א – פתיחה

עניינו של הגיור הוא הצטרפות לעם ישראל, עמו של ה', כדי להיות שותף בחזון הגדול להוסיף טובה וברכה לעולם על ידי הליכה בדרכי ה' וקיום מצוות התורה, וכך בהדרגה לתקן את העולם עד לגאולתו. לכן לכתחילה דוחים את הגר שבא להתגייר, כדי לבחון היטב שמא יש מניע אחר לגיורו. אולם בפועל, מימי ראשיתו של עם ישראל ועד ימינו, רוב הגיורים נעשו במצבים של דיעבד, כאשר מסיבות שונות הגר רצה להצטרף לעם ישראל בלא להבין כראוי את ייעודו ואת משמעות התורה והמצוות.

למרבה הצער, בעת החדשה יהודים רבים הפסיקו לשמור מצוות ומתוך כך הגיעו לנישואי תערובת, ומתוכם היו שרצו לשמור על זהותם היהודית וביקשו לגייר את בנות זוגם. השאלה הגדולה היא, מהי 'קבלת המצוות' הנדרשת לגיור, והאם היא מעכבת את הגיור? ניתן לומר שבעיה זו נגעה לרוב ככל הגיורים שנעשו במאתיים השנים האחרונות, שכן ככלל, הזוגות המעורבים לא קיימו אורח חיים דתי (ראו להלן יז, יד-כה, בהרחבה).

נחלקו הפוסקים האחרונים בשאלה: מהם התנאים הבסיסיים לקיום הגיור שכולל 'קבלת המצוות'. כלומר, למרות שחכמי התלמוד והראשונים לא עסקו בהגדרת המושג 'קבלת מצוות', ולא נקבע נוסח ל'קבלת המצוות', לא על ידי חכמים, לא על ידי הראשונים ואף לא על ידי האחרונים, מובן שהגיור, שהוא הכניסה לעם ישראל, כולל 'קבלת מצוות'. השאלה היא מהי משמעות קבלה זו?

לדעת המחמירים, 'קבלת מצוות' היא התחייבות לקיים את כל המצוות, ואם עברו וקיבלו גר שלא התחייב לכך – גיורו בטל.

מנגד, לדעת המקילים 'קבלת המצוות' אינה התחייבות לקיים את כל המצוות, אלא משמעותה כללית יותר, כמבואר בסעיף הבא, ולכן בשעת הדחק אפשר לגייר מי שרוצה להיות יהודי למרות שאינו מתכוון לקיים את כל המצוות.

חובה לציין, שלדעת מחמירים רבים, אסור לבית הדין לקבל גר שאינו מתכוון לקיים את כל המצוות, אך אם בית הדין עבר וקיבל גר שלא התכוון לקיים את כל המצוות, בדיעבד גיורו תקף. דעתם לא תתלבן בפרק זה, שהואיל והם סוברים שבדיעבד הגיור תקף, הרי שלגבי עיקר דין קבלת מצוות, הם סוברים כדעת המקילים. והסיבות שלדעתם יש להחמיר ולא לקבל גרים שאינם מתכוונים לשמור את כל המצוות הוא כמבואר בפרקים הקודמים, מפני שגיורם לשם אישות, ומפני איסור 'נטען', ומפני שאין להרבות רשעים בעם ישראל. דעת מחמירים זו היא השיטה השנייה שבפרק י, ואילו דעת המחמירים ביותר, שסוברים שבלא התחייבות לקיים את כל המצוות הגיור בטל, היא השיטה הראשונה שבפרק י.

הרי שפרק זה מוקדש למחלוקת בין המחמירים ביותר, בעלי השיטה הראשונה, הסוברים שבלא התחייבות לקיים את כל המצוות הגיור בטל, לבין הסוברים שבלא התחייבות כזו הגיור תקף. או במילים אחרות פרק זה מוקדש לשאלה מהי המשמעות של 'קבלת המצוות' המעכבת את הגיור. לפיכך בכל עת שתוזכר בפרק זה דעת המחמירים, הכוונה למחמירים ביותר.

נלמד את הסוגיות לפי שתי השיטות, וניווכח שהמחלוקת מהי 'קבלת המצוות' היא מחלוקת חדשה, של גדולי הפוסקים בדורות האחרונים, שכן את המקורות בחז"ל ובראשונים אפשר לבאר לפי שתי השיטות.

ב – המחלוקת בהגדרת 'קבלת מצוות'

כאמור, לדעת המחמירים 'קבלת מצוות' היא התחייבות לקיים את כל המצוות, ובכל מקום שכתוב 'לקבל' או 'קיבל' ביחס לגיור, הכוונה התחייבות לקיים את המצוות. ואילו לדעת המקילים, הכוונה להסכמה של הגר שמעתה המצוות כולן, על שכרן ועונשן, יחולו עליו כמו על כל ישראל. הסכמה זו מן הסתם כוללת רצון לקיים לפחות מקצת מן המצוות, אבל אין בה התחייבות אישית לקיים את כולן.[1]

גם לשיטת המקילים ברור שלכתחילה נכון שהגר יתכוון בכנות לקיים את כל המצוות, אולם הגיור אינו תלוי בכך. ובדיעבד, כל שקיבל על עצמו להיות יהודי ושהמצוות יחולו עליו – נעשה גר גם אם לא התכוון לקיים את המצוות, ובמצבים מסוימים אפשר אף לגייר כך לכתחילה (ראו להלן סעיפים כד-כה לתוספת ביאור במשמעות 'קבלת המצוות' למחמירים ולמקילים).

לאור זאת נלמד את הגמרות ונבארן לפי שיטות המחמירים והמקילים:

יבמות מז, א-ב: "תנו רבנן: גר שבא להתגייר… ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות, ומודיעין אותו עון לקט שכחה ופאה ומעשר עני. ומודיעין אותו ענשן של מצות, אומרים לו: הוי יודע שעד שלא באת למדה זו (להיות יהודי), אכלת חֵלֶב – אי אתה ענוש כרת, חללת שבת – אי אתה ענוש סקילה. ועכשיו, אכלת חֵלֶב – ענוש כרת, חללת שבת – ענוש סקילה. וכשם שמודיעין אותו ענשן של מצות, כך מודיעין אותו מתן שכרן, אומרים לו: הוי יודע שהעולם הבא אינו עשוי אלא לצדיקים, וישראל בזמן הזה אינם יכולים לקבל לא רוב טובה ולא רוב פורענות. ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו. קיבל – מלין אותו מיד…".

למחמירים – 'קיבל' הכוונה התחייב לקיים את כל המצוות. ואף שלימדו אותו רק את מקצתן, הגר קיבל עליו להמשיך ללמוד את כל המצוות ולקיימן. למקילים – הכוונה שקיבל על עצמו להיות יהודי, ובכך הסכים שכל המצוות יחולו עליו כמו על כל ישראל, באופן שאם יקיימן יקבל שכר ואם יעבור עליהן ייענש, ודי בכך שלימדו אותו מקצת מצוות כדי שיכיר את הדת היהודית שהוא מצטרף אליה.

בהמשך (שם מז, ב), הגמרא מבארת את דברי הברייתא: "ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות", ושואלת: "מאי טעמא"? ומשיבה: "דאי פריש – נפרוש, דאמר רבי חלבו: קשים גרים לישראל כספחת, דכתיב: ונלוה הגר עליהם, ונספחו על בית יעקב". למחמירים, אם אינו יכול להתחייב לקיימן – יפרוש, כי ללא זאת אינו יכול להתגייר. ולמקילים, אם אינו מעוניין להשתייך לדת שמחייבת מצוות כאלה – יפרוש.

בהמשך הגמרא שם, מובא מדרש חכמים לגבי דו-השיח שבין נעמי ורות: "אמרה לה (נעמי): אסיר לן תחום שבת! (נאסר עלינו לצאת מתחום שבת). (השיבה רות): באשר תלכי – אלך. (אמרה נעמי): אסיר לן יחוד! (השיבה רות): באשר תליני – אלין. מפקדינן (נצטווינו) שש מאות וי"ג מצות! – עמך – עמי. אסיר לן עבודת כוכבים! – ואלוהיך – אלוהי. ארבע מיתות נמסרו לבית דין! – באשר תמותי – אמות". הרי שהגיור כולל קבלת מצוות. וכן אחר כך בטבילה, אמרו (שם מז, ב) בהמשך הברייתא: "ושני תלמידי חכמים עומדים על גביו, ומודיעין אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות. טבל ועלה – הרי הוא כישראל לכל דבריו".

למחמירים הודעת המצוות לרות, וכן לכל גר בעת הטבילה, היא כדי שהגר יתחייב לקיים את כל המצוות. ולמקילים היא כדי שהגר ידע שכאשר הוא מתגייר ונכנס לכלל ישראל הוא מתחייב בכל מצוות התורה ככל ישראל, ויוכל להחליט האם רצונו בכך. וכך היתה קבלתה של רות, שאחר שידעה מהי הדת היהודית – בחרה להתגייר.

ג – מקור המושג 'קבלת מצוות'

למדנו לעיל שלאחר שמודיעים לגר מקצת מצוות ומתן שכרן, והגר 'קיבל' זאת, מלים וטובלים אותו. וכן למדנו ביבמות מז, ב, שקבלת עול מצוות היא חלק מהגיור. בתחילה העלתה הגמרא סברה שגם גר וגם עבד שמשתחרר ונעשה יהודי – צריכים לקבל עליהם 'עול מצוות', אולם דחתה הגמרא ואמרה שעבד משוחרר לא צריך לקבל (כי בכניסתו לעבדות כבר קיבל עליו את המצוות). הרי שמה שאמרו חכמים בברייתא (שם מז, א): "ומודיעים אותו מקצת מצות קלות ומקצת מצות חמורות", זוהי קבלת המצוות, וכן פירש רש"י (מז, ב, 'קס"ד').

כיוצא בזה אמרו בבכורות ל, ב: "הגר שקיבל עליו דברי תורה", וכן שם: "תנו רבנן: …גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים".

ד – מודיעים לגר מקצת מצוות

כאמור, הורו חכמים (יבמות מז, ב) שלפני הגיור יש ללמד את הגר רק "מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות… ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו". וזאת משום שמצד אחד צריך שהגר יכיר ויבין מהן המצוות החלות על ישראל, ואם לא יהיה מעוניין – יפרוש, ולא יבקש להתגייר. מנגד, אין מרבים ללמדו מצוות רבות, מפני שגם אם כוונת הגר לשם שמיים, מסתבר שאם ישמע בבת אחת שיש לישראל כל כך הרבה מצוות, יירתע ויפרוש, כי יחשוש שלא יהיה בכוחו ללמוד את כל מצוות התורה ולקיימן (ב"ח רסח, ה; ש"ך ה). אולם אם ילמד את המצוות בהדרגה, במשך הזמן יצליח לקיימן.

כלומר, הגיור מתקיים לאחר שהגר למד מקצת מצוות קלות וחמורות והסכים לקבלן יחד עם כל שאר מצוות התורה, וגם בית הדין מעריך שלאחר גיורו ימשיך הגר ללמוד תורה, ובתהליך הדרגתי יתרגל לקיים את כל המצוות. אמנם מטבע הדברים, כיוון שהגרים אינם לומדים את כל המצוות, מסתבר שיהיו גרים שבפועל כאשר ישמעו על מצוות נוספות, לא ירצו לקיימן. כמו כן, כיוון שהגרים אינם מתרגלים לקיים את המצוות בפועל לפני הגיור, פעמים רבות לאחר הגיור מתברר שבפועל הם מתקשים לקיים את כל המצוות. אולם אין אפשרות אחרת, שכן האדם מטבע בריאתו אינו מסוגל להעריך במדויק מה יהיה איתו בעתיד, ומטבעו הוא מתלבט, מחליט, מנסה, נכשל, נופל ומתקן. ולפעמים נופל ולא מתקן. לכן, אחר שמתרשמים שכוונת הגר לשם שמיים, מקבלים אותו מיד, ואין משהים את קבלתו על מנת שלא לעכב את המצווה. ואם נכביד על הגרים לפני גיורם בלימוד כל המצוות, גם גרים שבאים לשם שמיים יימנעו מלהתגייר. וכפי שכתב הרמב"ם (איסו"ב יד, ב): "ואין מרבין עליו, ואין מדקדקין עליו, שמא יגרום לטרדו ולהטותו מדרך טובה לדרך רעה". וכ"כ ב"ח (רסח, ה), וכ"כ ערוך השולחן (רסח, ו): "ואין מרבין עליו ואין מדקדקין עליו, כלומר שלא יאיימו עליו הרבה, דאם כן יהיה מוכרח לפרוש, והרי זה בא לחסות תחת כנפי השכינה".

וכך היה בעת כניסתו של עם ישראל לברית עם ה', שבעת שאמר 'נעשה ונשמע' שמע רק מצוות אחדות, ואילו את רובן הגדול של המצוות למד ממשה רבנו במשך ארבעים שנה במדבר. בנוסף, היו בישראל צדיקים, בינוניים ורשעים, ובפועל לא כולם הגיעו לשמירת מצוות מלאה. לא זו בלבד, אלא שמיד לאחר המעמד הנשגב של מתן תורה חטאו ישראל בעגל, וגם בהמשך, פעמים רבות חטאיהם של הרשעים גברו עד שכל ישראל נענשו בעטיים, כפי שלמדנו בתורה ובנביאים.

לדעת המחמירים, גם במצבים של שעת הדחק, כגון בזוגות מעורבים, צריך שבית הדין יעריך שהגר מתכוון לקיים את כל המצוות, אף שעדיין אינו יודע את כולן. ואם בית הדין אינו בטוח שהוא מתחייב בכנות לקיים את כל המצוות, בין אותן שלמד בין אותן שילמד בעתיד – אין לגיירו. ורק בדיעבד, אם אחר שהתגייר תוך התחייבות כנה לקיים את המצוות, הפסיק לשומרן – גיורו נשאר בתוקפו, כמו שישראל שחטא נשאר במעמדו כישראל.

לעומתם, המקילים סוברים שבמצב של שעת הדחק, כאשר יהודים התחתנו עם גויים בנישואים אזרחיים, כדי להצילם מהתבוללות – יש לבית הדין לגייר גם כשקרוב לוודאי שהמתגיירים לא יקיימו אורח חיים דתי. שהואיל ולמדנו שמתחילה מלמדים את הגר רק מקצת מצוות, ואין בוחנים אותו לעומק אם אכן יהיה מסוגל או אם הוא מתכוון לקיים את כל המצוות, הרי שהגיור אינו תלוי בהתחייבות כנה לקיים את כל המצוות. ומה שמלמדים אותו מקצת מצוות, הוא כדי שיכיר את היהדות וידע במה הוא מתחייב בעת שהוא נכנס לכלל ישראל.

ה – הגר שלא ידע איסור עבודה זרה ושבת

למדנו במשנה במסכת שבת סז, ב: "כלל גדול אמרו בשבת: כל השוכח עיקר שבת, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – אינו חייב אלא חטאת אחת". פירשו רב ושמואל (שם בגמרא סח, א-ב), שלא מדובר רק במי שידע ושכח, אלא "אפילו תינוק שנשבה לבין הנכרים, וגר שנתגייר לבין הנכרים", שהואיל ולא ידע על מצוות השבת, צריך להקריב חטאת אחת על כל המלאכות שעשה בכל השבתות. ושם סח, ב, מובאת דעת ר' יוחנן וריש לקיש, שהמשנה מדברת על יהודי שידע על השבת ושכח, "אבל תינוק שנשבה בין הנכרים וגר שנתגייר לבין הנכרים – פטור", כלומר לא צריך להביא שום קרבן, הואיל ולא ידע כלל על מצוות השבת. לאחר מכן מביאה הגמרא ברייתא שעל פיה מתבאר שזו גם מחלוקת תנאים, ונחלקו גם על גר שלא ידע איסור עבודה זרה: "תינוק שנשבה לבין הנכרים וגר שנתגייר בין הנכרים, ועשה מלאכות הרבה בשבתות הרבה – אינו חייב אלא חטאת אחת. וחייב על הדם אחת ועל החֵלֶב אחת ועל עבודה זרה אחת, ומונבז פוטר".

מכך שהגר לא ידע כלל על האיסורים החמורים האלו, הביאו המקילים ראיה שהגיור אינו מותנה בהתחייבות לקיים את המצוות, שאם היה מותנה בכך, לא ייתכן שבית דין כשר, שהתנאי לכשרותו שהוא יודע כיצד מגיירים, לא יְלַמד אותו על איסור עבודה זרה ושמירת השבת, ויבדוק שהוא מתכוון לקיימן. שהרי אלו הן שתי המצוות שמבטאות את הזהות היהודית באופן הברור ביותר, עד שאמרו חכמים שיהודי שעובר עליהן נחשב כגוי (חולין ה, א; רמב"ם שבת ל, טו; פנה"ל כשרות כט, יג). יתרה מזאת, קשה לומר שאדם שלא הכיר מצוות בסיסיות אלו, יכול להתחייב בכנות לקיים את המצוות.

מגמרא זו למד ר' צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק נד: "עיקר היהדות – בקריאת שם ישראל, כמו שנאמר: זה יאמר לה' אני וגו' ובשם ישראל יכנה, שלא יהיה לו רק מעלה זו שמכונה בשם 'ישראל' – די". ולכן אמרו בגמרא שבת סח, ב, שיש מציאות של גר שהתגייר בין האומות, שאפילו את איסור עבודה זרה ושבת לא הכיר: "ונמצא שלא ידע כלל מכל התורה, ובמה הוא גר להתחייב חטאת?" ומכאן ש"רק בקריאת שם 'ישראל' – די". על גמרא זו נשען גם הרב אונטרמן, כשביאר שבדיעבד הגיור תקף בלא התחייבות לקיים מצוות (תושב"ע יג, עמ' יז).

מנגד, המחמירים מבארים שאמנם לא הודיעו לו את המצוות החשובות (וכפי שמובא בתוס' סח, א, 'גר'), אבל הגיור התקיים על סמך שהגר התחייב לקיים את כל המצוות שיְלַמדו אותו בהמשך. וכ"כ באג"מ אה"ע ב, ד; וכן משמע מחלקת יעקב יו"ד נ; שרידי אש ב, עה. ויש מפרשים שמדובר בגר קטן שנשבה בין הגויים (ריטב"א שבת סח, א; רמב"ם הל' שגגות ז, ב).

ו – הגרים שגייר הלל

המקילים מביאים ראיה מהגיורים של הלל, כמובא בברייתא בשבת לא, א, "תנו רבנן: מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: כמה תורות יש לכם? אמר לו: שתים – תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו: שבכתב – אני מאמינך, ושבעל פה – איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל – גייריה… שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי, אמר לו: גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל, גייריה. אמר לו: דעלך סני לחברך לא תעביד – זו היא כל התורה כולה, ואידך – פירושה הוא, זיל גמור. שוב מעשה בנכרי אחד שהיה עובר אחורי בית המדרש, ושמע קול סופר שהיה אומר: ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד. אמר: הללו למי? אמרו לו: לכהן גדול, אמר אותו נכרי בעצמו: אלך ואתגייר, בשביל שישימוני כהן גדול. בא לפני שמאי, אמר ליה: גיירני על מנת שתשימני כהן גדול. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל – גייריה".

המקילים מוכיחים מגמרא זו שהגיור אינו מותנה בהתחייבות לקיים את כל המצוות, שאם היה מותנה בכך, איך הלל גייר אדם שלא האמין בתורה שבעל פה, שמבארת את דרכי קיום המצוות? ואיך גייר אדם שהסכים לקבל רק מה שיְלַמדו אותו על רגל אחת? ואיך הסכים לגייר אדם שהתכוון להיות כהן גדול ולעבור בכך על איסור התורה "והזר הקרב יומת"? אלא מוכרחים לבאר שהגיור אינו מותנה בהתחייבות כזו, וכיוון שהלל העריך שבהמשך הזמן הגרים יישרו את דרכם – גיירם. וכן כתבו הנצי"ב (משיב דבר ה, מו), והאדר"ת (מגילת סימנים, עמ' נא), שמוכח מהלל שגם כאשר הגר לא הסכים לקבל דבר אחד – גיורו תקף. וכן כתב הרב יחזקאל בנט (המאסף טז, ב, עג), כ"ראיה ברורה דקבלת עול מצוות לא מעכב".

יש להוסיף, שהלל לא סמך בזה על רוח הקודש, שכן אין פוסקים הלכה על פי רוח הקודש, הרי שלא יכול היה לדעת בביטחון שסופם של הגרים שיקיימו את כל המצוות, וניתן היה לשער שיש סיכוי שלא יקבלו את פירושי חכמים או לא ישמרו את כל המצוות (וכ"כ הרב צירלסון בעצי הלבנון סג, ובמערכי לב נה. עי' לעיל ב, ד).[2]

מנגד, המחמירים מבארים, כפי שפירש המהרש"א שם, שהלל לא גייר אותם מיד אלא רק קיבל אותם להמשך הלימוד לקראת הגיור, ורק לאחר שהסכימו להתחייב לקיים את כל המצוות, גיירם בפועל (הרב צבי הירש גרודזנסקי, המאסף יח, ד; וכן משמע מבאר חיים מרדכי ח"א יו"ד מ; ובית שערים יו"ד שסב; ראו עוד תפארת נפתלי יו"ד צו). ויש עוד פירושים, כגון שהגר האמין בתורה שבעל פה, אבל לא האמין שמה שהלל אומר הוא תורה שבעל פה, אך הלל העריך שסופו להאמין ולקבל (אג"מ אה"ע ב, ד; יו"ד ה, מא). או שהגר הסכים לקיים את כל מה שחכמים יאמרו לו, אך בלי להאמין שזה חלק מהתורה שצווה ה' (הרב אברהם אלקנה שפירא בביאור דעת המחמיר, בקונטרס אחרון בזכר יצחק א, כג).

ז – גיור לשם אישות חל בדיעבד

כפי שלמדנו ביבמות כד, ב, אין לגייר לשם אישות, אבל בדיעבד הגיור תקף, מפני ש"הלכה כדברי האומר כולם גרים הם". המחמירים סוברים שכל מה שאמרו חכמים שגיור לשם אישות חל בדיעבד הוא בתנאי שהתחייבו לקיים את כל המצוות, אבל בלא זאת הגיור בטל (חלקת יעקב יו"ד קנ).

לעומת זאת, המקילים סוברים שמה שאמרו חכמים שבדיעבד גיור לשם אישות תקף, כוונתם שגם גיור בלא כוונה לקיים את כל המצוות תקף, שכן בדרך כלל המתגייר לשם אישות אינו מתכוון לקיים את כל המצוות, אלא רק מקבל על עצמו להיות בעל 'זהות יהודית'. והיה ידוע שרבים מהגרים 'לשם דבר' (אישות, ממון או כבוד) חטאו בעבירות חמורות והחטיאו בהן את ישראל, וכפי שכתב הרמב"ם (איסו"ב יג, יח): "ומפני זה אמרו חכמים: קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזר (כלומר מתגייר) בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו. צא ולמד מה ארע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה".

וכ"כ הרב מרדכי איידלברג (חזון למועד סימן ו) על מי שהתגייר והיה ידוע שלא יקיים אורח חיים דתי או מסורתי, "ורק שם ישראל יקָרֵא עליו, ואחר כך ינהיג את עצמו כבתחילה", שגיורו תקף כדין גיור לשם אישות שהוא תקף: "מהש"ס הנ"ל מוכח דבדיעבד היה גר ממש תיכף לכל הדברים, וגם להשיאו אשה, ולא ממתינין כלל".

וכ"כ הרב שמואל ילוב מארה"ב (שלמי שמואל ה): "הרי לכל הדעות צריך הוא לקבל עול מצות כל התורה, וגמרא ערוכה היא בבכורות דף ל' ע"ב: עכו"ם שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו… ובמדינה זו רובם הם מחללי שבת ר"ל, ומלכתחילה אינם מקבלים עליהם כל התורה, מפני שהרבה דברים כבר נחשבים להם להיתר. אבל אחרי שהדבר זה שכיח הוא ביותר במדינה זו… על כן אמרתי להציע הדבר לפני רבותינו אשר מימיהם אנו שותים, אולי ימצאו איזה דרך לבל ידחו אלו הנדחים. דהנה שם, ביבמות, אמרינן דאם כנס – לא יוציא, גם אמרינן שם בגמרא: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם, ורק משום עקשות פה ולזות שפתים מרחיקים אותם. ופסקינן שם ביו"ד ס"י רס"ח סעיף י"ב, שאם מל וטבל הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר. ובנידון דידן, אחרי שעל פי חוקי הממשלה אי אפשר לו להוציאה, אולי נדון זאת כדיעבד, וכמו אם כנס דאין מוציאין אותה מידו, ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות משיאכלו בשר תמותות נבילות. והרי כל עיקרו של דבר הוא משום קנס, והכא אם נקנוס אותו – יהיה עמה באיסור כל ימיו".

וכ"כ הרב חזקיה שבתי (דברי חזקיה ח"ב יו"ד א), ביחס לגרים ש"אינם שומרים הדת אחר הגרות, אם יש להם דין גר", וכתב ש"אף דקיימא לן: לכתחילה אין מקבלים גרים אם כונתן לשם אישות וסבה, עם כל זה אם קבלום – הרי הם גרים". והביא משו"ת תעלומות לב, וסיים: "למדנו מזה דפעמים גם משום סבה אנו מקבלים אותם ואין אנו דוחים אותם, ואף אם חזרו לסורם – דין ישראל מומר יש להם". וכן מוכח מעוד פוסקים רבים (ראו משברי ים טו; חיי עולם נטע כח; חדות יעקב יג, ועוד).

ח – גר שלא קיבל מצווה אחת

תורף המחלוקת בין המחמירים למקילים נעוץ בהבנת הגמרא בבכורות ל, ב: "תנו רבנן: הבא לקבל דברי חבירות חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו. גוי שבא לקבל דברי תורה חוץ מדבר אחד – אין מקבלין אותו. ר' יוסי בר' יהודה אומר: אפילו דקדוק אחד מדברי סופרים". ברייתא זו הובאה גם בתוספתא דמאי ב, ו, ובספרא (קדושים פרק ח, ג). בהבנת דברי חכמים אלו ישנן שתי מחלוקות:

א) יש מהמחמירים שסוברים שגר שלא הסכים לקיים מצווה אחת – גיורו בטל (בית יצחק יו"ד ח"ב ק; אג"מ יו"ד א, קצד; ג, קח; הרב אלישיב הערות על בכורות ל, ב). ואילו המקילים סוברים – וכן רבים מהמחמירים – שזו הדרכה לכתחילה, אבל בדיעבד אם בית הדין קיבל גר שלא הסכים לקיים חלק מהמצוות – גיורו תקף (משיב דבר ה, מו; האדר"ת ב'מגילת סימנים' עמ' נא; דעת כהן קנב; הרב אליהו ולקובסקי בתבונה א, עמ' קו).[3] כפי הנראה זו הסיבה שהרי"ף, רא"ש, טור ושו"ע לא הזכירו מימרא זו, שהיא הדרכה ולא הלכה.

ב) עוד נחלקו במשמעות 'חוץ מדבר אחד': המחמירים ביותר סוברים שכל גר שאינו מוכן להתחייב לקיים אפילו מצווה אחת – אין לקבלו, ואם קיבלו אותו – גיורו בטל (בית יצחק יו"ד ח"ב ק; ויען אברהם יו"ד נ).

מנגד, יש סוברים שרק אם הוא מתנה מראש שמצווה מסוימת לא תחול עליו, ויהיה מותר לו לעבור עליה, אין מקבלים אותו. אך כל שלא התנה זאת – ניתן לקבלו, שכן מוכח מהלל שקיבל גרים שאמרו במפורש שלא ישמרו חלק מהמצוות, וקיבלם הואיל ולא התנו שדבר זה יהיה מותר להם. וכ"כ אחיעזר ח"ג, כו, ד; משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח; והשיב משה יו"ד נ; הרב נטלוביץ' בתבונה פרנקפורט ב, טו; הרב קאגאן בהפרדס כא, נא. וכעין זה במלמד להועיל ג, ח.

יש אומרים שההוראה שלא לקבל גר שאינו מוכן לקבל מצווה אחת חלה גם על איסור דרבנן, כדברי ר' יוסי בר' יהודה. כ"כ דבר אברהם ג, כח; דבר יהושע ד, יח. ויש אומרים שהלכה כתנא קמא, שהוראת חכמים חלה רק על איסור תורה, וכ"כ להורות נתן ג, פג-פד. כיוצא בזה, יש מפרשים שכוונת דברי ר' יוסי בר' יהודה לְמה שדקדקו חכמים בפירוש דברי התורה, ולא לאיסורי דרבנן. וכ"כ ביאור הלכה שד, ג, 'אינו יהודי'.

ט – 'קבלת מצוות' בפני בית הדין

כתבו התוס' ש'קבלת המצוות' צריכה להיות בפני בית דין של שלושה, ואם לא היו שלושה בקבלת המצוות – אין גיור. אולם הטבילה יכולה להתקיים בדיעבד גם שלא בפני בית דין של שלושה. המקור לדבריהם ביבמות מה, ב: "עבדיה דרבי חייא בר אמי אטבלה לההיא גויה לשם אנתתא". כלומר, עבדו של רבי חייא בר אמי הטביל נוכרית כדי לטהרה מנידתה כך שיוכל לשאת אותה לאשה. השאלה היא, האם אותה גויה, שלא טבלה לשם גיור, נעשתה גיורת באותה טבילת נידה. "אמר רב יוסף: יכילנא לאכשורי בה ובברתה (יכולתי להכשיר אותה כגיורת, ואת ביתה כבת של גיורת); בה – כדרב אסי, דאמר רב אסי: מי לא טבלה לנדותה?" (טבילתה לטהרה מנידתה עולה לה גם לגיורה). שאלו התוספות ('מי'): והרי למדנו שהגיור נחשב 'משפט' שצריך להתקיים בפני בית דין של שלושה, ש"אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גר צריך שלושה, 'משפט' כתיב ביה" (יבמות מו, ב). ואיך אם כן טבילתה לנידתה, שמתקיימת שלא בפני בית דין, מועילה לה לגיור? והשיבו שהמשפט הוא על 'קבלת המצוות', שצריכה להיעשות בפני בית דין, אבל הטבילה צריכה להתקיים בפני בית דין רק לכתחילה, אולם בדיעבד גם אם התקיימה באמצעות טבילה לנידתה ובלא בית דין – עלתה לה גם לגיור. וזו לשונם: "האי דבעינן שלשה היינו לקבלת המצות, אבל לא לטבילה". וכן כתב רמב"ן בדעת הרי"ף, וכ"כ רא"ש (יבמות ד, לא) וטור רסח, ג.

המשיכו התוס' ושאלו: הרי טבילה לטהרת נידה מתקיימת בלילה, ואילו משפט צריך להתקיים ביום. והשיבו לפי מה שכבר ביארו, ש'משפט' נאמר על 'קבלת מצוות', ואילו הצורך שהטבילה תיעשה ביום ובפני בית דין הוא רק לכתחילה. וכן כתב הרא"ש (שם) בשם מהר"ם מרוטנבורג. והביא עוד פירוש, שקבלת המצוות נחשבת תחילת הדין, והטבילה גמר הדין, ורק את תחילת הדין צריך לקיים ביום. וכ"כ הט"ז רסח, ט.

וכן נפסק בשולחן ערוך יו"ד רסח, ג, בדעת סתם: "כל ענייני הגר, בין להודיעו המצות לקבלם… צריך שיהיו בשלושה הכשרים לדון, וביום. מיהו דוקא לכתחילה, אבל בדיעבד אם לא מל או טבל אלא בפני שניים ובלילה… הוי גר ומותר בישראלית, חוץ מ'קבלת המצות' שמעכבת אם אינה ביום ובשלשה". אמנם השו"ע הביא דעה נוספת: "ולהרי"ף ולהרמב"ם, אפילו בדיעבד … מעכב ואסור בישראלית, אבל אם נשא ישראלית והוליד ממנה בן לא פסלינן ליה", שכן לדעתם אין לסמוך על גיור בלא שיהיה בית דין בטבילה.

נחזור לסוגיה המרכזית: המחמירים מבארים ש'קבלת מצוות' היא התחייבות לקיימן, והמקילים מבארים ש'קבלת מצוות' בפני בית הדין היינו שיסכים הגר שבכניסתו לעם ישראל כל המצוות חלות עליו, אבל אין בכך התחייבות לקיימן. אלו ואלו מסכימים שלדעת התוס' ודעימיה מעמד זה של 'קבלת המצוות' צריך להיעשות בפני בית דין וביום.

י – האם לרמב"ם צריך 'קבלת מצוות'

כתב הרמב"ם (איסו"ב יג, א; ד): "בשלשה דברים נכנסו ישראל לברית: במילה, וטבילה, וקרבן…. וכן לדורות, כשירצה הגוי להכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה, ויקבל עליו עול תורה – צריך מילה וטבילה והרצאת קרבן". ולא הזכיר בדבריו שקבלת המצוות היא חלק מהגיור. וכן כתב (איסו"ב יג, יז): "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר. ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל הגויים, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. אפילו חזר ועבד עבודה זרה, הרי הוא כישראל משומד שקדושיו קדושין ומצוה להחזיר אבדתו, מאחר שטבל – נעשה כישראל. ולפיכך קיים שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן".

יש סוברים שמכאן יש ללמוד שלרמב"ם אין צורך ב'קבלת מצוות', אלא תוקף הגיור תלוי במעשה הגיור, שהוא מילה וטבילה בפני בית דין לשם כניסה לעם ישראל. שהרי הרמב"ם לא הזכיר בהליך הגיור את קבלת המצוות, ואף כתב שגם אם לא הודיעו לגר את המצוות – גיורו גיור. כפי שנלמד בסעיף הבא, כך הבין הב"ח ברמב"ם. וכ"כ הרב הרצל יהודה הנקין (הדרום נט, עמ' 21): "נמצא שלרמב"ם אין קבלת המצוות מעכבת כלל בדיעבד, ולאו מיעקרא הגרות למפרע בשום פנים". וכן ביאר בהרחבה ידידי הרב שאול דוד בוצ'קו שליט"א בביאור שיטת הרמב"ם בקבלת מצוות, במאמרו 'גיור בזמן הזה'. וכן כתב מכובדנו הרב חיים אמסלם שליט"א בספרו 'זרע ישראל'.

אולם בשו"ת חמדת שלמה יו"ד כט, כב, ביאר שלרמב"ם 'קבלת המצוות' מעכבת את הגיור, ורק 'הודעת המצוות' אינה מעכבת. כלומר, גם אם לא הודיעו לגר אפילו מקצת מהמצוות, אם קיבל עליו את המצוות של ישראל שילמד בעתיד, גיורו תקף, ואם לא הסכים לקבלן, אין זה גיור. ורבים הזכירו את חילוקו.

ונראה שלרמב"ם הגיור ו'קבלת המצוות' עניין אחד הם, ואין גיור בלא 'קבלת מצוות'. ולכך התכוון בדבריו (איסו"ב יב, יז): "כל הגויים כולם, כשיתגיירו ויקבלו עליהם כל המצוות שלתורה…". וכן מבואר מדבריו לגבי גר תושב (איסו"ב יד, ח): "ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג, אבל בזמן הזה, אפילו קיבל עליו כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד – אין מקבלין אותו". אבל מקבלים את הגוי לגיור רגיל אחר שיקבל עליו את כל התורה והמצוות.

אלא שחזרנו למחלוקת מהי 'קבלת המצוות': המחמירים מבארים ש'קבלת המצוות' היא התחייבות לקיימן, והמקילים מבארים ש'קבלת המצוות' היא הסכמה להתחייב במצוות באופן שכולן יחולו עליו כמו על כל ישראל, אבל אין בכך התחייבות לקיים את כולן.

יא – האם נחלקו בזה רמב"ם ותוס'

כפי שלמדנו, לדעת הב"ח (רסח, ז), הרמב"ם והתוס' נחלקו ביחס ל'קבלת מצוות', וזו לשונו: "אף על פי דכתב הרמב"ם [פי"ג הי"ז] דכשר אף על פי שלא היתה לשם קבלת מצות כל עיקר, מיהו התוספות והרא"ש חולקין על זה", ולשיטתם "קבלת המצות ודאי מעכבת. והכי נקטינן, דאין משיאין אותו אשה עד דיקבל עליו המצות בפני שלשה". כלומר לדעת הב"ח, לרמב"ם קבלת המצוות אינה מעכבת, אלא שהב"ח פוסק כתוס' ורא"ש שקבלת מצוות מעכבת.

אולם כפי שלמדנו בסעיף הקודם, משמע מהרמב"ם (איסו"ב יב, יז; יד, ח), ש'קבלת המצוות' מעכבת את הגיור. בנוסף, קשה לקבל את דברי הב"ח, שכן איך ייתכן שבמשך כארבע מאות וחמישים שנה, מתקופת התוס' והרמב"ם ועד ימי הב"ח, לא עמדו על כך שיש בדברי הראשונים מחלוקת מהותית כל כך, האם 'קבלת מצוות' מעכבת את הגיור או לא? גם הרא"ש (יבמות ד, לא) שהלך בשיטת בעלי התוס' ש'קבלת המצוות' צריכה בית דין, לא כתב את דבריו בניגוד לרמב"ם. ואם היה סובר שדעת הרמב"ם שונה, היה מזכיר זאת, כפי שנהג לסכם את כל שיטות הראשונים החשובות בכל הסוגיות.[4] גם מדברי הבית יוסף והשולחן ערוך ניכר שלא סבר שנחלקו בזה, שכן בסימן רסח סעיף ג' פסק כתוס', ש'קבלת מצוות' צריכה להיעשות בפני בית דין, ואילו בסעיף יב פסק כרמב"ם, שאם לא הודיעו לגר "שכר המצוות ועונשן" – גיורו גיור.[5]

יב – נראה שמוסכם שהגיור כולל 'קבלת מצוות'

לפיכך נראה שלהבנת רוב ככל הפוסקים, לא נחלקו בזה התוס' והרמב"ם, אלא הכל מסכימים שהגיור כולל 'קבלת מצוות' שהגר מקבל עליו במעמד הגיור. ומתחילה יש להודיע לגר מקצת מצוות, ובדיעבד, אם לא הודיעו לו מקצת מצוות אלא רק ידע שבגיור הוא נכנס לדת היהודית וממילא מתחייב במצוותיה – גיורו גיור.

ואף לסוברים שנחלקו בזה התוס' והרמב"ם, נראה שמדובר במחלוקת מצומצמת, שהכל מודים שהגר צריך לדעת שבכניסתו לעם ישראל הוא מתחייב במצוות, אלא שלתוס' צריך לומר זאת במפורש בבית הדין, ולרמב"ם די בכך שידוע לגר שבטבילתו לשם גיור הוא נכנס לעם ישראל, וממילא מתחייב במצוות. וכ"כ 'חמדת שלמה' (יו"ד כט, כב), שגם לדעת הרמב"ם "קבלת המצות ודאי דמעכב, רק דזה נכלל בטבילת גירות. דכיון שטבל עצמו להיות גר ולהכנס בדת ישראל, ממילא הוי קבלת המצות". וכ"כ עוד אחרונים, ומהם: שרידי אש (ב, עה), וישכיל עבדי (ה, יו"ד מט).

וכן כתב הרב יצחק חזן (יחוה דעת ח"ב יו"ד ו; ח"ג אה"ע יח), בביאור השו"ע רסח, ג, שעצם הטבילה במקווה נחשבת כקבלת המצוות, ולכן "יש לומר דאם טבל ומל בפני שלשה, גם אם לא קיבל בפני שלשה – אין זה מעכב. שמכיון שמל וטבל לשם גירות, היינו קבלת המצוות, שאם לא היה מקבל – לא היה מל וטבל".

בכך גם מובנים דברי רבי שלמה קלוגר, שכתב שקבלת המצוות היא מדרבנן (טוב טעם ודעת תליתאי ב, קיא), כלומר מובן מאליו שעל ידי הטבילה הגר נכנס להיות יהודי ומתחייב במצוות, וכוונת רש"ק היא שקבלת המצוות בדיבור בפני בית הדין היא מדברי חכמים, שרצו לחזק את תודעת קבלת המצוות בהצהרה בפני בית הדין.

יג – דיון ה'חמדת שלמה' וה'בית מאיר'

יש מהלמדנים שהתדיינו והעלו סברות בהרחבת מחלוקת ה'חמדת שלמה' (יו"ד כט, כב) וה'בית מאיר' (שו"ת יב). אולם נראה שבאמת אין ביניהם מחלוקת משמעותית במהות 'קבלת המצוות'. כאמור, ה'חמדת שלמה' סבר ש'קבלת המצוות' בפני בית הדין מעכבת, ואילו 'הודעת המצוות' אינה מעכבת, ובכך תירץ את הרמב"ם ושו"ע. ה'בית מאיר' הסכים ש'קבלת מצוות' מעכבת, אך סבר ש'הודעת המצוות' בכלל 'קבלת המצוות', ומה שכתבו הרמב"ם ושו"ע שהודעת המצוות אינה מעכבת, הכוונה להודעת שכרן ועונשן. גם מהרא"ל צינץ ב'משיבת נפש' ב, נ, דן בשאלה זו, וסבר ש'קבלת המצוות' ו'הודעת המצוות' חד הן, ושתיהן מעכבות.

אחר הכל, גם מדיון זה אין ראיה לשום צד, שכן המחלוקת בין המקילים למחמירים היא על משמעות 'קבלת המצוות', האם היא התחייבות לקיימן או הסכמה שהן חלות על המתגייר כמו על כל ישראל.[6]

יד – דעת הריטב"א בקבלת מצוות

כתב הריטב"א שהודעת המצוות אינה מעכבת את הגיור, ולכן ייתכן שיהיה גר שלא יָדע מאיסור עבודה זרה וחילול שבת ועבר עליהם בשגגה (שבת סח, א), כי מדובר שגיירו אותו בלא להודיע לו את המצוות (ריטב"א שבת סח, א; יבמות מז, א, וכ"כ נימוקי יוסף יבמות טז, א). ובכך ביאר גם את האפשרות לגייר קטן, למרות שאין בו דעת לקבל את המצוות, כי הודעת המצוות אינה מעכבת (ריטב"א כתובות יא, א).

מנגד, כתב הריטב"א (יבמות כד, ב), שהגר צריך להסכים לקבל עליו את הגיור, שכן הסביר שגיור לשם אישות או לשם דבר אחר תקף כאשר "אגב אונסייהו גמרו וקבלו". כלומר גיור שאינו לשם שמיים תקף כאשר הגר היה אנוס להתגייר כדי להגשים את רצונו לשאת אשה או כדי להרוויח ממון או כבוד, ואגב כך הסכים לקבל. אמנם לא ביאר מה קיבל. וכן כתב בפירושו לשבת סח, א, על גר שהתגייר בין הגויים "שקיבל עליו בפני שלושה ונתגייר בפניהם, אלא שלא הודיעוהו מצוות שבת, שאין זה מעכב". ושוב לא ביאר מהי הקבלה. וכן בביאור דעת הסוברים שגיור הכותים בטל, כתב (יבמות כד, ב) כי "הכתוב אומר עליהם 'ואת אלוהיהם היו עובדים', לומר שלא נתגיירו בלב שלם מעולם, ולא קבלו עליהם".

יש אומרים שדברי הריטב"א עוסקים בהודעה המפורטת של המצוות, שהיא אינה מעכבת, אבל קבלת המצוות מעכבת, וכפי שחילק חמדת שלמה (יו"ד כט, כב) בדעת הרמב"ם ושו"ע. וכן פירש הרב רייכמן בהערותיו לריטב"א ('זר סביב' על ריטב"א שבת סח, א).

מאידך, יש אומרים שהודעת המצוות וקבלתן הן עניין אחד (וכפי שכתב משיבת נפש ב, נ), ואזי לדעת הריטב"א הודעת המצוות וקבלתן אינן מעכבות (שו"ת ראנ"ח צב, בדעת הנימוקי יוסף).

אולם נראה שמחלוקת זו בדברי הריטב"א נוגעת רק לשאלה המשפטית, האם צריכה להיות הצהרה של 'קבלת מצוות' בפני בית דין וביום (משנת יעקב איסו"ב פרק יג, ד, ב-ג). אבל הכל מסכימים שגם לדעת הריטב"א צריכה להיות כוונה כללית לקבל את דת ישראל, וזו משמעות 'קיבל' בדבריו, וכוונה זו מעכבת את הגיור. וכ"כ הרב יפה'ן בהערותיו לריטב"א (יבמות מז, א, הערה 231).[7]

בכל אופן לענייננו, גם אם נקבל את דעת הסוברים שלריטב"א 'קבלת המצוות' בפני בית דין מעכבת, נחלקו המחמירים והמקילים בהגדרת אותה 'קבלת מצוות': המחמירים מבארים שמדובר בהתחייבות לקיים מצוות, אלא שהגיור תקף גם בלי שהגר יֵדע את פרטי המצוות (מגדל צופים ו, עמ' שיד). והמקילים מבארים שהקבלה המעכבת לריטב"א היא הנכונות להצטרף לדת ישראל שמצוותיה יחולו עליו, בלא התחייבות אישית לקיים את כולן (זרע ישראל עמ' ז).

טו – מדוע גיור לשם אישות תקף בדיעבד

ביארו הראשונים שהואיל והמתגייר רוצה לשאת יהודייה, ובלא גיור לא יוכל לשאתה, והוא אינו מוכן לוותר על הנישואים עמה – הרי הוא כאנוס לצורך שלו להתחתן, וכיוון שהוא נצרך להתגייר לשם כך – חזקה עליו שהסכים להתגייר ולקבל את היהדות: "כיון שנתגיירו וקבלו עליהם – חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו" (ריטב"א יבמות כד, ב; נימוקי יוסף ה, ב, בדפי הרי"ף).

בארו האחרונים שאין הכוונה כאן לאונס חיצוני, שמישהו זר כופה אותו להתגייר, אלא לאונס פנימי שנובע מרצונו לשאת את היהודייה, ומתוך אונסו הפנימי הוא מוכן לעשות את הנדרש כדי להשיג את רצונו (בית יצחק יו"ד ח"ב ק, ט). הוסיף וביאר הרב קאגאן, על פי הגמרא "שאני אונסא דנפשיה מאונסא דאחריני" (ב"ב מז, ב), שאונס חיצוני הוא אכן אונס גמור שהופך את הגיור למעשה מלאכותי, אבל אונס פנימי הופך לרצון אישי. ואין להתחשב בכך שמתחילה הנוכרי לא היה מעוניין להיות יהודי, כי אחר הכל החליט להתגייר כיוון שהוא רוצה לשאת את היהודייה לאשה (הפרדס כא, נא). כהמשך לכך הסביר הרב יעקב שור (המאסף טז, ב, עב), שאין מקרה זה דומה לדין 'אשת יפת תואר', ששם יש סוברים שלפני שהחייל בא עליה עליו לגיירה גיור ראשוני כפוי, ולשיטתם גיור זה עדיין אינו מועיל להחשיבה כיהודייה, אלא רק מתיר חיבור אחד. משום שב'אשת יפת תואר' האונס גדול יותר, שכן בעת המלחמה היא אינה יכולה לעמוד נגדו, ולכן גיורה בעת המלחמה לא הופך אותה ליהודייה. ולכן כתב הרמב"ן (דברים כא, יב) שהתורה צוותה לעודד את הרחקתה, וגם הילד שנולד לה לאחר גיור כפוי זה אינו נחשב ליהודי וצריך לגיירו. ורק אם לאחר שתגיע לביתו תרצה מעצמה להתגייר – האונס נהפך לרצון והגיור נשלם.

סברה נוספת כתב הרב שלום לייטר (דרכי שלום א, נ, ז), שהואיל והגיור גורלי לחייו של המתגייר, גם כשהוא נעשה לשם מטרה חיצונית, הוא נעשה בהסכמה גמורה. וכדרך שביאר הר"ן (נדרים פז, א 'והלכתא') את ההלכה שאדם שקיבל עליו עבודה זרה בדיבור, או גידף – אינו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור, למרות שבכל שאר הדברים שאדם אומר הוא יכול לחזור בו תוך כדי דיבור, משום שעבודה זרה ומגדף חמורים כל כך, עד ש"אין אדם עושה אותם אלא בהסכמה גמורה".

טז – הטענה שהגיור היה תקף כי בעבר כולם שמרו מצוות

כפי שלמדנו, כתב הריטב"א בהסבר ההלכה שהגיור תקף למרות שהיה לשם אישות, ש"כיוון שנתגיירו וקבלו עליהם – חזקה הוא דאגב אונסייהו גמרו וקבלו" (ריטב"א יבמות כד, ב; נימוקי יוסף ה, ב).

יש מהמחמירים שסוברים, שדבריו היו נכונים דווקא בעבר, שאז כדי לשאת את היהודייה הגר הסכים להתגייר ולהשתלב בקהילה היהודית, שבה הכל שמרו מצוות ובית הדין אף אכף זאת, ואזי מתוך אונס רצונו לשאת את היהודייה, קיבל עליו לקיים את המצוות. אבל בימינו, שהגר יודע שיוכל אחר כך לעבור עבירות ולא יהיה מי שיכוף אותו לקיימן – אינו מקבל עליו באמת לקיימן, וממילא המתגייר לשם אישות אינו גר. כ"כ בשו"ת דבר אברהם ג, כח, שמה שאמרו "אגב אונסייהו גמרו וקבלו", "היה שייך רק בזמניהם, בימים מקדם דאכשורי דרי. מה שאין כן עכשיו, שגם אשה זו וגם חלק גדול מהסביבה אינם נוהגים ביהדות, וגם אחר הגירות לא יהא אנוס כלל משום צד לקיים מצות התורה – לא שייך לומר 'אגב אונסיה גמר ומקבל', כיון דבלאו הכי נמי ישיג מאויו". וכ"כ הרב הרצוג (היכל יצחק אה"ע א, כא), שיש "חשש רציני", שרק בעבר, כאשר "היה העבריין נבזה ונרדף בעמו", אז למרות שלא רצה, הסכים לקיים את המצוות. "מה שאין כן בימינו, שכל כך הרבה יש חפשים, ולא רק שאינם מתקשים בגלל זה, אלא שעומדים עוד בראש האומה והקהלות. ועל כן יש לחוש שאיננו באמת מקבל עליו לשמור את המצות". וכ"כ הרב ישראל זאב מינצברג (שארית ישראל יו"ד כ); הרב דוד הכהן סקאלי (קרית חנה דוד ב, יו"ד יח); הרב צבי הירש גרודזנסקי (המאסף טז, ב, כ).

על טענה זו השיב הרב עובדיה יוסף (תורה שבעל פה יג, עמ' לא-לב), שכל מה שנצרך הריטב"א לבאר שאגב אונסו להתחתן עם יהודייה הוכרח להתגייר, הוא בימים שבהם לא היה יכול לשאתה בלא גיור. "אבל בזמן הזה, שישנה אפשרות לחיות עמה חיי אישות גם בלי גירות כלל – קלקלתו תקנתו, שאין כאן שום אונס ממשי בקבלת המצוות ובמעשה הגיור, אלא סבר וקיבל, וגם בלי טעמו של הריטב"א הגיור כשר. וזה בהתאם לסברת האחרונים הנ"ל, שבזמן הזה לא חשיב לשום אישות" (ראו לעיל ב, ח). וכ"כ הרב מרדכי איידלברג (חזון למועד ו): "ואף שאין זה מועיל אלא בדיעבד, היינו כשאין לפנינו הוכחה מפורשת על אמיתת הגירות. מה שאין כן בנידון שלפנינו, שיכול למנוע את עצמו מזה ולהפיק רצונו בלא הגירות, ולחיות עמה באישות על ידי התעודה שמקבלים מהממשלה – בודאי עושה דבר זה בלב שלם. ובפרט שעושה על ידי זה חטא נגד חבריו, כידוע, ומסכים את עצמו למול באמצע שנותיו, ואגב אונסא גמר בדעתו הגירות בלב שלם". והרב קאגאן (הפרדס כ, יח) ביאר ש'גמר וקיבל' מתייחס למעשה הגיור, ולא למה שיקרה אחר כך (וכך ביאר בדעת רוב הראשונים). כלומר הגר 'גמר וקיבל' להתגייר ולקבל עליו את המצוות (שעל פי המקילים היינו להיות מחויב בהן, ולא להתחייב לקיימן). וקבלה זו של הגיור אינה נחשבת כפייה. בדומה לזה ביאר הרב שיף (מובא בתפארת נפתלי צו).

יתרה מכך, הסבר ה'דבר אברהם' בנוי על כך שפירוש 'גמר וקיבל' הוא: קיבל את כל המצוות. אולם הריטב"א התייחס בדבריו להבדל בין גיור לשם אישות, שהוא תקף, לבין גיור הכותים שנותרו עובדי עבודה זרה. על כן יש מקום לומר שכוונת הריטב"א היא שאגב אונסו של הגר הוא מקבל על עצמו בכנות לפרוש מעבודה זרה ולהגדיר עצמו כיהודי, ודי בזה כדי להכשיר את גיורו (ראו מאמרו של הרב ברקוביץ', סיני עז, עמ' לד).

יז – גם בימי קדם רבים מהגרים לא שמרו מצוות

מעבר לתשובות שהוזכרו לטענת המחמירים, קשה מאוד לקבל את טענתם, לפיה בעבר כולם שמרו מצוות, וממילא גם הגרים הצטרפו לקהילות הצדיקים ושמרו מצוות עמהם. שכן בנוסף לעמי הארץ שלא למדו תורה ולא היו נאמנים על הפרשת תרומות ומעשרות, בימי חכמים פעלה גם כת הצדוקים, שדומים לרפורמים שבימינו, והיתה סיעה של מתייוונים, שדומים למתבוללים או לכופרים בתורה. ומסתבר שרבים מהמתגיירים הצטרפו לצדוקים ולמתייוונים, שכן הצדוקים והמתייוונים היו קשורים יותר לנוכרים, ומתוך כך היו שבקשו להתגייר לשם אישות וכיוצא בזה, וממילא לא נכנסו לחברה של שומרי מצוות.

בנוסף, חכמים עצמם העידו על הגרים שאינם שומרים מצוות, שכן אמרו חכמים בארבעה מקומות בש"ס: "קשים גרים לישראל כספחת" (יבמות מז, ב; קט, ב; קידושין ע, ב; נידה יג, ב), ולדעת רבים ההסבר העיקרי לכך הוא משום שלא שמרו מצוות, וישראל נגררו אחריהם. וכפי שפירש רש"י: "שאוחזין מעשיהם הראשונים ולומדים ישראל מהם, או סומכין עליהם באיסור והיתר" (יבמות מז, ב 'דאמר'); "שאינם זהירים במצות, והרגילים אצלם נמשכים אצלם ולומדים מן מעשיהם" (קידושין ע, ב 'קשין'). וכ"כ ראשונים רבים כפירוש יחיד (ריב"ן, רי"ד, רבי אברהם מן ההר, מאירי), או כפירוש עיקרי (תוס', מהר"ם, סמ"ג, רא"ש). וכעין זה כתב רמב"ם (איסו"ב יג, יח):

"ומפני זה אמרו חכמים: קשים להן גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזר בשביל דבר (מתגיירים לשם טובת הנאה) ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו. צא ולמד מה ארע במדבר במעשה העגל ובקברות התאוה. וכן רוב הנסיונות – האספסוף היו בהן תחלה". גם בימי בית ראשון לא שמענו שאסרו לגייר, למרות שרבים נכשלו בעבודה זרה.

עוד מובא במדרש תנא דבי אליהו רבה פרק כז, שישנם שלושה סוגי גרים, ושניים מהם גיורם מסיבות חיצוניות ולכן הם חוזרים לסורם, וה' מביא עליהם ייסורים להחזירם בתשובה, וגם כלפיהם צוותה התורה לנהוג באהבה ובכבוד: "שלש מדות בגרים: יש גר כאברהם אבינו, יש גר כחמור, יש גר כגוי לכל דבר. יש גר כגוי לכל דבר, כאי זה צד? יש לו נבילות וטרפות שקצים ורמשים בתוך ביתו, אמר: מתי אתגייר ואהיה ביניהם של ישראל, שאכילתן יפה, ויש להן ימים טובים ושבתות, ויכלו אילו מתוך ביתי? אכוף על עצמי ואתגייר! לסוף שחזר לסורו, באו עליו ייסורין לטובתו ולהציל מידו מה שעשה, אמר הקדוש ברוך הוא: כשם שאהב אתכם, כך אתם תאהבו אותו, שנאמר: ואהבתם את הגר. יש גר שמשול כחמור, כאי זה צד? הלך לישא אשה מישראל, אמרו לו: אין אני אשיא לך עד שתתגייר, אמר: אכוף על עצמי ואתגייר, לסוף שחזר לסורו, באו עליו ייסורין לטובתו ולהציל מידו מה שעשה, אמר הקדוש ברוך הוא: בניי, כשם שבקש זה מכם מנוחה, כך אתם תנו לו מנוחה, שנאמר: וגר לא תונה ולא תלחצנו וגו'. יש גר כאברהם אבינו, כאי זה צד? הלך ופישפש בכל האומות, כיון שראה שמספרין בטובתן של ישראל, אמר: מתי אתגייר ואהיה כהם, ואכנס תחת כנפי השכינה?, שנאמר: ואל יאמר בן הנכר וגו' כה אמר ה' לסריסים וגו' ונתתי להם בביתי ובחומותי וגו'".

אמנם בימי הראשונים והאחרונים, תחת שלטון הנצרות והאסלאם, היהודים שמרו מצוות כפי המקובל בקהילה היהודית, שכן בדרך כלל מי שהפסיק לשמור מצוות – השתמד ועזב; אולם גם אז, ההשתייכות לקהילה היהודית לא בהכרח כללה שמירת אורח חיים דתי מלא, כמקובל בימינו.[8] בכל אופן, בדרך כלל באותן השנים השלטונות הנוצריים והמוסלמיים אסרו לגייר, ומי שנתפס על כך היה עלול להיענש במיתה. כך שהתיאור על ימי קדם בהם הגרים נכנסו לקהילת שומרי המצוות, לא יכול היה להתקיים בימי הגאונים, הראשונים והאחרונים, בהם הנוצרים והמוסלמים דיכאו את ישראל ואסרו גיורים. רק לאחר שהחל החילון בעקבות המודרנה, שינו העמים הנוצריים את החוקים, והתירו נישואים אזרחיים וגיור.

יח – מכאן ראיה לדעת המקילים

כלומר, התקופה שבה כל היהודים שמרו כעיקרון מצוות היתה גם התקופה שבה לא ניתן היה לגייר, ואילו בימים שבהם היה אפשר לגייר, היו יהודים רבים שלא שמרו מצוות, ואף רבים מהגרים לא שמרו מצוות כראוי, עד שאמרו חכמים "קשים גרים לישראל כספחת". מכאן ראיה לדברי המקילים, שהגיור אינו מותנה בהתחייבות לקיום מצוות, שאם הגיור היה מותנה בכך, אחר שראו חכמים שרוב הגרים חוטאים ומטעים את ישראל, היו צריכים להטיל סייגים רבים על הגיור, ולקבוע שלפני הגיור הגר צריך ללמוד הרבה מצוות ולא להסתפק במעט מצוות. ומכך שלא דרשו זאת, יש ללמוד שקיום המצוות איננו תנאי מעכב בגיור, ולכן יחד עם התלונה על כך שקשים גרים לישראל, בפועל המשיכו לגייר.

וכן כתב הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח), על פי המקורות שהבאנו: "הרי לך מפורש, דאף על גב שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה, ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך, אלא אומרים להם מקצת מצות חמורות – היינו עונשן של מצות – כדי דאי פריש נפרוש, אבל אי לא פריש – מקבלים אותם, והוא את חטאו ישא, ואין ישראל ערבין עליו". וכ"כ הרב צבי מגנצא באור המזרח לח עמ' 258.

עם זאת, כמובן שהתכלית היא שמתוך ההזדהות עם היהדות, יחד עם כל ישראל הגר או צאצאיו יתקדמו לשמירת מצוות מלאה.

יט – דעת הגהות מרדכי

כתב רבי שמואל שלטשטדט, בעל 'הגהות מרדכי' (יבמות רמז קי): "אני הדיוט הכותב, נראה לי דמי שבא לפנינו להתגייר, וידוע לנו שבשביל תועלת דבר הם עושים – אין לקבלם. וראיה לי מפרק שני דיבמות [דף כד], תנו רבנן: אין מקבלים גרים לימות המשיח, כיוצא בו לא קבלו גרים לא בימי דוד ולא בימי שלמה. והקשו תוספות מבת פרעה ומאִתי הגתי, ותירצו דמידי הוא טעמא אלא משום שולחן מלכים, והני לא צריכי… וההוא דאתא לקמיה דהלל [שבת דף לא] ואמר: 'גיירני על מנת שאהיה כהן גדול', בטוח היה שסופו לעשות לשם שמים. וכן יש לומר בפרק התכלת [דף מד]: ההיא דאתת לקמיה דרבי, ואמרה: 'גיירני על מנת שאנשא לאותו תלמיד', עכ"ל. אלמא להדיא מן התורה שצריך להיות בטוח שסופו יהיה לשם שמים. ואף על גב דפסק לשם: הלכה – כולם גרים גמורים, יש לומר לאחרי כן, כשאנו רואים שמישרים דרכיהם, אף על פי שמתחילה עושים לשם אישות. והא דפריך: אי הכי לכתחילה נמי? רוצה לומר כשמתכוונין גם כן לשם שמים, ואפילו הכי משני: משום לזות שפה, כיון דכמו כן כוונתם לדברים אחרים. ויותר נראה לי כן מלומר שהאמורא יפסוק דלא כברייתא דרבי נחמיה, וגם סתמא דברייתא דמייתינן לבתר הכי מדוד ושלמה, ולא אשכחן תנא דפליג. ומה שנראה לי כתבתי, ומרבותי לא נראה לי מידה זו, ועל בינתי אין להשען".

כדי להבין את דברי ההגהות מרדכי נעיין שוב בברייתא בגמרא יבמות כד, ב: "אחד איש שנתגייר לשום אשה, ואחד אשה שנתגיירה לשום איש, וכן מי שנתגייר לשום שולחן מלכים, לשום עבדי שלמה – אינן גרים, דברי ר' נחמיה; שהיה רבי נחמיה אומר: אחד גירי אריות ואחד גירי חלומות ואחד גירי מרדכי ואסתר – אינן גרים… אמר רבי יצחק בר שמואל בר מרתא משמיה דרב: הלכה כדברי האומר כולם גרים הם". קשה להגהות מרדכי, היאך ייתכן שרב, האמורא, יחלוק על התנא ר' נחמיה ויפסוק שכולם גרים הם? לכן ביאר שהם אינם חולקים, ורב אמר "כולם גרים" בתנאי "שמיישרים דרכיהם", וכשאינם מיישרים דרכיהם – אינם גרים, כדברי רבי נחמיה.

המחמירים סוברים שלדעת הגהות מרדכי, בגיורים שנעשו לשם אישות אין להסתפק בהתחייבות לקיים את המצוות, אלא יש לבחון את קיום המצוות של הגרים לטווח ארוך, כדי לבדוק שההתחייבות לקיום המצוות היתה כנה, ורק לאחר "שאנו רואים שמישרים דרכיהם", הוכח שגיורם היה כנה והוא תקף (אמרי יושר א, קעו; יד רא"ם ח"ב, יו"ד יא; ציון לנפש חיה קלה; בנין צבי ב, לז).

מנגד, יש שכתבו שאין הלכה כהגהות מרדכי, כי שאר הראשונים לא כתבו כמותו, וכפי שהעיד בעצמו שדעת רבותיו אינה כך, ואף הוא עצמו סיים וכתב שאין להישען על דבריו (אפרקסתא דעניא ח"ג יו"ד קצ; יבי"א יא, יו"ד כח. ומעין זה כתב הרב קוק בדעת כהן קנג; וראו משנה שכיר יו"ד קפד).

עוד נראה לענ"ד, שהסיבה שרבים לא קבלו את דברי הגהות מרדכי היא מפני שדבריו 'לשיעורים', ולכן אין אפשרות לפסוק על פי שיטתו. שכן אם נרצה לנהוג על פיו, בכל גיור לשם אישות ייווצר מצב קבוע של 'ספק גר', כי עד שנדע אם אכן יישר את דרכיו, מעמדו מסופק. וספק גם לגבי הזמן שצריך להמתין עד שנדע אם הוא מיישר דרכיו, האם חודשיים? חצי שנה? שנה? שנתיים? ומה יהיה אם יישר את דרכיו באופן חלקי? האם נצטרך להמתין אז יותר שנים? ומה יהיה הדין אם בינתיים יקדש אשה, האם תחשב אשת איש? כללו של דבר: כיוון שלא ניתן לקבוע הלכה על פי שיטתו, גם לשיטת המחמירים לא ייתכן לקבלה. שכן כלל הוא שחכמים קובעים הלכה ברורה, ואינם נותנים את דבריהם לשיעורים באופן שלעולם נסתפק בהם.

בכל אופן, גם המקילים יכולים להסביר את דברי הגהות מרדכי כפי שיטתם, ולהסבר זה משמעות דבריו "מישרים דרכיהם" היא שנשארים ב'זהות יהודית'. כלומר, כיוון שמדובר בגרים שהתגיירו לשם אישות, יש חשש שכל גיורם מהשפה ולחוץ, ולאחר הגיור יחזרו לסורם לעבוד עבודה זרה ולקרוא לעצמם גרמנים או צרפתים, נוצרים או מוסלמים, כפי שהיו בגויותם. לכן רק לאחר שנראה למשך זמן מה שהם "מיישרים דרכיהם" להחשיב את עצמם כיהודים, ולא לעבוד עבודה זרה – גיורם נשלם. וכ"כ הרב משה דריהם (והשיב משה יו"ד נא).

והרב מסעוד הכהן מאלג'יריה ביאר בפרחי כהונה אה"ע י, שגם הגהות מרדכי מסכים שהגיור אינו מותנה בהתנהגות עתידית, ומרגע הגיור הגר נחשב יהודי. אלא שלעניין ההתייחסות כלפי הגרים, ממתינים לראות אם הם "מיישרים דרכיהם", שאם לא יישרו את דרכיהם – יתרחקו מיינם ופיתם.[9]

כ – לימוד המחמירים מדברי הרמב"ם – 'חוששין לו עד שיתבאר צדקותו'

כתב הרמב"ם (איסו"ב יג, טו): "לפיכך לא קבלו בית דין גרים כל ימי דוד ושלמה: בימי דוד – שמא מן הפחד חזרו (כלומר התגיירו), ובימי שלמה – שמא בשביל המלכות והטובה הגדולה שהיו בה ישראל חזרו. שכל החוזר מן הגויים בשביל דבר מהבלי העולם – אינו מגרי הצדק. ואף על פי כן היו גרים הרבה מתגיירים בימי דוד ושלמה בפני הדיוטות, והיו בית דין הגדול חוששין להן – לא דוחין אותן אחר שטבלו מכל מקום, ולא מקרבין אותן עד שתראה אחריתן". וכן שם (יג, יז): "גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצוות ועונשן, ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות – הרי זה גר. ואפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר, הואיל ומל וטבל – יצא מכלל הגויים, וחוששין לו עד שיתבאר צדקותו. אפילו חזר ועבד עבודה זרה, הרי הוא כישראל משומד שקדושיו קדושין ומצוה להחזיר אבדתו, מאחר שטבל – נעשה כישראל. ולפיכך קיים שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן".

נחלקו האחרונים בפירוש דברי הרמב"ם 'חוששים לו':

יש שביארו שאם לא שמר מצוות אחר הגיור, התברר שלא התכוון לקבל עליו לקיים את המצוות, וגיורו בטל. כ"כ הרב צבי הירש גרודזנסקי (המאסף טז, ב, כ; וכ"כ בבית יוסף חדש לד, א).

ויש שפירשו שגיורו מוטל בספק, ולכן כתב 'חוששים', כי ייתכן שברגע הגיור התכוון לקיים מצוות. לפי זה, גם לשיטת המחמירים יש הבדל בין הרמב"ם להגהות מרדכי, שכן לרמב"ם אם התברר שאינו שומר מצוות אחר הגיור, יש ספק אם הגיור תקף ולכן 'חוששים', ואילו להגהות מרדכי הגיור בטל כדברי רבי נחמיה. וכ"כ הרב נחום ויידנפלד (חזון נחום ח"א צ, ה), והרב בן ציון אבא שאול (אור לציון ח"א יו"ד יב). אולם יש מקום לומר לפי שיטת המחמירים שדעתם שווה, שכן גם להגהות מרדכי, אם לבסוף יקיים מצוות – יהיה גר, וממילא עד אז צריך לחשוש. כלומר הגיור בטל לדעת רבי נחמיה רק אם יעבור זמן משמעותי ולא יקיים מצוות, וייתכן שלדעת המחמירים גם הרמב"ם יסכים לזה.

ויש אומרים שכוונת הרמב"ם ב'חוששים לו' היא שאם הגר המשיך לעבוד עבודה זרה, משמע שלא התכוון להתגייר באמת, וגיורו בטל, אבל אין חוששים לו אם לא שמר מצוות. כך עולה מאבני צדק אה"ע כז; פ. וכ"כ הרב אונטרמן (תורה שבעל פה יג), שחוששים לו שמא יחזור לעבודה זרה ולא שמא לא יקיים מצוות. ולכן במקום שאין סיכוי שיחזור לעבודה זרה הגיור תקף, ואין מקום לשום חשש. וכן נראה מצפנת פענח איסו"ב יג, יד; ודברי יציב אה"ע סג, שכתבו שהגיור בטל אם יעבוד עבודה זרה, ומשמע שאינו בטל אם עבר עבירות אחרות.

כא – לרובם המכריע של הפוסקים אי קיום מצוות אינו מטיל ספק בתוקפו של הגיור

לעומתם, רובם המכריע של הפוסקים סוברים שהרמב"ם לא התכוון לומר שיש חשש על תקפות הגיור, וכפי שכתב: "אפילו חזר ועבד עבודה זרה – הרי הוא כישראל משומד, שקדושיו קדושין, ומצוה להחזיר אבדתו", והכוונה שאפילו אם מיד אחר הגיור עבד עבודה זרה, הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין. וכפי שכתב בהמשך: "ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהן, ואף על פי שנגלה סודן", כלומר כבר בעת הגיור התכוונו בליבן להמשיך לעבוד עבודה זרה, ולאחר הגיור התגלה סודן, ובכל זאת גיורן תקף. אם כן, מה שכתב הרמב"ם 'חוששים לו', היינו שאין ראוי להתחתן עמו, שמא יחזור לסורו. ואחד הראשונים, רבי אברהם מן ההר (יבמות עו, ב), כתב במפורש שלמרות "שעל דבר נתגיירו, ועבדו בסוף עבודה זרה – ליכא לאו ד'לא תתחתן', דישראליות משומדות נינהו… ואף על פי שהיו להם לפרוש מהן הואיל וחזרו לעבוד עבודה זרה, הואיל ונתגיירו וליכא לאו ד'לא תתחתן' – היה הדבר קשה להם לפרוש מהן".

וכ"כ הרב משה שמואל גלזנר (אור בהיר, חקור דבר עמוד יג), הרב רפאל אהרן בן שמעון (נהר מצרים גרים ד)[10], הרב משה אהרון הכהן קראוס (ירושת פליטה כו), הרב מרדכי איידלברג (חזון למועד ו), הרב משה דוד אסטרייכר (תפארת אדם אה"ע צד), הרב שלמה זלמן פינס (איזהו נשך קעא), והרב ישראל בארי (נחלת צבי א, עמ' קסא). וכ"כ במשרת משה על הרמב"ם איסו"ב יג. וכעין זה כתב הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, על פי ר' איצל'ה מפוניבז' (קונטרס אחרון לזכר יצחק א, כג), שהגיור תקף הואיל וקיבל מצוות בפיו, אלא שבית הדין הגדול לא נתן לו להקריב את קרבן הגר, ובכך לא התיר לו לשאת ישראלית.

כיוצא בזה, יש שביארו שכוונת הרמב"ם ב'חוששים לו' היא שאין לסמוך עליו בענייני כשרות וכדומה, כפי שאין לסמוך על יהודי שאינו שומר מצוות. וכ"כ הרב אליהו גוטמכר (אדרת אליהו פז), הרב יחזקאל בנט (המאסף טז, ב, נז), הרב מסעוד הכהן (פרחי כהונה אה"ע י), שו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט יד, הרב אליעזר ברקוביץ' (סיני עז, עמ' לה), ויבי"א (יא יו"ד כח). ואפשר שכל עוד הוא נוהג כך אין חובה לגמול עמו חסד ולאהוב אותו אהבה יתרה כדרך שחייבים לנהוג בגר צדק (הרב זאב וייטמן, צוהר לז).

ועוד רבים כתבו שלדעת הרמב"ם הגיור תקף, ולא ביארו לְמה התכוון ב'חוששים לו', ומהם: הלבוש (יו"ד רסח, יב); הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל בשאלות הזמן סא); הרב חנניה גבריאל (מנחת הח"ג ח"ב אה"ע ב); הרב חזקיהו שבתי (דברי חזקיהו ב, יו"ד א); הרב שאול ישראלי (חוות בנימין ח"ב סז, יא).

כב – גיור הכותים

במשך דורות רבים, קרוב לאלף שנה, היה מעמדם של הכותים שנוי במחלוקת, ותנאים ואמוראים נחלקו בדינם. 'הכותים' היה כינוי כולל לעמים שהגלה מלך אשור לשומרון מכותה וממקומות נוספים, והתגיירו מפחד האריות שה' שלח בהם. שנאמר (מלכים ב' יז, כד-כה): "וַיָּבֵא מֶלֶךְ אַשּׁוּר מִבָּבֶל וּמִכּוּתָה וּמֵעַוָּא וּמֵחֲמָת וּסְפַרְוַיִם וַיֹּשֶׁב בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן תַּחַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּרְשׁוּ אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֵּשְׁבוּ בְּעָרֶיהָ. וַיְהִי בִּתְחִלַּת שִׁבְתָּם שָׁם לֹא יָרְאוּ אֶת ה', וַיְשַׁלַּח ה' בָּהֶם אֶת הָאֲרָיוֹת וַיִּהְיוּ הֹרְגִים בָּהֶם". כשהבינו שהדבר נובע מכך שאינם שומרים את 'משפט אלוהי הארץ', שלח להם מלך אשור כהן שהוגלה משומרון, שילמדם כיצד לירא את ה'. כך התגיירו הכותים מפחד האריות, אולם עדיין לא זנחו את אליליהם הקודמים, כפי שנאמר (מלכים ב' יז, לג): "אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים, כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם". יש תנאים ואמוראים שסוברים שגיורם של הכותים בטל מעיקרו, ותמיד היה דינם כגויים.

אולם לדעת רוב התנאים והאמוראים גיורם היה תקף ודינם היה כיהודים. וכן מובא בסתם משנה בכמה מקומות, וכ"כ הרמב"ם (עבדים ו, ו). אולם במשך ימי בית שני, ובמיוחד לאחר חורבן הבית ומרד ביתר, התברר שהכותים עוינים את ישראל ואף הצטרפו לאויביהם. בימי ר' אבהו אף התברר שאין בהם שומרי תורה וגם מצאו דמות יונה בראש הר גריזים שהיו עובדים אותה, ואז גזרו חכמים על הכותים שייחשבו כגויים – "עשאום עובדי כוכבים גמורים" (חולין ו, א). השומרונים החיים כיום בהר גריזים ובחולון, הם ממשיכיהם של הכותים.

למעשה, דעת הרמב"ם, המאירי (נדרים לא, א), והש"ך (יו"ד קנט, ה) שכיום דינם כגויים.

מנגד, לבה"ג (סוף הל' קדושין), חוששים לקידושיו של כותי, ודעתו הובאה בטור אה"ע מד, וכן נפסק בשו"ע אה"ע מד, י: "כותי שקדש – צריכה ממנו גט". וכן דעת הגר"א שם ס"ק יט, שמה שאמרו ש"עשאום כעכו"ם גמורים, היינו שאין נאמנים על איסור דאורייתא לחומרא, אבל להפקיע קדושין – לא גרע משאר גר שחזר לסורו". וכך פסק למעשה בימינו הרב שלמה דיכובסקי לגבי השומרונים, שאם שומרוני קידש אשה ונפרדו – יש להצריכם גט מספק, והסכים לו הרב אברהם אלקנה שפירא. ואם שומרוני ירצה להתחתן עם ישראל – עליו להתגייר לחומרא (פסקי דין רבניים יד עמ' 89).

שאלו הראשונים: הרי להלכה נפסק שגם המתגיירים לשם דבר, כדוגמת גרי אריות – שהם הכותים – גיורם תקף, וכיצד יש תנאים ואמוראים שסוברים שהכותים נחשבו תמיד כגויים?

פירש רמב"ן (קידושין עה, ב 'דאמר'), שהואיל והמשיכו לעבוד עבודה זרה, "ולא נשתכח שם עבודת גילולים מפיהם, ולא עבודתה מידיהם מעולם" – גיורם בטל. והסוברים שהם גרים הוא מפני שבעת גיורם התכוונו שלא לעבוד עבודה זרה, ורק אחר כך חזרו לסורם ועבדו עבודה זרה, ונעשו כיהודים מומרים. וכ"כ רשב"א וריטב"א ליבמות כד, ב. וכן מבואר ברמב"ם (פיהמ"ש לברכות ח, ח).

והתוס' (יבמות כד, ב, 'הלכה') ביארו שדעת הסוברים שאינם גרים היא מפני שהמשיכו לעבוד עבודה זרה, והסוברים שהם גרים מסכימים שמתחילה גיורם בטַל, כי המשיכו לעבוד עבודה זרה, אלא שלדעתם אחר כך חזרו והתגיירו לגמרי. וכ"כ תוס' במקומות נוספים (סוכה ח, ב, 'סוכת'; חולין ג, ב, 'קסבר', וכ"כ תוס'-רא"ש שם).

המחמירים בימינו מביאים ראיה מסוגיה זו לכך שאם הגר לא מתחייב בכנות לשמור מצוות – גיורו בטל. וכ"כ חלקת יעקב יו"ד קנ. ובבית יצחק (יו"ד ח"ב ק, יא) למד מכאן שלכל הפחות את עיקר יסודות הדת יש לקבל בכנות, ובלא זאת הגיור בטל.

מנגד, המקילים סוברים שדין עבודה זרה שונה משאר כל המצוות, שאם הגר אינו עוזב את דתו הקודמת, אכן גיורו בטל (הרב יחזקאל בנט, המאסף טז, עג; הרב אליעזר ברקוביץ' סיני עז; קונטרס אחרון על זכר יצחק כג).

בנוסף, ראשונים רבים כתבו בסתם שהכותים הם גרי אמת, שכן נפסק להלכה, ולא התייחסו לשאלה כיצד הגיור תקף למרות שהמשיכו לעבוד את אליליהם. כ"כ רש"י (יבמות כד, ב, 'גירי'); רי"ף ברכות (לה, א); רא"ש (ברכות ז, כ). משמע שלדעתם אפילו אם הגר התכוון להמשיך לעבוד עבודה זרה, כיוון שקיבל עליו להתגייר – גיורו תקף.

כג – מעמד הר סיני

כדרך שבני ישראל כרתו ברית עם ה', ונעשו עמו בעת שקבלו את התורה במעמד הר סיני, כך הגר שנכנס לישראל צריך לעבור תהליך גיור, שבו הוא נכנס לַברית של ישראל עם ה'. שנאמר (במדבר טו, טו): "כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה'". "כָּכֶם – כאבותיכם, מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם (של קרבן), אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים" (כריתות ט, א).

המחמירים סוברים שכשם שעם ישראל נכנס לברית עם ה' על ידי אמירת 'נעשה ונשמע', כך הגר צריך להתחייב לקיים את כל המצוות על ידי אמירת 'נעשה ונשמע'. שנאמר (שמות כד, ח): "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' – נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע". וכן דרשו על הפסוק "תורה אחת יהיה לאזרח ולגר הגר בתוככם": "מה אזרח – שקיבל עליו כל דברי תורה, אף הגר – שקיבל עליו כל דברי תורה" (מכילתא דרשב"י יב, מח-מט). וראו בבית יצחק יו"ד ח"ב ק, יב-יג, שביאר זאת.

מנגד, המקילים מביאים משם ראיה לשיטתם, שכן דרשו חכמים שאף בעת מעמד הר סיני ישראל לא קבלו את התורה והמצוות בלב שלם, ולמדו זאת מהפסוק (תהלים עח, לו-לז): "וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ". וכדברי חכמים (תוספתא ב"ק ז, ג): "כן מצינו כשהיו ישראל עומדין על הר סיני, בקשו לגנוב דעת העליונה, שנאמר: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע, כביכול נגנב הוא להם, תלמוד לומר: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי וגו'. אם תאמר, שאין הכל גלוי לפניו? והלא כבר נאמר: וַיְפַתּוּהוּ בְּפִיהֶם וּבִלְשׁוֹנָם יְכַזְּבוּ לוֹ, וְלִבָּם לֹא נָכוֹן עִמּוֹ וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתוֹ, אף על פי כן (נאמר בפסוק הבא עח, לח): וְהוּא רַחוּם יְכַפֵּר וגו', ואומר (משלי כו, כג): כֶּסֶף סִיגִים מְצֻפֶּה עַל חָרֶשׂ, שְׂפָתַיִם דֹּלְקִים וְלֶב רָע". וכן הוא במכילתא דרבי ישמעאל משפטים (פרשה יג). הרי שאף שישראל היוצאים ממצרים היו שקועים במ"ט שערי טומאה, וקבלתם את המצוות היתה לקויה, כיוון שלמעשה הסכימו להיכנס לברית עם ה' – נעשו עמו של ה' לטוב ולמוטב, בשכר ובעונש. וכך גם הגרים שמצטרפים לישראל, נכנסים להיות עִמם בטוב ובייסורים, וכפי שבפועל היה בשואה.

כד – משמעות 'קבלת המצוות' למחמירים – אורח חיים דתי

כפי שלמדנו (לעיל ב), לדעת המחמירים 'קבלת המצוות' פירושה התחייבות לקיימן. לדעת הבית יצחק הגיור תלוי בכוונה כנה לקיים את המצוות, אבל מי שלא התכוון לכך בכנות, אף אם עשה את הליך הגיור ואמר שהוא מקבל את המצוות – אין תוקף לגיורו. ורבים ביארו שאמנם 'דברים שבלב אינם דברים' גם לעניין גיור, אולם כל זה במצב רגיל, אבל אם יש 'אומדנא דמוכח' שלא ישמור מצוות, כלומר הכל מעריכים ויודעים שלא ישמור את המצוות – הגיור בטל (ראו להלן פרק ח, ד-ה, בהרחבה).

לכאורה דעת המחמירים בהירה, ובזה כוחה. אולם אחר שמתבוננים בה רואים שהיא נזקקת לביאור, כי הקושיות עליה גדולות. ראשית, למדנו  שאין מלמדים את הגר לפני הגיור את כל המצוות, אלא רק "מודיעים אותו מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות… ואין מרבים עליו, ואין מדקדקים עליו" (יבמות מז, א-ב). כלומר אין אפשרות שמיד לאחר הגיור הגר יקיים את כל המצוות, שהיאך ישמור שבת כהלכתה בלא שיֵדע את כל הלכותיה? וכן בשאר המצוות. מוכרחים אם כן לומר, שלדעת המחמירים הגר צריך להתחייב שבעתיד ילמד את כל המצוות ויקיימן. אולם עולה השאלה: תוך כמה זמן עליו למלא את התחייבותו לקיים את כל המצוות? אם הכוונה במהירות המרבית, אזי היתה חובה לקבוע לכל גר מסלול לימוד מותאם לפי כישרונו. וכיוון שלא מצאנו שקובעים מסלול לימוד שכזה, משמע שאין קובעים זמן לפירעון ההתחייבות לקיים את כל המצוות. ואם כן יש לשאול: האם הגיור תקף לשיטת המחמירים גם אם הגר התכוון בעת הגיור להתקדם לאט בלימוד המצוות ובקיומן, עד שרק בעוד עשר שנים יקיים את כל המצוות? האם ייחשב כמי שבפועל לא התכוון לקיים את המצוות וגיורו בטל? ואם נסכים לעיכוב של עשר שנים, מה יהיה הדין אם הדבר יארך חמש עשרה שנה? ומה הדין אם יתכנן להתקדם מאוד לאט, עד שרק בגיל מאה יקיים את כל המצוות? האם זה נחשב שהתחייב לקיים את כל המצוות?

שנית, גם לאחר שהגר ילמד את כל המצוות וההלכות, איך יוכל להתחייב לקיים בפועל את כולן? מי יכול להתחייב שלעולם לא יצער את חברו, ולא ידבר עליו לשון הרע, ולא יתפתה לרמות או להעלים מס, ותמיד כשיוכל – יעזור לחבר, ולעולם לא יבטל את עצמו מללמוד תורה בזמנים הראויים לכך? והרי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. וכעין זה תמה על המחמירים במשפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח.

שלישית, יש מצוות שחוגים שלמים מתרשלים בהן: יש חוגים שמתרשלים במצוות יישוב הארץ והשירות בצבא, שהן מצוות ששקולות כנגד כל התורה; ויש חוגים שמתרשלים בקביעת עיתים לתורה ובתפילות במניין, וכן בשמירת דיני צניעות שמדברי חכמים; ויש חוגים שנוטים לחטוא בעשיית מחלוקת, ועושים לחבריהם מה ששנוא עליהם, ועוברים בכך על מצוות 'ואהבת לרעך כמוך' שאמר עליה רבי עקיבא שהיא כלל גדול בתורה. ואם לדעת המחמירים צריך להתחייב לקיים בפועל את כל המצוות, יצא שכמעט כל מתגייר שיצטרף לאחד החוגים, וינהג כמקובל אצלם, לדעת בני חוגים אחרים – גיורו פסול. בנוסף, גם בימי הראשונים היו קהילות שבהן נשים רבות לא קיימו כהלכה את דיני טבילת נשים, והיו קהילות שלא קיימו כהלכה את דיני השחיטה והניקור, האם ייתכן להעלות על הדעת שכל הגיורים בקהילות אלו היו פסולים?!

לפיכך מוכרחים לומר שלפי המחמירים הגר צריך להתחייב כעיקרון לקיים את כל המצוות, בלא יוצאת מהכלל, שכן קבלת המצוות היא ההתחייבות לציית לדבר ה', אולם בפועל התחייבות הגר היא לקיים אורח חיים דתי כמקובל באחד החוגים הדתיים או החרדיים. המצוות המאפיינות ביותר את אורח החיים הדתי הן: שבת, כשרות, טהרת המשפחה, תפילה וברכות, חבישת כיפה לגברים, ובגדים המקובלים אצל דתיות לנשים. כמו כן, ברור שגם שבת ומצוות נוספות לא יוכל הגר לשמור בתקופה הראשונה כהלכה, הואיל ובדרך כלל מי שלא גדל בבית דתי נצרך לכמה שנים כדי ללמוד ולהתרגל בקיום כל ההלכות. אולם כיוון שהוא מתחייב להשתדל לקיים את כל המצוות הידועות לו כמקובל אצל הדתיים, גם לדעת המחמירים אין בזה פגם בקבלת המצוות.

כה – משמעות 'קבלת המצוות' למקילים

כפי שלמדנו, לדעת המקילים 'קבלת המצוות' פירושה שהגר הסכים וקיבל עליו להיות יהודי, ובכך כל המצוות חלות עליו, ומן הסתם אף ירצה לקיים מקצתן או כולן. אבל אין בכך התחייבות אישית לקיים את כל המצוות, או לקיים אורח חיים דתי.

כן כתב הרב עוזיאל (משפטי עוזיאל ח"ב יו"ד נח): "לא אמרו חוץ מדקדוק אחד – אין מקבלין אותו אלא שאומר שאינו מקבל עליו עול מצוה זאת… אבל אם קיבל כל התורה, ושכרן ועונשן של מצות, אלא שהוא נמשך בדברים שהרגיל בהם בגיותו – הרי זה גר חוטא, ואין נמנעים מלקבל אותו משום כך… הרי לך מפורש, דאף על גב שידוע לנו דרוב הגרים אינם מקיימים המצות אחרי מילה וטבילה, ובכל זאת לא נמנעו מלקבלם משום כך, אלא אומרים להם מקצת מצות חמורות, היינו עונשן של מצות, כדי דאי פריש – נפרוש. אבל אי לא פריש – מקבלים אותם, והוא את חטאו ישא, ואין ישראל ערבין עליו [קדושין ע ב, נדה יג ב ד"ה קשים גרים]". וסיכם: "מכל האמור מתבררים הדברים כשמלה: גר שקבל עליו המצות ועונשן, אעפ"י שידוע שלא יקיים אותם – מקבלים אותו, אחרי שהודיעו לו מצות קלות וחמורות, ענשן ושכרן. שגם אם יחטא ויענש, מכל מקום זכות היא לו לזכות באותן המצות שיקיים אותן, ומשום דילמא נפיק מהם זרעא מעליא".

כלומר גם כאשר הגר אינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, יש בקבלת המצוות שלו הסכמה אמיתית לקבל את המצוות שיחולו עליו, כלומר בהצהרתו על קבלת המצוות הוא מבין שהוא התחייב בכל המצוות באופן מוחלט, שאין ממנו חזרה, ומעתה כמו כל היהודים המצוות יהיו שייכות לו, ויקבל שכר על קיומן ועונש על הפרתן. ויש לכך גם משמעות עמוקה לחייו, שכאשר לא היה יהודי – לא היה הבדל אם אכל כשר או טרף, ומעתה שהתגייר, אם יאכל כשר תהיה לו בכך מצווה, ואם יאכל טרף – עבירה. ומה שאמרו (בכורות ל, ב) שאין מקבלים גר שקיבל את המצוות 'חוץ מדבר אחד', היינו כשהתנה שגיורו אינו כולל מצווה מסוימת, והוא לא יהיה מחויב בה. כלומר קבלת המצוות היא קבלה עקרונית שבאה לידי ביטוי בהכרה של מחויבות במצוות, על שכרן ועונשן, וכן הבעת רצון לקיים לפחות מקצתן.

וכן כתב הרב משה דריהם (והשיב משה יו"ד נ): "הנה בתשובה אחרת הוכחתי מדברי הרמב"ם ז"ל דקבלת המצות אין הכוונה שהוא מוכרח לקבל עליו את כל המצות לקיימם, אלא לקבל עליו כל מצות תורה, ושאם יעבור – הוא מקבל על עצמו ליענש העונש שמגיע לו. וכמו שאומרים לו: עד שלא באתה למדה זו, אכלת חֵלֶב – אי אתה ענוש כרת, חללת שבת – אי אתה ענוש סקילה, ומשבאתה למדה זו אכלת חֵלֶב – אתה ענוש כרת, חללת שבת – אתה ענוש סקילה. והוא מקבל עליו כל זה המצות ועונשיהן. ואם כן לא איכפת לנו אם בשעה שמקבל המצות הוא חושב וגומר בדעתו לעבור על מצוה פלונית ולקבל העונש, ולא חשיב זה חסרון בקבלת המצות… ולפי זה שפיר נוכל לקבלו לגיור… ויקבל עליו כל המצות, גם מצות שבת קודש, ואף על פי שאנו יודעים שיעבור אחר כך על חילול שבת – לא איכפת לן, דאין זה מזיק לקבלת המצות". ומה שכתב שביאר את הדבר בתשובה אחרת, הכוונה לסימן נא שם, בו כתב: "דענין קבלת עול מצות אין הכוונה שיקבל עליו לקיים את כל המצות, אלא שיקבל עליו מצות התורה, ושאם יעבור על איזה מהם – ענוש יענש עונש המגיע לו. ואף על פי שאחר כך עבר על כמה ממצות התורה, אין זה מזיק לקבלתו עול מצות, דאף על פי שחטא – ישראל הוא. ואפילו אם בעת קבלתו המצות הוא חושב לעבור על איזה מהם, מכל מקום הוא קיבל אדעתא דהכי שאם יעבור – יענש, והוי שפיר גר מעליא. ומה שאנו חוששין בגר שנתגייר לשם דבר, היינו שמא אין בדעתו להתגייר כלל, ורק בפיו אומר כך ולבו בל עמו. והרי עיקר הגירות צריכא להיות בלב שלם, שחפצו ורצונו ליכנס לקהל ישראל בלב ובנפש חפיצה, ולכן לא היו מקבלים אותם לכתחילה מחשש זה".

וכך כתב הרב ישראל בארי (הובא בשו"ת נחלת צבי א, עמ' קסב, בתשובה לרב גדליה פלדר): "אין הכוונה שיקבל עליו 'לקיים' את המצוות… אלא הכוונה היא כניסה ליהדות שיש לה מצוות כאלו, והוא מסכים להיות יהודי ככל היהודים שמצוּוים במצוות כאלו, אף שאינם מקיימים… ולכן גם אפילו הוא בעצמו יודע שלא יקיים, וגם לנו ברור שלא יקיים, ואין בדעתו מתחילה לקיים… (אבל) אינו מורד בהם מבחינה עקרונית… אלא שלא יקיים אותם – גם זה בכלל קבלת מצוות הוא… דאם לא כן נפל פיתא בבירא, שאנו מגיירים נשים שבוודאות אנו יודעים שאינם מתכוונים לשמור על טהרת המשפחה, ואין תמים שיאמין להם בכגון זה, ובכל זאת אין אנו חוששים לזה".

מובן מאליו שגם המקילים המבארים ש'קבלת המצוות' היא הסכמה שהמצוות יחולו על המתגייר כמו על כל ישראל,  הצריכו שתהיה למתגייר גם כוונה לקיים לפחות מצוות אחדות שמבטאות 'זהות יהודית', כדוגמת ברית מילה ונישואין כהלכה.

כו – הסבר נוסף – קבלת מצוות כפי המקובל אצל רוב היהודים שם

הסבר נוסף בדעת המקילים, שההתחייבות לקיים מצוות היא כפי המקובל אצל רוב היהודים שבאותה סביבה, שכן עיקר הגיור הוא הצטרפות לכלל ישראל, וכל שמעוניין בזהות היהודית כולל קיום המצוות המקובלות אצל רוב היהודים, יש בכך 'קבלת מצוות'. וכאשר רבים מישראל אינם דתיים, הרי ש'קבלת המצוות' היא כפי שנוהגים רוב ישראל, היינו מצוות שמבטאות את ה'זהות היהודית' כברית מילה נישואין, זכירת שבתות וחגים וכדומה. כעין זה הורה רד"צ הופמן, כאשר היקל לגייר עשרות נערים שנולדו לזוגות מעורבים שאביהם יהודי, וגדלו בקהילה היהודית בקופנהגן כחילונים בלא שמירת שבת וכשרות, "מאחר שעל כל פנים היו רואים את עצמם כיהודים והולכין בדרכי תורה לפי דעתם" (להלן יח, כד). וכן הסכים הרב צבי הירש רבינוביץ' מקובנה שיש שיטת ראשונים כזו, "ממה שיתנהגו בדת יהודית – זאת היא הוכחה דנתגיירו" (להלן יח, כה). ולכך נטה הרב חיים הירשנזון: "שהגירות היא להכנס בברית עם ישראל – צריך להחזיק כל מה שישראל מחזיקים. אבל אם מוציא את עצמו בדבר אחד כזה מן הכלל – כבר כפר בעיקר הגירות ואין מקבלים אותו. אבל במקום אשר בדבר אחד רוב ישראל חוטאים בו, והוא נכנס בברית עם ישראל לפי מנהג מקומו לעם ישראל, כאשר מקבלים גרים היום באמעריקא אשר לדאבון לבבנו רובם הם מחללי שבת אחר כך, מפני שרואים שרוב ישראל בעוונותינו הרבים מחללים את השבת – אולי מקבלים אותם, שלא פירשו את עצמם בזה מן הכלל" (להלן כו, ה). וכ"כ הרב לייבס בבית אב"י ח"א יו"ד צב (להלן כו, לז). וכ"כ הרב זכריה הכהן (להלן כח, ט).

ואף הרב פיינשטיין שנמנה בין המחמירים, בבואו ללמד זכות על המקילים, העלה סברה זו (אג"מ יו"ד א, קס): "אף שהבית דין אמרו לה שצריך לשמור שבת, חושבת שהוא רק הידור בעלמא, אבל גם מי שאינו שומר השבת וכדומה, טועָה לומר שהוא יהודי כשר. נמצא שלטעותה קיבלה כל המצות שיהודי מחויב, שהוא גרות…" (להלן כו, לד).

כז – הסבר נוסף בדעת המקילים – העיקר הוא הצהרת ההתחייבות

דעה נוספת בהסברת דעת המקילים, שעיקר 'קבלת המצוות' היא ההצהרה בפני בית דין שהגר מתחייב לקבל ולקיים את כל המצוות, ולכן גם אם התכוון בליבו שלא לקיים את המצוות, כיוון שקיבל את המצוות בפני בית דין, וטבל לשם כך – נעשה יהודי באופן מוחלט שאין ממנו יותר חזרה.

כך כתב הרב קאגאן (הליכות יהודה ב, יתרו ב), שהואיל והגיור נעשה על דעת אחרים, כל מה שאמר מחייב אותו. וכ"כ הרב מרדכי איידלברג (חזון למועד ו), כיוון ש"היתה קבלה גמורה – שפיר חשיב גר, ואם אינו שומר יהדותו אחר כך – הוי כמו שארי יהודים מפירי חוק תורתנו הקדושה", ואף ש"אחר כך ינהיג את עצמו כבתחילה". וכ"כ הרב שלמה דוד כהנא (נחמת שלמה מט): "אם יערימו עלינו שמקבלים עליהם באמת עול מצוות, והעיקר הטבילה במקוה כשרה בפני בית דין חשוב". וכן הבין הרב כהנא בדעת הרב קוק (נחמת שלמה לה): "אם אומרים בפה או בכתב שמקבלים עול מצוות, הגם שידוע שלא יחזיקו – אין מרחקין אותם בשעת הדחק".  והבין כך ממה שכתב הרב קוק בדעת כהן קנג, לגבי הגר הרמאי ממצרים (לקמן כד, ה-ח) שהואיל וקִיים את מעשה הגיור – אי אפשר לבטל את גיורו. שכן "כל זמן שהיתה הקבלה בפה כראוי, יש לומר שאין לנו עניין עם דברים שבלב, שאינם דברים כלל. ואפילו אם יבא אליהו, ויגיד לנו שהיה בלבבו אחרת מאשר בפיו – אין לנו עסק כלל עם דברים שבלב". ראו עוד להלן פרק ח, יא.

תשתית הסוגיה

כח – המחלוקת בדורות האחרונים היא מחלוקת חדשה

אחר כל הדיונים בדברי חכמים והראשונים, נוכחנו לדעת שלא ניתן להוכיח מדברי הגמרא והראשונים את צדקת אחת הדעות. יתרה מזאת, למרות שברור שהגיור כולל 'קבלת מצוות', לא מצאנו הגדרה בדברי חכמים והראשונים למהות 'קבלת המצוות'. גם לא מצאנו בראשונים או באחרונים נוסח שבו הגר מבטא את 'קבלת המצוות'. לא זו בלבד – גם בעת החדשה, לאחר ששאלת גיורן של הנשים הנוכריות הגיעה לגדולי האחרונים, רובם עסקו בשאלת גיור לשם אישות ובאיסור 'נטען', אך התעלמו משאלת 'קבלת המצוות'. רק בשנת תרל"ו, יותר מעשרים וחמש שנה לאחר כתיבת התשובות הראשונות, העלה לראשונה הרב יצחק שמלקיש, בעל ה'בית יצחק', את הטענה שבלא התחייבות לקיים אורח חיים דתי הגיור בטל. ורק דור וחצי לאחר מכן החלו מקצת הפוסקים, כדוגמת ה'אחיעזר' וה'דבר אברהם', להתייחס לטענה זו, ורק לאחר עוד דור הפכה שאלה זו למרכזית.

המסקנה מכך היא ששאלת הגדרת ומשמעות 'קבלת המצוות' היא שאלה חדשה שבדורות הקודמים לא עסקו בה. ולכן דבריהם לגביה סתומים, והן המחמירים והן המקילים יכולים לבאר את המקורות השונים כפי שיטתם. השאלה התעוררה בעקבות השינויים ההיסטוריים המשמעותיים שאירעו בעת החדשה. בעקבות התגברות ההגירה מארץ לארץ והמעבר מזהות לזהות, ובעקבות ירידת מעמדן של הדתות, נוצרו זהויות מורכבות של בני לאומים שונים עם דתות שונות ברמות שונות של אמונה והזדהות, ועלה הצורך להגדיר את הכוונה שצריכה ללוות את הגיור.

כלומר בעבר, כאשר רוב ככל האנשים נולדו וחיו באותו מקום, בלא לשנות את לאומיותם, דתם, שפתם ומנהגיהם, הזהות של האדם היתה ברורה, וכללה לאום ודת כאחד. ואף שרבים לא שמרו את מצוות דתם כהלכה, זהותם הלאומית והדתית היתה ברורה, וכאשר הגר התגייר – קיבל עליו לפרוש מזהותו הקודמת ולהיכנס לעם ישראל ולדת ישראל כאחד. גיור זה חִייב אותו מבחינה משפטית בדינים של בין אדם לחברו, וכן כלפי הממלכה ששלטה עליו, שכל המיסים והגזרות או ההטבות שהיו ליהודים – חלו גם עליו. ולא היה צריך להגדיר את מידת כוונתו לקיים מצוות, שכן היה ברור שבגיורו הוא נעשה בעל 'זהות יהודית' הכוללת את דת ישראל. כפי הנראה זו הסיבה שלא מצאנו בראשונים נוסח של 'קבלת מצוות', כי בתקופתם היה ברור שהגיור כולל 'קבלת מצוות', בלא צורך לפרש את משמעותה בנוסח מסוים. יחד עם זה, היה ברור שיש סיכוי סביר שבמשך הדור הראשון הגרים לא יקיימו את המצוות כהלכה, כמו שגם בעם ישראל היו רבים שלא קיימו את המצוות כהלכה, כי תמיד היו צדיקים, בינוניים ורשעים. בימי בית ראשון היו דורות שבהם רבים מישראל עבדו עבודה זרה, ובימי הבית השני היתה כת של צדוקים (שהם כרפורמים) וסיעה של מתייוונים. אבל זהות כולם היתה יהודית, וחוקי היהדות חלו עליהם כל עוד לא בגדו והמירו את דתם.

לעומת זאת, בעת החדשה חוקי המדינות החלו להיקבע ללא הבדלי גזע ודת, ואמירה כללית שאדם הוא יהודי היתה עלולה להיות ריקה מתוכן, וממילא עלתה השאלה העמוקה: מהי מהות הגיור? ולכן גם בתי הדין השונים החלו לקבוע לעצמם נוסח, שעל ידו יצהיר הגר על כניסתו לעם ישראל ויערוך 'קבלת מצוות'.

המחמירים סוברים שמובן מאליו שהגיור כולל התחייבות כנה לקיים את כל המצוות כהלכתן, והמקילים סוברים שהגר קיבל עליו להיחשב מעתה כיהודי שמצוות הדת היהודית חלות עליו, והוא רוצה לקיים לכל הפחות את המצוות שמבטאות 'זהות יהודית'.

כט – מהי הכניסה לברית

המחלוקת נוגעת לשורשי הזהות של עם ישראל, שהוא עמו של ה' שנכנס לברית עימו, כמובא במכילתא דרשב"י (יב, מח, לעיל סעיף כג). כלומר, הגר צריך להיכנס לברית זאת כמו כל ישראל. השאלה היא מהי התשתית של הברית שהיא יסוד הגיור? ביבמות מו, ב, מוזכר שהגיור הוא כניסה "תחת כנפי השכינה" (וכן שם מח, ב). בברייתא במסכת גרים א, א, מוזכר שאמירה נאותה של רצון הגר להתגייר היא: "ליתן צוארִי בעול מי שאמר והיה העולם ברוך הוא".

המחמירים סוברים שברית זו היא התחייבות גמורה לקיים את כל המצוות, והמקילים סוברים שברית זו היא כניסה לעם ישראל, שנבחר על ידי ה' להיות עמו, וקיבל את תורתו כדי להביא ברכה לעולם, וכל עוד הגר מעוניין בכך בכנות – אפשר לגיירו.

כמובן שגם המקילים סוברים שאין נכון לגייר סתם גוי שאינו מעוניין להיות גר צדק שמתכוון לקיים את כל המצוות, השאלה מה עושים כאשר יהודים התקשרו בנישואין אזרחיים לנוכריות, או להיפך, ובלא גיור הם יתבוללו בעמים ויאבדו מעם ישראל. ובחסרונם עם ישראל יתקשה להגשים את יעודו, שכן כל נשמה של יהודי חשובה לתיקון העולם ולגאולתו. וכיוון שלדעת המקילים הגיור הוא קבלה כללית של הזהות היהודית הכוללת את הדת, אם הגר מוכן לכך – גיורו תקף, וכבר בכך הוא נעשה שותף עִם ישראל בהגשמת החזון. ואחר כך, במשך הזמן, יחד עם כלל ישראל, הוא או זרעו יחזרו בתשובה שלמה, ויזכו להיגאל ולגלות את דבר ה' וברכתו לעולם כולו.

ל – למחמירים היהדות היא קיום מצוות ולמקילים אומה שמביאה ברכה לעולם

ככלל, אפשר לומר שהמחמירים סוברים שמהות היהדות היא קיום המצוות, שכן לדעתם הזהות היהודית היא נאמנות לצו האלוקי, שבאה לידי ביטוי בקיום מצוותיו. ממילא אין מקום לגייר את מי שאינו מעוניין לקיים את כל מצוות התורה.

לעומתם, המקילים סוברים שמהות היהדות היא הקמת אומה שמאמינה בה', ופועלת להביא ברכה ותיקון לכל עמי העולם, ולשם כך נתן ה' לישראל את תורתו ומצוותיו, והנחיל להם את ארץ ישראל.

ניתן לומר שהשאלה היא מה העיקר: התורה או ישראל. המחמירים סוברים שהתורה היא העיקר, במובן של הדרכה מפורטת כיצד לקיים את המצוות. והמקילים סוברים שישראל הם העיקר, שכן כולם יחד נושאים את המורשת הגדולה שהועיד ה' לישראל, להביא ברכה לכל משפחות האדמה ולתקן עולם במלכות שד-י.

תנא דבי אליהו רבה (פרק טו): "פעם אחת הייתי עובר ממקום למקום, מצאתי אדם אחד… אמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבם אהבה גדולה – תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם?. אמרתי לו: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קדומה לכל, שנאמר: ה' קנני ראשית דרכו, אבל הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים, שנאמר: קודש ישראל לה' ראשית תבואתו. משל למלך בשר ודם, שהיו לו אשה ובנים בתוך ביתו, וכתב את האיגרת (שהיא תורתו), אילמלי אשתו ובניו של מלך, שעושים לו רצונו בתוך ביתו, לא חזרה האיגרת".

לא – סיכום

לסיכום, למדנו שמוסכם שהגיור כולל 'קבלת מצוות'. אלא שלדעת המקילים הכוונה שהגר הסכים וקיבל עליו להיות יהודי, ומשמעות הדבר שכל המצוות חלות עליו ומן הסתם אף ירצה לקיים מקצתן או כולן, אבל אין בכך התחייבות אישית לקיים את המצוות. ואילו לדעת המחמירים 'קבלת המצוות' היא התחייבות לקיום אורח חיים דתי, ובלא התחייבות זו הגיור בטל. (אמנם כפי שהוזכר יש מחמירים שסוברים שאין לקבל גר שאינו מתכוון לקיים אורח חיים דתי, אבל בדיעבד אם קיבלוהו גיורו תקף). בפרק הבא נעסוק בשאלת ביטול הגיור, ובפרקים ט-י נסכם את שיטות כל הפוסקים להלכה.

[1] יש עוד שני הסברים בדברי המקילים. יש אומרים שצריך שהגר יתחייב לקיים את המצוות כמקובל אצל היהודים שבסביבתו, ואם בעלי ה'זהות היהודית' שומרים מעט מצוות, אותן הוא צריך להתחייב לקיים (להלן סעיף כו). יש אומרים שהגיור מותנה בכך שהגר יתחייב בפיו לקבל על עצמו את קיום כל המצוות, ואין זה משנה מה הוא חושב בליבו, שכן דיבורו הוא הקובע (להלן סעיף כז).

[2]. כתב רש"י שבת לא, א, 'גייריה', שהלל "סמך על חכמתו, שסופו שירגילנו לקבל עליו. דלא דמיא הא ל'חוץ מדבר אחד', שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא היה מאמין שהיא מפי הגבורה. והלל הובטח שאחר שילמדנו – יסמוך עליו". למד מזה הרש"ש (שם), ש'כופר' הוא זה שלמד את התורה והחליט לכפור, אבל אם הוא כופר מפני שעדיין לא למד, אינו נחשב לכופר. מכאן למד הרב אליעזר ברקוביץ' (סיני עז, עמוד לו), "שכופר לא מקרי אלא רק מי שיודע שאיזו מצוה מפי הגבורה נתנה, ומכל מקום אינו רוצה לקבלה. ואילו באופן אחר אינו נקרא כופר כלל". כיוצא בזה ביאר הרב עובדיה יוסף (תורה שבעל פה יג): "ופירש הרש"ש שכונת רש"י… ולפי זה סתם גר שבא להתגייר, ואינו מתיימר לומר שחקר במצוות התורה והוא כופר באחת מהן, אף שידוע לנו שבסתר לבבו אינו מעריך את כל המצוות כראוי – אינו נחשב כאומר חוץ מדבר אחד שאין מקבלין אותו".

החזו"א (יו"ד קיט, ב) הוסיף מדעתו ש"נראה דענין גירות אינו אלא למאמין ביסודו שצוה ה' את ישראל חוקים ומשפטים על ידי משה נביאו, והבדילם מכל העמים, ומסר להם כי יכולים לקבל גרים מכל העמים על ידי מילה וטבילה וקבלה, והנה נכנס בזה לתורת עם הישראלי לכל דורותיו עד העולם. אבל אם אינו מאמין בכל זאת, אלא שמקבל על עצמו להתנהג על פי חוקי התורה מפני שההנהגה הזאת מטיבה אותו או מצלת אותו מן ההיזק – אין זה קבלת גירות". אולם הרב אברהם אלקנה שפירא ביאר (קונט"א לזכר יצחק א, כג) שאף מי שאינו מאמין, אלא שמקבל עליו לשמור את המצוות מפני שישראל מקיימים אותן – נחשב גר: "וראה ברש"י שבת (לא, א), מה שהלל קבל גר שלא האמין בתורה שבעל פה – משום שלא היה כופר בתורה שבעל פה, אלא שלא האמין שהיא מפי הגבורה, ובטוח היה שכשילמוד – יסמוך עליו וכו'. ורצה לומר שקבל עליו לקיים כל המצות אף שלא האמין שהן מן השמים. ולדעת רש"י, אף על פי שזה מעיקר האמונה – אין זה לעכובא בדין גירות כקבלת מצות, ורק שאין מקבלין גר שכזה שיהיה מומר, וכיון שהיה בטוח שלאחר זמן יאמין – מותר לקבלו לכתחילה… ולפי זה יוצא דגם אם מקבל עליו לקיים המצוות משום שישראל מקיימים אותם – הוי גר".

[3] הרב הרצוג (פסקים וכתבים ח"ו טו, טו), והרב אברהם שפירא (זכר יצחק קונטרס אחרון א, כג) דייקו זאת גם מרבנו גרשום.

[4] הרמב"ם חי בין השנים ד'תתצ"ח-ד'תתקס"ה (1138-1204), ובעלי התוס' קדמו לרמב"ם: ר"ת נולד כארבעים שנה לפניו, ור"י כעשרים שנה לפני הרמב"ם. הרא"ש חי כשני דורות אחרי הרמב"ם, בשנים: ה'י-ה'פ"ח (1250-1327). רבי יואל סירקיש בעל הב"ח חי בשנים ה'שכא-ה'ת (1561-1640).

[5] בשו"ת משיבת נפש נ, ביאר מהרא"ל צינץ בדעת השולחן ערוך, ש'קבלת מצוות' בפני שלושה מעכבת רק אם המילה והטבילה לא התקיימו בפני שלושה, אבל אם המילה והטבילה – שהן עיקר הגירות – התקיימו בפני שלושה, קבלת מצוות בפני שלושה אינה מעכבת.

[6] נספר את המעשה: בשנת תקס"ג (1803), בעת שהרב שלמה זלמן ליפשיץ (תקכה-תקצט), בעל 'חמדת שלמה', היה רבה של נשלאסק שבפולין, הגיעה לפניו אשה שהתגיירה בטבילה בפני נשים שהודיעו לה המצוות. הרב ליפשיץ הורה שכיוון שלא התגיירה בפני בית דין – עליה להתגייר כהלכה בפני בית דין, אך הוא לא רצה לגיירה. הלכה האשה למקום אחר, ובלא להתגייר בפני בית דין 'נישאה' בחזקת גיורת ליהודי קל דעת. בפורים תקס"ד (1804) חזרה לנשלאסק, והרב ליפשיץ גער בה על ש'התחתנה' למרות שעדיין לא התגיירה כהלכה. אולם כיוון שראה שהיא כפרית ואינה מבינה בדת, לימד עליה זכות וביקש לגיירה, ויחד עם פרנס העדה בחן אם בכוונתה להתגייר לשם שמיים. לאחר זמן העיד פרנס העדה שהיה שם עוד אדם שהגיע למטרה אחרת, כך שנכחו שלושה במעמד זה. בפועל, למרות שהיו שם שלושה, הרב לא התכוון לגיירה באותו מעמד. הרב ליפשיץ ביקש שהאשה תמתין עם בעלה כמה ימים, ובתוך כך בעלה נעלם, ואחר כך גם היא הלכה למקום אחר. לאחר חצי שנה, אותה אשה 'התחתנה' שוב בחזקת גיורת עם יהודי שני, ולקראת פורים תקס"ה (1805) הגיעה שוב לעירו של הרב ליפשיץ, שנזף בה והורה לה לפרוש מבעלה עד שיתברר משפטה, האם היא זקוקה לגט מ'בעלה הראשון'. בינתיים 'בעלה השני' פרש ונעלם. כדי לפתור את הסבך, שלח הרב ליפשיץ שאלה זו לאחד מגדולי הדור, הרב מאיר פוזנר (תפה-תקסז), שהיה מבוגר ממנו בארבעים שנה, ושאל האם אפשר להחשיבה כגויה וממילא לפוטרה מעיגון.

הרב פוזנר, בשו"ת 'בית מאיר' יב, השיב שמה שטבלה לפני נשים – אינו גיור, ולכן אינה צריכה גט מ'בעלה הראשון'. אבל אולי דיבורה עם הרב ליפשיץ במעמד שני גברים נוספים נחשב כ'קבלת מצוות', ואזי הטבילה שטבלה בפני נשים מועילה לגיורה. ולכן מחמת הספק, אם תרצה להיפרד מבעלה השני תצטרך גט. ועולה מדבריו שכדי לצאת מספק עליה גם לחזור ולהתגייר. עוד לפני ש'הבעל השני' נעלם, שלח הרב ליפשיץ שאלה זו גם לבן גילו – מהרא"ל צינץ (תקכח-תקצג), כמובא בשו"ת משיבת נפש (ב, נ), והרב צינץ חשש להצריכה גט מ'בעלה הראשון', כי אולי הביעה רצונה להתגייר בפני איזה בית דין, והבעת-רצון זו נחשבת לה כ'קבלת מצוות', ואזי כיוון שידוע שטבלה לנדתה, אולי תחשב לה טבילתה כטבילת גיור על פי הוראת בית דין.

[7] זה לשונו שם: "ומה שנראה לי בדעת רבינו, דאין הכי נמי, בעינן 'קבלת מצות' דרך כלל לעכב, אבל אין זה מצד ההלכה המיוחדת של 'קבלת מצות', דזה דין רק לכתחילה. אלא דהואיל וליכא גירות אלא ברוצה ליכנס ליהדות, והואיל ומהות היהדות כוללת מצות, כל שלא קבל עליו מצות דרך כלל – חסר בהחלטתו ורצון גירות וקבלת יהדות".

[8] וכפי שכתב הרמב"ם (תשובות הרמב"ם רמב), לגבי הקהילה הגדולה שבמצרים: "מצאנו, כאשר בדקנו, בעונותינו שרבו עון גדול, שכבר פשט ברוב הצבור ולא נצלו ממנו אלא יחידים מתי מספר, והוא שמצאנו עניין ישראל בכל ארץ מצרים, שנתרשלו בדבר טבילת נדה במי מקוה ובספירת שבעת ימי נקיים, ונהגו מנהג מינות לסמוך על הרחיצה במים שאובין".

[9]. יש מבארים שגם להגהות מרדכי כיום אפשר לגייר בן זוג בנישואי תערובת, והגיור אינו מותנה ביישור דרכיו. שהואיל וניתן להינשא בנישואים אזרחיים בלא גיור, הרי שאם התגייר – כוונתו גם לשם שמיים, ובזה הוא מודה שהגיור אינו תלוי ביישור דרכיו. וכ"כ הרב אליעזר דייטש (מוריה ריא-ריב, עמ' לו); הרב שמואל מטלון (עבודת השם אה"ע ד); משנה שכיר יו"ד קפד.

[10] עוד הזהיר נהר מצרים (הל' גרים ל), שיש להמתין מלהשיא את מי שהתגייר לשם אישות עד שתתגלה צדקתו, מחשש שמא יחזור לגויותו והאשה תתקשה לקבל גט ותישאר עגונה.