א – הקדמה

עד הקמת המדינה כמעט שלא היו בארץ מקרים של נישואי תערובת, ובכל אופן לא מצאנו תשובות שעוסקות בכך. לפני קום המדינה, ארץ ישראל היתה הענייה שבארצות, בדרך כלל מי שעלה אליה ירד ברמת חייו. בין אם הגיע אליה מארצות ערב ובין אם הגיע מאירופה. לכן מי שעלו לארץ, עשו זאת מטעמים דתיים או לאומיים או שניהם, ובאופן טבעי התקשרו עם בני עמם ולא נכשלו בנישואי תערובת. לאחר השואה, ועוד יותר לאחר הקמת המדינה, הפכה ארץ ישראל למקום המקלט של פליטי השואה, ומהם היו זוגות מעורבים. וכיוון שמדרך הטבע המתקשרים לבני ובנות זוג נוכריים אינם שומרים מצוות, התעוררה השאלה: האם אפשר לגייר את בנות ובני הזוג הנוכריים. כמו כן, בעשור השני לקיומה של המדינה התפתחה תופעה של מתנדבים ומתנדבות נוכריים שבאו להתנדב בקיבוצים, תופעה שהתעצמה בעקבות מלחמת ששת הימים. חלקם יצרו קשרים עם בני זוג יהודים וביקשו להתגייר, להתחתן ולקבוע את ביתם בארץ. בהמשך החל טפטוף של עלייה מברית המועצות, שמעת לעת גבר ונפסק. גם מקרב עלייה זו היו זוגות מעורבים. מקרב העולים מארצות ערב כמעט לא היו זוגות מעורבים, שכן העולים לארץ היו דתיים או מסורתיים, והזוגות המעורבים מצפון אפריקה, בדרך כלל היגרו לצרפת. ככל שעברו השנים, וגברו העליות מבריה"מ, כך הגיעו לארץ יותר זוגות מעורבים, ובהמשך עלו גם ילדים של זוגות מעורבים, ושאלת הגיור הלכה והתעצמה. בפרק זה, כמו בכל הספר, אנו עוסקים בפסיקות ותשובות של רבנים שעיקר דבריהם נכתבו עד שנת תש"ל. יש לציין שתשובות רבות בפרק זה ניתנו במענה לשאלות שהגיעו אל רבני ארץ ישראל מחו"ל.

ב – הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל – תרמ-תשיג

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (תר"מ-תשי"ג, 1880-1953), מגדולי הרבנים בדורות האחרונים. נולד בירושלים לרב יוסף רפאל, שהיה נשיא בית הדין הרבני של הקהילה הספרדית בעיר. למד בישיבת 'תפארת ירושלים', ומאוחר יותר גם לימד שם. נישא בגיל שלוש עשרה. רבו העיקרי היה הרב אלישר (ראו לעיל כד, י). בגיל 31, בשנת תרע"א (1911) התמנה ל'חכם באשי' ביפו והסביבה, לצד מרן הרב קוק שהיה רבן האשכנזי של יפו והמושבות, והיה מבוגר ממנו בחמש עשרה שנה. בתרע"ט (1919) התמנה לנשיא תנועת 'המזרחי'. בתרפ"א (1921) מונה לרבה של קהילת סלוניקי, שמנתה כששים אלף יהודים, במקומו של הרב יעקב מאיר שמונה להיות הראשון לציון. בתרפ"ג (1923) חזר לארץ והתמנה לרב הספרדי הראשי של תל אביב-יפו, למשך 16 שנה. בתרצ"ז (1936) בעצת הרב יעקב מאיר, מונה לממלא מקומו, ובתרצ"ט (1939), לאחר פטירת הרב מאיר, התמנה לראשל"צ, וכיהן בתפקיד הרב הראשי במקביל לרב הרצוג.

בהיותו תלמיד חכם גדול, ממשיך מורשת רבני ספרד, מכיר את הוויות העולם ונושא בעול הציבור, תשובותיו ועמדותיו הן מהחשובות ביותר בדורות האחרונים.

לגייר בנות זוג נוכריות כדי למנוע התבוללות

כפי שכבר למדנו בפרק כד, מסורת הרבנים יוצאי קהילות ספרד שבארץ וסביבותיה היתה לגייר בנות זוג נוכריות כדי להציל את היהודים מהתבוללות, וזאת בלא לדרוש קיום אורח חיים דתי, וכך גם פסק הרב עוזיאל. אולם בימיו כבר עלתה הטענה שאין לגייר מי שלא מתכוון לקיים אורח חיים דתי, וכראש הרבנים נדרש הרב עוזיאל להשיב על כך. זו אחת הסיבות שתשובותיו הן מהחשובות ביותר בנושא זה.

בשו"ת משפטי עוזיאל ח"א יו"ד יד, מובאת תשובה שכתב בהיותו רב בסלוניקי. יהודי נשא נוכרית "ושהה עמה כמה שנים וילדה לו בנים, ועתה באה האשה להתגייר ולהנשא בחופה וקדושין כדת משה וישראל". השאלה: "אם רשאים בית דין להזקק לה לגירה, כיון שהדעת נוטה לומר שאשה זו אינה מתגירת לשם גירות אלא כדי להנשא לו כדת משה וישראל". והשיב הרב עוזיאל שהתוס' (יבמות כד, ב, 'ולא') ביארו שהלל ור' חייא גיירו גרים שהיו בטוחים שסופם לשם שמיים, ולמד מכך הב"י שהכל לפי ראות עיני בית דין. מכאן יש ללמוד לעניינינו, "שגויה זו נשואה כבר לישראל, ובהִכַּנסה מעתה בברית היהדות תתקרב יותר ויותר אל משפחת בעלה ותורתו, ועוד זאת, שבניה הנולדים לה ואלה שיולדו לה מעתה יהיו יהודים גמורים – הרי זה דומה לאותו מעשה דהלל ורבי חייא, שבטוח שסופם יהיו גרים גמורים", ולכן "רשאים, או יותר נכון מצוה עליהם, לקרבם ולהכניסם בברית תורת ישראל, ולהוציא נגע התערובת, שהוא נגע ממאיר בכרם בית ישראל". וכ"כ במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נג.

וכן ביאר בח"ב יו"ד נח, ש"עילה לבדה אינה פוסלת אותם, אם לא שידוע לבית דין שזו היא סיבת גרותם ובלא זה לא היו מתגירים, וגם אחרי גרותם אם לא תתקיים מחשבתם יחזרו לסורם. אבל אם התברר או הוכח שבאים להתגייר מאהבה – מקבלים אותם".

בנוסף, "נכרית הנשואה כבר לישראל – עדיפא טפי, שהרי אין כאן עילה להתגיירות, הואיל ונשואה וחיה אתו בשלום גם בגיותה. וכשבאה להתגייר – מעשיה מוכיחין שעושה זאת לשם התקרבותה אל היהדות. וכמעשה רות שאמרה: עמך עמי ואלוהיך אלוהי, כן זאת נמשכת אחר בעלה להסתפח אל נחלת ה' עמו ונחלתו, כאמור: כי חלק ה' עמו, יעקב חבל נחלתו. ובכגון זה מצוה לקבלם. וכמאמרם ז"ל: אמר הקדוש ברוך הוא למשה, אני הוא שאמרתי והיה העולם – אני המקרב ולא המרחק, שנאמר: הַאֱלֹקֵי מקרוב אני, נאם ה', ולא אלקי מרחוק אני. שקרבתי את יתרו ולא הרחקתיו, אף אתה, כשבא אדם אצלך להתגייר, ואינו בא אלא לשם שמים – אף אתה קרבהו ולא תרחיקהו. מכאן אתה למד שלעולם יהא אדם דוחה בשמאל, ובימין מקרב [מכילתא יתרו א, ו]. מאמרם זה מלמדנו, שגם כשיש מקום לתלות סיבת הגרות, כגון יתרו חתן משה שהיה מתכבד במשה: אני חותן המלך [מכילתא ופירש"י שם], בכל זאת אם אתה יודע שאינו בא אלא לשם שמים – מצוה לקרבו ולא לרחקו". וכן לגבי זרע ישראל, "מטעמים אלה מותר ומצווה לקבל… להציל את ילדי זרע ישראל מאבדון, ואת איש ישראל מחטא ועון תמידי של כי חִלֵּל יהודה קדש (ה' אשר אהב), ובעל בת אל נכר, יכרת ה' (לאיש) אשר יעשנה ער ועונה מאהלי יעקב ומגיש מנחה לה' צ-באות [מלאכי ב, יא-יב]".

מתירים איסור 'נטען' כדי להציל מאיסור גדול יותר

לגבי השאלה השנייה, האם יהיה מותר להם להתחתן אחר שהם אסורים מדין 'נטען', במשפטי עוזיאל (ח"א יו"ד יד) דחה את דעת היש"א איש בשם החיד"א שהחשיב את נישואיהם האזרחיים כדין 'אם כנס – לא יוציא', שכן נישואים אזרחיים אינם נחשבים. אך התיר זאת על סמך תשובת הרמב"ם (פאר הדור קל"ב), שהתיר בנטען על השפחה "מפני תקנת השבים, ואמרנו: מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו, וסמכנו על אמרם עת לעשות לה' הפרו תורתך, ויכול לישאנה". וכתב הרב עוזיאל: "ודבריו היקרים אלה הם לנו לעינים בכל דבר שאין בו אסור גמור, כגון הנטען או הנשוי עם הגויה ונתגירה, שאם לא נתיר נשואה עמה אחרי גרותה – ישארו נשואים כל ימיהם בגיותה, ובניהם יהיו תערובות נעקרים מאדמת ישראל. וה' בחסדו ישיבנו למוטב".

והמשיך לבאר במשפטי עוזיאל ח"ב אה"ע כה (ביחס לפולמוס הגר מביירות משנת תרצ"ו, לעיל כד, יד-יט), "שכל טעמו של הרמב"ם הוא שהואיל ואינו אסור אלא לכתחילה, בכגון זה שאם נעמיד על קו הדין יהיה באסור חמור כל ימיו – מצוה עלינו להציל איש מישראל מחטא שהוא עצמו אינו יכול להשתחרר ממנו. והרי זה דומה לְמה שאמרנו בדין יפת תואר: לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות ולא יאכלו בשר תמותות נבלות [קידושין כא, ב]. הא למדת, שכל מקום שירדה התורה לסוף דעתו של אדם, שאינו יכול לפרוש מבולמוס יצר הרע שבו – פתחה לו פתח תשובה כדי שלא יחטא. ואף על פי שגם אחר שיגירנה עדיין נשאר איסור בדבר, הואיל וגרותה היתה מחמת אונס [שם תוס' 'שלא'], דון מינה בנדון שלא נאסר אלא לכתחילה, ואם כנס לא יוציא – ודאי שמצוה עלינו, או לכל הפחות אנו רשאים, להשיאנה לו כדי שלא ילכד באסור בעילת בת אל נכר כל ימיו. ומאי דעבד – עבד, וה' הטוב יכפר עונו. ולא יוסף עוד לחטוא כל ימיו".

תקנת השבים

עוד שם במשפטי עוזיאל ח"ב אה"ע כה: "ואל תשיבני ממה שכתוב בגמ' 'הלעיטהו לרשע וימות' [ב"ק סט, א], הא ליתא, שלא נאמר זה אלא למי שהוא רוצה לעשות איסור, כגון הגזלנים… שנכנסים לשדות חבריהם לגזול, הלכך, אין אנו חוששים להם למונעם מאיסורים אחרים של ערלה וטומאה. אבל למי שאינו רוצה לחטוא, ומבקש דרך היתר – נזקקין לו להורות לו דרכי היתר להצילו מחטא חמור", ו"כל שכן הוא להורות היתר למי שהיה נשוי נכרית והיא באה להתגייר מרצונה, לא מפני הנאה חמרית או גופנית אלא משום שרוצה להיות נשואה כדת וכדין, כדינה של תורת ישראל – רשאים אנו להתיר גם הגרות וגם הנשואין. לא משום תקנתא דידה אלא משום תקנה דידיה, להצילו מעוון תמידי יום יום, דכל ביאה היא אסור נוסף, והגרות והנשואין אינו אלא לכתחלה ולא דיעבד".

עוד הוסיף לבאר זאת במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח: "מסוגין דגמרא [שבת לא, ב]: אל תרשע הרבה וכו' – מי שאכל שום וריחו נודף, יחזור ויאכל שום ויהיה ריחו נודף יותר?! ממנו למדתי שמצוה עלינו למנוע כל מכשול עון לכל איש ואשה מישראל שרוצים לפרוש מעון שבידם, וכמו שעשו ז"ל מפני תקנת השבים [גיטין נה, א, וב"ק צה, א]. ולא אמרו הלעיטהו לרשע וימות אלא בעומד ברשעו ומרדו".

עוד הביא שם את טענת האוסרים, שאם יגיירו את בנות הזוג הנוכריות "ימצאו כמה בחורים, או בניהם עצמם, וישאו להם נשים נכריות בחשבם שהרב מתיר להתחתן בבנות אל נכר, ויבואו לידי הפקרות והתבוללות". והשיב: "חששא זאת, דשמא יאמרו התירו חכמים לישא בת אל נכר, אין לה מקום כלל. דמי לא יודע איסור נשואי תערובות בישראל? ואדרבה, מזה שיראו שלא מסדרין להם חופה וקידושין אלא אחרי גירות כדת וכהלכה, יבינו וידעו איסור נשואי תערובות, שבניה של הנכרית הם כמותה. ואף הם לא מותרים להנשא לישראלית אלא אחרי גרותם. ואין לנו להוסיף גזרות וחששות מדעתנו, ומה גם במקום שמצאנו היתר מפורש בדברי רבותינו, וכדכתבתי… מדברי הרמב"ם ז"ל ומדברי גאון עוזנו הראש"ל ישא ברכה זצוק"ל, דכיון שהיתה נשואה לו בערכאותיהם – אין כופין אותו להוציא".

קבלת המצוות

במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח, הסביר הרב עוזיאל לראשונה את משמעות 'קבלת המצוות'. כפי הנראה, בתחילה היה פשוט בעיניו ש'קבלת המצוות' היא התחייבות כללית לקבל את דת ישראל ולא התחייבות אישית לקיים אורח חיים דתי, עד שלא סבר שיש צורך לבאר זאת. שכן כך נהגו רבני קהילות יוצאי ספרד, לגייר בשעת הצורך, כדי למנוע התבוללות, גרים שהיה ברור שלא יקיימו אורח חיים דתי. ולכן בתשובותיו הראשונות רק התייחס לשאלת גיור לשם אישות ואיסור 'נטען'. אולם רק בסוף ימיו, בשנת תש"ז, נשאל על כך במפורש מהרב שרגא הלוי, רב ואב"ד קהילות האשכנזים והספרדים בעיר קאלי שבקולומביה. השאלה היתה אודות נוכרייה שהיתה נשואה בנישואים אזרחיים ליהודי, וגיירו אותה בלא להטבילה בפני שלושה דיינים. הרב שרגא כתב תשובה מפורטת בה ביאר שלדעתו הגיור נעשה כהלכה, ולכן הסכים להשיאם. אולם כיוון שהיו רבנים שנחלקו עליו, פנה לרב עוזיאל.[1]

כך השיב לו הרב עוזיאל בעניין 'קבלת המצוות': "רב גדול ויקר… בשובי ממסעי לקונגרס הציוני בק"ק באזל, מצאתי את שאהבה נפשי – מכתבו ותשובתו היקרה". את תשובתו פתח בכך שהאוסרים לגייר גר שאינו מתכוון לקיים את כל המצוות, מסתמכים על דברי הרמב"ם (אסו"ב יד, ח): "אבל בזמן הזה, אפילו קבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד – אין מקבלין אותו". "מכאן למדו, דכל שידוע שאינו משמר המצות לאחר מילה וטבילה – הוי כאילו אינו מקבל המצות". על כך השיב הרב עוזיאל: "לענ"ד לא נראה כן, שאם כן בטלת מצות גרות, דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואם כן נאמר אפילו בישראל, כל שכן הוא בגר, שודאי יעבור במצוה או מצות מן התורה אחרי המילה והטבילה, והרי זה כאלו אמרו חוץ מדבר אחד. אבל באמת זה אינו, דלא אמרו חוץ מדקדוק אחד אין מקבלין אותו, אלא שאומר שאינו מקבל עליו עול מצוה זאת. וכן דאיק לישנא דגמרא: נכרי שבא לקבל דבר תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו [בכורות ל, ב]. הרי לך מפורש, שלא נאמרו דברים אלה אלא למי שאומר שאינו מקבל דבר מדברי תורה או מדקדוקי ספרים. אבל אם קיבל כל התורה, ושכרן ועונשן של מצות, אלא שהוא נמשך בדברים שהרגיל בהם בגיותו – הרי זה גר חוטא, ואין נמנעים מלקבל אותו משום כך".

והרב עוזיאל הוכיח זאת ממה שביארו הראשונים ש'קשים גרים לישראל' כי אינם מקיימים מצוות: "תדע, מדאמרינן: 'ומודיעים להם מקצת מצוות חמורות, מאי טעמא? דאי פריש – נפרוש, דאמר מר: קשים גרים לישראל כספחת'. פירש"י: שאוחזים מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם, או סומכין עליהם באסור והיתר. וכן כתב הרמב"ם ז"ל: ומפני זה אמרו קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל [הלכות אסורי ביאה פי"ג ה' יח]. הרי לך מפורש, דאף על גב שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה, ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך. אלא אומרים להם מקצת מצות חמורות, היינו עונשן של מצות, כדי דאי פריש – נפרוש. אבל אי לא פריש – מקבלים אותם, והוא את חטאו ישא, ואין ישראל ערבין עליו [קדושין ע, ב, נדה יג, ב ד"ה 'קשים גרים']".

ולכן למעשה יש לקבל גרים אף על פי שידוע שלא ישמרו מצוות: "מכל האמור מתבררים הדברים כשמלה: גר שקבל עליו המצות ועונשן, אף על פי שידוע שלא יקיים אותם – מקבלים אותו אחרי שהודיעו לו מצות קלות וחמורות ענשן ושכרן. שגם אם יחטא ויענש, מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצות שיקיים אותן, ומשום דילמא נפיק מהם זרעא מעליא. וכעין מה שאמרו לגבי ממונו של מסור: אסור לאבדו, דילמא נפיק מהם זרעא מעליא. וכתיב: יכין רשע וצדיק ילבש. וכן יש לומר לענין גרות, וראיה לדבר, מדאמרינן: מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק, מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלם, מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן נינהו? – שמעיה ואבטליון. זאת אומרת שמעיה ואבטליון באו מן אבותיהם הגרים".

ג – שאלת הרב כלפון מקהילת תטואן

הרב יהודה ליאון כלפון (תרל"ט-תשכ"ו, 1879-1966), היה רב ואב"ד של העיר תטואן שבצפון מרוקו, ונשיא הישיבות 'חשק שלמה ומקור חיים' ו'יגדיל תורה' בעיר. נולד ולמד בתטואן אצל דודיו הרב שמואל והרב יונה נהון, רכש גם השכלה רחבה ושלט במספר שפות. שימש שנים רבות כמזכיר ועד קהילת תטואן. בשנת תרפ"ב (1921) החל לשמש כרב העיר, ולאחר כשנתיים מונה לרב הקהילות הרבות שתחת החסות הספרדית. הוציא לאור כתבי יד של חכמי תטואן הקודמים. שימש כנשיא 'שיבת ציון', האגודה הציונית הראשונה במרוקו, שגייסה כספים ליישוב הארץ דוגמת קק"ל. במסגרת האגודה הקים ספרייה עברית בעיר. קהילת תטואן נוסדה על ידי מגורשים מספרד ומפורטוגל, ושימשו בה חכמים ודיינים ידועים. בשנת תרע"ב (1912) עברה לשלטון ספרד, והיתה בירת מרוקו הספרדית. בשנת תשי"א (1951), מועד כתיבת התשובה, חיו בה כ-6,500 יהודים (כך גם היה מספרם בתרע"ב, 1912). כדי להבין על הרקע לשאלת הנשים הנוכריות במרוקו הספרדית, ראו לעיל כה, י, עדות פרופ' הירשברג על נישואי התערובת במרוקו הספרדית.

שאלתו לרב עוזיאל על גיור נשים של יהודים חילוניים

בפסקי עוזיאל בשאלות הזמן סה (וכן במשפטי עוזיאל ז, כ), מובאת שאלת הרב כלפון: "בימינו אלה יש בינינו, בעוונותינו הרבים, אנשים מבני ישראל שנזדווגו עם נשים נכריות, יש מהם נשואים על פי נמוסיהם [יש מהם שלא מרצונם הפשוט, רק שהזמן גרמא, דהיינו שהיו דרים בין הגוים בשעת חירום והיו במצב של סכנה, והנשים ההנה הצילום אולי ממות], ויש שאינם נשואים, שיש להם נכריות מיוחדות להם מרצונם, ודרים עמהן כאיש ואשתו, ונולדו להם בנים ורוצים לגיירם ולהכניסם לדת ישראל. והבנים הזכרים – יש מהם שכבר נמולו ועדיין לא טבלו. והאנשים האלה, יש מהם שומרי דת כסתם יהודים שבזמן הזה, לאלה גמרנו לגייר את נשותיהם על פי מה שכתבו האחרונים, ואחרון חביב מעלת כבוד תורתו שליט"א בספרו משפטי עוזיאל ח"א סי' י"ד, על סמך תשובת הרמב"ם ז"ל בס' פאר הדור, וגם את בניהם.

אבל יש אחרים שאינם שומרי דת, שבתות וימים טובים ומאכלות אסורות, ומצות עשה ולא תעשה, ואנחנו נבוכים: איך לעשות כן? רוצים הם לגייר בניהם ואת נשיהם, וכפי הנראה עיקר חפצם הוא לגייר את הבנים. ולגבי הנשים, כשאנו אומרים להם: איך יתכן שהנשים תהיינה גויות לגדל בנים יהודים? אז הם אומרים שגם הנשים מוכנות להתגייר. ואפשר שגם הנשים ניחא להן להיות בדת אחת עם בעליהם ובניהן ולא נבדלות בדת. והנה האנשים האלה, אף על פי שאינם שומרים דת ומצוות כנ"ל, מכל מקום אינם פוקרים לגמרי, ואינם רוצים להבדל מתורתנו הקדושה ולהחשב מחוץ לדת ח"ו, ובשם ישראל יכנו. ולפי הנראה, חפצים הם להכניס בניהם תחת כנפי השכינה מלב ונפש".

השאלה ברורה: האם אפשר לגייר נשים של יהודים "שאינם שומרי דת, שבתות וימים טובים ומאכלות אסורות, ומצות עשה ולא תעשה", אבל גם "אינם פוקרים לגמרי", ואינם רוצים להתנתק מהתורה והיהדות, אלא רוצים בכנות שילדיהם ייכנסו תחת כנפי השכינה וייקראו יהודים.

תשובת הרב עוזיאל על 'קבלת המצוות'

תשובת הרב עוזיאל: "בגוי הבא להתגייר, מודיעים אותו עיקרי הדת, שהוא יחוד ה' ואיסור עבודה זרה, ומאריכין עמו בדבר זה. ואִלו בקבלת המצות, מודיעין אותו מקצת מצות קלות וחמורות, ומודיעין אותו מקצת עונשים של מצות, שאומרים לו: קודם שבאת למדה זו, אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו להודיעו כל דקדוקי עונשין וכו', דשמא כוונתו לשמים [סי' רס"ח סעיף ב' וש"ך ס"ק ה']. מכאן מפורש יוצא, שאין דורשין ממנו לקיים המצות, ואף לא צריך שבית דין יידעו שיקיים אותן, דאם לא כן לא יתקבלו גרים בישראל, דמי יערוב שגוי זה יהיה נאמן לכל מצות התורה? אלא מה שמודיעין לו מקצת מצות, הוא כדי שאם ירצה – יפרוש, וכדי שלא יוכל לומר אחר כך: אילו ידעתי, לא הייתי מתגייר. וזהו לכתחלה, אבל בדיעבד אם לא הודיעוהו – אינו מעכב [ש"ך שם סק"ג]. מכל האמור למדנו, שאין תנאי קיום המצות מעכב את הגרות אפילו לכתחלה. ועוד ראיה מכרעת מפסק מרן ז"ל: וכיון שטבל – הרי הוא כישראל, שאם חזר לסורו הרי הוא כישראל מומר, שאם קדש קדושיו קדושין. ואפילו חזר ועבד אלילים, הרי הוא כישראל מומר שקדושיו קדושין [שם סעיף ב' וסעיף י"ב]. ובביאור הגר"א כתב: שלכן קיימו שלמה ושמשון את נשותיהם אף על גב שנגלה סופם, וסופן הוכיח על תחלתן [שם ס"ק כ"א]".

וסיכם: "מכל האמור ומדובר תורה יוצאה, שמותר ומצוה לקבל גרים וגיורות אף על פי שידוע לנו שלא יקיימו כל המצות, משום שסופם יבואו לידי קיומם. ומצווים אנו לפתוח להם פתח כזה, ואם לא יקיימו את המצות – הם ישאו את עונם ואנו נקיים".[2]

עוד הביא שם את דבריו של רב שטען "שבזמן הזה שאנו רואים ויודעים, והדבר מפורסם וגלוי, שרובא דרובא דגרים אינן שומרים מצות התורה אפילו לזמן קצר, הלכך אין לקבל בזמן הזה". והשיב הרב עוזיאל: "אם כן נעלת דלת בפני גרים, שלא לקבל בישראל גרים כלל… אבל מדברי רבותינו ז"ל למדנו שמצוה לקבל גרים ולהכניסם תחת כנפי השכינה, לפי שהקב"ה אוהב גרים וצוה על הונאתן [יבמות ק"ט ע"ב תד"ה רעה]". וכן למד מהתוס' (יבמות כד, ב, 'ולא'), ש"מדבריהם מוכח דסופו לשם שמים סגי, אף על פי שאין סופו לקיים מצות התורה. ועל כל פנים בסופו לקיים סגי אף על פי שלא יקיים סמוך לגרותו".

והוסיף: "ובדורנו זה אחראית וקשה מאד נעילת דלת בפני גרים, לפי שהיא פותחת שערים רחבים ודוחפת אנשים ונשים מישראל להמיר דתם ולצאת מכלל ישראל, או להטמע בגוים. ויש בזה משום אזהרת רז"ל: לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת [סוטה מ"ז]. ואדם מישראל שנטמע או שנדחה מישראל, נהפך לאויב ישראל בנפש, כמו שההיסטוריא מעידה על זה בהרבה מקרים והרבה דורות. וגם אם לא נחוש, ונאמר ילך החבל אחרי הדלי, מכל מקום לבניהם ודאי שאנו חייבים לקרבם. לא מבעיא אם הם בני ישראלית, שבניה הם ישראלים גמורים, אלא אפילו אם הם בני גוייה – הרי מזרע ישראל המה, ואלה הם בבחינת צאן אובדות. וירא אנכי שאם נדחה אותם לגמרי על ידי זה שלא נקבל את הוריהם לגרות – נתבע לדין, ויאמר עלינו: את הנדחת לא השיבותם ואת האובדת לא בקשתם [יחזקאל ל"ד].

וגדולה היא תוכחה זאת מאותה התוכחה של קבלת גרים [יו"ד סי' רס"ה סעיף י"ב]. ועל כגון זה נאמר: הוי מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה [אבות פ"ב מ"א]. מטעם זה הנני אומר: מוטב לנו שלא נסור מדברי רבותינו שמסרו הלכה זאת לפי ראות עיני הדיינים שכוונתם לשם שמים".

אמנם הגיור צריך להיות בכוונה עמוקה להיות יהודי ולהתקשר לתורה, וכפי שכתב במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד סו: "הגרות הפורמאלית, שאין בה אלא שנוי השם גרידא, אינה רצויה ואינה קיימת לעשות את המתגייר לאיש מישראל לשום דבר. כי תורת ישראל היא תורת הלב והמחשבה והמעשה, ולא תורה צירימוניאלית (טקסית) שאין בה לבביות ומחשבה. אולם גרים כאלה שקדשו אשה מישראל – צריכים שאלת חכם להתרתם".

מילת ילדים מאב יהודי ואם נוכרייה

בעניין מילת בני הנוכריות מיהודים, כתב (משפטי עוזיאל ז, יט) שכאשר מדובר במציאות בה האשה לא רוצה להתגייר, או שהיא נשואה לכהן, מוטב היה שהיהודי ייפרד מאשתו הנוכרית ומילדיה. אולם בהיות שלא יעשה כן, יש למול את הבנים ביום חול ולברך את ברכת מילת הגרים. ואף שאין מצווה בעצם מילתם, מכל מקום "כוונתנו במילתו הוא כדי להפרידו מהשפעת אמו הנכריה ותורתה, ולהכניסו תחת כנפי השכינה ככל הגרים בישראל". וכיוון שמילה זו היא תחילת גירותו, כשישלים אותה בטבילה אין הוא צריך הטפת דם ברית. אולם צריך שהאב יתחייב להטבילו ברגע שיוכל, כדי שלא תהיה תקלה שיסברו שהוא יהודי בעודו נוכרי.

הוסיף הרב עוזיאל שמצווה לגייר ילד כזה, ש"אם דוחים אותו ועוקרים אותו ממקור חייו וזרעו, שהוא אביו – ודאי שיטמע בין הגויים ויכפור באלוהי ישראל, וישנא תכלית שנאה את היהדות ותורתה". לעומת זאת, "בהתגיירותו ימלט מכפירה, ואביו שיגיירו יתאמץ לחנכו בתורה ולהצילו מעבודה זרה ואביזריהו. ולא חיישינן שימחה בילדותו, אלא אדרבא, כיון שנתחנך בתורה והחזיק בגרותו – שוב לא ימחה".

סיכום עמדתו

עמדתו הבסיסית היא שמצווה לגייר בנות זוג של יהודים כדי למנוע התבוללות, וכן מצווה לגייר את זרעם, כדי להשיב את האובדים לצור מחצבתם. וכאשר בני הזוג כבר מקושרים יחד, אין הגיור נחשב לשם אישות, אלא לשם שמיים. כמו כן, כדי להצילם מאיסור חמור יותר, אין לאסור עליהם להתחתן מדין 'נטען', וכפי שכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור, ועוד.

לעניין קבלת המצוות, כתב הרב עוזיאל בכמה מתשובותיו שאין צורך שהגר יתחייב לשמור בפועל את המצוות, אלא גם כאשר ידוע שהוא מתכוון לקיים אורח חיים חילוני, כל עוד הוא מעוניין לקבל על עצמו את הדת היהודית, שמחילה עליו את חובת שמירת המצוות, ואת שכרן ועונשן, והוא אינו כופר באופן עקרוני בשום מצווה – יש מצווה לגיירו, כדי להציל את בן הזוג היהודי ואת זרעו.

ד – הרב שלמה דוד כהנא – תרכט-תשיד

הרב שלמה דוד כהנא (תרכ"ט-תשי"ד, 1869-1953), נולד ביאנובה שליד קובנה, ובגיל 17 למד בישיבת וולוז'ין מפי הנצי"ב והרב חיים סולובייצ'יק, ולאחר מכן בכולל הפרושים בקובנה. נסמך בידי הרב יצחק אלחנן ספקטור. בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאשה את אסתר בתו של הרב שמואל זנוויל קלפפיש, ראב"ד ורשה (משלושת הרבנים שחתמו עם הרב מוהליבר על 'היתר המכירה'). לאחר חתונתו גר בוורשה והתמחה אצל חמיו בהוראת הלכה, ובמשך הזמן נעשה לאחד הרבנים המקובלים בעיר. לאחר פטירת חותנו בתרס"ב (1901), מונה לראב"ד ורשה, בה התגוררו מאות אלפי יהודים. היה פעיל ולעתים מנהיג בכל ענייני הדת בעיר, גם היה מעורה בפעילות מוסדות החינוך והצדקה. לאחר מלחמת העולם הראשונה היה מראשי הפעילים לכינון אגודת הרבנים בפולין, ופעל לצד הרב חיים עוזר גרודזנסקי למען יהדות רוסיה שתחת השלטון הסובייטי. היה שותף מרכזי בהתרת עגונות אחר מלחמת העולם הראשונה, בשמשו ראב"ד ויו"ר הלשכה המרכזית לתקנת העגונות שעל יד אגודת הרבנים בפולין. החזיק ישיבה בוורשה, בה לימד בכל יום. במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה התיר כ-3,000 עגונות, ומעולם לא אירע שהתברר שהבעל חי. הצליח לעלות לארץ בתוך המלחמה, התמנה לנשיא איחוד הרבנים יוצאי פולין ולרבה של העיר העתיקה, וייסד 'ישיבת ההוראה'. היה בעל השקפה דתית לאומית וראה בתקופתו 'אתחלתא דגאולה', השתתף בייסוד ההסתדרות הציונית, קרא לתרום לקק"ל, תמך בתנועת 'המזרחי' וקרא להצביע למפלגה הדתית לאומית. בנו, הרב ד"ר שמואל זנוויל כהנא (תרס"ו-תשנ"ח, 1906-1998) שימש כמנכ"ל משרד הדתות.

בהיותו אחד מגדולי הרבנים הפוסקים המנוסים שבדור, נשאל שאלות על ידי רבנים רבים, והשיב תשובות רבות. מעט מתשובותיו ששרדו נדפסו בתשפ"ג במכון ירושלים בשם 'נחמת שלמה'. תשובה אחת בעניין גיור הובאה בשו"ת ויען אברהם (לרב אברהם מאיר איזראל) יו"ד מט, ותשובה נוספת הובאה בשו"ת בן לאשרי (לרב יצחק הוברמן) סימן מט.

תשובותיו לרבני המחנות באוסטריה

בנחמת שלמה קא, מובאת תשובה משנת תש"ז שהשיב הרב כהנא לרב יהושע אהרונסון (תר"ע-תשנ"ד), שהיה רב מחנות העקורים באזור האוסטרי, ולימים רב בפתח תקווה. בתשובתו כתב שבוורשה היו נוהגים לגייר רק במקרים קשים של יהודים שהיו נשואים לנוכריות והיו על סף התבוללות: "אודות טבילת גרים, מפני הטעמים של קשים גרים לישראל וכו' היינו מזדקקים בורשה לזה, רק בנחיצות גדולה. כמו אותם שהיו להם נשים ישראליות, או לישראל נשוי נכרית, והיו מאיימים שאם לא נקבלם – ילך הצד הישראלי להמיר דתו וכדומה. וצריך לזה קבלת מצות ומילה וטבילה לאנשים בפני שלשה. ואם צריך לזה רשיון מהממשלה – לא היינו מזדקקים בלי רשיון, והכל לפי ראות עיני הבית דין".

עוד כתב הרב כהנא לרב אהרונסון בתש"ח (נחמת שלמה נב): "אודות לגייר את הנכריות שלפי דבריו הצילתו מהמרצחים הנאצים, הגם שהגרות הוא לשם אישות ובכלל קשים גרים לישראל, מכל מקום כבר נהגו הרבנים לקבלם, אם לפי ראות עיני הדיין מקבלים עליהם דיני ישראל. וביותר יש לחייבם דיני טהרת המשפחה, כי קודם הגרות האיסור נדה הוי רק מדרבנן, ולאחר הגרות הוא איסור כרת".

בנחמת שלמה מט, הערה 29, מובא מכתב ששלח הרב אהרן צבי ווייצנער לרב כהנא בחשוון תש"ט, ש"התרבה מאוד מועמדים לגיור במדינתנו, ורובא דרובא לא ישמרו טהרת המשפחה, והסוכנות מאיצה עלינו להחליט אם לגייר או לא (כפי הנראה בלא גיור לא העלו אותם לארץ). על כן אנו מבקשים שכבוד תורתו הרמה יודיענו דעתו, דעת תורה, אם לגייר הנשים הנכריות שדרות עם ישראלים או לא. לתשובתו הרמה אנו מחכים, כדי שנוכל ליתן מענה להסוכנות".

בנחמת שלמה מו, מובאת תשובתו של הרב כהנא לרב ווייצנער בכסלו תש"ט, שהוא עוד צריך לעיין ולברר את הנושא: "עדיין לא השבתי… מפני שמלבד הצד הדתי, יש בזה גם התעניינות ציבורית… ובימים הקרובים אודיע אם ירצה השם למעלתו דעת הרבנים, אם לעשות איזה קולות בזה או להתחזק ביקוב הדין את ההר". וסיפר שגם הרב איזראעל שאל אותו על כך (ראו סעיף הבא): "כן קבלתי מכתב בענין זה מהרב יזרעאל מווין, המתאונן על הקהלה שכבר נתנה יותר מג' מאות תעודות גרות לנכריות בלי טבילה וקבלת מצוות בפני בית דין. והרב הראשי שלח להם אזהרה נמרצה ומחאה עזה, שלא לפעול בזה רק בפני בית דין חרדי".

בשבט תש"ט הרב אהרונסון שלח לרב כהנא מכתב דומה לזה של הרב ווייצנער (נחמת שלמה סו): "רבים המה מאוד הרוצים להתגייר, וישנם כמובן צדדים לכאן ולכאן, ולאו בחדא מחתא ניהו. והענין דחוף מאוד, כי אי אפשר לדחותם בלך ושוב". הרב אהרונסון תיאר: "הייתי במינכן במרכז הרבנים, והצעתי למסור הענין לכבוד הרבנות הראשית לארץ ישראל, ועל פי זה נכתב המכתב בשבוע שעבר מִוַעד הרבנים במינכן לכבוד הרב הראשי, הגאון רבי יצחק אייזיק הרצוג שליט"א, בבקשה לשלוח לכאן רב מובהק חכם שיסדר כל הענינים הנוגעים לעליה, על פי דעת והוראת הרבנות הראשית לישראל". הרב אהרונסון לא ציין כמו הרב ווייצנער ש"רובא דרובא לא ישמרו טהרת המשפחה". אין לנו את התשובה שהשיב הרב כהנא לרב אהרונסון.

שאלת הרב אברהם מאיר איזראעל ותשובת הרב כהנא

בנחמת שלמה סימן מט, מובאת שאלתו המלאה של הרב אברהם מאיר איזראעל (תרע"ג-תשנ"ה) מתשרי תש"ט (הדברים אינם מובאים בשו"ת ויען אברהם). הרב איזראעל היה אב"ד בהוניאד שבטרנסילבניה, כמה שנים לאחר השואה שימש כרב לפליטי מזרח אירופה בווינה, ומשם שלח את שאלתו לרב כהנא.

תחילה תיאר הרב איזראעל את המניע להתגייר: "הנה פה בוינא, אחר השחרור מתחת מלכות הרשעה ימח שמם נתרצו הרבה מבנות הערלות להתגייר ולהנשא ליהודים, מטעם שנתיראו מחרון אף הכובשים שינקמו מהם, ובחליטתם לדת ישראל יהיו במקום מקלט בטוח". וסיבה נוספת: "ועוד סיבה חשובה הניעה אותם להתגייר, כי הג'וינט דְפֹּה נתנו [ונותנים עד היום] לכל יושבי היהודים דפה, יהיה מי שיהיה בין עשיר ובין עני, חבילת מזון בכל חודש וחודש, ומאחר שבשנות הראשונות אחר המלחמה היו המאכלים בוינא יקר המציאות, נתיהדו כדי שישיגו מזון הג'וינט".

המשיך הרב איזראעל: "והנה הקהילה דפה היתה נאלצת [לפי דבריהם] לקבלם מסיבות פוליטיות, ואף אם לא כולם, אבל יותר מג' מאות נתקבלו. ומאחר שלא היה להם רב, נעשה אצלם ההתגיירות בזה האופן: פקיד אחד של הקהילה [אשר לא קרא ולא שנה, וגם אשתו היתה גיורת כזאת] היה ממונה על עניני הגירות, וכאשר פנו אליו הנכריות [או הנכרים] בבקשתם להתגייר, עשה חקירה ודרישה קצרה על חייהם הפוליטית לגבי שאלת היהודים בזמן הרִשעוּת, והציע את חוות דעתו לְוַעד הקהילה והם החליטו אם לקבלם אם לא. ואחר כך שלחו אותם למורה אחת אשר לימדה אותן את חגי ישראל ופסוק שמע ישראל ועוד ענינים אחדים כאלה, ואחר שקבלו תעודה ממורה הזאת, שכבר הם יודעים את 'כל התורה כולה' – שולחים לטבול במקוה, והאשה המשגיחה [דרך אגב שאינה בר סמכא כלל וכלל] נתנה לה אישור שטבלה בפניה ונתקבלה".

עוד כתב הרב איזראעל שהגיורות אינן שומרות מצוות: "ורבות מהנה כבר נישאו לישראלים וילדו בנים ובנות, ומובן מאליו שמקיום מצוות מאן דכר שמיה, והנן כגויות גמורות לכל דבריהן. ורבות מהן נתדבקו ביושבי מחנותינו ורוצות להינשא להם כדת משה וישראל, אמנם מחמת שאין באפשרותן להינשא להם בעליהם הפליטים גם בצאולעהם (בנישואין אזרחיים) [כי אויסלענדער המה (כי הם ממזרח אירופה)], אינה יכולה הקהילה לסדר להם קידושין על ידי הרב הרשמי שלהם מטעם חוקי הממשלה – עלי היתה כולנה, כי הקהילה דפה, וגם הג'וינט, מכריחנו להכיר תוקף גירותם ולסדר להם קידושין, וקשה מאוד להשתמט מהם. ואוי לי אם לא אשמע בקולם ואוי לי אם אשמע לדבריהם, כי סמר מפחד בשרי להזדקק להם. ופעם אחת, כאשר לא היתה לי עצה להשמט מהם, כי קצין אחד יהודי מצבא האמעריקאי נשא גיורת כזאת [ורצה דוקא להשיא אשה אצל רב אורטודוקסי], עשיתי בערמה שבשעה שבאו אלי להרשים נישואיהם – הושבתי בית דין במשרדי, וקבלה עול מצות בפנינו והודעתיה קצת מצות, כמבואר ביורה דעה סימן רס"ח, ובעת שטבלה לפני חתונתה הושבתי גם כן בית דין בבית הטבילה, ואמרו לה שתטבול גם כן לשם גירות, ובאופן כזה נתגיירה עוד הפעם כדת וכדין. אבל גם בפעם הזאת לבי נוקפי, וה' יצילנו משגיאות וממכשול רחמנא ליצלן".

לאחר מכן פירט הרב איזראעל את כל החששות שיש לו בגיורים כאלה: א) "שלא קבלו עליהם עול מצות אפילו בפיהם". ב) גם אם קיבלו מצוות בפיהם, אולי לא היה בפני בית דין. ג) לא ברור שטבלה, כי המשגיחה לא נאמנת. ד) גם אם היא נאמנת, הרבה ראשונים סוברים שהטבילה צריכה להיות דווקא בפני בית דין. ה) הם מתגיירים לשם דבר ["מחמת ממון או הפחד"] ואין לקבלם לכתחילה. ו) איסור גיור לשם אישות ו'נטען'. ואגב זאת הזכיר את הדיון בתל תלפיות: "וידוע הפלפול הגדול שהיה במדינתנו לפני כיובל שנים, בין הרב הגאון מהרמ"ש גלזנר ז"ל [מקום מנוחתו בירושת"ו] אבד"ק קלויזנבורג בקונטרסו "חקור דבר", והגאון הצדיק בעל מעשי למלך זצ"ל אבד"ק ווייצען ב"תל תלפיות" [שנת תרס"א], על דבר יהודי וערלית שנשאו על ידי ציווילעהע ואחר כך רוצות להתגייר, אם לקבלה. והגאון בעל מעשי למלך הראה את כוחו וידו החזקה בהאי הלכתא ואסר, והסכימו עליו כל גדולי דורו עד שהרב מקלויזנבורג הוכרח לשוב מדבריו, עיין שם".[3] ז) משום שאינן שומרות מצוות: "והעולה על כולנה, מה שאני חושש בהן שאף לאחר שנתגיירו – עומדות במרדן ואינן מקיימות מצות, והנן כגויות גמורות לכל דבריהן". וכתב ש"נתברר רשעתן, ומוכח הדבר למפרע שלא נתגיירו לשם קיום המצות, ואין בגרותם ממש. ובכהאי גונא אפילו אם נתגיירו בבית דין חשוב – לא מהני". וציטט מתשובת הבית יצחק באריכות.

בסיום השאלה לרב כהנא כתב: "ובכן נפשי בשאלתי, לפי דברינו, אם גרי וינה הנ"ל כגרים יחשבו אם לא, לענין שיבואו בקהל ה' בלי התגיירות מחדש. ואם תמצא לומר דלא, אם יש היתר לגיירם על מנת שינשאו ליהודים. ובאמת דאבה עלי נפשי, כי הקהילה דפה עומדת במרדה יחד עם הרב הפרעדיגער שלהם העומד בראשה, ומגיירים עוד בכל יום ויום המון יותר גדול על דרך הנ"ל, כדי שיוכלו לעלות ארצה לישראל כיהודים גמורים לטמא רחמנא ליצלן את ארצינו הקדושה, כאותם שגזרו טומאה עליהם. וכבר פניתי על כך אל נציגות מדינת ישראל דפה, לבלתי נתון להם לעלות. אבל עד כה לא השגתי כלום, והאסון הולך וגדול, ולענ"ד הוא בכלל מה שאמרו: אין מקבלים גרים לימות המשיח כיון דאינם גרים גמורים, וצריך להרעיש עולמות על כך. והנני לחלות את פניו הקדושים, שימחול נא לחוות את דעתו הרמה בזה, וד' יגדור פרצותינו אמן".

תשובת הרב כהנא מובאת בנחמת שלמה מט, ובשו"ת ויען אברהם יו"ד מט. וכך כתב: "נדהמנו לשמוע מהקלות של הקהילה דשם לקבלת גרים וגיורות בלי קבלת עול מצוות בפני בית דין וגם בטבילה שלא בפני בית דין… ובאמת גם לבנו דוי על פרצות הדור ועל צרות עמינו, שגרמו במדה מרובה לפרצות הדת הללו… אבל קשה מאד לטכס עצה בעניין הכואב הזה, וכאשר מסרתי מכתבו להרב הראשי, הגאון מהר"י הרצוג שליט"א, החלטנו לשלוח אזהרה נמרצה להקהילה דשם, שלא לקבל גרים וגיורות רק בפני בית דין של רבנים מובהקים". ואף שהחששות שהרב איזראעל העלה "המה נכונים ואמיתיים על פי ההלכה, אך אין בידינו לדאבונינו להעמיד הדת על תילה". ולכן "בשעת דחק גדול יש להקל בדברים שאינם פוסלים בדיעבד, לפי מה שכתבו הפוסקים ז"ל דשעת הדחק גדול כדיעבד דמי. ולכן הגם שליבנו נוקפינו בידיעתינו שכל ענין גירותם הוא רק בשביל אישות או בשביל המנה או עליה לארץ ישראל, מכל מקום ההכרח יאלצינו לקבלם, אם יערימו עלינו שמקבלים עליהם באמת עול מצוות. והעיקר, הטבילה במקוה כשרה בפני בית דין חשוב".

והוסיף הרב כהנא: "וכפי ששמענו, הרבה מאחינו בית ישראל שניצולו מחרב רשע היה על ידי אותן הגרמניות שמסרו נפשן עליהן להצילם, והיה בזה פיקוח נפש ממש, לפי דבריהם. ואותם הניצולים מרעישים עולמות לגיירן כהכרת תודה על הצלתם". וחזר הרב כהנא והדגיש שלכל הפחות צריך קבלת עול מצוות בפה וטבילה בפני בית דין: "יהיה איך שיהיה, חסרון בית דין יפה לקבלת עול מצוות ולטבילה במקוה כשירה – מעכב גם בדיעבד, וחלילה להקל בשום פנים ואופן כלל".

תשובותיו לרב יצחק הוברמן

יתרה מזו למדנו מתשובתו לרב הוברמן (בן לאשרי מז-מט; הובאה גם בנחמת שלמה נ-נא), ששאל אודות גיורן של נוכריות שהצילו יהודים בשואה או ברוסיה, "ומסופקני מאד אם יש קווי שיטיבו מעשיהם, כי הם חפשים ופורקי עול במלא מובן המלה. ואם כן, איך נעשה שקר שתשמור הגיורת הדת בעוד שבעלה הישראל מלידה אינו שומרו? ואם כן על ידי הגירות נגול עליהם אשמה רבה". והשיב הרב כהנא: "אותם המתאמצות ביותר אין לדחותן, אם מתחייבות עצמן בכל תוקף לנהוג בדת ישראל, הגם שלפי הבנתינו החיצונית לא יקיימו הבטחתן, אבל מכל מקום על פי דין התחייבותם יש לה תוקף, ואם נסלקם לגמרי יצמחו תרעומת ועגמת נפש שונות". עוד הוסיף: "וכדאי לדעת היאך מתנהגים רבני יתר המחנות, כמו מינכן וברגן בלזן, וכבר היה לי חליפות מכתבים עם רבני אוסטריא. והנח לבני ישראל שבני נביאים הם, וכפי הבנתם יעשו". כלומר, אחרי שכתב שיש לגייר את הרוצות בכך, הציע לברר מה נהוג במחנות האחרים ובכך לחזק את תשובתו לגייר, שכן כפי הנראה, בפועל זה היה המנהג הרווח. (עוד על שאלת הרב הוברמן ראו לעיל כג, יז, שם מובאים נימוקיו לגיירן הואיל והראו רחמנות. על תשובת הרב כהנא ראו לעיל כג, יח).

הבין מהרב קוק שבשעת הדחק אפשר לגייר בלא שישמרו מצוות

בנחמת שלמה לה, מובאת שאלת הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן (תרנ"א-תשל"ג) לרב כהנא. הרב גוטמן נולד ביאשי שברומניה ושימש כרב בבוהוש, ואחר השואה כיהן כרב שכונת גבעת עלייה ביפו. היה מרבני 'המזרחי' וחיבר ספרים רבים אודות גדולי החסידות ותורותיהם. בשנת תש"י, לאחר עלייתו ארצה, שאל: "איך להתנהג עם הבאים להתגייר, שיודעים בבירור שאין מקבלים עול מצוות כלל וכלל". הרב כהנא השיב לו שהרב קוק סבר שבשעת הדחק ניתן לגייר: "אודות גירות של הידועים שאין מקבלים עליהם עול מצוות, הנה הגאון רבי אברהם יצחק קוק מאריך בזה בספר דעת כהן, ומסקנתו: אם אומרים בפה או בכתב שמקבלים עול מצוות, הגם שידוע שלא יחזיקו – אין מרחקין אותם בשעת הדחק". כלומר הרב כהנא למד מכך שהרב קוק לא פסל בדיעבד את גיורם, גם כאשר ידוע שלא התכוונו לקיים מצוות, שבשעת הדחק שכדיעבד דמי, אפשר לגיירם באופן זה (ראו לעיל כב, ט, בהרחבה).

שאין לבטל גיורו של גר שלא שמר מצוות ועיגן את אשתו ואף היה שונא ישראל

בנחמת שלמה נג, מתשי"א, נשאל הרב כהנא מאת הרב חיים נחום רפפלד אודות: "בחור אחד מאביו ישראל ואמו נכרית, נתן עיניו בנערה מבתולי ישראל, וגם היא חשקה בו, אך הוריה, הגם שאינם מן החרדים, מכל מקום חרפה היא להם בפני הבריות שבתם תנשא לערל. הלך הבחור אל מוהל אחד ונימול על ידו, ואחר כך עסק עמו הדיוט אחד וצירף אתו שני אנשים וטבלו את הבחור לשם גירות, ואחרי זה סידר חופה וקידושין. הצמד חי בנחת שתי שנים, ובינתיים נולד בן זכר ותכניסהו אמו בבריתו של אברהם אבינו עליו השלום. ועכשיו האשה ובנה נעזבו מגר הנ"ל, יען הוא ברח עם פלגשו אל מדינת קאנגא, ולא חפץ להתעניין במצב המרירי של אשתו ובנו הנשארים גלמודים ובלא משען. ובאה לפני האשה, וסיפרה בתמרורים כאשר ברית נשואיהם לא נרשמת במשרד הרשמי של נשואין, ועכשיו יש לה הזדמנות להטיב מצבה על ידי קשר נשואין עם איש אמיד, ואם היא זקוקה לגר הנ"ל על ידי קידושין, וצריכה ממנו גט פיטורין – אין לה תקוה כל חייה, יען שחוץ שהוא פוחז וריק הוא גם כן שונא ישראל. ואמרתי, לא אשיב דבר עד שאציע כל הענין לפני הדרת גאונו".

הרב רפפלד סבר שהגיור בטל על פי ההגהות מרדכי, ולכן "בנדון דידן לא תלינן לומר דמתחלה אגב אונסייהו נתגייר, דודאי לא נתגייר לגמרי לשמור דת ישראל רק למראית עין, וסופו מוכיח על תחילתו. ובכלל, לחרפה נחשבה לגר הנ"ל להיות נקרא יהודי, יען הוא נתעלה במדרגת צורר היהודים, וידוע לכל מראש כי מעולם לא היתה כוונתו להתגייר לשם שמים אפילו על מצוה אחת מדתנו, אחרי שבעונותינו הרבים בזמן הזה רובא דרובא מדור החדש, וגם הרבה מדור הישן, פרקו עול מלכות שמים ומחללים שבת בפרהסיא, ואליבא הדעות הנ"ל – אפילו בדיעבד לא חל הגירות".

אך הרב כהנא השיב שאי אפשר לבטל את הגיור: "אין לי לפי שעה שום עצה לבטל הגירות". והציע "לדבריה, יודעת המקום שנסע לשם עם פלגשו", אם כן "היה נכון מאוד לדרוש ממנו מכתב שפוטרה ומצוה לגרשה. וכאשר יהיה מכתב דומה ממנו, נסדר גט עבורה בנוסח של כִּתְבוּ וּתְנוּ, ונקל עליה כל הקוּלוֹת בהגט, בצירוף הספק שהגירות נעשה שלא בהכשר". שכן "לפי מכתב מעלתו נעשה הטבילה על ידי הדיוטים, אולי לא דרשו ממנו קבלת המצות, ונכון לחקרו בתורת עדות, או אולי היו הקידושין שלא על פי הדין כדי לצרף לסניף".

לגייר בשעת הדחק מי שלא יקיים מצוות על סמך התחייבות בפה

עמדת הרב כהנא ברורה: יש לגייר בשעת הדחק את המתקשרים ליהודים על סמך הצהרת התחייבות לקיים את המצוות, אף שברור לנו שהם מערימים עלינו. זו היתה מדיניותו בוורשה לנשות המתבוללים, כך גם הורה לגבי נוכריות שנקשרו לניצולי השואה, וכך השיב בפשטות לרב גוטמן מיפו גם לגבי סתם נוכרייה שהיתה קשורה ליהודי. וזאת למרות שברור היה שלא התכוונו לשמור מצוות, כפי שכתב לו הרב ווייצנער בשאלתו: "ורובא דרובא לא ישמרו טהרת המשפחה", וכן הרב איזראעל בשאלתו: "אף לאחר שנתגיירו עומדות במרדן ואינן מקיימות מצות, והנן כגויות גמורות לכל דבריהן". והרב כהנא הורה "לקבלם אם יערימו עלינו שמקבלים עליהם באמת עול מצוות. והעיקר, הטבילה במקוה כשרה בפני בית דין חשוב". באופן ברור יותר כתב זאת לרב הוברמן, שהקבלה בפה היא הקובעת, למרות שאנו יודעים שלא יקיימו את המצוות. כלומר לדעתו, הגיור תלוי בקיום כלל תהליך הגיור, הכולל התחייבות בפה לקיים את המצוות, ודברים שבלב אינם דברים.

ה – הרב צבי פסח פרנק – תרלג-תשכא

הרב צבי פסח פרנק (תרל"ג-תשכ"א, 1873-1960), נולד בקובנה שבליטא. אביו, הרב יהודה, היה מראשי אגודת 'חובבי ציון' במקום. למד בישיבות סלבודקה וטלז. בתרנ"ג (1893) עלה לארץ, ובסמוך לכך הוריו הצטרפו אליו. הם היו בין מייסדי המושבה חדרה, בה כיהן אביו כרב הראשון, ובמשך תקופה גם כראש ועד המושבה. בירושלים למד בישיבות תורת חיים ועץ חיים, והתקרב לרב שמואל סלנט, רבה האשכנזי של ירושלים, ושימש אותו בהוראה. בתרס"א (1901) התקבל כר"מ בישיבת עץ חיים. למשך כמה שנים עבר ליפו כדי ללמוד תורה ללא הפרעות, שם התקרב למרן הרב קוק שהיה מבוגר ממנו בשמונה שנים. לאחר חזרתו לירושלים העביר שיעורים בישיבות בעיר, וגם ענה לשאלות הלכתיות שנשלחו לרב שמואל סלנט, שהיה קשיש והתקשה להשיב עליהן בערוב ימיו. בהמשך התמנה כמורה הוראה, וחבר בבית הדין האשכנזי-פרושי בירושלים. בשנת תרע"ח (1918) התמנה לאב בית הדין, תפקיד שבו שימש ארבעים שנה. עם ייסוד הרבנות הראשית, מונה גם לאב בית הדין של הרבנות. היה שותף בכל ענייני הציבור בירושלים, ומתוך מעמדו המרכזי יזם את מינוי מרן הרב קוק לרבה האשכנזי של ירושלים. כמו כן היה שותף בהקמת הרבנות הראשית ובהנהגתה. לאחר פטירת מרן הרב קוק נבחר במקומו לרבה של ירושלים, אולם סירב להציע את עצמו לתפקיד הרב הראשי לארץ ישראל. אחר מרן הרב קוק נחשב לפוסק ההלכה החשוב בארץ. היה שותף בהיתר עגונות רבות, ורבים מהדיינים בארץ נהגו להפנות אליו את שאלותיהם הקשות. בתרצ"ה (1935) נוסד בירושלים מכון 'מדרש בני ציון' לעיסוק בהלכות התלויות בארץ, והרב פרנק עמד בראשו במשך עשרים וחמש שנים. היה פעיל בייסוד המרכז הארצי לטהרת המשפחה.

תמך בהגנה, ולעיתים חבריה הסתירו בביתו נשק. במלחמת העצמאות התיר ייצור משוריינים בשבת להצלת גוש עציון. התנגד בתוקף לגיוס בני הישיבות. תמך ביישוב הארץ, וכשנשאל על ידי ברוך דובדבני אם להמשיך במאמצים להעלאת יהודי מרוקו לישראל, למרות החשש שיהפכו לחילונים, השיב לו הרב פרנק שיש להתאמץ להעלותם משום מצוות יישוב הארץ, ובנוסף, בהישארותם במרוקו יש סכנת חיים וסכנת התבוללות. בעת הדיונים על הצעת 'תוכנית החלוקה' סבר שבדיעבד יש להסכים לה. תמך בהיתר המכירה בשנת השמיטה. ראה בהקמת מדינת ישראל 'אתחלתא דגאולה'. נאבק נגד חוק גיוס חובה לבנות, וגם נגד חוק השירות הלאומי לבנות, מחשש להשפעה שלילית עליהן. תמך במפגינים שמחו נגד חילול שבת, והיה שותף למאבק נגד ניתוחי מתים שלא לצורך. התנגד להקמת קהילות דתיות נפרדות, ושאף לאיחוד היהדות הדתית על כל פלגיה. היה שותף עם הרב קוק בכרוז לפיו בכל מקום יישוב תהיה רק קהילה דתית אחת, שחיטה אחת ובית דין אחד תחת המועצה הדתית.

נראה שעמדתו לגייר מי שמתכוון להיות מסורתי

דברי הרב פרנק בעניין גיור עמומים: מצד אחד לא שלל את גיורם של בנות זוג נוכריות, למרות שהיה ידוע לכל שמלבד יחידי סגולה הם יחיו כמו היהודים החילוניים שנקשרו אליהן, וכפי שכתב בעצמו לגבי אחת המתגיירות: "שהיא לא עדיפא מיניה דידיה". ובשעת הדחק אף פסק לגייר נוצרייה שחיה עם כהן. כלומר ברור שאינו מהמחמירים שעמדתם העקרונית היא שאין לגייר את בנות הזוג הואיל ומסתבר שלא יקיימו אורח חיים דתי. מאידך, התנה את הגיור בקבלת המצוות לקיימן, והדגיש זאת הואיל והיהודים שנושאים את הנוכריות אינם שומרים מצוות. נראה מכך שעמדתו היא כעמדת הביניים השוללת את גיורו של מי שינהג כחילוני בעל 'זהות יהודית', אך מאפשרת גיור של מי שמתכוון לשמור מסורת, שמטבעו רוצה בכל המצוות.

כן עולה ממה שכתב בשו"ת הר צבי יו"ד ריח, משנת תשי"ח, אודות "בחור פליט ממחנות ההשמדה שבא… עם צעירה אחת נוצרית שהבטיח לה לישאנה, וכבר דרים הם בחדר אחד זה כשנתיים, והיא מתנהגת בדתי ישראל והוא ירא אלוקים". וכתב שלכאורה אין לקבלם כי גיורה לשם אישות, אולם כיוון שההחלטה בידי בית הדין, "ובנידון דידן נראה וניכרים הדברים שסופם לשם שמים, והיא תקבל תורה ומצות באמת – לכן יכולים לקבלה, רק בגירות כדין וכדת בטבילה ובקבלת מצות". לכאורה אם היא כבר "מתנהגת בדתי ישראל והוא ירא אלוקים", מדוע בית הדין צריך להעריך ש"סופם לשם שמים, והיא תקבל תורה ומצוות באמת"? הרי היא כבר נוהגת "בדתי ישראל"! אלא שאין כוונתו שהיא מקיימת אורח חיים דתי אלא רק מצוות מסוימות. ו"ירא אלוקים" היינו מאמין, אבל לא שומר אורח חיים דתי. עובדה שהוא חי עם נוכרית כבר שנתיים. וכיוון שמבקשים מהם לקבל מצוות, והם מסכימים, יש להאמין "שסופם לשם שמיים והיא תקבל תורה ומצוות באמת".

כיוצא בזה עולה מתשובה שכתב בסביבות תרפ"ז לחו"ל (שו"ת הר צבי, רשמי שאלה עמ' קסד), בה ביאר את סדר הגיור: כיצד להסביר לגר מהי היהדות וכובד עול קיום המצוות, עונש העובר עליהן ושכר המקיימן, וכן את סדר הגיור עצמו. לאחר מכן כתב: "עם כל זה למעשה צריך להתבונן, דעיקר הגירות הוא שיקבל עליו בלב שלם לשמור את התורה בשלמות, וכדאמרינן [בכורות דף ל, ב]: נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, והוא הדין אם בלבו שלא לקיים מצוות התורה – אף דבר אחד – אין מקבלין אותו. ואם כן, במדינה שהיא פרוצה מאד, ורבו בה פורקי עול, וכמעט ידוע שהגר בלבו יודע בעצמו שלא ישמור את תורתנו הקדושה לשמור טבילת נדה ומאכלות טריפות ושמירת השבת הקדושה, אף אם בפיו יאמר שיקיים וישמור, אבל אם לבו בל עמו – הרי זה שדי תכלא בכל הגירות. לכן צריך זהירות רבה להסביר להם שלא ידמו בנפשם שינהגו כמו אלה מעמנו שפרקו מעליהם עול תורה ויראת אלוקים". לוּ רצה הרב פרנק להתנות את הגיור בכוונה לקיים אורח חיים דתי, היה צריך לכתוב שאין לגייר, שכן קרוב לוודאי שהגר לא יקיים אורח חיים דתי. במקום זאת כתב שיש לוודא שהגר לא ינהג "כמו אלה מעמנו שפרקו מעליהם עול תורה ויראת אלוקים", משמע שאין לגייר אם יהיה חילוני לגמרי, אבל אם ירצה לשמור מסורת – יש מקום לגיירו.

כיוצא בזה עולה מתשובתו משנת תש"י, בהר צבי יו"ד רכב. השאלה היתה אודות אשה שטענה שהתגיירה אך לא היתה לה הוכחה לכך, והרב פרנק דן בסוגיית "נתגיירתי ביני לבין עצמי", שנאמן לפסול את עצמו ואינו נאמן לפסול את הבנים. וכתב שכאן היא לא הוחזקה כגיורת, שכן "ידוע שבגרמניא היו תמיד נשואי תערובות לאלפים ולרבבות, ואינם כלל בחזקת יהדות. ומה שהיא מדברת שרצונה להתדבק ביהדות – לא מפיה אנו חיין, ודברים בעלמא אינם יסוד לחזקת כשרות. ולעניות דעתי האשה אין לה חזקת גירות ולא חזקת כשרות, וממילא גם בתה הילדה צריכה גירות". לפיכך צריך לגייר אותה ואת ביתה. אולם כתב: "ובאמת צריכין לדקדק הרבה בהנהגת הבעל, דקרוב לשמוע שהוא אינו שומר דת כלל, ואם כן הגירות של האשה הוא דבר בטל. שבודאי אין בדעתה לקבל על עצמה עול מצוות התורה, שהיא לא עדיפא מיניה דידיה, ובלי קבלת המצוות באמת אין כאן גירות כלל". כלומר הבעיה היא "שהוא אינו שומר דת כלל", וכן האשה "לא עדיפא מיניה דידיה". משמע שאם הוא מסורתי, וממילא גם היא תהיה כמותו – אפשר לגיירה, ולכן הצריך לדקדק הרבה בהנהגת הבעל, לבדוק האם הוא חילוני לגמרי או מעוניין להיות מסורתי.

עדות על היתר גיור אשה החיה עם כהן

בשנת תשכ"ט כתב הרב אליקים הכהן מגבעת אולגה לבית הדין בחיפה בראשות הרב קניאל, כיצד בשנת תש"כ, על פי הוראת הרב פרנק, גיירו אשה החיה עם כהן, ולא סידרו להם חופה וקידושין: "היות שהורי מר… הם יהודים חרדים לדבר ה', שהיה בזה חרפה גדולה שהבן, שהוא גם כן כהן, יהיה לו אשה נוצריה עם ילדים נוצרים. והוא, הסבא, היה משמש כאן בתור 'משגיח' על כשרות. ובכן פנינו להגאון רבי צבי פסח פרנק זצ"ל, שהוא פסק לגייר את האשה אבל לא לקדש בחופה וקידושין היות הוא כהן. על סמך זה נתגיירה האשה בגבעת אולגה על ידי בית דין של שלשה, ביום י"ג סיון תש"ך, וכל השנים הם חיים ביחד בלי חופה וקידושין" (ארכיון המדינה, גל-11648/15, עמ' 136).

בהמשך, בי"ב כסלו תשל"ג כתב הרב שלמה ילוז לרב עובדיה יוסף אודות המקרה הנ"ל, ותיאר כיצד גיירו את האשה למרות שחיה עם כהן, על פי הוראת הרב פרנק (שם, הרב הראשי לישראל שלמה גורן – גירות, 1971-1972 כרך ב, עמ' 227).

תשובות נוספות

עוד בהר צבי יו"ד רטז התייחס בשנת תרצ"ט לאיסור הגיור בארגנטינה. הרב פרנק תמך בתקנה האוסרת לגייר, כמובא במבוא לספר 'דִבֵּר שאול' עמ' 17. אמנם כששלח לו הרב חזקיה שבתי את פסקו המובא בשו"ת דברי חזקיהו ח"ב יו"ד א, לפיו גיור בניגוד לתקנה בטל, השיב לו הרב פרנק שאף שמצד "שליחותייהו", אם המגיירים עברו על תקנת חכמים – בטלה מהם הסמכות לגייר, למעשה אין לבטל את הגיור, אלא יש לכוף את המתגיירים לבוא לירושלים לסדר מחדש את הגירות. (ראו לעיל כז, ז).

בהר צבי אה"ע צח, משנת תש"ח, נשאל על ביטול גיור של חייל בריטי שלאחר גיורו נשא אשה ועיגן אותה. הרב פרנק הסכים שגיורו בטל, הואיל ומעולם לא התכוון להתגייר ולהיות יהודי, שהרי אפילו לא הבין מה אמרו לו בעת הגיור, כי הוא לא הבין עברית. גם מפקדיו אמרו שאינו אחראי למעשיו, ובנוסף היה ספק אם נימול, והיה בזה ספק ספיקא שעל פיו יש להניח שלא נימול. אולם למרות כל זאת, כתב שעל הצד הטוב יכתבו גם גט, וימנו שליח של הבעל.

בתשובה נוספת מפורסמת של הרב פרנק, בהר צבי יו"ד ריט, פסק שמי שנימול לשם מצוות מילה, כשיבוא להתגייר אינו צריך הטפת דם ברית. ושם בסי' רכ, פסק שמי שאינו יכול למול, אין אפשרות לגיירו.

ו – הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג – תרמט-תשיט

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג (תרמ"ט-תשי"ט, 1888-1959), נולד בלומז'ה שבפולין, סמוך לליטא. בתרנ"ז (1897) עבר לאנגליה, שם התמנה אביו כרב בלידס, ואח"כ שימש ברבנות בצרפת. בהיותו בן עשרים נסמך על ידי הרב יוסף שלופר והרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק. למד מדעים ושפות עתיקות באוניברסיטאות לידס וסורבון, וקיבל תואר ד"ר מאוניברסיטת לונדון על חקר התכלת. בשנים תרע"ה-תרצ"ו (1915-1936) כיהן כרב באירלנד. 3 שנים כיהן כרבה של בלפסט ואח"כ כרבה של דבלין, ומתרפ"ה (1925) כרבה של יהדות אירלנד. באותן שנים חיו באירלנד פחות מחמשת אלפי יהודים. הרב הרצוג תמך בתנועה הציונית, והיה ממייסדי 'המזרחי' באנגליה ובאירלנד. לאחר פטירת מרן הרב קוק, נבחר הרב הרצוג בתרצ"ז (1937) לרבה הראשי האשכנזי של ארץ ישראל. המועמד שלא נבחר היה הרב חרל"פ. בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939) תמך במדיניות ההבלגה. עם פרסום 'הספר הלבן' השלישי, שהגביל את עליית היהודים לארץ ואת אפשרותם לקנות קרקעות, קרע את הספר לגזרים במעמד מחאה רב רושם בבית הכנסת ישורון. בשנת ת"ש (1940) הקים את 'ועד הישיבות', ארגון הגג של הישיבות הגבוהות בארץ ישראל, ונבחר לעמוד בראשו. בימי מלחמת העולם השנייה פעל להצלת יהודים. אחר השואה יצא למסע לעודד את ניצולי השואה לעלות ארצה, ופעל להשבת ילדים יהודים שניצלו במנזרים. למעלה מחמש מאות ילדים השיב לישראל. יזם את הקמת הבניין החדש של הרבנות הראשית – 'היכל שלמה'. עם הקמת המדינה הורה לקרוא הלל (בלי ברכה). כפי הנראה כתב יותר מכל רב אחר על נושא הגיור. דבריו בעניין הגיור מרוכזים בספריו היכל יצחק אה"ע א, טז-כא, ופסקים וכתבים ד, פו-קב. וכן בתיק שבארכיון המדינה שעוסק במכתביו (ארכיון המדינה, פ-4251/12).

אין לגייר ללא כוונה לקיים מצוות וספק אם הגיור תקף

לדעת הרב הרצוג, ככלל אין לגייר את בני הזוג הנוכריים, משום שידוע שלא יקיימו את המצוות העיקריות: שבת, נידה וכשרות, ועיקר הגיור הוא קבלת היהדות במובן של שמירת המצוות. כפי שהשיב בפסקים וכתבים ד, צט, לגבי מקרה מקולומביה של אשה שאביה יהודי ואמה נוכרייה, ונישאה ליהודי בנישואים אזרחיים, ונשיא העדה הטביל אותה ואת אמה בפני שניים לשם גיור, כי לא מצא שלושה כשרים. השאלה האם להחשיבה כגיורת אף שלא התכוונה לשמור מצוות, משום שמשמע מהרמב"ם שהודעת המצוות אינה מעכבת. והיא אכן רוצה לדבוק ביהדות, היא "באה להתגייר עם אמה הנכרית שנשואה מכבר לישראל, ומכבר עזבו דת הנצרות בבית ובחוץ, ונתחנכו ללאומיות ישראלית, ובכל פעם שאוספים כספים עבור ארצנו ועמנו – הם בכלל המנדבים ביד רחבה. ומעולם לא הכירה חברותא זרה, והיא נחשבת בעיניה ליהודית משום שאביה ישראל, ומעולם לא עלה על דעתה להתחתן בזר. ובאה להתגייר מרצונה ולא משום הנאה גופנית, אלא משום שרוצה להיות נשואה כדת משה וישראל ושיהיו בניה כשרים" (השאלה נדפסה בקובץ 'מזכרת' לזכר הרב הרצוג, עמ' 48). הרב הרצוג השיב, "הואיל והגרים הללו אינם מתחילים לאחר גירותם לשמור אפילו את המצוות החמורות המיוחדות לישראל, שבת ונדה והכשרות וכו', אף על פי שפירשו מדתם, לפיכך הוכיח סופם על תחלתם שמעיקרא לא קיבלו בלבם לשמור, וחסר כאן העיקר, היינו קבלת היהדות". וכיוון שזו שהתגיירה "המשיכה לחיות בלי שמירת עיקרי דת ישראל, יש הוכחה שלא קיבלה עליה כלל מעיקרא את היהדות בלב שלם, ועל כל פנים יש ספק דאורייתא בגירותה". למעשה הורה "שלא יעשו לה נישואין בישראל עד שתתברר צדקתה, והיינו שהבית דין יזהירו אותה שלא יכירו את הגירות עד כדי לעשות נישואין בישראל, אלא אם כן יווכחו שבאמת היא מקבלת עליה לשמור שבת, נדה וכשרות וכו'. וכיון שמאז שנתגיירה לא שמרה – צריכה לשוב בתשובה על זאת, היינו להביע את חרטתה ולקבל בהבטחה מעין שבועה על אמונתה באלקים, שתשמור מהיום והלאה כנ"ל. והבית דין יגידו להם שבכל אופן עליהם להמתין ג' חודשי הבחנה, ואז כמובן במשך אותו הזמן אין מקום לטבילת נדה, אבל במשך הזמן ההוא תשמור שבת וכשרות וכו', ובזאת תיבחן, שאם יתברר להבית דין ששמרה הבטחתה – יסדרו לה חופה וקידושין אחרי עבור זמן ההבחנה. ויזהירו אותו ואותה שישמרו נדה, כי אלמלא כך – מוטב היה שלא היתה מתגיירת כלל, כי איסור נדה בישראלית בכרת מן התורה, והרבה יותר חמור מבגויותה, ויהיו הבנים פגומים. ומובן מאליו שתטבול קודם כניסתה לחופה, ואז יסדרו באופן שתוכל טבילה זו לעלות לטבילה לשם גירות, היינו שסמוך לטבילה יזהירו אותה בית דין לשמור ולעשות, והיא תקבל עליה שוב. וזהו כדי לצאת מהחשש שלי שמא עכשיו אינה אלא ספק גיורת".

וכן כתב בפסקים וכתבים ד, פט: "ברור אצלי כי רוב המתגיירים בימינו, הבטחתם לשמור את השבת וטבילת נדה וכו' היא בעיני עצמם פטומי מילי בעלמא, ואינם גומרים בדעתם כלל לקבל עליהם עול מצוות ולפיכך מסופקני אם אפילו בדיעבד הם גרים".

וכ"כ בתיק שבארכיון המדינה עמ' 115: "ברור שרובא דרובא, יותר מתשעים אחוזים, מאלה הנכרים המתיהדים בכל מקום בעולם – אין זה גירות לשם שמים אלא לשם אהבה [בחור או בחורה יהודית], והם נוהגים אחר כך כלפני גירותם. וחטא חמור הוא לגיירם, אם כי אני אינני מחליט שכולם גם בדיעבד אינם גרים כלל, אבל על כל פנים הם רק ספק גרים, זאת אומרת גרים להחמיר אבל לא להקל".

ספק אם גיור בלא כוונה לשמור מצוות תקף

למרות שהרב הרצוג כתב שעיקר הגיור הוא ההסכמה לקיים את המצוות, למעשה לא הכריע שבלא זאת הגיור בטל. את הספק ביאר הרב הרצוג בכך שהדבר נתון למחלוקת ראשונים, משום שאמנם לפי הריטב"א, הגיור תלוי בכך שהגר יקבל על עצמו את היהדות, ולפי הבנת הרב הרצוג הכוונה שיתחייב בכנות לקיים את המצוות, וכן דעת התוס' 'קבלת המצוות' היא עיקר הגיור, והכוונה להתחייבות לקיימן. אולם מהרמב"ם משמע שהגיור תקף בלא התחייבות לקיים מצוות. וכפי שכתב בפסקים וכתבים ד, צב, לרב ברוך מרקוס, רבה הראשי של חיפה, אשר רצה להוכיח שבדיעבד כולם גרים הם: "יידע נא ידידי, מעלת כבוד תורתו, שדברי רבינו ז"ל (הרמב"ם איסו"ב יג, יד-טז) הללו יש לנו להתעמק בהם. שלכאורה נראה שאם רימו אותנו גויים וקיבלנום, ונתברר שבשעה שנתגיירו היו דבקים באלהיהם – הגירות קיימת, ואם כך ודאי שאין זו דעת הריטב"א ז"ל הנ"ל, ואין זו דעת בעלי התוספות… סוף דבר, אני לא קיבלתי עלי בקיבולת ליישב את כל דברי רבינו ז"ל, ודברי הרמב"ם צריכים עיון. אבל די לנו בדעתו הגדולה של הריטב"א להטיל ספק בגירות של ימינו". כדי לצמצם המחלוקת, ביאר שגם הרמב"ם מודה שהגיור בטל אם עבד עבודה זרה בעת הגיור, אמנם עדיין התקשה בביאור דבריו.

עוד כתב הרב הרצוג שבימינו ביאור הריטב"א (יבמות כד, ב) לכך שגיור לשם אישות תקף בדיעבד אינו שייך, מפני שסברת "אגב אונסיה גמר ומקבל עליו המצוות", "היה שייך בימיהם, שיהודי שלא שמר תורה היה סובל הרבה מאחיו… ובקהל ישראל יהיה מר לו. מה שאין כן בימינו, שאפשר להיות עובר על כל חלקי התורה שבין אדם למקום, ולהיות מנהיג, שר וגדול בישראל – מה מקום יש כאן לומר: אגב אונסיה גמר ומקבל? וכבר ביארתי שלא שייך לומר בדבר הגלוי כזה דברים שבלב אינם דברים". וכ"כ עוד פעמים רבות בהיכל יצחק אה"ע א, כ; כא; פסקים וכתבים ד, פט; צג; צט; ק (תשובתו הראשונה נכתבה לפני פרסום תשובת הדבר אברהם בנידון, לעיל כב, יא).

אמנם משמע ממנו שאם ככלל הגר התכוון לקיים אורח חיים דתי, גיורו תקף למרות שחשב לא לקיים מצוות מסוימות, כי אינו נחשב כמתנה שלא לקיים דבר אחד. וכפי שכתב בפסקים וכתבים ד, צט: "אפילו תימא שאף בדיעבד זה שלא קיבל עליו דבר אחד אינו גר, היינו בשאמר כך בפירוש, אבל לא בסתמא שנאמר הוכיח סופו על תחילתו". ולכך נטה בהיכל יצחק אה"ע א, יט.

במקרים קיצוניים, כשאפילו 'זהות יהודית' לא היתה, הסכים שהגיור בטל, וכפי שכתב בפסקים וכתבים ד, ק, להתיר אשה ללא גט מבן זוגה הנוצרי, מפני "שניכר שלא התחיל כלל להתחבר ליהדות ולישראל", ו-21 יום אחרי שנשא יהודייה עזב אותה וחזר לנצרות. וביאר שאומדן של מקרים רבים יכול להיחשב כ'אומדנא דמוכח'. ובנוסף, הוכיח סופו על תחילתו. אמנם התנה את ההיתר לבטל את הגיור בהסכמת הרב השואל ורבנים נוספים מחיפה, ועוד רב שאינו מחיפה.

כשיש סבירות גבוהה שישמור מצוות אפשר לגייר

על אף האמור, הרב הרצוג לא דרש ודאות גמורה שישמרו שבת, כשרות ונדה, אלא הסתפק בסבירות גבוהה שישמרו. וכפי שכתב בפסקים וכתבים ד, קב: "וכשתהיה השערתכם – כי מובן בודאות אי אפשר לדעת, אלא על פי ההשערה – שמסתבר שתשמור את דת קדשנו, תקבלו אותה". וכן בפסקים וכתבים ד, צ, כתב שאין טעם שבנות הזוג של היהודים מדרום אפריקה יבואו לירושלים כדי שיבדקו את כוונתן ויגיירון, כפי שתקנו בבואנוס איירס, כי "מה שייך כאן חקירה ודרישה? כלום הם ידועים לנו?", לכן הכל תלוי בהכרעת הרבנים במקום. "כפי הכרעתכם, שלפי הכרתכם את טיב המקרה, יש סיכויים טובים שתדבק זו באמת באלקי ישראל" – גיירו אותה. וכ"כ בהיכל יצחק אה"ע א, כא אות ב, שאפשר לגייר כאשר "מסתבר שישמרו שבת וכשרות וטהרת המשפחה".

ובשו"ת היכל יצחק אה"ע א, יט אות י, נטה יותר להאמין למתגיירים, שאם מתחייבים לקיים מצוות, ואין לבית הדין סיבה לחשוד שהם משקרים – אפשר לגיירם. ואין לחוש שבכך שמגיירים, מכשילים אותם באיסורים שיעברו אחר הגיור, שעל כן "מודיעים לה איסור נדה ומזהירים אותה, ומזהירים גם את הישראל שנושאה… וכיון שמקבלים עליהם, אם לא ישמר – הבית דין נקיים, כי אי אפשר להכנס בתוכנא דליבא. אלא אם כן ידוע הישראל לאפיקורס שאיננו מודה בתורה. וכן כשניכר שהיא אינה עושה אלא לפנים, ואין בדעתה לשמור כלל וכלל, ואז מלבד מה שאנו מכניסים אותם לאיסור נדה – יש ספק בעצם הגירות. אבל מסתמא אין לנו להחזיק כך, והרבה פושעים חוזרים בתשובה כשמזהירים אותם ומסבירים להם חומר האיסור שהוא יותר ממאכלות אסורות וכו'… והדבר תלוי בשיקול דעת הבית דין, אם יודעים מטיבו של האיש שאינו מאמין, והוא מהחפשים בדיעות לגמרי – יש מקום לחוש לכך".

וכן מוכח מתשובתו בתיק שבארכיון המדינה עמ' 7, שתבואר בהמשך לגבי גיור קטן.

כשישמרו מצוות אפשר לגייר ולהשיא

למרות שאמרו חכמים שאין לגייר לשם אישות (יבמות כד, ב), אם בת הזוג מתכוונת לקיים מצוות, הסכים הרב הרצוג שניתן לגיירה ולהשיאה לבן הזוג הנטען עליה, הן כדי למנוע התבוללות והן כי הגיור ימעט עבירות. וכ"כ בהיכל יצחק אה"ע א, כ, לגבי אשה שבאה להתגייר "מכיון שהמשך פרנסתה תלוי בכך", שיש לגיירה "שהרי ודאי שלא יפרשו זה מזה, ונמצא שישאר האיש תמיד בעבירה של אישות עם הנכרית, וזה היה דומיא דהאי עובדא של הרמב"ם". וכ"כ עוד בהיכל יצחק אה"ע א, כא; פסקים וכתבים ד, צג; צט.

עוד כתב בהיכל יצחק אה"ע א, יט, שכאשר הנוכרייה אינה חוששת שבן זוגה היהודי יעזוב אותה, הרי ש"איננה מתגיירת לשם אישות, אלא מפני שרוצה באמת להדבק היא וזרעה בכלל ישראל". עוד כתב שכאשר הם כבר נשואים בנישואין אזרחיים, אין הגיור נחשב לשם אישות (פסקים וכתבים ד, צג; צה; קב). אמנם כאשר הגיור נעשה עקב לחץ מצד בן הזוג היהודי, יש לחשוש שעדיין הוא נחשב 'לשם דבר', וכפי שכתב בפסקים וכתבים ד, צט. וכן כתב בהיכל יצחק אה"ע א, כא, אולם סיים שהחשש בזה אינו גדול, הואיל ובדיעבד גיורם תקף גם כשהוא לשם אישות.

לגבי איסור 'נטען', סבר שלרש"י יש להקל כשידוע שבא עליה, ואין לחשוש לשיטת הרשב"א ודעימיה שהלעז הוא על הגיור (פסקים וכתבים ד, צט). אולם בהיכל יצחק אה"ע א, כא, ביאר שהחשש לשיטת רש"י ודעימיה אף שבא עליה הוא כסייג למעט גרים כאלו, ולפי זה עדיין אסור. ואף על פי כן בשעת הדחק אפשר לגייר, ואף כאשר אין חשש שהיהודי יתבולל אלא רק יעבור על איסור של זוגיות עם נוכרייה, כיוון שיש עוד ספקות – הסכים להקל (היכל יצחק אה"ע א, כ). עוד כתב בהיכל יצחק אה"ע א, כ, שאם היו נשואים בנישואין אזרחיים, יש לומר שנחשב כמצב של 'כנס' שאינו צריך להוציא. ולכן אפשר לגיירה ולהשיאם.

גיור קטן

בעניין גיור בנם של יהודי ונוכרייה דעת הרב הרצוג שניתן לגיירו אם יבטיחו הוריו לשלוח אותו לחינוך דתי, למרות שעדיין יש סיכוי סביר שלאחר שיצא "לשוק החיים" יפסיק לקיים אורח חיים דתי, משום שעדיין יש בזה זכות עבורו. וביאר ש'קבלת המצוות' בגר קטן אינה של בית הדין אלא של הגר בעת שיגיע למצוות. וכפי שכתב (תשובה בארכיון המדינה עמ' 7): "סוף סוף קבלת המצוות צריכה גמירת הדעת… אבל איך יכולים לזכות לו דעת (לקטן)… ואולם יש לומר, שכיון שמשהגדיל ויודע שנתגייר על ידי בית דין ואינו מוחה – אז מקבל עליו המצוות". והוסיף: "והנה אנו יודעים מן הנסיון, שבאותן המדינות יש הרבה יהודים שהם בעצמם אינם שומרים שבת וכו', ואף על פי כן שולחים את בניהם לבתי ספר דתיים, והילדים הולכים לבית הכנסת להתפלל ושומרים שבת וכו', אלא שלאחר כך כשגדילים, הרבה מהם כשיוצאים לשוק החיים אוחזים במעשי אבותיהם. ואם כן, אם יבטיחו ההורים שישלחו אותם לבתי ספר כאלה, שילמדו להם על שמירת שבת וכו', ואז נקבעים הדברים בלבם… ואם אז מסכימה דעתם לשמירת היהדות כמצווה עלינו… תמצא שנעשים תיכף לגרים גמורים, ואחר כך כשיגדלו ולא ישמרו, הרי הם כישראלים שחוטאים, אבל כבר מותרים להנשא לישראלים או לישא ישראליות". "ועל כל פנים, צריך להבטיח שינהיגו כבר עכשיו כשרות כדין בביתם, וזה קל להם להנהיג". עוד כתב (פסקים וכתבים ד, צז), שאם ההורים מסרו אותו למוסד יהודי בלי להתנגד לגיור – הרי זה נחשב שמסכימים לגיור. (ראו לעיל יג, כב, וכן יט, יא).

טבילה בפני נשים

בשעת הצורך סמך הרב הרצוג על הרב סלנט, להתיר טבילה בפני נשים לאשה שמתביישת לטבול בפני גברים. בתיק שבארכיון המדינה עמ' 75 מופיעה השאלה: "האפשר להשתמש רק בטבילה לפני ג' נשים כיון שהנדונית מתביישת, כפי שראיתי בספריו של הרב עוזיאל ראל"צ שליט"א". ותשובת הרב הרצוג שם, ובפסקים וכתבים ד, צה: "במקרה דומה כבר הורה זקן, הגאון רבי שמואל סלנט זצ"ל, בתשובה מיום ב' תמוז תרנ"ג כדברים האלה: 'בענין גיורת שאין רשות לאנשים להכנס בבית הרחצה – נכון כי נשים כשירות ילכו עם האשה'… מכיון שכבר הורה הגאון רב שמואל סלנט ז"ל – אין לפקפק". וכן הפנה לתשובה זו בפסקים וכתבים ד, צט.

מי יכול לגייר

בתפקידו כרב הראשי, הסכים הרב הרצוג שכל רב מוכר יוכל לגייר, ורק ידאג להודיע על כך לגורמים רשמיים במדינה. בתיק שבארכיון המדינה עמ' 75 מופיעה השאלה: " הֲצריך דוקא בית דין מוכר על ידי הממשלה, או מספיק צירוף של רבנים מהסביבה או תלמידי חכמים מן המקום?". הרב הרצוג השיב שם, ובפסקים וכתבים ד, צה: "מצדנו עצם הגירות יכול להעשות על ידי כל רב מוסמך להוראה כראוי, המשמש ברבנות בפועל, בצירוף שני תלמידי חכמים, ולאו דווקא משרד רבני מוכר מהממשלה בתור בית דין. אבל צריכים אחר כך להודיע לבית דין מוכר מהרבנות הראשית לישראל [וממילא מהממשלה], ומהם תינתן התעודה הדרושה". משמע שגם רב מוסמך שנבחר על ידי קהילת בית כנסת לשמש כרבם, בכלל הרבנים שהסכים שיגיירו עם עוד שני תלמידי חכמים.

תמך בתקנות נגד הגיור למניעת נישואי תערובת

הרב הרצוג תמך בתקנות מקומיות האוסרות לגייר, כאשר מנהיגי הקהילה יראי השמיים מעריכים שהתקנה תמנע נישואי תערובת, וכך הנהיג בעצמו כשהיה בדבלין. והציע להוסיף בתקנות, שבמקרים יוצאי דופן שרואים שנכון לגייר – ישלחו את המתגיירים לבית הדין הגדול שבארץ ישראל. וכ"כ בפסקים וכתבים ד, פו, לרב זלמן יוסף אלוני, דיין של קהילת דבלין: "אם לקבל את הנער הזה בכלל, הואיל ומוצאים לראוי לגדור גדר בפני קבלת גרים מפני המצב המקולקל כידוע. וכך הנהגתי כבר אני בדובלין". וכן בפסקים וכתבים ד, פט, במכתב לרב דב טויבש, יו"ר אגודת הרבנים בשוויץ, חיזק את החלטת אגודת הרבנים שם לגדור גדרות ולא לקבל גרים. וכן בפסקים וכתבים ד, צט, לקולומביה. אמנם ציין שיש פגם בפתרון שהרוצים באמת להתגייר יבואו לירושלים, כי הוא פתרון לעשירים ולא לעניים (פסקים וכתבים ד, צ).

בכל אופן, לדעתו אין כוח למתקני התקנה לקבוע שאם גיירו בניגוד אליה, הגיור בטל. כ"כ בפסקים וכתבים ד, צג: "ואולם בצורה כזאת שלא תועיל הגירות, כיון שאין זה דבר של ממון, איני יודע איך אפשר, אם שלושה כשרים גיירו כהלכה, איך אפשר לגזור שלא יועיל כלום, בין לקולא בין לחומרא, שלא יהא אפילו ספק גירות?".

וכ"כ הרב הרצוג לרב חזקיה שבתי (דברי חזקיהו ח"ב עמ' כה), שאם גיירו בארגנטינה בניגוד לתקנה שלא לגייר, "אין אני מסכים לבטל לגמרי את הגירות אף לקולא, שלא יהיו קדושין תופסין, ושהבנים הנולדים מנשים גיורות כאלה יהיו נכרים גמורים, דלקולא מסופקני מאד אם יש כח בית דין עד כדי כך. צריך איפוא לבדוק בכל מקרה ומקרה לבדו, אם יש יסוד לבטל הגירות מעיקרא לגמרי מכח התקנה".

כהן וגיורת

עוד פסק שאין לגייר נוכרייה שבזוגיות עם כהן, ואמנם הסתפק אם הדבר כדאי מצד חשבון העבירות, אך כתב שנהוג להחמיר שלא לגייר, כדי שלא ייטעו לחשוב שכהן מותר בגיורת או שבית הדין מאשרים חיי אישות בלי נישואין. והוסיף שהמגיירים כך מרבים חללים בישראל (היכל יצחק אה"ע א, יט).

אמנם בהיכל יצחק אה"ע א, יז, בשאלת ספק היקל. וכך היתה השאלה מדרום אפריקה: "כהן נשא עלמה בערכאות, וכשבא אחר כך לישא אותה בחופה וקידושין, יצא קול שהיא נולדה מנכרית. כעת באה אֵם העלמה לפני הבית דין, ואמרה שאמנם אביה [היינו הסבא של העלמה], היה נכרי, אבל אמה [היינו סבתא של העלמה], היתה ישראלית. נתברר גם כן שאֵם העלמה החזיקה עצמה כישראלית, נישאה ליהודי, בניה נימולו, למדו בתלמוד תורה וחגגו חגיגת הבר מצוה. דא עקא, שהורי העלמה נישאו רק בערכאות, ולא יכלו לתת הסבר למה לא נישאו כדת משה וישראל, וזה מעלה חשד שמא האם נכריה. ומגידולם של הבנים כיהודים אין שום ראיה על האם, שכן מעשים בכל יום במדינתנו בנישואי תערובת שמחנכים הילדים בדת האב. ועל נאמנות אֵם העלמה אין לסמוך, שרצונה כעת לטהר את בתה. כעת מבקשת אם העלמה לגייר אותה וכל צאצאיה, בכדי לצאת על ידי כך מכל סבך הספקות, אף שלדבריה היא יהודיה. נבוכים אנו בדין העלמה: אם נגיירה תהא אסורה לארוסה הכהן. ויש חשש שאם לא נתיר החתונה, יתחתנו אצל הריפורמים".

הרב הרצוג השיב למעשה שאם לא יצליחו לברר אם היא יהודייה, אפשר לגייר אותה מחמת הספק, ואחר כך לחתן אותה עם הכהן שכבר היתה נשואה לו בנישואים אזרחיים, בצירוף הדעה שהכהנים בימינו נחשבים ספק כהנים, והדעה שגיורת אסורה לכהן מדרבנן בלבד: "אם יוחלט אצלכם שמידי ספק לא יצאה (שאולי היא יהודיה), הרי יש ספק בגוף הדבר – שמא אינה גיורת אלא ישראלית ומותרת לכהן, ואם תרצה לומר שהיא גיורת – שמא הלכה כמאן דאמר שהכהנים ספק ושגיורת (אסורה) מדרבנן, ומותרת מטעם ספיקא דרבנן לקולא. ואף שאין זה ספק ספיקא, אבל צד וסניף לקולא יש כאן, עד כדי לאמר שבזה יודה גם הש"ך ז"ל שבשעת הדחק כזה כדאים המקילים לסמוך עליהם". והאריך מאוד להוכיח שלדעת רש"י גיורת אסורה לכהן רק מדרבנן, ולרמב"ם הוא ספק איסור תורה (היכל יצחק אה"ע א, יח). ראו עוד לעיל יט, יא, מה שהתברר בסיפור זה, ומה שהשיב הרב קוסובסקי-שחור לרב הרצוג.

סיכום עמדתו

מתשובותיו הרבות עולה שעמדת הרב הרצוג היא שאין לגייר בלי כוונה כנה לקיום המצוות העיקריות, כשבת כשרות ונדה, ובדיעבד אם גיירו – הגיור מוטל בספק. מאידך, כדי למנוע התבוללות, התיר במקרים רבים לגייר בנות זוג נכריות כשלדעת בית הדין יש סיכוי טוב שישמרו מצוות, בלא לוודא זאת היטב. בדומה לזה, התיר גיור של קטנים שהוריהם הבטיחו לשלוח אותם לחינוך דתי, גם כאשר היה סיכוי רב שלבסוף ינהגו כמו רוב היהודים שבאותו מקום ולא ישמרו מצוות. תמך בתקנות האוסרות גיור כאשר ההערכה היא שהתקנה תמנע נישואי תערובת, אך הדגיש שאי אפשר לבטל גיור שנעשה בניגוד לתקנה.

ז – הרב איסר יהודה אונטרמן – תרמו-תשלו

הרב איסר יהודה אונטרמן (תרמ"ו-תשל"ו, 1886-1976), נולד בבריסק, מצעירותו נודע כעילוי. למד אצל כמה מחשובי הרבנים הליטאים, ורבו העיקרי היה הרב שמעון שקופ. כבר בגיל צעיר שימש כראש ישיבה ורב בקהילות בליטא, ולאחרונה בגרודנה הגדולה. היה ציוני וממנהיגי 'המזרחי'. בתרפ"ב (1922), בוועידת המזרחי השלישית שהתכנסה בפולין, נשא נאום מרכזי ובו קרא להקים מדינה יהודית עם נשמה יהודית בארץ ישראל. בתרפ"ג (1923), בהשפעת הרב חיים עוזר גרודזנסקי מנהיג היהדות החרדית בליטא, עבר הרב אונטרמן לאנגליה לכהן כרב הקהילה היהודית בליברפול, שהיתה השנייה בגודלה באנגליה אחר לונדון. במהירות למד אנגלית והשפיע רבות על הקהילות באזור. שימש כנשיא קק"ל וקרן היסוד בעיר. בימי מלחמת העולם השנייה פעל במסירות למען פליטים יהודים מגרמניה. בתש"ו (1946) עלה לארץ והתמנה לרבה האשכנזי של תל אביב. כיהן כדיין בבית הדין הרבני הגדול, ובין השנים תשכ"ד-תשל"ב (1964-1972) כיהן כרב הראשי האשכנזי של ישראל.

בשנת תש"ל (1970), לאחר שכבר התחיל הגל הראשון של העלייה מברית המועצות, והתחילו ויכוחים סביב גיור בנות זוג נוכריות, 'מוסד הרב קוק' הקדיש את עיקרו של הכינוס הארצי ה-13 לנושא הגיור. השיעור החשוב ביותר נאמר על ידי הרב הראשי, הרב אונטרמן, שביאר בהרחבה את עמדתו תוך התייחסות למציאות בגולה ובארץ. דבריו נדפסו בקובץ 'תורה שבעל פה' י"ג, שהוציא מוסד הרב קוק, ושוב בספרו 'שבט מיהודה' שער חמישי 'הלכות גירות ודרך ביצוען'. לרוב חשיבות דבריו, נצטט אותם בהרחבה.

השאלות וההבדל בין הגיורים בארץ לחו"ל

"נתעוררו עכשיו שאלות גדולות אצלנו בהלכות גירות, הנוגעות למעשה באופן דחוף. בין העולים החדשים שבאים ממחנות שונות, ישנן זוגות של נשואי תערובת שהגיעו מן הגולה על מנת להשתקע בארץ. ישנן גם ילדים שנולדו מנשים נכריות, וצריכים לקבלם לדת משה וישראל על ידי גירות כדין תורה. הדחיפות שבדבר היא מפני החשש שכל אלה עלולים להתערב בין הציבור במשך זמן קצר, ולא יוודע מוצאם כלל.

השאלה נחלקת לשני סעיפים: א) אם אפשר לקבלם בתור גרים אחרי שכוונתם לשם אישות, כי רק מפני שנישאו ליהודי או ליהודיה לכן באו להתגייר. ב) אם נוכל להאמין להם כשאומרים שמקבלים עליהם עול מצוות, אחרי אשר הנהגתו של הצד היהודי מהזוג היא לעת עתה שלא על פי התורה, שהרי הם חיים יחד. וכל שכן במקרה שהצד היהודי אינו שומר מצוות בכלל, הרי קשה לחשוב שהצד הנכרי ישמור המצוות לכשיתגייר".

"אמנם בגולה נהגו כמה רבנים מובהקים לבלי לקבל כלל גרים הבאים להתגייר בזמן שכוונתם לשם אישות, ומקפידים ביותר על אשה נכריה הבאה להתגייר לשם נישואין, מפני שזרעה כמותה. ובכל ימי רבנותי במדינת אנגליה עמדתי בתוקף על כך שלא לקבל גרים לשם אישות. אולם שם הרי היו לנו נימוקים וטעמים נוספים שאינם שייכים בשאלות שלפנינו: א) מפני ששם, לדאבוננו, היה זורם נחשול של נישואי תערובת העלול חס ושלום להציף את המחנה, וצריכים היו לעצרו בכוח; שם היה מקום לחשוב שכל גר וגיורת הנכנסים לתוך משפחות ישראל על ידי גירות מאושרת, פותחים פתח לאחרים מצעירנו שיעשו גם הם כמעשיהם לשאת נכריות או נכרים בערכאות, על סמך זה שסוף כל סוף יקבלום בית דין לגרים ועל ידי זה הפרץ נבעה ועלול להתרחב יותר, ואין כאן המקום להאריך. ב) מפני שהגרים נשארים באותה הסביבה וחיים באווירה הקודמת, ואינם מרגישים את עצמם מנותקים מן העבר שלהם [ולפעמים יש להם קשר תמידי עם הקרובים הקודמים והמכירים הנכריים], ואין גר שכזה חושב ורואה את עצמו שהוא מבחינה רוחנית כקטן שנולד, כשאינו מכיר את השינוי הזה בארחות חייו". בהקשר זה אמר הרב אונטרמן בכנס דיינים בתשי"ד: "יכולתי לקבל 1,000 גרים כשהייתי באנגליה, ולא קבלתי אף אחד. באו ההורים שילדיהם נלכדו בנישואי תערובת, ובכו אצלי הרבה, ובכיתי אתם, אבל לא שיניתי דעתי… ואם יבוא גר צדק שנהיה משוכנעים שרוצה רק את דת האמת – ארוץ אתכם יחד להטביל אותו, אבל לא נזדמן לי עדיין גר כזה" (פרוטוקול כנס הדיינים השני, תשי"ד, עמ' 24-25).

אולם המשיך הרב אונטרמן ואמר: "כל זה בגר שנשאר במקומו, ובאווירה שגודל וחונך בה בגיותו, אבל כשנעקר ממקומו, ובא להתגייר אצלנו כשהוא רחוק מסביבתו – יש להתבונן היטב, כי בדיעבד הלכה כדברי האומרים 'כולם גרים הם' [יבמות כד, ב]".

וביאר בדברי הרמב"ם (איסו"ב יג, טו): "והיו בית הדין הגדול חוששין להם עד שתיראה אחריתן", שיש לבדוק שמא ישובו לעבוד עבודה זרה, ולא שמא לא יקיימו את המצוות. ולכן "בשאלה שלפנינו יש עוד טעם חשוב שאנו מחוייבים לקרבן, שהרי אלה שהגיעו לארץ ישראל ונתרחקו מכל סביבתם הקודמת, ומתפרסמים כיהודים בכל התעודות שלהם, הרי ברור שאין דעתם כלל להישאר דבוקים באמונה זרה. ואמנם עובדא ידועה בזמננו כי האדוקים באמונתם, גם אחרי שנתגיירו לא הסכימו ללכת לארץ ישראל לכתחילה… ברם יתכן כי ישנם אולי יחידים בלבד שעדיין מחוברים באיזה קשר לאמונתם הקודמת, ויש לבחון ולבדוק כראוי כל מקרה ומקרה בפני עצמו. כללו של דבר, כי בשעת דחק כזו, שאי אפשר בשום אופן למנוע שיתערבו עולים זרים בין בני ישראל, יש לגיירן כדין תורה, כדי להסיר מכשולים ממשפחות ישראל שיתערבו בהן. וכשראו שלא חזרו לסורם במשך חודש ימים וכדומה, אין להסס יותר".

למעשה היקל לגייר לשם אישות ולהשיא את ה'נטען', ובמיוחד כשהם כבר נשואים בנישואים אזרחיים, שאז אינם צריכים את הגיור כדי לקיים את נישואיהם. והוסיף עוד טעם להקל, כדי למנוע התערבות גוים בחברה היהודית. אולם השאלה העיקרית נוגעת ל'קבלת המצוות'.

בהגדרת קבלת מצוות הסכים לאחיעזר

"שוב מצאתי בספר אחיעזר ח"ג סי' כו, שפוסק כן להלכה בכמה דברים שהזכרנו כאן, ונהניתי מאד שכוונתי לדעתו הגדולה, ונדון בדבריו בפרטות בפרק הבא למצות את מסקנותיו".

"בנדון האמור, אם יש לחשוש שמא הבא להתגייר [אפילו כשנראה לנו שרוצה להיות יהודי בלב שלם] לא ישמור את דיני התורה, ראיתי באחיעזר שם, הדן בזה ונראין דבריו מאוד, וזו לשונו שם אות ד: "ולבד זה, נראה דדין זה דנכרי שבא להתגייר ולקבל עליו כל המצוות חוץ מדקדוק אחד, מדברי תורה או מדברי סופרים – אין מקבלים אותו, היינו במַתְנה שלא לקבל, ושיהיה מותר לו דבר זה מן הדין, בזה אין מקבלים אותו, דאין שיור ותנאי בגירות, ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצוות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון – אין זה חיסרון בדין קבלת המצוות". ובזה דחה את דברי "הרה"ג מהר"י פאזען" שחשש לגייר, לפי שחשב שלא ישמור דיני ישראל כהלכה, ועל זה אמר האחיעזר: "אפשר לומר דאין לחוש לזה, כיון דמקבל עליו כל המצות. אף שחושב לעבור על איזה מהמצות אחר כך לתיאבון, מכל מקום אין זה מניעה לקבלת המצות. ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו – זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב". והוסיף וציטט מהאחיעזר: "אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, חלול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו – הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות, דמעכב".

הדרכה למעשה

סיכם הרב אונטרמן: "מכל זה מתברר לנו הקו הנכון, היאך לגשת אל עניין הגירות בנוגע לקבלת המצוות, שכשנראה לנו כי מקבל הוא עליו לשמור המצוות בתום לב – זוהי קבלה נכונה, ואין מקום ליַגֵע אותו בשאלות [כמו ששמענו פעם] לאמר: 'ומה תעשה כשיבוא הממונה וידרוש ממך שתסע אליו ביום השבת, ואם לא תבוא יפטרוך?', כי לדברי האחיעזר אפילו אם יאמר בעניין גדול שפרנסתו תלויה בו, שבמקרה כזה יהיה מוכרח לחלל שבת – אין זו נחשבת מניעה בקבלת המצוות, אלא שחושב שלא יוכל לעמוד בנסיון לאבד פרנסתו, אף על פי שהדין מחייב אותו בזה. ולדעת בעל אחיעזר, אף שבדעתו לעבור לתיאבון – אין זה פוגע בקבלת המצוות, וכדאי לעיין בנקודה זו, שמביאה כמה פעמים לחלוקי דעות של הדיינים, וגורמת צער רב שלא לצורך". "ובמיוחד אלה שבאים מרוסיה במשפחות מעורבות, לדעתי אין להחמיר עליהם בשאלות קשות, מפני שנראה להם כאילו אנחנו מתגרים בהם. עובדה היא שהם רוצים באמת להתגייר, וזה ברור לנו משתי פנים: מצד אחד, הרי לא קלטו כלל את יסודות הדת הנוצרית, מפני שלא לומדים שם דת בדרך כלל… וכשמפרשים להם את עקרוני דת קדשנו – זהו אצלם כדיו כתוב על נייר חדש, שאינו נמחק מהר. ומצד שני, הבאים משם לכאן מלאים מרירות נגד הרדיפות על היהודים והשמצות שלהם על הדת שלנו… ומשום כך כשאנו מקבלים אותם באהדה, מתקשרים הם בלב שלם עם העם היהודי, וגם עם עצם היסודות של דת קדשנו, כמו שמירת שבת קודש, מאכלי כשר, וכדומה. ואם הם אומרים בפה מלא, לאחר שמפרשים להם מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות, כי מקבלים עליהם לשמור – זוהי קבלה נכונה, ואחרי הטבילה הם יהודים. אין איפוא מקום לחששנות יתירה שתגרום חס ושלום לרחק אותם, ועל ידי כך לרחק את המשפחה כולה. ואף כשהדחיפה לגירות באה בשל תועלת שמצאו בה, אין זה מבטל חלילה את עצם הקבלה, כפי שנתפרש לעיל, ומצוה לגיירם מיד ולא להשהותם, כפי שנזכר בפוסקים 'אחר כך מטבילין אותם מיד', ובתלמוד 'שהויי מצוה לא משהינן'".

כעיקרון אין לקבל גר שגר בקיבוץ לא דתי, ועדיין יש לדון בכובד ראש

אמנם כל זה כאשר מדובר ב"מקרים לא שכיחים, שיכולים להביאו לידי נסיון ובדעתו שלא לעמוד בנסיון קשה כזה". אך במקרה שהגר מתכוון לגור במקום שבו "שכיחים הזדמנויות כאלה בכל אורח חייו, וחושב שלא יוכל להתגבר עליהם בכלל, וזה יאלצהו לעבור עבירות – אין קבלת עול מצוות שלימה אצלו, וזה מעכב. ולכן אם הגר קובע מקומו בקבוץ לא דתי, אף על פי שאומר כי אינו אוכל בשר ולא יעבוד בשבת, נראה כי אין כאן קבלת עול מצוות, שהרי אם אין במקום מגוריו שם כשרות – הרי אסור להשתמש בכליהם, וגם כשאינו עובד בשבת בקביעות, מזדמנים לו תמיד מקרים שונים של חילול שבת קודש, וקשה לעמוד בניסיונות תמיד. נקודה זו היא החמורה ביותר בקבלת גרים, וקשה להגדיר אותה כראוי, ולכן נראה לי שבכל מקרה כזה צריך בזמננו בית הדין לדון בכובד ראש מיוחד, וגם להוועץ עם בעלי הוראה מומחים, לקבוע כראוי אם יש שם קבלת עול מצוות שלימה, שהיא מעכבת בקבלת הגר". אמנם הדגיש ש"בדיעבד אם כבר נתגייר, אי אפשר לדחותו", והוכיח זאת מהגמרא בשבת סח, ב, שאפילו גר שהתגייר בין העכו"ם נחשב גר.

גם כאשר בן הזוג היהודי מחלל שבת – המיקל עבור הצלת המשפחה לא הפסיד

"יש בזה עוד פרט חשוב, שדורש עיון מיוחד בכל מקרה, וזה בנוגע למקרה מיוחד בזוג מעורב, אשר הצד הנוכרי הבא להתגייר רוצה באמת לשמור המצוות, כפי שנראה הדבר לבית הדין, אולם הצד היהודי נמצא במצב שאינו שומר מצוה, ולפעמים גם בפרהסיא, כגון שאינו שומר שבת כראוי לפרטיה.

נצייר לנו מצב שכזה בחיי משפחה, שבא לפני בית הדין של הרבנות ויש בו מקום עיון רציני. יהודי אחד, שבדרך כלל נחשב ליהודי חרד ושומר מצוה, ושייך לבית כנסת אורתודוקסי, נתאלמן ורוצה לישא אשה נכרית חשובה, המצהירה וגם מוכיחה כי זה מכבר גמל ובושל אצלה הרעיון להתגייר ולהתנהג ביהדות בשלימות. לכאורה נראה פשוט שאפשר לגיירה, אחרי חקירה ודרישה, כנהוג. אולם החקירה העלתה שיהודי זה מחלל שבת, על ידי שהוא מבקר בשבת קודש שלוש שעות במשרד השייך לפירמה לא יהודית, שהוא אחד המנהלים שלו. כשנשאל אם הוא מחלל שבת שם, ענה שהוא בדרך כלל נזהר מכל מלאכה [אגב: ידוע שאינו מעשן בשבת, אף על פי שבימות החול רגיל לעשן, וגם אינו נוסע למשרד ההוא בשבת אלא הולך ברגל, אף על פי שיש בזה מאמץ מיוחד]. אולם לפעמים הוא צריך לחתום על מסמכים, וגם נאלץ להתקשר טלפונית כמה פעמים, ואי אפשר לו להתקשר על ידי נכרי. כשדנו בנדון זה אם לגייר את האשה שבדעתו לישא, היו כאלו שהחליטו בשלילה, מסברה פשוטה: האיך תיזהר האשה ממלאכות ביום שבת, כשהבעל אינו נזהר? אמנם קל וחומר זה לא נזכר בשום מקום, אבל משתמשים בו כדבר פשוט.

אכן, כיון שנתברר שבביתו אין שום חלול שבת, לא במטבח ולא במקום אחר, וכל שכן שאין שם בשול או כביסה וכדומה – חיוו כמה תלמידי חכמים דעתם לקבלה.

והנה מדברי אחיעזר שהבאתי, אנו למדים שהוא מקיל גם באופן שכזה, שהרי אלו דבריו שם: 'היכי שברור הדבר שבודאי יעבור על איסורי תורה, חילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו – הרי אומדנא דמוכח שמה שאמר שמקבל עליו המצוות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצוות דמעכב'. מכאן שבמקרה הנזכר דעת הגאון המחבר ברורה, שאין קבלת המצוות נפגעת על ידי כך שהבעל מחלל שבת, ולכן כשיש צורך דחוף בשביל המשפחה היהודית כולה – יש לסמוך על זה, והמיקל לא הפסיד". כלומר, הרב אונטרמן לומד מדעת האחיעזר שרק במקום ש"אנו יודעים בבירור שליבו בל עימו" אין לגייר, אבל במקרה כזה, שייתכן שהגיורת תשמור שבת, ולא תחלל אותה כבעלה – ניתן לגיירה מכיוון שזו שעת הדחק.

כיוצא בזה כתב בשבט מיהודה ח"ב יו"ד לא, משנת תש"ל, לגבי יהודייה שנשואה לנוכרי שהתגייר בגיור רפורמי, ויש להם ילדים, וההורים מבקשים שיתגייר כהלכה. והורה לגיירו אם הוא מתכוון לקיים מצוות, ובתנאי שלא יגור בסביבת בני משפחתו הנוכרים, וגם מקום עבודתו אינו מחייבו לעבוד בשבת. נראה מהמקרה שלא מדובר באדם שהתכוון לקיים אורח חיים דתי, שכן מתחילה התגייר בגיור רפורמי, ורק מפני שההורים ביקשו הסכים להתגייר כהלכה. כמו כן, אם היה חפץ לקיים אורח חיים דתי, היה הרב אונטרמן מזכיר זאת. אלא שכדי להתגייר צריך שלכל הפחות יסכים לקיים חלק מהמצוות, כאשר בפועל מסתבר שיקיים מצוות כמסורתי.

יש להקל במיוחד בעולים מרוסיה

עוד המשיך הרב אונטרמן במאמרו: "במיוחד יש לזכור נקודה זו כשבאה משפחה מרוסיה, ויש שם סיבוך הזקוק לתיקון בענייני משפחה, ובהרבה מקרים הצד היהודי זקוק גם הוא לתיקון רב, כי שם היה באמת קשה כקריעת ים סוף לשמור את המצוות, בודאי שאנו מחוייבים לחוס על שלימותה של המשפחה ולהסתכל במצבה מתוך השקפת תורתנו הקדושה, בלי חששנות חסרת יסוד. וכמו שראינו הרבה מקרים, שהבעל לצערנו מחלל שבת ואשתו היהודיה שומרת ומקיימת הכל בקפדנות ואינה נגררת אחריו, כן אפשרי הדבר גם בגיורת, ואין לעשות השערה על ידי קל וחומר פריכה בנדון זה. ובזמננו ששכיחים בחו"ל נשואי תערובת, קרו כמה פעמים שהאשה שמרה מצוות הדת של יהדות והבעל התנהג בגיות כמקודם, במיוחד היה זה אפשרי כשהאשה כבר בגיל של 'דיה שעתה'". בהמשך דבריו האריך בהבעת תקווה שיהודי רוסיה יתקדמו עם הזמן לשמירת המצוות.

בדיעבד אין לפקפק בשום גיור

עוד כתב הרב אונטרמן שבדיעבד אין לפקפק בגיור שנעשה, ואחר שהגר טבל – גם אם יעבור עבירות ייחשב יהודי, כדברי הרמב"ם וערוך השולחן. וכפי שכתב על גר מקיבוץ חילוני, שכעיקרון אין לגיירו, כי אין לו תנאים לקיים מצוות, אולם "בדיעבד אם כבר נתגייר, אי אפשר לדחותו, וידועה הגמ' בשבת סח, ב, בגר שנתגייר בין העכו"ם, עיי"ש".

הרב אונטרמן הזכיר את הדעה שביקשה ללמוד מהרמב"ם שגיורו של המתגייר לשם אישות מוטל בספק, ועלול להתבטל אם אינו שומר מצוות, ועל כך כתב: "וזה דבר תמוה שלא שמענוהו מעולם… כי אין להוציאן מחזקתן. ואפשר מאוד כי בשעה שקבלו עליהן להידבק בדת יהודית, היתה כוונתן רצויה וקבלו עליהן באמת לשמור כל מה שנכלל בדת זו… ומה שלפעמים אינן שומרות המצוות עכשיו, הוא מפני שלא עמדו בנסיון ונתקלקלו אחר כך בהשפעות לא טובות, אבל חזקה כי עצם הקבלה היה בלב שלם. ומכל שכן באלו שכבר נישאו לבעליהן בנישואין אזרחיים, ויודעות שבעליהן לא ירחיקו אותן אפילו לא יתגיירו, ואם כן הרי כשהתאמצו כל כך להתגייר – רצונן הוא להדבק ברצינות בדת קדשנו ובאומה הישראלית ובעתידה, ולכן בדיעבד ודאי נחשבות כגרי אמת. ובמצב המיוחד שאלה העולים עם משפחותיהם נמצאים עתה, שעל ידי שנרחק אותם הגרים מרחפת סכנה רוחנית על המשפחה כולה, שלא תסטה חס וחלילה מדרך היהדות – הרי זה הדין של בדיעבד גמור". אלא שכל מה שכתב הרמב"ם: "חוששין להם עד שתיראה אחריתן", הוא רק כאשר יש חשש "שמא ישובו לעבוד עבודה זרה… אבל במקום שאין שם חשש זה של עבודה זרה – אין מחוייבים לחשוש שמא לא יקיימו את מצוות התורה". "ובכן אין מקום לחששנות יתירה, אחרי שקבלו עליהם עול מצוות, שמא לא יקיימו המצוות".

סיכום עמדתו – אפשר לגייר לקיום מצוות כמסורתי

עמדת הרב אונטרמן היא שהואיל ומדובר בשעת הדחק, יש לגייר למרות שהמניע הראשון לגיור הוא לשם אישות, וכן יש להשיאם למרות איסור 'נטען', וכדרך שהורו פוסקים רבים. אלא שהשאלה העיקרית נוגעת ל'קבלת המצוות'. בעניין זה חילק בין המצב בגולה, שבו היה חשש ממשי שהמתגייר, בהשפעת סביבתו ומשפחתו, לא יישאר אפילו עם 'זהות יהודית', ובנוסף, גיורו עלול לגרור צעירים יהודים לחטוא בנישואי תערובת. לעומת זאת בארץ ישראל ה'זהות היהודית' מובטחת, והגיור צריך להיות ב'קבלת המצוות', היינו ברצון עקרוני לקיים את המצוות. כאשר מצד אחד יש סיכוי מסוים שיקיים אורח חיים דתי, ואין דבר באורח חייו שמונע זאת ממנו, ומאידך, רוב הסיכויים שיקיים מצוות כדרך מסורתיים או בעלי 'זהות יהודית'. ואף שהביא דוגמה למסורתי שכמעט אינו מחלל שבת, בפועל דיבר אחר כך על מצב שבו בן הזוג היהודי הינו חילוני, אך עדיין יש סיכוי שהגיורת תשמור אורח חיים דתי או מסורתי. כמו כן, הדריך שלא להקשות בשאלות וחקירות שיטילו ספק ברצונו העקרוני של הגר לקיים מצוות. וצריך לומר, שהדרכתו זאת היא מפני שהכל יודעים שמסתבר שהגרים אינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, ומה הטעם להכשילם בשאלות? ואין להעלות על הדעת ששיער שיקיימו אורח חיים דתי, אחר שכל המחמירים חזרו ואמרו שלא ישמרו, ואחר שהניסיון הוכיח שאינם שומרים.

אולם כאשר הגר מתכוון לגור במקום שכמעט אין סיכוי שישמור אורח חיים דתי, כדוגמת קיבוץ חילוני, סבר בפשטות שאין לגייר. אולם גם בזה לא נעל את הדלת, אלא הורה לבית הדין לדון בכך "בכובד ראש מיוחד, וגם להוועץ עם בעלי הוראה מומחים לקבוע כראוי אם יש שם קבלת עול מצוות שלימה, שהיא מעכבת בקבלת הגר". כלומר לבחון האם אפשר שאכן יקבל את המצוות במובן של רצון אמיתי לקיימן, ולא יהיה אומדנא דמוכח שאינו מעוניין במצוות. בכל אופן, גם בזה הורה ש"בדיעבד אם כבר נתגייר – אי אפשר לדחותו".[4]

עמדתו שיש לגייר בן נוכרית קטן אם יגדל אצל אביו

בשו"ת שבט מיהודה ח"ב יו"ד כט, נשאל על ידי 'קרן ילדנו' האם יש להשתדל להוציא בני יהודים ונוכריות מידי המיסיון, והשיב שהיות והם נחשבים לנוכרים, "אין כל חובה להוציא ילדים כאלה מרשות המסיון, מאחר שאינם שייכים לדת יהודית ואין אחריותם עלינו". כמו כן "אִם האֵם עצמה אינה רוצה להתגייר, וברצונה להישאר בגויתה והילדים נמצאים יחד עמה – דבר זה מהווה עיכוב גדול לגיור, כי כמעט מן הנמנע הוא שהילדים יתחנכו ביהדות שעה שאמם קשורה לאמונה זרה". ואם האמא לא בארץ, והילדים גדלים "לגמרי ברשות האב, אזי אפשר לגיירם. אולם אם האם דורשת שהילדים יבואו אליה לחו"ל, הענין זקוק לבירור בפני בית דין אם לגיירם אם לאו".

עוד נשאל בחלק השני של התשובה שם (שבט מיהודה ח"ב יו"ד כט) האם ניתן לגייר ילד נוכרי שאומץ על ידי אדם שומר מצוות, והשיב שהוא יכול לגיירו אף שאינו אביו: "ופשוט הדבר לשיטת כמה פוסקים, כי אם איש מגדל ילד ודואג לכל מחסוריו, הוא יכול לגיירו… ולכן כשמאמצים ילד, והאם מוסרת הילד בשטר והקנאה, כי הוא שייך לקונה לחלוטין לעשות בו כרצונו ולחנכו האיך שירצה, ולהביאו לאיזה מקום שירצה מבלי רשות לתבוע שלפחות תראה אותו – ודאי שיש לו רשות גם לגיירו. וברור כי בית דין שואלים גם לילד ועושים הכל מרצונו". אין לדייק מכאן שאם האב אינו שומר מצוות, אין לגייר את הילד, שכן אם יאמר שרוצה לגדלו על ברכי המסורת היהודית ב'זהות יהודית', מסתבר שיסכים בדיעבד לגיירו, וכן משמע ממה שהשיב ל'קרן ילדנו', שלא התנה את הגיור בכך שהאב יהיה שומר מצוות.

ח – הרב עובדיה הדאיה – תרנ-תשכט

הרב עובדיה הדאיה (תר"נ-תשכ"ט, 1889-1969), נולד בחלב שבסוריה למשפחות רבנים. עלה עם הוריו לירושלים בשנת תרנ"ח (1898). התחנך אצל גדולי רבני ירושלים ומקובליה. כשהוקמה ישיבת 'פורת יוסף' בשנת תרפ"ג (1923), התמנה לר"מ ללימודי הפשט והסוד בישיבה. בשנת תרפ"ה (1925) התמנה לחבר בית הדין של העדה הספרדית בירושלים, ובשנת תרצ"ט (1939) התמנה לדיין בפתח תקווה, וכיהן בפועל כרב העדה הספרדית בעיר. בשנת תש"ז (1947) נבחר כחבר מועצת הרבנות הראשית, ובשנת תשי"א (1951) לחבר בית הדין הרבני הגדול לערעורים בירושלים. בתשכ"ד (1964) התמודד על כהונת ה'ראשון לציון' מול הרב יצחק נסים, שכבר כיהן כראשל"צ משנת תשט"ו (1955), אך הרב נסים נבחר לתקופה נוספת. בשנת תשי"ד (1954) חזר וייסד את ישיבת המקובלים 'בית אל' שבה למד בצעירותו. חיבר שו"ת 'ישכיל עבדי' המונה שמונה חלקים. כיבד מאוד את מרן הרב קוק והיה ידיד לבנו הרצי"ה וישיבת 'מרכז הרב'. תמך בציונות וראה בהקמת המדינה 'אתחלתא דגאולה'. תמך גם בקביעת יום טוב ביום העצמאות, אולם הורה לומר הלל בלא ברכה (ישכיל עבדי ח"ו או"ח י; ח"ז או"ח מד יב; ח"ח השמטות ד). תמך בהיתר המכירה "כדעת מרן הרב קוק זצ”ל וגדולי ישראל רבים נוספים" (ח"ח יו"ד כח).

עמדתו לגייר לשם קיום אורח חיים מסורתי ואולי אף לשם 'זהות יהודית'

בפרק על יוצאי ספרד בסביבות הארץ (כד, יד-יט), הובא פולמוס הגר מביירות, ושם הובאה בהרחבה דעתו של הרב הדאיה, מישכיל עבדי ח"ג יו"ד טז, משנת תרצ"ו, שהתיר לגייר פקיד צרפתי שחי עם יהודייה, למרות שהיה צפוי שלא יקיים מצוות כדתיים אלא כמסורתיים, ואולי אף כבעלי 'זהות יהודית' בלבד.

כיוצא בזה נשאל מבית כנסת בברזיל (ישכיל עבדי ח"ח השמטות ג), כיצד מגיירים "גוי הבא להתחתן עם ישראל". בתשובתו לא כתב שהגר צריך ללמוד לפני הגיור, או שצריך לבחון שהוא אכן מתכוון לשמור מצוות כראוי. אלא רק כתב ש"הרב המורה צדק מצרף עמו ב' תלמידי חכמים הכשרים לדון, בכדי שיהיו שלשתם בשעת קבלת הדת. והקבלה צריכה להיות ביום ולא בלילה, וקודם כל שואלים אותו ובודקים אחריו מפני מה נכנס לדת וכו', כנ"ל". כלומר בודקים אם הוא באמת רוצה להיות יהודי. "וקודם הטבילה הדיינים העומדים להטבילו צריכים לחקור עליו על ידי שמש בית דין, אם טהר עצמו מכל הדברים החוצצים בטבילה… ובעודו במים מודיעים אותו שנית מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, שואלים אותו אם אתה נכנס לדת ישראל בכל לבך ועונה הן, אם אין לך שום פניה וכו', טבל ועלה – אומרים לו דברים טובים ונכוחים". ואילו היה סובר שאין לגייר את מי שלא יקיים אורח חיים דתי, כיוון שהיה ידוע שרבים מהגרים בחו"ל אינם מקיימים כמעט שום מצווה, היה צריך לדרוש שיבדקו זאת. ועוד, שהוא הפנה את השואל כמה פעמים לעיין בספר 'נהר מצרים', שעל פיו כתב לו את סדר הגיור, וכפי שלמדנו (כד, ד), שם כתוב שנוהגים לגייר למרות שאנחנו יודעים דברים שבלב שהגיור אינו לשם שמיים. מוכרחים לומר, שסבר שבשעת הדחק אפשר לגייר כאשר יש רצון אמיתי להצטרף ליהדות על אף שלא יקיים אורח חיים דתי.

כיוצא בזה בישכיל עבדי ח"ה יו"ד נ, מתשי"ב, נשאל על ידי רבה של פרדס חנה (כנראה הרב יהושע זליג דיסקין), על "כשתים עשרה נשים נכריות ותיקות ומעורות בישוב, מהן 'ציוניות' נאמנות, אחדות אומרות כי התגיירו בגרמניה. להוכיח אין בידם, גם אין סברה להאמין להם, וקרה מקרה מוות לבן אחת מהן בצבא, ואחרי שנבדק ומצאוהו מהול, נקבר בבית הקברות. ורצונו לדעת מה לדון בהן בלהבא, שיש חשש אי נעימיות אם תשלל מהן להקבר בקבר ישראל". לעניין קבורה השיב שיש להאמין להן שהתגיירו, וכן לעניין קידושין יש לחשוש לקידושיהן: "הנה מכיון שבשעת הגירות מסתמא שלא גיירו אותם עד שיקבלו עליהם כל המצות, אף דעתה לא ראינו שהם נזהרים בכל המצות, הנה מכיון שעתה לצערינו פשתה המספחת בכמה מישראל, שהולכין בדרך החופש והדרור, הרי אלו כאנוסין בדבר מכיון שאין מי שינהיג אותם להורות להם איזה דרך ישכון אור בעבודת ה'". אמנם "מכיון שאין עדים והוכחות, מוטלת חובה על רב המקום שליט"א, להשתדל לטבול אותם, הם וילדיהם, כדת וכהלכה, וגם הנימולים – להטיף מהם דם ברית, אלא שלא יברכו לא על הטפת דם ברית, ולא על הטבילה, משום ספק ברכות להקל, וברכות אינם מעכבות". הרי שלמרות שמדובר בציונים חילוניים וכתב בפירוש שאינם נזהרים בכל המצוות, לא התנה את גיורן בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי או מסורתי. לא זו בלבד, אלא כתב שהעובדה שהן "ציוניות נאמנות", מעידה על כך שהן "מתנהגות בכל עניניהם כאחד מישראל".

כשאין רצון לקיים מצוות אפילו כבעלי 'זהות יהודית', אין לגייר והגיור בטל

אולם הרב הדאיה ביאר שכאשר הגר לא התכוון לשמור מצוות אפילו כבעלי 'זהות יהודית', אין זה גיור. וכפי שהשיב לרב מסינגפור, בישכיל עבדי ח"ד יו"ד כא, על יהודי שנשא נוכרית והוליד ממנה בת, וגייר את הבת כשהיתה בת שתים עשרה, "אך עודנה מחזקת בדת הנכרים", והתחתנה בגיל שמונה עשרה עם נוכרי והולידה ילדים, וכעת הסבא רוצה לגיירם. וכתב שגיור הבת לא תקף, "כי מעולם לא התנהגה בדת הישראלים, ובכן ודאי דגירות זו לא מיקריא גירות, והוי כאילו בשעת הגירות אומר בפירושא איתמר כי אינו מתגייר רק בשם בעלמא, כי בודאי דלא מהניא גירותו כלל אפילו בדיעבד". וכתב שגיורים שהם "רק אחיזת עינים… רק בשם בעלמא, אך למעשה הם הולכים בדת הנכרים ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם בדת ישראל, לא מינה ולא מקצתה" – הרי הם פסולים. ולכן השיב לרב השואל באופן כללי על גיור נשים נוכריות, והפנה לעיין בתשובת הרב קוק לארגנטינה ובתשובת 'קרית חנה דוד', ולאחר מכן הביא את שיטת המקילים לגייר לשם אישות – הנהר מצרים ודעימיה – וסיכם ש"נראה דאין לדיין אלא במה שעיניו רואות. דאם באמת עיניו הרואות שבאים להתגייר באמת… כדאי הם כל הרבנים הנ"ל לסמוך עליהם, ואם עיניו הרואות כי כל גיורם הוא רק אחיזת עינים, ודאי לא נכון לגיירם".

תמיכתו בחרם בארגנטינה

בישכיל עבדי ח"ה יו"ד מח, משנת תשי"ז, השיב בשם הרבנות הראשית בעניין החרם של הקהילה החלבית על הגיורים בארגנטינה. רבה של הקהילה החלבית והספרדית שם, הרב יצחק שחיבר (תרע"ב-תש"נ), חשב בתחילה שכדאי לבטל את החרם, ופנה על כך בשאלה לרבנות הראשית. הרב הדאיה השיב שטוב להמשיך בחרם, ואף שהתיר בזמנו לגייר את הגר בביירות, שם הגר הביע "את רצונו המוחלט להדבק בדת ישראל, ביודעו כי דת ישראל היא המובחרת". אולם המצב בארגנטינה שונה, משום "שכפי הנאמר במכתב, ברור הדבר שהגירות היא רק לאחיזת עינים, למראית עין בין הבריות ולכסות על בושתם ובושת הוריהם". משמע שהגרים שם לא הזדהו עם היהדות. בנוסף, "כל ההיתרים הנאמרים בספרים לשם שעת הדחק וכדומה, הוא רק במקום שלא היה שום הסכמה וגזירה מרבנים שבדור. לא כן בנידון דידן בארגנטינא, הרי שם מקור ההסכמה והגזירה מטוב טעם שרבו המתפרצים והמתפרקים, ואם נמצא להם איזה היתר להתגייר – הרי הפרצה תוסיף להתפרץ ולהתרחב יותר ויותר". לבסוף הרב שחיבר עצמו השתכנע שהתקנה טובה ונלחם על קיומה.

כיוצא בזה בישכיל עבדי ח"ה יו"ד מט, מתשי"ד, השיב בשם הרבנות הראשית לשאלה מערי קולומביה, על בחור יהודי שהמיר דתו ונשא נוצרית בכנסייה, וכשאביו גילה זאת גירש אותו מביתו. "ואחר כמה חודשים, הופיע לפני עדת הספרדים ודרש מהם לגייר את אשתו, למלאת רצון אביו ולפייסו, ותשובתם היתה שלילית", כי רצו שילך לרב שאחראי על כך. היה שם מזכיר ששמע את הסיפור, ונשיא העדה הזהיר אותו שלא יעז להתערב, כי חשד בו שמתכוון לגיירו, ואמר המזכיר שלא יתערב בעניין. למרות האזהרות, הלך המזכיר וגייר את הבחורה תמורת שמונת אלפים פיזו. השאלות שנשאל הרב הדאיה בקשר לכך הן: האם הגיור תקף, והאם ראוי לקבל גיורות כאלה. הרב השיב, שאף שגיור על ידי הדיוטות כשר, כאן שיש ספק אם היה מעמד של קבלת מצוות בפני בית דין, ספק אם היא גיורת. לגבי השאלה האם כדאי לגייר גיורות כאלה, כתב שעדיף להנהיג שלא לקבל גרים, בדומה לארגנטינה, והרוצה להתגייר יבוא להתגייר בירושלים. וזאת משום שגרים אלה אינם מתגיירים לשם שמיים, והדבר גורם לנישואי תערובת.

סיכום עמדתו

דעת הרב הדאיה כדעת המתירים שהביא בתשובותיו, שכדי להציל את בן הזוג היהודי מחטא, ואת זרעו שלא יאבד מישראל, יש מקום לגייר את בנות הזוג וילדיהן, וזאת על אף שמסתבר שלא יקיימו אורח חיים דתי, ואף יש חשש סביר שלא יקיימו אורח חיים מסורתי. אמנם כאשר אין הגר חפץ באמת להיות בעל 'זהות יהודית', אין לגיירו. ואם התכוון שלא לקיים שום מצוות, ולהמשיך להחזיק בדתו הקודמת – אינו נחשב גר. בנוסף, במקום שההתבוללות מתפשטת ואפשר לעצור אותה על ידי מניעת גיורים (זולת אם יתגיירו בירושלים), יש לנהוג כך, וכפי שנהגו בקהילת החלבים בארגנטינה. לכאורה המחמירים יכולים ללמוד מדבריו שכאשר מגפת ההתבוללות מתפשטת, יש לעצור את הגיורים. אולם נראה שלדעתו יש לנהוג כך רק כאשר מניעת הגיורים אכן תמנע נישואי תערובת, וכפי ששמע שמנעו בארגנטינה. אבל כשאינם מונעים זאת, יש להציל את היהודים וזרעם שלא יאבדו בגויים, וכדעת כל המקילים, וכפי שהורה לגבי הגר מביירות.

ט – הרב זכריה הכהן – תרנח-תשכז

הרב זכריה הכהן (תרנ"ח-תשכ"ז, 1898-1967), נולד בתימן באלסדה, נסמך לרבנות בידי הרב הראשי של תימן, הרב יחיא יצחק הלוי, ושימש שנתיים ברבנות בשיך עותמאן. בהיותו כבן עשרים וחמש עלה לארץ והתפרנס מעבודה בפרדסים, ואח"כ משחיטה. בעקבות בקשת הורי החלוצים בכפר נהלל להביא שוחט, עבר לנהלל וגר בתחילה באוהל לצד צריף בית הכנסת במקום. בהמשך התמנה לרב המושב. לאחר הקמת המדינה, שימש כרבה של תנועת המושבים, ודאג לענייני כשרות, סיפוק צרכי דת כמזוזות, ערך בריתות, חתונות והלוויות. היה חבר במועצת ההסתדרות ומזכירות תנועת המושבים. השתתף בוועידות מפא"י. נהרג בתאונת דרכים, ובהלווייתו בנהלל השתתפו כ-1,000 בני אדם, ביניהם בכירי ההסתדרות ומפא"י. היו לו שבעה ילדים. בנו הבכור משה, נהרג בשנת תש"א (1941), כחייל בצבא האנגלי במלחמת העולם השנייה בטוברוק שבצפון לוב.

עמדתו לגייר כפי כללי הטקס ל'זהות יהודית'

בה' שבט תשי"ט שלח הרב זכריה הכהן מכתב לראש הממשלה דוד בן גוריון, במענה לשאלתו המפורסמת 'מיהו יהודי?'. כותרת מכתבו: "תשובה לשאלה לחוות דעת בגיור בני תערובת".[5] תחילה התייחס "למציאות המרה לכל מה שנעשה ועבר על גלות יהודי אירופא תחת צוררי ישראל", באופן שקשה היה להינצל ממכשולים, וגם קשה לברר את האמת אודות הייחוס. "ואנו עומדים בפני מצב לא נח, שמא אמת בפיו שהוא יהודי", ואזי יש למצוא דרכים לברר את הייחוס, ואם לא יתברר שהם יהודים – דינם יהיה כגוי הבא להתגייר. ואף שבגיורים אלה הגרים רחוקים מלהקרא 'גר צדק' או 'גר אמת', יש לקבלם, "ויש לעשות כל הראוי לעשות כדי לקרב במדת האפשר ובצד המועיל למדינת ישראל – להקל במקום שהדין והחוק מרשה זאת, ולהחמיר במקום שיש להחמיר על פי המדה הנראית בהשקפה היהודית".

לדעתו העמדה ביחס לקבלת גרים משתנה "לפי השנוי שחל גם בחיי היהודיים ממש", "ואין יכולים לדרוש מן הגר שעליו לקיים את התרי"ג מצות בזמן שרוב רובם של הקולטים רחוקים מהמספר הזה וממקצתו". "אולם אין לראות היהודים בישראל כיום באספקלריה שאינה מאירה ח"ו… אין בית ישראל ערום ועריה ממצות – כפלח הרמון רקתך – אם כי בצד היתרונות יש חסרונות". בכל אופן, "איך נדרוש מהגר לשמור כהלכתו את השבת ולהזהר מדברים האסורים", כאשר רבים אינם שומרים מצוות אלו? ובכך לכאורה "טבילתו איננה ולא כלום – זה רק טכס מעבר… אבל חוק יהודי הוא, ואין להתעלם ממנו. חוק זה חוק, ומה שיעשה הזמן בנפש הגרים אשר יקבלו תרבות והדרכה יהודית – ובפרט הקטינים אשר ילמדו עם ילדים בישראל ומישראל בבתי הספר, ויספקו לתוכם חוקי תורה ומצות ודרך ארץ כפי שינתן בצורה ישראלית – אין ספק שהם יתמזגו ויהיו ליהודים טובים, ולא יפלו משאר העם לדת וללאום לחובה ולזכות במדינה אשר יראו אותה כמולדתם. ואין כל ספק שהקטינים ישפיעו על הצד של ההורים ויקרבו אותם ליהדות, ויקבלו עליהם החוק והדת הישראלית ויתגיירו גם הם, ומתוך שלא לשמה בא לשמה. והיו כבר מקרים כאלה במקומות רבים בארץ, אשר הבנים השפיעו על ההורים ונתגיירו. והם יהודים טובים אם נדע לקרבם כמצות ואהבתם את הגר", שכן מצוות אהבת הגר היא חוק ש"איננו ניתן לשיעורין, הן לגבי אנשים הנוהגים בחיי חולין והן לגבי שומרי אמונים ומקיימי חוקי התורה".

עוד הוסיף בסיום מכתבו: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, וגם השבטים נשאו כנעניות, שהרי יעקב אבינו ע"ה מבקש מבניו שרק הם – ולא בניהם – ישאו אותו אחרי מותו… אבל כשעמדו אבותינו על הר סיני ופסקה זוהמתם, ונבדלו מכל העמים לעם קדוש… וחיי עולם נטע בתוכינו, ומעם ישראל יצא ויוצאים חיי עולם".

והגיור הוא "שיטבול בפני שלושה יודעי דין, ולעולם אין גר עד שימול ויטבול… ובהם נקבל הגרים להיות כישראל לכל דבר. ואין הדברים האלה מזיקים לעושיהם, ומעלין בקודש ואין מורידין, ולכבוד יחשב הדבר, ואין לנו אלא מה שבידנו. והוא רחום יכפר ויברך את עמו ישראל בשלום, אמן".

לסיכום, לדעתו מה שמעכב בגיור הוא רק הטקס שמבטא רצון להיות ככל היהודים, אבל קיום אורח חיים דתי אינו מעכב. ובמצב שרבים מעם ישראל אינם מקיימים תורה ומצוות, יש לגייר גם מי שלא צפוי שישמור אורח חיים דתי. ותקוותו שבעתיד הילדים ישפיעו טובה על ההורים שגם יתגיירו. גם מכאן אפשר ללמוד שרצה לגייר את ההורים גם כאשר צפוי שלא יקיימו אורח חיים דתי, אלא רק כיהודים בעלי 'זהות יהודית'.

י – הרב משה דריהם – תרסד-תשכו

הרב משה הכהן דריהם (תרס"ד-תשכ"ו, 1904-1966), מגדולי רבני ג'רבה. נולד לאביו הרב שמעון, שכיהן כרב בערים ספקס ובנגרדאן. בשנת תש"ז (1946) הרב משה התמנה לרב של הרובע הקטן בג'רבה. בשנת תשי"ז (1957) עלה לישראל לטבריה, מונה לדיין ושימש כרב הקהילה התונסיאית בעיר. לצד הרב יהושע פיטוסי, היה אחד משני דייני תוניסיה ששימשו בדיינות גם בארץ. העמיד תלמידים רבים שהפכו ברבות הימים לרבנים. ראה בדורו 'אתחלתא דגאולה' והנהיג קריאת הלל וסעודת מצווה ביום העצמאות. בתקופה האחרונה לחייו סבל משיתוק בגופו. תשובתו בעניין קבלת גרים שמתכוונים לקיים אורח חיים חילוני חשובה, שכן בה הוא ביאר את המנהג הרווח לקבל לכתחילה גרים שהתכוונו לקיים אורח חיים חילוני.

שאל האם אפשר לקבל גרים שיקיימו אורח חיים חילוני

בשו"ת והשיב משה יו"ד נ"א: "נתתי אל לבי לעיין במה שמצוי בזמננו זה בעוונותינו הרבים, שאחרי מלחמת העולם השניה הרבה מבני ישראל נשאו להם נשים נכריות והולידו בנים ובנות, שכפי הדין הילדים הולכים אחר אמם הנכרית, וכשעלו לארץ מביא אותם הבעל לגיירם, לפעמים עם אמם ולפעמים הילדים לבד. ודא עקא, שהם גרים במקומות שאינם שומרי מסורת, ואוכלים נבלות וטריפות ומחללי שבתות וימים טובים, ודבר ברור הוא שאחרי שיתגיירו ינהגו כמו אותם היהודים הגרים אצלם, שכמעט אין יכולים ליזהר, אף על פי שגם באותם המקומות יכולים לשמור כל המצוות אם ירצו. וכל שכן בילדים הקטנים שמתחנכים שם בבית ספר חפשי, כי אין נמצא שם בית ספר דתי, אשר כמעט בלי ספק ישארו אחר כך ככופרים שמלעגים על קדשי בני ישראל וחושבים עצמם כיהודים שהם גרים אצלם. ואי אפשר לומר להם שיחליפו לגור במקום אחר מכמה סיבות, כידוע. האם אפשר לקבלם ולגייר אותם, אחרי שיקבלו עליהם לקיים את כל דברי התורה, אף על פי שלפי השערתנו אינם מקיימים?".

לכאורה אין לקבלם ואם קיבלום אינם גרים

בתחילה כתב, שלכאורה "הגירות שמגיירים אותם – אין בה מועיל, דלא נתגיירו לשם שמים אלא מצד הפצרת האבא שלהם, שרוצים לעשות רצונו, או מפני שהם גרים בארץ ישראל, ולכן רצונם להיות יהודים בעלי הארץ ולא להיות נחותי דרגא פה בארץ ישראל, או לפי שיודעים שכל עוד שהם גויים – לא יוכלו להתחתן עם בני ישראל כפי החק. ונמצא המטפל בהם לגייר אותם, ונותן בידם תעודת גרות – הוא מכשיל את הרבים, שסומכים על זה ומתחתנים בהם, שחושבים שנעשו ישראלים גמורים, ומערבין זרע קודש בזרע אומות העולם. ואף על פי דבזמן הזה כבר נהגו לגייר – אפילו המחמירים – שלא לשם שמיים אלא לשם אישות, וסומכים על תשובת רבינו הרמב"ם בפאר הדור… אמנם כל זה אם מתגיירים באמת ומקבלים עליהם עול מצות ומקיימים, רק שהמניע אותם לגרות הוא שלא לשמה. אבל בנדוננו, שלפי השערתנו הם מקבלים עליהם עול מצוות על מנת שלא לקיים שום דבר ממצוות התורה, איזה טעם יש בגרות זו? והרי הם גוים גמורים כמו שהיו, ואסור להתחתן בהם. ונמשך מזה שאסור להטפל בהם לגיירם, שלא יבואו להכנס בקהל ישראל".

וכך יש להבין לכאורה מהרמב"ם (איסו"ב יג, יז), שכתב לגבי גר שלא בדקו אחריו ונודע שבשביל דבר הוא מתגייר, "הואיל ומל וטבל יצא מכלל עכו"ם וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו". וכ"כ שו"ע יו"ד רסח, יב. ומשמע שאם "נתברר שהוא עובר על התורה ומתנהג כדרך שהיה מתנהג בהיותו גוי, היו מרחקים אותו שלא יכנס בקהל ישראל". ומה שכתב הרמב"ם שהוא נחשב כישראל מומר, היינו במקרה שנהג כישראל ורק אחר כך חזר לעבוד עבודה זרה. וכן כתב בשו"ת 'לך שלמה' אה"ע כט, שאם הגר התגייר שלא לשם שמיים, רק אם ידוע שגם בצנעה הוא מחזיק בדת ישראל הוא גר, "אבל אם בצנעא אינו מתנהג כדת משה וישראל, אף שנתגייר – גוי הוא". וזו משמעות "כולם גרים הם", כלומר דווקא "אחר שאנו רואים שמאשרים דרכיהם אף על פי שבתחילה עושים משום אישות" כדברי הגהות מרדכי.

הגדרתו ל'קבלת מצוות', ורק אם אינו מקיים מצוות כלל גיורו בטל

"ואי לא מסתפינא, אמינא דענין קבלת עול מצות אין הכוונה שיקבל עליו לקיים את כל המצות, אלא שיקבל עליו מצות התורה, ושאם יעבור על איזה מהם, ענוש יענש עונש המגיע לו. ואף על פי שאחר כך עבר על כמה ממצות התורה, אין זה מזיק לקבלתו עול מצות, דאף על פי שחטא – ישראל הוא. ואפילו אם בעת קבלתו המצות הוא חושב לעבור על איזה מהם, מכל מקום הוא קיבל אדעתא דהכי שאם יעבור יענש, והוי שפיר גר מעליא. ומה שאנו חוששין בגר שנתגייר לשם דבר היינו שמא אין בדעתו להתגייר כלל, ורק בפיו אומר כך ולבו בל עמו. והרי עיקר הגירות צריכא להיות בלב שלם, שחפצו ורצונו ליכנס לקהל ישראל בלב ובנפש חפיצה, ולכן לא היו מקבלים אותם לכתחילה מחשש זה. ואם כבר גיירו, על זה כתב הרמב"ם שהיו בית דין הגדול חוששין להם, לא מרחקים אותם ולא מקרבים אותם עד שתראה אחריתם. והיינו אם אחר כך רואים שמתנהגים כיהודים ומקיימים איזה מצות כיהודים, הרי נתבררה צדקתם שנתגיירו בלב שלם, אף על פי שהמניע אותם לגרות הוא משום דבר. ואף שאינו מקיים איזה מצות, ועובר כמה עבירות, הרי הוא כישראל מומר שגם כן עובר עבירות לתיאבון, ואף על פי שחטא ישראל הוא, ואם קידש אשה קידושיו קידושין. אמנם אם אחר כך הוא מתנהג כגוי, וכמו שהיה לפני הגירות – הרי נתברר שלא נתגייר כלל באמת, רק בפיו אומר שרצונו להתגייר ולבבו לא כן ידמה, והרי הוא כגוי לכל דבריו. שאנו רואים שאחר שהשיג מבוקשו גילה הפרצוף שלו האמתי, והרי הוא כאלו לא טבל. ומשום הכי קיימו שמשון ושלמה נשותיהם, דמסתמא היו גם הם נוהגים מנהג יהדות, ורק שאחר כך נגלה סודן שהיו עובדין עבודה זרה שלהן, ואף על פי כן הם נחשבים כגרים כיון שנהגו מנהג יהדות אחרי גירותן… אבל אם נתברר אחר כך שהוא מתנהג כגוי – אין גירותו גירות, ואז הוי דינו כגוי ואין מחזירין לו אבדתו. כן נראה לי בהבנת דברי הרמב"ם, אף שאין נראה כן מדברי הפוסקים".

הכרעתו ש'קבלת מצוות' היא הסכמה לקבל שכרן ועונשן ולא התחייבות לקיימן

לכאורה כיוון שכתב בתחילת הפיסקה "אי לא מסתפינא אמינא", ובסופה "כן נראה לי בהבנת דברי הרמב"ם, אף שאין נראה כן מדברי הפוסקים", משמע שאינו בטוח בדבריו. אולם ביו"ד תשובה נ, כתב שזו עמדתו הברורה להלכה: "הנה בתשובה אחרת הוכחתי מדברי הרמב"ם ז"ל דקבלת המצות אין הכוונה שהוא מוכרח לקבל עליו את כל המצות לקיימם, אלא לקבל עליו כל מצות תורה, ושאם יעבור הוא מקבל על עצמו ליענש העונש שמגיע לו. וכמו שאומרים לו: עד שלא באתה למדה זו, אכלת חלב – אי אתה ענוש כרת, חללת שבת – אי אתה ענוש סקילה, ומשבאתה למדה זו, אכלת חלב – אתה ענוש כרת, חללת שבת – אתה ענוש סקילה, והוא מקבל עליו כל זה המצות ועונשיהן. ואם כן, לא איכפת לנו אם בשעה שמקבל המצות הוא חושב וגומר בדעתו לעבור על מצוה פלונית ולקבל העונש, ולא חשיב זה חסרון בקבלת המצות… ולפי זה, שפיר נוכל לקבלו לגיור… ויקבל עליו כל המצות גם מצות שבת קודש, ואף על פי שאנו יודעים שיעבור אחר כך על חילול שבת, לא איכפת לן, דאין זה מזיק לקבלת המצות. ואפשר שיבוא זמן ויעזוב את המשחק הנ"ל ולא יחלל שבת, ויתכן שיצאו מהם בנים הגונים דורות ישרים בישראל".

אפשר לגייר בעלי 'זהות יהודית' בימינו

נחזור להמשך תשובתו (יו"ד נא): "ואם כנים אנחנו בזה, הנה הגיורות שבזמננו, רובם ככלם מתנהגים בכמה דברים כיהודיות גם לפני הגרות, מעת שנישאו לישראל – פשיטא שימשיכו כך לאחר הגירות, ועוד יוסיפו להתנהג כיהודיות בדברים אחרים. ולפי האמור, יש לקבל אותם ולהציל האיש מעון חמור דכרת מדברי קבלה וקנאים פוגעים בו, וגם להציל הילדים שיולדו להם. וכן לגייר אלו שכבר נולדו להם, להכניס את כל המשפחה תחת כנפי השכינה ולא ידח ממנו נדח".

הוכיח דבריו מדברי האחיעזר

וכן המשיך להביא מדברי שו"ת אחיעזר ח"ג כו, שהקשה ממה שאמרו בבכורות ל, ב: "נכרי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים". ולכאורה איך מקבלים גיורת שמתכוונת להתחתן עם היהודי באיסור 'נטען'? וביאר שמה שאמרו שאין מקבלים הוא רק "במתנה שלא לקבל, ושיהיה לו מותר דבר זה מן הדין – בזה אין מקבלים אותו, דאין שיור ותנאי בגירות, ואין גירות לחצאין. אבל במי שמקבל עליו כל המצות, רק שבדעתו לעבור לתיאבון – אין זה חסרון בדין קבלת המצות". אמנם סיים באחיעזר: "אולם היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחר כך על איסורי תורה, חילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו – הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב". והרב דריהם דייק, שזאת בתנאי שמתוך אי שמירת המצוות ישנה אומדנא דמוכח "שאינו מתגייר אלא לפנים ולבו בל עמו, דבזה ודאי דלא הוי גר כלל". "אבל אם לפי האומדנא שהוא מתגייר בלב שלם, אלא שאנו יודעים בבירור שיעבור אחר כך על איסורי תורה כחילול שבת וכיוצא – אין זה חסרון בקבלת המצות, וכנ"ל". ש"קבלת המצות קבלה מעליא היא, אף שחושב שיעבור אחר כך לתיאבון". "וגם כאשר התגייר ולבו בל עמו… דזהו חסרון בקבלת המצות… כפי הנראה אין ולאו ורפיא בידיה".

ומה שכתב הריטב"א "אגב אונסיה גמר וקיבל", היינו הסכים להיות יהודי ולהתחייב בכל המצוות כיהודי, כלומר "לא על קבלת המצות אלא על עצם הגירות… על זה אנו אומרים דאגב אונסיה גמר ומקבל על עצמו להתגייר בלב שלם, ופיו ולבו שוים".

הסכים לגייר חילונית כי באמת רוצה להיות יהודייה

וסיכם הרב דריהם לגבי גיורת בארץ ישראל שממשיכה לקיים אורח חיים חילוני, "שנראה דבאמת חפצה ורצונה להתגייר, רק שאנחנו יודעים על פי האומדנא שלא תוכל לקיים דיני התורה, מאחר שהם גרים בסביבה חילונית, ובדיעבד הויא גיורת לכולי עלמא. נראה דלפי המצב יכולים לגיירה ולסמוך על תשובת הרמב"ם הנ"ל… ואף אנן נימא בנדון זה לגייר לכתחילה, אף על פי דרק בדיעבד מהני גירות זו משום תקנת השבים… ועוד… שעת הדחק כזו בודאי שחשובה כדיעבד, וכמו שכתבו הפוסקים, דמה שאסור לכתחילה ומותר בדיעבד, מותר בשעת הדחק אפילו לכתחילה". וסיים: "כל זה כתבתי להלכה, ולמעשה אם יסכימו שני חכמים – גם אני אהיה טפלה עמהם להתיר. וגם אין ללמוד מזה למקום אחר, ובכל מקרה צריכים לברר למעשה, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות".

סיכום

לכאורה יש לשאול: מדוע כתב הרב משה דריהם שהוא מתנה את תשובתו בהסכמת שני חכמים, ואת סברתו בלשון 'לולי דמסתפינא'? הרי למדנו שכך היתה מסורת הפסיקה של גדולי הרבנים האחרונים בקהילות יוצאי ספרד, שגיירו בנות זוג של יהודים שלא שמרו אורח חיים דתי. ונראה שאף שהיה ברור שכך נהגו, כוונת הגר היתה מעומעמת. כלומר, המנהג המקובל היה שהגרים הציגו לרבנים כוונה לקיים מצוות, בלא לפרט בדקדוק על מה מדובר, ופייסום בדברים על אהבת היהדות והמצוות. והרבנים מצידם הביטו עליהם בעין טובה, התרשמו מדבריהם על רצונם האמיתי להצטרף לעם היהודי, ועל החיבה שהם רוחשים למצוות שהכירו, ונמנעו מלבחון לעומק אם בכוונת הגרים לשמור שבת וכיוצא בזה. ואף שידעו שפעמים רבות הגרים קיימו בפועל אורח חיים חילוני, קיוו שהגר שעומד לפניהם יקיים אורח חיים מסורתי, ובמשך הזמן יתקדם לכיוון הדתי. ורק במקרים של פיקוח נפש או סכנה מוחשית של התבוללות, גיירו מי שהיה ידוע ומוצהר שיקיים אורח חיים חילוני. והרב דריהם רצה לומר, שגם כשידוע שהגר יחלל שבת ויום טוב ויאכל נבלות וטריפות, כפי המקובל בסביבתו, וגם יחנך את ילדיו בבית ספר חופשי, כיוון שרצה להיכנס לעם ישראל והסכים להתחייב במצוות – אפשר במצב של שעת הדחק לגיירו לכתחילה, כי מוטב שבן זוגו יחיה עם יהודי, וילדיו יהיו יהודים. שהואיל ובדיעבד גיור כזה תקף, בשעת הדחק יש לנהוג כך לכתחילה. והביא סיוע לעמדתו משו"ת אחיעזר, שהסכים עם העיקרון, שקבלת המצוות אינה התחייבות לקיים אלא קבלה עקרונית.

בפועל, רבנים רבים הסכימו לעמדת הרב משה דריהם זצ"ל, חלקם כתבו כך במפורש אך רובם עמעמו את דבריהם. אולם בפועל, הכל ידעו שהם מגיירים גרים שישמרו על 'זהות יהודית' ויקיימו אורח חיים חילוני, ולכן המחמירים חלקו עליהם.[6]

יא – פסק הדין על גיור נוכרית מיוהנסבורג

בשו"ת שערי ישועה יב, לרב יהושע פיטוסי, מובאת שאלה מבית הדין ביוהנסבורג אל בית הדין בארץ ישראל, אודות יהודי נכבד בקהילתם שנשוי לנוכרית ויש להם ארבעה ילדים, "ובקשתו ורצונו לגיירם". "האיש היה מוחזק אצל בני עדתו ככהן, ועכשיו הוא מערער על כהונתו ואומר שבאמת מעולם לא היה כהן, אלא שמפאת אי-רצונו להשתתף בהלוויות המת הודיע על עצמו שהוא כהן. בתור סמך לדבריו הוא מביא ראיה שבעיר מולדתו ומגוריו וילנא, אחיו הגדולים מעולם לא עלו לתורה בתור כהנים. גם הם, גם הוא וגם אביהם – מעולם לא עלו לדוכן". בית הדין לא הצליח להכריע, והוסכם שהיהודי יגיע לארץ ישראל ודינו יעלה בבית הדין בצפת. אב בית הדין היה הרב שמחה קפלן, ועמו ישבו הרב יהושע פיטוסי והרב אברהם שאר ישוב.

בשערי ישועה יג, מובא פסק הדין (משנת תשי"ח), עליו חתומים יחד הרב קפלן והרב פיטוסי, ובו התירו לגייר את האשה והילדים. בנוסח השאלה שבפסק הדין נכתב, ש"זה זמן שרעיון הגרות פועם אצל המבקשת ברצונה להתגייר כדת וכדין, וכמו כן בקשתם להרשות להם להנשא זה לזה בחופה וקידושין כדת משה וישראל, לאחר שהאשה תתגייר ותעבור ליהדות". פסק הדין מחולק לכמה שאלות: א) האם אפשר לגיירה למרות שהיא באה לשם אישות. ב) האם אפשר לחתנם למרות דין 'נטען'. ג) רצונם שהנישואין "ייערכו תכף לאחר שתתגייר", והאם מותר לעשות זאת ללא ימי הבחנה. ד) היהודי מוחזק ככהן, ולכאורה אסור להשיאם.

ביחס לגיור לשם אישות כתבו: "יש מקום לומר שהיות והאפשרות להם להמשיך חיי משפחה בנישואין אזרחיים, ואשר החוק במקומם מכיר בהם, וכה היה עד עכשיו ללא כל הפרעה ובאין פוצה פה – הרי יש לומר שההתעוררות מצד המבקשת להכנס ליהדות ולהתגייר היא כנה, וכוונתה רצויה להתגייר באמת, אחרי שענין האישות מתקיים בלאו הכי". וכן כתבו כמה אחרונים, לפיכך אפשר לגיירה.

בשאלת 'נטען' הביאו את דברי האחרונים שהקלו, וכתבו שמסקנתם היא ש"במקום שהנכרית נשואה לישראל בנשואין אזרחיים, וחיים חיי משפחה, לא שייך החשש משום לזות שפתיים". בנוסף, כיוון שאין סיכוי שייפרדו "על ידי מניעת סדור החופה וקידושין, וימשיכו לחיות באיסור בדרך שחיו זה שנים רבות, והרי מוטב שיאכלו תמותות שחוטות וכו'. ובמיוחד כשהמבקשת מצהירה שכוונתה לשם גרות לשם שמיים, ונראים דבריה הכנים ואין אומדנא דמוכח להיפוך – הרי אחרי שיש לקבלה לגרות, כדאי ורצוי לסדר להם חופה וקידושין כדת משה וישראל".

ביחס לשאלת המתנת צ' ימי הבחנה, כתבו שגם אם בית הדין יורה להם לפרוש, אי אפשר להיות בטוחים שיבצעו זאת, "מכיון שלהם ילדים זה מכבר וגרים ביחד, וכמעט ברור בודאי שאם נחכה להמתין ימי הבחנה, אף פעם לא נוכל להיות בטוחים שלנכון נתקיימה ההפרשה וכי ישנה ההבחנה", ובמקרה כזה כתבו גדולי האחרונים להקל. ואף על פי כן, לכאורה קשה להקל נגד שו"ע שפסק שגיורת צריכה ימי הבחנה, אלא ש"אחרי שנתברר לפנינו שהמבקשת עברה זה לא מכבר ניתוח ברחם ואי אפשר לה בשום אופן ללדת מעכשיו, ובידה אישור רפואי על כך – הרי זה דומה לזקנה", ואינם צריכים לפרוש ימי הבחנה.

ביחס לשאלה הרביעית, שהיהודי מוחזק במקומו ככהן, יש לדון מה עדיף: האם לא לגיירה, אף "שללא כל ספק ימשיך לחיות אתה באיסור", או לגיירה, אבל אז "יעבור על איסור גיורת לכהן". ועוד, שאף שאמר על עצמו שהוא כהן, וממילא "שויא נפשא חתיכא דאיסורא", כיוון שנתן אמתלא לדבריו שמטרתו להתחמק מעיסוק במתים, "וראיה לכך שמעולם לא התכוון בכנות וברצינות להכריז על עצמו שהוא כהן, היות ולא קרא ראשון בתורה ולא עלה אף פעם לדוכן, וגם בית הדין ביוהנסבורג מאשר שמעולם לא קרא ראשון בתורה ולא עלה לדוכן", אזי לכאורה יש להאמין לו שאינו כהן.

לכן למעשה החליט בית הדין לקבלה לגרות, "אחרי שנראים הדברים שכוונתה רצויה להתגייר באמת". וגם את הילדים יש לגייר על ידי מילה או הטפת דם ברית וטבילה, "ואחרי זה אפשר לרשום אותם בפנקס הקהלה היהודית בתור גרים".

יב – הרב יהושע פיטוסי – תרסט-תשלא

הרב יהושע (פראג'י) פיטוסי (תרס"ט-תשל"א, 1909-1971), נולד בתוניס בירת תוניסיה, ולאחר נישואיו פתח ישיבה בעיר חמאם-ליף. בתרצ"ז (1937) החל לשמש כרב בסלימן ופתח בה ישיבה גדולה, והעמיד תלמידים רבים. הרחיב ידיעותיו בלימוד קבלה, אסטרונומיה, דקדוק וצרפתית. בתש"ח (1948) עלה לארץ, ולאחר נדודים הוכר כתלמיד חכם מובהק, והתמנה על ידי הרב עוזיאל לדיין בעיר צפת, וכן השתתף בדיוני בתי הדין בטבריה ובחיפה. בשנת תש"י (1950) הוכתר במעמד הרב עוזיאל כרבה הספרדי של צפת. בתשכ"ד (1964) נבחר למועצת הרבנות הראשית והתמנה במינוי זמני כחבר בבית הדין הרבני לערעורים, אולם ויתר על המינוי ונותר בצפת.

יג – הרב שמחה קפלן – תרעא-תשמט

הרב אברהם שמחה הכהן קפלן (תרע"א-תשמ"ט, 1911-1989), נולד בפולין. כעילוי מיוחד, נסע בגיל תשע לווילנה ללמוד בישיבת רמיילס, ולאחר מכן למד בישיבת סלונים ובישיבת מיר. התפרסם כחריף וידען, גם בחכמות נוספות. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עלה לארץ עם הרב מבריסק, הוריו עלו לפני כן. למד בישיבת לומז'ה בפתח תקווה. בתש"י (1950) התחתן עם בתו של הרב זילברמן, רבה הקודם של צפת, והוכתר תחתיו כרב האשכנזי של צפת והסביבה. בתפקיד זה שימש כארבעים שנה. לאחר קום המדינה נהג להשתתף באמירת הלל ובחגיגות יום העצמאות בעיר. בתש"כ (1960) נבחר למועצת הרבנות הראשית. בתפקידו קירב את בני הקיבוצים.

יד – טענות הרב אברהם שאר ישוב על דעת הרוב

בשערי ישועה יד, הובאה השגתו של הדיין השלישי בהרכב, הרב אברהם שאר ישוב, על פסק הדין. הוא השיג על דין הבחנה וכתב שרק בזקנה יש מקילים, מפני שידוע לכל שאינה יכולה ללדת, אבל לא במי שעברה ניתוח שאין זה ידוע לאחרים, ועלולה לצאת מזה תקלה. ביחס לכך שהוא מוחזק ככהן, טען שמכיוון שהיהודי אמר זאת בעצמו והוחזק בכך לאורך זמן, יש פוסקים שכתבו שלא מועילה אמתלא לעקור את החזקה. ואף אם נאמר שהאמתלא מועילה, זה בתנאי שהיא אמתלא טובה ביותר, אבל כאן אינה טובה ביותר. וגם אין להביא ראיה מכך שלא עלה לתורה ראשון, שכן הוא נשא נוכרית, ואין להעלותו לתורה, ולכן הוא בחזקת כהן. ואין להתחשב בעד אחד שהעיד על משפחתו שאינם כהנים, הואיל והוחזק ככהן.

בסוף דבריו העיר הרב שאר ישוב שמן הסתם לא תשמור מצוות, והקשה על חבריו הדיינים שהתירו לגיירה, שאם גיורה באמת לשם שמיים, מדוע הם חוששים "שלא תשמור על ג' חדשי הבחנה? אם מן הדין מחויבת היא לשמור עליהם, ובראשית צעדיה בשדה הישראלי תדרוך בשאט נפש על שושני התורה, ועל זה יִקָרֵא לשם שמיים מתכוונת?! ומתוך כך למה לא לחשוש שלא תשמור טהרת המשפחה?".

טו – תשובות הרב פיטוסי והרב קפלן

בשערי ישועה טו, מובאת תשובתו של הרב פיטוסי להשגות הרב אברהם שאר ישוב. תחילה הקפיד מעט וכתב לו: "כבודו נדמה לים סוער, וקרוב להרעיש עלינו את העולמות. הנני מודיע לכבודו, שכל הערותיו הנ"ל אנחנו גם כן עמדנו עליהם, ועוד עמדנו על הערות אחרות, ואחר שבררנו אותם – החלטנו שאין מה לחשוש עליהם".

ביחס לשמירת המצוות כתב הרב פיטוסי: "אנחנו לא רואים שום סתירה, ואין גם כן שום מקום לחשוש שלא תשמור דיני התורה, וגם היא קבלה על עצמה גזירה ג' חדשי הבחנה. אלא שאנו אומרים: מאחר שאין אפוטרופוס לעריות ואולי לא יוכלו לעמוד ג' חדשים, ואפילו שהיא מקבלת דבר זה – אבל זה לא תלוי בה לבד, אלא תלוי גם כן בדעת אחרים, דהיינו בעלה, אחר שהם נמצאים ביחד. אמנם היא קבלה על עצמה בלב ונפש כל דיני התורה בלא שום פקפוק וחשש, וגם שיש מכתב אישי לידידנו האב"ד שליט"א מאת מזכיר הרבנות דשם, שהוא מכיר את הזוג ומשבח את המבקשת בדרכי הצניעות, וכו' וממליץ למלא מבוקשם". והוסיף הרב פיטוסי: "ומה שכבודו מדמה חדשי הבחנה לטהרת המשפחה, ומקשה עלינו וקרוב להרעיש עלינו עולמות – יקשה גם כן על גדולי האחרונים" שהקלו שלא להצריך ג' חודשי הבחנה, "אלא שיש לחלק בין הנושאים, כדלעיל".

בשערי ישועה יח, הרב קפלן השיב לטענותיו של הרב אברהם שאר ישוב, וביחס לשמירת המצוות כתב: "הנכון הוא שהרב הנ"ל היה מטיב לעשות לוּ היה מפנה הערה זו על דברי האחרונים המובאים בפסקא ג' בפסק הדין, אשר הורו להלכה ולמעשה שבמקום שיש לחשוש שיחזרו לסורם – אין מפרישים אותם ימי ההבחנה, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות וכו'. ואם כן, איך מקבלים אותם לגרות? הלא אנו חוששים שחזרו לסורם! ברם אין צורך לפני ולפנים, שמחובת בית הדין לדון ולשקול לפי המצב הנוכחי ומה שנראה להם באותה שעה, ואם בית הדין משוכנע שכוונתו לשם גרות ממש – יש לקבלו. אם כי ישנם דברים שכל אדם עלול להכשל בהם, ואפילו ירא שמיים ממש, ובזה אנו אומרים – וכן היא דעת האחרונים הנזכרים בפסקא ג' – שאחרי שלא נהיה בטוחים שההפרשה נתקיימה, מוטב לא להכניסם בפרצה דחוקה. זאת אומרת אנו רואים בקבלת היהדות של מתגייר זה – קבלה לכל התורה כולה, ובכל זאת ישנם דברים שאין אפוטרופוס להם, ואחרי הגרות מחובת בית הדין לא לתת להם אפשרות נוחה להכשל ולעבור על דיני ישראל".

ניתוח העמדות

מדובר ביהודי מדרום אפריקה שחי עם אשתו הנוכרית שנים רבות ולהם ארבעה ילדים (על המצב הדתי החלש בדרום אפריקה ראו לעיל יט, י), ואם לא יגיירו אותה וישיאום, "חשש מבוסס הוא שלא יפרדו זה מזה… וימשיכו לחיות באיסור בדרך שחיו זה שנים רבות, והרי מוטב שיאכלו תמותות שחוטות וכו'". כמו כן, לאחר הגיור יש חשש שהיהודי ישדל את המתגיירת לעבור על הפרשת שלושת החודשים. הרי שלמרות רצונה להתגייר, וכוונתה לשם שמיים, הסיכוי שישמרו אורח חיים דתי נמוך, אלא רצונם לשמור מצוות כדרך בעלי 'זהות יהודית', ולכל היותר כדרך המסורתיים. לכן הקשה הרב אברהם שאר ישוב, שאם יש חשש שלא ישמרו ימי הבחנה, צריך לחשוש שלא ישמרו מצוות נוספות, ואיך אפשר לגיירה.

ועל אף שאפשר להבין מתשובת הרב פיטוסי שהוא סבור שהגיורת תקיים אורח חיים דתי, שכן כתב ש"אין גם כן שום מקום לחשוש שלא תשמור דיני התורה", ו"היא קבלה על עצמה בלב ונפש כל דיני התורה בלא שום פקפוק וחשש". אולם לפי מצב הזוג, מוכרחים להבין שכוונת הרב פיטוסי היא שהואיל וקבלה על עצמה את היהדות והמצוות, אין חובה לחשוש מעבר לכך. וכפי שכתב: "במיוחד כשהמבקשת מצהירה שכוונתה לשם גרות לשם שמיים, ונראים דבריה הכנים, ואין אומדנא דמוכח להיפוך".

וכך עולה מכלל פסק הדין, שהתירו לגייר למרות שהיהודי לא היה דתי, שכן לא ציינו שבאופן מיוחד הוא מתכוון לחזור בתשובה, אלא רק ש"בקשתו ורצונו לגיירם". ולכן כל עוד המתגיירת אמרה שהיא מקבלת את המצוות, כדי להציל את היהודי מחטא יותר חמור הסכימו לגיירה, למרות שיכלו להעריך שלא תעמוד בדבריה ולא תקיים אורח חיים דתי. וכן בתגובת הרב פיטוסי כתב: "וקרוב להרעיש עלינו עולמות, יקשה גם כן על גדולי האחרונים שהביא בעל משפטי עוזיאל". כלומר הטענה שכנראה בני הזוג המתגיירים לא ישמרו מצוות צריכה להיטען כלפי גדולי האחרונים המקילים, ואין מקום להרעיש דווקא עליהם, שהלכו בשיטתם וגיירו מי שצפוי שתשמור על זהותה היהודית.

וכן מוכח מכך שהרב פיטוסי והרב קפלן, יחד עם הרב רפאל קוק מטבריה, גיירו את רינה איתני, שהיה ידוע לכל שאינה מתכוונת לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, כפי שיובא להלן.

הרב פיטוסי – תשובות נוספות

בשערי ישועה סימן מה, אגב דיון בגירושין של כהן וגיורת, כתב הרב פיטוסי שאין לבטל את גיורה של האשה, אף ש"עודנה מחזיקה בדרכי גויותה", והיא צריכה גט. שכן אם הגר "מראה על עצמו שהוא מקבל את כל הדת בלי יוצא מהכלל, לרבות גם הדבר שהזהרנו אותו שלא יעשהו, וטבל לשם כך ונכנס לדת יהודית – ואפילו שראינו ששוב עשה אותו הדבר שהוזהר עליו שלא יעשהו – בכל זאת לא נוכל לפסול אותו, כי אומרים: אולי באמת בשעת הגיור קיבל עליו הכל, ורק אחר כך תקפו יצרו. וזה ממש נעשה כגר שחזר לסורו, שישראל מומר נקרא, ואם קידש – קידושיו קידושין… ואם כן, כאן גם כן, שהגיורת הזאת שלנו הראתה על עצמה שקיבלה על מה שאמרו לה הרבנים, ועל דעת כן נתגיירה, ואפילו שבאמת ראינו אותה שעשתה היפך מזה – בכל זאת לא נוכל לפסול מעשה הגירות".

בשערי ישועה סימן כג, מובא פסק דין מהרב פיטוסי והרב קפלן להתיר למי שהיתה נשואה ליהודי בנישואין אזרחיים והתגיירה – להתחתן כדת משה וישראל ללא ימי הבחנה. וזאת משום שהגיורת לא ילדה במשך הזמן שהיתה בזוגיות עם היהודי, ו"לפנינו מסמך מאת הפדרציה הציונית בדרום אפריקה, האומר שהנ"ל נמנעה מלהיכנס בהריון עד אשר תצליח להתגייר". ומכיוון שהמתנת ימי הבחנה תגרום לעיכוב גדול, משום שהגיורת "נמצאת כבר חודשיים בארץ, וזה שאתו היא רוצה לבוא בברית נישואין יוצא היום מאפריקה בדרכו לישראל" – יש להקל.

טז – גיורה של רינה איתני

בשנת תשכ"ו (1966), בעת כהונתו של הרב יהושע פיטוסי בבית הדין הרבני בטבריה בראשות הרב רפאל קוק ולצד הרב שמחה קפלן, השתתף הרב פיטוסי בגיורה של רינה איתני עם בתה הבוגרת ובנה הקטן. בני משפחת איתני ניהלו אורח חיים חילוני. הגיור היה אחד מהשלבים האחרונים של פרשה ציבורית שחוללה סערה בישראל. רינה איתני היתה בת לאב יהודי ואם נוצריה גרמניה. בילדותה בגרמניה נטתה משפחתה להתבולל בגרמנים. לקראת השואה נפרדו ההורים כדי לנסות להציל את האם וילדיה. בשואה נספו אביה ואחיה, ואילו היא שהתה בגטו ורשה ושרדה את השואה עם אמה ואחותה. לאחר השואה החליטו לקשור את גורלם עם העם היהודי ועלו ארצה באוניית המעפילים 'הרצל'. בדרך נכלאו בקפריסין. בארץ התיישבה רינה בקיבוץ כנרת, שירתה בצה"ל במלחמת השחרור, ונישאה בחופה וקידושין ליהודי בן הקיבוץ. עורך החופה הרב שלום קורן, שהיה הרב האזורי ונשלח למושבות בידי הראי"ה קוק, לא ידע שהיא אינה יהודייה.

בשנת תשכ"ה (1964), בהיותה נציגת מפלגת מפא"י למועצה המקומית בנצרת עילית, נתגלה כי רינה אינה יהודייה על פי ההלכה. באותה עת, מעמדם של מי שאינם יהודים טרם הוסדר ולא היו זכאים לאזרחות ישראלית. בעקבות הגילוי התכוונה רינה להתגייר עם ילדיה, אולם הדבר נודע לתקשורת והיא הוצגה כנכנעת לדתיים. רינה ביטלה את גיורה, וניהלה מאבק ציבורי בדרישה לאשר את אזרחותה בישראל גם בלעדי גיור. בסיוע "הליגה נגד כפייה דתית" איימה בעתירה לבג"ץ, ובשלב מסוים אף הוגשה הצעת חוק להסדרת מעמדה.

במהלך מאבקה הצהירה רינה איתני כי לדעתה, למרות שאמה אינה יהודייה – היא וילדיה יהודים: "לא עלה בדעתי שיש ספק ביהדותי. טבלתי במקוה כדת וכדין לפני הנישואין. אילו ידעתי שיש ספק ביהדותי, הייתי מתגיירת כבר מזמן. אני יהודיה! נרדפתי על ידי הנאצים, עליתי לארץ, נכלאתי בקפריסין, הייתי בצבא, עליתי להתיישבות במשק ספר, ליוויתי עולים ועזרתי להם, חינכתי את ילדיי כיהודים לכל דבר. אני חשה עצמי יהודייה" (מעריב, ט"ז בטבת תשכ"ה).

בקיץ תשכ"ו (1966), לאחר שהצליחה במאבקה ומעמדה האזרחי הוסדר, בהמלצת הרב שלום קורן ובסיועו התגיירה רינה איתני עם בני משפחתה בבית הדין הרבני בטבריה, אצל הדיינים: הרב רפאל קוק, הרב שמחה קפלן והרב יהושע פיטוסי. מטרתה העיקרית היתה להסדיר את מעמדם האישי של ילדיה. בני המשפחה המשיכו לקיים אורח חיים חילוני כל חייהם.

בראיון לעיתון 'על המשמר' (י"א תשרי תשכ"ז) אמרה: "אני יכולתי להיאבק למעני, אך למה שיסבול בני בן ה-7 כשיגיע למצוות? למה שהוא יהיה שונה? מבחינה אזרחית לא נכנעתי, אך לא ראיתי טעם להילחם נגד הדת". בעיתון נוסף צוטטה: "כשמאבקי להיות אזרחית ישראל הוכתר בהצלחה, החלטתי – ולא מתוך הכרח – לגלות רצון טוב כלפי מסורת בת 5,000 שנה. תמיד חשבתי את עצמי כיהודיה, אך מכיוון שהרבנות טענה כי לפי ההלכה קיים ספק, ובמגמה למנוע בעתיד כל בעיות – נעניתי להצעת הרבנים להתגייר" (מעריב, ט' בתשרי תשכ"ז).

הגיור עצמו כמעט ולא הותקף על ידי הציבור החרדי (זה היה לפני שנת תש"ל, שנת תחילת פעילותו של 'ועד הרבנים העולמי לענייני גיור' שנלחם ברבנים המקילים). רק טענו נגד העיקרון לפיו רינה איתני דרשה הכרה כיהודייה בלא גיור, "והיה צורך שכל העם היהודי יתרפס בפניה" כדי שתואיל להתגייר נגד אמונתה (מ. אפפל, 'צביעות', המודיע, י"א באדר א' תשכ"ז), ובעיקר תקפו את סירובה העקרוני להינשא מחדש לבעלה לאחר הגיור, משום שכאמור לדעתה היא תמיד היתה יהודייה. הח"כ יעקב כ"ץ, מפועלי אגודת ישראל, אף הדגיש במאמרו (שערים, ט"ז בתשרי תשכ"ז), כי לאחר שאיתני "נכנעה למציאות… עברה תהליך הגיור… אין אנו מוכנים לחטט בדרכי הגיור הללו. מה שנעשה על ידי רבנים ידועי־ שם היושבים על מדין – אין להרהר אחריהם". היו עיתונאים חרדים ששיבחו את טיב הגיור, שנעשה "בהתאם לרצונה החפשי ועל־ פי דרישת מצפונה!… ברור, איפוא, כי גברת איתני עשתה מה שעשתה לאחר הכרעה ברורה, ובהתאם ועל פי כל דרישות ההלכה… 'החלטתי לגלות רצון טוב כלפי מסורת ישראל בת אלפי שנה' – הצהירה איתני… היא החליטה להיכנס תחת כנפי היהדות כדת וכדין. היא הגשימה זאת בצורה נאותה ומתוך אומץ אישי בהחלט" (י"ב, 'רינה איתני שנתגיירה מאכזבת את המסיתים', בית יעקב 90, [ח,ב], חשוון תשכ"ז). גם הרב משה צבי נריה התבטא בתחילת הפרשה שאפשר לפותרה בקלות על ידי גיור: "מה שנדרש ממנה לעשות הוא בסך הכל מעט מאד" (ריאיון ליוסף שביט, ידיעות אחרונות, ד' ניסן תשכ"ו; בתוך: מאורות נריה – ישראל במדינתו, קרית מלאכי תשנ"ח, עמ' 318).

כיוון שהיה ידוע לכל שרינה וילדיה אינם מתכוונים לשמור אורח חיים דתי או מסורתי, עולה בבירור שלדעת הרב רפאל קוק, הרב קפלן והרב פיטוסי, הגיור אינו תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, ובשעת הדחק אפשר לגייר באופן זה.

יז – הרב רפאל קוק – תרס-תשלא

הרב רפאל הכהן קוק (תר"ס-תשל"א, 1900-1971), נולד בבירז שבליטא לרב דב בער הכהן קוק, שהיה אחיו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק. למד בישיבת מיר ובישיבת טלז. בתרפ"ה (1925) עלה לארץ ישראל עם משפחתו, ולמד בישיבת 'מרכז הרב' בראשות דודו מרן הרב קוק. במשך עשר שנים עמד לימין מרן הרב בסידור שיעוריו לפני תלמידי הישיבה, ובפגישותיו הרבות. בתרפ"ח (1928) נשא לאשה את רחל, בתו של שמחה מנדלבוים. בתש"ח (1948) נבחר לרב ואב"ד טבריה, ושימש בתפקיד עד פטירתו. ביקר לעתים קרובות בקיבוצים הסמוכים, ערך חופות, גייר והרביץ תורה. במשך שנים הרב משה דריהם ישב עמו בהרכב בית הדין לגיור (לעיל סעיף י). ראה בהקמת המדינה "האתחלתא דגאולה, ראשית צמיחת גאולת ישראל, כמו שהתבטא לפני כארבעים שנה מרן זצ"ל באגרות הראיה", ובירך מדי שנה 'שהחיינו' ביום העצמאות.

גייר לשם 'זהות יהודית'

כאמור, הרב רפאל קוק היה אב"ד בגיורה של רינה איתני. מעבר לכך, על פי פרסומי העיתונות הרב רפאל קוק עמד במרכזה של פרשיית גיור נוספת שהסעירה את המדינה בשנת תשכ"ד. יהודי מקולומביה עלה לארץ בשנת תשכ"א עם אשתו הנוכרית וששת ילדיה לקיבוץ אשדות יעקב, וביקש לגיירם. על אף שהאשה עמדה בבחינות הגיור בהצלחה, הליך הגיור התעכב עקב דרישה שיעזבו את הקיבוץ (הואיל והוא חילוני, שייך לתנועת 'אחדות העבודה'). חברי הכנסת מ'אחדות העבודה' ועיתוני התנועה הקיבוצית כתבו נגד הממסד הרבני, אך הרב רפאל קוק יצא בהכרזה פומבית, והודיע שבית הדין מעולם לא סירב לגייר את המשפחה: "בית הדין מוכן בכל עת לגייר את אשתו הנוצריה של חבר קיבוץ אשדות יעקב", ואף הוסיף: "אם א-לוהים בחר בחברי קיבוצים להיות שומרי ישראל בגבולות – לא אוכל להגיד שלא נגיירם. תוכל למסור לאידה רבקה וולף כי ברגע שתבוא לבית הדין, נגיירה" (מעריב, 15 בנובמבר 1963, עמ' 1).[7]

שנתיים לאחר מכן, חזר הרב רפאל קוק על הדברים, כאשר דחה טענתה של נוכרית בת לאב יהודי, שביקשה להתגייר, לאחר שהתאהבה בבחור מקיבוץ מעגן מיכאל, ולדבריה נאמר לה שעל הזוג לעזוב את הקיבוץ ולקיים אורח חיים דתי. הרב קוק פנה לעיתון מעריב ומסר: "אנו דנים בכל בקשה לגיור לגופו של ענין, והעובדה שהמבקשת היא חברת קיבוץ אינו מהווה מכשול עקרוני לגיורה", ובהמשך הכתבה נאמר: "אב בית הדין הרב קוק, מסר לסופר 'מעריב' כי 'לא שמע על תנאי כזה', ולדעתו אפשר לקיים דיני יהדות גם בקיבוץ, בעיקר במעגן, במקום שמצוי שוחט ואנשים שומרי מסורת" (מעריב, 25 מרץ 1965, עמ' 15).

לסיכום, עמדתו של הרב רפאל קוק היתה שאין מניעה לגייר מי שמסתבר שיקיים מצוות כבעל 'זהות יהודית' בלבד, ואף מצווה לגיירו כאשר הוא מוסר נפשו בקיבוצים על בניין הארץ.

יח – הרב יעקב משה פרייברג – תרס-תשנד

הרב יעקב משה פרייברג (תר"ס-תשנ"ד, 1900-1993), נולד לרב יהודה אריה פרייברג, שכיהן כרב בעיירות וולנוביץ וקרשניק שבמחוז לובלין בפולין. אביו נרצח בשואה עם בני קהילתו. הרב יעקב משה עצמו הצליח לעלות לארץ בת"ש (1940), עם אשתו וששת ילדיו. בתחילה הגיע לשכונה מאה שערים שבירושלים, ובהמשך עבר לתל אביב וכיהן כרב בית כנסת 'קהילת יהודי קרשניק' (הקהילה מנתה בין המלחמות קרוב ל-5,000 יהודים). בהמשך כיהן כרב שכונת מנשיה ('חסן בק') שבתל אביב-יפו, והיה חבר מועצת הרבנות בעיר כארבעים שנה. כתב מאמרים בהלכה בכתבי עת תורניים, וחיבר ספרי 'פרדס הרי"ם' על חמישה חומשי תורה. תמך בתנועת 'הפועל המזרחי'.

עמדתו לגייר בנות זוג נוכריות

בכתב העת 'הנאמן' (שנה יא, גליון יד, טבת-אדר ב' תשי"ט, עמ' 9), בירר הרב פרייברג את שאלת קבלת בנות או בני זוג נוכריים שבזוגיות עם יהודים ומעוניינים להתגייר, "אלא שהבעל או אשה היהודים אינם נותנים להם להתגייר, אף על פי שרצונם ותשוקתם לכך". לא ברור האם המניעה היתה מחמת שהצד היהודי מתנגד לדת, או יותר הגיוני, שהמניעה היתה של בית הדין מחמת הנישואים ליהודי, ואזי הגיור לשם אישות ואיסור 'נטען'.

הרב פרייברג האריך בסוגיית גיור לשם אישות, וכתב על פי שו"ת פרי השדה ב, ג, שאם הם כבר חיים יחד, אין חשש שהגיור לשם אישות, אלא "יש לתלות שכוונתה ודאי לשם שמים, לכן בנידון דידן כן יש לחשוב גם כן כך". וכיוון שגיורה לשם שמיים, אין איסור 'נטען' גם לדעת הרשב"א. וכתב שאסור לדחות גרים, ושאברהם אבינו נענש על כך שלא קיבל את תמנע, ויצא ממנה עמלק. וכן למד מאשת יפת תואר, שאם "קבלה עליה לפרוש מעבודה זרה ולקבל דת ישראל… מותר בה מיד". וכן ביחס לגרים שהתגיירו בימי מרדכי ואסתר, הביא מיערות דבש שהיה בגיורם משום תיקון חטא דחיית תמנע.

ככלל, היה ידוע שבני הזוג המעורבים לא מקיימים אורח חיים דתי או מסורתי, וכך היה בוודאי במקרים שבהם עסק, שכן בעקבות זאת לא רצו לגייר את בני זוגם. וכיוון שלמרות זאת כתב הרב פרייברג שיש לגיירם, הואיל והם כבר בזוגיות עם יהודים, מה שמעיד שהם מתגיירים לשם שמיים – משמע שהסכים לגיור לשם 'זהות יהודית'.

יט – הרב יוסף שלום אלישיב – תרע-תשעב

הרב יוסף שלום אלישיב (תר"ע-תשע"ב, 1910-2012), נולד בליטא. סבו מצד אמו היה המקובל הרב שלמה אלישיב, מחבר ספר 'לשם שבו ואחלמה'. אביו, הרב אברהם, היה רבה של הומל. בהיותו בן 14, עלה עם משפחתו לירושלים. למד תורה באופן עצמאי בבתי מדרש בירושלים. היה ממעריצי מרן הרב קוק, נהג לשואלו בהלכה והיה משתתף בסעודה שלישית בביתו. הרב קוק סייע למשפחתו בהשגת סרטיפיקט על מנת לעלות לארץ, ובהמלצתו השתדך עם בתו של הרב אריה לוין. הרב קוק סידר את חופתם והיה הסנדק של בנם הבכור. בתרצ"ח (1938) נסמך לרבנות על ידי הרב בנגיס, אב"ד העדה החרדית בירושלים. אחר פטירת אביו, שימש כרב בית הכנסת 'תפארת בחורים' בשכונת מאה שערים בירושלים, ומסר שם שיעור גמרא יומי. היה שקדן מופלג. בתשי"א (1951) מונה על ידי הרבנים הראשיים לישראל כדיין, ומתשט"ו (1915) שימש כדיין בבית הדין הרבני הגדול. בעקבות בחירתו של הרב גורן לרב ראשי בתשל"ג (1973), התפטר מבית הדין, וזאת כהמשך לפולמוס אודות היתר 'האח והאחות', ועל רקע פעילותו נגד גיורים מקילים. למרות הערצתו לרב קוק היה בעל עמדות חרדיות, ובמשך הזמן התקשר לציבור הליטאי-חרדי, ולאחר פטירת הרב שך נחשב למנהיגו, ובכלל זה מנהיגה של מפלגת 'דגל התורה'. נחשב כאחד מגדולי הפוסקים בדור האחרון. התנגד לשילוב לימודי מדע במוסדות החרדיים.

עמדתו שהגיור תלוי בהתחייבות לקיים אורח חיים דתי

עמדתו בעניין קבלת המצוות כדעת ה'בית יצחק', שאם הגר לא התכוון בכנות לקיים אורח חיים דתי – גיורו בטל. וכפי שהשיב לרב שרגא פיוול כהן בעל 'בדי השולחן', בקובץ תשובות א, נט (משנת תשנ"ז): "על דבר השאלה: נכרי שנתגייר בלא קבלת מצוות, אם חל הגרות, או שאמר בפיו שהוא מקבל ולבו בל עמו, ואין ספק בדבר שאין פיו ולבו שוין – דינו כגוי לכל דבריו. עי' שו"ת בית יצחק יו"ד סי' ק', ואפילו בדיעבד לא הוה גר כלל, דקבלה בלב בעינן". וכן הורה לגבי גיור אשה שבזוגיות עם כהן, שמכיוון שאינה מקבלת את האיסור של כהן וגיורת – "חסר בקבלת מצוות שלה, ואינה גירות" (פסקי דין ירושלים, דיני ממונות ובירור יוחסין י, עמ' תעא). ובהערות על בכורות (ל, ב) כתב: "נמנו וגמרו הפוסקים, דאף על פי דגר הבא להתגייר לשם אישות, דגם אין מקבלין אותו, מכל מקום אם גיירוהו – גירותו גירות, מכל מקום בגוונא דידן, שקיבל עליו דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין גירותו גירות אפילו בדיעבד".

עוד כתב לעניין "גר שיודע שלא יוכל לעמוד ביצרו", "ובאחרונים [אחיעזר והדבר אברהם] כתבו לדון בבא להתגייר ומקבל עליו עול מצוות, רק יודע שלא יוכל לעמוד באיסור מסוים מחמת תאוותו, דאפשר שלא הוה חסרון בקבלה, דהרי מקבל הוא שהתורה מחייבת אותו גם על זה, רק יודע שלא יעמוד בזה. וזה דבר דק מאד, דפשוט הוא דבזמננו, שבאים גוים להתגייר ויודעים שכל קבלת מצוות שלהם הוא חוכא ואיטלולא, ולא היתה בכוונתם כלל לקיים התורה בכללותה, ולא מחמת תאוה מסוימת לאיסור מסוים, אלא כל קבלתם הוא חוכא ואיטלולא – ודאי דלא הוה גירות כלל וכלל, ואפילו מוכרין להם חמץ בערב פסח". כלומר, בימינו, כאשר ידוע שהגרים אינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי או מסורתי, אין אפשרות לומר שהם רוצים לקיים את המצוות ורק מחמת תאווה מסוימת אינם מצליחים לקיים את כולן.

אכן, כאשר מדובר בתאווה מיוחדת למשכב זכר, הסכים שהגיור תקף. וכפי שמובא בספר 'וישמע משה' ח"ה עמ' רסו: "מעשה בגר שהתגייר, ואחר כמה שנים נודע שהוא לקוי בעבירה של משכב זכר, וגם בזמן הגיור היה נכשל בכך, ונשאל הרב אם הגירות חלה. והשיב הרב: הגירות היא גירות טובה, כי הוא יודע שזה עבירה אלא שהוא לא היה יכול להתגבר על העבירה, והוא בגדר אנוס".

לעניין גיור קטנים, הורה שלא לגייר כאשר משפחתו של הקטן אינה מקיימת אורח חיים דתי ומגדלת אותו לכך (קובץ תשובות ב, נז; א, קג). אולם במקרה של גר קטן שכבר גויר במשפחה חילונית, הסתפק אם גיורו בטל, "שאפשר שזה גופא הוי זכות לו שנתחייב בתורה ומצוות ונדבק בזרעו של אברהם אבינו, ועל כל פנים לא יצא מידי ספק גר" (קובץ תשובות ב, נז, משנת תשט"ז).

לא הכיר כלל בדעת המקילים

הרב אלישיב לא התחשב כלל בדעת המקילים, וכמו שראינו שכתב שניתן למכור לגרים אלו חמץ בערב פסח. וכן הורה שלא לרשום לנישואין גרים שלא התחייבו בכנות לקיים את כל המצוות. וכפי שהשיב לרב גדליה אקסלרוד בתשמ"ג (קובץ תשובות א, קד). השאלה: "ידוע לי שיש הרבה שעברו מעשה גרות בארץ הקודש על ידי רב אורתודוקסי, ולא התכוונו כלל לקבל על עצמם עול תורה ומצוות. ועל אף שברור הדבר שהצהרתם בפני הרב מסדר הגרות שהם מקבלים עליהם לשמור, לעשות ולקיים, לא היתה אלא מהשפה ולחוץ וכו', לסדר להם הגירות ולתת בידם תעודת גירות. האם חובה על הרב רושם הנשואין לחקור ולדרוש את הגר או הגיורת הבאים לבקש להתחתן עם בן או בת ישראל, אם אמנם היתה כוונתו לקבל על עצמו תורה ומצוות?". והשיב: "מילתא דפשיטא היא שאין גר ללא קבלת עול תורה ומצוות. ואם אינו חושב כלל להתגייר באמת, לחסות תחת כנפיה, להיות שומר שבת מחללו ומחזיק בבריתו, וכל המטרה בכדי להשיג את מבוקשו החומרי ולמלאות את תאותו – אין זה גירות כלל [עיין שו"ת בית יצחק סימן ק' דללא קבלה בלב לא הוה גר, ולא אמרינן בזה דברים שבלב אינם דברים]. והואיל ולפי דבריו רבים הם הגרים מסוג זה, הרי החובה מוטלת על הרב רושם הנשואין לדרוש ולחקור בטרם בא להוציא להם תעודת היתר נשואין, למען לא יתערבו גויי הארץ בזרע קודש. וקיים לנו ד' את מקרא שכתוב: 'ואסירה כל בדילייך, ואשיבה שופטיך כבראשונה – אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה (ישעיה א, כה-כו)".

בתמיכתו הוקם 'ועד הרבנים העולמי לעניני גיור', שנלחם ברבנים המקילים. כחלק מפועלו של הוועד, על סמך תשובת הרב אלישיב יזם את עצומת הרבנים הליטאים מט"ו סיון תשד"מ (עליה חתומים: הרב אלעזר מנחם מן שך, הרב יעקב ישראל קנייבסקי, הרב יוסף שלום אלישיב והרב שלמה זלמן אויערבך): "היות ולצערנו הגדול נתרבו לאחרונה מקרים של קבלת גרים, ומתברר שאחוז גדול מהם לא חשב לקבל על עצמו שמירת תורה ומצוות בעת מעשה הגירות, הננו מזהירים בזה שהוא איסור חמור מאד לקבל גרים מבלי להיות משוכנעים שאכן דעתם באמת לקבל עליהם עול תורה ומצוות. הדבר פשוט וברור שגיור ללא קבלת קיום תורה ומצוות אינו גיור כלל, אפילו בדיעבד. גם הננו מזהירים את כל רושמי הנישואין, שההלכה מחייבת אותם לבדוק את כל המציג תעודת גיור, הן מהארץ הן מחוץ לארץ, האם באמת היתה הגירות כהלכה, כאמור לעיל. רק לאחר מכן אפשר לרשמם לנישואין".

כמו כן, בשנת תשע"א, בהיותו בן מאה ואחת, הוחתם ראשון על מודעה חריפה יותר, לפיה מי שמעלה בדעתו להכשיר את גיורו של גר שאינו מתכוון לשמור את כל המצוות – נחשב 'מגלה פנים בתורה שלא כהלכה': "אם שייך גיור אשר בדעת המתגייר לקיים מצוות באופן חלקי או כמסורתי… אין שום צד בהלכה שיועיל גיור כזה, והינו גוי גמור לכל דבריו… והכותב או אומר שכביכול יש בזה מקום לדון – הינו מגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואינו בר הוראה כלל". דעתו היוותה את הבסיס לדבריו של תלמידו הרב שרמן, שפסל אלפי גיורים שנערכו על ידי בתי הדין של הרב חיים דרוקמן זצ"ל, בטענה המרושעת שהרב דרוקמן נחשב 'רשע' בכך שהוא מגייר גרים כאלו. (הרב שרמן הוא חתנו של הרב רפאל קוק, אב בית הדין שגייר את רינה איתני וילדיה, שכפי שלמדנו לעיל בסעיף יז, דעתו היתה שאפשר לגייר לשם 'זהות יהודית').

יש לעיין האם הרב אלישיב לא הכיר את תשובות הפוסקים הרבים שהקילו, ולכן ביטל את דעת המקילים, או שהכירן אך בחר לומר את עמדתו בלא להתחשב בהם. כמו כן לא ברור עד כמה היה מעורב או אף מודע למלחמות שניהלו בשמו כנגד הרבנים הצדיקים שנהגו כמקילים.

כ – הרב ישראל הלוי בארי – תרעא-תשלג

הרב ישראל הלוי בארי (תרע"א-תשל"ג, 1911-1972), נולד בדרוהיצ'ין במחוז פינסק שבפולין. למד בישיבת נובהרדוק בביאליסטוק ובפינסק, ועשר שנים בקמניץ אצל הרב ברוך בער ליבוביץ, אותו הגדיר כרבו המובהק. בתרצ"ז (1937) עלה לארץ ישראל ולמד שנה בישיבת חברון. בשנת תרצ"ח (1938) נשא לאשה את חוה דינה, בתו של הרב חרל"פ. לאחר נישואיו למד בכולל של הרב הילמן. כחותנו, היה הרב בארי בעל השקפה ציונית-דתית, וסבר שהתקופה היא 'אתחלתא דגאולה'. בתש"ג (1943) התמנה לרבה של נס ציונה. בשנים תש"ח-תשי"א (1948-1951) שימש כדיין בבית דינו של הרב צבי יהודה מלצר ברחובות. היה פעיל בחבר הרבנים של 'הפועל המזרחי'. בתמוז תשל"א (1971) החליטה מועצת הרבנות הראשית להקים בית דין ארצי לגיור, ראשון מסוגו בארץ, שמתוך מגמה להקל יהיה כפוף לראשל"צ הרב נסים ולא לבית הדין הגדול. הוחלט שבראש בית הדין יעמוד הרב בארי, ויחד איתו יהיו הרב משה מלכה והרב חיים דוד הלוי. בפועל, בגלל עיכובים של משרד הדתות, שנמשכו זמן רב, בית דין זה לא הוקם. קנאים חרדים תקפו אותו על עמדותיו וציערו אותו מאוד, והוא נפטר בפתאומיות מהתקף לב. כתב ספרי למדנות, הלכה ודרשנות.

שאלת מיהו יהודי

בסוף שנת תשי"ח התקיים בכנסת דיון סוער בשאלה 'מיהו יהודי', ובעקבותיו שלח ראש הממשלה דוד בן גוריון שאלה לכמה עשרות רבנים והוגי דעות, מי לדעתם זכאי להירשם כיהודי במדינת ישראל. אמנם בארכיון המדינה לא נמצאה תשובה מהרב בארי לשאלה זו, אך במאמר שנמצא בארכיון המשפחה, וככל הנראה לא פורסם, האריך הרב בארי בסוגיה זו. במאמרו כתב הרב בארי שהלאומיות מתיימרת להחליף את המסגרת הדתית של עם ישראל ולהסתפק בהזדהות לאומית כדי להצטרף לעם ישראל, אך האמת היא שחסרה בה העוצמה המלכדת לאורך זמן, והנשען עליה לבדה עלול למצוא עצמו מתנתק מהעם ברבות הימים. לא כן הדת, שמציבה את האמונה באלוקי ישראל ובמתן תורה כבסיס להגדרת עם ישראל, ועל כן רק גיור שכולל אמונה זו, מהווה הצטרפות אמיתית לעם ישראל. "מה עמוקה התהום בין גרות והזדהות, אם כי שניהם יונקים מתוך השתלבות עִם העם. כי אמנם יסוד הגרות הוא התכללות באומה שזכתה להשגחה מיוחדת, וגורל מיוחד הועיד ה' באחרית הימים… ואינו כאחד מהם אלא עם ההבעה של התבטלות העצמית לכלל ישראל לצינור האלקי שנתיחד מה', להיות מקור לנבואה וקדושה, שיניקתם הוא ממקור התורה והמצוה. הוי אומר, שכל מי שמקבל עליו להיות בן לאומה זו מסיבות שונות – חסר לו יסוד הגרות… אבל כל שאמונתו רפויה, ולבו רחוק מן התורה ומקיום מצות, הרי שלא רק חסר פרט זה או אחר, אלא חסר הבסיס היסודי, וטרם נכנס לבית כלל כלל".

הוסיף הרב בארי שאמונה זו צריכה להיות כנה, ולא הצהרה מן השפה ולחוץ. ועל פי הסביבה שאליה הגר עומד להצטרף, והמעשים שהוא עומד לקיים, יכול בית הדין להעריך אם אמונתו כנה: "קנה מידה שיש לקחת בחשבון אם אמנם זה רק מס שפתים או שבאמת ובכנות יש כאן אמונה ורצון לקבלת עול מצות, כל שמעשיו וסביבתו מוכיחים שאינו עקבי בקבלתו עליו עול מצות – ממילא אין הוא בגדר גרות, ואין מקום לקולא ולחומרא. והרי זה כאילו לא בגדר ישראל, ונשאר מבחוץ, ואין רשות לאף אחד להקל או להחמיר. כאן השאלה יהודי או לא כלום".

נראה שעיקר כוונת הרב בארי במאמר זה היתה להוציא מהתפיסה שגיור אינו תלוי ב'קבלת מצוות', אלא הוא עניין לאומי גרידא. ביאור זה מתחזק מדבריו של הרב בארי לרב פלדר.

מכתבו לרב פלדר

בל"ג בעומר תש"כ שלח הרב בארי מכתב לרב גדליה פלדר, בתגובה לקבלת ספרו 'נחלת צבי' על אימוץ ילדים וגיור (דבריו מובאים בנחלת צבי ח"א עמ' קס; ראו לעיל כו, מב, על עמדת הרב פלדר). בתחילה הביע התפעלות מעבודתו הגדולה. לאחר מכן, בתגובה לדבריו, ביאר כמה יסודות בעניין הגירות. ראשית, ביאר שכוונת דברי הרמב"ם "וחוששין לו עד שיתברר צדקותו", היא שאין להתחתן איתו, שהואיל ולא התגייר לשם שמיים – יש חשש שיחזור לעבוד עבודה זרה. אבל אין פקפוק על תוקף גיורו, "שאין כח ביד חכמים להפקיע לגמרי דין ישראל ממנו".

ביחס לאימוץ ילדים על ידי יהודים שאינם שומרים מצוות, כתב הרב בארי: "כעין חשש זה נמצא גם אצלנו, שלפעמים מגיירים גדול הנמצא בקיבוץ חפשי, שידוע לנו בבירור שתיכף אחרי גירותו לא יקיים אפילו מצוה אחת מן המצוות. וגם קבלתו אינה אלא מן השפה ולחוץ, כי ילמד מדרכי חבריו היהודים שמתנכרים לתורה, ונמצא שחסר כאן קבלה ממש". הרב בארי ביאר את עניין קבלת המצוות באופן שמסביר את מנהג הרבנים לגייר לשם 'זהות יהודית'. וכך כתב: "ולולי דמסתפינא הייתי אומר חידוש גדול בענין זה, דהא דבעינן קבלת מצוות, אין הכוונה שיקבל עליו 'לקיים' את המצוות, ואינו גומר בדעתו לקיים המצוות אין זה קבלה. אלא הכוונה היא כניסה ליהדות שיש לה מצוות כאלו, והוא מסכים להיות יהודי ככל היהודים שמצווים במצוות כאלו, אף שאינם מקיימים, הרי הם צפויים לעונש מן השמים או בידי אדם. אבל אין הכוונה שמתחייב לקיים המצוות. ולכן גם אפילו הוא בעצמו יודע שלא יקיים, וגם לנו ברור שלא יקיים, ואין בדעתו מתחילה לקיים, אבל זה בודאי יכולים אנו להבין שדעתו שהוא יודע שמצוות אלו מקובלות בישראל, וגם אינו חושש ואינו מתכוין לקבל עליו את המצוות האלו, ואינו מורד בהם מבחינה עקרונית, זאת אומרת מתוך התכחשות להם, אלא שלא יקיים אותם – גם זה בכלל קבלת מצוות הוא, שהוא מקבל יהדות עם מצוות, אלא שאינו מקיים מתוך איזה סיבה שהיא". הרי שרק גר שכופר בכך שיהודים מחויבים במצוות אינו גר.

לפי סברה זו ביאר שאפשר לגייר קטן שיהודים רפורמים מאמצים אותו: "לפי זה, גם בבית רפורמי שאינו מקיים מצוות, אבל בכל זאת הילד יודע שיש יהדות שמקיימת מצוות אלו, והוא מזדהה על הכלל שיש להם עול מצוות אלו, אלא שאלו מקיימים ואלו אין מקיימים – גם זה הוא כניסה ליהדות, לכנסת ישראל בכללותה". והוכיח יסוד זה מהמנהג לגייר נשים ש"אין תמים שיאמין להם" שישמרו טהרת המשפחה: "דאם לא כן – נפל פיתא בבירא, שאנו מגיירים נשים שבודאות אנו יודעים שאינם מתכוונים לשמור על טהרת המשפחה, ואין תמים שיאמין להם בכגון זה, ובכל זאת אין אנו חוששים לזה. והוא מטעם הנ"ל, דעצם הידיעה שיש מצוות לכלל האומה, אלא שיש פושעים ועוברים מתוך כל סיבה שהיא, והיא מסכימה להכנס לתוך כנסת ישראל כזו – הרי זה קבלת המצוות. אבל אם אינם מקבלים עליהם כלל עול מצות, רוצה לומר שהם מתנגדים ואינם מאמינים בקיום מצוות אלו, או שאומרים מפורש שאינם מוכנים לקבל עליהם יהדות עם מצוות כאלו, אף שמצוות אחרות מקבלים – מכל מקום אינו גר. יודע אני שדבר זה הוא מחודש מאד וצריך ביסוס רב, מכל מקום לא נמנעתי מלכתוב, ואם ירצה השם כשאשנה פרק זה – נחפש מקורות לזה".

עמדת הרב בארי

אף שהרב בארי נקט במכתבו לרב פלדר בלשון 'לולא דמסתפינא', ברור שכך דעתו למעשה, שהרי תיאר שכך הוא המנהג בבתי הדין, ואותו ניסה להסביר. וכך גם נהג בפועל, כפי שכתב: "נמצא גם אצלנו שלפעמים מגיירים גדול הנמצא בקיבוץ חופשי, שידוע לנו בבירור שתיכף אחר הגיור לא ישמור מצווה מן המצוות". וכן "שאנו מגיירים נשים שבודאות אנו יודעים שאינם מתכוונים לשמור על טהרת המשפחה, ואין תמים שיאמין להם בכגון זה". ועוד, שנענה לבקשת הרב הראשי הראשל"צ הרב יצחק נסים, והסכים לעמוד בראש בית דין מיוחד לגיור, שהוקם על בסיס עמדת הרבנים המקילים, כדי שיוכל לגייר לשם 'זהות יהודית'.

כא – הרב משה מלכה – תרעא-תשנז

הרב משה מלכה (תרע"א-תשנ"ז, 1911-1997), נולד בהרי האטלס שבמזרח מרוקו. אביו היה דיין ומקובל. לאחר שאביו נפטר בתרפ"ט (1929), עבר לבירה רבאט, והחל ללמד תורה לצעירים ומבוגרים. בשנת תש"ז (1947) החל לכהן ברבנות בקהילות בצפון מרוקו. בתשי"ג (1953) מונה לדיין בקהילות אחרות, ומשנת תשט"ו (1915) שימש כחבר בית הדין בקזבלנקה, בראשות רב העיר הרב שלום משאש. לאחר זמן מונה לסגנו של הרב משאש בבית הדין, וכן לימד בבית המדרש הגבוה לרבנים במרוקו. בשנת תשכ"ז (1967), בהיותו בן חמישים ושש, עלה לירושלים. באותה תקופה הרבנות הראשית לישראל לא הכירה בהסמכת רבני מרוקו, ודרשה מהרבנים העולים להיבחן שוב. בניגוד לחברו הצעיר ממנו בשמונה שנים, הרב יצחק חזן, שנענה לדרישה, הרב מלכה סירב לכך עקרונית, היות שראה בכך זלזול בסמכותם של רבני מרוקו. אז החל להוציא את ספריו. עם צאת ספרו הראשון, מקוה המים חלק א', הכיר הראשל"צ הרב יצחק נסים בגדולתו התורנית, והוא מונה לחבר לשכת הרבנות בפתח תקווה, ואח"כ גם לדיין. בתשל"ו (1936) מונה לרב העיר פתח תקווה ולחבר מועצת הרבנות הראשית. כחבר מועצת הרבנות, עסק רבות בניסיון לפתור ענייני משפחה סבוכים. תמך בציונות והורה לומר הלל בברכה ביום העצמאות, וכתב שהתקנא בחיילי צה"ל וחפץ היה להיות מהם, אך "חבל שהגיל מנע ממני את זאת". הביע התנגדות להפגנות החריפות נגד חילול השבת בעירו וקרא להידברות ופשרות. כתב ספרים רבים ומהם שו"ת מקוה המים ו' חלקים.

עמדתו כדעת הרב עוזיאל

בשו"ת מקוה המים ח"ה אה"ע ב, דן בשאלה הכללית של גיור בימינו, והציב ארבע שאלות: א) האם מקבלים גרים? ב) האם מקבלים אותם גם כשבאו לשם אישות, או כשהיו נשואים כבר לגויים? ג) האם מותר להשיא את הגר למי שהיה עימו בקשר? והאם צריך להמתין שלושה חודשים? ד) מה דין קבלת הילדים?

הרב מלכה הבהיר: "לא באתי לחדש כאן מה שלא נאמר כבר מגדולי המורים, כוונתי היא לרכז את החומר הדרוש לפתרון השאלות הנ"ל, בכדי שיהיה לפני המעיין, שלא יצטרך לחפש אנה ואנה".

בתחילה ביאר שצריך לקבל גרים: "הדבר פשוט שיש לקבל כל מי שבא להתגייר ולחסות תחת כנפי השכינה". וכפי שאברהם ושרה גיירו, וכן נצטווינו על אהבת הגר בנוסף ל'ואהבת לרעך כמוך', "ואם לא נקבל אותו – איך נקיים שתי מצוות עשה הללו?". ואילו לא קיבלו אבותינו גרים, לא היו לנו דוד ושמעיה ואבטליון ואונקלוס ורבי מאיר. ועל שלא קבלו האבות את תמנע – נענשו ישראל. ומה שאמרו חכמים: רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים, כתבו התוס' שזה כשמקבלים אותם מיד, אבל אם הם מתאמצים להתגייר, או שסופם לשם שמיים – יש לקבלם. וכן ראינו שקבלו את רחב ורות ואת גרי הלל.

לגבי גיור לשם אישות ואיסור 'נטען', הביא שאמנם יש דעות מחמירות, "אך רוב האחרונים מסכימים לאו דווקא לגיירם, אלא אפילו לערוך להם חופה וקידושין", וכ"כ רש"ק ואחיעזר. לגבי שמירת מצוות, כתב שהרב הרצוג התיר לגייר ולהשיא נוכרייה שהיתה נשואה בנישואין אזרחיים ליהודי, אולם החמיר שלא לגייר אותה אם אינה מתכוונת לקיים מצוות, והוסיף שלפי דבריו אין לקבל גרים כאלו בימינו. אך כתב הרב מלכה שאף לדעת הרב הרצוג, "נראה שדווקא כאשר ידוע לנו בברור שלא יקבלו ולא יקיימו את המצות, אבל מסתמא, שלא יודעים אם יקבלו אם לאו – יודה גם הגאון ז"ל שיש לקבל אותם", וכפי שמוכח מתשובת הרב הרצוג עצמו, שרק כשהיהודי אפיקורס או ניכר שהמתגיירת עושה הצגה – אין לגייר. ודחה הרב מלכה חשש זה: "ואני אומר שאותם האפיקורסים שאינם מאמינים בתורה – אינם באים להתגייר, והם ממשיכים לחיות חיי איסור, כי בהפקרא ניחא להם, ובאמת קשה הדבר לסגור הדלת בעד אלה הבאים להתגייר ולגייר בניהם עמהם, כי מסתמא אנשים אלה לשם שמים נתכוונו, בכדי שבניהם יכנסו תחת כנפי השכינה, ואם לא נקבל אותם – קיים חשש שיטמעו בתוך עם ישראל, ולכן מוטב שנגייר אותם ולא יתערבו כגויים".

והרחיב בלימוד הזכות על הגרים, שהם מתייחסים למצוות כהידור ולא כחובה, וכפי שיש יהודים רבים שאינם מקיימים את המצוות. והביא את דברי המלמד להועיל ש"דחה את דברי הספר בית יצחק שכתב להחמיר". וציין לפוסקים נוספים.

אחר הכל, הורה למעשה כדעת הרב עוזיאל: "מכל הנ"ל אתה למד, שאם קבלה האשה על עצמה לקיים את כל המצוות – מקבלין אותה, ומזהירים אותה היא ובעלה. ואם אחר כך לא תקיים – אין בית הדין אחראין לה. וכך כתב הגאון בן ציון חי עוזיאל זלה"ה במשפטי עוזיאל זצ"ל". וציטט ממנו בהרחבה רבה, ממה שכתב במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח: "גר שקבל עליו המצות ועונשין, אף על פי שידוע שלא יקיים אותם – מקבלים אותו". וכתב הרב מלכה שיש לדרוש מהגיורת להתחייב לקיים את המצוות לאחר גיורה: "נמצינו למדים מכל הנ"ל, שכל גר או גיורת שבאו להתגייר – מסרבים להם תחילה. וכשרואים שהם מתאמצים, וניכרים שבאו לשם שמים – מקבלים אותם, אחרי שיקבלו עליהם לקיים מצוות התורה ללא שום הסתייגות, ומזהירים אותם בכל מיני אזהרות שאם יעברו על דברי תורה – מוכן להם עונש מן השמים. ואם קבלו על עצמם – תו אין לחקור אחריהם אם יקיימו או לא יקיימו אחרי הגרות". כלומר, הרב מלכה דרש התחייבות בפה לקיים את כל המצוות, אבל הסכים במפורש שיש לגייר גם את מי שבית הדין מעריך שלא יקיים אורח חיים דתי, ואף יש סיכוי שלא יקיים אורח חיים מסורתי. עוד ביאר שאין לטעון שהגיור אינו לשם שמיים, אלא מכיוון ש"ידעה שכאשר יגדלו בניה וירצו להתחתן, לא יתנו להם מפני שהם גוים, ומשום כך באה עתה להתגייר – הא ודאי בורכא היא, שאם באה להתגייר בכדי שיהיו בניה יהודים ויתחתנו כמו היהודים, אין לך לשם שמים גדול מזה". וכן נהג הלכה למעשה (ראו לעיל סעיף כ, שתוכנן שיהיה אחד הדיינים בבית הדין שנועד לגייר לפי שיטת המקילים, בחסות הראשל"צ הרב ניסים).

עוד הורה, שאחר גיור הנוכרית עורכים להם חופה וקידושין מיד, ועל פי הרב עוזיאל מזהירים גם את הבעל וגם את האשה לפרוש זה מזה עד גמר שלשה חודשים, שהם ימי הבחנה. ואם היו להם ילדים קטנים, יש לגייר אותם יחד עם אמם, כי ודאי נוח להם להיות עם הוריהם, ומסתמא לא ימחו כשיגדלו. ואם בכל זאת ימחו כשיגדלו – בית הדין ידון בעניינם.

כב – הרב יצחק חזן – תרעט-תשנ

הרב יצחק חזן (תרע"ט-תש"נ, 1919-1990), נולד במרוקו. אביו הרב מאיר שימש כרב אלמנצורייא. בהיותו בן 16 נשלח ללמוד במקנס בישיבתו של הרב ידידיה טולדאנו. בת"ש (1940) חזר לכפר הולדתו וכיהן כרב הקהילה תחת אביו למשך שמונה שנים. מתש"ח (1948) לימד בישיבת אוצר התורה בקזבלנקה. בתשט"ו (1915) החל לכהן כדיין בבית הדין המרכזי בקזבלנקה, כאשר אב"ד היה הרב שלום משאש, וסגנו הרב משה מלכה, איתם היה בקשרי ידידות חמים. בהיותו בן ארבעים ושמונה, בשנת תשכ"ז (1967), עלה לארץ, ולמרות אי הנעימות, ניגש לבחינות של הרבנות הראשית לדיינים, ועבר את המבחן בהצטיינות. בתשכ"ט (1969) התמנה לדיין בחיפה, והתמסר להחזקת כולל רבנים שהקים. בתשמ"ח (1948) התמנה לדיין בבית הדין הגדול בירושלים. נהג לומר הלל ביום העצמאות ולערוך סעודת מצווה.

הסכים לגייר ל'זהות יהודית'

בספרו יחוה דעת ח"א יו"ד י, משנת תשכ"ו, הגן על דיין שגייר גויה שהיתה נשואה ליהודי עם בנה, וטענו כנגדו שהגיור נעשה תמורת תשלום, והוא חילול השם. והשיב שגיור הקטן טוב, כי אחר שינהג מנהג יהדות משיגדיל לא יוכל למחות. ועוד שנתגייר עם אימו שאז אינו יכול למחות. וכן לגבי גיור האשה, כתב שהגיור אינו לשם אישות כי היא כבר נשואה ליהודי בנישואים אזרחיים, ואם רצתה להתגייר הרי שזה לשם אהבת הדת. ומה שאמרו שהדיין קיבל כסף הוא לעז שאינו מבוסס.

ושם בח"ב יו"ד ו, השיב לגבי אשה שהתגיירה בגיור רפורמי ונולד לה בן, והיה צריך לגיירה שוב, והשאלה אם בגיור בנה צריך להטיף דם ברית. התקשה הרב חזן בלשון השולחן ערוך. מצד אחד כתב בסימן רסח, ג, ש'קבלת המצוות' מעכבת ביום ובשלושה, ואילו בסעיף יב כתב שאם "לא הודיעוהו שכר המצות ועונשן" לא מעכב. לכן חילק בין קבלת מצוות להודעת מצוות, וכתב שעצם הטבילה במקווה נחשבת כקבלת המצוות: "ומכל מקום יש לומר דאם טבל ומל בפני שלשה, גם אם לא קיבל בפני שלשה – אין זה מעכב, שמכיון שמל וטבל לשם גירות היינו קבלת המצוות, שאם לא היה מקבל לא היה מל וטבל".

ובח"ג אה"ע יח, חזר על הקושיה בשולחן ערוך, וכתב לגבי קבלת המצוות "כיון שהוא בא לטבול לפנינו לשם גירות, הריהו כמקבל עליו המצוות, דכיון שהוא מעוכב מלינשא עד שיטבול, והוא עתה בא בפני בית דין להשלים גירותו – הרי הוא מקבל על עצמו שבטבילה זו הוא נכנס תחת כנפי השכינה להיות כיהודי לכל דבריו ולהתנהג בכל הדרכים והמצוות שהם עושים… הרי דבקיבל עליו למול ולטבול יש בזה קבלת כל המצוות… וסברה היא… שבטבילה זו היא נכנסת לדת היהדות, וכשטבלה על מנת כן טבלה, וזוהי קבלת המצוות, שפירוש 'קבלה', היינו הסכמה שהסכימה להיכנס ליהדות לכל מצוותיה, מה שאין כן אם טבלה לנדתה לבד ובלי בית דין". היוצא מדבריו שהליך 'קבלת המצוות' מתבצע בשעת הטבילה בעת שהדיינים אומרים לגר לטבול ולקבל על עצמו את היהדות, ואזי הגר טובל ומביע בזה את הסכמתו. לפי שיטתו הגר לא מתחייב בפה, אלא עליו לטבול "וזוהי קבלת המצוות".

בשאלה שם דובר בערעור על חזקת אשה שטענו שאמה התגיירה בגיור רפורמי, והרב חזן לא הסכים לערעור על יהדותה של בתה. אמנם אם היתה על כך עדות ברורה, או שהאשה היתה מודה בכך שאמה התגיירה בגיור רפורמי, דינה כנוכרייה, כי גיור רפורמי פסול. אבל כיוון שאין על כך עדות או הודאה, חזקתה כיהודייה הואיל ונישאה בחופה ובקידושין. "אמנם אשה זו אינה שומרת מצוות, ולדברי כת"ר אינה שומרת כלל וכלל, מלבד הטבילה שעשתה לפני הנישואין… אולם לענ"ד עם כל זה אין להוציאה מכלל חזקת יהדות, כי לצערנו היום גם בארץ הקודש נמצאים בין היהודים שאינם יודעים מה זו תורה ומה הן מצוותיה, ועם כל זה בשם ישראל יכנו, לענין חוק הנישואין והגירושין, ולהקבר בין היהודים, וכן לענין להירשם בתעודת זהות לאום יהודי, ולפי דעתם זוהי היהדות כולה, ויש לראותם כתינוק שנשבה בין הגוים. וכיון שאשה זו באה לארץ בתור יהודיה ונרשמה כיהודיה, גם נשאת ליהודי בחופה וקידושין, וגם שלא יבצר שלא לעשות מצוות בהזדמנותה בין היהודים, הרי אין להוציאה מחזקת היהודים החופשים אשר היא נמצאת ביניהם". אמנם למעשה חשש לשני הצדדים, להחשיבה כיהודייה לעניין היותה אשת איש, ולספק היותה נוכרייה להצריכה גיור.[8]

בח"ג אה"ע לא, כתב על מעשה שבא לפניו בבית הדין בארץ, על גיורת שהיתה נשואה ליהודי בנישואים אזרחיים, האם צריכה הבחנה ג' חודשים. לאחר שהביא פוסקים שהקילו בזה, סיכם להקל כי גם אם נחייב אותם לא ברור שיפרשו ומוטב שלא להכשילם בעוד איסורים בעיכוב הנישואים. בנוסף, כבר קבעו את האירוע והוציאו הוצאות רבות והזמינו אורחים לחתונתם, ואחר כך הוא צריך לצאת לחו"ל לזמן רב. בנוסף, האשה נזהרה מלהיכנס להריון כי לא רצתה ילדים בלא גיורה, "ואם כן הרי יש לדון אותה כפנויה שבאה להתגייר שמאז דיהבה דעתה להתגייר שומרת עצמה". בנוסף, היא הודיעה לבית הדין שבקרוב עומדת לסיים ז' נקיים, וממילא ברור שאינה מעוברת. ושוב דן על גיור לשם אישות ו'נטען', וביאר שיש להקל כפי שהורו פוסקים רבים.

מכלל הסיפור משמע שהיו חילוניים בעלי 'זהות יהודית' בסיסית. שכן, מתואר שעוד לפני שנישאו בנישואין אזרחיים, רצו שתתגייר כדי שיוכלו להינשא כדת משה וישראל, וכן היתה זהירה שלא להיכנס להריון, כדי שילדיה יהיו יהודים גמורים. ואף על פי כן נישאו קודם בנישואין אזרחיים. כמו כן, הם נוסעים לעבוד במקום שבו "לא תהיה לו שום גישה עם היהודים ולא תהיה לו אפשרות שיסדר שם חופה וקידושין" והאשה רק "התחילה ללמוד דיני יהדות". וכתב שכן עולה ממה שכתב הגרע"י ביבי"א ח"ב אה"ע ג, "שהביא מערכה לקראת מערכה אם מותר לגייר איש או אשה שבאו להתגייר על מנת לינשא, שלדעת הרבה פוסקים אין לקבל גרים כאלה הואיל ועיקר מטרתן היא הנישואין… ומכל שכן כשיש לחוש שימשיכו בחילול שבת ובמאכלות אסורות… ולעומת זה הביא להקת הפוסקים שמתירים… וסיים, אכן ישנם עוד כמה וכמה רבנים מאחרוני דורנו שהעלו להקל בזה, וכמו שהארכתי בתשובה במקום אחר [ע"כ]". משמע שהיקל לגייר גם כאשר צפוי שלא ישמרו אורח חיים דתי. וכן סיכם הרב חזן: "העולה מכל האמור, שבנדון דידן שכבר נישאו בנישואין אזרחיים, וכבר יש לאשה כל הזכויות כאשה נשואה על פי דיננו ויותר, וגם שבית הדין התרשם ממנה שכוונתה בגירות זו היא להיות יהודיה, וגם דקשה להפרידם מחמת שכבר הם קשורים אם בחוקי נשואי הנכרים ואם בחבלי האהבה שכבר קשרו ביניהם, לכן נראה שיש לסמוך על גדולי הפוסקים שהתירו לגיירה, וגם לערוך להם חופה וקידושין". מכאן עולה בבירור שכל מה שבית הדין התרשם הוא "שכוונתה בגירות זו היא להיות יהודיה".

גיורת רפורמית שנשואה בנישואין אזרחיים לכהן

עוד השיב בח"ג אה"ע ח, לשאלה שנשלחה אליו מהעיר דרבן שבדרום אפריקה, לגבי גיורת רפורמית הנשואה לכהן, שכעת באה להתגייר כדת. ועל פי הרב הרצוג לא רצו לגיירה, כי בשונה ממקרה רגיל של נישואי תערובת, בגיורת וכהן יש בעיה שיהיה נראה כאילו שבית הדין התירו לכהן לחיות עם גיורת בלי חופה וקידושין. אבל כתב שצריך להודיע לה שתמשיך לשמור תורה ומצוות ותקבל על כך שכר. אולי מפני שהחשיב את הגיור הרפורמי כספק, או עבור ילדיה. ולגבי ילדיה הורה לגיירם "בתנאי שיהיה ברור לבית דין שישמרו על כל מצוות התורה כדת וכהלכה, שדרך אביהם שאינו שומר שבת כהלכתו לא תשפיע עליהם להמשך אחריו, ולכן יזהר לעשות כל מעשיו בחילול שבת בצנעה שלא ידעו מזה הבנים, וגם הוא ישתדל שלא יחלל בדברים שהם אסורים מן התורה לכל הפחות, עד אשר יתן ה' בלבו להפסיק לגמרי מחילול השבת בכל איסור שלא יהיה". ותמוה העניין, איך ייתכן שהאב יחלל שבת ויהיה ברור לבית הדין שהילדים "ישמרו על כל מצוות התורה כדת וכהלכה"? לכן נראה שכתב זאת בלשון הפלגה, ועיקר הכוונה שהאב יתאמץ למעט ולהצניע את חילול השבת, כדי שהילדים יגדלו באווירה של שבת. בכל אופן, כבר למדנו, שהרב חזן סובר שיש לגייר גם כאשר צפוי שהגרים ישמרו רק על 'זהות יהודית'. ולכן מוכרחים לבאר שכתב כך בדרך הפלגה כדי לעודדם לחזור בתשובה ולהתחזק עד כמה שאפשר.

סיכום עמדתו

מכלל תשובותיו עולה בבירור שהרב חזן הסכים לגייר לשם 'זהות יהודית', וכפי שנהגו רבני מרוקו, וכפי שנהגו בבית הדין בקזבלנקה שבו היה חבר, כמבואר במכתבו של הרב מכלוף אביחצירא (ריח ניחוח, עמ' 468; ראו לעיל כה, כה). וביחס לקבלת המצוות, הרב חזן לא דרש התחייבות בפה לקיים את כל המצוות, אלא לדעתו קבלת המצוות מתבצעת בעצם הטבילה. כלומר, יש ללמד את הגר על היהדות לפני הטבילה, ובטבילה "הרי הוא מקבל על עצמו שבטבילה זו הוא נכנס תחת כנפי השכינה להיות כיהודי לכל דבריו ולהתנהג בכל הדרכים והמצוות שהם עושים".

כג – הרב שמואל תנחום רובינשטיין – תרעו-תשנח

הרב שמואל תנחום רובינשטיין (תרע"ו-תשנ"ח, 1916-1998), נולד בפולין למשפחה חסידית מענף של קוצק, נודע מצעירותו כ'עילוי מביאלא', היה מראשוני תלמידי ישיבת חכמי לובלין. בתרצ"ו (1936) עלה לארץ. בגיל 22 התמנה לרב בית כנסת בתל אביב, והתפרנס מהוראה בתיכונים. בשנים תש"ח-תשכ"ה (1948-1965) כיהן כרבה הראשי של גבעתיים. בתשכ"ה (1965) התמנה לדיין בחיפה, ובתשל"ח (1938) לאב"ד בתל אביב. כתב את הפירוש לכמה חלקים של היד החזקה בסדרת 'רמב"ם לעם' של מוסד הרב קוק. פרסם מאמרים חשובים במגוון תחומים בהלכה הנוגעים להיבטים לאומיים וכלליים. היה שותף בחבר הרבנים של 'הפועל המזרחי'.

שני מאמרים בעניין הגיור פרסם בקובץ תורה שבעל פה של מוסד הרב קוק, הראשון בכרך יג בתשל"א, השני בכרך כה בתשמ"ד.

סיכם את המחמירים והמקילים

בשני המאמרים סקר את הדעות השונות, המחמירים והמקילים, בנושאים: גיור לשם אישות, גיור נוכרייה שקשורה לכהן, וקבלת מצוות, ולא הכריע במפורש בין השיטות, אך ניכר מדבריו שהכיר וכיבד את שתי השיטות. במאמר השני התייחס יותר בפירוט לשאלת קיום המצוות, והביא את דברי הרב הרצוג מספרו 'היכל יצחק' אה"ע א, כא, שכאשר בן הזוג היהודי הוא חילוני, מסתבר שהגיורת לא תשמור מצוות ואין לקבלה. ומנגד, הרב אונטרמן ב'שבט מיהודה' כתב שגם כאשר הבעל מחלל שבת, אם יש צורך דחוף לגייר את הצד הלא יהודי משום שלימות המשפחה, "יש להתיר להקל לגיירה, והמיקל לא הפסיד". ואין לטעון שהואיל והאיש אינו שומר מצוות, ברור שגם היא לא תשמור, "כי זהו 'קל וחומר' פריכא", והיו מקרים "שהאשה המתגיירת שמרה מצוות של הדת היהודית, והבעל התנהג בגיות כמקודם". סיכם הרב רובינשטיין: "הנה אנו רואים, שגם בין גדולי התורה שבדורנו קיימים הבדלי גישה לבעית הגירות בזמננו, וכבר כתב הבית יוסף ליו"ד סימן רסח 'שהכל לפי ראות עיני הדיין'". וביאר שם באות ט: "יש דיין שמביט על הגיור בעין טובה – כפי שמתבטא הרב אונטרמן במאמרו הנ"ל האומר: 'כשיש צורך דחוף בשביל המשפחה היהודית כולה – יש לסמוך על זה [שאין קבלת המצוות נפגעת על ידי כך, שהבעל מחלל שבת] והמיקל לא הפסיד', ויש דיין שמביט על גיור 'לשם אישות' בעיני חששנות, שאין זה גיור לשם מצוה, ואין כאן קבלת עול מצוות אלא צעד משרדי לשם רישום נשואין בלבד… וכבר אתה מוצא שגם חכמי התלמוד חלוקים הם בגישותיהם לענין הגיור בכלל", ולא הכריע. בהמשך הביא דעות על גיור אשה הקשורה לכהן, ולא העלה כלל את שאלת תקפות הגיור על מנת להמשיך לחיות בחטא, לא למקילים ולא למחמירים, אלא רק את הדיון לשני הצדדים איזה חטא יותר גדול – כהן עם גויה או כהן עם גיורת – ועל כן אם עדיף להחמיר או להקל.

עמדת ביניים עם נתינת מקום לגייר כאשר רוב הסיכויים שלא יקיימו מצוות

מכלל דבריו עולה שנקט בעמדת ביניים. הוא הכיר וכיבד את שתי השיטות, ונתן מקום חשוב לדעת הרב אונטרמן, שסבר שכאשר הגר מקבל עליו את המצוות, וגם יש סיכוי מסוים שכך יעשה, אפשר לקבלו, למרות שייתכן מאוד שלא ישמור מצוות. אולם הרב רובינשטיין לא סבר שכל הרבנים צריכים לנהוג כך, אלא כל דיין צריך לנהוג לפי ראות עיניו. ובכל אופן, ברור שלדעתו הגיור אינו בטל כאשר בית הדין החליט להקל ולקבל גר שסיכוי סביר שלא יקיים מצוות, שאם היה חשש על הגיור, לא היה מראה מקום להקל ולגייר. ובכך שכינה את הדעה המקילה 'עין טובה' ואת המחמירים 'חששנות' אולי רצה לרמוז שנטייתו לדעה המקילה.

כד – הרב אליעזר יהודה ולדנברג – תרעו-תשסז

הרב אליעזר יהודה ולדנברג (תרע"ו-תשס"ז, 1915-2006), נולד בירושלים. למד בעץ חיים ובישיבת חברון. במשך תקופה קצרה כיהן כרבו של המושב כפר ויתקין, ואף היה מועמד לכהן כרב בכפר הרא"ה. לאחר שחזר לירושלים התקרב לרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, וכיהן כר"מ וראש ישיבת שערי ציון לבני עדות המזרח, שנוסדה על ידו. בתשי"א (1951) התמנה לדיין בבית הדין האזורי בתל אביב ולאחר כשנה בירושלים. בתשי"ח (1958) מונה לאב"ד בירושלים, ובשנים תשמ"א-תשמ"ה (1981-1985) כיהן כחבר בית הדין הרבני הגדול. שימש במשך שנים רבות כרב המרכז הרפואי שערי צדק. חיבר שו"ת 'ציץ אליעזר' כ"ב חלקים, וכן ספרים בהלכות מדינה ועוד. בתשובותיו הביא מקורות רבים מתשובות ומספרי האחרונים. כתב תשובות חשובות בנושאים רבים, ובפרט בענייני רפואה. האריך בחשיבותה של מצוות יישוב ארץ ישראל בזמנינו, וראה במדינת ישראל 'אתחלתא דגאולה'. היה חריף בביקורתו על החילוניות והתנועה הרפורמית, ושותף למלחמות על שמירת הצביון הדתי של המדינה.

היחס לגיור בני זוג

תשובות שונות כתב הרב ולדנברג על עניין הגיור, ובציץ אליעזר יח, סה, ביאר בהרחבה רבה את שיטתו (תשובה זו נדפסה לראשונה בהלכות מדינה ג, ח).

לכתחילה "סיבת ההתגיירות צריכה לבוא אך ורק בגלל הגעה לכלל הכרה כי עם ישראל הוא הנבחר מכל העמים, ובו בחר ד' להיות לו לממלכת כהנים וגוי קדוש, ודתו הוא הדת האמת והצדק, אשר אך על ידי זה אפשר להגיע אל התכלית המכוון ולזכות אל הטוב הצפון. וחובה יסודית מוטלת על מקבלי הגרים לבדוק על כך בקפדנות מרובה ובשיטתיות מיוחדת". אבל גרים שבאים בגלל נישואי תערובת, מוטב לדחותם ולהפרידם מישראל, כפי שעשו עזרא ונחמיה ש"בחרו בדרך המובחרת שיָאָה לעם סגולה, והוא על ההתבדלות. וכולם הסכימו על כך – להעדיף להפרד מן הנשים, הבעלים, והבנים האלה, ולהפרידם מקהל ישראל – מלגיירם לשם אישות וכדומה, שלא על טהרת הקודש של גירות נאמנה הנובעת מתוך הכרת דת האמת. בידעם שבחסר זאת, בסופו של דבר יהיו לרועץ בקרב בית ישראל להסירם מעל אלקיהם ולחנך בנים שלא אמון בם". לפי זה "לכאורה היינו צריכים לבא לידי החלטה עקרונית אחידה, לדחות בהחלטיות סוגי גירות כאלה. ואולי גם להרחיק עוד לכת, לגזור אומר לא להזדקק כלל ועיקר לבקשות גיור כל זמן שלא ישונה המצב הזה שאנו נמצאים בו, שנפרץ הדבר להתערב בגוים בפועל ממש וגם ללמוד ממעשיהם. וכאשר מצינו באמת בכמה קהלות שגזרו וקבלו עליהם כזאת, כמוזכר בספרים".

"אבל אחרי העיון בכובד ראש בכל צדדי הדברים, רואים בעליל שאין הדבר הזה כל כך פשוט, כי ישנם מקרים וטרגדיות כאלה בעניני הגירות, שבעמוד למראה עיני בית הדין ראיית הנולד, והתוצאות החמורות שעלולות לצמוח, אינו יכול לדחות בקשות הגירות המוגשות – הן על ידי המבקשים בעצמם, והן באמצעות המוסדות המטפלים בדבר – במחי יד. ויש רק לדון בקביעת הגדרות כלליות אשר על פיהם יקיש כל בית דין וידון על המקרה שלפניו לפי ראות עיניו".

בהמשך הרחיב בסיכום סוגיית גיור לשם אישות ואיסור 'נטען', וציטט וסיכם פוסקים רבים. לסיכום כתב שלמעשה בשעת הדחק "במקרים רבים ישנו הכרח להזקק לגיור כזה, שכמעט רק בית דין של הדיוטות היו מזדקקים לו בימי דוד ושלמה [כביטויו של הרמב"ם בפי"ג מה' איסו"ב הט"ו], והמה רק גרים של בדיעבד. ובא זה כבחירת הרע במיעוטו, בכדי למנוע תערובת ונשואי תערובת גמורים בין ישראל לנכרים". וכן לעניין איסור 'נטען', "הרי שכבר יצא על כך הלכה פסוקה מבית מדרשו של הרמב"ם להתיר לשחרר, והוא הדין לגייר… ולכנוס אפילו לכתחילה, היכא שיש חשש בעיני בית דין דאם לא כן יאכל שומן עצמו, ועל דברי הרמב"ם אלו כבר סמכו כמה מהאחרונים להתיר היכא שכבר נסרך אחרי העכו"ם ודר עמה בקביעות, ומכל שכן בהולידה לו כבר בנים". מה עוד, שמצדדים שונים אולי במקרה זה אין איסור 'נטען'. וחזר כמה פעמים על כך שהדבר תלוי בראות עיני בית הדין.

כאשר הדור פרוץ יש להחמיר יותר

בציץ אליעזר ה, טו, הסכים לרב רחמים נאהורי מהעיר בון שבאלג'יריה. הרב נאהורי נודע בהתנגדותו לגיורי בנות זוג נוכריות (לעיל יט, יז), וכתב את עמדתו לרבנים שונים וביקש את הסכמתם. מכתבו מט"ז תמוז תשט"ו. בכ"ח תמוז השיב לו הרב ולדנברג שקרא בעיון את קונטרסו, וכתב שיש ליישב את עמדתו של עזרא שלא הסכים לגיורים מפני "שהדור היה פרוץ הרבה בכך, ופשה הנגע בממדים גדולים, וגם יד השרים והסגנים היה במעל זה ראשונה, ולכן חששו מאד לבל יאמרו התירו פרושים את הדבר… יש להבדילם בכל מחיר, ולמנעם מלבוא בקהל ד'. ולכן נהגו אתם בכל חומר הדין ולא קבלו מהם שום גרים, בידעם שאיך שלא יהיה – נובע עיקר סיבת רצון התגיירותם בגלל איזה דבר מהבלי העולם [כלשונו של הרמב"ם בפי"ג מאיסו"ב], ולא לשם שמים מתוך אהבה טהורה לעם ישראל ודתו". וציין שכך כתב הרב שלום קוטנא בקונטרס 'וכתורה יעשה'. אולם הרבנים שהתירו לגייר נשים נוכריות כדי להציל מחטאים חמורים יותר, התירו זאת כאשר "אין הפרוץ מרובה על העומד… אבל בכגון התיאור השחור משחור שמתאר כבוד תורתו מהנעשה בשטח זה במחנהו, שפשתה הספחת בממדים ענקיים, נראה לי שכל בכגון דא לא נאמרו, וגם אין מקום לצדדי ההיתר שדנים בזה". וסיים שהיה ראוי שרבני הסביבה יתאספו ויחליטו יחד כיצד להתמודד עם הבעיה.

למרות מה שכתב הרב ולדנברג לרב נאהורי, נראה שלא ניתן להוכיח מדבריו אלה על עמדתו העקרונית לגבי הבעיה שבדורנו, שכן כל דיונו היה בשאלה שלפניו: האם ראוי לראשי הקהל להרחיק את הנשים הנוכריות ולנסות לגדור בכך את הפרצה, או לא. אבל כאשר ההרחקה לא תועיל למנוע נישואי תערובת, השאלה היא אם יאפשרו לנוכרים בני משפחות היהודים להתגייר, ובכך היהודים וקרוביהם יתקרבו ליהדות, או שלא יגיירו אותם, ויגרמו לתהליך של התרחקות של בני משפחותיהם היהודיים וכלל החברה הישראלית.

קבלת מצוות

ביחס לקבלת מצוות, בציץ אליעזר טז, סו, ביאר ש"יש להבחין בין מי שבא להתגייר ואיננו מוכן לקבל עליו לקיים כל מצוות התורה, דאזי הוה ליה זה גורם הפרעה בעצם התגיירותו… שזה עיכוב בעצם הגירות. לבין מי שבא להתגייר בשביל מטרה ידועה, אבל הוא מקבל עליו עבור כן לקיים כל המצוות, דבכהאי גוונא אין זה עיכוב בעצם הגירות כשלעצמו", אלא שלכתחילה אין לבית הדין לקבלו, אך אם גיירו אותו, אף אם אחר כך יחטא – גיורו תקף.

בספרו 'הלכות מדינה' ח"ג, ח, ג (ובשינוי לשון מעט בציץ אליעזר יח, סה), כתב שלכתחילה היה ראוי שלא לקבל את הקרובים הנוכרים, שכן "רוב מקרי הגירות במדינתנו אינם לשם שמים מן המובחר כפי אשר ההלכה דורשת… ונוסף לזה מקנן ספק גדול בלב בית הדין, אם אמנם אחרי קבלת הגירות ישמרו על מצות התורה כפי שמבטיחים בפיהם ובשפתם בשעת הקבלה". אולם מאידך, לעיתים מדובר בנוכרים ש"מחוסר ידיעה החזיקו את עצמם כל הזמן כיהודים, ונתערו בין היהודים, ושוב כשנודע להם כעבור זמן שצריכים גירות באים לפני בית הדין להתגייר, ובית הדין יודע כמעט בבטחה שלא ישמרו על מצות התורה, הן מצד עצמם, לפי המהות שהתחנכו, והן מצד היותם בסביבה יהודית שכזאת, שלדאבונינו גם כן אינם שומרים על מצות התורה. אולם "מצד שני, יש אבל חשש מבוסס שאם לא יגיירום – יתערבו גם ככה בין היהודים, ויתחתנו אתם מבלי שיודע כלל שנתערבו מעמי הנכר בקרב בית ישראל". לפיכך יש להקל לגיירם על פי שיטת האחיעזר, שהתיר לגייר גם כשהגר "חושב לעבור על איזה מהמצות אחר כך לתיאבון, מכל מקום אין זה מניעה לקבלת המצות, ודוקא היכא שמתנה שלא לקבל עליו – זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב. ברם… היכא שברור הדבר שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, כחילול שבת ואכילת טריפות, ואנו יודעים בבירור כוונתו שאינו מתגייר רק לפנים ולבו בל עמו – הרי אומדנא דמוכח שמה שאומר שמקבל עליו המצות לאו כלום הוא, אם כן זהו חסרון בקבלת המצות דמעכב". כלומר, אם הגר מתכוון לקיים אורח חיים מסורתי, לפי האחיעזר אפשר להחשיבו כמקבל מצוות, שכן כעיקרון הוא מעוניין לקיים את כל המצוות, ואם לא יקיים, זה יהיה לתיאבון בלבד. וגם לא ברור "שבודאי יעבור אחרי כן על איסורי תורה, כחילול שבת ואכילת טריפות".

כיוצא בזה הורה בתשובה אחרת (יט, לד) על גיור ילד שאביו יהודי ואמו אינה מעוניינת להתגייר, וכבר עבר גיל מצוות, שבעצם שהותו בבית אמו הנוכרית, ששם אוכלים לא כשר, הוא נחשב כמי שמקבל את כל המצוות חוץ ממצווה אחת, ולכן הסכים לגייר רק "אם הילד וגם אביו יבטיחו שיכשירו את המטבח ולא יאכילוהו נבלות וטריפות, ועם זאת יקבל הילד עליו עם הגירות עול המצות ושמירתן – אזי אפשר לקבלו". נראה בבירור שהסיכוי שילד זה, שאביו חילוני ואמו נוכרייה, יקיים אורח חיים דתי – נמוך מאד, אבל כיוון שקיבל את כל המצוות, ואין הכרח שיאכל טרפות, אפשר להחשיבו כמסורתי שמעוניין לקיים מצוות אך אינו מקיימן כי קשה לו. בנוסף, בסוף התשובה כתב כי "יש להסביר לילד, וגם לאביו, שאם במחשבה להמשיך להאכילו ולאכול נבלות וטריפות ולחלל שבת וכו' גם אחרי הגירות, דבכהאי גוונא אין שום מצוה בגירות, ואדרבה, חוב הוא לו הדבר, דעד עתה איננו נענש על זה, ולאחר מכן יענש על קלה כבחמורה, וד"ל". ומשמע שאף אם יעשה כך לאחר הגירות, אין הגירות מתבטלת, שכן כתב שיענש על עבירות אלו כיהודי.

אולם הרב ולדנברג לא סגר את הדלת בפני גיור לשם 'זהות יהודית', שכן כפי שראינו, תיאר בדבריו את מצבם של הגרים, ש"בית הדין יודע כמעט בבטחה שלא ישמרו על מצות התורה, הן מצד עצמם לפי המהות שהתחנכו, והן מצד היותם בסביבה יהודית שכזאת, שלדאבונינו גם כן אינם שומרים על מצות התורה" (הלכות מדינה ח"ג, ג, ג). ולמרות שזה מצבם, השאיר את ההחלטה לבית הדין: "ולכן הדברים תלויים לפי ראות עיני בית הדין". משמע שגם כאשר הגר מתכוון להיות בעל 'זהות יהודית' בלבד, ולא מסורתי, רשאי בית הדין להחשיבו כמי שרוצה לקיים את כל המצוות, ורק לתיאבון כנראה לא יקיים אורח חיים דתי או מסורתי. בנוסף, כיוון שכעיקרון רצונו לקיים את המצוות, יש סיכוי שבהמשך יתחזק להיות מסורתי, ואולי אף לקיים אורח חיים דתי, ולעת עתה יקיים רק את המצוות שמבטאות 'זהות יהודית', ועל סמך כל זה ניתן לגיירו.

עוד התייחס לחילוקי המדרגות בין המבקשים להתגייר, שאם הם כבר נשואים בנישואים אזרחיים, רבים יותר מתירים לגייר. ואם מדובר בילדים גדולים של נישואי תערובת, שהם כבר חיים ב'זהות יהודית' ועלולים להתחתן עמהם, יש יותר מקום לגייר. ואם מדובר שהאב היהודי רוצה לגיירם בקטנותם, לכתחילה יש לגייר את הילדים עם אמם, אבל אם היא מתנגדת לגיור ילדיה, אין לגיירם.

יש לציין, שכאשר הרב שלום משאש קיבל מהרב ולדנברג את ספרו ציץ אליעזר חלק י"ח, ראה בו שותף לעמדתו המקילה, וכפי שכתב לו בשמ"ש ומגן ח"ב או"ח לא, ג. וכפי שלמדנו (כה, כב-כד), הרב שלום משאש גייר לשם 'זהות יהודית'.

סיכום עמדתו

לסיכום, עמדת הרב ולדנברג היא שכדי למנוע התבוללות ניתן לגייר, למרות החשש של גיור לשם אישות ואיסור 'נטען', והדבר מסור לשיקול דעת בית הדין. ולפעמים נכון שלא לגייר כאשר יש בכך כדי לגדור את פרצת נישואי התערובת. לגבי קבלת מצוות, ההתחייבות לקיים את כל המצוות היא תנאי בגיור, אולם מנגד גם כאשר ידוע לבית הדין שהמתגייר לא יקיים אורח חיים דתי, ניתן לגיירו. הרי שלדעתו נדרשת התחייבות של הגר לקיים את המצוות, אולם בית הדין יכולים לקבלו לגיור אף אם הם מעריכים שיקיים אורח חיים מסורתי. ובשעת הדחק, לפי החלטת בית הדין, יוכלו אף לגייר מי שצפוי לקיים מצוות ברמה של בעלי 'זהות יהודית' בלבד.

אפשר לגייר בני נוכריות בהסכמתן ל'זהות יהודית' למרות שאינן מתגיירות

בשו"ת ציץ אליעזר יח, סה, דן בשאלה: האם לגייר בן נוכרית שאמו מתנגדת לגיורו או שאינה לפנינו לשאול אותה. "מקום הספק הוא, היות ועל פי הדין הבנים מתייחסים אחרי האם, ואין להם שום ייחס לאביהם היהודי", ואם כן לא עליהם נאמר "דניחא להו במאי דעביד אבוהון. וכן מצינו שהעלה באמת כן בשו"ת מהר"ם שיק חיו"ד [סי' רמ"ח], עיין שם". בנוסף לכך, אם נגייר את בני הנוכרייה בלעדיה, אנו מכשילים אותם, שהרי "יש גם חשש גדול שאולי אחרי הגירות יגררו אחרי אמן, שנשארה בגיותה, ויאכלו כל ימיהם טריפות, וכן יעברו על שאר איסורי תורה, קלות וחמורות, מבלי שימחו על גירותן כשיגדלו. ונמצאים כאילו מוכשלים על ידינו באיסורי תורה כל ימי חייהם". ואין לומר שחטאיהם ייחשבו למחאה שתבטל את הגיור, כי "עצם מה שעוברים על האיסורים בגדולתם – אין זה נקרא מחאה, וזה רק שעובר עבירה כישראל".

וכתב שאמנם הרב צירלסון היקל למול או לגייר, "אבל כבר יצאו רבני דורו חוצץ נגד פסקו זה" (הרב ולדנברג לא הזכיר ב'ציץ אליעזר' את כל הפוסקים הרבים שתומכים בעמדת הרב צירלסון), והר"ש קלוגר ומהרש"ם היקלו למול בתנאי שהאם מסכימה, ואילו הרב רולר והרב קוטנא החמירו גם כשהאם מתגיירת, כל עוד אין הערכה ברורה שיקיימו אורח חיים דתי.

למעשה כתב: "נראה שצריך בזה על כל פנים הסכמת האם, שתביע הסכמתה לגירות הילדים, וכדהעלה המהר"ם שיק בתשובתו שם. ומצריך שם שתחתום גם על שטר התחייבות שהילד ישאר בחינוכו בידי האב היהודי". כלומר יתחנך על פי אביו לקיום מצוות כבעל 'זהות יהודית'. שכן מצד אחד ברור שאין מדובר באב דתי, שאם היה דתי – לא היה נשאר עם בת זוגו. יתרה מזו, תשובתו היא על השאלה הכללית של ילדי נוכריות, ולא על מקרה מיוחד של אב שחטא עם נוכרית ועתה חזר בתשובה ומקיים אורח חיים דתי. אולם מאידך, בכך שדרש שהבן יתחנך על פי אביו, שאם לא כן יעבור על כל העבירות, משמע שבחינוכו על ידי אביו יזכה לקיים חלק מהמצוות. אמנם ציין מיד אחר כך גם "לדברי תשובת הגאון בעל בית יצחק הגאב"ד מלבוב, בקונטרס 'כתורה יעשה' הנזכר, שהעלה דאם אביו רשע מפיר הדת, ואמו נכרית, שבודאי הבן גם כן יגדל ויתחנך בדרך זה – אזי ודאי אין הגרות זכות לילד, שאם ישאר נכרי לא יענש, ואם יהיה ישראל יענש". והשאלה, אחר שכבר היקל לגייר את ילדי הנוכריות בתנאי שיתחנכו על פי האב, למה הביא את ה'בית יצחק'? ואולי רצה לציין שאכן יש מחמירים. או שרצה ללמוד ממנו, שאם לא יהיה חינוך ל'זהות יהודית', יהיה הילד רשע לגמרי, ורק חובה תהיה לו. וזה מתאים לדברי ה'בית יצחק' יו"ד ח"ב ק, יא, שסבר שעדיין זכות להיות יהודי גם למי שאינו מקיים מצוות. כיוצא בזה כתב בצי"א טז, סא, שאין אפשרות לבטל גיור של ילד שאינו שומר מצוות.

כה – הרב שלמה גורן – תרעח-תשנה

הרב שלמה גורן (תרע"ח-תשנ"ה, 1918-1994), נולד בזמברוב שבפולין, כבן שבע עלתה משפחתו לארץ, תחילה לכפר חסידים ואח"כ לירושלים. למד בתלמוד תורה 'עץ חיים', וכבר מצעירותו הוכר כעילוי מופלג. בגיל 12 החל ללמוד בישיבת חברון שבירושלים, למרות היותה מיועדת לתלמידים מבוגרים. בגיל 17 נסמך לרבנות ופרסם את ספרו הראשון 'נזר הקודש' (חידושים על הלכות קדשים ברמב"ם), ובגיל 21 פרסם את ספרו 'שערי טהרה'. בהיותו כבן 22 החל ללמוד במקביל באוניברסיטה העברית פילוסופיה ומתמטיקה. במלחמת השחרור התנדב לצה"ל, למרות שהיה פטור מכך עקב היותו רב. לאחר כמה חודשים, בלחץ הרבנים הראשיים ואישי המפד"ל, התמנה לרב הראשי לצה"ל, בתנאי שיתאפשר לו להמשיך לקחת חלק בפעילות הלחימה. עד שנת תשל"א (1971) שימש כרב הצבאי הראשי, ובאותן השנים ייסד וקבע את נהלי הדת בצבא. בכלל תפקידיו גם עסק בהתרת עגונות, והיה אחראי על גיור עולים שהתגייסו לצה"ל, ומתוך קרבתו לחיילי וקציני צה"ל הם ראו בו כתובת לשאלותיהם ההלכתיות. עסק בקבורת חללים גם תוך מסירות נפש. במלחמת ששת הימים רומם את טקס שחרור העיר העתיקה בתפילות ובתקיעת שופר. הוא ניסה לקבוע את מטה הרבנות הצבאית על הר הבית, כדי למנוע מהממשלה להעביר את ההר לניהול הוואקף המוסלמי, אולם בהחלטת הממשלה נאלץ לרדת מההר. בתשכ"ח (1928) נבחר לרבה של תל אביב, אולם בפועל החל לכהן באופן רשמי רק בתשל"א (1971), כשהשתחרר לגמרי מהצבא. בתש"ל (1970) החל לכהן כחבר מועצת הרבנות הראשית, במקומו של הרב קניאל שנפטר. בתשל"ג (1972) נבחר כרב הראשי האשכנזי לישראל, יחד עם עמיתו הרב עובדיה יוסף. בשל מחלוקות ומאבקים ביניהם נקצבה כהונת הרבנים הראשיים לעשר שנים. לאחר סיום תפקידו בשנת תשמ"ג (1983) הקים את כולל 'האידרא' שליד הכותל המערבי, ועסק בהוצאת ספריו. ביסס את העמדה ההלכתית המתנגדת לנסיגה מיהודה ושומרון, ופסק שאסור לחיילים להשתתף בפינוי יישובים ובסיסים. בשנותיו האחרונות שימש כנשיא ישיבת הר ברכה, ובמשך כשנתיים היה נוסע בכל שבוע להעביר שיעור בישיבה.

הגיור תלוי בקבלת הדת היהודית

ככלל הרב גורן הדגיש שהגיור תלוי בקבלת מצוות, אמנם כאשר מעיינים יותר בדבריו רואים שהכוונה כללית יותר – קבלת הדת היהודית. וכפי שהשיב לראש הממשלה דוד בן גוריון בתשי"ט (משנת המדינה, 'רישום ילדים מנישואי תערובת', עמ' 191-201): "קבלת עול מצוות הוא תנאי ראשון ועיקרי בתוכן הגירות, כי המניע לכך חייב להיות הכרה נפשית בדת היהודית". "אבל מי שמצהיר במפורש שאינו בא לקבל עליו את הדת היהודית, כי אם ברצונו להצטרף לאומה היהודית כעם וכלאום – אין הגירות חלה כלל וכלל, ואינו נידון אפילו כ'גר גרור', כי עיקר מגמת ההתגיירות היא קבלת האמונה והדת היהודית, מאחר וזוהי נשמת היהדות ועיקר יסודה, ואין לאומיות יהודית בלי הדת היהודית". ולכן לגבי השאלה "האם תתכן גירות ללאום היהודי ולא לדת היהודית, שכתוצאה מכך עלול להקבע נוהל חילוני לצירופו של לא-יהודי ללאום היהודי?", השיב הרב גורן: "לא רק לפי דעת התורה שבכתב ושבעל פה אין כל אפשרות כזאת במציאות היהודית, כפי שנראה מדבריה חוצבי אש האמונה הצרופה של רות המואביה בבואה להתגייר: 'עמך עמי ואלקיך אלקי' [רות א, טז], אלא ההיסטוריה היהודית כולה מלמדת אותנו שאין מקום לשום הפרדה ופיצול בין הלאום לדת היהודית, כי הדת הינה היסוד הראשוני והבסיס העיקרי עליו מושתת הלאום, וממנו נובעים רגשי האחוה והיחוד של העם היהודי. הדת והלאום היהודי הם כנשמה וגוף שהפירוד ביניהם מביא בהכרח לידי כליונו של האדם. בבואנו לחקור ולפענח לפחות תכונה אופיינית אחת שתהיה משותפת לעם היהודי, לא נמצא אותה בשום שטח אחר פרט לתורת ישראל וחזון הנביאים, המאחדים ומקיימים את העם על פני כל התפוצות… קביעת נוהל חילוני להשתייכות לעם היהודי, פירושה פגיעה באחדות העם היהודי ויחודו, זריעת פירוד, ריב ומדון בקרב שבטי ישראל, ויצירת חיץ בין יהודי ליהודי. נוהל מעין זה עלול ליצור סוג אנדרוגינוס מיוחד במינו, והוא: יהודי לפי הלאום וגוי לפי הדת. בריה משונה זו תקומם, בסופו של דבר, נגד העם עצמו, ויביא לידי הרס היחוד היהודי וכושר עמידתו כעם לבדד ישכון". והוסיף: "כידוע, הסכנה החמורה ביותר הנשקפת לעתידו של העם היהודי בתפוצות, הם נשואי התערובת המביאים לידי טמיעה והתבוללות, שכל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים עצמאיים. הריסון היחידי העומד בפניהם היא המסורת והדת היהודית החרותה ומקודשת בלב העם. לכן כל סטיה ממסורת זו במדינת ישראל, המשמשת כדוגמה ומופת ליהדות התפוצות, כל לימוד זכות על נשואי תערובת באיזו צורה שהיא, וכל הכרה דה-פקטו ביהדותם של ילדי נכריות מטעם ממשלת ישראל, עלולים לקעקע את הזיקה הנפשית האחרונה עליה נשענת היהדות. כי בשום פנים ואופן לא יתקבל על דעת המוני העם בתפוצות, שמה שאסור להם – מותר ומוצדק כביכול, במדינת ישראל".

החלוקה בין הארץ לחוץ לארץ

יסוד גדול קבע הרב גורן, שיש הבדל ביחס לגרים ולגיור בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי והמדרשים, כפי שביאר בהרחבה בספרו 'תורת השבת והמועד' (מאמר 'הגרות באספקלריה של ההלכה', עמ' 204-215). בתלמוד הבבלי ישנו יחס שלילי יותר לגרים, וכפי שעולה מדברי ר' חלבו ש'קשים גרים לישראל כספחת', שהובאו ארבע פעמים בש"ס הבבלי, וכן מדברי רבי יצחק ש'רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים'. "השקפה שלילית זו של התלמוד, המכוונת נגד מקבלי הגרים, השפיעה על הנוהל לקבלתם של הגרים, והכבידו עליהם מאד כדי שיפרשו מלהתגייר… גם לאחר שנתקבלו הגרים – ראו בהם גורם שלילי ביותר בחיי העם, עד כדי כך שהם מעכבים את הגאולה". לעומת זאת, בתלמוד הירושלמי דברי ר' חלבו לא נזכרו כלל. וכן במדרשים שחוברו בארץ ישראל, ויקרא רבה א, ב, ובמדבר רבה ח, ב, ישנו יחס חיובי לגיור ולגרים: "ובמסכת גרים פ"ד ה"ד שנינו: חביבין הגרים שבכל מקום מכנה אותם כישראל… נאמר אהבה בישראל… ונאמר אהבה בגרים… נקראו ישראל עבדים והגרים עבדים… נאמר רצון לישראל… ונאמר רצון בגרים… נאמר שמירה בישראל… ונאמר שמירה בגרים… נאמר שירות בישראל… ונאמר שירות בגרים…". "וסגולה מיוחדת נועדת לארץ ישראל, שמכשרת את הגרים, כמו ששנינו שם: חביבה ארץ ישראל שהיא מכשרת גרים". ביאר הרב גורן שההבדל תלוי במקום: בחוץ לארץ, שהמתגייר נשאר בחיק משפחתו, יש חשש גדול יותר שהגר יחזור לסורו, ואילו בארץ ישראל יש סיכוי גדול יותר שהגר ישתרש כיהודי. לכן סבר שיש להחמיר יותר בחו"ל, ואילו בארץ ישראל יש לנטות יותר לקולא. מתוך כך הצדיק את עמדת הרבנים בחו"ל שמיעטו מאוד לגייר (תרומת הגורן ב, נא): "ולכן יפה עשו רבני חו"ל סייגים רבים שלא לקבל גרים, אלא אם כן ברור וגלוי כי כוונתם לשם שמים ולא לשם אהבה ונשואין" (וכ"כ גם במשנת המדינה, 'חוקי הגיור בימי קדם ובימינו', עמ' 181-185).

על פי הבחנה זו, נהג הרב גורן להוסיף על תעודות הגיור שהיא תקפה רק בארץ ישראל. אמנם אין הכוונה שמתגייר זה נחשב כגוי בחוץ לארץ, אלא הסיוג נועד כדי לתת תוקף להחלטה שהמתגייר צריך להתחייב להישאר בארץ ולא לעזוב לחו"ל, משום "שרבני אירופה האורתודוקסים, רובם ככולם, ורבים מרבני ארצות הברית, אינם מגיירים בכלל או רק במקרים מיוחדים ולעתים נדירות. וגם אז הגיור נמשך שנים רבות… הרבנים מתפוצות הגולה מקפידים על כך מאד, שלא נקים כאן 'תעשיה' של גרים לייצוא. ואם לא נקפיד על כך, עשויות התעודות שלנו לא להתקבל על ידם בחו"ל. לכן החלטתי להוסיף בכל תעודה הערה שאין לתעודה תוקף בחו"ל. אין פירושה של הערה זו כי המתגייר דינו כיהודי בארץ וכנכרי בחו"ל, כי אם זאת שאל להם להשתמש בתעודת הגיור בחו"ל" (תרומת הגורן ב, נב; משנת המדינה, 'הגיור בארץ ובחוץ לארץ', עמ' 186-190).

בחוץ לארץ תבע שמירת מצוות

בחוץ לארץ התנה את הגיור בשמירת מצוות, וכפי שהשיב (שו"ת תרומת הגורן ב, נא) בשנת תשל"ה לרב נפתלי רוטנברג מפרו, שאפשר לגייר בני זוג נוכרים בתנאי "שהגיור לא יהיה לשם נשואין אלא הגר יקבל על עצמו קיום תורה ומצוותיה, ויתנסה בצורה זו זמן סביר לפני כן". וכן לגבי גיור צאצאי יהודים שאימם נוכרייה אבל הדבר נשכח, ובעיני חברי הקהילה הינם נחשבים כיהודים לכל דבר, ורק כשבאו לחגוג בר מצוה או נישואין לילדיהם, נודע הדבר לרב. השיב הרב גורן: "לפי עניות דעתי, אם הנך משוכנע לפי התנהגותם שהם ישמרו על קיום המצוות ויחיו כיהודים דתיים לכל דבר – אפשר לגייר אותם כדת משה וישראל, ולמנוע על ידי כך נישואי תערובת בין יהודים לנכרים".

עוד מובאת בתרומת הגורן ב, מט, מתשל"ז, שאלה מהרב דן פריימן מסאו פאולו בברזיל, ששאל האם לערוך ברית מילה לילד שנולד לאמא שעברה גיור רפורמי. הרב גורן השיב שגיור רפורמי אינו תקף כלל, "הן בגלל הגיור עצמו שאינו מבוצע כהלכה, או יותר נכון שאינו מבוצע כלל מנקודת ראות ההלכה, והן בגלל המגיירים, שבעצמם אינם שומרי שבת ולא מצוות, והרי כל שיטתם להרים יד בתורת משה ולהפוך דברי אלקים חיים". ועוד, שהגיור מתקיים על ידי "בית דין של שלשה רבנים מוסמכים… וברור ש'הרבייס' הרפורמים שאינם שומרי שבת וכשרות וכיוצא בזה, אין להם דין של בית הדין, והגיור שלהם אינו אלא פיקציה בעלמא". לכן פסק שיש למול את בניהן "לשם יהדות, ובפני בית דין של ג' רבנים כשרים ומהדרים במצוות. וגם זאת לאחר שהאמא של הילד תתגייר גם היא כדת וכדין וכהלכה בפני בית דין של ג' רבנים כשרים כנ"ל, לאחר שתלמד יהדות ותקבל עליה לקיים את כל מצוות התורה".

אמנם דבריו של הרב גורן צריכים התבוננות. משום שקשה מאד לומר שאשה כזו, שגוירה בגיור רפורמי, 'תקפוץ' יחד עם בעלה היהודי ממצב של אי שמירת מצוות למצב של קיום אורח חיים דתי. אלא נראה שגם בחוץ לארץ כוונת הרב גורן לדרוש שיתחייבו לקיים את כל המצוות, אולם ההנחה היא שבפועל יקיימו אורח חיים מסורתי, מתוך תקווה שבהמשך יתחזקו יותר בשמירת המצוות. וכן מוכח מהמצב הדתי בקהילות היהודיות בדרום אמריקה, שהיה ירוד וחלש, כפי שעולה בין היתר מתרומת הגורן ב, מז.

בארץ הסתפק בהתחייבות לקיים מצוות

העיקרון שהגיור תלוי בקבלת המצוות והדת היהודית כמובן תקף גם בארץ, אלא שבארץ הסתפק בהתחייבות, בלא להעריך שאכן כך יהיה. וכן כתב: "ההלכה החשובה ביותר בהלכות גיור, ששנינו בתוספתא דמאי [פ"ב הל"ו] ומובאת מעט בשינוי במסכת בכורות [ל, ב], תוספתא זו קדומה מאד, מתקופת הבית השני והיא קובעת: 'גר שקבל עליו כל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו. ר' יוסי ב"ר יהודה אומר אפילו דבר קטן מדקדוקי סופרים אין מקבלין אותו'. בנושא זה אין הבדל בין סוגי המתגיירים, אם היו עובדי עבודה זרה, נוצרים או מוסלמים, משום שההתחייבות לקבל עול תרי"ג מצות היא עיקר ויסוד של המעבר ליהדות. ולכן, כל שלא קיבל עליו לקיים את כל תרי"ג המצוות, דקדוקיהן ופרטיהן – אין זו קבלת עול מצות, ונמצא שחסר אצלו הבסיס העיקרי של הגירות" (משנת המדינה, 'חוקי הגיור בימי קדם ובימינו', עמ' 181-185). ואף סיפר (משנת המדינה, 'הגיור בארץ ובחוץ לארץ', עמ' 186-190): "שהיינו משביעים את המתגיירים על התנ"ך לפני הטבילה שהם מתחייבים לשמור על תרי"ג המצוות של התורה, כפי דרישת ההלכה ביחס לגיור, כמבואר במסכת בכורות [ל, ב]". וכן כתב לרב אברמסקי על גיורה של הלן זיידמן (תרומת הגורן ב, מד): "היא קבלה עליה בפני בית הדין עול תורה ומצוות – לשמור שבת, לאכול כשר [היא צמחונית לגמרי] ולשמור על מסורת ישראל, בהתאם לשו"ע".

אולם ברור שבפועל גייר גם גרים שניתן היה להעריך שלא ישמרו אורח חיים דתי. עובדה שגייר מאות מתנדבים ומתנדבות בקיבוצים החילוניים. וכאשר היה מגייר אותם, היה דורש שהקיבוץ יתחייב לאפשר להם תנאים לשמירת המצוות. בנוסף, כדי לשפר עד כמה שאפשר את הסיכויים שישמרו מצוות, קבע שילמדו תקופה ארוכה לפני הגיור. אולם אחר הכל, ידע שכנראה לא יקיימו אורח חיים דתי. אין זאת אלא שסבר למעשה, שבדיעבד ההתחייבות לקיים מצוות מספיקה, וכדי למנוע התבוללות כך יש לעשות לכתחילה.

וכן אמר הרב גורן בראיון לעיתון 'על המשמר' (כ"ט אלול תשל"א, 9 בספטמבר 1971), ראיון שהרב גורן עבר עליו לפני פרסומו ואף הוסיף עליו הערות, כך שמדובר בראיון שהוא חתום עליו. וכך אמר: "אכן, לפי ההלכה צריך הגר לקבל עליו שיהא שומר מצוות. כיוון שנתגייר – אין עורכים מעקב אחריו, אך הוא חייב להכריז שהוא מקבל עליו עול תורה ומצוות. יש רבנים המסתפקים בהכרזה פורמאלית, ובזה יוצאים ידי חובת ההלכה. ויש שטוענים שאם הנסיבות מראות, והדעת נותנת, כי המועמד לגיור לא ישמור מצוות – אי אפשר לקבלו. זהו הציר שעליו סובבת בעיית הגירות בארצנו ובזמננו. חושבני שבזמן האחרון חל שינוי רב בכיוון של נטיה לקולא: חלק מהדיינים אינם נכנסים בדרך כלל לחקירות מדוקדקות אם הגר יקיים מצוות בסופו של דבר או לאו, הם מסתפקים בהכרזתו כנ"ל, ובעצם הידיעה שהוא לומד דינים. ואמנם יש ויש גרים שלאחר התגיירותם שומרים מצוות".

וכן אמר הרב דוד כהנא בראיון ל'מעריב' (ט' בתשרי תשל"ג, 17 בספטמבר 1972): "בשנת 1956, כאשר הגיעה עליית גומולקה מפולין, התגייסו לצה"ל הצעירים מקרב עלייה זו, שברובם נולדו להורים מנישואי תערובת. אני, שחזיתי על בשרי את זוועות השואה, ריחמתי עליהם. אז ראיתי את גדלותו ואת העזתו של הרב שלמה גורן: הוא הקים בית דין של רבנים צבאיים, והיתה לי הזכות לשמש בתפקיד אב בית הדין, וגיירנו עשרות צעירים וצעירות כאלה. עשיתי זאת בלב שלם ושקט. למה הייתי שקט? כי יהודי העולה לישראל, בעצם המעשה הזה הוא כבר מביע הזדהות עִם עַם ישראל ועם תורת ישראל, אפילו איננו מקיים עדיין את התורה כולה במלואה. אני יכול לומר לך כי לא כל הרבנים בארץ ראו זאת אז בעין יפה". הרי שהרב גורן גייר בפועל על פי התחייבות לקיים מצוות, למרות שהיה ידוע שלא יקיימו אורח חיים דתי.

אמנם כאשר עמדו לפניו גרים שלא הסכימו להצהיר על התחייבות לקיום מצוות – לא הסכים לגיירם, וכפי שכתב לח"כ אמרי רון, מראשי הקיבוץ הארצי, בתאריך כ"ט אדר ב' תשל"ח (7 באפריל 1978), שדחה את בקשת הגיור של אחד שהגיע מקיבוצו, מפני ש"כבר בהופעתו הראשונה בפנינו… הודיע שאין בכוונתו לשמור על היהדות, אלא כל מטרתו להתחתן עם חברתו שהייתה כבר בסוף הריונה. למרות הרושם השלילי שעשה, הסכמתי לקבלו לקורס בלב כבד… מתוך מחשבה שאולי ישנה דעותיו לטובה במשך הקורס… אולם בבואו לפניי לאחר גמר הקורס, התברר לי שלא השתנה לטובה ולא שינה דעותיו. בכל זאת, הודעתי לו שאם יהיו לו סידורים מתאימים לשמור על ערכי היהדות, ויבטיח לשמור עליהם כפי שנוהגים כל המתגיירים שבמסגרת התנועה הקיבוצית – אז נגיירו". הרי שהרב גורן השאיר פתח לגיורו, למרות שברור שלא יקיים אורח חיים דתי.

סיכום עמדתו

עמדת הרב גורן היא לגייר בני זוג נוכרים, הן כדי למנוע התבוללות והן עבור שיקולים כלליים נוספים. הרב גורן דרש שכל המתגיירים יצהירו על התחייבות לקיום מצוות, אך חילק בין גיור בארץ לגיור בחוץ לארץ. בחוץ לארץ התנה את הגיור בשמירת מצוות, משום שיש חשש גדול יותר שבחוץ לארץ הגר יחזור לסורו ויישאר בחיק משפחתו, אמנם בארץ ישראל, ש"מכשרת את הגרים", התיר לגייר מי שמתחייב לקיים מצוות באופן שמקבל עליו את ה'דת היהודית', למרות שהיה קרוב לוודאי שלא ישמור אורח חיים דתי. וכך נהג בפועל, כאשר הדוגמה הבולטת לכך היא, גיורם של המתנדבים בקיבוצים החילוניים. אך עשה זאת בלב כבד, ומתוך תקווה שיתחזקו בעתיד לשמירת המצוות.

החששות שליוו אותו והכרעתו להקל

שלא כמו רוב הרבנים המקילים, הרב גורן עצמו התחשב מאוד בדעת המחמירים. על החששות שליוו אותו בעמדתו המקילה, למדנו מדבריו בישיבת סיכום של אולפני הגיור בקיבוצים, שהתקיימה בד' אדר תש"מ (21 בפברואר 1980): "זוהי הפעולה היחידה שאני עושה, וכולה על אחריותי, ואיני שלם עמה מבחינה דתית ומצפונית… מבחינת ההלכה, יכול אני לתת הוראה לגייר רק כשאני אהיה משוכנע שיקיימו את כל החוקים הדתיים. אני מגייר מאות אנשים בשנה על סמך תיאוריה שלא תמיד מצדיקה את עצמה… ידַי רועדות כשאני חותם על תעודת גיור ביודעי שהמתגייר חוזר לקיבוץ חילוני… אני חושב שהדבר נעשה בהצלחה היות והוא ללא כל פרסום" (נתנאל פישר, 'המרת דת ומדינה' עמ' 203, חיבור לשם עבודת דוקטור). נראה שאמר 'ידי רועדות', מפני חששו כלפי שמיים, שמא אין ראוי להקל בכך. בדבריו "שהדבר נעשה בהצלחה היות והוא ללא כל פרסום", התכוון שאם הדבר היה מפורסם, הרבנים המחמירים היו פותחים במלחמה נגד הרבנים המגיירים ומסכלים את הגיורים.

ומדוע הכריע בכל זאת להקל? ראשית, מתוך תפישתו ש"חביבה ארץ ישראל שהיא מכשרת את הגרים" (מסכת גרים ד, ה). שנית, מתוך הבנה שאם לא ילך בשיטת המקילים, מעמד הדת במדינה ייחלש, כי הציבור החילוני יסיק שאין לו אפשרות סבירה להתקיים במסגרת ההלכה היהודית. וכפי שכתב לרב אברמסקי (תרומת הגורן ב, מד), לגבי גיורה של הלן זיידמן, שהיתה מקושרת עם כהן והתגוררה בקיבוץ חילוני, ואם לא היה מגיירה – היה צפוי שבית המשפט העליון יאשר את גיורה הרפורמי: "ובנידון דידן, בודאי שהיה בזה משום הצלת התורה והדת במדינה ובעם, כפי שידוע לי בבירור מה זממו חוגי הכנענים להפיק ממשפט זה שעמד להתקיים, אילו לא הקדמנו רפואה למכה שנתגיירה כדת וכדין. והגיורת בעצמה, ליבה לא היה כלל שלם עמם מלכתחילה, אלא היא חיפשה רק דרך להתייהד. אחרים בקשו לעקור את כל חוקי התורה של הגירות, הנישואין והגירושין במדינה, והרפורמים עמדו לתקוע יתד בלב ישראל, ואחריתה מי ישורנה. ראיתי בסכנה הזאת, וחשתי בה בהיותי זמן קצר לפני כן בתפוצות ישראל בעולם. שמעתי איך שמתנגדי התורה והדת התכוננו לכך שהנה בא הזמן עבורם לתקוע יתד בארץ ולקבל לרשותם את הרבנות, ולהשיג הכרה בכל מה שיעשו בגירות, נישואין וגירושין, עד שהיה חשש גדול להנהיג באופן רשמי חוקי נישואין וגירושין אזרחיים חס ושלום, מה שעלול היה להרוס את כל חיי המשפחה בעם. והנה ברגע האחרון ממש, באה ישועת ה' כהרף עין להצלת המצב, וזכות התורה והרבים עמדה לנו בזה, שיכולנו לקדש שם שמים ושם ישראל ולהציל את אחדות התורה והעם במדינה ובתפוצות. כי כל הנעשה כאן – יש לו מיד השלכה על העם היהודי בגולה. ויותר ממה שכתבתי כאן יש לי באמתחתי מקורות רבים ללבן ולברר את ההלכה שהיתה כדת וכדין".[9]

פרשה נוספת בה היה מעורב הרב גורן, היא פרשת גיורה של פאולה וילסון-כהן, אשר התגיירה בתשמ"א במסגרת גיורי הקיבוצים, ולאחר הגיור ירדה עם בן זוגה הכהן לאנגליה, שם נישאו בנישואין רפורמיים. לימים התגלה הדבר בקהילה היהודית, והוחלט להרחיק את ילדיהם מבתי הספר. הרב גורן תמך בפסילת גיורה, וזאת משום שהוציאה את תעודת הגיור במרמה, והפרה את כל הבטחותיה. שכן התגלה שהיא שיקרה בהתחייבותה שלא לעזוב את הארץ ולשמור מצוות. וכן שיקרה בכך שאין לה חבר (משנת המדינה, 'הגיור בארץ ובחוץ לארץ', עמ' 186-190).

כו – הרב עובדיה יוסף – תרפא-תשעד

הרב עובדיה יוסף (תרפ"א-תשע"ד, 1920-2013), נולד בבגדאד, ובהיותו בן ארבע עלתה משפחתו לירושלים. למד בתלמוד תורה בני ציון שבשכונת הבוכרים, ואח"כ בישיבת פורת יוסף שבעיר העתיקה. בגיל צעיר החל להעביר שיעורי הלכה לבעלי בתים. בגיל עשרים נסמך לרבנות ולדיינות על ידי הרב עוזיאל והרב עזרא עטייה. בשנים תש"ה-תש"ז (1945-1947) שימש כדיין בבית הדין של העדה הספרדית בירושלים. בתש"ז (1947), לבקשת הרב עוזיאל, עבר למצרים לשמש כסגן הרב הראשי ואב"ד. שם נפגש עם בעיות הלכתיות קשות שהתעוררו בעקבות החילון. בקיץ תש"י (1950) חזר לישראל. בהמשך התמנה לדיין בבית הדין האזורי בפתח תקווה, לאחר מכן בירושלים, ובהמשך בבית הדין הגדול. בתשי"ב (1952) פרסם את ספרו 'חזון עובדיה' על הלכות פסח. בתשי"ד ותשט"ז הוציא לאור את שני הכרכים הראשונים של שו"ת 'יביע אומר'. בתשכ"ט (1969), בהיותו בן 48, נבחר לכהן כרב הראשי של תל אביב-יפו, לצד הרב שלמה גורן. בתשל"ג (1973) נבחרו שניהם כרבנים ראשיים לישראל. ברבנותו נהג בתקיפות, ולא חשש להתעמת עם רבנים אחרים. וכיוון שהרב גורן היה בעל השפעה מרכזית במועצת הרבנות הראשית, לישיבות רבות הרב עובדיה בחר שלא להגיע.

היה שקדן גדול, בקיא עצום ובעל יכולת לראות סוגיות גדולות ומורכבות כתמונה אחת, ולסכמן באופן בהיר במיוחד. לא התיירא מלהורות גם בנושאים מורכבים וקשים בענייני הפרט והכלל, ובכלל זה היתר עגונות. בכך הפך לפוסק הספרדי החשוב בדורו. כתב ספרים רבים וחשובים ביותר, וכולם מצטיינים בהבאת מקורות רבים באופן בהיר, ומהם שו"ת יביע אומר י"א חלקים, שו"ת יחוה דעת ז' חלקים, סדרת 'חזון עובדיה' על הלכות שבת ומועדים, 'טהרת הבית' ג' חלקים על הלכות נידה וטבילה, 'הליכות עולם' ח' חלקים – הערות על 'בן איש חי'. בפסיקותיו נטה לקולא, כשיטת רבים מגדולי הפוסקים הספרדים. סבר שפסיקותיו של ה'שולחן ערוך' מחייבות את כל עדות יוצאי ספרד והמזרח שעלו ארצה.

אחר פרישתו מהרבנות הראשית הקים את מפלגת ש"ס והנהיג אותה עד פטירתו. הקים מוסדות ורשתות חינוך פורמליות ובלתי פורמליות המזוהות עם המפלגה, ובכך העצים את נאמנותם של יוצאי ספרד למסורת הפסיקה בשיטת השולחן ערוך. בעמדותיו החינוכיות נטה לכיוון החרדי. תמך במוסדות החינוך שמתנגדים לשילוב לימוד מדע או ממעטים בהם. תמך בפטור לכל תלמידי הישיבות מהצבא, אך סבר שיש מצווה לשרת בצבא למי שאינו לומד בישיבה. נטה לעמדות השמאל ביחס לוויתור על שטחי ארץ ישראל למען הסכמי שלום, ותמך בשתיקה בהסכמי אוסלו. לאחר התגברות הטרור בעקבות ההסכם, חזר בו ואמר "לא לשלום כזה ייחלנו". תמך באמירת הלל בלא ברכה ביום העצמאות, וביסס בהרחבה את 'היתר המכירה'.

עמדתו לגייר בשעת הדחק גם כאשר צפוי שלא ישמרו אורח חיים דתי

בשו"ת יביע אומר ח"ב אה"ע ג (מתש"ח), בהיותו במצרים, אסר הרב עובדיה לגייר נוכרייה שהיתה נשואה לכהן וילדה לו בנים. אולם הרחיב בביאור סוגיית גיור הנשים הנוכריות, וכתב: "ובאמת שבכל נכרית המקיימת מכבר יחסי אישות עם ישראל, הבאה להתגייר, היה לנו להמנע לכתחילה מלקבלה לגרות, מכיון שהדברים נראים שעיקר כוונתן בגירותן אך ורק למטרת אישות. ואמרינן ביבמות [כד, ב], ובטור שולחן ערוך יו"ד [סי' רסח], שאין לקבל גרים כאלה. ומכל שכן כשיש לחוש שימשיכו בחילול שבתות ויום טוב, ולהתגאל במאכלות אסורות וכו'". אחר כך סיכם את דעות האחרונים שהחמירו שלא לגיירן מפני שצפוי שלא ישמרו מצוות, וכפי שפסק מהרש"ג (יו"ד סוף סי' לד), שדחה את דעת השואל שיש לגייר הנוכרייה כדי להציל את בעלה מאיסורים, "שעל ידי זה יֵצא קלקול לעלמא, שיתרבו בעלי הנישואין האזרחיים בחשבם שאחר כך יעלה בידם להשפיע על נשותיהן הגויות להתגייר. ועוד, כי ידוע שגם אחר גרותן מחללים שבת וכו'… ואין אנו מחוייבים להציל את הבעל… הלעיטהו לרשע וימות". וכן החמיר "בשו"ת ערוגת הבושם [חיו"ד סי' רכד] מטעם הנ"ל, שגם אחר גירותן מחללות שבת וכו', עיין שם. וכן כתב בשו"ת בית יצחק [חיו"ד סי' ק], והובא להלכה בשו"ת באר חיים מרדכי [סי' מ]". וכן כתב אחר כך בטעם המחמירים: "והאידנא, דרבו פרוצות שאינן טובלות, חיישינן להאי מילתא טובא".

אולם כתב שלמעשה נוהגים לגיירן: "הן אמת כי עתה פשט המנהג לקבל גרים כאלה, וכמו שכתב הרב הגאון מרא דאתרא בספר נהר מצרים… וכן כתב להקל הרב הגאון המרא דאתרא חזן בספר נוה שלום [יו"ד סי' רסח], ושכן נהגו לעשות מעשה הרב הגאון מרא דאתרא דאלכסנדריא… וכן דעת הגאון הראשון לציון בשו"ת ישא איש [חאה"ע סי' ז] להקל בזה, עיין שם. וכן כתב בשו"ת פרי השדה… אכן, ישנם עוד כמה וכמה רבנים מאחרוני דורינו שהעלו להקל בזה, וכמו שהארכתי בתשובה במקום אחר. ואין כאן מקום להאריך".

וכן עולה מתשובה נוספת (יבי"א ח"א יו"ד יט), בשאלה האם אפשר שטבילת הגיורת תהיה בפני נשים, וכתב שאין להקל בזה, "כל שכן האידנא דאחסור דרי, ורוב הגיורות אין כוונתן לשם שמים, רק לשם אישות וכיוצא בזה, ודי לנו להקל בעצם הגרות, שאנו מוכרחים לקבלן כשבאים אלינו להתגייר… ומכל שכן שאחר הגרות על פי הרוב זה דרכם כסל למו, ואיש לדרכו פנה, ומחללין שבת, וכו', וקשין לישראל יותר מספחת…". הרי שבמפורש דיבר על מתגיירות שאינן מתכוונות לקיים אורח חיים דתי, ובקושי מסורתי.

עוד התיר (יבי"א חלק יא יו"ד כח) לגייר "בחורה נוצרית שהתהלכה עם בחור יהודי והרתה ממנו לזנונים, ושניהם רוצים להתחתן יחד כשתקבל עליה להתגייר". ואף שאֵם הבחורה התחייבה להשגיח שישמרו את הדינים "עד כמה שאפשר, ואפילו טהרת המשפחה", מעיון בתשובה מובן שמסתבר שלא יקיימו אורח חיים דתי, שכן מדובר ביהודי שאיים להמיר את דתו, ו"פחות או יותר הוא אוכל כשר בבית", ואף הבחורה אמרה מפורש שסיבת גיורה היא רק כדי להתחתן עם היהודי. ועיקר ההיתר הוא "משום שעת הדחק גדול, פן ימיר דתו. לפי עניות דעתי כל כהאי גוונא אפשר להקל". וציין כמקור את תשובתו של הרב עוזיאל במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח (בה התבאר ש'קבלת המצוות' אינה התחייבות לקיימן, ולכן כדי להציל מהתבוללות אפשר לגייר גם כשהמתגייר לא יקיים אורח חיים דתי או מסורתי).

דרישתו לקיום מצוות לכתחילה

ביבי"א ח"ח כד, וביבי"א ח"ט או"ח פח, כה, לכאורה דרש קבלת מצוות בלב שלם, ומשמע התחייבות לקיים אורח חיים דתי. וכן בהסכמתו לספר 'פאת ים' לרב מונסונגו. אולם לאור דבריו בתשובות הקודמות שהבאנו, יש להבין שדיבר שם על גיור לכתחילה שצריך התחייבות כזו (ראו עוד במאמרו בתושב"ע יג 'בעיות הגיור בזמננו', שהביא את שתי השיטות). שכן אם היה סובר שגם בשעת הדחק אין לגייר את מי שקרוב לוודאי שלא ישמור אורח חיים דתי, היה צריך להצטרף לדעת המחמירים ולהפסיק את גיורי הרבנות הראשית, שהרי היה ידוע שכמעט כל הנשים הנוכריות שמתגיירות אינן מקיימות אורח חיים דתי, ובדרך כלל גם לא מסורתי, וגיורן הוא לשם 'זהות יהודית'. מכך שעודד את גיורן, מוכח שנשאר בדעת המקילים, שאותם הביא בתשובותיו וכתב שעל פיהם נוהגים. והפותח את התשובות והמקורות הרבים שהביא, ואת ההפניות הנוספות שאליהן ציין, רואה זאת בבירור.

עמדתו נגד התקנות לא לגייר

במשנת יוסף יג, כה (משנת תש"ל) מובא שנשאל הרב עובדיה על ידי רבה של פנמה, הרב ציון לוי, האם לקבל על עצמו את תפקיד הגיור בפנמה. הרב עובדיה השיב שטוב לגייר על מנת להציל מהתבוללות ומהליכה אל הרפורמים: "הנני אומר בפה מלא כי טוב יעשה כבוד תורתו לקבל על עצמו תפקיד אחראי זה לגייר הגרים כהלכה, וימנע מרבנים ריפורמים לעסוק בענינים חמורים כאלה… וכמה נצטערתי על מה שהנהיגו בדור הזה רבני סוריה בניו יורק שלא לקבל גרים בשום אופן, ועל ידי כך מרחיקים את הבחורים שנתקשרו בנוכריות על ידי לימודם במוסדות השכלה גבוהה במדינתם ונישאים על ידי כומרים נוצרים, והבחורים הולכים לטמיון עם בניהם ונמחה שמם מישראל". לעומת זאת, אם יגיירו אותם ויקבלו עליהם את המצוות וישמרו את חלקן, יש לקוות שיתחזקו עם הזמן בשמירת מצוות: "לא כן אם יקיימו שמאל דוחה וימין מקרבת, על ידי כך יש תקוה שאם ישמרו תורה ומצות על ידי קבלת עול מצות, לאט לאט יתקרבו ליהדות ולא ידח ממנו נדח, וכמו שהאריך בתבואות שמש שם, וכן אנו נוהגים בארץ ישראל".[10]

ביטול גיור בדיעבד

ביחס לביטול גיור, כתב (יבי"א יא, יו"ד כח; תושב"ע יג) שבמקרה שבו יש 'אומדנא דמוכח' שהגר לא ישמור תורה ומצוות – אין גיורו גיור, אלא שכתב זאת רק אם האומדן היה ברור לגמרי לדיינים בעת הגיור: "ונראה שאם הבאים להתגייר אמנם אומרים בפיהם שברצונם לקבל עליהם עול תורה ומצוות, אך בית הדין סבור על ידי אומדנא דמוכח שכל דבריהם מן השפה ולחוץ ולבם בל עמם, ומיד לאחר מעשה הגיור יפנו עורף לתורה ולמצוות וישליכום אחרי גוום – ודאי שאין לקבלם… וממילא כשהגר או הגיורת ברצונם לגור בקיבוץ חפשי לאחר גיורם, ויש אומדנא דמוכח שימשיכו לאכול מאכלות אסורות או לחלל שבת וכדומה – אין לקבלם. והכל לפי ראות עיני הדיין… מיהו לעניין דיעבד, שכבר קבלו גרים כאלה – יש מקום לדון לפי חוזק האומדנא, שאם באמת היה הדבר גלוי וידוע מראש שאינם מקבלים עליהם עול תורה ומצוות, רק על דרך האמור 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני', ואנן סהדי שלא נתכוונו מעולם לקיים המצוות בפועל – אז גם בדיעבד יש לומר שאינם גרים. אבל אם לא היה כאן אומדנא דמוכח בשעת הגיור, אף על גב דלבסוף אתגלי בהתייהו (על פי חולין נו, ב) – דינם כישראל מומר, שאף על פי שחטא ישראל הוא".

המעיין בדבריו יראה שכוונתו רק לאומדן ברור לחלוטין, שהגר לא ישמור שום מצוות. כלומר לכתחילה אין לגייר מי שיש אומדנא דמוכח שיאכלו מאכלות אסורות ויחללו שבת, אבל הגיור בטל רק אם יש אומדנא דמוכח ש"לא נתכוונו מעולם לקיים המצוות בפועל", משמע שום מצוות. וכפי שמוכח מפרשיית הלן זיידמן, שביקשה להתגייר כדי להינשא לכהן בקיבוץ חילוני, וכתב שאין בכוונה זו כדי לפגום את מהות הגיור, כמובא לקמן.

היקל למעשה וכשהיה צריך אף אמר זאת בפומבי

וכך אמר הרב עובדיה בוועדת הפנים של הכנסת, בכ"ג חשוון תשל"ז, שכמעט תמיד הוא מגייר את בנות או בני הזוג של יהודים: "מקרים דחופים פתרתי תמיד, תוך ימים אחדים. באו אלי למשל הרב של כפר סבא, הרב של דימונה, של נצרת עילית, שהיו להם מקרים דחופים, כשכבר קבעו את תאריך הנישואין וכו', והנה נתברר שהאמא של הכלה היא גויה. במקרים כאלה אמרתי: בואו אלי, ואני אסדר את זה אחת-שתיים, וכך היה. אבל אינני עושה לזה פרסומת. אנחנו פועלים בצניעות; לא נבנים על חשבון אומללים כאלה". "אינני זוכר מקרה אחד שלא פתרתי, ייתכן מקרה בודד פה ושם, של איש עקשן שמצהיר בפירוש שאיננו רוצה לקבל עליו עול מצוות, אדם כזה בוודאי אינני יכול לגייר" (הציטוטים מפרוטוקול הישיבה).

אמנם בכל דבריו יש עמעום. אולי מפני שהנושא עמום, ואולי מפני שלא מתאים לומר בפירוש שידוע שהגרים לא מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, אלא מעדיפים לומר שכעיקרון הם מתכוונים לשמור מצוות בלב שלם. ואולי בגלל הרבנים המקטרגים שעלולים לעורר מלחמות, וכפי שכתב לאחר שאישר את גיורה של הלן זיידמן, ש"כל הענין הזה הוא מן הדברים שהשתיקה יפה להם" (הליכות, ביטאון המועצה הדתית בת"א-יפו, גיליון 48 עמ' 6). אולם בפועל, כאשר הדבר נצרך, היקל הרב עובדיה בפומבי לעיני כל ישראל, כפי שהיה בפרשת הלן זיידמן שהתרחשה בשנת תש"ל. במקרה זה אישר את הגיור של הרב גורן, שגייר אשה אשר חיה עם כהן בקיבוץ חילוני, וזאת למרות שידע על התנגדותם החריפה של הרבנים הליטאים, ובראשם הרב יעקב ישראל קנייבסקי והרב שך, לגיור זה (לשון העורך של 'הליכות' עמ' 5 שם: "כדי לתת משנה תוקף לפעולת הרב גורן, ולסתום פיות משטינים ומקטרגים").

בעקבות ההתקפות על הפסק, פרסם 'גילוי דעת' בו כתב: "ואמנם הגברת זיידמן נמצאת כיום בקיבוץ לא דתי, מכל מקום הואיל והיא צמחונית – אין כל בעיה שתבוא לידי מכשול במאכלות אסורים, כפי שהצהירה בעצמה בפרוטוקול שנערך לפני גיורה כנ"ל. וכן הצהירה לשמור שבת כהלכתו ולהשתדל לקיים את כל מצוות התורה". "בפני בית הדין עמדה השאלה בנידון שלפנינו, שאמנם כשבאה להתגייר הצהירה שמקבלת עליה את כל המצוות ללא יוצא מן הכלל, אך בית הדין סבור וחושש שקרוב לוודאי היא תמשיך לחיות עם כהן (ללא קידושין) גם לאחר גיורה, אם היו רשאים לקבלה לגיור לכתחילה או לא. ואמנם ישנה מחלוקת בשאלה זו בספרי האחרונים… אולם מכיוון שבנידון שלפנינו כבר נעשה הגיור – החליט בית הדין לאשר את הגיור, שאף על פי שקבלת המצוות היא לעיכובא, ותנאי בל יעבור הוא שאין לקבל גר אלא אם כן מקבל עליו כל המצוות שבתורה, מכל מקום בנידוננו אין זה חסרון בגוף קבלת המצוות עצמם, אלא שקיים חשש סביר פן יתקפנה יצרה לעבור על דין מסוים לאחר הגיור, ולכן אין זה מעכב בדיעבד. לפיכך החלטנו לאשר הגירות של הגברת זיידמן יחד עם שני בניה, ושדינם כיהודים לכל דבר".

כלומר, למרות שהיה ידוע שהיא חיה עם כהן, וקרוב לוודאי שלאחר הגיור היא תמשיך לחיות עמו ללא קידושין, ותאכל בחדר אוכל של קיבוץ חילוני, שבו כלי הבישול טרפים, והמאכלים לא עושרו; כיוון שהיא צמחונית, ויש אפשרות קלושה שלאחר הגיור תינשא לאדם אחר שאינו כהן ותאכל כשר – גיורה תקף, כי אין פגם מהותי בקבלת המצוות.

כיוצא בזה הורה לרב עמאר, בעת ששימש כרב הראשי לישראל, לאשר את גיורם של כשלושת אלפים גרים בצה"ל, למרות שרוב רובם לא קיימו אורח חיים דתי לאחר גיורם.

עדויות

מעבר לכך, ישנן בידינו עדויות מרבנים ועסקנים שביקשו לשמור על עילום שם, שהשתתפו עם הרב עובדיה בגיורים של בנות זוג של יהודים כדי למנוע התבוללות, גם כאשר היה קרוב לוודאי שהן יהיו בעלות 'זהות יהודית' בלבד, והתקווה היתה שאולי במשך הזמן יתקדמו לשמור מסורת. בתקופה שבה היו מתנדבים ומתנדבות בקיבוצים החילוניים, היה הרב עובדיה מגייר בכל שבוע שניים-שלושה מהם, והיה מבקש שילמדו יהדות שבוע או שבועיים לפני הגיור. עוד העידו, שלא בחן את המתגיירים על ידיעותיהם ביהדות ובהלכה, אלא רק שאל אם הם מקבלים עליהם את המצוות, וכשהיו משיבים 'הן' – היה מסכים לגייר. אותם רבנים היו גם עם הרב גורן בגיוריו, והעידו שהרב גורן היה מחמיר יותר, ודורש שילמדו באולפן כמה חודשים לפני הגיור.

סיפר הרב משה מזרחי: פעם הגיעה נוכרייה מועמדת לגיור מאחד הקיבוצים הדתיים לפני הרב עובדיה, ושאלו מה היא צריכה ללמוד כדי להתגייר. תוך כדי שיחה שאל הרב עובדיה במה היא עוסקת. כששמע שהיא מבשלת, אמר שלהאכיל את כל הקיבוץ בבישולי נוכרים חמור יותר מאשר שלא תלמד לפני הגיור, והורה לגיירה מיד באותו יום.

עוד העידו שאף שכתב בתשובה שלא לגייר נוכרייה שבזוגיות עם כהן, בפועל נהג להקל, כמובא לעיל יב, ו.

סיכום עמדתו

לסיכום, הרב עובדיה יוסף הביא באריכות את שתי השיטות, והעיד שנהגו במצרים כדעה המקילה. וכך נהג בפועל גם בארץ, לגייר בשעת הדחק בנות זוג של יהודים, למרות שהיה קרוב לוודאי שלא ישמרו אורח חיים דתי. ואליו היו פונים במקרים מורכבים כדי שיורה להקל. אך השתדל להימנע מלהצהיר על עמדתו המקילה בפומבי. בנוסף, כדי להתאים את שיטתו גם לדעת המחמירים, הסביר שרק כשיש אומדנא דמוכח שלא ישמרו מצוות – אין לגייר. וביאר שהגיור בטל רק כשיש 'אומדנא דמוכח' שלא ישמרו אפילו קצת מצוות. וכך נהג בפועל, כפי שהעיד על עצמו: "אינני זוכר מקרה אחד שלא פתרתי. ייתכן מקרה בודד פה ושם, של איש עקשן שמצהיר בפירוש שאיננו רוצה לקבל עליו עול מצוות. אדם כזה בוודאי אינני יכול לגייר".

אמנם בפועל, הדברים שנועדו להתאים את שיטתו גם למחמירים, לא הועילו להסיר מעליו את מחאות המחמירים שסברו שגיור כזה איננו תקף, והם יצאו נגדו בפומבי.

עמדתו לגבי גיור בן הנוכרית או מילתו בעודו נוכרי

בשו"ת יביע אומר ח"ב אה"ע ד, משנת תש"ח, נשאל "אודות הכהן שנשא נכרית ונולד לו בנים", ובתשובה הקודמת אסר לגייר את האשה, אך הכהן "בא לפנינו בבקשה לגייר את בניו הקטנים מהנכרית במילה וטבילה כדת. אם נוכל לגיירם בלי דעת האם?". הרב עובדיה השיב שמכיוון שגם האמא רצתה להתגייר, ורוצה לגייר את הילדים – אפשר לקבלם. אך "אם יש חשש גמור שיחללו שבתות וימים טובים, ויאכלו מאכלות אסורות בגדלם, ויחזיקו בדת אמם, שהם שורש פורה ראש ולענה כי זנתה אמם הובישה הורתם", אזי "טוב שלא לקבלם באופן זה". והביא ש"כן כתב הגאון אחיעזר ח"ג [סי' כח], שאין לבית דין כשר להזדקק בעניני גירות כאלה, מפני שהבנים הללו בגדלם מחללים שבת וכו'". אך "מכל מקום אינו מוצא לנכון שירעישו על זה רבני הדור, ולצאת במחאה גלויה נגד הגירות, כי בעיני עמי ארצות זהו כחילול ה' חס ושלום מה שאין מניחים את הנשים להתגייר. ובפרט הילדים, שבאמת על פי דין אפשר לגיירם. ע"כ. והנה מכל מקום הודה לנו הרב ז"ל (האחיעזר) שעל פי הדין מותר לגייר את הבנים".

למעשה כתב ש"מעיקר ההלכה אפשר לקבל את הבנים ולגיירן, בתנאי שהאם מסכימה על זה מרצונה הטוב, והיא עצמה מביאתן לגירות. ועל צד היותר טוב נכון להחתימה בכתב ידה, שהיא מסכימה על זה בלא שום אונס כלל. וכשמלין אותם מברכים על המילה ברכת 'למול את הגרים' בשם ומלכות, וכן יש לברך על הכוס בשם ומלכות. אבל אין לאבי הבן, ולא לאחד מן העומדים שם, לברך ברכת 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. וכל שכן שאין לברך ברכת 'שהחיינו'. וכל זה מן הדין, אבל כשרואים הבית דין שיש חשש שהבנים הללו יחללו שבתות וימים טובים בגדלם – נכון שלא לגיירם. ואם עברו וקבלום – מה שעשו עשוי. ואיך שיהיה, אין לבנים אלו שום דין חללות כלל, ובנותיהם מישראלית כשרות לכהונה בלי פקפוק".

לגבי מילת הילדים ללא גיור, ציין לדברי הרב דוד סקאלי שכתב "שאפשר למולו אף על דעת אביו לבד". והוסיף: "והנה מה שכתב בפשיטות שאפשר למולו בלי טבילה", הוא על פי הדיוק מדברי השו"ע (רסו, יג), שאין מלים את בן הנוכרית בשבת, "ומשמע שבחול מלין אותו". הרב עובדיה הביא את מחלוקת האחרונים בעניין, וסיכם: "והנה נכון שאף שאפשר למולן בחול, מכל מקום אין לברך 'למול את הגרים' [וכל שכן שלא לברך 'על המילה'] עד שיהיה הדבר בהסכמת האם, משום דולדה כמותה, וכנ"ל".

כז – הרב חיים דוד הלוי – תרפד-תשנח

הרב חיים דוד הלוי (תרפ"ד-תשנ"ח, 1924-1998), נולד בירושלים למשפחה שעלתה מטורקיה. מגיל תשע עד אמצע שנות העשרים לחייו למד בישיבת פורת יוסף, ונסמך לרבנות ולדיינות על ידי ראש הישיבה הרב עזרא עטייה, ונשיא הישיבה הרב עוזיאל, ממנו הושפע יותר, ובהמשך אף שימש כמזכירו האישי. בתשי"א (1951) נבחר להיות רב העדה הספרדית בעיר ראשון לציון. שיעוריו לבעלי הבתים היו הבסיס לסדרת ספריו ההלכתיים 'מקור חיים', שהראשון הודפס בשנת תשכ"ז (1967) והאחרון בתשל"ד (1974). בתשכ"ד (1964) נבחר לצעיר חברי מועצת הרבנות הראשית, בה כיהן עד פטירתו. בתשל"ג (1973) נבחר לרבה של תל אביב. המשיך בדרכו של הרב עוזיאל בראיית מדינת ישראל כ'אתחלתא דגאולה', ובהוראה שמצווה לשרת בצה"ל (עשה לך רב א, כא; ג, נח; ז, עב). תמך בהיתר המכירה (מקור חיים ח"ה פרק רעב), וסבר שביום העצמאות יש לומר הלל בברכה (דת ומדינה פרק יג, עמ' 88-113. אמנם במקור חיים ח"ד סוף פרק קצה, כתב שלא רצה לקבוע זאת בספר של הלכה פסוקה). מלבד סדרת 'מקור חיים', כתב ספרים רבים וחשובים, בראשם שו"ת 'עשה לך רב' תשעה חלקים, ועוד שלושה חלקים שו"ת מים חיים, ועוד ספרים כדוגמת 'דת ומדינה'. כתיבתו בהירה והסברתו הגיונית, ובתשובותיו ישנה העמקה מיוחדת, שנובעת מהתחשבות בשאלות המוסר ובצרכי הציבור.

עמדתו להתיר גיור בנות זוג שבנישואי תערובת

בשנת תשל"ב פרסם עם החלק החמישי של 'מקור חיים' את החוברת 'קבלת גרים', שאחר כך הודפסה בשו"ת עשה לך רב ג, כט, בה התייחס בהרחבה לסוגיית הגיור.

לאחר הקדמה ארוכה על היחס הכללי של התורה לגרים, עסק הרב חיים דוד הלוי בסוגיית גיור לשם אישות ואיסור 'נטען'. הביא מדברי המחמירים כרב קוק, ואחר כך הביא את דברי המקילים, והזכיר את רש"ק ואחיעזר שהקילו על פי תשובת הרמב"ם. וכתב: "ועוד ארוכה הרשימה, ואין צורך לציינם, כי כבר פרץ המנהג להתיר גיור נשים נכריות הנשואות לישראל, ואף שהכל יודעים מה כונת הגיורת. וטעמם ונימוקם עמם – כדי להציל האיש מאיסור נשג"ז וגם לטהר זרעו מכאן ולהבא, ועוד, מתוך החשש שמא יגרר הוא אחריה וישתמד, וכל זה מפורסם וידוע ברבים מגדולי האחרונים. ולענ"ד יש להוסיף עוד טעם, שגם בניו מהנכרית, אף על פי שגויים הם כאמם מן התורה, אבל מדרבנן יש סוברים שהם זרעו של ישראל [עיין ברמ"א חלק אה"ע סי' ט"ו סעיף י'], ועל ידי גיור האם נפתח פתח לגייר גם את הבנים, כידוע. והנה מרן הגאון רבי בן ציון עוזיאל זצ"ל הוסיף טעם להיתר: 'שֶׁגּוֹיה זאת הנשואה לישראל, בהכנסה בברית היהדות תתקרב יותר ויותר אל משפחת בעלה ותורתו' [משפטי עוזיאל ח"א חיו"ד סי' י"ד]. והוסיף עוד היתר גם בגוי שרוצה להתגייר כדי לישא בת ישראל שהתאהב בה, והסכימו להינשא זה לזה גם כשהוא בגויותו, ונטה להתיר גם במקרה זה, מפני הטעם שמה שאמרו אין מקבלין גרים לשום אישות הוא מפני וכו', ובלבו קשור לקדמותו. הלכך, כל שניכר הדבר שהנישואין, או כל טובת הנאה אחרת, אינם מכריחים אותו לכך, אלא שהיו אמצעים לקרבו אל היהדות – אנו אומרים שסופו להיות יהודי. כלומר שגם אחרי השגת מטרתו שבגללה התגייר, יהיה יהודי מאהבת היהדות. וזו כוונת התוס' שהלל היה בטוח שסופו לעשות לשם שמיים וכו', אף שעתה גלויו הוא לשם דבר אחר. וכדברי הגהות המרדכי, שאם יש כונה לשום תועלת יחד עם מחשבה לשם שמיים – מקבלים אותו. ופשוט ביותר שאם משתכנעים בית דין באמת ובתמים שכך הם פני הדברים, הלא אלה הם דברי מרן שהכל תלוי לפי ראות עיני בית דין, וכמעשה דהלל".

המניע לגיור – הצטרפות לעם ישראל

לאחר שעסק בהרחבה על המצווה לקבל גרים, ועל גיור בימי בית שני, עבר לדון על הגיור בעת הזו: "כי תיאמר האמת: הקושי בגיור בימינו אינו נובע מן הגויים אלא מן היהודים. בתוך עם שכולו, או רובו המכריע, שומר תורה ומצוות – היתה בעית קבלת גרים קלה ביותר. אך עתה, כאשר יוצא הגר מבית הדין אל הרחוב היהודי, התקוה שייהפך ליהודי שלם היא קלושה ביותר, וההיפך היא האמת".

והמשיך להתייחס לצעירים הנוכרים שמבקשים להתגייר מתוך התפעלות מ"זוהר חלוצי של הקרבה ומסירות נפש הנראה במדינת ישראל, שאף כי אותם שחיים ממש בתוך אותו מעטה זוהר אינם יכולים לראותו, הרי מרחוק מדינת ישראל היא באמת כוכב אור לכל מי שעינים לו. אין כאן חיי שעמום ובטלה, צבירת הון לשם הגדלת השעמום וחוזר חלילה, אלא חיי תוכן של יצירה ובנין, מלאי טעם. נוסף על הילת התהילה והתפארת של הנצחונות הצבאיים. אור זה, קורץ לצעירים וצעירות אכולי שעמום רוחני בארצותיהם, ובאים לישראל, לא אל תורת ישראל הם באים, כי למעשה אין הם מכירים אותה, אלא הם מאוכזבים מריקנות חייהם ומוצאים טעם בחיי היצירה בישראל". אולם כיוון שהם "נתקלים בחברה חילונית שאינה שומרת תורה ומצוות, מה התקוה שעוד ישובו להיות גרי צדק לשם שמיים? אדרבא, 'לפי ראות עיני הדיין' נראה להיפך, שאין לכך שום תקוה". ויש לחלק אותם לשניים: "כאלה שבאים וטוענים במפורש שאין להם שום ענין בתורת ה', וכל אהדתם היא למדינת ישראל ועמה. אלה פשוט שאסור בהחלט לקבלם, עם כל הכבוד וההערכה לכנותם. אבל אלה הבאים להסתפח מתוך אהבת מדינת ישראל, אך אין להם שום התנגדות להסתפח גם לתורת ה', אף שעיקר כונתם מעיקרה לא היתה לשם שמיים, כבר נתבאר לעיל שיש דרך אפשרית לקבלם, כיון שכונתם גם לשם שמיים. ורות תוכיח, מתוך רצונה ל'עמך' – נסתפחה ל'אלקיך' וקבלוה, אף שמתחילה באה מאהבת חמותה, כמבואר במקרא: ורות דבקה בה".

"אך כיון שנקבע בהלכה ש'הכל לפי ראות עיני הדיין', יש כאן שני שיקולים: צבורי-כללי ופרטי. יש לשקול עקרונית אם השעה מחייבת קבלתם של אלה לגיור, וזה מוטל על הרבנות הראשית לישראל להחליט. אך לענ"ד נראה כהצעה בלבד, שכיון שלמרבית הצער אם לא יגיירום, ייטמעו לאט לאט בתוך עם ישראל בגיותם, יש לשקול שקבלתם עדיפא מדחייתם. אך קיים גם שיקול פרטי – חובה לבדוק כל מקרה בנפרד, ולהשתכנע כי אכן יש בכוַנת המועמד להסתפח על בית ישראל בכנות".

"מובן, שאם תפול החלטה להתיר קבלת הנ"ל, יש צורך גדול לחנכם באולפנים מיוחדים להכרת היהדות, להחדיר בהם אהבת תורת ה' ומצוותיה בכל מדת האפשר, ואף אולי לארחם בישובים דתיים זמן מה, כדי שתהיה קבלתם בשעה שיש נטיה בלבם להסתפח גם לתורת ה', ולא לעם ישראל בלבד".

יש לגייר גם מי שלא יקיים אורח חיים דתי

והמשיך לגבי שמירת המצוות של המתגיירים: "הנה, יש מרבני האחרונים שדעתם להחמיר בקבלת גרים כאלה, מן הטעם 'שמי שקבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד – אין מקבלים אותו', ואלה ודאי שלא ישמרו כל התורה ומצוותיה, ולכן אין לקבלם. וטעות היא בידם, כי זה איירי בגר שבא מתחילה ואומר: אקבל כל התורה חוץ מדקדוק זה, שאין דעתי סובלתו, מפני שחקרתי ובררתי ובאתי למסקנא שאינו נכון – זה אין מקבלים אותו. אבל מי שלא למד ולא חקר ולא הבין, ודוחה דקדוק מסויים, או אפילו כל תורה שבעל פה – עדיין אינו כופר, וכמו שביארנו לעיל ממעשה דהלל, שאפשר לקבלו אם יש לקוות שאחרי שילמד יקבל, וכמו שנתבאר. וכל שכן מי שכלל לא הודיעוהו המצוות כולן, שאינו יכול שלא לקבל. והלא מבואר שמודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת חמורות, ובודאי שלא כל המצוות. מעתה, איך אפשר בכלל לקבל גרים, הלא לא קבל כל המצוות כולם? אלא שאם קבל באופן כולל כל התורה ומצוותיה מבלי שידען, ולמחרת כאשר ישמע וילמד, לא יקיים את כולם מתוך הרגלו בהיותו גוי, או מתוך תיאבון, כרבים מישראל שאינם מקיימים כל מצוות התורה – זה גר גמור וכישראל חוטא לכל דבר, ובלבד שבשעה שעמד להתגייר קבל בתום לב לקיים תורה ומצוות. והדברים ארוכים מאד, ואין להאריך יותר בנקודה זאת המסורה לעיני הדיין והשתכנעותו בשעת קבלת המצוות. וידועה כל המחלוקת הענפה בנקודה זאת בין גדולי האחרונים, וכמו שכתבנו נראה נכון לכל מעיין ישר הולך. גדולה מזו כתב בשו"ת אחיעזר ח"ג [סי' כ"ו אות ד'] שאפילו המקבל עליו כל המצוות, אלא שבדעתו לעבור לתיאבון, אין זה חסרון בדין קבלת המצוות, עיין שם, וכל שכן כאשר אינו מכוון לכך כלל".

סיכום עמדתו

הרב חיים דוד הלוי עסק במפורש במתגיירים שלא ישמרו אורח חיים דתי, וכפי שכתב "כאשר יוצא הגר מבית הדין אל הרחוב היהודי, התקוה שייהפך ליהודי שלם היא קלושה ביותר, וההיפך היא האמת", וכן ש"נתקלים בחברה חילונית שאינה שומרת תורה ומצוות, מה התקוה שעוד ישובו להיות גרי צדק לשם שמיים?". ועליהם כתב ש"יש לשקול שקבלתם עדיפא מדחייתם", ושאם קבלת היהדות והמצוות היתה בלב שלם, יש לגיירם גם כש"למחרת כאשר ישמע וילמד, לא יקיים את כולם מתוך הרגלו בהיותו גוי, או מתוך תיאבון, כרבים מישראל שאינם מקיימים כל מצוות התורה". ובתשובתו הביא את ה'אחיעזר' כמיקל וכקרוב לרב עוזיאל, וכפי שציטט מהרב עוזיאל שאם הגר באמת רוצה להיות יהודי "מאהבת היהדות", וגם אם ישיג את מטרתו יישאר ב'זהות יהודית' – זה נקרא 'לשם שמיים'.

הדגשתו של הרב הלוי שיקבלו את המצוות בתום לב, היינו שיביעו רצון לקיימן ולא יתנגדו אליהן באופן עקרוני. ולכן הציע דרך שבה יכירו מתגיירים אלו את היהדות, כדי שאכן רגע קבלתם יהיה מתוך מקום של רצון לקיים המצוות, באופן שייחשבו בכך כ'מסורתיים' ואולי אף בהמשך יהיו דתיים, אף שרוב הסיכויים שבפועל יקיימו מצוות כבעלי 'זהות יהודית'.

לסיכום, עמדתו שיש למסור את ההחלטה אם לגייר לבית הדין המגייר, ואם נראה לו שהגיור כנה, ויש סיכוי שבהמשך הגר יתקדם בשמירת מצוות, גם אם כעת נראה שיחיה כמסורתי או אף כבעל 'זהות יהודית', מחמת חטאים הנעשים 'לתאבון' – ניתן לגיירו. ומוטב לגייר מאשר לאפשר נישואי תערובת שיכניסו גויים רבים להיטמע בתוך ישראל.

אפשר לקבל גרים במדינת ישראל אף שהיא 'אתחלתא דגאולה'

בסיום תשובתו כתב הרב חיים דוד הלוי: "מנקודת ראות זאת נוצרת בעיה מעניינת: אותם המאמינים שאכן חיים הננו בתקופה של 'אתחלתא דגאולה', וכבוד ה' זרח על עמו ונחלתו, ומכאן פֶתח לגאולה שלימה, אם כן מדינת ישראל היא תופעה משיחית. ולפי השקפתם זאת, יש להם להמנע מקבלת גרים, שכך אמרו בברייתא: אין מקבלים גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה [יבמות כד, ב; עו, א; עבודה זרה ג, ב].

שתי תשובות לדבר: א) שאור זה אשר זרח על ישראל בדורנו שהוא 'אתחלתא דגאולה', עדיין רבים מישראל טרם זכו לראותו, ובודאי שגויים לא זכו לכך. ב) לאו הלכתא היא שבימי המשיח תמָנַע כל אפשרות לגיור, שכן הרמב"ם העתיק זה שבימי דוד ושלמה לא קבלו גרים, ולא העתיק זה שבימי המשיח לא יקבלו… זאת ועוד, גם לדעת הסוברים שאין מקבלים גרים לעתיד לבוא, לדעת ר' אליעזר כולם גרורים הם לעתיד לבוא [עבודה זרה כ"ד א], ולמדו זאת מן הפסוק הנ"ל: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה' וגו' לעבדו שכם אחד, ולמדה שם הגמרא שהיא גרות ממש. ופירש רש"י: מעצמם נגררין להתגייר, אף על פי שאין מקבלים אותם, ע"כ. והרי זה ממש כפי שלא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, ואף על פי כן נתגיירו בימיהם מאה וחמשים אלף גרים [יבמות עט, ב], והיינו 'מעצמם' – בפני בתי דין של הדיוטות [הרמב"ם בה' איסורי ביאה פי"ג הט"ו], או מעצמם ממש, שבאו ונספחו אל בית ישראל לשמור תורה ומצוות, כפי שאירע בימי מרדכי, שנאמר: 'ורבים מעמי הארץ מתיהדים' וגו', והיינו ללא שיקבלום שום בית דין. מעתה, אם בית הדין הגדול בימי דוד ושלמה לא מנעו, או שלא יכלו למנוע, קבלת מאה וחמשים אלף גרים, שמא אנו נוכל בזמננו למנוע? אם לעתיד לבוא בימי המשיח ממש, עתידים גרים לבוא מעצמם ולהסתפח על בית ישראל, אף שבית דין של משיח לא יקבלום, שמא עתה בימי 'אתחלתא דגאולה' נוכל אנו למנעם? ושמא טוב יותר להפקיר הענין ח"ו לידי הדיוטות ממש שיגיירום? או להניח להם להטמע מעצמם בישראל ללא כל גיור? ומכאן, שיותר טוב לקבלם בזהירות מרובה, ולעשות כל האפשר להחדיר בלבם רצון כנה לקבלת מצוות, ובכך תהא גרותם תופסת מבחינת ההלכה, ועל פי התנאים המבוארים לעיל.

ואף על פי כן, מובטח לנו שלעתיד לבוא כאשר תמלא הארץ דעה את ה', ואז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא בשם ה' ולעבדו שכם אחד – יידחו אותם גרים גרורים מישראל. וכך אמרו בברייתא: תניא ר' יוסי אומר, לעתיד לבוא באים עובדי כוכבים וכו' ונעשו גרים גרורים, ומניחים תפלין בראשיהם ותפלין בזרועותיהם, ציצית בבגדיהם, מזוזה בפתחיהם. כיון שרואים מלחמת גוג ומגוג, אומר להם: על מה באתם? אומרים לו: על ה' ועל משיחו וגו', וכל אחד מנתק מצוות והולך, והקב"ה הולך ומשחק, שנאמר: יושב בשמים ישחק [ע"ז ג, ב]. הרי שלדעת ר' יוסי, גם לעתיד לבוא עתיד הקדוש ברוך הוא למצוא את הדרך להרחיק את הגרים הגרורים ממחנה ישראל, ורק גרי צדק יזכו להקלט בישראל, כחזון נבואת ישעיה: 'כי ירחם ה' את יעקב ובחר עוד בישראל והניחם על אדמתם, ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב' [ישעיה יד, א] והכונה לימות המשיח, כפירוש רש"י ורד"ק. ה' יזכנו לראותם במהרה בימינו אמן".

---

[1] יש לציין שאותה שאלה מקולומביה נשאלה גם לרב הרצוג, ומלשון השאלה אליו מפורש שלא שמרו מצוות (מובא בקובץ 'מזכרת', עמ' 48, וראו לקמן סעיף ו, בתשובת הרב הרצוג. כדרך אגב ניתן ללמוד שהמקילים העדיפו שלא לציין שמסתבר שהמתגיירים לא ישמרו מצוות, והמחמירים ציינו זאת, כי זו הסיבה העיקרית לחומרתם).

[2] יש שרצו להתעקש ולטעון שגם הרב עוזיאל התיר לגייר רק את מי שישמור אורח חיים דתי, שהרי כתב "שסופם יבואו לידי קיומם". אולם הדברים מופרכים, כפי שראינו בתשובות למעלה בהרחבה, אלא דבריו כדברי כל הרבנים המקילים, שהביעו תקווה שהמתגיירים ישמרו יותר מצוות מהצפוי.

[3] דברים אלו אינם נכונים, הרב גלזנר נשאר בדעתו. ועוד היו רבנים נוספים חשובים בהונגריה שסברו כמותו, כמבואר לעיל בפרק כא.

[4] וכך עולה גם מהסכמתו של הרב אונטרמן לרב דוד כהנא, רבה של ארגנטינה, להקים שם בית דין לגיור עבור משפחות שמתכוונות לעלות לארץ (פורסמה בעיתון מעריב, בט' תשרי תשל"ג, 17 בספטמבר 1972, עמ' 30). הרב כהנא תיאר כיצד בשנת תשט"ז גייר עשרות צעירים שעלו מפולין לארץ, והתגייסו לצבא יחד עם הרב גורן: "כי יהודי העולה לישראל – בעצם המעשה הזה הוא כבר מביע הזדהות עִם עַם ישראל ועם תורת ישראל, אפילו איננו מקיים עדיין את התורה כולה במלואה", אבל הסביר שבארגנטינה רוב הגרים אינם מתכוונים לעלות לארץ, ולכן הוא מסרב לגיירם. וביחס לאלו שכן מתכננים לעלות לארץ, "בתי הדין הרבניים המגיירים בישראל בוודאי חייבים להקל ולהתחשב במצב. אבל אגיד לך דבר: בתום השנה הראשונה לכהונתי כרב ראשי ליהודי ארגנטינה, באתי לארץ יחד עם משלחת של ועדי הקהילות וניסיתי לברר את האפשרות להקים בית דין לגיור אך ורק לצורך עלייה. קיבלתי מכתב מהרב הראשי, הרב איסר יהודה אונטרמן, ובו מינוי ואישור להרכיב בית דין בארגנטינה ולעמוד בראשו. קיבלתי גם מכתב ממחלקת העלייה של הסוכנות. אולם לא יכולתי להרכיב בית דין כזה. אז היה כאן הרב אוריה, כיום דיין בחיפה. הוא לא רצה להשתתף בבית הדין. הרב אופנהיימר מ'האגודה' לא רצה להשתתף. אין זה הולם את השקפת עולמו. גר צדק – כן; גיור לצורך עלייה – לאו דווקא".

הרי שהגיורים שהסכים הרב אונטרמן שיתבצעו על ידי הרב כהנא, היו דומים לגיוריו מעליית פולין. כלומר גרים שהיו בעלי 'זהות יהודית' אך לא שמרו אורח חיים דתי.

[5] מצוטט על פי ארכיון המדינה, א-8153/7.

[6]. יש לציין שגם בימים בהם כתב הרב משה דריהם את תשובתו, לאחר שנת תשי"ז בה עלה לארץ, ולפני תשכ"ו בה נפטר, החילוניים במדינת ישראל שמרו מצוות רבות, אלא שלא נתנו לזה ביטוי פומבי. גם את יישוב הארץ וההתגייסות לצבא ליוו בפסוקי התנ"ך, שהיה מקור ההשראה לכל המעשה החלוצי. ולכן השקיעו מאמצים רבים בלימודו. במשך השנים חלה התקדמות חיובית אצל רוב החילוניים, שמכבדים ומחבבים יותר את המסורת והמצוות. הדבר בא לידי ביטוי בקיבוצים החילוניים, שברבים מהם נפתחו בתי כנסת, ובלא מעט בתים נקבעו מזוזות, וילדים רבים חוגגים בר ובת מצווה.

[7] שר הדתות דאז, זרח ורהפטיג, הצהיר אף הוא במכתב לראשי הקואליציה: "ובאשר לתנאי שכאילו מעמידים רבנים לעזיבת קבוץ חילוני לפני קבלת גיור, הודעתי וחזרתי והדגשתי, כי לא ידוע לי על שום מקרה בו בית דין רבני העמיד תנאי מעין זה" (ארכיון המדינה, גל- 6257/8, עמ' 310). בעיתון 'הצפה' הובא ראיון עם מנהל בתי הדין הרבניים, הרב דב כץ, בנוגע למספר טענות לאפליית חברי קיבוצים בגיור, ושם נאמר: "הרב דב כץ, מנהל בתי הדין הרבניים הסביר בשיחה עם סופרנו, כי בכל המקרים אשר נזכרו בידיעות הללו פסקו בתי הדין לגופו של עניין מבלי להבדיל אם האיש העומד לפניהם הוא חבר קיבוץ, מושב או כל גוף אחר" (הצפה, 7 בינואר 1964, עמ' 4).

עוד על התפיסה הרווחת באותה תקופה ניתן ללמוד מפרוטוקול שיחה שהתקיימה בכ"א תמוז תשי"ח בין ראש הממשלה דוד בן גוריון ושר הדתות ד"ר זרח ורפהטיג בעניין דומה. תמלול השיחה מופיע בארכיון המדינה (תיק א-7226/28, עמ' 4-8). הרקע לשיחה היה ויכוח בין שר הפנים (ישראל בר יהודה מ'אחדות העבודה') לנציגים הדתיים בשאלה האם ניתן לרשום כיהודי מי שלא עבר גיור. בשיחה תיאר ורהפטיג, שהיה תלמיד חכם ומחבר ספרים, שככלל הרבנים מתחמקים מלהעמיד את המתגיירים בפני שאלות קשות. בן גוריון שאל והקשה בכנות, ומנגד השר ורהפטיג התחמק, והתפלפל ועמעם, אולם בפועל ביטא את העמדה המקובלת, שמצד אחד דרשו התחייבות של 'קבלת מצוות', ומאידך גיירו גם כאשר ידעו שלא יקיימו אורח חיים דתי או מסורתי.

"רה"מ ד. בן גוריון: אם היא בת 19, אותו בר-יהודה סיפר על מקרה בגבעת השלושה, היא יהודייה, היא חושבת את עצמה ליהודייה, גם אני הייתי חושב אותה ליהודייה, אמה לא התגיירה והיא רוצה להתחתן, היא יודעת שלא תוכל להתחתן אם היא לא תהיה יהודייה, היא הלכה על הרב בפתח תקוה, הרב אמר לה: אם את נמצאת בגבעת השלושה לא אגייר אותך. אשה חייבת בשלושה דברים הדלקת נרות, נידה וחלה, שם לא שומרים על זאת, מה אפשר לעשות?

ז. ורהפטיג: סיפרו לי על מקרה זה. לפי ההלכה מי שבא להתגייר צריך לקבל על עצמו עול מצוות.

רה"מ ד. בן גוריון: שער בנפשך, היה זה מקרה שהיא נולדה בנישואי תערובת, אני לא נולדתי בנישואי תערובת, אבל אילו היה זה המקרה, בשביל להיות יהודי הייתי מוכן להתגייר אם כי אינני חסיד הרבנים, היו אומרים לי: קבל עליך עול התורה. הייתי שואל: מה זה עול התורה? היו אומרים: תרי"ג מצוות. הייתי אומר: לא, לא אקבל על עצמי לקיים תרי"ג מצוות.

ז. ורהפטיג: לא שואלים אם תקיים תרי"ג מצוות, שואלים אם מקבלים עול תורה. היו תקופות שונות בעם, היו תקופות שהקפידו שיקיימו.

רה"מ ד. בן גוריון: לא יקיימו, אם מבקשים ממני לקבל עלי לקיים – לא הייתי מרמה.

ז. ורהפטיג: הבחורה ענתה תשובה כהלכה: אני הולכת להתחתן, אני מקבלת עלי מה שבעלי יקיים, אהיה כמו בעלי. כשהרב דיבר אתי אמרתי לו: זוהי אשה כשרה, עושה רצון בעלה, השאלה היא אם בפרינציפ (על העיקרון) היא צריכה לקבל עליה עול תורה.

רה"מ ד. בן גוריון: …כאשר ישאלו אותו אם הוא מקבל עליו עול היהדות, הוא ישאל מה זאת, אני שואל איזה עול הוא צריך לקבל על עצמו.

ז. ורהפטיג: לא מפרטים את המצוות, לפעמים אומרים כמה מצוות עיקריות.

רה"מ ד. בן גוריון: כלומר לא יענו לו מה זה עול יהדות.

ז. ורהפטיג: סתם עול היהדות זוהי תורת ישראל. יש מבחנים שלומדים כמה עיקרים, זה הכל, לא נכנסים לפרטים.

רה"מ ד. בן גוריון: יאמרו לו: תניח תפילין? יאמר: לא.

ז. ורהפטיג: שום רב לא ישאל אם יניח תפילין, כי לא רוצים להיכנס לספקות הלכתיות אם יאמר שאינו מקבל פרט זה. משום כך לא שואלים על מצוות. הוא צריך ללמוד קצת מה זאת יהדות, תנ"ך ואחר כך שואלים אותו אם הוא מקבל את היהדות וזה מספיק.

רה"מ ד. בן גוריון: אם ישאלו אותו: תקיים שבת, הוא ישאל: מה זאת, יאמרו לו איסור כל מלאכה, אם הילד ישר הוא יאמר: אני נוסע בשבת.

ז. ורהפטיג: הוא יכול לומר: אתנהג כמו שילדים יהודים מתנהגים, ויותר לא ישאלו אותו. כך זה קורה".

[8] לעניין ביטול גיור, בפשטות הרב חזן לא הסכים לבטל גיור משום שעצם הטבילה מהווה קבלת המצוות. ואכן, ישנה תשובה נוספת בח"ג אה"ע לו, שהרב חזן הסכים לבטל חזקת יהדות של אשה שטענה שלא התגיירה, אך זאת משום שהיא מעולם לא טבלה בפני שלושה, ולכן לא התקיים ההליך הבסיסי של הגיור.

[9] פרשת הלן זיידמן: אחת המחלוקות הגדולות בענייני דת ומדינה היתה סביב גיורה של הלן זיידמן. הלן שנון, ד"ר לביולוגיה וגנטיקה, נולדה בארה"ב למשפחה לא יהודית. מתוך אהבה לעם היהודי עלתה לארץ עם בתה כתיירת בשנת תשכ"ד (1964). לאחר זמן פגשה את מזכיר נחל עוז שהזמין אותה, כמומחית לגנטיקה, לעבור לנחל עוז ולסייע בגידולים חדשים בקיבוץ. הלן ביקשה להתגייר, ולמרות אזהרות של אשה מנחל עוז, שאמרה לה שאין סיכוי שיגיירו אותה בעת שהיא מתגוררת בקיבוץ חילוני, נסעה לתל אביב ולמדה אצל רב. מכריה טענו שביקשה להתגייר בבית הדין הרבני באשדוד אך סורבה. מזכיר בית הדין באשדוד טען שהלן לא פתחה תיק בבית הדין. כפי הנראה, לא רצו לטפל בה הואיל ובן זוגה היה כהן, שאסור בנישואין לגיורת (אגב, היתה מסורת ברבנות, שהועברה בצנעה על פי הרב פרנק ועוד רבנים, שבפועל מגיירים מי שחיה בזוגיות עם כהן, אבל אין מחתנים אותם, כמובא לעיל בסעיף ה'. אולם כנראה באשדוד לא ידעו על כך). בקיץ תשכ"ז (יולי 1967) נישאה בנישואין אזרחיים במקסיקו לחבר נחל עוז בנימין זיידמן. זמן קצר לאחר מכן נולד בנם הראשון, יהודה זיידמן. כשלושה חודשים לאחר מכן (אוקטובר 1967) התגיירה בבית דין רפורמי בתל אביב, וביקשה להירשם כיהודייה במשרד הפנים.

משרד הפנים, שבראשו עמד מנהיג המפד"ל חיים משה שפירא, סירב לרושמה. הלן, בסיוע ארגונים חילוניים, פנתה לבג"ץ. היועץ המשפטי מאיר שמגר לא הסכים לייצג את שר הפנים, כי לטענתו, על פי פסק דין 'שליט' הרישום במשרד הפנים תלוי בעיקר ב'הגדרתו העצמית' של האזרח. היה ברור שבית המשפט העליון יחייב את משרד הפנים לרושמה כיהודייה, הואיל ואין חוק שקובע שהגיורים צריכים להיות אך ורק לפי ההלכה. סוגיית 'מיהו יהודי' עלתה לראש סדר היום. נציגי המפד"ל איימו שאם בג"ץ יאשר את רישומה כיהודייה על סמך גיור רפורמי – יפרשו מהממשלה.

המתח במדינה בין דתיים לחילוניים גבר. המחנה החילוני ציפה להחלטת בג"ץ שתקבע באופן סופי שהרבנות הראשית אינה הקובעת בשאלת הזהות היהודית במדינת ישראל. אישים שונים בציבור הדתי ניסו להשפיע על הלן זיידמן שתמשוך את עתירתה, או תתגייר בגיור אורתודוכסי ותפתור בכך את הבעיה.

הפתרון הגיע על ידי הרבנית ד"ר נעמי כהן, שנולדה בארה"ב והבינה את ד"ר הלן (הרבנית נעמי היתה נשואה לרב שאר ישוב כהן, אחיה של הרבנית גורן). הרבנית נעמי נסעה בשליחות הרב גורן לקיבוץ נחל עוז והצליחה לשכנע את הלן להתגייר כהלכה. יום לפני פרסום החלטת בג"ץ, הלן התגיירה כהלכה אצל הרב גורן וביטלה את עתירתה לבג"ץ. רוב הציבור ומנהיגיו, דתיים וחילוניים כאחד, נשמו לרווחה על שנמצא פתרון למחלוקת הגדולה. גם מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל היה מרוצה מהפתרון.

לשני פלגים הגיור היה קשה מאוד: מצד אחד, המחנה האנטי-דתי קיווה שבג"ץ יקבע באופן סופי שהרבנות אינה קובעת מיהו יהודי, וגיורה כהלכה של הלן חיבל בכך. מאידך, המחנה החרדי התמרמר על הרב גורן שלטענתו גייר את הלן תוך יום שלא כהלכה. נציגים של שני גופים אלו ערערו בפני בית הדין הגדול כנגד גיורה של הלן.

במושב בית הדין ישבו הרב אלישיב, הרב ישראלי, הרב ז'ולטי והרב גולדשמידט. הראשל"צ הרב הראשי הרב יצחק ניסים וכן הרב עובדיה יוסף בחרו שלא להשתתף. בית הדין הבהיר שאין לרב גורן כרב הראשי לצה"ל סמכות לגייר בשם הרבנות הראשית, אלא בית דינו הוא בית דין פרטי, ולכן בית הדין הרשמי של הרבנות אינו יכול לדון בערעור על הגיור שאינו מטעמם. הם ציינו שאם הלן תתגייר בבית דין רשמי, יהיה לגיורה תוקף, והוסיפו שיש לוודא שתקבל על עצמה מצוות. למחרת כינס הרב עובדיה יוסף, שהיה רבה של תל אביב, בית דין רשמי, ובו השתתפו הרב שלמה גורן והרב שלום מזרחי, ויחד אישרו את הגיור הקודם של הרב גורן. עוד על פרשייה זו ראו להלן סעיף כו, בביאור שיטת הרב עובדיה יוסף.

[10] בהערה שם העורכים ציינו שלמכתב זה צירף הרב עובדיה את מאמרו מתורה שבעל פה יג. ע"כ. הרי שהרב עובדיה סבר שמכתבו זה הוא דוגמה למדיניות אותה התווה בכנס תורה שבעל פה.