בקשתם ההגיונית והתמימה של בני גד ובני ראובן: "וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן", נענית על ידי משה בחריפות נוראה:
"וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה? – וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'? – כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ…וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה', וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל. כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר וְשִׁחַתֶּם לְכָל הָעָם הַזֶּה".
למה התגובה כל כך חמורה, מדברי משה עולות שתי נקודות שמתחברות זו לזו
הנקודה האחת, הניתוק מכלל ישראל, הייתכן שעם ישראל יהיה במלחמה, ואתם תדאגו לצאנכם ובקרכם? שעם ישראל יילחם ואתם תמשיכו להתנהל כאלו יש שגרה? – הניתוק הזה מעם ישראל הוא נורא ואיום!
לצערנו גם היום אנו חווים את הניתוק הזה, הניתוק שהחל מחוסר האיכפתיות לכך שאחינו, תושבי העוטף, תושבי שדרות, חיו בשגרת חיים שמידי פעם נורים לעברם קאסמים, מידי פעם מופרחים בלוני תבערה, אבל במדינת תל אביב חיים בניתוק, וממשיך ממש בימים אלה, שעשרות אלפים מאחינו, לא יכולים לחיות בבתיהם, בדרום ובצפון, ומדינת מגדרה עד חדרה – מנותקת!, אם תגובה לירי על הדרום או הצפון הייתה נענית כמו ירי לתל אביב, המציאות הייתה אחרת.
הנקודה השנייה היא שניתוק כזה, מוביל להחלשת רוח הלחימה והמוטיבציה של העם להילחם, מה שגורם לניצחון או חס וחלילה לתבוסה, זה המורל של הלוחמים, זו רוח הלחימה, כאשר יש שבטים בעם ישראל, שיוצרים אווירת של חולשה, לא רוצים להילחם, מעדיפים לוותר על הארץ ולא לעבור את הירדן, מעדיפים את חיי הפרט על ניצחון הכלל, מעדיפים את 'זכויות האוייב', על פני כבודם של חיילנו, זה דבר חמור מאין כמוהו!
הרי האבן עזרא כתב שלא לחינם הומתו כל דור יוצאי מצריים, מעבר לחטא המרגלים, חטא המרגלים היה סימפטום, לחוסר ברוח לחימה וגבורה, וממילא לא יכלו דור העבדים – יוצאי מצרים להיות דור הניצחון והכיבוש הארץ.
"סבב שמתו כל העם היוצא ממצרים הזכרים כי אין בהם כוח להילחם בכנענים עד שקם דור אחר דור המדבר, שלא ראו גלות והייתה להם נפש גבוהה", (וכן כתב הרמב"ם במו"נ ח"ג פל"ב).
על ניתוק מהעם שמוביל להחלשת הרוח הלאומית אי אפשר לעבור לסדר היום, ומשה רבנו יוצא נגדם בכל תוקף.
כנגד הניתוק והתבוסתנות מצווה משה כאשר יוצאים לנקום את נקמת ה' ובני ישראל במדיינים:
"הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן, אֶלֶף לַמַּטֶּה אֶלֶף לַמַּטֶּה לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל תִּשְׁלְחוּ לַצָּבָא", שני דברים ניתן ללמוד מכאן.
דבר ראשון, כל השבטים יהיו שותפים, אין שבט שיכול לא להיות שותף, יתר על כן, כולם שותפים בשווה 'אלף למטה'.
דבר שני, הביטוי 'הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם', הוא ביטוי שיש לתת עליו את הדעת, הגמרא מסבירה את הביטוי הזה (יבמות קב,ב): "שלופי מביתא לקרבא", כלומר גייסו כוחות מילואים, ויש להסתפק האם זה בגלל הצורך הצבאי שלקראת המלחמה על מדין לא הספיק הכח הלוחם שהיה זמין לעם ישראל, והיה צורך לתגבר אותו בכוחות מהעורף, או שזה בשל הצורך לשותפות וחיבור, שלא רק משפחות לוחמי הקבע והסדיר יהיו שותפים אלא שכל ישראל יהיו שותפים, נטיית לבי היא שהרצון היה לשותפות וחיבור.
יש צורך שהעורף והחזית יהיו מחוברים, החיבור הזה מתבטא במלחמה ומתבטא בניצחון, כי על פי דברינו מובן היטב מדוע דווקא כאן מופיעה פרשיית חלוקת השלל, שהדגש המרכזי הוא החיבור של הלוחמים בפועל אל כלל העם:
"שָׂא אֵת רֹאשׁ מַלְקוֹחַ הַשְּׁבִי בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה אַתָּה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הָעֵדָה. וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה".
לעומת המתנתקים והמחלישים התורה מצווה – 'הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם' – תצאו מתוך עצמכם, תתחברו לכלל האומה, תתחברו למהלך ההיסטורי האלוקי, שהקב"ה משיב את עמו לארצו!
יהי רצון שנזכה לחבר ולהתחבר, שנזכה לפעול יחד ולנצח!




