חופת נידה

מקור הסוגיה

המשנה בכתובות נד, ב, מביאה את דעת רבי אלעזר בן עזריה, ש'תוספת כתובה' שמוסיף החתן על הכתובה שבה הוא חייב, נגבית אם נפטר לאחר שנשאה, אך אם עוד לא נשאה – אין לה תוספת כתובה, "שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה":

"אף על פי שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף אפי' מאה מנה – יוסיף. נתארמלה או נתגרשה, בין מן הארוסין בין מן הנשואין – גובה את הכל; רבי אלעזר בן עזריה אומר: מן הנשואין – גובה את הכל, מן האירוסין – בתולה גובה מאתים, ואלמנה מנה, שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה".

וכ"כ רש"י שם, שהתוספת שהוסיף מדעתו, הוסיף "על מנת לכונסה":

"שלא כתב לה – תוספת דמדעתו, אלא על מנת לכונסה".

בדף נו, א, שם, רבין מסתפק האם כשנכנסה לחופה ולא נבעלה עדיין, יש לה תוספת כתובה או לא, ובהמשך רב אשי מסתפק, האם על הצד שחופה היא המקנה את תוספת הכתובה, ולא הביאה, האם "נכנסה לחופה ופירסה נידה" יש לה תוספת כתובה, כיוון שהחופה היא המקנה, או לא, כי רק חופה הראויה לביאה מקנה:

"בעי רבין: נכנסה לחופה ולא נבעלה, מהו? חיבת חופה קונה, או חיבת ביאה קונה?… בעי רב אשי: נכנסה לחופה ופירסה נידה, מהו? אם תימצי לומר חיבת חופה קונה – חופה דחזיא לביאה, אבל חופה דלא חזיא לביאה לא, או דלמא לא שנא? תיקו".

וכ"כ רש"י שם:

"מהו – לרבי אלעזר בן עזריה.

ופירסה נדה – ופירש ממנה ומת".

שיטות הראשונים

שיטת הרמב"ם, הרי"ף (אליבא דהר"ן), מקצת הגאונים (אליבא דהמ"מ) ורבנו יחיאל (אליבא דהכלבו)

הרמב"ם בהלכות אישות י, ב, כותב שכאשר אדם נשא אשה כשהיא נדה, הנישואים לא הושלמו, והרי היא עדיין כארוסה:

"כיון שנכנסה הארוסה לחופה – הרי זו מותרת לו לבא עליה בכל עת שירצה, והרי היא אשתו גמורה לכל דבר. ומשתכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה, והוא שתהיה ראויה לבעילה. אבל אם היתה נדה, אף על פי שנכנסה לחופה ונתיחד עמה – לא גמרו הנישואין, והרי היא כארוסה עדיין".

הריטב"א כתובות נו, א, באר שהרמב"ם דייק זאת מכך שרב אשי הסתפק לגבי נכנסה לחופה ופירסה נדה, משמע שאם פירסה נדה לפני החופה, פשוט שאין כאן כלל נישואים:

"נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו. יש שפירשו דלהכי נקט: 'שנכנסה לחופה ואח"כ פירסה נדה', משום דאילו פירסה נדה קודם שנכנסה לחופה, אינה חופה לשום דבר, וכארוסה היא. דחופה דחזיא לביאה בעינן וליכא".

המגיד משנה על הרמב"ם שם מבאר שהרמב"ם סובר שהסתפקות רב אשי היא על חופת נדה, וכיוון שלא נפשטה – יש להחמיר שאינה קונה. ודעת הרמב"ם שאינה קונה לשום עניין, וכך היא גם דעת מקצת הגאונים. מנגד, המ"מ מזכיר את החולקים על הרמב"ם וסוברים שרק לעניין תוספת כתובה הסתפק רב אשי, אך לשאר עניינים ודאי שהחופה נחשבת לנישואים:

"אבל אם היתה נדה אף על פי וכו'. שם בעיא לענין כתובה ולא איפשיטא חופה דלא חזיא לביאה אם היא קונה. וכתוב בהלכות הילכך אינה קונה. ודעת רבינו שה"ה לכל דבר שאין חופת נדה קונה לא ליורשה ולא ליטמא לה, וכן נראה מדברי מקצת הגאונים ז"ל. ויש חולקין ואומרים דלא מיבעיא להו אלא לענין כתובה אבל לשאר דברים חופה גמורה היא".

הכסף משנה שם מביא את דברי הר"ן והרא"ש החולקים על הרמב"ם וסוברים שגם חופת נדה תופסת, אלא שאין לה תוספת כתובה:

"כיון שנכנסה הארוסה לחופה וכו'. אבל אם היתה נדה אף על פי שנכנסה לחופה וכו'. הר"ן כתב בפרק אף על פי על דברי רבינו: והדבר תימה, כיון דקיימא לן ביבמות דיש חופה לפסולות, נדה למה לא יקנה? לפיכך נראה כדברי האומרים דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה, אבל לשאר דברים קונה, עכ"ל. וגם הרא"ש דחה דברי רבינו".

הר"ן (על הרי"ף כתובות כב, ב) סובר שכדעת הרמב"ם סובר גם הרי"ף, שכתב בסתמיות שחופת נדה 'לא קונה':

"הילכך אינה קונה. כיון שכתב כן הרי"ף ז"ל סתם, משמע שאינו קונה לשום דבר, לא ליורשה ולא ליטמא לה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות אישות: אבל אם היתה נדה, אף על פי שנכנסה לחופה ונתייחד עמה – לא גמרו הנשואין, והרי היא כארוסה עדיין, עד כאן".

הכלבו עה, מביא את דעת רבנו פרץ שבגלות נושאים גם נדות, שמא יקדמנו אחר (וכדלקמן). אך דעת רבנו יחיאל שאין לשאת נדה, משום שיש ספק אם חופה כזו נחשבת לנישואים, כיוון שיש ספק אם חיבת ביאה קונה:

"והר"ף ז"ל כתב: והני מילי בימיהם, שהיו ישראל רבים במקום אחד. אבל עתה שאנו מתי מעט, רגילין אנו לקדש אפילו קטנה, שמא יקדמנו אחר. בשם הר"ם ז"ל. ומהאי טעמא אנו כונסין נשים נדות ועושין חופה אפילו כשהן נדות, רק שיהיו מודיעין לחתן, אף על פי שבימיהן לא היו עושין כן. אך רבינו יחיאל מחמיר שלא לכנוס שום נשים נדות, דשמא חיבת ביאה קונה, ונמצאת החופה תלויה ועומדת. ע"כ".

שיטת הרא"ש, הר"ן והריטב"א

הרא"ש כתובות ה, ו, מביא את דעת הרמב"ם שחופת נדה אינה קונה, וחולק עליו. וגם דוחה את ניסיון הדיוק מהסוגיה שכתב הריטב"א בדעת הרמב"ם (בהמשך דבריו מביא ראיות נוספות לדעת הרמב"ם ודוחה אותן, לא הארכתי כאן). לכן מבאר הרא"ש שבעיית רב אשי היא רק לעניין תשלום תוספת הכתובה אליבא דרבי אלעזר בן עזריה, אך פשוט שהנישואים קיימים גם בחופת נדה:

"כתב הרמב"ם ז"ל בפ' עשירי מהלכות אישות משתיכנס לחופה נקראת נשואה אף על פי שלא נבעלה, והוא שתהא ראויה לבעילה. אבל אם היתה נדה, אף על פי שנכנסה לחופה ונתייחד עמה – לא גמרו הנשואין עדיין, והרי היא כארוסה עדיין. ונראה שדקדק זה מהך דשמעתין, ומפרש כך: אם תמצי לומר 'חיבת חופה קונה', חיבת חופה דחזי לביאה מיקרי חופה, או דלמא לא שנא? ועלתה בתיקו, הלכך לא הויא חופה. וקשה, דמאי שנא דמיבעיא לרב אשי על חופה דהכא, אמאי לא מיבעיא ליה אמתניתין ד'אין האשה אוכלת בתרומה עד שתיכנס לחופה' – נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו שתאכל בתרומה? וכן בכל מקום שנזכרה לחופה בש"ס, מצי למיבעיא הך בעיא חופת נדה הוי חופה אי לאו.

והמדקדק בשמועה זו יבין דפשיטא ליה דחופת נדה הוי חופה, אלא דמיבעיא ליה אם תמצי לומר דלרבי אלעזר בן עזריה זכתה בחיבת חופה בלא ביאה, חופת נדה מהו? חופה דמתחזיא לביאה אין, דמסתמא על חופה דחזיא לביאה כתב לה ולא על חופה דלא חזי לביאה, דאע"ג דחופתה חופה, לא כתב לה אדעתא דחופה שאינה ראויה לביאה, דמסתבר דעיקר האומדנא על קירוב דעת של חיבת ביאה, ודי לנו אם נאמר אדעתא דחופה דחזיא לביאה. ואין לומר דשאני הכי דפרסה נדה אח"כ, מ"מ נהי דראיה אין כאן דחזי לחופה כשהיא נדה, גם להם אין ראיה דלא חזיא לחופה. ועוד על כרחין הכי פירושו: נכנסה לחופה וכבר פרסה נדה, דאי פרסה נדה אח"כ – כבר קנאה בתחילת חופה, דסוף חופה היא תחילת ביאה. נמצא דחופה קונה בתחילתה…".

גם הר"ן (על הרי"ף כתובות כב, ב) דוחה את דעת הרמב"ם (ולשיטתו גם דעת הרי"ף), וכותב שהסתפקות רב אשי היא לא האם חופת נדה קונה או לא, אלא רק לעניין תוספת הכתובה:

"הילכך אינה קונה. כיון שכתב כן הרי"ף ז"ל סתם, משמע שאינו קונה לשום דבר, לא ליורשה ולא ליטמא לה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק עשירי מהלכות אישות: אבל אם היתה נדה, אף על פי שנכנסה לחופה ונתייחד עמה – לא גמרו הנשואין, והרי היא כארוסה עדיין, עד כאן. והדבר תימה, דכיון דקיימא לן ביבמות דיש חופה לפסולות [כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה], חופת נדה למה לא תקנה? לפיכך נראה כדברי האומר דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה, אבל לשאר דברים קונה".

לגבי דין 'אינו מעלה לה מזונות' כשנשאה בעודה נדה[1], הר"ן (על הרי"ף כתובות א, א) מביא את מחלוקת הראשונים אם חופת נדה מועילה בדיעבד או לא, ומכריע שמועילה. בסוף דבריו כותב שכיום שנוהגים לעשות חופה בלא ייחוד, לא מקפידים אם הכלה נדה או לא. אך סיים ש"כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר":

"או שפירסה נדה. איכא דיליף לה מהכא דחופה היינו יחוד, ולפיכך כשפירסה נדה ולא בעל אסורה להתיחד, כדאמרינן לקמן [דף ד א] דהוא ישן בין האנשים ואשתו ישנה בין הנשים, ולאו בת חופה היא, [ומשום הכי] אינו מעלה לה מזונות. דאם איתא דחופה לאו היינו יחוד, למה אינו מעלה לה מזונות? והא חזיא לנשואין! ולפי זה אין מכניסין את הכלה לחופה עד שתטהר. והרב בעל העיטור הוסיף ואמר שאין מכניסין אותה לחופה עד שיכתוב כתובה, שקודם לכן אסורה לבעלה. וכן דעת הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בפרק עשירי מהלכות אישות. והא ודאי לא נהירא… אלמא שרי לכנסה בלא כתובה…

ומיהו בדיעבד מהניא, דכיון דאסיקנא בפרק הבא על יבמתו דיש חופה לפסולות, כגון אלמנה לכהן גדול וחברותיה, אף על גב דלא חזיין לעולם לביאה וליחוד, הא נמי לא גרעה מינייהו. אבל לכתחלה אין מכניסין אותה לחופה עד שתטהר, אי חופה היינו יחוד, כמו שכתוב במקצת מקומות. ואחרים אומרים דחופה לאו היינו יחוד… וכי תימא פירסה נדה למה אינו מעלה לה מזונות? הרי בידו להכניסה לחופה! היינו טעמא, שכיון שאין חופה זו מסורה לביאה, לא חייבוהו חכמים לכנסה. ולפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד, אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו. ומכל מקום כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר".

גם הריטב"א בכתובות נו, א, מביא את דעת הרמב"ם ודוחה אותה (בהמשך יובאו דברי הריטב"א בשם רבנו פרץ, לגבי הצורך להודיע לחתן שאשתו נדה):

"נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו. יש שפירשו דלהכי נקט: 'שנכנסה לחופה ואח"כ פירסה נדה', משום דאילו פירסה נדה קודם שנכנסה לחופה, אינה חופה לשום דבר, וכארוסה היא. דחופה דחזיא לביאה בעינן וליכא, וליתא, כדפרישנא בשמעתתא קמייתא דפ"ק. אבל הכא נקט נכנסה לחופה ופירסה נדה, משום שאילו פירסה נדה קודם לכן פשיטא דלא אקני לה תוספת לר"א בן עזריה".

שיטת השיטמ"ק

השיטה מקובצת כתובות נו, א, לאחר שהביא את דברי הריטב"א הנ"ל, כותב שניתן לפרש את הגמרא ההיפך, שההסתפקות של רב אשי בנכנסה לחופה ו(אז נודע לו ש)פירסה נדה, היא משום שאם ידע מלכתחילה שפירסה נדה, פשוט שכנסה על דעת כן, והיא זכאית לתוספת הכתובה:

"נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו. יש (לפרש) שפירשו דלהכי נקט שנכנסה לחופה ופירסה נדה משום דאילו פירסה נדה קודם שנכנסה לחופה אינה חופה לשום דבר וכארוסה היא דחופה דחזיא לביאה בעינן וליכא וליתא כדפרישנא בשמעתתא קמייתא דפרקין אבל הכא נקט נכנסה לחופה ופירסה נדה משום שאילו פירסה נדה קודם לכן פשיטא דלא אקני לה תוספת לר"א בן עזריה. ומיהו שמעתי בשם הרב ר' פרץ ז"ל, שאם היא נדה בשעת כניסה לחופה צריך להודיע לחתן כן, שאם לא הודיעוהו – אסור לעשות חופה, דהוו חופה וקידושין בטעות. וראוי לחוש לדבריו ז"ל לכתחלה. הריטב"א ז"ל.

ולי היה אפשר לומר דדוקא נכנסה לחופה ופירסה נדה, אבל פירסה נדה קודם, והודיעוהו, ואפ"ה כנסה לחופה – הא ודאי דגמר ויהיב, דאדעתא דהכי כנסה לחופה, וחיבת חופה קונה. ואפשר דלהכי כתב רש"י ז"ל 'ופרסה נדה ופירש ממנה ומת'. ע"כ. ולא פירש כיוצא בזה לעיל גבי נכנסה לחופה ולא נבעלה, אלא דבעי למימר כדכתיבנא, דדוקא כשנכנסה לחופה אדעתא דביאה ופרסה נדה ופירש ממנה ומת, אבל פרסה נדה ושוב נכנסה לחופה ומת – לא מבעיא לן, וכדכתיבנא. כן נראה לי, והרא"ש בפסקיו האריך בבעיא זו".

שיטת רבנו פרץ ור"י

הריטב"א על כתובות נו, א, לאחר שדחה את דעת הרמב"ם וכתב כדעת הרא"ש, הוסיף שלדעת רבנו פרץ יש להודיע לחתן לפני החופה שהאשה נדה, אחרת אסור לבצע את הנישואים כי יש חשש של מקח טעות. ומסיים הריטב"א שראוי לחוש לדבריו לכתחילה:

"נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו. יש שפירשו דלהכי נקט: 'שנכנסה לחופה ואח"כ פירסה נדה', משום דאילו פירסה נדה קודם שנכנסה לחופה, אינה חופה לשום דבר, וכארוסה היא. דחופה דחזיא לביאה בעינן וליכא, וליתא, כדפרישנא בשמעתתא קמייתא דפ"ק. אבל הכא נקט נכנסה לחופה ופירסה נדה, משום שאילו פירסה נדה קודם לכן פשיטא דלא אקני לה תוספת לר"א בן עזריה. ומיהו שמעתי בשם ה"ר פרץ ז"ל, שאם היא נדה בשעת כניסה לחופה צריך להודיע לחתן, שאם לא הודיעוהו – אסור לעשות לו חופה, דהוי חופה וקידושין בטעות, וראוי לחוש לדבריו ז"ל לכתחלה".

הכלבו עה, כתב בשם רבנו פרץ שאף שבעקרון לא נושאים נדות, בקהילות קטנות בגלות כן נושאים נדות, שמא יקדמנו אחר. אלא שמודיעים את החתן שאשתו נדה (ובהמשך דבריו מביא את שיטת רבנו יחיאל, וכנ"ל):

"והר"ף ז"ל כתב: והני מילי בימיהם, שהיו ישראל רבים במקום אחד. אבל עתה שאנו מתי מעט, רגילין אנו לקדש אפילו קטנה, שמא יקדמנו אחר. בשם הר"ם ז"ל. ומהאי טעמא אנו כונסין נשים נדות ועושין חופה אפילו כשהן נדות, רק שיהיו מודיעין לחתן, אף על פי שבימיהן לא היו עושין כן. אך רבינו יחיאל מחמיר שלא לכנוס שום נשים נדות, דשמא חיבת ביאה קונה, ונמצאת החופה תלויה ועומדת. ע"כ".

המרדכי על כתובות רמז קעח, כותב שלדעת ר"י כל הסתפקות רב אשי היא במקרה שהחתן לא ידע שאשתו נדה, וכנסה על דעת שהיא טהורה. אך אם ידע מראש שהיא נדה וכנסה – פשוט שקניה לו לכל דבר ועניין (לא מבואר מדבריו האם כשלא ידע מראש מסתפק רב אשי אם היא כלל לא קנויה לו, או רק לעניין תוספת כתובה, אמנם מראשית דבריו נראה שעוסק בתוספת כתובה):

"נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו? תיקו, הלכך אינה קונה… ובספר המקצועות פסק ר"ח: הואיל ונכנסה לחופה ולא נבעלה ופרסה נדה, ודאי פסקה לה חיבת ביאה. ומשום הכי תקנו הגאונים רבותינו, דכיון דפסקו ז' נקיים וטובלת – מכניסין אותם ומברכין ברכת חתנים, והויא לה חיבת ביאה וחיבת חופה בהדי הדדי, וגובה הכל מן הנשואין. אבל אם ח"ו מת החתן תוך ז' נקיים, הואיל ולא בא עליה – גובה המנה ומאתים [*כמו האלמנה] מן האירוסין, וכן הלכה, עכ"ל. ורבינו יצחק פירש האי דבעי רב אשי נכנסה לחופה ופרסה נדה, היינו חופה שהחתן סבור שהיתה טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה, משום הכי מספקא ליה אי קניא, דשמא [*חיבת ביאה קונה ואילו מ"י] [*חיבה כי האי גוונא אינו קונה, דאילו] ידע החתן שאינו יכול לבעול עתה, שמא לא היה כונס עתה. וגם רגילים היו להכניס טהורות ולא היו כונסין נדות, כדאמרי' פ"ק: אם פרסה נדה אינו מעלה לה מזונות. אבל אם מודיעין לו שהיא נדה ואעפ"כ הוא כונסה לחופה – ודאי היא קנויה לו מיד, כיון דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה. לכך אומר ר"י שיש לחתן לחקור אם היא טהורה אם לאו, וכן נכון לעשות".

ההגהות אשרי כתובות ה, מביא את דברי המרדכי הללו בשם ר"י:

"ור"י פירש הא דבעי רב אשי נכנסה לחופה וכו' היינו חופה שהחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה משום הכי מספקא ליה אי קניא דשמא חיבת בעילה קונה ואילו ידע החתן שאין יכול לבעול עתה שמא לא היה כונס עתה. גם רגילים היו אז לכנוס טהורות ולא היו כונסין נדות כדאמרי' בפ"ק אם פרסה נדה אין מעלה לה מזונות. אבל אם מודיעין אותו שהיא נדה ואף על פי כונסה לחופה האי ודאי קנויה לו מיד דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה. לכן אומר ר"י שיש להודיע לחתן כשכונס אם היא טהורה מיד אם לאו וכן נכון לעשות. מרדכי".

אור זרוע – קיום חופת נדת במקום הפסד גדול

האור זרוע א, שמא, כותב שלכתחילה אין לשאת נדה, אך אם כבר הכינו את צרכי הסעודה ואז פירסה נדה – מותר לכתחילה לשאת אותה לאשה:

"משמע לכאורה מהכא שאין לאדם להכניס נדה, וצריך להמתין עד שתטהר כדי שיוכל לכונסה… ומדנקט 'שאינו יכול לכונסה', משמע שלכתחלה לא יכנוס נדה עד שתטהר, מפני שצריך לבעול בעילת מצוה בליל חופתה… ורבינו משה ב"ר מיימון זצ"ל כתב: לא תנשא נדה עד שתטהר, ואין מברכין לה ברכת חתנים עד שתטהר. ואם עבר ונשא וברך אינו חוזר ומברך, עכ"ל… אבל לכתחלה אין לקדשה ולא לכונסה עד שתטהר. מיהו היכא שכבר הכינו צרכי הסעודה ופירסה נדה – ה"ז כונסה לכתחלה ומקדשה, ומקבלת הטבעת מידו, דכיון דעדיין לא נתקדשה ואינה מותרת לבוא עליה, לית לן בה אם יגע בידה. וכמדומה אני שכך הורה מורי רבינו שמחה ועבד עובדא בנפשיה".

וכ"כ הט"ז אה"ע מד, ז:

"ואין ראוי לעשות כן[2] – כיון שאינה ראויה לביאה, ולא אף לחופה – אין ראויה לקדשה. ועוד שמא יגע בבשרה, כ"כ המגיד. ומה שאנו אין נזהרים בזה, לפי שכבר הוכן כל הצורך סעודה, ואין להפסיד בשביל זה".

וכ"כ בשו"ת רב פעלים ב, יו"ד כ, שכאשר פירסה נדה ויש הפסד גדול לדחות הנישואין, מקיימים אותם בזמנם:

"והנה פה עירינו בג'דאד יע"א, נוהגין לעשות חופה באשה נדה, אך זה עושין משום הכרח, שכבר הכינו צרכי הנשואין, והכינו הכלה, ועשו לה הפסק בטהרה, והתחילה למנות ז' נקיים ופרסה נדה, ואז מוכרחים לעשות החופה, שאם ידחו אותה יש הפסד במה שהכינו".

פסיקת ההלכה

הבית יוסף אבן העזר סא, א, כותב שדעת הרמב"ם שחופת נדה אינה קונה כלל, וכן נראה מהרי"ף, וכ"כ המגיד משנה בשם מקצת הגאונים. מנגד, דעת הרא"ש והר"ן שקונה. ולבסוף הביא דברי הגהות אשרי בשם ר"י שיש להודיע לחתן לפני החופה שאשתו נדה, וסיים הגהות אשרי שכך נכון לנהוג:

"ומ"ש[3]: 'שאם היתה נדה אף על פי שכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנישואין והרי היא עדיין כארוסה' – טעמו משום דכיון דמספקא לן אי חופה דלא חזיא לביאה קונה, לשום מילתא לא קניא, לא ליורשה ולא ליטמא לה. וכן נראה מדברי הרי"ף (שם), שכתב על בעית רב אשי. הילכך אינה קונה. וכתב הרב המגיד שכן נראה מדברי מקצת הגאונים ז"ל, ושיש חולקים ואומרים דעד כאן לא איבעיא לרב אשי אלא לענין כתובה, אבל לשאר דברים חופה גמורה היא.

והר"ן כתב בפרק אף על פי על דברי הרמב"ם: והדבר תימה, כיון דקיי"ל ביבמות דיש חופה לפסולות, נדה למה לא תקנה? לפיכך נראה כדברי האומרים דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת כתובה, אבל לשאר דברים קונה עכ"ל. וגם הרא"ש בפרק הנזכר דחה דברי הרמב"ם, וכתב דלא איבעיא לן אלא לענין תוספת, אבל לשאר דברים קונה.

ובהגהות אשירי כתוב: ר"י פירש הא דבעי רב אשי נכנסה לחופה וכו', היינו חופה שהחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה, משום הכי מספקא ליה אי קניא, דשמא חיבת בעילה קניא. ואילו ידע החתן שאינו יכול לבעול עתה, שמא לא היה כונס עתה. אבל אם מודיעין אותו שהיא נדה ואף על פי כן כונסה לחופה – הא ודאי קנויה לו מיד, דעושה חופה כדי לבעול כשהיא (ס"א: כשתהיה) טהורה. לכן אומר ר"י שיש להודיע לחתן כשכונס אם היא טהורה מיד אם לאו, וכן נכון לעשות. עכ"ל".

בסעיף ב שם, הביא הבית יוסף את דברי הר"ן הנ"ל בתחילת כתובות, שהביא את שתי הדעות ולמעשה כתב שנכון שלא תיכנס לחופה עד שתטהר:

"והר"ן בריש כתובות כתב שתי הסברות, ובסוף כתב ולפי שאנו נוהגים עכשיו לעשות חופה בלא ייחוד אין אנו מקפידים אם היא נדה או לאו, ומכל מקום כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר, ע"כ".

השולחן ערוך אה"ע סא, ב, מביא את לשון הר"ן הנ"ל, שכשר הדבר שלא לשאת נדה. הרמ"א מוסיף שעכשיו המנהג לא לדקדק בזה (כפי שהעיד הר"ן עצמו, וגם הכלבו), וכדי לחשוש לדעת ר"י בפירוש הסוגיה, הוסיף שטוב להודיע לחתן שהאשה נדה:

"כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר. רמ"א: ועכשיו המנהג שלא לדקדק, ואין ממתינין; ומכל מקום טוב להודיע לחתן תחלה שהיא נדה) (מרדכי פרק אף על פי בשם ר"י)".

הט"ז שם ד, מבאר שהמנהג המוזכר ברמ"א לא לדקדק אם האשה נדה או לא, נובע מכך שקיימא לן כדעה ש'חופה' היא לא הייחוד של החתן עם הכלה, אלא מסירת הכלה לרשות החתן:

"ועכשיו המנהג וכו' – הטעם, דאנו קיי"ל כדעת אחרים שזכרתי בסמוך בשם הר"ן, דחופה לא היינו יחוד, ואפ"ה הוה נישואין כיון שמסר אותה לרשות החתן בעת ההיא".

החלקת מחוקק שם ז, כותב שמקורו של המנהג המוזכר ברמ"א שלא מדקדקים אם הכלה נדה או לא, הוא בהגהות מיימוניות[4] שכתב שבגלות מקילים בזה שמא יקדמנו אחר:

"ועכשיו המנהג שלא לדקדק – בהגהות מיימון כתב שעכשיו שאנו מתירין להכניס נדות, רק שיודיעו להחתן שהיא נדה, מטעם שאנו מעט במקום א' ויש לחוש שמא יקדמנו אחר ברחמים".

עוד כתב החלקת מחוקק ח, שהתועלת מכך שיודיעו לחתן שהכלה נדה, היא שכך ודאי כונס אותה על דעת לתת לה תוספת כתובה:

"טוב להודיע תחלה – ואז כשכונסה לחופה ודאי היא קנויה לו מיד לכל דבר, אף לתוספת כתובה, דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה".

שיטת הבית שמואל שגם הרמב"ם מודה כשהודיעו לחתן

הבית שמואל סא, ח, כותב שגם לדעת הרמב"ם, אם הודיעו לחתן שכלתו נדה, ועל דעת כן כנס אותה – חופתו חופה (לשונו בסימן סא פחות נהירה וחדה בעניין זה, אך בסימן סד [לקמן] כתב זאת בהדיא):

"ומ"מ טוב להודיע – אף על גב לשיטות הרמב"ם דינה כארוסה ולא זכה ממנה שום דבר אף על גב היא יודעת שהיא נדה, מ"מ הוא אינו יודע, לכן צריך להודיע לו, ואז החופה נעשית ע"ש לסוף, כשתטהר, וקונה אותה מיד. אבל כשהוא אינו יודע, אף על פי שהיא יודעת – ליכא קנין".

וכ"כ הבית שמואל להדיא בסימן סד, ה, לעניין חופת בתולה בשבת:

"אין כונסים בתולה לחופה – ואם היה לה חופה מבעוד יום והיתה נדה, תליא בפלוגתת הרמב"ם ושאר פוסקים: לרמב"ם לא מהני חופה אז – אסורה לטבול בשבת, ולשאר פוסקים מהני חופה – מותרת לטבול בשבת, אף על גב דהיא זכתה תוספות כתובה, מכל מקום הוא קנה כבר אותה, ולגבי אשה לא שייך קנין. ועיין תשו' מ"ב סי' צ"א. ולמ"ש לעיל סי' ס"א סק"ח יש תקנה אפילו להרמב"ם, היכא שמודיע להחתן שהיא נדה".

הפתחי תשובה שם יב, סובר שלדעת הבית שמואל, וכן משמע מלשון החלקת מחוקק, ההודעה לחתן מועילה גם לדעת הרמב"ם, ואילו לפנים מאירות, חכם צבי ובית מאיר מועילה רק לרא"ש וסיעתו:

"ומ"מ טוב להודיע – עח"מ וב"ש, ומלשונם משמע דזה תקנה אף להרמב"ם, ובסי' ס"ד סק"ה כ"כ הב"ש להדיא. ועיין בתשובות אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ד, ובתשובת חכם צבי סי' קכ"ד, שדעתם אינו כן, אלא דר"י ס"ל כהרא"ש כו', ע"ש. וכן הסכים בס' בית מאיר ע"ש".

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] בכתובות ב, א, נאמר: "אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל… שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה שלשה ימים, אחד בשבת ושני בשבת ושלישי בשבת, וברביעי כונסה… הגיע זמן באחד בשבת, מתוך שאינו יכול לכנוס – אינו מעלה לה מזונות; לפיכך, חלה הוא, או שחלתה היא, או שפירסה נדה – אינו מעלה לה מזונות".

רש"י שם:

"לפיכך – רב יוסף מסיים לה משמיה דנפשיה ומסבריה ואמר לפיכך הואיל ולמדנו שהמעוכב מחמת אונס אינו חייב לזונה חלה הוא כו'".

[2] אלו דברי השו"ע שם (אה"ע מד, ו): "המקדש אחת מכל העריות לא עשה כלום, (שאין קדושין תופסין בהן, חוץ מהנדה, שהמקדש נדה מקודשת קדושין גמורים, ואין ראוי לעשות כן".

[3] הטור בדעת הרמב"ם.

[4] לא מצאתי. אך כאמור זה מובא בכלבו.