בפרק זה מדבר הרב על שני סוגים של עבודות – שני כיוונים, שהליכה בכל אחד מהם נושאת איתה ברכה רבה, ועם זאת יש העדפה מסוימת לאחד מהם. הכיוון הנעלה יותר הוא דווקא משמאל לימין. מימין לשמאל, פירושו, שישנה הופעה מופלאה, שהעבודה העיקרית שנעשית בעקבותיה הוא העיכול הרוחני שלה, ניסיון להסביר אותה בתבונה ודעת, לשבץ אותה בתוך מערכי החיים הרגילים. הופעה זו מגיעה מחוץ לעולמו הרגיל של האדם, כעין נתינת התורה למשל, שאותה אנו חייבים להסביר בדעת ובתבונה ולהטמיע בתוך מערכות חיינו. אנו צריכים למצוא את המקום הנכון והמתאים היכן הדבר המופלא הזה מאיר את נתיבותינו, עוזר ומתקן את דרכינו. זו עבודה קשה וחשובה, אך הרב אומר שזו איננה העבודה העיקרית של האדם. העבודה העיקרית של האדם היא להביא את עצמו ואת עולמו אל האלוקים – מן השמאל אל הימין. עבודה זו היא חשיפת ההכרח והקשר העצמי של כל הטבע כולו ושל כל האנושות כולה אל הקודש. זהו גילוי ההכרח של המציאות להיות מכוונת אל הקודש. זוהי התעלות, כקרבן העולה שמעלה את החיה לדרגה של קרבן, שתפקידו להרים את כל ההויה כולה שהיא חלק ממנה, שנתונה לה מטבע בריאתה, לרום הקודש.
הרב נותן הדגמה לכיוונים הללו מעבודת המשכן. עיקר עבודתו של בצלאל במשכן היתה עיבוד המתכות, הבדים, העצים וחומרי הגלם השונים שקיימים בטבע, ומהם לבנות את משכן ה'. זוהי העבודה העיקרית – כל מה שיש בהויה, כל דעת המלאכה האנושית, מלאכת המחשבת של האדם, המיומנות לעבוד עם החומרים השונים שיש בהויה, כל אלו צריכים להתרכז ולהתכוון כדי לבנות משכן לה'. זו העבודה מן השמאל אל הימין – את מה שנדמה שהוא רחוק מאלוקים ומהקודש, שנראה רגיל, טבעי, פשוט ומקובל – לכוון אל הקודש. על ידי עבודה זו מתגלה שהאבן, העץ או הבד שהיה נדמה שאין בהם דבר מעבר למוחש, מסוגלים להתקרב ולשקף את הקודש. השימושים הרגילים שלהם אינם תכליתם האחרונה, הם יכולים לשמש גם למלאכת שמים.
היסוד העקרי הוא הפונה מן השמאל אל הימין, מאוצר החול אל רום מבוע הקודש. אבל אתו צריך להיות מלווה גם כן הכח ההולך מן הימין אל השמאל, השואב ממעינות הקודש ומשקה את מטעי החול. בצלאל ואתו אהליאב עשו את כל אשר צוה ד' את משה (שמות לח, כב-כג).
המסלול מימין לשמאל הוא מסלול של סיוע, כעין מה שאמרו חז"ל שמצוות התורה הן "עצות לאדם".[1] עצה ניתנת למישהו שיש בו כבר תבונה ודעת אבל יכול להסתייע בעצה איך לבנות את חייו, אך העצה אינה עיקר החיים שלו. כלומר כאשר התורה ניתנה בהר סיני, היא ניתנה להויה קיימת וממשית, כאשר לאדם ישנן כבר נטיות, שאיפות, רצונות, צרכים וחולשות. התורה לא באה לברוא יש מאין, להרוס את הקיים ולבנות במקומו משהו אחר. היא באה לייעץ ולהנחות את שאיפת האדם העצמית הפנימית אל אלוקים. התורה מגלה לו את הדרך ומנחה אותו בה. אך עיקר עבודתו של האדם איננה הבנת העצה, אלא בניית החיים והכוונתם אל הקודש על פי אותה העצה, כלומר, הנטייה מן השמאל אל הימין.
היסוד העקרי הוא הפונה מן השמאל אל הימין, מאוצר החול אל רום מבוע הקודש, היסוד העיקרי הוא דווקא פניית האדם הסופי אל מקור ההויה האין-סופית, בנית הסולם מן הארץ אל השמים, מתבונת האדם, טבעו ונפשו, אל מבוע שפעת הקודש. העדפת הכיוון מן השמאל אל הימין מדגישה את יסוד החירות שבאדם, את הבחירה החופשית שבאדם ואת חזונו הגדול ביותר. בפרק אחר באורות הקודש מבאר הרב את השורש והיסוד הזה, שיהיה האדם והעולם נוטה בחופשו אל הטוב (עי' אוה"ק ב, האחדות הכוללת ד). כלומר, לא די שיעשה האדם את הטוב אלא שגם יהיה נוטה אליו בחירותו, מתוך רצונו והבנתו. זהו הרובד העמוק ביותר, הנפלא ביותר של צלם האלוקים שבאדם – הנטייה החופשית, הרציה החירותית אל הטוב, אל הקודש והעליון. אם חלילה חש האדם שהוא מתמודד רק עם צו ועול, הרי הוא מדכא בתוכו את החירות ובכך מחטיא את המטרה העיקרית. הצו, כהופעת הקודש, אל לו להיות בבחינת עול בלבד, אלא עליו לסייע לאדם בבחינת עצה שעוזרת לחשוף את חירותו הפנימית, את חירותו הגדולה – צלם אלוקים שבו. מבחינה זאת, תבונת האדם, נטית רוחו, דעתו וחכמתו, התפעלותו מהיופי וההדר, מהעצמה והגבורה – כל אלה תכונות שיסודן בקודש ועניינן העיקרי להיבנות אל-על, אל הקודש. עבודתו העיקרית של האדם היא לבנות את עצמו ואת עולמו מתוך הכרת עצמו ועולמו כלפי הקודש, אלא שבלא עצה-צו, שהיא הענות אלוקית לבקשת האדם, הוא לא יוכל להצליח. אי-הצלחה פירושה להישאר כלוא בסופיות המעיקה של גבולות ההויה הארצית, לרדת למעמד אחד היצורים במרכבה שעול חוקיה מוטל עליו והוא כל עולמם, בבחינת "כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" – יוצא לחירות, "וכל הפורק ממנו עול תורה" – מוותר על הקשר עם ההופעה העליונה – "נותנין עליו עול מלכות ועול דרך ארץ" (אבות ג), כאחד משאר יצורי עולם.
בשאיפה אל הקודש באה לידי ביטוי גדולתו של האדם, אף כי ברור שיש לו צורך בעצה והכוונה. את הצורך בהתגלות, מימין לשמאל, אנו רואים בכישלונם של המייסדים הגדולים של הדתות. הרצון שלהם בהתקרבות לאלוהים ללא מענה מצידו, הביאו אותם למלא את הרצון הזה על ידי מחשבות ומסקנות שלהם אודות האלוקות, וזהו מקור טעותם. מהמכשול הזה באו האלילות והשיטות השגויות השונות. אף שהן נובעות מהיסוד העיקרי העמוק והנכון של האדם, הן לא מצליחות לנתב את הרצון הזה אל הקודש, כי אין להן הכוונה ועצה. התורה באה להציל את האדם מן השגיאה הזאת. האדם מסוגל לשאול שאלה, לתהות על קנקנו של העולם ועל קנקנו עצמו, לרצות בטוב, אבל לא מסוגל לדעת מהו הטוב הזה, הוא לא מסוגל לתת תשובה מתוך עצמו ללא הענות מן השמים. ללא הענות, האדם נשאר בתהיתו, בתהו ובהו – תוהה ובוהה מה משמעות יש לעולם ולחייו, שמא כך ושמא אחרת, בלי יכולת להגיע להכרעה. בזאת בא הקב"ה ומסייע לו, עונה על ציפייתו ועל שאלתו, זו העצה הטובה שבתורה. הכח ההולך מן הימין אל השמאל, השואב ממעינות הקודש ומשקה את מטעי החול, במשל הזה אנו רואים עד כמה הקודש צריך להיות שייך אל החול, משקה את מטעי החול, נספג באדמה כדי להצמיח, כדי להרוות את הצימאון. וכן אנו מבינים עד כמה דרושה ההדדיות וההתאמה בין האדמה הצמאה לגשמי ברכה, ובין מי הגשם המכוונים להצמיח ולא להישפך סתם אל סלע צחיח.
בצלאל ואתו אהליאב עשו את כל אשר צוה ד' את משה. כך נעשה בנין שלם של משכן ה'. השכינה נוכחת במציאות על ידי כך שההויה עצמה נבראה ברצון ה', ולכן היא מוכנה ומצפה להתגלותו, ואז מתגלה עליה החסד האלוקי בפועל. השראת השכינה היא הפגישה בין שני הכיוונים האלה מימין לשמאל ומשמאל לימין. תפקידו של עם ישראל הוגדר כ"ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו), תפקידו להיות כהן ביחס לאנושות, המשרת בקודש והמביא את בשורת דבר ה' לאדם. מבחינה זאת התפקיד הוא מימין לשמאל. אבל הוא לא היה יכול לעשות זאת, אלא אם כן היה כפי שאומר ריה"ל "לב באברים" (כוזרי ב, לו) – כל עולם החול שבאנושות חי בתוכו, נמצא בו, אחרת הקודש לא יכול היה להיתפש ולהיות מופנם בתוך ההויה.
הימין והשמאל מסמלים את החוזק והחולשה שבמציאות: מחד, "ימין ה' עושה חיל" (תהילים קיח טו-טז) זו תגבורת הקודש מצד עצמו. מצד שני, השמאל הוא החולשה של המציאות לעומת הקודש. החולשה הזאת בעייתית. השמאל נקרא בשינוי מסוים בדברי הזוהר 'סמאל', 'סטרא אחרא' – הצד האחר. אך מה מהותו של הכח הזה במציאות? אם עניינו להיות אויב, מכשול ושטן, הרי אנו מגיעים חס וחלילה לתפישה של שניות. השקפת האחדות מחייבת אותנו להסיק שמימוש הישועה והגאולה יבוא דווקא מהשמאל, דווקא מתיקון החולשה והפגם. עיקר רעיון הגאולה והישועה חל על השמאל החלש יותר, הנתון במבוכה בקושי, ולכן העבודה העיקרית היא להביא את השמאל לקראת הימין. מבחינה זאת השמאל מסמל את האדם. את התפילין אנו מניחים על יד שמאל החלשה, כנגד הלב, שנוטה לצד שמאל של הגוף, כדי לגאול את הלב ואת יד שמאל מחולשתם, לחזק אותם. הכח הזה, שיש בו חולשה, מטרתו הפנימית היא דווקא להצטרף אל הימין, אל הקודש. הצירוף לא יתקבל על ידי גדיעת יד שמאל כדי להתגבר
כביכול על החולשה, אלא על ידי זיכוך בסיוע של הקודש, הצו העליון להניח תפילין על יד שמאל. הקודש מסייע לצד החלש, לנברא הסופי, להצטרף אליו, להצטרף אל הימין, ולהגיע אל המטרה הנכספת של שלמות ואחדות.
