בפרק הזה עוסק הרב בשתי דרכי ההכרה, בשני סוגים של התוודעות למציאות. האחת, היותר רגילה, היא מלמטה למעלה: אדם מתוודע קודם כל למציאות הגופנית החומרית שלו, אחר כך אל הרגשות שהם סביב המציאות הגופנית, בהמשך גם אל ההבנות והמושגים. כך מדרגה לדרגה ומסיבה לסיבה, עד שמן ההשגה התחתית הגשמית ביותר, אדם יכול להגיע אל ההשגות העליונות הרוחניות הנשמתיות. כלומר, דרך העיסוק בצד החומרי של המציאות הוא יכול להגיע בשכלו גם לעיסוק בצד האלוקי של המציאות, במהות הרוחנית המתמדת הנצחית שהיא חודרת כל ומקיימת כל, ואולי גם לרצון האלוקי, להשגחה ולחזון העתיד. לכל אלו יוכל האדם להגיע במחשבתו – הוא יוכל לבקש להבינם, להגדירם ולרצות לדעת אותם. אמנם אין שום ביטחון שהוא אכן ידע אותם לאמתם, אבל לפחות הוא יתן דעתו על המושגים האלה.
ההשגה השניה שונה לגמרי: היא לא מתחילה מן הניסיון האנושי, מן התחושות, ההרגשות וההבנות אלא דווקא ממקום עליון. מקור ההשגה היא מציאות שאי-אפשר להסביר אותה בפשטות ובקלות, אך ברור לגמרי שהיא קיימת. בלשון האנושית קוראים למקור זה בשמות שונים, כמו השראה או רוח הקודש. המיוחד בדרך זו הוא, שמה שהאדם משיג ויודע לא בא לו כתוצאה מתהליך של היקשים, הסקת מסקנות וחשיבה עקבית, אלא כמין חיזיון הבא בבת אחת, בשטף רוחני, שמתגלה לפניו והאדם נעשה מודע לו. אכן, גם את החיזיון הזה עצמו משתדל אחר כך האדם לעבד לתבניות של הבנה, הסקה ותחושה, לקשר את החיזיון השמימי עם החיים הרגילים. בצורה כזו הוא משלים את ההופעה הבאה מלמעלה על ידי המאמץ להכניס אותה אל מערכת ההקשרים של החיים הרגילים, הפרטיים והחברתיים.
הרב מכנה את שתי הדרכים הללו בשמות הלקוחים מתורת הקבלה: אור ישר ואור חוזר. אור ישר הוא הארה שבאה מלמעלה, והיא הולכת וחודרת עד התחתיות של הקיום האנושי. אור חוזר הוא האיסוף של ניצוצות האור הראשון שהתפזרו במציאות. האדם מתאמץ לאסוף את האור הזה ולהחזירו אל מקורו. המושגים הללו נועדו לבאר לנו את מעמד הידע הזה: ראשית, שנדע שההכרה וההשגה הן אור, כיוון שיש בהן כדי להסביר, לקשר ולגלות את הצדדים השונים של המציאות והקיום האנושי, כלומר כמו להאיר על דברים חבויים ונסתרים. שנית, שנדע שגם הידיעה הבאה בדרך של דיעבד, לאחר מעשה בראשית ומעשה בריאת האדם, גם ידיעה זו היא אור, אלא שהוא אור חוזר. אור חוזר הוא חזרה אל המקור, חזרה אל היסודות הראשונים של המציאות כפי שהיו ברגע בריאתם והופעתם, בטהרתם ובזיכוכם.
התורה היא אור ישר, זהו הדיבור האלוקי הניתן מן המקור ונשמע באזניים הכרויות למרגלות הר סיני. התשובה היא אור חוזר, התשובה היא לימוד המציאות מתוך הניסיון ומתוך הכישלונות, מן התחתית לעילית. התשובה העליונה לא באה מתוך פחד אלא מתוך אהבה, ועל כן על ידה הזדונות הופכים לזכויות – אדם לומד מהכישלונות ומן התהומות שהוא נפל בהם. דווקא מהם ומתוכם הוא לומד את הגודל ואת הרוממות, מתוכם הוא מבין את מעמדו ויודע לדלות מתוך ניסיונו הקשה, מתוך המעשים שכבר נעשו, תובנות משמעותיות מאוד. נפשו כולה מרוכזת בהשתוקקות לגאולה, והעצמה של ההשתוקקות נובעת דווקא מגודל הכישלון שקדם לו. על ידי כך, כל האור שהתפזר, כל הניצוצות שלכאורה כבר נבלעו בשברי הכלים, מצטרפים לאבוקה גדולה. יש עצמה גדולה בשני הסוגים של האור, עצמה של תורה ועצמה של תשובה, ואי-אפשר לוותר אף על אחד מהם.[1]
אבל יש גם כן, ששני הזרמים, זה ההולך מעילית לתחתית, וזה ההולך מתחתית אל עילית, שניהם בבת אחת פועלים את עז גבורתם, שני המעינות בבת אחת נפתחים, וזרמי קדושה וטהרה, יפעה ותפארת, הולכים בבת אחת, ממעל לתחת, להחיות שוכני עפר, ומתחת למעל, להוסיף נהרה בכל יפעת קודש, ולהעלות שפלים למרום. אז רוח הקודש מתגברת היא, ואומרת שירה, בגילת ורנן (ישעיהו לה, ב). ברכי נפשי את ד', אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם (תהילים פד, ו).
בקטע זה מוסיף הרב על ההגדרות הבסיסיות של שני סוגי האור שהם שני סוגי ההשגה ואף שני סוגי המשיגים, הפילוסוף והנביא, את חזון ההשלמה ביניהם שהוא גם חזון הגאולה. אפשר לומר שהרב עובר מן הניתוח האנליטי, המבחין והממיין, אל התפישה הסינתטית, השלמה והיוצרת. אור ישר בא להחיות שוכני עפר, זוהי מציאות שהיא מעבר לגבול, מעבר לאבדון. באופן פשוט נראה לנו שמנגד לחיים מצוי המוות, ונדמה שאת המוות אי-אפשר לרפא, זהו מצב בלתי-הפיך. עם כל עצמתו, האור החוזר פועל רק במסגרת שעדיין יש בה חיים, עדיין יש קיום, מבחינת האור החוזר רק "כל עוד הנר דולק אפשר לתקן".[2] "נר ה' נשמת אדם" (משלי כ, כז) – ואחרי שהנר כבה, אחרי שנפלה האפלה הגמורה ובא המוות לכאורה כבר אי-אפשר לתקן. אז מגיע האור ממקורו הראשון, ממקור שהוא לפני החיים והמוות. האור הישר בא ומתפרץ לתוך המציאות בשטף. הוא מחדש ומזכך אותה והוא מחיה שוכני עפר, זהו אור של תחיית המתים. אין בתוך העולם עצמו אור שיכול להחיות שוכני עפר, יש רק אור של תיקון. אך עצמתו המיוחדת של אור ישר היא החידוש הגמור, לחדש בכל יום מעשה בראשית, לא רק באותה מערכת סגורה, אלא אור קדום, שיסודו מעל ומעבר למערכת, שאינו בגבול החיים והמוות ולכן יש בכוחו להחיות מתים.
אמנם, אחרי שהמתים כבר חיים שוב נשאלת השאלה – איך נבטיח שהם לא ימותו שוב, איך נבטיח שהכישלון לא יחזור על עצמו? כאן בא האור החוזר, האור של התיקון והרפואה, זה שבתוך החיים. הוא בא להוסיף נהרה בכל יפעת קודש, ולהעלות שפלים למרום. לא מספיק רק להעלות מת מקברו, יש להבטיח שהוא לא ישוב לקברו – יש להעלות את החי למרום. האור החוזר עושה שימוש באור הראשוני שכבר נכנס לתוך המציאות, עם כל עצמת המודעות וההבנה של הקיום וכישלונותיו, מקומות התורפה של הקיום, ועל ידי כך מעלה אותו למרום. יש עצמה של חידוש של לידה, ולעומתה יש עצמה של המשך הקיום וההתעלות. שני אורות, ושניהם נצרכים. כששניהם פועלים, רק אז מובטחת הגאולה. האדם לא יכול לצפות באופן פסיבי לאור החידוש הבורא, לא יכול להיות אדיש למוות בגלל ידיעתו שישוב לחיים, האדם הוא האחראי לתיקון ולבניין, הוא האחראי שהאור הישר יצליח ולא יכשל. שני האורות יחד, המחיה והמרומם את החיים, צריכים להשלים זה את זה וזוהי הגאולה במלואה. ברכי נפשי את ד', ברכה היוצאת מן הלב על ידי התבוננות בבריאה – אור חוזר, אשרי
אדם עוז לו בך, עוז החיים המתחדשים אפילו אחר המוות, זהו אושרו העליון של האדם – אור ישר. מסלות בלבבם (תהילים פד, ו), שתי מסילות ישנן – אור ישר ואור חוזר, ממעל לתחתית ומתחתית לעילית.
