מסורת הגיור | פרק ח | ביטול גיור

בפרק הקודם עסקנו במחלוקת הפוסקים בהגדרת 'קבלת המצוות', כאשר המחמירים סוברים שהקבלה היא התחייבות לקיימן, והמקילים סוברים שהקבלה היא הסכמה שהמצוות חלות על המתגייר, או שמדובר בהצהרה של התחייבות לקיים את המצוות, שיש לה תוקף גם כשהגר אינו מתכוון לקיימן. בפרק זה נבאר את דעות הפוסקים בשאלה: באיזה מצב הגיור מתבטל מחמת מחשבתו של המתגייר בעת הגיור.

תחילה נביא את יסודות הסוגיה על פיהם דנו הפוסקים בדין ביטול גיור, ולאחר מכן נגדיר ונפרט את הדעות למעשה.

א – אין גיור בלא תודעה שמדובר בגיור

הכל מסכימים שאם נוכרי שחה במי מקווה להנאתו בלא שום כוונה לטבול לשם יהדות, גם אם היה שם בית דין כשר, אינו גר.[1] כמו כן, אם חשב שבטבילתו הוא נעשה בודהיסטי, אף שעשה את טקס הגיור היהודי, כולל אמירת נוסח 'קבלת מצוות' – אינו גר. כלומר, כאשר אדם עושה פעולה שמחייבת אותו בדבר, תנאי הכרחי לכך שהחיוב יחול הוא שהמתחייב יבין את משמעות פעולתו. לכן כאשר מגיירים קטן, שאין לו דעת להבין שהוא מתגייר, אמרו חכמים (כתובות יא, א) שגיורו על דעת בית הדין, כלומר תודעת בית הדין מחליפה את תודעתו של המתגייר. כיוצא בזה, בחור שנתן כסף לאשה, או אפילו בא עליה, והיו שם עדים והתקיימו כל התנאים הנדרשים לקידושין, אם לא התכוונו שבכך תתקדש לאשה – אין היא מקודשת לו (קידושין ט, ב; כתובות קי, א; שו"ת הריב"ש סי' ה). וכן אדם שעדר בסתמיות בקרקע הפקר – לא קנה אותה, למרות שאם היה מתכוון לקנותה בעידור זה – היתה נקנית לו (יבמות נב, ב).

ב – דברים שבלב אינם דברים

לצד הכלל שפעולה שיוצרת חיוב או קניין, מחייבת תודעה והכרה במשמעות החיוב או הקניין, ישנו כלל נוסף: "דברים שבלב אינם דברים" (קידושין מט, ב), כלומר אין משמעות לדברים שאדם הִרהר בליבו בשעה שעשה פעולה שחייבה אותו בדבר מה. לכן, אדם שמכר את רכושו מפני שהיה בדעתו לעלות לארץ ישראל, אך בזמן המכירה לא אמר שהמכירה תלויה בכך שיעלה לארץ, גם אם לבסוף לא עלה – המכירה שרירה וקיימת. ואין ביכולתו לבטלה בטענה שמכר את נכסיו על תנאי שיעלה לארץ, וכיוון שלא עלה לארץ – המכירה בטלה. מפני שאין משמעות לכך שחשב בעת המכירה שברצונו למכור רק כדי לעלות לארץ. וכלשון המאירי (קידושין מט, ב): "דברים שבלב אינם דברים לסתור מה שנאמר בפה".

והסברה מחייבת זאת, שכן אם נצטרך להתחשב בכוונת הלב, לעולם לא יוכלו בני אדם לעשות עסקאות והסכמים זה עם זה, כי תמיד המתחייב יוכל לטעון שבלב חשב אחרת. לפיכך אין לנו אלא מה שנאמר או נכתב.

כיוצא בזה מבואר בהלכות פסח, שאם אדם הפקיר את חמצו, גם אם כִוון בליבו שלא להפקיר, כיוון שהפקיר בפיו – החמץ הפקר, ומותר לכל אדם לקחתו (פמ"ג על מג"א או"ח תמח, ח).

ג – 'אומדנא דמוכח'

ביארו הראשונים, שלמרות הכלל 'דברים שבלב אינם דברים', במקום שבו כוונת האדם ברורה לכל, רואים את דבריו שבליבו כאילו פירשם בפיו (תוס' קידושין מט, ב, 'דברים שבלב'; רמב"ם זכיה ומתנה ו, א; ר"ן על הרי"ף קידושין כ, ב, 'אמר רבא'; נימוקי יוסף קידושין מט, ב). וכדברי הרא"ש (כתובות יא, ט): "ויש דברים שאפילו גילוי דעת אין צריך, משום דאיכא אומדנא דמוכח דאפילו לא גילה דעתו בשעת המעשה לא הוו דברים שבלב, משום דבלאו גילוי דעת – אנן סהדי דלהכי איכוין".

לדוגמה, מי שבנו הלך למדינת הים, ושמע שבנו מת שם, ובעקבות זאת כתב שטר שבו העניק את כל נכסיו במתנה לאדם אחר, אם התברר שבנו חי – המתנה בטלה, כי ברור לַכל שנתן את נכסיו לאותו אדם רק מפני שסבר שבנו מת וכבר לא יירש אותו (בבא בתרא קלב, א; שו"ע חו"מ רמו, א). וכן המקדש את אחותו ונתן לה כסף, כיוון שידוע לכל שאין אח יכול לקדש את אחותו, אנו אומדים שכוונתו במעשה זה שהכסף אינו לשם קידושין (ונחלקו האמוראים אם הוא פיקדון או מתנה, ראו קידושין מו, ב).

במקרה שיש ספק אם יש 'אומדנא דמוכח', כתב בקצות החושן (רנ, ה) שאין לחוש לאומדן זה, ואין בכוחו להחשיב את הדברים שבלב כאילו נאמרו בפירוש, שכן מהותו של 'אומדנא דמוכח' היא שהאומדן ברור לכל, ואם יש בו ספק – אין זה אומדן מוכח: "אבל באומדנא דמספקא, אף על גב דהנותן מחשבתו היה לתנאי – הוה ליה דברים שבלב, כיון דאינו בלב כל אדם" (והובאו דבריו באחיעזר ג, כו, ב).[2]

ד – המתגייר ומקבל מצוות בלא כוונה כנה

יש סוברים שהגיור תלוי בכוונה כנה לקיים את המצוות, ומי שלא התכוון לכך בכנות, אף אם עשה את הליך הגיור ואמר שהוא מקבל עליו את המצוות – אין תוקף לגיורו. ואמנם למדנו ש'דברים שבלב אינם דברים', אולם ביאר הרב יצחק שמלקיש (בית יצחק יו"ד ח"ב ק, ט) שכלל זה חל על עניינים שבין אדם לחברו, כגון קנייה ומכירה. מה שאין כן בגיור, שקבלת עול המצוות שהמתגייר מקבל עליו בפיו היא עניין שבין אדם למקום, ולכן "אם בלבו שלא יקיימם – רחמנא לִבא בעי, ולא נעשה גר". וכך ביאר (שם אות יא) את דעת הסוברים בגמרא שהכותים היו גרי אריות, ולכן אין תוקף לגיורם, כי אף שבפיהם קבלו את המצוות – בליבם לא חשבו לקיימן (לעיל ז, כא). וכך סוברים מקצת האחרונים (לעיל ז, כג).

מנגד, רבים סוברים שגם בגיור שייך הכלל 'דברים שבלב אינם דברים'. כלומר, אין אפשרות לבטל גיור על סמך מחשבות שהיו בליבו של המתגייר בעת הליך הגיור (מלבד מצב של 'אומדנא דמוכח'). וכן כתבו רבים, כמבואר לעיל ז, כד. לדעתם, הסוברים שהכותים היו גרי אריות ולא נחשבו ישראלים, לא סברו כן מטעם דברים שחשבו הכותים בליבם, אלא מפני שבמעשיהם ביטלו את דבריהם, שכן גם בעת הגיור המשיכו לקיים את אליליהם ולכבדם ולעובדם, שנאמר (מלכים ב' יז, לג): "אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים", וכפי שביאר הרד"ק, שהכהן ששלח מלך אשור ללמדם את 'משפט אלוהי הארץ', "הורה אותם שאף על פי שהם עובדים איש אלהיו – יהיה לבם לא-ל" (רד"ק מלכים ב' יז, כח). וכך כתב בנחלי אפרסמון לד, שלכן "הגירות בעצמה לא היתה גירות, כיון דלא היתה קבלה אפילו בפה על גירות גמורה". וכן כתב בדברי יציב (יו"ד קסח, ה) ש"כיון דהמעשה בשעת קבלה סותר להקבלה בפה – לא הוי קבלה כלל", והם היו כמי "שמחזיק בעבירה בשעה שבא להתגייר, וכטובל ושרץ בידו הוא, ודאי דלא מחשיב מה שמקבל סתמא עול המצוות, דמעשיו סותרים את דיבורו". כיוצא בזה כתב הרב קוק (דעת כהן קנג), ש"יש לומר שהכותים אמרו מפורש בעת קבלת הגירות שלהם, למאן דאמר גרי אריות הן, שאינם עוזבים את אלהיהם". וכן כתבו אחרונים נוספים, כמבואר לעיל ז, כד.

ויש אומרים שאף אם נקבל את ביאורו העקרוני של הבית יצחק בסוגיית הכותים, שגיורם בטַל כי היה 'אומדנא דמוכח' שבליבם לא קבלו את היהדות, לכל היותר ניתן ללמוד מכך שהכּנוּת היא מרכיב מעכב בקבלת איסור עבודה זרה. כלומר, בלא שהגר מתכוון לעזוב את דתו הקודמת – גיורו בטל. אבל אין הכוונה נדרשת גם ל'קבלת המצוות' (הרב יחזקאל בנט, המאסף טז, ב, עג; הרב אליעזר ברקוביץ' סיני עז עמ' לד; קונטרס אחרון על זכר יצחק א, כג; וראו לעיל ז, כא).

ה – הקושי המשפטי בשיטת המתחשבים בדברים שבלב

שיטת ה'בית יצחק', לפיה בלא התחייבות כנה לקיים את המצוות הגיור בטל, קשה מאוד מבחינה משפטית-הלכתית. שכן ההלכה אינה נותנת את דבריה לשיעורים, אלא מגדירה את עמדתה באופן בהיר וחד, כי רק באופן זה ניתן לקיים את המצוות. וכן לגבי גיור, יש הכרח לקבוע באופן ברור אימתי הוא תקף ואימתי לא. שכן אם הגיור תקף, אזי הגר חייב בכל מצוות התורה, וממילא אם כתב ספר תורה – הספר כשר, ואם הגיור בטל – הספר פסול. יותר חמור, אם הגיור תקף והגר קידש אשה – היא אשת איש, ואם זנתה וילדה ילד מגבר אחר – הילד ממזר. ואם הגיור אינו תקף – היא אינה אשת איש, ואם זנתה הילד כשר. ואילו לשיטת ה'בית יצחק' יוצא שכמעט בכל גיור נשאר ספק, שמא הגר לא התכוון לקיים את כל המצוות וגיורו בטל.

כדי לשלול דעה שמשאירה את הגיור בספק, ביאר הריטב"א (יבמות כד, ב) לגבי מי שהתגייר בשביל תועלת, כגון לשם אישות או לשם ממון, שסומכים על החזקה שקיבל והסכים לכל תנאֵי הגיור, וממילא הגיור תקף. ורק כאשר ברור שהמציאות הפוכה, אין לסמוך על החזקה.

לפיכך אין מנוס מלבאר את שיטת ה'בית יצחק' באופן ש'דברים שבלב' משפיעים רק כאשר הם ידועים לכל, בבחינת 'אומדנא דמוכח', היינו שהכל יודעים שהגר אינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, ולכן גיורו בטל. וכפי שכתב בעצמו (יו"ד ח"ב ק, ט): "היכא דאתגיירו וקבלו – חזקה דאגב אונסייהו גמרו וקבלו… ולפי זה גרי דידן אשר בעוונותינו הרבים מגיירים במדינת אשכנז, ויודעים שגם אחר כך לא יתנהגו כמנהג ישראל הכשרים, אך יהיו בועלי נדה ואוכלי טריפות, כמו בשאלה דידן, לפי מה שכתבתי לא הווי גר, אף שאומרת בפיה – אם ילמדו אותה לשקר – שתקבל הכל עליה, אבל בלבה שלא לקיים, צריך עיון לכאורה".

וכ"כ בשמו בשו"ת אחיעזר ג, כו: "אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו, הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות – לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב… וראיתי כעת בספר בית יצחק חיו"ד ח"ב שכן כתב, דכיון דאיכא אומדנא דמוכח ולא שייך בזה 'דברים שבלב אינם דברים' – לא הוי קבלת גירות". וכ"כ דבר אברהם ג, כח; הרב יששכר קאהן (תל תלפיות ט). וכ"כ באגרות משה (יו"ד א, קס), שכאשר יש 'אנן סהדי', אין אומרים שדברים שבלב אינם דברים.

ו – דעות הפוסקים למעשה בעניין ביטול גיור

למעשה, שאלת ביטול הגיור תלויה בשתי שאלות: א) מהי 'קבלת המצוות'? האם התחייבות לקיים את כל המצוות כדרך הדתיים, או הסכמה לכך שמעתה המצוות יחולו על המתגייר כמו על כל ישראל, בלא התחייבות אישית לקיימן. ב) במידה ו'קבלת המצוות' היא התחייבות לקיים את כולן או מקצתן, האם די בהצהרת התחייבות פורמלית, או שצריך שההצהרה תלוּוֶה בהסכמת הלב לקיים את המצוות.

ככלל, ישנן שלוש דעות בנושא ביטול גיור, נזכירן בקיצור ואחר כך נפרטן:

לדעה המחמירה: אם לא היתה התחייבות כנה לקיום אורח חיים דתי – הגיור בטל.

לדעה האמצעית: הגיור תלוי בכוונה כנה לקבלת הזהות היהודית, אך לא בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי או מסורתי. לשיטה זו הגיור בטל רק אם המתגייר התכוון להמשיך לנהוג כגוי, אבל אם התכוון לשמור מצוות אחדות, באופן שניכר שהוא נוהג כיהודי – גיורו תקף. ויש מבעלי דעה זו שסוברים שאף אם לא התכוון לקיים מקצת מצוות, בכך שקיבל עליו להיות יהודי, לעזוב את דתו הקודמת ולהפסיק לעבוד עבודה זרה – גיורו תקף.

לדעה המקילה: הגיור אינו תלוי בכוונת הלב לקיים מצוות, אלא בקיום ההליך הפורמלי של הגיור כהלכתו. וכל זמן שהליך הגיור התקיים כהלכתו, ובכלל זה הגר הצהיר בפני בית הדין שהוא מקבל עליו את כל המצוות – הגיור תקף. וגם אם בעת הצהרתו התכוון להמשיך לנהוג כגוי ולעבוד עבודה זרה, כיוון שהצהיר בפני בית הדין שהוא מקבל עליו את המצוות – הצהרתו מחייבת וגיורו תקף.

ז – דעת המחמירים – הגיור תלוי בהתחייבות כנה לקיום אורח חיים דתי

לדעת המחמירים התחייבות כנה לקיום אורח חיים דתי היא תנאי לגיור, ואם לא היתה כוונה כנה לקיום אורח חיים דתי – הגיור בטל. כך היא דעת הרב יצחק שמלקיש (בית יצחק יו"ד ח"ב ק).

כדבריו כתבו הרב שלום קוטנא בקונטרסו 'וכתורה יעשה' עמ' כג; הרב יעקב סגל ליבוביץ' (ויען אברהם יו"ד נ); הרב זאב לייטר (ציון לנפש חיה קלה); אגרות משה (יו"ד א, קס; יו"ד ג, קח; אה"ע ב, ד, ועוד); הרב יעקב ברייש (חלקת יעקב יו"ד קנ); הרב יצחק יעקב וייס (מנחת יצחק ו, קז); הרב יוסף שלום אלישיב (קובץ תשובות א, נט; הערות על בכורות ל, ב); ולכך נטו הרב עמרם בלום (שו"ת בית שערים יו"ד שסא) והרב מאיר אריק (שו"ת אמרי יושר א, קעו). וכן כתבו פוסקים נוספים, כמבואר בשיטה א' בפרק סיכום הפסיקה (לקמן י, ז-ט).[3]

ח – גם המחמירים התקשו לבטל גיורים בפועל

למרות שדעתם העקרונית של המחמירים שבלא התחייבות כנה לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל, בפועל התקשו לבטל גיור על סמך עמדה זו.

גם הרב שמלקיש שכתב בתחילה שהגיור תלוי בהתחייבות לקיום כל המצוות בלא יוצאת מהכלל (בית יצחק יו"ד ח"ב ק, י), לאחר מכן חזר וכתב שהגיור תלוי בקבלת עיקרי היהדות, ולא בקיום אורח חיים דתי מלא (שם סוף אות יא). וז"ל: "ומדברי הריטב"א הנ"ל, שכתב בטעמא דגירי אריות משום שלא קיבלו בלב, וכ"כ התוס', מוכח דעל כל פנים עיקר יסודי הדת, ושלא לעבוד עבודה זרה ושלא לחלל שבת – ודאי בעי קבלה בלב, דזולת זה לא הוי גר כלל. ולא אמרינן בזה 'דברים שבלב אינם דברים', דבודאי גם הכותים אמרו בפיהם שמקבלין עול מצות, ומכל מקום לא מהני הגיור". וכן בסיכום דבריו (בסוף אות יג), הזכיר את התנאי הבסיסי, שלדעתו עליו כולם חייבים להסכים, שהגיור בטל אם לא ישמרו שבת, שכן היא "עיקר גדול, דהמחלל שבת כעובד עבודה זרה". הרי שלמרות שהבית יצחק נטה לומר שכל שלא התחייב לקיים אפילו מצווה אחת, גיורו בטל, כיוון שידע שאפשר לדחות את ראייתו מדין 'גר תושב' (כפי שאכן דחו באחיעזר ח"ג כו, ה; שאילת יצחק תניינא קיז, ועוד), חזר והוכיח מדין ביטול גיור הכותים, שהגיור תלוי בהתחייבות לקיים את המצוות העיקריות, שאף אותן לא הסכימו הכותים לקבל. לכן למעשה, רק מי שהתכוון לחלל שבת או לעבוד עבודה זרה, גיורו בטל (וכאמור לעיל בסעיף ה', נראה שגם זאת רק בתנאי שהיה 'אומדנא דמוכח' שכך חשב).

גם בשו"ת בית שערים יו"ד שסא, לא הכריע שהגיור בטל, אלא כתב שהוא "חוכך בזה", ואולי "אין כאן גירות כלל". גם חתנו הרב גרשון שטרן, בתל תלפיות ט (עמ' 302), כתב שעמדת הרב בלום ש"אפשר דלא הוי גירות כלל". כלומר יש ספק.

גם הרב מאיר אריק בשו"ת אמרי יושר א, קעו, נטה לדעת הגהות מרדכי שהגיור תלוי ביישור דרכיו של הגר לאחר הגיור, אולם בפועל הסתייג מכך, משום שמוכח מהרמב"ם שבדיעבד הגיור חל. ולמעשה סיכם שמדובר בספק.

וכן הרב פיינשטיין, אף שלדעתו גיורים שנעשו ללא התחייבות כנה לקיום אורח חיים דתי בטלים, בפועל ביטל רק גיורים קונסרבטיביים, שבהם הגיור לא נעשה כהלכה, או כאשר צירף ספק נוסף של פגם בהליך הגיור (אג"מ אה"ע ג, ד; ד, עח). כמו כן, הרב פיינשטיין העלה שתי סברות שעל פיהן אפשר להכשיר גיורים של גרים שאינם מקיימים מצוות: א) כיוון שמבין המתגיירים ישנם בודדים שכן מקיימים מצוות, שוב אין 'אומדנא דמוכח' שהגר שעומד לפנינו בעת הגיור אינו מתכוון לקיים מצוות, וממילא גם גרים שהודו לאחר הגיור שהתכוונו שלא לקיים מצוות, הרי שכוונתם נחשבת כ'דברים שבלב' שאין להם תוקף. ב) כיוון שהמתגיירים חיים בסביבה שבה לא שומרים מצוות, וגם בני זוגם היהודים אינם שומרים מצוות, הם סבורים שקיום המצוות הוא הידור ולא חובה, וממילא דינם כמי שהתגייר לבין הגויים ולא ידע איסור שבת או עבודה זרה, שגיורו תקף (אג"מ יו"ד א, קס).

וכן הרב יצחק יעקב וייס מהונגריה, אנגליה וישראל, אף שהאריך בשו"ת מנחת יצחק (א, קכא-קכב), לבאר שלגבי גיור דברים שבלב נחשבים דברים, חשש לבטל אפילו גיור שלא היה בפני בית דין, והיה ידוע שהמתגיירת "מעולם לא התנהגה כדת משה וישראל, ואנו יודעים שמתחלה רק בעלילה באה, כדי לקרות עליה שם גרות, אבל לא קבלה עליה עול מצות באמת". וכתב: "לא מפני שאנו מדמין, נעשה מעשה להקל חס ושלום באיסור אשת איש, דיש לחוש הרבה לחומרא".

ויש מהמחמירים שהגדירו את הדבר כספק שקול, ש"חוששין בו לחומרא לשני הצדדים" (אור לציון ח"א יו"ד יב. וכיוצא בזה כתב הרב נחום ויידנפלד בשו"ת חזון נחום ח"א צ, ה). ואחרי שהביא ביאורים שונים, הוסיף הרב בן ציון אבא שאול, ש"מידי ספק לא יצאנו, ולכל הפחות הוו ספק גרים".

ט – דעה אמצעית – הגיור בטל רק כשהתכוון להישאר בזהותו הקודמת ולנהוג כגוי

יש סוברים שרק כאשר הגר התכוון להישאר בזהותו הנוכרית, ולא לשנות כלל את אורחות חייו – גיורו בטל. אבל אם התכוון לקבל עליו את הזהות היהודית, ולתת לכך ביטוי בשמירת מצוות אחדות המיוחדות לישראל, ולעזוב את דתו הקודמת – הגיור תקף. כלומר דעה זו אמנם סוברת שהגיור מותנה בכוונה כנה לקבלת היהדות, אך אינה סוברת שהוא מותנה בהתחייבות לקיום אורח חיים דתי או מסורתי.

כך דעת הרב עוזיאל, כמבואר במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד סו, שתנאי יסוד של הגיור הוא שתהיה לגר כוונה כנה לקבלת היהדות, ואילו "הגרות הפורמאלית, שאין בה אלא שנוי השם גרידא – אינה רצויה, ואינה קיימת לעשות את המתגייר לאיש מישראל לשום דבר. כי תורת ישראל היא תורת הלב והמחשבה והמעשה, ולא תורה צירימוניאלית (טקסית) שאין בה לבביות ומחשבה" (אמנם בפועל, גם הרב עוזיאל כתב שאם גרים כאלו קידשו נשים מישראל – "צריכים שאלת חכם להתרתם").

וכן דעת הרב מנחם מנדל פנט מהונגריה, שרק אם הגר התכוון להישאר בזהותו הנוכרית ודתו הקודמת, מבלי לקיים שום מצווה – גיורו בטל. בשו"ת אבני צדק אה"ע כז, ביאר הרב פנט שהגיור תלוי בשמירת מצוות גם בצנעה, "דאם בצנעה עובר על התורה – לאו גר הוא כלל". אלא שאם הוא גר רגיל, אין חושדים שלא התחייב בכנות לשמור מצוות, ולכן אמרו חכמים שאם לאחר שטבל חזר לסורו, הרי הוא כיהודי מומר וקידושיו קידושין. אבל אם התגייר שלא לשם שמיים, כגון לשם אישות, יש לחשוש שלא התכוון לקיים מצוות, ולכן כתב הרמב"ם שחוששים לו, ומקבלים אותו כגר גמור רק "אם באמת ידענו שגם בצנעה מחזיק בדת ישראל, אבל אם בצנעה אינו מתנהג בדת משה וישראל, אף שנתגייר – כגוי הוא". אמנם מדבריו במקום אחר מתבאר שבפועל, כדי שהגיור יהיה תקף, די שהגר ישמור מקצת מהמצוות כדי שיהיה ברור שעזב את זהותו הנוכרית. כן מבואר באבני צדק אה"ע פ, שם כתב לגבי גיורת שחזרה לסורה, שגיורה תקף למרות ש"נודע שגם בגירותה לא היתה מתנהגת כדת משה וישראל, וגם תחילת גירותה היה מחמת דבר", כי רק כאשר הגר "לא הוחזק בדת יהדות, כגון שלא נשתקע שם עבודה זרה מפיהם – לא הוי גר כלל", אבל כאן "כבר נתגיירה זה כמה שנים", לכן "אף שאומרים שלא התנהגה בדת ישראל ועברה איסורים – אף על פי כן בחזקת גיורת היא על כל פנים, דהא מכל מקום לא ראינו עובדת עבודה זרה, כנ"ל". וכן מתבאר מתשובתו באה"ע לח.

וכך דעת הרב יחזקאל בנט מהונגריה (המאסף טז, ב, עג), ולדעתו דין עבודה זרה שונה משאר כל המצוות, שאם הגר לא הפסיק לעבוד עבודה זרה – הרי שלא עזב את דתו הקודמת, וגיורו בטל.

וכן דעת הרב אונטרמן מליטא, אנגליה וישראל (תושבע"פ יג עמ' יג-כ), שביאר שדברי הרמב"ם 'חוששין לו' הם רק לגבי איסור עבודה זרה, שחוששים שיחזור לדת הקודמת וכי בליבו לא עזב את זהותו הנוכרית, אבל לגבי שאר המצוות לא חוששים, שאם לא כן, יש לחשוש שיהדותם ויהדות בניהם של כל המתגיירים לשם אישות תתבטל למפרע, "וזה דבר תמוה שלא שמענוהו מעולם". לכן כתב להלכה, לגבי גר שהתגייר כאשר היה ברור שיעבור עבירות חמורות באופן קבוע, ש"בדיעבד אם כבר נתגייר – אי אפשר לדחותו, וידועה הגמ' בשבת סח, ב, בגר שנתגייר בין העכו"ם".

וכך עולה מפוסקים נוספים שכתבו שהגיור בטל כאשר המתגייר לא רוצה בדת היהודית, וליבו בל עמו בגיור, ומשמע שאם בעת הגיור הוא רוצה להיות יהודי ולשמור קצת מצוות שמבטאות זהות יהודית – הגיור אינו בטל.

כ"כ הרב שלמה הכהן צַבַּאן ממרוקו, שהלך בשיטת הרב פנט, וכתב בשו"ת 'לך שלמה' אה"ע כט: "אם עיני הבית דין רואים שאינה רוצה בדת היהדות ולבה בל עמה, ואינה משמרת מצות הנוהגות בה, ורק גירות מלומדה, וכנדון שהביא לנו הרב המשמ"ח יחש"ל בשם 'המאסף', שאינה רוצה בדת היהדות, ורק פייסוה כדי להתגייר ולבה בל עמה – הא ודאי דאין בגירותה ממש, ואסור בנישואין שלה לאיש הישראלי".

וכ"כ הרב יעקב טולידאנו ממרוקו (שו"ת רבי ברוך יו"ד יד), ש"אנן סהדי שאין כוונתם לקבל עליהן עול מצות, לא קלות ולא חמורות, ואין עושין רק שינוי השם. והראיה, שנשארים ככוחם אז כוחם עתה, וכמעשיהם של חול כך מעשיהן של שבת, ומעולם לא קיימו מצות טבילת מצוה, ואוכלין נבילות וטרפות אם יזדמנו להן… וזו אינה גירות כלל ועיקר, רק שינוי השם ערלית בשם יהודית". וכך עולה מדבריו של הרב דוד סקאלי (קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יז).

וכן דעת הרב עובדיה הדאיה (ישכיל עבדי ח"ד יו"ד כא), לגבי יהודי שנשא נוכרית והוליד ממנה בת, והרב הדאיה גייר את הבת כשהיתה בת שתים עשרה, "אך עודנה מחזקת בדת הנכרים". וכתב שגיור הבת בטל, "כי מעולם לא התנהגה בדת הישראלים, ובכן ודאי דגירות זו לא מיקריא גירות, והוי כאילו בשעת הגירות אומר, בפירושא איתמר, כי אינו מתגייר רק בשם בעלמא, כי בודאי דלא מהניא גירותו כלל אפילו בדיעבד".

י – הקושי לבטל גיור בפועל

יתרה מזו, אף שלדעה המחמירה והאמצעית הגדרנו אימתי הגיור בטל, בפועל קשה מאוד לבטל גיור. וזאת משום שקשה לדעת מה בליבו של המתגייר בעת הגיור, וכמעט תמיד יש ספק שמא ברגע הטבילה זכה להתעלות והתכוון להתחזק ולקיים אורח חיים דתי, ואזי גיורו תקף. כלומר, כיוון שהרגע הקובע לגיור הוא רגע הטבילה, כמבואר ביבמות (מז, ב): "טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו", גם גר שכל חבריו מעריכים שלא ישמור מצוות אחר גיורו, עדיין אין 'אומדנא דמוכח' שלא קיבל מצוות, שכן אולי בעת הטבילה, שהיא בדרך כלל שעה מרגשת במיוחד, חשב בליבו להתחזק ולקיים אורח חיים דתי, ובכך הגיור חל. ואזי גם אם מיד לאחר הטבילה חזר בו – גיורו נשאר בתוקף. וכמו שלמדנו לגבי קידושין, שהמקדש את האשה "על מנת שאני צדיק, אפילו רשע גמור – צריכה גט, שמא הרהר תשובה" (קידושין מט, ב).

וכך ביאר בהרחבה הרב שלמה דיכובסקי (תחומין כט), שכל עוד "אין ידיעה עובדתית מוחלטת שלא היתה קבלת מצוות שלמה בלב בשעת מעשה הגירות, הדרינן לספק אומדנא דלא מתחשבים בה". וכך עולה מדברי הרב עובדיה יוסף (להלן כח, כו), וכן מדברי הרב שלמה גורן (להלן כח, כה).

וכ"כ הרב צבי מגנצא מארה"ב (אור המזרח לח, עמ' 258), ועל סמך סברה זו אף היקל לקבל גרים כאלה לכתחילה, כדי להציל מהתבוללות. שכן לפי סברה זו, כל הגיורים תקפים, וכיוון שהגר הצהיר שהוא מתחייב לקיים מצוות, ויש ספק שמא ברגע הטבילה התעלה וחשב בליבו לקיים את כל המצוות – גיורו תקף.

אמנם ל'בית יצחק', כאשר ישנו 'אומדנא דמוכח' לפי דעת מכריו שלא התכוון לקיים אורח חיים דתי, כיוון שהגיור הוא עניין שבין אדם למקום – הגיור בטל. וכאשר למרות שיש 'אומדנא דמוכח' שלא התכוון לקיים אורח חיים דתי, מתעורר ספק שמא בעת הטבילה חשב לקיים אורח חיים דתי, כיוון שככלל יש 'אומדנא דמוכח' שלא התכוון לקיים אורח חיים דתי – גיורו בספק.[4]

יא – דעת המקילים – הגיור אינו תלוי בכוונת המתגייר

יש סוברים שהגיור אינו תלוי בהתחייבות כנה לקיים מצוות, ואף לא בכוונתו הכנה של הגר לעזוב את זהותו הנוכרית. אלא כל שהגר הסכים לעשות את כל הנדרש על ידי בית דין כדי להתגייר, למרות שידוע לכל שאינו מתכוון לקיים שום מצווה – גיורו תקף. לשיטתם, הנדרש הוא הצהרה על 'קבלת מצוות' וטבילה, ולגברים גם ברית מילה. ורק אם יש בעיה בהליך הגיור, כגון שלא היתה מילה או טבילה, או שלא בוצעה 'קבלת מצוות' – הגיור בטל.

כעין זה מצינו במהגר ממדינה למדינה שחותם על מסמכים שונים שבאמצעותם הוא מאשר את אזרחותו במדינה החדשה, ובכך חלים עליו כל חוקיה של המדינה בין אם הוא רוצה בהם ובין אם לא, בין אם בכוונתו לקיימם ובין אם לא. כיוצא בזה המתגייר ומצטרף לדת היהודית, מצהיר כי הוא מסכים לחוקיה, ובכך הם חלים עליו גם אם לא רצה בהם או לא התכוון לקיימם כלל ועיקר.

יש היגיון בדעה זו, כי פעמים רבות קשה לאדם להגדיר את מה שבליבו. שכן מצד אחד הוא רוצה להיות יהודי, ומצד שני חושש; מצד אחד הוא מאמין בה' אלוהי ישראל ואוהב את היהודים, ומאידך חושש שאולי הוא פוגע בהוריו, ואולי גם דתו הקודמת אמיתית, ושמא אליליו הקודמים יכעסו עליו ויפגעו בו. וייתכן שכבר גמר בדעתו באופן מוחלט להתגייר ולקיים את כל המצוות, ובדיוק ברגע הטבילה תיכנס בדעתו מחשבה זרה, וליבו ינקפנו, אבל לא יהיה לו נעים לחזור בו, וטבילתו תלוּוה בהרהורים שונים שיטרדו את דעתו. לפיכך אין לנו אלא מה שאמר ועשה בפני בית הדין.

כך כתב הרב יהודה לייב קאגאן מליטא וארה"ב (הליכות יהודה ב, יתרו ב): "לא מצינו דדברים שבלב על פי אומדנא מהני לבטל מעשה. רק היכא שהאדם עשה את הדבר מצד עצמו ורצונו, ויש לנו אומדנא שהוא עשה את המעשה על תנאי כך וכך, אז אמרינן דאף על פי שלא התנה בפירוש את התנאי – ובכל זאת מועיל, כמו שאם היה מתנה בפירוש מחמת האומדנא… אבל היכא שהוא מוכרח על הדבר על ידי האונס, והוא עושה את הדבר על דעת אחרים, דהיינו על דעת האנס או על דעת האשה הדורשת ממנו להתגייר", אם כן "מה שייך איפוא לומר כאן דאמדינן דעתו, ודבריו שבלבו יבטלו את המעשה? הלא הוא לאו הבעלים בדבר זה… הלא אמרינן בהדיא בשבועות ל"ט, דכשהשביע משה רבינו את ישראל, השביע גם 'לגרים העתידין להתגייר', מדכתיב: 'ואת אשר איננו פה'. ואם כן, האיך מהני מחשבת לבו של הבא להתגייר, אפילו באומדנא דמוכח, לבטל את מעשה הגירות? הלא הוא עושה על דעת אחרים".

וכן האריך בשאלה זו הרב רפאל בלזם מגליציה וחיפה (נחלי אפרסמון לד), "בדבר אחד שנתגייר, ובא ואמר שכל גירותו לא כלום כיון דלא קיבל בלבו הגירות ולא קיבל עליו שום מצוה, ובדעתו היה להיות נכרי כבתחילה, ומה שאמר להיות גר – פיטומי מילי בעלמא, וחזר לסורו ועובד עכו"ם". אולם "בינתיים קידש אישה", והשאלה "אי חשיב גר לענין הקידושין או לא". והכריע שמכיוון שעשה את מעשה הגירות – הוא גר, ודברים שבלב אינם דברים: "וכיון דעשה מעשה גירות – לא מהני מחשבה לבטל את המעשה… כמו שכתוב ביבמות דף מ"ז: טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו, ומשמע אז מתחיל הישראליות שלו… ונראה לפי עניות דעתי גרים כאלו צריכים מהם גט אם קידש".

וכן כתב מרן הרב קוק בדעת כהן קנג, לגבי הגר הרמאי ממצרים (לקמן כד, ה-ח) שהואיל וקִיים את מעשה הגיור – אי אפשר לבטל את גיורו. שכן "כל זמן שהיתה הקבלה בפה כראוי, יש לומר שאין לנו עניין עם דברים שבלב, שאינם דברים כלל. ואפילו אם יבא אליהו, ויגיד לנו שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו – אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב". והוסיף שגם על עם ישראל שהתגייר במעמד הר סיני, "קרא כתיב: 'ויפתוהו בפיהם' וגו', ואמרו במדרשים שהיה ליבם פונה לעבודה זרה, ופסל מיכה היה עמם" (וראו גם בדבריו בדעת כהן קנד, שהעלה כסברת הבית יצחק, ואף על פי כן כתב כאן בסימן קנג שיש להיזהר מאוד מלהתיר אשת איש על ידי פסילת הגיור).

וכ"כ הרב משה ניימן מהונגריה-סלובקיה, בשו"ת הלכה למשה א, ש, שנשאל על "גרים שמתיהדים רק לפנים, מפני מראית עין, בשביל נישואין משום אהבה או תועלת ממון, והן עוברים על כל המצות בפרהסיא", וסברת השואל היתה שהם נחשבים כגויים, ואין לחוש לקידושיהם אפילו להקל. אולם הרב ניימן השיב: "מסברא דנפשאי הוי אמינא שאי אפשר לדונם כעכו"ם להקל, שהרי ודאי פשיטא שאם גר כזה, על ידי איזה סיבה נהפך מחשבתו, והסכים בדעתו לקבל עליו עול מצות ולהחזיק בדת משה וישראל – מיד הוא גר צדק, ואין צריך לחדש ענין גירות עוד הפעם להטיף ממנו דם ברית ולהטבילו. ואם כן, מי יודע עתידות ומי יודע מחשבות? והא קיימא לן במקדש 'על מנת שאני צדיק' – אפילו הוא רשע גמור חוששין לקידושין, שמא יהרהר תשובה בלבו".

וכן עולה מדברי הרב אברהם אהרון פרייס מפולין וקנדה (משנת אברהם ל"ת קטז, עמ' רעד): "מה שמטרידני באלו הגרים שהזכרתי למעלה, שהבית דין המגייר אותם יודע בבירור שמעולם אלו הנשים לא יקיימו את המצות, אפילו את הכי חמורות, ולכל היותר יזהרו בשבע מצות כ'גר תושב'. אם כן, אין כאן קבלת המצות כלל, אפילו ישיבו בפה מלא שיקיימו את כל המצות – אין זה שווה כלום. אם כן, איך מקבלים גרים כאלו לכתחילה, בזמן שהבית דין יודע מראש שאין בדעתם של אלו הבאים להתגייר לקיים את מצות התורה, אלא כוונתם או לשם אישות או לשם התיישבות בארץ ישראל?". וביאר "דאמרינן דהדברים אשר בלבו בשעת קבלת המצות והגירות – אין בהם ממש כלל, אלא כיון ששמענו ממנו בשעת הגיור שהוא מקבל המצות – הרי הוא נעשה יהודי לכל דבר".

וכן כתב כמה דורות לפני כן, הרב רפאל בירדוגו ממרוקו בשו"ת משפטים ישרים (א, קיא), שכל שנעשה מעשה הגיור כהלכתו – הרי הוא גר: "שאף שלבו עדיין לסורו, כיון שעשה מעשה שבו מתגיירין – הוכשר, כי המחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה, ודברים שבלב אינן דברים".

וכ"כ הרב רפאל אהרן בן שמעון בספרו נהר מצרים (הלכות גרים ה): "וזאת אנחנו עושים בנדון כזה, שאנחנו מתנים ומבארים להאשה המתגיירת שאפילו אם הבעל אשר עמה לא יחפוץ לישא אותה אחרי זאת, ויעזבנה לנפשה – היא מקבלת הדת מרצונה, ואין סיבת גירותה תלוי בסיבת נישואיה עמו, והיא אומרת כן. ואף על פי שאנחנו יודעים דברים שבלב – אין אנחנו מדקדקים הרבה, ועת לעשות לה' הפרו תורתך כתיב". וכן עולה מפוסקים נוספים, שהולכים אחר מה שבפיו ולא מתחשבים עם דברים שבליבו.

[1] ביבמות מה, ב, מסופר שרב יוסף סבר שיש להכשיר גיורת על סמך הטענה: 'מי לא טבלה לנדתה', כלומר מכיוון שידוע שטבלה לנידתה – טבילה זו עולה גם לגיור. אולם ביארו הראשונים, שטבילה לנידתה יכולה לעלות גם לגיור משום שזו טבילה של מצווה במסגרת הדת היהודית, וכפי שביאר רש"י (שם 'מי'): "אותה טבילה עולה לה לטבילת גירות, דדת יהודית היא". כלומר תודעת טבילה עבור מצווה יכולה להיחשב כתודעת טבילה עבור גיור. וכ"כ נימוקי יוסף בשם הירושלמי (קידושין ג, יב): "כיון שזו וזו לשום קדושת ישראל – עלתה לו". ובמאירי: "מכיון שראינוהו טובל לשם מצוה – בודאי כל שכן שדעתו לטבילה של כלל, דהיינו טבילת גרות". וכ"כ רי"ד, תוס' ישנים וריטב"א.

יסוד זה, שטבילה לנידתה עולה גם לגירות, מבואר בעוד ראשונים רבים, שהקשו: כיצד טבילת נידה מועילה לשם גיור? הרי אינה בפני שלושה (תוס', רמב"ן רשב"א רא"ש, וכן כתב הרא"ש בדעת הרי"ף). וביארו שאכן הגיור היה בפני שלושה, אבל הטבילה בפני שלושה אינה מעכבת, או שכיון שידוע לכל שטבלה, נחשב שטבלה בפני שלושה, ולכן טבילתה זו יכולה לעלות גם לשם גירות, וכן פסק בשו"ע (רסח, ג). והרמב"ם (איסו"ב יג, ט, מגיד משנה שם) ביאר שהטבילה לשם טהרת נידה לא עלתה לה לשם גיור, אלא שזו עדות שהיא שומרת מצוות, וממילא מאמינים לה שהתגיירה כהלכה.

[2] נחלקו הראשונים והאחרונים בכל התורה, האם בכוחו של 'אומדנא דמוכח' לסתור את הדיבור המפורש של האדם: יש סוברים שבכוח 'אומדנא דמוכח' להחשיב את הדברים שבלב גם נגד דיבור מפורש של האדם (שו"ת הרשב"א א, אלף רמ; חכם צבי סי' א; זכר יצחק א, סח). ויש סוברים ש'אומדנא דמוכח' מועיל רק כנגד המשתמע מסתימת דבריו של האדם, אבל לא נגד דבריו המפורשים (ריטב"א קידושין נ, א; תוס' רא"ש קידושין נ, א, ד"ה 'אמאי' בתירוצם השני; מרדכי כתובות רנד; והגהות אשרי כתובות יא, ט, בשם הרא"ם). וראו עוד באבני נזר אה"ע קלג; שפג; פרי יצחק ב, נב; ספר המקנה לר' אליעזר זוסמאן כרך ג סימן נב כלל ג; שדי חמד מערכת הד' פאת השדה כלל יט.

[3] יש מחמירים יותר, וסוברים שאם הנוכרי מתגייר על מנת להתחתן עם בת זוגו היהודייה, כיוון שמתכוון לעבור על איסור 'נטען' – גיורו בטל כדין 'חוץ מדבר אחד' (הרב צבי הירש מייזליש, בנין צבי ב, לז; לקמן כא, מח). ובשו"ת בית שערים יו"ד שסא, הסתפק בדבר. אולם קשה מאוד לקבל טענה זו, שכן במשנה (יבמות כד, ב) מבואר שהגיור תקף, ולכן אם כנס – לא יוציא. וההסבר הוא מפני שהגיור בטל רק כאשר המתגייר מתכוון לעבור על איסור גמור ותמידי, ואילו האיסור לכונסה אינו איסור גמור, שכן הוא איסור חד פעמי ורק מלכתחילה. יתרה מזו, כיוון שרבים הורו לגיירה כדי להצילם מאיסור, וכתשובת הרמב"ם בשו"ת פאר הדור, הרי שאין גיורה נחשב על מנת לעבור על איסור.

[4] כעין זה כתב באג"מ (יו"ד א, קס): "לדידי לא מסתבר שבשביל איזו יחידות לסלק ה'אנן סהדי' ולהחשיב לדברים שבלב". עוד ביאר שיש להתחשב במעשי הגר מיד אחר הגיור כדי להוכיח על כוונתו בשעת הגיור (אג"מ אה"ע ג, ד; וכן באור לציון א, יו"ד יב). ראו עוד לעיל ז, יח-כ, בדיון בדעת הגהות מרדכי ובדעת הרמב"ם, בשאלה האם מעשים של הגר אחר הגיור עשויים לערער את תוקף גיורו.