, אף שאין עדים בעוברם כל מצות התורה, הרי השם 'רעפארם' מעיד שהן כופרים. ומפורש ברמב"ם פי"א מעדות ה"י, שאף שלא מנו אותם חכמים בכלל פסולי עדות, פשיטא שהם פסולין, שלא הוצרכו למנות אלא רשעי ישראל. אבל אלו המורדין הכופרין – פחותין הן מן העכו"ם, וכן הוא בשולחן ערוך חו"מ סימן ל"ד סעיף כ"ב". בנוסף, גם לא היתה שם קבלת מצוות, "דלא יאמרו להנכרי הרוצה להתגייר שצריך לקבל מצות שהן עצמן אין שומרים".

וכ"כ באג"מ יו"ד א, קס, לגבי גיור קונסרבטיבי, שהקונסרבטיבים פסולים לשמש כדיינים לגיור, "דהם כופרין בהרבה עיקרי הדת, ועוברין על כמה לאוין… וגם הוא כודאי שעוברין על כמה איסורין דאורייתא. ואף שלא נתקבל עדות עלייהו, הוא כאנן סהדי שכל מי ששם הבזוי 'קאנסערוואטיוו' עליו – הוא בחזקת מופקר להרבה איסורין, ולכפירה בהרבה עיקרים". וכ"כ באג"מ אה"ע ג, ד, שגיור קונסרבטיבי בטל, "דהרי מחזיקין עצמן לבית דין כשרים, והם ודאי פסולין, שרובן דרובן הם כופרין בכמה עיקרי הדת, ועוברים בכמה איסורים מדיני שבת ונדה החמורים, ועוד איסורים, שלכולי עלמא אינו גר". וזאת בנוסף לכך שלא ייתכן שהיתה אצלם 'קבלת מצוות' כפי הדין לפי דעתו.

וכ"כ בשבט הלוי י, רכז. וכ"כ בשו"ת להורות נתן (ה, סה), שהואיל "ואינם מאמינים בכל מצוות התורה כפי המסורה לנו מחז"ל, וממילא הן פסולין לעדות ולדון", "אם כן אף אם מקבל הגר בפניהם איזו מצוות – אינו מועיל כלל, כיון דהוי קבלה שלא בפני בית דין, והוי כמאן דליתא".

והרב צוויג באהל משה ב, סד, הטיל ספק בגיור של מי שהתגיירה אצל רב ליברלי (כנראה נוטה לרפורמי), כי "הרבנים מסוג זה מקילים מאד בגירות, ומקבלים כל אדם ללא חקירה ודרישה. ולכן חשודים הם גם להעיד על מעשה גירות שלא נתקיים כלל". וגם אם הוא נאמן, מסתבר שאינו יודע על מה צריך להקפיד בגיור.

והרב עובדיה יוסף (משנת יוסף יג, קונטרס אבן העוזר כה) כתב לרב ציון הלוי, רבה של פנמה: "הנני אומר בפה מלא, כי טוב יעשה כבוד תורתו לקבל על עצמו תפקיד אחראי זה לגייר הגרים כהלכה, וימנע מ'רבנים' ריפורמים לעסוק בעניינים חמורים כאלה. כי אף אם יזהרו לעשות מילה וטבילה, הא ודאי שאינם מקפידים על קבלת מצות בשלשה, ומילה וטבילה בשלשה וכו'. ומכל שכן שיש בהם שאינם מקפידים כלל על מילה וטבילה גם כן. ועל ידי שכבוד תורתו יכנס בעובי הקורה, ימנע תערובת זרע גוים בעמינו, לבלתי היות שם עירוב".

טו – החוששים מלפסול לגמרי גיורי רפורמים

הרב מרדכי אליהו חשש לגיור רפורמי בכמה תשובות. בשו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט סימן רלא, נשאל לגבי בני זוג שהתגיירו בגיור רפורמי ונישאו בנישואין רפורמיים, וכעת מבקשים להתקבל לקהילה אורתודוקסית, והשיב שיש לגיירם עם ילדיהם לחומרא בלי ברכות, וכן להשיאם לחומרא בלי ברכות. ושם, בשו"ת הרב הראשי תש"ן-תשנ"ג סימן צו, כתב לגבי בנים של כהן וגיורת רפורמית שהם גרים כשרים, ואין לנו לדון בגיור שלה. ובשו"ת מאמר מרדכי (כרך ב אבן העזר סימן טז) השיב לשאלה אודות השם שצריך לרשום בגט של גר קונסרבטיבי, אף על פי שהגיור בספק. אמנם בשו"ת הרב הראשי תשמ"ח-תשמ"ט רכד, לגבי בנות של כהן וגיורת רפורמית, כתב: "חושבני שיש לעשות 'למגדר מלתא', ולא לטפל בגרותן כלל ועיקר, שאין לך חילול השם גדול מזה".

וכ"כ הרב משה שמשון וסרמן בשו"ת שאילת משה צה, שקבלת המצוות שהגיורת קיבלה אצל ה'רע-בנים' הרפורמים נחשבת קבלת מצוות, אולם הבעיה היא שהטבילה לא היתה בפני שלושה, ולכן היא פסולה.

והרב אליעזר חיים דייטש מהונגריה, בשו"ת פרי השדה ח"ב עא, נשאל על גר שהתגייר לשם אישות אצל הניאולוגים, והסתפק אם גיורו כשר כי אולי הניאולגיים נחשבים רשעים וממילא פסולים לשמש כדיינים. כפי הנראה ספקו נבע מכך שהיו רבנים ניאולוגים ששמרו מצוות.

כפי שנלמד להלן בפרק טז, יש אומרים שבכך שהגר מתנהג כיהודי ומקיים חלק מהמצוות לאחר שמל וטבל, נחשב לו כגיור, וייתכן שגם זו היתה סיבה להסתפק אם מי שהתגייר בגיור רפורמי דינו כיהודי בלא שהדיינים יהיו כשרים.

[1] במשמעות "חוששין להם" למדנו לעיל (ז, יט), שיש מהמחמירים שלמדו מרמב"ם זה, שאם הגר לא שמר מצוות אחר הגיור – גיורו בטל או במעמד של ספק. ויש שלמדו מדבריו שגיורו בטל רק אם הגר יחזור לעבוד עבודה זרה, אבל אם רק לא יקיים מצוות – גיורו תקף. אולם כפי שלמדנו לעיל (ז, כ), לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אחר שהגר התגייר – אין גיורו מתבטל לעולם, ואפילו עבד עבודה זרה מיד אחר גיורו – אין גיורו מתבטל. ומה שכתב הרמב"ם "חוששין להם", הכוונה שאין סומכים עליהם לעניין כשרות, או שעדיף שלא להתחתן עמהם עד שיראו שהם נוהגים כהלכה. ויש שביארו שלא קבלו מהם את קרבן הגר, אבל כבר נחשבו כיהודים לעניין חובתם במצוות, וקידושיהם קידושין.

[2]. ואולי לכך רמז הבית יצחק (יו"ד ב, ק, ט), שלאחר שכתב שאין לגייר, הוסיף שאם יגיירו הדיוטות – הגיור יהיה תקף. אמנם לדעתו כל זה אם הגר יתחייב לקיים את כל המצוות. וכך למד בדעת הבית יצחק הרב מאיר אמסל (המאור כז, ב, עמ' 16 ואילך). וכן משמע מהרב יחיאל לייטר (דרכי שלום א, נ).