בפרק זה מתאר הרב את המתרחש בתחום הרוח – התרבות האנושית. כל נכסי התרבות מתחלקים לשתי איכויות: האחת – גילויים מקוריים, עליונים ושלמים, והשניה – הישגים מוסריים, דתיים, מדעיים ואמנותיים, כפרי של עבודה שיטתית ומאומצת. גאונות, מהפכנות והארה, לעומת סדרים, מוסדות ומסורת. תיאור זה מאפשר לנו להבין הן את המתח והניגוד שבין שתי האיכויות והן את הצורך וההכרח בהשלמה ביניהן.
נוכל ללמוד על היחס המורכב של ניגוד והשלמה מן העיון במושגים המובאים בפרק זה על פי הפרשנות בחכמת הקבלה. הרוח – הדרגה האמצעית שבין נשמה ונפש, מקבילה לעולם היצירה – הדרגה האמצעית שבין בריאה לעשיה. כל דרגה מתחלקת אף היא לספירות, עולמות וכו'. מבחינה זאת, גם המושגים חכמה ותבונה שייכים כאן אל הדרגה האמצעית. לכן, לאחר הגילוי ההפתעי – ההופעה העליונה המקורית הבאה מן הדרגה הגבוהה אל הדרגה האמצעית, חוברת אליה תכונת החכמה והתבונה של הדרגה האמצעית כדי להחזיקה ולבנות לה אחיזה ממשית על פי הדרגה הזאת. ואכן הדבר אפשרי מפני שבשורשה, שייכת תכונת החכמה שברוח אל ספירת החכמה העליונה שבנשמה ולמעלה בקודש – "ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה" (משלי ג, יט). באופן זה, החכמה שבנשמת אלוה ממעל מתחברת אל החכמה שברוח ממללא. עיקרון זה מתעצם עוד יותר כאשר אנו יודעים שהמונח תבונה מתפרש כמלכות שבספירת בינה (עי' פרדס רימונים כג, כב, תבונה), כלומר, סדר הדברים במציאות, שמשקף באופן מלא את הרעיונות, הערכים והמשאלות שמעליו וכן את היחסים שביניהם והתהליכים שהביאו למיסודם וביטויים – באה התבונה ומבררת, מסדרת את ענפי הידיעות למיניהם, חוקרת את הדברים בקישורי סבותיהם.
וחכם עדיף מנביא, חותמת היא החכמה את הנבואה, גוליירין מתגרים וגבורים מנצחים. הרב קושר את שתי האיכויות לשני מושגים נוספים: חכמה ונבואה. הנבואה לא מגיעה מתוך מאמץ שכלי, על אף שהנביא הוא גם חכם. הנבואה, כמו שאומר הרמב"ם,[1] היא מעין ברק שמפלח את חשכת הקיום, שמצד אחד ממלאת את הנביא בחדוות יצירה והרגשה מיוחדת, אך מצד שני, ההברקה איננה נחלת הכלל ועוד דרך ארוכה לפניו להופכה לכזאת. זהו תפקידה של החכמה. החכמה לוקחת את ההברקה ומבררת את מקומה בין שאר הידיעות. על ידי התבונה היא מגדירה, מנסחת ומארגנת את הרעיון החדש בתוך המערכת הקיימת. בכך היא הופכת את החד-פעמי הרגעי לקבוע, ואולי אף לנצחי.
הדבר בא לידי ביטוי במאמצם של חכמי ישראל במשך הדורות לבאר את טעמי המצוות. מצד אחד, התורה והמצוות התגלו בסיני ללא הסברה קודמת, "כזה ראה וקדש" (ר"ה כ, א). אבל חכמי ישראל בכל זאת מחפשים איך כל מצווה, מעשה ואמירה מאירים לנו תחומים שונים. ראשית, הם גודרים את גדריה של המצווה. שנית, הם מסדרים את ענפי הידיעה, איך המצווה קשורה לתחומים שונים מבחינה מעשית ומשפטית. בשלב שלישי חכמים מנסים לתת טעם למצוות. כיוון שיש לפנינו מערכת שלמה של סיבות שונות של המעשים האנושיים, אנו מנסים לברר לעצמנו, מה באופן המסתבר, מתוך כל הסיבות השונות וקישוריהן, יכול להתאים להופעת המצווה הזאת.
גוליירין מתגרים וגבורים מנצחים. חז"ל מתארים באמרה זו קרב של סדר הכוחות הרומי – חיילים חמושים באופן כבד וחיילים חמושים באופן קל. החיילים החמושים באופן קל היו בשורות הראשונות והיו מציתים את האש, היו יוצרים מוקדי לחימה ואז היו נסוגים ומתפזרים מהר. אחר כך היו באים חיילים החמושים באופן כבד, ואז היה מתרחש הקרב האמיתי. המשימה של הראשונים היתה רק להתגרות ולמשוך את האויב לקרב. המשימה של הגיבורים היתה לנצח, ולשם כך צריך גם חכמה גדולה. מנצחים – 'ניצחון' הוא הענקת משמעות נצחית לאירוע חד-פעמי. הפלא שבהתגלות הראשונה צריך להפוך למושג, לידע, ובזה הוא מונצח. "נבואה שהוצרכה לדורות – נכתבה, ושלא הוצרכה – לא נכתבה" (מגילה יד, א) הנבואה נעשית רלוונטית גם לשעה וגם לדורות על ידי כתיבתה, על ידי כך שהיא נלמדת, הן לעניין הלכה והן לעניין מוסר וחזון לאומי. אף שכבר פג רגע הנבואה עצמו, ואף הנביא כבר לא חי, וגם המקום, הזמן והאנשים השתנו – הלימוד מסוגל להחיות ולהנציח דבר שהיה חד-פעמי לזמנו ולמקומו, ולהפוך אותו לנבואה לדורות. זוהי גדולתה של החכמה. חותמת היא החכמה את הנבואה, היא הנותנת חותם שישמר את הנבואה לתמיד. וגבורים, שיודעים להיות מאופקים, מוגדרים ולהכיר את חכמת הטכניקה והדקדוק, לא נסחפים בתחילה אל המולת הקרב, אלא פועלים לפי תוכנית מאורגנת – ומנצחים.
