א – פתיחה

לדעת רובם המכריע של הפוסקים, גם אם נקבל את עמדתם העקרונית של המחמירים באיסור גיור לשם אישות ובאיסור נישואין ל'נטען', בשעת הדחק, כדי להציל את היהודי מחטא חמור יותר, יש לגייר את הנוכרי או הנוכרייה ולהשיאם. בפרק זה נסכם את היסודות והראיות שעל פיהם הורו להקל בשעת הדחק לגייר לשם נישואין, ולהשיאם אחר כך למרות איסור 'נטען'.

לדעת רבים על פי הסברות שיבוארו בפרק זה, אפשר להקל לגייר בני זוג שאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי, כדי להציל את הצד היהודי וזרעו מלהאבד בגויים. ומאידך לדעת רבים אחרים, על פי הסברות הללו אפשר לגייר רק בני זוג שמתכוונים לקיים אורח חיים דתי אחר גיורם (יסודות המחלוקת ביניהם יבוארו בפרקים ה-ו, ומחלוקתם אודות הגדרת 'קבלת המצוות' תבואר בפרק ז). ויש מעט פוסקים שלא קיבלו את היסודות המבוארים בפרק זה, ולדעתם אין להקל לגייר לשם אישות או לעבור על איסור 'נטען', אפילו אם בני הזוג צפויים לקיים אורח חיים דתי.[1]

ב – הטעמים להקל בשעת הדחק

הסיבה הכללית לעמדת רובם המכריע של הפוסקים להקל בשעת הדחק בגיור בנות זוג נוכריות, היא כדי להציל את בן הזוג היהודי מהתבוללות. אולם בפועל פירטו הפוסקים סיבה זו לסעיפים שונים, ואף הוסיפו סיבות שונות להוראה לגייר ולהשיא. ואלו הן:

א) כדי להציל את בן הזוג היהודי מלהתבולל בעמים ולהמיר את דתו.

ב) כדי להציל את ילדיו של בן הזוג היהודי, שהם גויים בלא גיור.

ג) כדי להציל את ילדיה של בת הזוג היהודייה, שהם יהודים, ואם אביהם לא יתגייר יש חשש שישכחו את יהדותם וייטמעו בגויים (שני סעיפי היתר אלו יובאו בהרחבה בפרקים ה-ו).

ד) כדי להציל את היהודי מלחיות כל ימיו בחטא עם נוכרייה.

ה) כדי לעודד את היהודי להתקרב יותר למצוות, ולמנוע ממנו להמשיך להתרחק.

ו) משום כבוד המשפחה, ובכלל זה גם מחשש שיבואו מתוך כך למריבות ולקרע במשפחה.

ז) כדי שהיהודי יקיים פריה ורביה, שכל עוד ילדיו נוכרים אין הם מיוחסים אחריו ואינו מקיים מצווה זו.

ח) כאשר לא מגיירים את בת הזוג, והם חיים בין יהודים, יש חשש שישכחו שאינה יהודייה ויתחתנו עם ילדיה שאינם יהודים.

ג – תשובת הרמב"ם

המקור החשוב ביותר להקל לפנים משורת הדין בסוגיה זו הוא תשובת הרמב"ם (תשובות הרמב"ם ריא; פאר הדור קלב): "שאלה: מה יאמר אדוננו בדבר בחור שקנה שפחה יפת תואר והיא אצלו בחצרו, והחצר גדולה והוא דר עם אשת אביו ושלש בנותיה הקטנות. נפלו דין ודברים בינו ובין אחיו, תבעו (האח) אל השופט ואירעו ביניהם דין ודברים הרבה. אחר כך הלשין אחיו אותו אל השופט שקנה שפחה נוצרייה וגיירה, והוא מתיחד עמה (כפי הנראה היה אסור תחת שלטון המוסלמים לגייר נוצרייה ליהדות). באה השפחה (לפני השופט), וּשְאלהּ השופט מה היא? אמרה: יהודייה. הציע לה הפשעות (שתתאסלם), וסרבה, ואמרה: אני יהודייה בת יהודייה אני. החזיר אותה לו השופט ולקחה לביתו, ורננה עליו העיר. והיא עכשיו נשארה בביתו". והשאלה היא "האם צריכים בית דין להוציאה מביתו משום יחוד, אע"פ (כדי) שלא יתיחד עמה, משום שנאמר: 'והייתם נקיים מה' ומישראל', או נאמר, משום שאשת אביו עמו בחצר איננו חייבים להוציאה מאצלו? ואם בית דין צריכים להוציאה, מאיזה טעם תהיה הוצאתה? לפי שלא מצינו שאסרו אלא יחוד פנויה ויחוד בגויה, ומאיזה טעם נאסור ישיבתה בביתו? והאם לה דין 'יפת תואר' אם לאו? יורנו רבינו ושכרו כפול מן השמים".

והשיב: "התשובה (אין לה דין יפת תואר)… וצריכים בית דין אחַר זאת השמועה אשר לא טובה לכפות[ו] להוציאה, או ישחררה וישאנה לאשה, אף על פי שיש בזה כעין עברה. לפי שהנטען על השפחה ונשתחררה – אסור לו לישאנה לכתחילה, לפי שכבר פסקנו פעמים אחדות בכגון אלו המקרים, שישחררה וישאנה. ועשינו זאת מפני תקנת השבים, ואמרנו: מוטב שיאכל רוטב ולא שומן עצמו. וסמכנו על דבריהם ז"ל: עת לעשות לה' הפרו תורתך. ומסייעין לו לישאנה בעדינות וברוֹך, ויקבעו לו מועד לישאנה או להוציאה, כמו שעשה עזרא ע"ה. והאלוהים יתעלה יתקן קלקולנו, כמו שהבטיח ואמר: ואסירה כל בדיליך".

כלומר, מדובר היה בשפחה נוצרייה שרצתה להמשיך לחיות עם אדונה היהודי, וכדי לקבל רשות לכך הצהירה בפני השופט המוסלמי שהיא יהודייה, שכן אם השופט היה חושב שהיא נוצרייה, היה אוסר עליה להינשא ליהודי. למעשה, הורה הרמב"ם שיעמידו בפני הבחור שתי אפשרויות, או שיוציאה מביתו וימנע עצמו מחטא ולעז, או שיגייר אותה ויתחתנו. ואף שתקנו חכמים שלא יישא אדם שפחה שנחשד עליה, כדי למונעו מחטא חמור יותר של קיום זנות עם נוכרייה, הורה להקל בזה.

ד – המקילים על פי הרמב"ם

אחרונים רבים למדו מדברי הרמב"ם להקל לגייר את הנשים הנוכריות ולהשיאן ליהודים שהיו עמהן בקשר, למרות איסור גיור לשם אישות ולמרות איסור 'נטען'. כ"כ הרב מאיר שמחה מדוינסק (שו"ת אור שמח ב, לב); הרב אליהו בכור חזן (נוה שלום דיני גרים ב, ותעלומות לב ג, כט); הרב יעקב ספיר (אבן ספיר ח"ב עמ' קסח); שו"ת רשב"ן (אה"ע לז); הרב אריה ליב ברוידא (מצפה אריה תניינא יו"ד מא); הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל (משפטי עוזיאל א, יו"ד יד; פסקי עוזיאל סג); הרב רפאל דוד סבאן (ריח ניחוח עמ' 577); הרב יצחק אלמליח (שיח יצחק יו"ד טז); הרב חזקיהו שבתי (דברי חזקיהו ב, יו"ד א); הרב חיים דוד סירירו (ריח ניחוח עמ' 486);  הרב מכלוף אביחצירא (יפה שעה סז); תבואות שמ"ש (יו"ד סו; קד); מנחם משיב (א, מב); הרב יעקב שור ('המאסף' טז, ב, עב); הרב אלתר שפירא (קול יהודה כד); הרב דוד הורוויץ (אמרי דוד קכד); הרב משה דריהם (והשיב משה יו"ד נ); שו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט יד; הרב שלמה סדובסקי (פרפראות לחכמה וגופי הלכות עמ' 64) בשם הרב גבריאל זאב מרגליות; הרב יהודה ליב קאגאן (הפרדס כא, ד, נא); חבלים בנעימים (ג, עב); בית אב"י (ח"א יו"ד צא); הרב שמואל היבנר ('הדרום' ה-ו); הרב יוסף אליהו הנקין (גבורות אליהו יו"ד קלד).

ויש שהביאו את תשובת הרמב"ם כנימוק להיתר ביחס לאיסור 'נטען', ואף שמובן שמכוח דברי הרמב"ם אפשר לגייר גם לשם אישות, לא כתבו זאת במפורש. כ"כ מהרש"ם (ו, קט); הרב אלישר (ישא אי"ש אה"ע ז); פרחי כהונה (אה"ע י); הרב רחמים חי חויתה הכהן (זכרי כהונה א, מערכת ג, ט).

ה – הדוחים את הראיה מהרמב"ם

אמנם מקצת הפוסקים דחו את הראיה מהרמב"ם, וטענו שהרמב"ם התיר דווקא לאדם עצמו לשחרר את שפחתו ולשאת אותה, כדי להציל את עצמו מחטא חמור יותר, אבל אין מכך היתר לבית הדין לעבור באיסור כדי להציל אדם אחר. כ"כ הרב בנימין אריה וייס בשו"ת אבן יקרה ג, צח. בדומה לזה כתב באחיעזר ח"ג כו, ז, שאפשר ללמוד מהרמב"ם רק לעניין 'נטען', אבל לא לעניין קבלת גר שבא לשם אישות: "וכל זה לענין דין 'הנטען על השפחה' מצד דין איסור דלזות שפתים, אבל מדין קבלת גירות לא שמענו מדברי הרמב"ם. וחילוק יש ביניהם, דנטען על שפחה האיסור עליו, ואמרינן: מוטב שיאכל בשר תמותות, אבל בקבלת גרים לשם אישות הרי זה דין לגבי הבית דין, שאין לבית דין לקבל המתגיירים לשם אישות, והוי כמו: חטא בשביל שיזכה חברך".

וכן בשו"ת בית שערים (יו"ד שסא) דחה את הלימוד מהרמב"ם, כי שם היה ספק שמא השפחה אמרה אמת שהיא יהודייה. ועוד, שכיום שהדור פרוץ אין מקום להתיר, והוסיף עוד טעמים לדחיית הלימוד מהרמב"ם. וכ"כ הרב מייזליש (בנין צבי ב, לז). וכ"כ הרב וינקלר (לבושי מרדכי אה"ע לח, ה, בסיכום), שמכיוון שהדור פרוץ, יבואו להקל גם לכתחילה, וכ"כ הרב רחמים נאהורי (רחמיך רבים יד). עוד כתב הרב נתן נטע לייטר (מאורות נתן קח), שאין איסור גיור לשם אישות בשחרור עבד ושפחה, שכן הם כבר קיבלו עליהם את המצוות, ואין ללמוד מזה לגיור.

ו – ראיה מההיתר לחלל שבת כדי להציל בת משמד

כמה אחרונים כתבו ראיה נוספת להתיר: כשם שמורים לאב לחלל שבת כדי להציל את בתו משמד, כמו כן יש להורות לגייר את בת הזוג הנוכרית כדי להציל את בן הזוג היהודי מהתבוללות, למרות איסור גיור לשם אישות ואיסור 'נטען'. נבאר את תמצית הסוגיה:

כתב בבית יוסף או"ח שו, יד: "נשאל הרשב"א על אחד ששלחו לו בשבת שהוציאו בתו בחזקה מביתו על ידי ישראל משומד, להוציאה מכלל ישראל. (השאלה) אם ישים לדרך פעמיו בשבת פן יפחידוה ותשתמד, אם מותר לילך אפילו חוץ לשלשה פרסאות, למאן דאמר (ירושלמי עירובין פ"ג סוף ה"ד) דתחום שלשה פרסאות דאורייתא ואפילו להביא חותם מצד המלכות, מי דחינן מספק זו את השבת כדדחינן בספק נפשות? והשיב: הדבר צריך תלמוד, ומכל מקום כך דעתי נוטה, שאין דוחין שבת על הצלה מהעבירות. לפי שאמרו (שבת ד, א) אין אומרין לאדם עמוד וחטא בשביל שיזכה חבירך. ואפילו איסור זוטא לא שרינן ליה כדי להציל חבירו מאיסורא רבה". ורק כאשר האדם גרם לחטא של חברו, כגון שנתן לו פירות לא מעושרים – עליו לעשות איסור קל ולהפריש תרומות ומעשרות שלא מהמוקף, כדי להציל את חברו מאכילת טבל (עירובין לב, ב). צריך לציין שאם הבת תמיר את דתה, לפי חוק הנוצרים השליטים היה אסור לה לחזור ליהדות לעולם, ולמרות זאת הרשב"א לא התיר לאביה לחלל שבת כדי שאולי יצליח להצילה.

אולם הבית יוסף הביא את דברי התוספות (שבת ד, א 'וכי'), וביאר שעל פי שני התירוצים שכתבו, מצווה על האב לחלל שבת כדי להצילה. האחד, שמותר לאדם לעשות איסור קטן עבור מצווה גדולה, ו"הדבר ברור שאין לך מצווה רבה מלהצילה, שלא יפחידוה עד שתשתמד". השני, שמותר לעשות איסור קטן כאשר השני לא פשע, וכאן היא אכן לא פשעה. לפיכך הסיק שמצווה להצילה משמד, "ואפילו לחלל שבת בדברים האסורים מן התורה נראה דשפיר דמי, דלגבי שלא תשתמד ותעבור כל ימיה חילול שבת, אמרינן איסורא זוטא הוי". (ראו לקמן בסעיפים טז-יח, בביאורי הראשונים לסוגיית 'אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך').

וכן נפסק להלכה ולמעשה בשולחן ערוך (או"ח שו, יד): "מי ששלחו לו שהוציאו בתו מביתו בשבת להוציאה מכלל ישראל, מצוה לשום לדרך פעמיו להשתדל בהצלתה; ויוצא אפילו חוץ לשלש פרסאות. ואי לא בעי – כייפינן ליה".

ראיה זו הובאה בשו"ת אור שמח (ב, לב); פרחי כהונה (אה"ע י, עפ"י משפטים ישרים ב, קע, לרב בירדוגו); הרב רפאל אנקווה (תועפות ראם נב); הרב איידלברג (חזון למועד סי' ו); שאילת משה יו"ד צה; הרב נתן נטע אולבסקי (שו"ת חיי עולם נטע כו).

ח – ראיה מ'הנטען על הפנויה' שבחשש יציאה לתרבות רעה יש לכנוס

כיוצא בזה למד הרב שלמה קלוגר (טוב טעם ודעת קמא רל), מדברי המחמירים בדין 'נטען על הפנויה' שהורו שלא ישאנה, שמסכימים שאם יש חשש שתצא לתרבות רעה – יישאנה. נבאר תחילה את המחלוקת:

נחלקו הראשונים בדינו של אדם שיצא עליו שם רע שחטא עם פנויה: לדעת ר"י, ר"ת וסמ"ג, מצווה עליו לשאת אותה לאשה, וכדין אדם שאנס נערה, שחייבה אותו התורה לשאת אותה אם תרצה בכך, שנאמר (דברים כב, כט): "וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ, לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו". מנגד, לדעת הרא"ש ומרדכי לא ישאנה, משום לזות שפתיים, שאז יתחזק עליהם הלעז שאכן חטאו. כלומר, המצווה לכנוס אנוסה ומפותה היא כאשר ברור שנפגמה, אבל במצב של 'נטען', היינו שיצא קול בלא הוכחה ובסיס – לא יכנוס, כדי שלא לחזק את הלעז שחטאו.

וכך גם דעת מהרי"ק (שו"ת מהרי"ק קכט, ג), אולם במקרה שעליו נשאל, שבחור אנס בחורה שאחר כך המשיכה להתפתות לו, וכעת היא בהריון, כתב שיש ללחוץ על הבחור שיכנוס אותה. "דבודאי אין לך שעת הדחק גדולה מזו, דיש לחוש ח"ו פן תצא לתרבות רעה, ומוטב לאכול בשר תמותות שחוטות מלאכול בשר נבילות". וכוונתו לְמה שאמרו חכמים לגבי 'אשת יפת תואר', שהתירה אותה התורה כדי למנוע את ישראל מאיסור חמור יותר, וכדברי הגמרא (קידושין כא, ב): "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות, ואל יאכלו בשר תמותות נבילות". כלומר עדיף לאכול בשר תמותות שחוטות, היינו חולות שעומדות למות אך נשחטו כדין, למרות שמאוס לאוכלן והן קרובות להיות טריפה, מאשר לאכול בשר נבילות ממש.[2] למד מכך ר' שלמה קלוגר, שמהרי"ק מדמה דין היתר 'נטען על הפנויה' לדין 'יפת תואר' "שהתירה התורה מטעם זה, אף דהוי איסור גמור ולא מחלוקת", כמו כן יש להתיר לו להינשא לנוכרית שזנה עמה. וכן הרמ"א (אה"ע קעז, ה), אף שפסק להלכה שאין לנטען על הפנויה לכנוס אותה, במקרה שיש חשש שתצא לתרבות רעה התיר לכונסה.

וכ"כ הרב צבי גוטמן (ארץ הצבי עמ' תעה) "מכיון שידוע לבריות שהם דרים ביחד, ממילא יותר נכון שישאנה בהיתר ויכנוס לכתחילה". וכ"כ זיו הלבנון (נז); מנחם משיב (א, מב); הרב נתן אלברג (בית נאמן, בנין ירושלים א).

ט – הדוחים את הראיה

יש מהמחמירים שדחו את ראיית המהרש"ק מפנויה, וכפי שכתב בשו"ת אמרי יושר א, קעו, שההיתר בפנויה וב'אשת יפת תואר' הוא לאדם כשר, כדי להצילו ממכשול. אולם כאן מדובר בחוטא באופן קבוע, ואין להתיר לו את האיסור.

ובאפרקסתא דעניא ח"ג יו"ד קצא, דחה באופן אחר את הראיה, מפני שאיסור 'הנטען על הפנויה' שנוי במחלוקת, ויש סוברים שאף מצווה עליו לשאתה, לכן כאשר יש חשש שתצא לתרבות רעה, לכל הפחות יש להתיר לשאתה לרוצה בכך (אמנם למעשה הכריע להקל מסיבות אחרות). ובצור יעקב א, כז, כתב שאין ראיה מפנויה, ששם החשש הוא שילעיזו שחטאו, לנוכרית שהחשש הוא שילעיזו על הגיור, שהוא עניין חמור יותר (לדעתו שיטת הרשב"א ב'נטען' היא העיקרית).

ויש שלא התייחסו לדברי המהרי"ק, אלא רק כתבו שאין ללמוד מהיתר 'אשת יפת תואר', כי לדעתם היתר זה הוא במצב נדיר של מלחמה, ואין ללמוד ממנו למצב רגיל (קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יח).

ואף מבין המקילים יש שכתבו שקשה להישען על ראיית מהרש"ק, וכפי שכתב מהרש"ם (ו, קט), שגם לדעת האוסרים פנויה, האיסור מדרבנן (לעומת האיסור לחטוא עם גויה), ולכן אין ללמוד מהיתר פנויה ראיה לגיור שהוא חמור יותר.

ו – ראיה מהיתר נישואין למינקת להצילה

ראיה נוספת להתיר את הגיור והנישואים למדו הפוסקים מדברי מהר"י מינץ, שכדי להציל מחשש יציאה לתרבות רעה התיר לאדם לשאת את 'מינקת חבירו' למרות שחכמים אסרו למינקת להתחתן עד שיגיע התינוק שלה לגיל עשרים וארבעה חודשים, כדי שלא לפגוע ביכולתה להניקו כראוי. מהיתרו למדנו שפעמים יש להורות היתר לעבור על איסור קל כדי להציל מאיסור חמור. מהר"י מינץ נולד באשכנז, כיהן כרב וראש ישיבה גדולה בפאדובה שבאיטליה, ונפטר כבן מאה בשנת רס"ט (1508). נבאר את הראיה מדבריו:

יבמות לו, ב: "תניא: לא ישא אדם מעוברת חבירו ומינקת חבירו, ואם נשא – יוציא, ולא יחזיר עולמית, דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: יוציא, ולכשיגיע זמנו לכנוס – יכנוס". וכן כתב הרמב"ם (גירושין יא, כה-כו): "וכן גזרו חכמים שלא ישא אדם מעוברת חברו ומינקת חברו… ומניקה – שמא יתעכר החלב, והוא (הבעל השני) אינו מקפיד לרפאות החלב בדברים המועילין לחלב כשיתעכר. כמה הוא זמן היניקה? ארבעה ועשרים חודש, חוץ מיום שנולד בו ומיום שתתארס בו".

בשו"ת מהר"י מינץ ה', ביאר שהתיר לר' מרדכי לשאת את רחל, שהיתה אשה מינקת שבאה לאיטליה מאשכנז עם תינוקת בת חמישה חודשים. באשכנז היתה מזנה מחמת עוניה, וכפי הנראה מזה נולדה לה ביתה. גם עתה, שבאה לאיטליה, "באו אצלה קצת מן הפריצים לפתותה לשמוע להם להיות מופקרת לכל, אלא שהענייה עמדה חזק על משמרתה לבלתי שמוע להם". אבל קשה לה להישמר, והיא רעבה ללחם. "בראותי שאי אפשר להציל שתי נפשות מישראל שלא יֵצאו לתרבות רעה (שמד) או לדראון עולם (בזנות) ח"ו, אמרתי להתיר מינקת חבירו", כלומר שתינשא לר' מרדכי שהסכים לפרושׂ את חסותו עליה ועל בתה היונקת. וכן פסק רמ"א אבן העזר יג, יא.

מהר"י מינץ הביא ראיה לפסקו מגמרא (גיטין לח, א-ב): "ההיא אמתא דהות בפומבדיתא, דהוו קא מעבדי בה אינשי איסורא (היתה שפחה בפומבדיתא שהיו מזנים עמה), אמר אביי: אי לאו דאמר רב יהודה אמר שמואל, כל המשחרר עבדו עובר בעשה, הוה כייפנא ליה למרה וכתיב לה גיטא דחירותא (אם לא היה אומר רב יהודה בשם שמואל שהמשחרר את עבדו הכנעני עובר על מצוות עשה, הייתי כופה את אדונה לכתוב לה גט, וכך היתה יכולה להינשא לבן חורין והוא היה שומרה מעבירה). רבינא אמר: כי הא – מודה רב יהודה, משום מילתא דאיסורא (במקרה כזה היה מודה רב יהודה שמותר לשחררה, כדי למנוע את האיסור)". וכן נפסק להלכה (רמב"ם עבדים ט, ו; שו"ע יו"ד רסז, עט): "וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר – כופין את רבה ומשחררה, כדי שתינשא ויסור המכשול".

הוסיף מהר"י מינץ שם, שבמקרה הנידון גם אביי היה מסכים להתיר לר' מרדכי לשאתה, הואיל וכבר התפרסם שזנתה באשכנז, ויש חשש שתחזור לסורה באיטליה, שכן הגויים מפתים אותה לכך והיא ענייה. ועוד, שאם לא נתיר לו לשאתה, בוודאי גם תחטא באיסור נידה, שכן זונה אינה טובלת במקווה, כדי להסתיר חטאה. והוסיף עוד טעם להתיר.

רבים הביאו ראיה זו ממהר"י מינץ להתיר גיור נשים נוכריות על אף איסור 'גיור לשם אישות' ו'נטען', כדי למנוע מכשול. ומהם: עצי הלבנון (סג); תשורת ש"י (תניינא ג); מנחם משיב (א, מב); הרב אלתר שפירא (קול יהודה כד); הרב אליעזר גרינוולד (קול יהודה כה); הרב משה שמשון וסרמן (שאילת משה צה); הרב פינגרהוט (שו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט יד); הרב לייבס (בית אב"י ח"א יו"ד צא).

ויש שדחו את הראיה מסוגיה זו (בלי להזכיר את מהר"י מינץ), כי ההיתר למינקת אינו מוסכם (דרכי שלום א, נ), או מפני שההיתר הוא לעבור על דין דרבנן כדי להציל מחטא, ואילו בענייננו יש לקונסו כי עבר על איסור דאורייתא של גויה (הרב חיים סגל באורח לחיים אה"ע כה, בהסבר התוספתא. אמנם למעשה הסיק שאין לקנוס כי זה יגרום למכשול).

י – הראיה מהגר שנשא את בת שמואל

כתב הרשב"ם (ב"ב קמט, א, 'דאיסור') לגבי גר ששמו 'איסור', שבהיותו גוי בָּעַל את בתו של האמורא שמואל בעודה שבויה, ובעקבות זאת היא התעברה: "איסור – הוא 'איסור גיורא' שבא על רחל בת מר שמואל קודם שנתגייר, ונתעברה הימנו בגיות את רב מרי בר רחל, ובתוך כך נתגייר. ואחר כך נולד רב מרי, והוה ליה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה. והיא מבנות שמואל שנשבו, כדאיתא בכתובות [כג, א]". וזכו שבנם היה לאחד האמוראים, ונקרא על שם אימו – "רב מרי בר רחל", מפני שאימו הרתה אותו בעת שאביו היה גוי (רש"י ברכות טז, א, 'ברה דבת שמואל').

בכל אופן, למדנו מכך שאף שאיסור בא על בת שמואל בהיותו נוכרי, ולכאורה גיורו לשם אישות, מפני הדחק התירו לגיירו. וכ"כ מהר"ם פארדו (מקבציאל, יג עמ' יז) והרב דוד הורוויץ (אמרי דוד קכד). הוסיף ולמד מזה ר' מאיר שמחה מדווינסק בשו"ת אור שמח (ב, לב), שגם התירו להם להינשא, ונמצא שמפני הדחק מתירים איסור 'נטען'. וכך עולה מדברי הרב שלמה נתן קוטלר (תבונה ב, פרנקפורט כ).

יא – שעת הדחק כדיעבד דמי

מעבר לכל התקדימים שלמדנו, לפיהם הורו ראשונים ואחרונים לגייר לשם אישות ולהשיא 'נטען' כדי להציל יהודי או יהודייה, ישנו כלל הלכתי שמבטא יסוד זה באופן בהיר: "שעת הדחק כדיעבד דמי". כלומר, כיוון שבדיעבד אם גיירו לשם נישואין הגיור תקף, וכן בדיעבד אם 'הנטען על הנוכרית' נשא אותה לאשה לא יגרש, הרי שבמצב של שעת הדחק, כמו חשש התבוללות או כדי להציל מאיסורים רבים, אפשר להקל מלכתחילה לגיירה ולהשיאם, שכן "שעת הדחק כדיעבד דמי".

כך כתב מהר"ם פארדו (מקבציאל יג, עמ' יז), בשם זקנו: "ואין לך שעת הדחק גדול מזה, שנשואה עמו ואי אפשר לו להפרד, ובודאי דלא ציית לן. ושעת הדחק ודיעבד – כי הדדי נינהו, כאשר כתב הרב מר זקני רבי דוד פארדו… וזה לשונו: הרי מבואר דברי הפוסקים ז"ל בכמה מקומות, ובפרט ביו"ד בענין איסורין, דשעת הדחק ובדיעבד – שוין, וכל מילי דבדיעבד שרי, בשעת הדחק עבדינן אפילו לכתחילה, עכ"ל ז"ל".

וכ"כ הרב משה שמואל גלזנר (תל תלפיות י, עמ' 146); הרב שלמה נתן קוטלר (תבונה פרנקפורט ב, כ); הרב יהודה ליב צירלסון (עצי הלבנון יו"ד סג, הובא גם בישכיל עבדי ח"ג יו"ד טז); הרב מרדכי איידלברג (חזון למועד ו); הרב שלום אביחצירא (מליץ טוב טז); הרב רחמים חי חויתה (זכרי כהונה א, מערכת ג, ט); הרב מצליח מאזוז (איש מצליח ח"ב יו"ד לח); הרב יוסף טאראן (זכרון יוסף ב, עמ' יב); דרכי שלום (א, נ); הרב מרדכי קלצקי (מובא בתורת רפאל ג, מב); הרב צבי הירש רבינוביץ (תשובה מכתב יד); הרב נח סגל (עולת נח אה"ע ב); הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים ב, תשסה); הרב שלמה דוד כהנא (ויען אברהם יו"ד מט); הרב צבי מגנצא (אור המזרח לח, עמ' 258); הרב אליעזר ברקוביץ' (מאמרים על יסודות היהדות, עמ' 182-183). וכ"כ הרב דריהם (שו"ת והשיב משה יו"ד נא) והרב שמואל היבנר (הדרום ה-ו, עמ' 47), והוסיפו שלדעת השבות יעקב ג, ק, "שעת הדחק עדיפא מדיעבד".

יב – סוגיית נידוי כשיש חשש יציאה לתרבות רעה

סוגיה נוספת ששייכת לעניינינו היא סוגיית נידוי כאשר יש חשש שהמנודה יצא לתרבות רעה.

בקידושין עב, א, מסופר שאחד הדברים שרבי יהודה הנשיא אמר ברוח הקודש לפני מותו הוא שבמקום מסוים בבבל חיללו את השבת, ונידה אותם רבי אחי ברבי יאשיה, "ואשתמוד", כלומר השתמדו. הקשה בתרומת הדשן (פסקים וכתבים קלח): "מאי אשמועינן תלמודא בהך מילתא? ורבינו הקדוש גופיה, למאי הילכתא ניבא דבר זה?" וביאר: "אלא לאשמועינן דאפילו אם נראה לחכמים שמפני שהן מנדין ומחרימין מאן דהוא, ובשביל כך יֵצא לתרבות רעה – לא יניחו בעבור זה מלדון ומלעשות כהלכה". וכ"כ רמ"א יו"ד שלד, א: "ומנדין למי שהוא חייב נידוי, ואפילו יש לחוש שעל ידי כן יֵצא לתרבות רעה – אין לחוש בכך".

אולם הט"ז שלד, א, חלק עליו, וכתב: "תמיה לי האי מילתא טובא, דהיאך נחוש לאיסור שעושה זה, ונביאהו לידי תרבות רעה ח"ו, אשר כל באיה לא ישובון?!". ודחה את הראיה מהמעשה ברבי, וביאר שכוונתו היתה להזהיר מאנשים שהם ממזרים (כמובא באותו מעשה), וכדי להוכיח שדבריו אמת, הראה שהוא יודע מעשים שלא ראה, אבל לא היתה כוונתו ללמד שכך הדין. ומסיק הט"ז שאין לנהוג כרמ"א.

עוד ראיה הביא הט"ז לדבריו, מדין יהודי שמכר עצמו לעבודת אלילים, שבוודאי עשה בכך איסור חמור, ואף על פי כן צוותה התורה לגאול אותו. וכדברי הגמרא (קידושין כ, ב): "תני דבי רבי ישמעאל: הואיל והלך זה ונעשה כומר לעבודת כוכבים, אימא: לידחי אבן אחר הנופל? תלמוד לומר: אחרי נמכר גאולה תהיה לו, אחד מאחיו יגאלנו". קל וחומר שיש להיזהר שלא לעשות מעשה בידיים לנדות, כאשר יש חשש שהנידוי יביא אותו לידי עבודת כוכבים. עוד הביא ראיה מפסק מהר"י מינץ שהובא לעיל (סעיף ו).

אמנם בנקודות הכסף חלק על הט"ז, וכתב: "ויש לדחות כל ראיותיו, דהכא כיון דדין בית דין הוא שמנדין אותו – אין לחוש, דאם לא כן בטלה דין ישראל". וכ"כ רבים לחזק את פסקו של הרמ"א, ומהם: שו"ת חוות יאיר (קמא); שאילת יעב"ץ (א, עט), ועוד (עיין פת"ש שלד, א).

מנגד, יש שהסכימו לדעת הט"ז, שאין לנדות בזמן הזה כאשר יש חשש שהמנודה יֵצא לתרבות רעה. כ"כ בית לחם יהודה (שלד, ג), ולכך נטה מהרש"ם בדעת תורה (שלד, א).

בנוסף, כתב בחת"ס יו"ד שכב, שכאשר מדובר בעבריין רגיל, ולא ב"מין ואפיקורס ופוקר בתורה" שוודאי יחנך את ילדיו כמותו, יש חשש שאם ננדה אותו גם הילדים יֵצאו לתרבות רעה, ולכן אין לנדותו. ורדב"ז (החדשות קפז) כתב: "ומכל מקום צריך למנהיג הדור להיות מתון בדברים כאלה, לפי שאין כל האנשים שווים ולא כל העבירות שוות, ויהיו כל מעשיו לשם שמים". וכ"כ לגבי שאלת הגיור הרב הילדסהיימר (שו"ת רבי עזריאל הילדסהיימר יו"ד רלד), ששאלה זו תלויה "בשיקול הדעת, אשר אין להחליט בה הוראה חלוטה. והוא כענין מה דאיתא בש"ע יו"ד של"ד בהגה"ה לסעיף א'… ושם הובא כבר הרדב"ז אשר סיים דלאו כל העבירות שוות".[3]

יג – סברת המחמירים

כפי שלמדנו, מהרש"ק בשו"ת טוב טעם ודעת (מהדורא קמא רל), הורה לגייר את זוגתו של החייל היהודי שבצבא הנוכרים כדי שלא ישתמד. כנגד נימוקו, הרב השואל טען שאין לחוש מכך שאם לא נגייר את בת זוגו הנוכרייה יצא לתרבות רעה, על פי דברי הרמ"א (שלד, א) שאין להימנע מלנדות כאשר יש חשש שהמנודה יצא בעקבות זאת לתרבות רעה. וכן כתב בשו"ת אבן יקרה (תליתאה צח), שהואיל ומנדים כאשר צריך לנדות גם כשיש חשש שבעקבות הנידוי יצא לתרבות רעה, קל וחומר שאין לעשות מעשה ולגייר בניגוד לדברי חכמים שאסרו את 'הנטען על הנוכרית'. ואף שהט"ז חולק על הרמ"א, הש"ך ב'נקודות הכסף' הסכים לו (אמנם באבן יקרה אה"ע יא, התיר שיתחתנו כשכבר היו נשואים בנישואין אזרחיים, שאז נחשב כ'כנס' לדעתו, כפי שביאר באבן יקרה תניינא לט, וראו לעיל ג, ז).

יד – סברת המקילים

השיב מהרש"ק שם בהמשך התשובה, שבנוסף לכך שדין הרמ"א אינו מוסכם, הוא גם אינו דומה לשאלה שלפנינו, הואיל ונידוי נועד למנוע איסור בעתיד, שלשם כך יש מקום לנקוט ביד קשה. וכמו שאמרו (חולין קלב, ב), ש"במצות עשה, כגון אומרים לו: 'עשה סוכה' ואינו עושה, 'לולב' ואינו עושה, 'עשה ציצית' ואינו עושה – מכין אותו עד שתצא נפשו". כיוצא בזה מנדים אותו ואין חוששים על הפסד נשמתו. אבל אם להבא אינו עושה איסור, אלא להיפך, רוצה לתקן עצמו ולנהוג כדת ישראל – ודאי אין לקונסו על העבר כאשר יש חשש שאם לא נפתח לו פתח יצא לתרבות רעה, כפי שעל כל מצוות עשה אין מכים על העבר. ואמנם גם בעתיד יעבור על איסור 'נטען', אולם זה איסור מדרבנן, ומשום לזות שפתיים בלבד, ובוודאי שכדי שלא לעבור על איסור קל כזה אין לקנסו כשיש חשש שיצא לתרבות רעה.

וכן השיב הרב משה וסרמן (שאילת משה צה), שדווקא לעניין נידוי שייכת סברת נקודות הכסף שאם לא ינדו בטל דין מישראל, אבל בגיור אין מה לחשוש לכך, ובזה "גם הנקודות הכסף מודה". כמו כן, "יש לומר דדוקא בנידוי, דהחשש הוא רק על ענין של להבא, שיֵצא לתרבות רעה – אז אמרינן שאין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות, ואין לנו אלא מקומו ושעתו. מה שאין כן בענין דנידון דידן, שכבר התחיל לצאת לתרבות רעה, ובכל עת ושעה הוא שרוי באיסורים חמורים וגם שאר החששות הנ"ל – אזי לא אמרינן לדחות אבן אחרי הנופל".

בשו"ת בית אב"י (ח"א יו"ד צא, יח) פסק להלכה כט"ז, וכתב ביחס לדברי תה"ד ש"זקני הט"ז בסימן של"ד הנ"ל הוכיח בראיות ברורות שלא כדבריו".

וכן מוכח מכל דברי הפוסקים שהתירו לגייר את בנות הזוג הנוכריות כדי למנוע התבוללות, שלדעתם אף הרמ"א יודה לכך, וכטעמים שהוזכרו.

האם בית הדין צריך לחטוא כדי להציל מהתבוללות

טו – הסוברים שאין לבית הדין לחטוא בקבלת גרים לשם אישות כדי להציל היהודי שחטא

יש שטענו כנגד גיור בני זוג של יהודים, שהואיל והם מתגיירים לשם אישות, ואמרו חכמים שאין לקבל גרים לשם אישות, נמצא שבית הדין שמקבלם עובר באיסור. ועל קבלת גרים כאלו אמרו חכמים (יבמות קט, ב): "רעה אחר רעה תבוא למקבלי גרים". לפיכך, אסור לבית הדין לחטוא כדי לְזַכּוֹת ולהציל את בן הזוג היהודי מחטאו שחטא ונשא בן זוג נוכרי, ואף לא כדי להציל את הילדים מהתבוללות. כן כתבו בשו"ת בית שערים (יו"ד שסא); אבן יקרה (ג, צח); באר חיים מרדכי (ח"א יו"ד מ); חלקת יעקב (יו"ד נ); ברכת חיים (כח); מאורות נתן (קח). נתבונן בראיה שהביאו לדבריהם:

טז – סוגיית 'אין אומרים לאדם חטא כדי שיזכה חברך'

שבת ד, א: "בעי רב ביבי בר אביי: הדביק פת בתנור, התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי חיוב חטאת, או לא התירו?". בתחילה ביארה הגמרא שמדובר באדם שהניח פת בתנור בשגגה בשבת, והשאלה האם מותר לאדם אחר לרדותה לפני שתאפה ויתחייב בחטאת. כלומר, האם מותר לאדם לרדות פת בשבת ולעבור בכך על איסור חכמים (רדיית הפת לרמב"ן אסורה משום שבות דרבנן, ולר"ן משום עובדין דחול), כדי שחברו לא יתחייב בחטאת. "מתקיף לה רב ששת: וכי אומרים לו לאדם חטא כדי שיזכה חבירך?". מדוע יעשה אדם חטא של רדיית פת מהתנור לפני אפייתה כדי לְזַכות את חברו שלא יתחייב בחטאת? חזרה הגמרא וביארה שיש לשנות את הגרסה בשאלת רב ביבי בר אביי, והכוונה לאדם עצמו שהניח פת בתנור במזיד, האם התירו לו לעבור על איסור דרבנן כי להציל את עצמו מאיסור דאורייתא של אפיית הפת. והביאה הגמרא גם גרסה נוספת שאין בה שאלה אלא אמירה: "התירו לו לרדותה קודם שיבא לידי איסור סקילה".

למדנו אם כן, שאם אדם הניח בשבת פת בתנור בשוגג, אין אומרים לחברו להוציאה כדי להצילו מחיוב חטאת, וכן הדין כשהניח את הפת במזיד, שאין אומרים לחברו לחטוא כדי להצילו, אחר שחטא בכך.

יז – המקורות שמתירים לחטוא כדי להציל יהודי מחטא חמור

לעומת זאת, ממקורות רבים אחרים למדנו שמותר, ואף רצוי, לעבור עבירה קלה כדי להציל יהודי מחטא חמור יותר. כך מבואר בעירובין (לב, ב), בדעת רבי יהודה הנשיא, שהלכה כמותו: "ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא קלילא, ולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה". היינו, נוח לחבר (אדם שמקפיד על הפרשת תרומות ומעשרות) שיעשר פירות שלא מן המוקף, שיש אומרים שהוא איסור דרבנן, ורבים סוברים שהוא איסור תורה (תוס' ודעימיה, ראו פנה"ל כשרות ט, 4), כדי להציל עם הארץ מאכילת טבל, שהיא איסור חמור יותר שעונשו מיתה בידי שמיים (רמב"ם מאכ"א י, יט).

עוד למדנו בפסחים (נט, א),  שמחוסר כיפורים (הנצרך להביא קרבן להשלמת טהרתו, כגון מצורע או זב שנטהרו מטומאת שבעה) ששכח להביא את קרבן כפרתו לפני תמיד של בין הערביים בערב פסח, ומבקש להקריבו כדי שיוכל לאכול את קורבן הפסח – הכהנים מקריבים עבורו את קרבן הכפרה אחר התמיד, למרות שהם מבטלים בכך מצוות עשה של 'השלמה', וזאת כדי שיוכל לאכול מהפסח בערב. מצוות 'השלמה' היא מצוות עשה להשלים את כל הקרבנות אחר תמיד של שחר ולפני תמיד של בין הערביים. וההוראה היא שהכהנים יעברו על מצוות עשה זו, כדי שיוכל הטמא להשלים את טהרתו וכפרתו ולאכול את קרבן הפסח שהיא מצווה חשובה יותר, משום שהמבטל אותה חייב כרת.

עוד למדנו בעירובין (קג, ב): "כהן שעלתה בו יבלת – חברו חותכה לו בשיניו", כדי שיוכל לעבוד בבית המקדש עוד באותה שבת. כלומר מותר לחברו לעבור על איסור דרבנן של חיתוך יבלת בשבת בשינוי (בשיניים), כדי שחברו הכהן יוכל לקיים מצווה מהתורה של עבודה בבית המקדש, שכל עוד יש בו יבלת – הוא פסול לעבודה.

עוד למדנו בגיטין (מא, ב): "מי שחציו עבד וחציו בן חורין – כופין את רבו ועושה אותו בן חורין", כדי שיוכל להתחתן, שכל עוד הוא חצי עבד חצי בן חורין, אינו יכול לשאת לא שפחה ולא בת חורין. וזאת למרות שאמר רב יהודה: "כל המשחרר עבדו – עובר בעשה ד'לעולם בהם תעבודו'" (גיטין לח, ב). הרי שהתירו לאדון לעבור על מצוות עשה ולשחרר את עבדו, כדי לזכותו במצוות הנישואין.

יח – ביאורי הראשונים מתי נכון לחטוא כדי לזכות את החבר

למדנו אם כן, שבכמה עניינים הורו חכמים לחטוא כדי להציל את החבר מחטא חמור, או כדי לסייע לו לקיים מצווה חשובה. מנגד, בעניין רדיית הפת בשבת, מסקנת הגמרא היתה שאין לאדם לחטוא כדי לזכות את חברו. ביארו הראשונים כמה חילוקים שעל פיהם הגמרות מתיישבות.

ראשית, כאשר יש לאדם אחריות על חטאו של חברו, כגון שנתן לו פירות לא מעושרים – עליו לעבור על איסור קל כדי שחברו לא ייכשל בעטיו באיסור חמור של אכילת טבל (עירובין לב, ב), אבל כאשר אדם הניח פת בתנור, אין לחברו אחריות על כך. וכן כתבו ראשונים רבים, ומהם: תוס' (שבת ד, א, 'וכי'; עירובין שם 'ולא'); רמב"ן וריטב"א (על שבת שם).

שנית, כאשר מדובר במצווה גדולה, כגון פריה ורביה, או מצווה של רבים, לרוב חשיבותה אומרים לאדם לחטוא כדי לזכות את חברו. ולכן הורו חכמים לשחרר את מי שחציו עבד וחציו בן חורין, כדי שיוכל להתחתן ולקיים מצוות פרו ורבו (גיטין מא, ב). ולכן רבי אליעזר שחרר את עבדו כדי להשלים מניין, שהיא "מצווה דרבים" (גיטין לח, ב). וזה ההסבר לְמה שמבואר שם בדין חציה שפחה וחציה בת חורין שאינה רשאית להתחתן, ונהגו בה מנהג הפקר, שכפו את אדונה לשחררה כדי שתתחתן ותהיה שמורה אצל בעלה. שכן בלא זאת "היתה מחזרת וממציאה עצמה לזנות, ודומיא לאנוסין, והוי נמי כמצוה דרבים" (תוס' שבת ד, א, 'וכי'; עירובין לב, ב, 'ולא'). וכן התירו בשבת לחתוך יבלת בשינוי, שהוא איסור דרבנן, כדי לזכות את הכהן במצווה גדולה של עבודת בית המקדש (ריטב"א עירובין לב, ב). עוד כתב הלבוש (או"ח שו, יד) שמותר לחלל שבת בשביל להציל את חברו מכל עבירה שדינה 'ייהרג ואל יעבור'.

שלישית, רק כאשר אדם פשע בהנחת פת בתנור אין אומרים לחברו לחטוא כדי לזכותו, אבל אם לא חטא בפשיעה, כמו מי שחל היום השמיני לטהרתו בערב פסח, ולא התעכב בפשיעה בהבאת קרבן כפרתו – אומרים לכהנים לעבור על מצוות 'השלמה' ולהקריב את קרבן כפרתו אחר תמיד של בין הערביים, כדי שיוכל לזכות לאכול מקרבן הפסח (תוס' שבת ד, א, 'וכי'; עירובין שם 'ולא', וריטב"א שם).

רביעית, כאשר החבר חטא בשגגה בהנחת פת בתנור אין אומרים לחברו לחטוא כדי להצילו מחיוב ממוני של הבאת קרבן, אבל אומרים לו לחטוא באיסור קל כדי להציל את חברו מאיסור חמור (רמב"ן וריטב"א שבת ד, א; ריטב"א עירובין לב, ב).

יט – ההיתר לגייר לשם אישות ו'נטען'

לאור כל זאת, פוסקים רבים הורו לגייר בנות ובני זוג נוכריים, כדי להציל יהודים מהתבוללות. וכפי שכתב הרב אליהו גוטמכר באדרת אליהו (יו"ד פו), שיש לבית הדין לגייר את בן הזוג של היהודייה, כי מדובר במצווה רבה – להציל מהתבוללות. וגם מדובר בהצלת ילדיה שלא פשעו.

וכן כתב בשו"ת רבי שלמה איגר יו"ד לד, שניתח בהרחבה סוגיה זו וקבע בה תשעה כללים, והסיק שיש לבית הדין לגייר את הנשים הנוכריות כדי להציל את בעליהן מהתבוללות (ראו להלן יח, ב).

כיוצא בזה כתב רד"צ הופמן (מלמד להועיל ב, פג), שיש לגייר נוכרי שבזוגיות עם יהודייה, מפני שאם לא יגיירו אותו – זוגתו היהודייה תינשא לו בנישואין אזרחיים, ואז תעבור באיסור גדול מהתורה של נישואי יהודייה לגוי.  והוסיף שאמנם בתחילה פשעה, ואם כן לכאורה אין לבית הדין לחטוא חטא קטן כדי להצילה מהחטא הגדול שפשעה בו, אולם "מכל מקום סופה כאונס, דכיון דהיא מעוברת ממנו – אינה יכולה לסבול בושתה שלא להנשא לו, ומתייראת ששום איש לא ישאנה מעתה, ותצטרך לישב גלמודה כל ימיה… ועוד, דאם תנשא לגוי, גם זרעה – שמצד הדין הם יהודים גמורים – יהיו נמשכים אחר אביהם לגיותו, ויהיו פושעים. ואלה הצאן מה חטאו?". לפי דבריו  גם את הנשים הנוכריות יש לגייר כדי להציל את בני זוגן היהודים מהתבוללות, כי אף שבתחילה פשעו, עתה הם כאנוסים. וכ"כ בשו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט, יד.

יתר על כן כתב הרב משה וסרמן (שאילת משה צה), שלדעת 'נחלת שבעה' (פג) מותר לעבור על איסור תורה כדי להציל יהודי מחטא מתמיד, אף אם פשע. ואף שיש חולקים על ה'נחלת שבעה', כאשר האיסור הוא מדרבנן (שלא לגייר לשם אישות ולא להשיא את ה'נטען') – ודאי שיש לעבור עליו כדי להציל את חברו מאיסור חמור ומתמיד, ובפרט שאפשר להחשיב זאת כ'אונס', כיוון ש"יצריה תוקפו".

וכ"כ הרב מרדכי בן ג'ו (שו"ת רמב"ג אה"ע יח); הרב שלמה נתן קוטלר (תבונה פרנקפורט ב, כ); הרב מנחם מנדל קירשבוים (שו"ת מנחם משיב א, מב); הרב אלתר יחיאל נבנצל (מנחת יחיאל ג, סג); והרב מסעוד הכהן (מכתב לרב דוד סקאלי, מובא ב'ריח ניחוח' עמ' 607). וכ"כ הרב נח סגל (עולת נח אה"ע ב), שאומרים לאדם לחטוא כדי לגייר את בת הזוג הנוכרית, שאם לא כן – בן זוגה היהודי לא יקיים מצוות פרו ורבו. וכ"כ הרב יוסף משאש (אוצר המכתבים א, תמו) והוסיף שיש חשש מכשול שיבואו להתחתן עם הבנים, ויש כאן "מצווה דרבים".[4]

כ – בהימנעות מגיור יש משום איסור 'לפני עיוור'

לא זו בלבד, אלא שכתב הרב אברהם נתן אלברג מפולין (שו"ת בית נאמן, קונטרס בנין ירושלים א'), שהואיל וכל עוד אין מגיירים את בת הזוג עובר היהודיעל איסור תורה תמידי של 'לא תתחתן בם' שעונשו מלקות (רמב"ם איסו"ב יב, א; שו"ע אה"ע טז, א), נמצא שבית הדין שיכול להצילו מהאיסור על ידי גיור זוגתו, אך נמנע מכך, עובר באיסור 'לפני עיוור לא תתן מכשול'. שכן "לפי המבואר במשנה למלך פ"א מהל' כלאים, ובפרי מגדים או"ח סי' תמ"ד", כאשר "בידו למנוע חבירו מאיסור, ואינו מונע, דעובר אלאו דלפני עור לא תתן מכשול". אם כן קל וחומר במקרה זה, "דעובר על כל ביאה וביאה שיש בזה צד חומר עוד מאיסור כרת", ולמדנו מהר"ן (יומא דף פג) בשם הראב"ד "דעדיף לשחוט בשבת עבור חולה שיש בו סכנה מלהאכילו נבלה, דרבוי הכמות מכריע האיכות. ואם כן יש בזה חיוב ומצוה להביאה לדת יהודית, אם יקבלו עליהם לקיים דת תורה ככל משפטה וחוקתה".

כיוצא בזה כתב הרב גדליה פלדר (נחלת צבי ח"א, עמ' עא-עב), שבית הדין נחשב למכשיל את חברו אם אינו מגיירה, שכן "בזה שאינם רוצים לגיירה ודוחין אותה – הרי גורמין שידור עמה, כי הלא קשור אצלה" (אמנם לדעתו אפשר לגייר רק מי שמתחייב לקיים אורח חיים דתי).

כא – טענת 'הלעיטהו לרשע וימות'

יש טוענים שאין לבוא לקראת היהודי שנשא נוכרייה ולגיירה כדי להצילו מאיסור, הואיל והוא רשע, ואין לסייע לרשע. וכפי שאמרו בגמרא (ב"ק סט, א): 'הלעיטהו לרשע וימות'. וכן כתב הרב דוד הכהן סקאלי (שו"ת קרית חנה דוד ח"ב יו"ד יח), שאין לסייע ליהודי שהתקשר לנוכרייה, כי על כיוצא בו אומרים: הלעיטהו לרשע וימות, שכן "הבעל הוא רשע… ולא שב בתשובה, ואין לו שום מעשה טוב, וכל מעשיו כמעשה נכרים". וכ"כ בשו"ת מהרש"ג (ח"א יו"ד לד): "והדבר ידוע, שאנשים כאלו גם אחר הגרות הם קלים ואינם מדקדקים במצות ולא שומרים שבת כראוי… וגם עיקר יסודו להציל הבעל, אין אנו מחויבין על פי דברי תוה"ק, דכבר מבואר במסכת שבועות דעל כגון זה אמרו: הלעיטהו לרשע וימות". וכ"כ ברכת חיים (כח); חלקת יעקב (יו"ד קנ); מנחת יצחק (ו, קו).

כב – דחיית הטענה הואיל ורוצה לשוב

כנגד טענה זו ביארו המקילים, שאומרים 'הלעיטהו לרשע וימות' רק כאשר הרשע מתכוון לעשות איסור, כגון שרוצה לגנוב ויש בשדה פירות ערלה או נטע רבעי, שאין אנו צריכים לטרוח ולסמן את פירות האיסור כדי למנוע את הגנב מאיסור ערלה ונטע רבעי, כמבואר בגמ' ב"ק סט, א. אבל מי שאינו רוצה להמשיך לחטוא, אלא להיפך, מבקש דרך להציל את עצמו מאיסור – יש להתאמץ לסייע לו, ולכן במקומות רבים אמרו לחטוא כדי להציל את החבר. כך כתב מהרש"ק (טוב טעם ודעת קמא רל). וכ"כ הרב עוזיאל (פסקי עוזיאל סג, משפטי עוזיאל ח"א יו"ד יד; ח"ב אה"ע כה); ואפרקסתא דעניא (ח"ג יו"ד קצא). וכ"כ הרב פינגרהוט (שו"ת הרב אברהם משה פינגרהוט יד). וכ"כ הרב רפאל דוד סבן (לקט חיים תשובה ג), שאין אומרים 'הלעיטהו לרשע' כאשר "מגיע עונש גם לאחרים", ויש כאן חשש תקלה, שאם לא נגייר – הילדים שיוולדו מנישואי התערובת יתערבו בישראל כי לא ידעו שהם גוים.

כג – סיכום

פוסקים רבים כתבו שכדי להציל את היהודי מחטא חמור ומתמיד, או מהתבוללות, יש לבית הדין לגייר את בנות או בני זוגם הנוכריים למרות הוראת חכמים שלא לגייר לשם אישות, וכן להשיאם למרות איסור 'נטען'. הראיה הראשונה לכך הובאה מתשובת הרמב"ם שהתיר לאדון לשחרר שפחה שנטען עליה, ולשאתה לאשה, כדי להצילו מחטא חמור של זנות עמה. עוד הביאו ראיה מכך שהתירו לחלל שבת כדי להציל מהשתמדות. וכן מתשובת מהר"י מינץ שהתיר לשאת מינקת חברו כדי להציל אותה ואת בתה מיציאה לתרבות רעה. ורבים כתבו להתיר לגייר ולהשיא על פי הכלל "שעת הדחק כדיעבד דמי", שהואיל ובדיעבד גיור לשם אישות תקף, וה'נטען' שכנס לא יוציא, כך יש להורות בשעת הדחק אף לכתחילה, כדי להציל מהתבוללות. ולדעת הפוסקים המחמירים, מטעמים שונים אין מראיות אלו הוכחה להקל בגיור.

עוד טענו המחמירים, שישנו כלל (שבת ד, א), שאין לאדם לחטוא בחטא קל כדי להציל חברו מחטא חמור, ולכן אין לבית הדין לחטוא בקבלת גרים לשם אישות ובסיוע לנישואי 'נטען', כדי להציל את היהודי מהתבוללות. קל וחומר כאשר היהודי הזה הוא רשע שחי עם נוכרית, והיה צריך לנדותו על חטאו. אולם מנגד, המקילים הוכיחו מגמרות שונות שאומרים לאדם לחטוא בחטא קל כדי להציל חבר מחטא חמור מאוד. וכאשר הוא רוצה לתקן את חטאו בגיור זוגתו, אין להחשיבו כרשע, וקל וחומר שאין לנדותו.

[1] סיכום דעת כל הפוסקים יובא להלן בפרק י'. נסכם בקצרה את השיטות המובאות שם: על פי היסודות המבוארים בפרק זה, הורו פוסקים רבים לגייר בני זוג גם כשאינם מתכוונים לקיים אורח חיים דתי אחר גיורם. העומדים בשיטה זו הם הפוסקים המובאים בפרק י' בשיטה השלישית והרביעית.

הפוסקים שהסכימו על פי היסודות המבוארים בפרק זה לגייר רק מי שמתכוון לקיים אורח חיים דתי, הם הפוסקים המובאים בשיטה א,ב, ובשיטה ב,ב.

הפוסקים שאינם מקבלים את יסודות ההיתר המבוארים בפרק זה, וסוברים שבכל אופן אין להקל בגיור לשם נישואין ואיסור 'נטען', הם הפוסקים המובאים בשיטה א,א, ובשיטה ב,א.

כדי שלא לסבך את הלימוד, בסידור סברות המקילים והמחמירים לא נחלק בין שתי מדרגות המחמירים. אולם צריך לזכור, שרוב המחמירים מסכימים שמראיות המקילים אכן יש בסיס להתיר בשעת הדחק לגייר לשם אישות ולהשיא את ה'נטען'. אלא שכאשר אינם מתכוונים לשמור אורח חיים דתי, אין די בנימוקים אלו כדי להתיר את הגיור, כי נזקו רב מתועלתו (שיטה ב,ב), או מפני שיש לחשוש שהגיור אינו תקף (שיטה א,ב). ויש מחמירים שאינם מקבלים את יסודות ההיתר שבפרק זה, ולכן גם כאשר הגר מתכוון לקיים אורח חיים דתי, לשיטתם אין לגיירו, משום שהוא מתגייר לשם נישואין ומשום איסור 'נטען' (שיטה א,א, ושיטה ב,א).

[2] עוד הוסיף מהרי"ק, שטעם הסוברים שלא יכנוס הוא כדי שלא יתחזק הלעז, וכאן שהכל יודעים שכך היה, שכריסה בין שיניה – גם הם יסכימו שטוב שיכנוס אותה.

[3] נראה להוסיף, שכל דין נידוי הוא במצב שלפרקים צריכים לנדות יחידים, והשאלה שנחלקו בה האחרונים היא האם לנדות כשיש סיכון שהמנודה ימיר את דתו. אבל כאשר רבים עוברים על דברי חכמים שמחייבים נידוי, בוודאי אין לנדותם. שכן עונש הנידוי נועד להרתעה, ואם בפועל רואים שאינו מועיל – יש להימנע מהפעלתו. הדבר נלמד בקל וחומר מהסנהדרין, שגלתה מלשכת הגזית כדי שלא תוכל לדון רוצחים רבים מדי למיתה, כמבואר במסכת עבודת זרה ח, ב: "כיון דחזו דנפישי להו רוצחין, ולא יכלי למידן, אמרו: מוטב נגלי ממקום למקום, כי היכי דלא ליחייבו". שאם עשו חכמים מעשה כדי למנוע מעצמם את האפשרות לקיים דין מיתת בית דין מהתורה, קל וחומר שיש לחכמים לבטל עצמם מלקיים דין נידוי, שהוא הנהגה שנועדה לגדור את הציבור, ולא להעניש בו רבים. ראו רמב"ם הל' שבועות יב, ט; מאירי לנדרים ז, ב; וחוות יאיר קמא.

[4] עוד כתב הרב לייבס (בית אב"י ח"א יו"ד צא), שבית הדין אינו נחשב חוטא, כי הגיור נעשה על ידי המתגייר, ובית הדין שותף רק בגרמא: "ומלבד זה, לא מצינו שום איסור על המגיירים, כיון שהבית דין אין אומרים כלום ואינם עושים כלום, רק עומדים מרחוק בבית הטבילה ומודיעים שכר וחומר המצוות… ואין זה רק גרמא שהם גורמים להועיל". וכ"כ הרב שמואל היבנר ('הדרום' ה-ו תשי"ח).