מתי הופיעה ה'טלית גדול' של בית הכנסת

הטלית בתקופת המשנה והתלמוד

במשנה, בברייתות ובתלמוד מוזכרת הטלית מאות פעמים. ממקורות אלו עולה שהטלית שימשה לבגד עליון שעטפו בו את הגוף מעל הבגד הבסיסי (הכתונת/שמלה).

מקור השם

סוברים שהמילה טלית הגיעה מהמילה היוונית אצטלה, שנקראת במשנה אצטלית. למשל במשנה במסכת יומא (ז, א):

"בא לו כהן גדול לקרות, אם רצה לקרות בבגדי בוץ – קורא, ואם לא – קורא באצטלית לבן משלו".

וכן במשנה במסכת גיטין (ז, ה):

"אמר רבן שמעון בן גמליאל: מעשה בצידן באחד שאמר לאשתו: 'הרי זה גטך על מנת שתתני לי אצטליתי', ואבדה אצטליתו, ואמרו חכמים: תתן לו את דמיה".

לעיתים המילה אצטלית מופיעה כאסטלית, שהיא כבר ממש קרובה למילה היוונית סטלו (στέλλω) שהתגלגלה למילה האנגלית: stole:

כך מופיע במדרש בראשית רבה ויצא פרשה עד, נב:

"בשעה ששילח דוד את יואב לארם נהרים ולארם צובה, פגע באדומיים. ביקש לזנבן, הוציאו לו אסטליות שלהם".

וכך היתה גרסת המאירי במשנה ביומא סח, ב:

"והמשנה הראשונה ממנו תיוחד לבאר ענין החלק הראשון, והוא שאמר: בא לו כהן גדול לקרות, אם רוצה בבגדי בוץ – קורא, ואם לאו – באסטלית לבן משלו".

תפקידה של הטלית בתקופת המשנה והתלמוד

נמנה מספר קטן של דוגמאות מהמשנה לתפקידה של הטלית:

במשנה במסכת פאה ד, ג, מובא שעני שפרס טליתו על הפאה לא קנה אותה, ו"מעבירין אותה הימנו". רואים מכאן שהטלית היא בגד עליון שאינו הבגד הבסיסי שעל גוף האדם, ולכן הוא יכול לפרוס אותה על הפאה מבלי להישאר עירום:

"נטל מקצת פאה וזרקה על השאר – אין לו בה כלום. נפל לו עליה ופירש טליתו עליה – מעבירין אותה הימנו".

.במשנה במסכת בבא קמא ח, ו, מובא שאדם שהסיר טלית מחברו צריך לשלם לו ארבע מאות זוז דמי בושת[1]:

"העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק – נותן ארבע מאות זוז. זה הכלל: הכל לפי כבודו".

חלוק וטלית

במספר מקומות במשנה מוזכרים חלוק לצד טלית, כאשר החלוק הוא בגד תחתון והטלית בגד עליון. דוגמאות:

במשנה במסכת מעילה ה, א, מובאות דוגמאות שונות בהקשר של דיני מעילה בקודש. שתיים מהן הן: 'לבש בחלוק' ו'כיסה בטלית' – כלומר לבש עליו חלוק של הקדש והתכסה בטלית של הקדש, ומשמע שהחלוק הוא הבגד התחתון שלובשו והטלית היא הבגד העליון שמתכסה בה:

"לבש בחלוק, כיסה בטלית, בקע בקורדום – לא מעל עד שיפגום".

וכ"כ תפארת ישראל שם (יכין, ה-ו):

"ה) לבש בחלוק. לבוש התחתון, שמתקלקל מהר בזיעה. ו) כיסה בטלית. לבוש העליון, שמתקלקל מהר על ידי חכוך בכותלים וכדומה".

במשנה במסכת כלים כח, ז, בקשר לדינה של מטלית של ג' על ג' אצבעות, מובא:

"אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? – בטלית, אבל בחלוק – מלמעלן חבור ומלמטן אינו חבור".

ומבארים המפרשים שם שאת החלוק לובשים ואת הטלית כורכים, כלומר מתעטפים בה:

כ"כ ברטנורא שם:

"בטלית – שאינה דרך מלבוש, אלא שכורכה עליו בלבד. אבל בחלוק – שלובשים אותו, לעולם הוי חיבור, אא"כ תפורה השפה העליונה. והלכה כחכמים".

וכ"כ תפארת ישראל שם (יכין נח-נט):

"בטלית. היינו כעין טלית שלנו, שהוא חתיכה אחת של בגד שמתעטפין בו, ולהכי אף שהמטלית תפור בקצהו העליון, אפ"ה מפני שלפעמים מהפכו צד העליון כלפי מטה ומתעטף בו, והרי כשיתעטף כן יתדלדל קצה המטלית שאינו תפור למטה ויתגלה קרע שבהטלית, להכי אינו חיבור. נט) אבל בחלוק. והוא כעין כתונת שלנו עם בתי ידים, שאינו שייך שיהפוך עליונו למטה".

במשנה שם כט, א, מובאים שוב חלוק וטלית זה לצד זה:

"נומי הסדין והסודרין והטרטין והפליון של ראש – שש אצבעות, של אפקרסין  – עשר. נימי סגוס והרדיד והחלוק והטלית – ג' אצבעות".

וכתב תפארת ישראל שם:

"והחלוק. חלוק יש לו בתי ידים, ארמעל בל"א, והוא בגד התחתון. אבל טלית הוא רק חתיכת בגד גדול, והוא מרובע, שמתעטף בו ממעל לבגדו, כעין טליתות של מצוה שלנו".

בתוספתא במסכת טהרות ח, יג, בנוגע לדיני הזאת מי אפר פרה אדומה על טמאי מת, מתבאר כבדרך אגב שחלוק הוא בגד שאותו לובשים, וטלית היא בגד שבו מתעטפים:

"היה לבוש חלוק ועטוף בטלית, ואמר: בלבי על החלוק ולא בלבי על הטלית – החלוק טהור והטלית טמאה".

במסכת דרך ארץ פרק 'הנכנס' הלכה א, מובא סדר ההתפשטות לקראת הכניסה למרחץ, ושם מבואר שאת הטלית פושטים לפני החלוק, משום שהיא הבגד העליון, וגם לומדים משם שבטלית מתכסים (ולא לובשים כחלוק):

"הנכנס למרחץ אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהי שתכניסני לשלום ותוציאני לשלום ותחזירני לשלום, ותצילני מזו ומכיוצא בה לעתיד לבא. וקודם שיכנס כיצד יעשה? – חולץ את מנעליו, ומסלק את כובעו, ומסלק את טליתו, ומתיר את חגורו, ופושט את חלוקו, ואחר כך מתיר את אפיקרסו התחתונה.

רחץ ויצא והביאו לו את המפה – מקנח את ראשו, ואחר כך מקנח את כל האיברים. הביאו לו את השמן סך את הראש, ואחר כך סך את כל האיברים. ואחר כך מניח את אפיקרסו התחתונה, ולובש את חלוקו, וחוגר את חגורו, ומתכסה בטליתו, ומניח את כובעו, ואחר כך מניח את מנעליו".

טלית כמלבוש של תלמידי חכמים

במסכת בבא בתרא נז, ב, מבואר שחלוקם של תלמידי חכמים היה מכסה את גופם כך שלא ראו את בשרם, וטליתותיהם היו מכסות את חלוקם כך שלא ראו ממנו אפילו טפח:

"בעא מיניה ר' יוחנן מרבי בנאה: חלוק של ת"ח כיצד? – כל שאין בשרו נראה מתחתיו. טלית של ת"ח כיצד? – כל שאין חלוקו נראה מתחתיו טפח".

ובאר רשב"ם שם שזה עניין של צניעות, ושהטלית היא "מקטורן שמתכסה בו על כל בגדים שהוא לובש":

"כל שאין בשרו נראה מתחתיו – שיהא ארוך עד פיסת רגלו, שלא יראה כשילך יחף. טלית – מקטורן שמתכסה בו על כל בגדים שהוא לובש. שאין נראה כו' – וכל שכן דאי קאי עד להדי חלוק, דאיכא צניעות טפי".

וכן באר רבינו גרשום שם:

"כל שאין בשרו נראה מתחתיו. שיהא ארוך עד פיסת רגלו, שלא יראה רגלו כשהוא הולך יחף. וטלית של תלמידי חכמים. מקטורן שלו, שיהא רחב כל כך שלא יהא חלוקו נראה מתחתיו אלא טפח".

הטלית בזמן התפילה והמשפט בתקופת המשנה והתלמוד

שבת

במסכת שבת י, א, מובאת עדותו של רב אשי, שבשנות שלום רב כהנא היה "לובש ומתכסה ומתעטף ומתפלל", כשהכוונה שהתעטף בטלית (כפי שבארו זאת מפרשי הרמב"ם להלן, ועוד):

"אמר רב אשי: חזינא ליה לרב כהנא, כי איכא צערא בעלמא – שדי גלימיה ופכר ידיה ומצלי, אמר: כעבדא קמי מריה. כי איכא שלמא – לביש ומתכסי ומתעטף ומצלי, אמר: הכון לקראת אלהיך ישראל".

עוד שם מובאת מחלוקת "מאימתי התחלת דין", ולאחת הדעות היא "משיתעטפו הדיינין":

"מאימתי התחלת דין? – רבי ירמיה ורבי יונה, חד אמר: משיתעטפו הדיינין, וחד אמר: משיפתחו בעלי דינים".

רש"י

רש"י שם מבאר שהדיינים "מתעטפין בטליתן כשפותחין בדין מאימת שכינה", וגם "שלא יפנו ראשן לכאן ולכאן":

"דיינין מתעטפין בטליתן – כשפותחין בדין, מאימת שכינה ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתן מיושבת עליהם".

מגילה

במסכת מגילה טז, א, מובא מדרש שמרדכי היהודי "נתעטף" ועמד בתפילה, והכוונה שהתעטף בטלית, כמו במקומות הנוספים בדברי חז"ל, בהם זה מפורש (כמו ויקרא רבה המובא להלן):

"בההיא שעתא נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא".

תענית

גם מסכת תענית כ, א, מסופר על נקדימון בן גוריון ש"נתעטף ועמד בתפלה", כשהכוונה שהתעטף בטלית:

"עד שהאדון נכנס בשמחתו לבית המרחץ נקדימון נכנס לבית המקדש כשהוא עצוב. נתעטף ועמד בתפלה, אמר לפניו: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי, שיהו מים מצויין לעולי רגלים".

נדרים

במסכת נדרים מט, ב, מסופר שאשתו של רב יהודה הכינה גלימא (אדרת-טלית להתכסות בה), שאחד השימושים שלה היה שרב יהודה היה מתעטף בה ומתפלל, וכשהתכסה בה ברך "ברוך שעטני מעיל":

"דביתהו דרבי יהודה נפקת, נקטת עמרא, עבדה גלימא דהוטבי, כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך: ברוך שעטני מעיל".

ספרי

בספרי פרשת דברים פיסקא יג, מובא מדרש שמשה רבנו אמר לשבטי ישראל שהשופטים המתבקשים צריכים להיות "ידועים לשבטיכם" משום ש"הרי שנתעטף בטליתו ובא וישב לפני, איני יודע מאיזה שבט הוא". אגב אורחא למדנו מכאן (כמו גם ממקורות נוספים להלן) שהדיינים מתעטפים בטלית כשהם יושבים לדין:

"וידועים לשבטיכם, שיהיו ידועים לכם. הרי שנתעטף בטליתו ובא וישב לפני, איני יודע מאיזה שבט הוא. אבל אתם מכירים אותו, שאתם גדלתם ביניהם".

שמות רבה

בדומה לזה, מהמדרש בשמות רבה כי תשא פרשה מג, ד, מבואר שהדיין מתעטף בטליתו כשיושב להתיר נדרים:

"ואתה צויתני על הפרת נדרים, דין הוא שתתיר את נדרך כאשר צויתני להתיר לאחרים. מיד נתעטף בטליתו וישב לו כזקן, והקב"ה עומד כשואל נדרו".

ויקרא רבה

לגבי תפילה

במדרש ויקרא רבה פרשת אמור כח, מובא המדרש הנזכר במסכת מגילה, ובו מפורש שמרדכי התעטף בטליתו כשהתפלל:

"דאמר ר' לוי: כיון שראה מרדכי את המן בא כנגדו, והסוס בידו, אמר: דומה אני שאין רשע זה בא אלא להרגני. והוון תלמידיו יתבין תניין קמוי, אמר להם: עמדו וברחו, שמא תכוו בגחלתי. אמרו ליה: בין לקטול בין לחיי אנן עמך, ולא נשבקך. מה עשה? – נתעטף בטליתו ועמד בתפלה לפני הקדוש ברוך הוא, ותלמידוי יתבין תניין".

לגבי התרת נדרים

ועוד במדרש ויקרא רבה בחוקותי פרשה לז, מובא שלמדנו ממעשהו של רבן גמליאל, ש"נתעטף טליתו וישב והיתיר לו נדרו", שמפירים (מתירים) נדרים "עטופין ויושבין":

"והיה מטייל אחריהם עד שהגיע לסולמי צור. כיון שהגיע לסולמי צור – ירד לו רבן גמליאל ונתעטף טליתו, וישב והיתיר לו נדרו. למדנו ממנו שלשה דברים: שאין מפירין נדרים – לא שתויי יין, ולא רכובין על גבי בהמה, ולא עומדין, אלא עטופין ויושבין".

הופעתה של 'טלית-גדול' בתקופת הראשונים

רמב"ם

הלכות ציצית

הרמב"ם בהלכות ציצית ג, יא, כתב ש"בשעת התפלה צריך להיזהר ביותר" להתעטף בטלית, והוסיף: "גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים":

"אף על פי שאין אדם מחוייב לקנות לו טלית ולהתעטף בה כדי שיעשה בה ציצית, אין ראוי לאדם חסיד שיפטור עצמו ממצוה זו, אלא לעולם ישתדל להיות עטוף בכסות המחוייבת בציצית כדי שיקיים מצוה זו. ובשעת התפלה צריך להזהר ביותר. גנאי גדול הוא לתלמידי חכמים שיתפללו והם אינם עטופים".

הלכות תפילה ונשיאת כפיים

ושנה הדברים בהלכות תפילה ונשיאת כפים ה, ה:

"דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים".

בן ידיד

בפירוש בן ידיד על הלכות תפילה ונשיאת כפים ה, ה, כתב שמקור דבריו של הרמב"ם מהגמ' בשבת לגבי "מאימתי התחלת דין" וכפי הסבר רש"י שם, או מהגמ' שם לגבי רב כהנא ש"מתעטף ומצלי":

"דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהן עטופים. כתב מרן דהכי משמע פ"ק דשבת ולא ביאר מהיכן משמע, ובסוף הל' ציצית כתב רבינו: גנאי גדול הוא לת"ח שיתפללו והם אינם עטופים, עי"ש. ולא נדע מקומו איה. ואולי יליף לה רבינו ממה שאמרו בפ"ק דשבת דף י' ע"א: מאימתי התחלת דין? – משיתעטפו הדיינים, ופי' רש"י: דיינים מתעטפין בטליתן כשפותחין בדין מאימת שכינה, ושלא יפנו ראשן לכאן ולכאן ותהא דעתם מיושבת עליהן, עי"ש.

וגם אמרו שם דרב כהנא מתעטף ומצלי, וכיון דאפי' לדין נוהגין להתעטף מאימת שכינה ולישב הדעת, הוא הדין והוא הטעם לתפלה. וכ"ש הוא, דהא תפלה בעיא כוונה, ולכן כתב דגנאי גדול הוא לת"ח שאינו מתעטף, דהוי כפורק עול ומבטל מנהג הת"ח, אף שאינו מן הדין לחיוב. ועיין לרבינו בהל' סנהדרין פ"ג ה"ז וכן ראיתי במעשה רוקח ונכון הוא וק"ל".

קרית מלך

בפירוש קרית מלך על הלכות תפילה ונשיאת כפים ה, ה, כתב שמקור דברי הרמב"ם בגמ' במגילה: 'נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא' ובגמ' תענית על נקדימון: 'נתעטף בעמ בתפילה', ומדרשים נוספים מעין אלו:

"דרך כל החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא עטופים, עיין מגילה ט"ז א': נתעטף מרדכי וקם ליה לצלותא, ותענית כ' א': נתעטף ועמד בתפלה. ועיין פס"ר פכ"ב סי' ה': נתעטף טליתו ועמד ונתפלל, ועיין תדא"ר פכ"ו ועמש"כ בסוף ה' ציצית בס"ד".

מאירי

המאירי על שבת י, א, למד מהנהגתו של רב כהנא ש"המתפלל… ראוי לו לציין עצמו בבגדים נאים ובטלית נאה":

"המתפלל ראוי לעמוד באימה וביראה ובהכנעת לב, ועם כל זה ראוי לו לציין עצמו בבגדים נאים ובטלית נאה, שנאמר: הכון לקראת אלהיך ישראל. ובשעת הצרות, מ"מ ראוי לו להפליג בהכנעה הרבה כמי שמכיר בעצמו שהוא נזוף".

מקור המונח 'טלית גדול'

ככלל, המינוח 'טלית גדול' מתחיל להופיע לראשונה רק באמצע תקופת הראשונים, סביב תקופת מהר"ם מרוטנבורג, ותלמידיו הרא"ש והמרדכי, במקביל להופעתו של המינוח 'טלית קטן'. אפשר שיש קשר הדוק בין הדברים, שכן בתחילה נקראה טלית בית הכנסת בשם הסתמי 'טלית', כפי שנקראה בימי המשנה, ועם הופעתה של ה'טלית קטן', נוצר צורך להבחין בין טלית בית הכנסת לטלית זו, וממילא החל להופיע השם 'טלית גדול'.

רא"ש

בהלכות קטנות לרא"ש, הלכות ציצית, כתב שאדם שלובש טלית קטן ובא לבית הכנסת להתפלל, צריך לברך על הטלית הגדול "להתעטף בציצית":

"ומכאן יש ראיה דאדם שהוא לבוש טלית קטן שהוא נושא כל היום, וכשהוא מתפלל מתעטף (ס"א בטלית גדול) – צריך לברך, דחייב אדם לעשות ציצית בכל בגדים שלו שיש להם ד' כנפות, וכל חד וחד מצוה באפי נפשא היא. אבל אם מתעטף בהם בזה אחר זה בלא הפסק – מברך ברכה אחת על שתיהם".

נימוקי יוסף

וכ"כ נימוקי יוסף הלכות קטנות, הלכות ציצית יב, א:

"ואם אדם לובש טליתות הרבה בבת אחת, מברך ברכה אחת לכולן. ואם אחר שלבש בביתו טלית קטן הלך לבית הכנסת ונתעטף בטלית גדול – חייב לחזור ולברך".

מרדכי

וכ"כ מרדכי מסכת תענית הלכות תשעה באב רמז תרלז, שבתשעה באב מהר"ם מרוטנבורג היה לובש טלית קטן, אך "לא היה מניח תפילין ולא היה מתעטף בטלית גדול בבוקר":

"אמנם ר"מ לא היה מניח תפילין ולא היה מתעטף בטלית גדול בבוקר, משום דאיתא באיכה רבתי: השליך משמים ארץ תפארת ישראל – זה טלית ותפילין. אבל בערב מניח תפילין ומתעטף בציצית, ובבקר לובש טלית קטן לפי שאין נראה לעולם".

מהר"ח אור זרוע

גם בדרשות מהר"ח אור זרוע כד, כתב שאדם שלבוש בטלית קטן ובא לבית הכנסת יברך על הטלית הגדול, ואם יצא מבית הכנסת וחזר, אינו צריך לברך שנית:

"ואדם שיש לו טלית קטן ובא לבית הכנסת ומתעטף בגדול ובירך, ויצא מבית הכנסת וחזר לבית הכנסת בעוד טלית קטן עליו – אינו חייב לברך על טלית גדול פעם שינית".

מהרי"ל

בשו"ת מהרי"ל י, מזכיר את מנהג המהר"ם להתעטף בטלית גדול בבית הכנסת ואחר שובו לביתו היה לובש טלית קטן. והוסיף שיש מחמירים ללבוש את הטלית הקטן כבר בקומם, כדי לא ללכת ארבע אמות ללא ציצית:

"ועל ברכת טלית קטן, כבר הוו בה קמאי דקמן, מהר"ם נהג לברך על טלית גדול בבית הכנסת, ובחזרתו לביתו – אחר שדבר והסיח דעתו מאותה ברכה – לבש טליתו קטן ובירך עליו, לאפוקי נפשיה מפלוגתא. וכן ראיתי מורי ורבינו מהר"ש נוהג.

והמחמירין שלא לילך ד' אמות בלא ציצית, ולובשים בקומם טלית קטן, ושוב כשנכנסים בבית הכנסת מתעטפים בגדול, והלובשים טלית קטן קודם נטילת ידים מברכין על הגדול בבית הכנסת ופוטרים שתיהן. וכן באורח חיים, דאפי' משמוש והסתכלות בקטן אין צריך. אך דעתו יהא על כל בגדיו המצוייצים אשר לובש.

ונוסח הברכה נמצא בליקוטין: 'על מצות ציצית', ומהר"ח א"ז כתב שהיה נראה לברך על טליתות קטנים שלנו שיש להם בית הצואר: 'להתלבש בציצית'".

פסיקת ה'שולחן ערוך'

השולחן ערוך בהלכות תפילה, או"ח צא, ו, מביא את דברי הרמב"ם הנ"ל בהלכות תפילה ש"דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים":

"דרך החכמים ותלמידיהם שלא יתפללו אלא כשהם עטופים. הגה: ובעת זעם יש לחבק הידים בשעת התפלה כעבדא קמיה מאריה, ובעת שלום יש להתקשט בבגדים נאים להתפלל (טור)".

ושם בהלכות ציצית כד, א, הביא, בסגנון קצת שונה, את דברי הרמב"ם בהלכות ציצית, ש"טוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום" (אף שהרמב"ם לא הזכיר את המושג 'טלית קטן', אלא ההיפך: "עטוף בכסות המחוייבת בציצית"), ו"לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה" (כששם הכוונה היא בפשטות לטלית גדול):

"אם אין אדם לובש טלית בת ארבע כנפות – אינו חייב בציצית. וטוב ונכון להיות כל אדם זהיר ללבוש טלית קטן כל היום, כדי שיזכור המצוה בכל רגע. וע"כ יש בו חמשה קשרים, כנגד ה' חומשי תורה, וארבע כנפים, שבכל צד שיפנה יזכור. ונכון ללובשו על המלבושים. לפחות יזהר שיהיה לבוש ציצית בשעת התפלה".

מנהג אשכנז שלא להתעטף בטלית גדול עד החתונה

תשב"ץ קטן

בתשב"ץ קטן תסב (מאת רבי שמשון בן צדוק, תלמיד מהר"ם מרוטנבורג), כתב שב"מלכות של אשכנז" נהגו "שלא להתעטף בציצית עד לאחר הנשואין", וסמכו זאת על סמיכת הפסוקים "גדילים תעשה לך" ו"כי יקח איש אשה":

"מה שנותנין הבגדים לכלה להראותה שמקיים מצות ציצית, דכתיב: "גדילים תעשה לך", וסמיך ליה: "כי יקח איש אשה". ונראה לי שמכאן סמכו בזה המלכות של אשכנז שלא להתעטף בציצית עד לאחר הנשואין".

מהרי"ל

גם במנהגי המהרי"ל, הלכות נישואין י, הביא מקור זה, והעיד ש"בארץ מולדתי בריינוס", "נוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפין בציצית עד נושאין אשה. וסמכוה להא דכתיב: "גדילים תעשה לך", וסמיך ליה "כי יקח איש אשה"". וציין שהוא עצמו התעטף כבר בחג השבועות שלפני נישואיו, וכתב ש"שיניתי כשאר ארצות, ואמרתי: כבוד רגל עדיף".

ומכאן שבריינוס נהגו שרק נשואים מתעטפים בטלית, ואילו בשאר ארצות נהגו שכבר מבר מצווה מתעטפים בטלית:

"בדידי הוה עובדא, שבחור הייתי ונשאתי גרושה, ותקנתי טלית חדש לנישואין ונתעטפתי בו מקודם הנישואין בשבועות לכבוד הרגל, כי אמרתי: מאחר שהורגלתי במדינות אחרים ללבוש ציצית מיום שנעשיתי בר מצוה, ולא נהגתי בארץ מולדתי בריינוס שנוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפין בציצית עד נושאין אשה, וסמכוה להא דכתיב: 'גדילים תעשה לך', וסמיך ליה: 'כי יקח איש אשה', ואני שניתי כשאר ארצות, ואמרתי: כבוד רגל עדיף. ואחר הרגל אמר אלי אמ"ץ מהר"י סג"ל דשלא כדין עשיתי, דיום חתונה עדיף לגבי בחור מכל רגל, וכל כלי חדשים יחזיק לנישואין".

שיירי כנסת הגדולה

בספר שיירי כנסת הגדולה או"ח יז, ב, תמה על המנהג המוזכר במהרי"ל, ש"לכאורה הוא דבר תמוה, דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית?!". ותירץ: 1. "עד שעת נישואין היו מתכסין בטליתות של בית הכנסת המוכנים למי שאין לו אישה", ולא מכינים לעצמם. 2. "בטלית קטן קאמר", כאשר המובן הוא שעד הנישואין היו מסתפקים בטלית קטן (כפי שכתב למשל באליה רבה המובא להלן):

"ומה שכתב בדרשות מהרי"ל ז"ל בהלכות נישואין, שנוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפין בציצית עד שנושאין להם נשים, וסמכו להם אקרא דכתיב: 'גדילים תעשה לך', וסמיך ליה: 'כי יקח איש אישה', לכאורה הוא דבר תמוה, דעד שלא ישא אישה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית?! ואולי הכונה לומר שלא היה מכין לעצמו ציצית עד נישואין, ועד שעת נישואין היו מתכסין בטליתות של בית הכנסת המוכנים למי שאין לו אישה. ואיפשר גם כן בטלית קטן קאמר. וצ"ע".

אליה רבה

באליה רבה יז, ג, הביא את דברי המהרי"ל הנ"ל, והוסיף שמשמע משיירי כנסת הגדולה ש"אף בני רינו"ס נוהגין בטלית קטן, אלא בטלית גדול אין נוהגין":

"כתב מהרי"ל [במנהגים] הלכות נשואין [אות ו]: בחור הייתי ונשאתי גרושה… עכ"ל. ומשמע בשיירי כנסת הגדולה [הגהות טור אות ב], דאף בני רינו"ס נוהגין בטלית קטן, אלא בטלית גדול אין נוהגין".

מגן אברהם

ובמגן אברהם ח, ג, כתב שמשמע מהגמ' שאפיל ת"ח לא היה מכסה ראשו בטלית לפני נישואיו, ומי שאינו ת"ח לא היה מכסה אף אחר נישואיו. ומשמע שכן היו מתעטפים בטלית אך לא מכסים את הראש בה:

"משמע בקדושין דף כ"ט שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית, אפילו הוא ת"ח. ובדף ח' איתא דמי שאינו ת"ח אפילו נשוי – לא היה מכסה ראשו, ע"ש".

משנה ברורה

והביאו משנה ברורה שם ד:

"משמע בגמרא שבחור לא היה מכסה ראשו בטלית, אפילו הוא ת"ח".

ובמשנ"ב יז, י, תמה על המנהג המוזכר במהרי"ל, שכן "עד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית?!". ומבואר שהבין שלא כאליה רבה בשם 'משמע משיירי כנסת הגדולה', שהיו לובשים טלית קטן:

"כ"ז דוקא כשלא הגיע עדיין לי"ג, אבל מי"ג ואילך – חייב בציצית כגדול. ומה שכתב בדרשות מהרי"ל בהלכות נשואין שנוהגין שגם נערים גדולים אין מתעטפים בציצית עד שנושאין להם נשים, וסמכו להן אקרא דכתיב: 'גדילים תעשה לך', וסמיך ליה: 'כי יקח איש אשה' – הוא דבר תמוה, דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית?!".

מור וקציעה

בספר מור וקציעה (ליעב"ץ) או"ח ח, כתב שגם בתקופת הגמ' בשעת התפילה נהגו כולם להתעטף בטלית, ומנהג זה היה "לנשוי ולבלתי נשוי", אך "שלא בשעת התפלה אז היה מנהגם של ת"ח בסודר, ולא שאר העם", כי הטלית והסודר היו "כבדים עליהם ומעכבין אותן מלעשות מלאכתן, על כן לא היו נושאין אותן כי אם בשעת תפלה". לכן "שגגה היא ביד הרב מגן אברהם" שסבר לחלק בין נשוי לרווק, אלא "העיקר הוא שאין חילוק בין נשוי לשאינו נשוי", אלא "הכל צריכין עטוף לתפלה דשחרית", והעיד ש"כן הוא מנהגן של ישראל תורה":

"ולא הבנתי מה שכתב במג"א (ס"ק ג], דמשמע בקידושין דבחור שלא נשא לא היה מכסה ראשו בטלית. מאן דכר שמיה? התם בסודר איירי, וסודר דבר אחד וטלית דבר אחר, שהסודר כיסוי הראש, והטלית כסוי הגוף, כדאמרינן בהרואה [ברכות ס, ב]: כי פריס סודרא ארישיה, לימא: 'עוטר', כי מיעטף – 'להתעטף'. וגבי כוס דברכת המזון אמרינן [ברכות מט, ב]: מר פריס סודרא ומר מיעטף…

ופשוט שבשעת תפלה שניהם צריכים, רצוני בין סודר בין טלית, לת"ח ולשאינו ת"ח, לנשוי ולבלתי נשוי – הכל שוין בזה, רק שלא בשעת התפלה אז היה מנהגם של ת"ח בסודר, ולא שאר העם, אע"פ שלא היו הולכים בגלוי הראש כדברי הרב"י, כי בלי ספק היה להם כובע על ראשם לכל העם מקצה, רק הסודר שעוטף בו הראש למעלה מן הכובע כדרך שהטלית עשוי לעטיפת הגוף על הבגדים, זה היה מנהג הצנועים בלבד לילך בהם כל היום, והיו מצויינים וניכרין ע"י כך הת"ח מן השאר. כמ"ש [שבת עז, ב]: מאי סודרא – 'סוד ה' ליראיו', כי המון העם העוסקים במלאכה שארית היום לא יתעטפו בהם, שכבדים עליהם ומעכבין אותן מלעשות מלאכתן, על כן לא היו נושאין אותן כי אם בשעת תפלה. וק"ל.

ולכן שגגה היא ביד הרב מ"א, אלא העיקר הוא שאין חילוק בין נשוי לשאינו נשוי, ות"ח ושאינו, לענין טלית דמצוה דלא סגי בלא"ה, דזימנין דענשי אעשה, ולא מפלגי בין נשוי לפנוי, דשאר אינשי נמי, מאן פטרינהו ממצוה במי שאין לו טלית קטן? ואף במי שיש לו טלית קטן, מכל מקום מצוה היא להתעטף עכ"פ בשעת תפלה, כדכתיבנא לקמן בסי' כ"ד.

ותו, כיון דמצוה היא וצורך תפלה, ליכא נמי לפלוגי כלל, אלא הכל צריכין עטוף לתפלה דשחרית לכ"ה. וזה פשוט. וכן הוא מנהגן של ישראל תורה. ועיין מה שכתבתי בס"ד בלח"ש מ"ה פ"ח דב"ק".

בני יששכר

בספר בני יששכר, מאמרי חודש תשרי מאמר יג בהערה, כתב שטעם המנהג שרווקים לא מתעטפים בטלית עד נישואיהם הוא ש"ענין העיטוף מורה על אור מקיף הכולל בחינת יחידה, והאור ההוא בא מן שמחה של מצוה, והשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה":

"הג"ה: לפי מה שכתבנו בהג"ה הסמוכה תבין מה שכתוב בגמ' [קידושין כט ב]: חזייא דלא פריס סודרא ארישא וכו'. אמר: אכתי לא נסיבת. וכן נוהגין עד היום, דאין מתעטפין בטלית עד הנשואין, וטעמא בעי. ולפי מ"ש בהגהה הסמוכה תבין, דהנה ענין העיטוף מורה על אור מקיף הכולל בחינת יחידה, והאור ההוא בא מן שמחה של מצוה, והשרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה [יבמות סב ב], שמחת לב – אשה [שבת קנב א], נ"ל, והבן".

יפה ללב

בספר יפה ללב (לרבי רחמים פלאג'י מאיזמיר) ה, ח, ב, כתב שאף שנהגו שרווקים לא מתעטפים בטלית עד נישואיהם, "על כרחך היינו בחול, שמניח תפילין, אבל בשבת ויום טוב דלא יש תפילין – צריך שיתכסה בטלית של ציבור":

"עי' מה שכתב המג"א סק"ג: משמע בקידושין דף כ"ט שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית, אפילו הוא תלמיד חכם. על כרחך היינו בחול, שמניח תפילין, אבל בשבת ויום טוב דלא יש תפילין – צריך שיתכסה בטלית של ציבור, דאיתא בילקוט סי' ש"ל, וז"ל: תנא דבי אליהו, 'וימצאו איש מקושש', אמר לו הקב"ה למשה: חלל זה את השבת! אמר לפניו: רבש"ע, אתה יודע – בכל יום תפילין בראשו, תפילין בזרועו, ורואה אותן וחוזר(?) בו, עכשיו שאין עליו תפילין – חילל זה את השבת! אמר לו הקב"ה למשה: צא וברור להם דבר שינהגו בו בשבת, וכו', שנאמר: 'ועשו להם ציצית כו'… והיינו טלית גדול, שהוא בעטיפה ורואה אותו, מה שאין כן בטלית קטן. ונפקא מינה דהני'(?) מבחורים שלא ללבוש טלית גדול בחול, בשבת צריכין ללבוש מטעם האמור. אבל טלית קטן לא יזוז ממנו אפילו בחול…".

ויגד משה

בספר ויגד משה (לרבי משה יהודה כ"ץ) ענייני נישואין, 'טלית של מצוה', עמ' כב, הביא תחילה את המנהג להתעטף בטלית של מצווה רק לאחר הנישואין, ואת טעמו של מהרי"ל לדבר. אחר כך הביא את דברי המג"א שהרווקים רק נמנעים מכיסוי הראש בטלית לפני הנישואין, אך שמים אותה על כתפיהם. והעיד: "ובאמת כן הוא מנהג אנשי גליל עליון". אך הוסיף: "אולם שמעתי שהרב הגאון הצדיק ר' מיכאל פאפער ז"ל מסטרדאהעלי הנהיג את בני ישיבתו שיתנו את הטלית גם על ראשם בימי בחרותם".

בהמשך הביא טעם משלו לנוהג זה, שבזמן הבחרות יש פנאי לעסוק בתורה "בכל עת ובכל שעה", ועל ידי כך ניצלים מהיצר הרע. אך אחר הנישואין, כשצריך לפרנס משפחה ואין פנאי ללמוד תורה, "מוכרח הוא ליקח דבר אחר להיות לו למגן ולמחסה נגד היצר הרע"[2]:

"נוהגין שאין לובשים טלית של מצוה רק אחר החתונה. ועי' במהרי"ל בהלכות נשואין שהסמיך המנהג על הקרא, דכתיב: 'גדילים תעשה לך', וסמיך ליה: 'כי יקח איש אשה', יעוש"ה. ועי' בבני יששכר לחודש תשרי (מאמר י"ג אות ב') שכתב דזה נרמז בדברי חז"ל (קידושין כ"ט:): חזייה דלא פריס סודרא ארישא וכו' אמר: עדיין לא נסיבת וכו'. וכן נוהגין עד היום, דאין מתעטפין בטלית עד הנשואין, יעו"ש.

ואכתי צריך בירור, דהא עיקר לבישת הטלית הוא על הגוף ולא על הראש דייקא, אולם במג"א… הוכיח מדברי הגמרא הנ"ל שלא היה מנהג הבחורים לילך עם הטבלית על הראש רק על הכתף, ולאחר שנשא אשה נתנו את הטלית גם על ראשם. ובאמת כן הוא כעת מנהג אנשי גליל עליון, אולם שמעתי שהרב הגאון הצדיק ר' מיכאל פאפער ז"ל מסטרדאהעלי הנהיג את בני ישיבתו שיתנו את הטלית גם על ראשם בימי בחרותם.

וטעם הדבר שאין לובשים אותו רק אחר החתונה, יש לומר על פי מה שדרשו חז"ל (מנחות מ"ג.): כל מי שיש לו תפילין בראשו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו – מובטח לו שלא יחטא, כתיב: 'וחוט המשולש לא במהרה ינתק', יעו"ש. ואם כן, בזמן הבחרות הרי הוא לומד תורה בכל עת ובכל שעה, וכמבואר בבאר שבע (אה"ע סימן א'), דמהאי טעמא תיקנו חז"ל שמונה עשרה לחופה, כדי שיהיה פנוי ללמוד תורה, יעו"ש. מה שאין כן אחר הנשואין, הרי רחיים בצווארו ויעסוק בתורה? כמו שאמרו חז"ל (קידושין כ"ט.). ועל כן הרי אינו יכול ללמוד תורה. לכן מוכרח הוא ליקח דבר אחר להיות לו למגן ולמחסה נגד היצר הרע, וגירא דיליה, וזהו גם הטעם מה שמתחילין אז להניח תפילין של רבנו תם, ואתי שפיר".

לבושי מרדכי

בספר לבושי מרדכי (לרב מרדכי וינקלר) מהדו"ת ב, ב, תמה על מנהג זה – "תמוה בעיני לבטל מצות ציצית מפני סמך ע הרמ"ז". והביא את המג"א שמבאר שרק לא נהגו לעטוף ראשם בטלית על הנישואין. עוד העיד: "שמעתי מפי תלמידי הגאון בעל אמרי אש זצ"ל, כי בבית מדרשו גם הבחורים היו מתעטפים על ראשיהם". והוסיף הרב וינקלר: "וכבר אמרתי כי רק בדורות הראשונים שהיו משיאין בניהם סמוך לפרקם, כמו בתליסר וארביסר, היו נוהגים מנהג זה":

"ועל דבר המנהג במקומות אלו שאין מתעטפין בטלית גדול מי שאינו נשוי, תמוה בעיני לבטל מצות ציצית מפני סמך על הרמ"ז, ובמג"א סי' ח' [סק"ג] כתוב רק שאינו מתעטף על ראשו. ושמעתי מפי תלמידי הגאון בעל אמרי אש זצ"ל כי בבית מדרשו גם הבחורים היו מתעטפים על ראשיהם. והנה גם במגדול עוז [אוצר ה אות יב] כתב: הגדול שאינן נשואים גם בטלית גדול ינהגו.

וכבר אמרתי כי רק בדורות הראשונים שהיו משיאין בניהם סמוך לפרקם, כמו בתליסר וארביסר, היו נוהגים מנהג זה. ועי' בנודע ביהודה מהדורה תניינא סי' נ"ב, חלק אבן העזר, שהיו נושאים גם לפני י"ג. אבל בזמן הזה, אשר בעוונותינו הרבים אין נושאים גם לאחר כ', וכבר נתמלא זקנם ובלא ציצית גם כן על ג', וכי כל אחד יודע לעשות טלית קטן כדינו? ועל ידי זה גם נשתרבב המנהג לעלות לקריאת התורה בלא טלית, והוא נגד הפוסקים…".

דברי יציב

בשו"ת דברי יציב או"ח מד, מזכיר תחילה את דברי המג"א שהמנהג הוא שרווקים לא מכסים ראשם בטלית, אך כותב ש"אצלינו המנהג שלא ללבוש כלל טלית גדול". ומביא מספר נימוקים למנהג אשכנז זה:

1. הטעם שהוזכר בראשונים, מחמת סמיכות הפסוקים 'גדילים תעשה לך' ל'כי יקח איש אשה'. 2. כיוון שהציצית רומזת לתרי"ג מצוות (גימטריה של ציצית עם 5 קשרים ו-8 חוטים), ובחור לא קיים מצוות פרייה ורבייה, "לכן לא נותנים לו להתעטף בציצית, לרמז לו שישא אשה". 3.  כיוון שמטרת הציצית היא כדי ש'לא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', לכן רווק שעוד לא נשא אשה, שעליו הגמ' אומרת שהוא בסכנת הרהורי עבירה, "לא נותנים לו לקיים מצות ציצית בשלימות עד שישא אשה". 4. כיוון שמבואר בגמ' שבזכות מצוות ציצית זוכה לקבל פני שכינה, "משום הכי לא נותנים לו ללבוש ציצית – שמביאתו לקבלת פני השכינה – לרמז לו שישא אשה, שאז דייקא שכינה ביניהם". 5. "וגם כדי לבייש את מי שאין לו, שיזדרז וישא אשה".

"א) הנה נתתי אל לבי לתור בטעם הדבר, וגם במה שנהגו שלא להתעטף בטלית קודם הנישואין. ובמג"א סי' ח' סק"ג הערה את מקורה מהש"ס קידושין דף כ"ט שבחור שלא נשא אשה לא היה מכסה ראשו בטלית, עיין שם. ואצלינו המנהג שלא ללבוש כלל טלית גדול. וע"ע בתשב"ץ קטן אות תס"ד דסמך לה אקרא שהסמיך: 'גדילים תעשה לך' ל'כי יקח', עיין שם…

ובפשטות נראה לי, דכיון שמצות ציצית רומז לתרי"ג מצוות, וכמאמר הכתוב [במדבר ט"ו ל"ט]: 'וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם', ובפרש"י שבגימטריא תרי"ג… ועכ"פ במצות פרו ורבו, שארז"ל ביבמות ס"ב ע"ב: כל אדם שאין לו אשה – שרוי בלא תורה וכו', לכן לא נותנים לו להתעטף בציצית לרמז לו שישא אשה.

וביותר יש לומר, שכיון שמטרת המצוה משום 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם', ובמנחות מ"ד ע"א: באו ד' ציציותיו וטפחו לו על פניו, נשמט וכו'. ובש"ס קידושין שם: רב הונא לטעמיה, דאמר: בן עשרים שנה ולא נשא אשה – כל ימיו בעבירה וכו'. האי דעדיפנא מחבראי וכו", עיין שם. וכן בנדה דף י"ג ע"א מחלק בין נשוי לשאינו נשוי, וכן הוא להלכה בשו"ע או"ח סי' ג' סעיף י"ד. על כן לא נותנים לו לקיים מצות ציצית בשלימות עד שישא אשה.

וגם יש לומר, לפי מה שכתוב במנחות מ"ג ע"ב: 'כל הזריז במצוה זו – זוכה ומקבל פני שכינה'… משום הכי לא נותנים לו ללבוש ציצית – שמביאתו לקבלת פני השכינה – לרמז לו שישא אשה, שאז דייקא שכינה ביניהם, ודו"ק. וגם כדי לבייש את מי שאין לו, שיזדרז וישא אשה, והבן".

ציץ אליעזר

בשו"ת ציץ אליעזר כ, ח, ב, הביא את קושיית המשנ"ב על המהרי"ל, וכתב ש"תלמיד חכם גדול אחד" שאלו, שלכאורה אין כאן קושיה, שכן "בודאי כוונת המהרי"ל בנוגע לטלית גדול", "אבל טלית קטן שפיר היו לובשין". אחר כך כתב שקושיה זו הוקשתה כבר על ידי שיורי כנסת הגדולה, ופלא שהמשנ"ב לא הזכיר זאת. שיורי כנה"ג הציע שתי אפשרויות לתרץ:

1. "אולי הכוונה לומר שלא היה מכין לעצמו ציצית עד הנישואין, ועד שעת הנישואין היו מתכסין בטליתות של בית הכנסת". 2. הכוונה לטלית גדול, אך כן היו לובשים טלית קטן. אחר כך הביא הצי"א את דברי יעב"ץ שגם תירץ כך, שדווקא טלית גדול  לא היו לובשים.

לסיום כתב שהאסמכתא שהביאו הראשונים למנהג מהסמיכות של 'גדילים תעשה לך' ל'כי יקח איש אשה', נועדה "לעצם עמידת החופה בפריסת פרוכת מעליהם הנהוג בכל המדינות", ולא לכך שלא נהגו להתעטף עד הנישואין:

"אגב. לפני זמן מה שאלני ת"ח גדול אחד על המשנ"ב בסי' י"ז סק"י, שמביא מדרשות מהרי"ל בהלכות נשואין שנוהגים שגם נערים גדולים אין מתעטפין בציצית עד שנושאין להם נשים… ומסיים וכותב על זה המשנ"ב דהוא דבר תמוה… ונשאר בתימא. ושאלני התלמיד חכם הנזכר, דאין כאן תימא, כי בודאי כוונת המהרי"ל בנוגע לטלית גדול, וזהו שכותב בלשון 'אין מתעטפין בציצית עד שנושאין להם נשים', דלשון עיטוף נאמר על טלית גדול שתעטפין בו, אבל טלית קטן שפיר היו לובשין.

ובאשר אין מזה עוד כ"כ הוכחה שהמכוון רק על טלית גדול, וגם דאם כן מהו האסמכתא דקרא מהא דסמיך ליה 'כי יקח איש אשה', אם היו לובשים גדילים גם לפני זה, התבוננתי בספרים וראיתי שעל הקושי הזה של המשנ"ב כבר עמד השיורי כנה"ג או"ח הגה"ט אות ב'. הוא מביא מה שכתב בזה בדרשות מהרי"ל, ומקשה עליו ממש כלשונו של המשנ"ב, דלכאורה הוא תמוה, דעד שלא ישא אשה יהיה יושב ובטל ממצות ציצית. ולפלא על המשנ"ב שלא זכר לציין להשיוכה"ג. ואולי סמך על מה שמציין כבר בכזאת הבאה"ט.

השיורי כנה"ג שם מוסיף וכותב דאולי הכוונה לומר שלא היה מכין לעצמו ציצית עד הנישואין, ועד שעת הנישואין היו מתכסין בטליתות של בית הכנסת המוכנין למי שאין לו אשה. ואפשר גם כן בטלית קטן קאמר, ונשאר בצ"ע.

כן בקודש ראיתי באליהו רבה בסי' י"ז סק"ג שמעתיק כל לשונו של המהרי"ל בזה, ושמה לא כתוב זאת בסתם "שנוהגים שגם נערים גדולים אין מתעטפין בציצית עד שנושאין להם נשים", אלא כתוב זאת על "בני רינו'ס" שנהגו בכזאת. ומסיים ע"ז האליה רבה וכותב דמשמע בשיורי כנסת הגדולה דאף בני רינו"ס נוהגין בטלית קטן, אלא בטלית גדול אין נוהגים. ע"ש.

וכאמור, למעשה נשאר בזה השיוכ"ה עדיין בצ"ע. וכה חזיתי להיעב"ץ ז"ל בספרו מור וקציעה על או"ח שהבין בכזאת, ולכן כותב דהכנסת הגדולה נדחק בחנם, כי כוונת מהרי"ל פשוטה, והיפך מה שחשב בו שיורי כנסת הגדולה, "שבודאי לא פטרם מהרי"ל לנערים מטלית קטן, רק בטלית גדול אינן מתעטפין, וכי כך הוא עדיין המנהג בין האשכנזים" ע"ש.

ומה ששאלתי דאם כן מהו האסמכתא דקרא מה דסמיך ליה 'כי יקח איש אשה' ל'גדילים תעשה לך' אם היו לובשים גדילים גם לפני כן, יעוין בספר המנהיג הלכות אירוסין ונשואין אות ק"ח, וכנסת הגדולה אה"ע סימן ס"א הגהב"י אות א', דהוא על זה שנהגו לפרוס טלית על החתן ועל הכלה אחר אירוסין קודם נישואין, וכפי שכותב בהמנהיג שם להביא סמך מזה לזה שנהגו בצרפת ופרובינצא, שכל החתנים מתעטפין בציצית בהכנסת החופה, וכפי שמסיים הכנסת הגדולה שם אחר הביאו האסמכתא מה דכתיב 'כי יקח איש אשה', וסמיך לה: 'גדילים תעשה לך', דהיינו דתנן: 'כיון שפירס טליתו עליה' יעו"ש. ובכל בו ה' אישות סי' ע"ה כתוב בזה הלשון: "ואחר האירוסין עושין להן חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר, וכיוצא בזה, וזהו נקרא: 'נשואין'. והרמז על זה: 'כי יקח איש אשה', וסמיך ליה: 'גדילים תעשה לך'. וכן אמרו ז"ל גבי יעוד: 'כיון שפרש עליה האדון טליתו – קיים מצות יעוד'" עכ"ל. ויוצא מזה אסמכתא לעצם עמידת החופה בפריסת פרוכת מעליהם הנהוג בכל המדינות".

המאמר מאת הרב יאיר וייץ, חוקר תורני במכון הר ברכה, העוסק בבירור סוגיות עבור ספרי 'פניני הלכה'. כותב מאמרים בתחומי התנ"ך וההלכה, מחבר סדרת בדרכה של תורה על חמשת חומשי התורה, והספר בדרכם של כתובים על חמש המגילות.

[1] מכאן אין ראיה האם זה בגד עליון או בסיסי, כי גם אם זהו בגד עליון יכולה להיות בושת מהסרתו, כפי שאדם נכבד שרגיל ללכת תמיד בחליפה יתבזה אם מישהו יסיר אותה ממנו.

[2] אם כי צריך עיון, כי בטלית-גדול מתעטפים רק בזמן התפילה, ובמשך כל שאר היום מה שומר על האדם מהיצר הרע?