בפרק הזה מתייחס הרב לשתי קטגוריות יסוד המוזכרות בתורה: הטהרה והקודש. לעתים נוטים לערבב בין המושגים ולזהותם כאילו הם אחד. אמנם יש קרבה רבה וקשר אמיץ ביניהם, אך דווקא בגלל זה מן הראוי להבחין ביניהם הבחנה ברורה. הקשר והשוני בין שני המושגים האלה נעוץ בקשר ובשוני שבין שני מושגים אחרים: אורות וכלים. מושג הקודש הוא התכונה העצמית של האור, ומושג הטהרה שייך לעולמם של הכלים. הטהרה מציינת את מידת מוכנותם של הכלים לשרת את המשמעות, לשקף אותה באופן ברור ולגרום להופעתה המלאה והשלמה ככל האפשר. אמנם ללא מושג הקודש בטל הערך של טהרה, כשם שללא האור, המשמעות והתוכן, בטל הערך של הכלי. כאן מתאר הרב את מערכת היחסים שבין המושגים, הן בדימויים משליים כגון שמים ותחתיות, והן במונחים מסורתיים כגון הגילוי, הרזיות, הקודש והחול.
כל הענינים המוסריים כולם, כפי מה שהם נראים בפשטותם, כל מדות דרך ארץ, וכל טהרת החיים, ואומץ ויושר שלהם, וכל פשטה של תורה, נראים הם דרך ההסתכלות הסודית באופן יותר בהיר ומצוחצח באין ערוך, באופן יותר יסודי ומקורי.
שתי תכונות מייחדות את האדם מכל שאר היצורים: המוסר והתבונה. הפיתוח של שתיהן הוא מסלול ההתקדמות וההישג, המטרה והאידיאל של האדם והאנושות. אולם הניסיון האנושי מראה שעם כל הגודל של שאיפות התבונה, הרי השאיפה לאושר, לחירות ולגאולה, שהיא השאיפה המוסרית, גדולה ועצמית ממנה. עם זאת, לא תוכל השאיפה המוסרית להתממש אלא אם כן תושג שאיפת התבונה במלוא עוצמתה. בחיים בפועל, היחסים בין שתי השאיפות מתחלפים ומשתנים בכל שלב במסלול ההתפתחות של האדם. באופן סמלי, ציינו חז"ל ארבעה רבדים של מערכת היחסים הזאת בכל מצב ומצב, הפרד"ס: פשט, רמז, דרש וסוד. [1] לעולם נמצא האדם בפרדס החיים – בין אם יהיה זה גן העדן, בין אם יהיה זה הסבך שממנו יצא השה לעולה, או אפילו היער העבות והשחור של הגלות. כל הענינים המוסריים, הרב פותח דווקא בעניינים המוסריים, שהם מטרת העל של התפתחות האדם. כפי מה שהם נראים בפשטותם, ברובד הפשט שלהם, כלומר, אותם עניינים מוסריים שמוחשים ונראים ללא מאמץ תבוני מיוחד, אלה שכל בני אדם סבירים שווים בהם ומכירים את ערכם. הרב מפרט את העניינים המוסריים הפשוטים האלה: כל מדות דרך ארץ, אלה התנהגויות סבירות המתחייבות וההכרחיות לקיום האדם וסביבתו – זהירות, נקיות, הסתפקות, החלטיות, נחישות וכדומה. וכל טהרת החיים, השלב הבא מתחייב מהכרת האדם את ערך עצמו ולא רק את ערך צורכי הקיום. תכונות אופייניות לשלב זה הן: ביישנות, עדינות, הטבה לזולת מתוך חיבה והערכה ולא רק מתוך צורך בשיתוף פעולה וכדומה. ואומץ ויושר שלהם, תכונות נפש הנצרכות לפתרון בעיות החיים הסבוכות שבתוך האדם בינו לבין עצמו, ושבחברה בינו לבין זולתו, כגון: כושר ביקורת עצמית ושיפוט ללא פניות, העוז והגבורה להכריע ולהגשים את ההכרעה, שאילת שאלות מוסריות נוקבות והסקת מסקנות מכאיבות. שלב זה בהתפתחות האדם הוא המיצוי העליון של התרבות האנושית את מה שנתון לה בחושים ובמצפון מתוך פשטות ההויה והחיים. וכל פשטה של תורה, ערכו המוסרי הפשוט של המאורע ההיסטורי היחיד והמיוחד הוא בהיענות האלוקית לאדם ולעם השרויים במצוקת המבוכה שבין עבדות לחירות, בין עושר התרבות ואכזריותה, בין העבר והעתיד, שפשט חייהם הוא מדבר וממנו לא תצמחנה עוד תשובות מניחות את הדעת ופותרות את המצוקה. במצב נפשי ורוחני זה מוכן האדם לקבל את פשטה של תורה, ובה מצוות עשה ולא תעשה, הנחיות ומגבלות המשרטטות את העיקר: המשך הדרך שבה יוכל האדם ללכת ולהתקדם בחייו.
נראים הם דרך ההסתכלות הסודית באופן יותר בהיר ומצוחצח באין ערוך, באופן יותר יסודי ומקורי, כל הישגי האדם בדרכו המוסרית, כולל יראת שמים והמשמעת ההלכתית הנובעת ממנה, מתבארים לא רק ברובד הפשט אלא גם ברובד הסוד. יתרה מכך, ברובד הפשט ההישגים האלה אינם מובנים דיים למרות תחושת הוודאות שמלווה אותם. אל הברירות האינטואיטיבית של חווית האמת המוסרית, צריכה להתלוות חוויה של ברירות אינטלקטואלית, של מחשבה רוממה ומקיפה. חוג ההסתכלות המציאותית שבו מוצא אדם את עצמו ברובד הפשוט של חייו, לא מסוגל לספק את הרמה המחשבתית הנעלה שתענה למשאלותיו הפנימיות. רק ההסתכלות הסודית, הנובעת מידע קדום הנמסר על ידי בחירי האדם, אבות האומה, נביאיה וחכמיה, מסוגלת להראות את תוכנם ומשמעותם של ההישגים המוסריים, וליישב את הסתירות הצפונות בנפש בין המצפון והתבונה. המחשבה הרוממה גורמת למוסר להופיע באופן יותר בהיר ומצוחצח באין ערוך ממה שהוא היה נראה ברמתו הפשוטה, המסבירה אותו רק במושגים של תועלת והסתגלות חברתית. הבהירות שבהסתכלות הסודית מביאה את הכרת האדם להבין את עצמו ואת עולמו אחרת – באופן יותר יסודי ומקורי, כלומר, האדם בעצמיותו המוסרית הוא יסוד ההויה ומרכזה, מפני שהשאיפה המוסרית מקורה ברצון האלוקי הבורא, והיא הסיבה והתכלית של קיום הבריאה, והאדם הוא היסוד למימוש התכלית הזו. כך על ידי ההסתכלות הסודית, משתנה המוסר בהגדרתו מחול לקודש, וממילא עצם העיסוק בהסתכלות הסודית אף הוא משתנה מכלי של בירור, לאור שהמוסריות הפשוטה היא הטהרה הנצרכת לקליטתו בעולם.
במושגים פילוסופיים, אפשר לומר שהמוסר הנדמה כאימננטי בתוך המערכת העולמית הגשמית מוגדר מחדש על ידי המחשבה הרוממה, להיות מוסר טרנסצנדנטי שמקורו מעל העולם ותכליתו מעבר לו, וממילא ערכו הוא עצמי ואינו תלוי בעולם. לעומת זאת, ערכו של העולם תלוי בהחלט במידת קליטתו ומימושו של המוסר.
אבל הרבה תלויה בהירות הגילוי הרזי באותו הבירור והודאיות, האומץ ורוח החיים, שכבר רכש לו האדם המשיג בפשטותם של הדברים, בחושי בשר, ובלימוד מסודר, ברעות החבורה, ובהשתתפות החיים, וברגש בריא של אנושיות, ונטיה עקרית בריאה טהורה ועדינה אליה.
בדברים אלה חושף הרב את החולשה האפשרית של הסתכלות סודית תבונית. המושגים התבוניים המופשטים כשלעצמם נוטים בקלות להיהפך למשחק ושעשוע שבו כל האפשרויות פתוחות וכל ההכרעות נכונות ללא צביון מוסרי מסוים. במצב כזה של שקילות הגיונית קשה להגיע אל האמת המוסרית, אל האמת מהו הגילוי הרזי המקורי ומה דמיון פרוע ומזויף. מחד, תלמיד חכם צריך להיות מסוגל לטהר את השרץ בק"נ טעמים בחריפותו האינטלקטואלית (עירובין יג, ב), ומצד שני, חלילה לו לטבול ושרץ בידו – להכחיש את המוחש ולרמות את עצמו ואת זולתו (תענית טז, א). אבל הרבה תלויה בהירות הגילוי הרזי, המונח גילוי כולל בתוכו את ההתניה של התווך בו הוא מופיע. דבר מה יכול להתגלות אך ורק לפי התנאים של מי שמגלה אותו, אחרת אין זה גילוי כלל. הגילוי הרזי שהרב מדבר עליו כאן מכוון אל החיים הממשיים, ויוכל להיקרא גילוי אך ורק אם הוא יתפוס את מקומו ויהיה רלוונטי למציאות שבתוכה הופיע. בהקשר זה, לטהרתם ומוכנותם של כלי הקליטה הגשמיים נודעת חשיבות מכרעת. באותו הבירור והודאיות, רמת היציבות והביטחון הנפשי במערכת הערכים של האדם והחברה. האומץ ורוח החיים, עוצמת הנחישות, ערנות רוחנית ונכונות לשינויים והתפתחויות בחיים. שכבר רכש לו האדם המשיג בפשטותם של הדברים, ההישגים של העבודה המוסרית של האדם, פירות ניסיונו והתבגרותו מתוך התמודדות עם קשיים ומצוקות שזימנו לו החיים הפשוטים המוחשיים.
כאן הרב מפרט את זירות ההתמודדות של האדם בחיים: בחושי בשר, הניסיון המצטבר מהרגשת הגוף הבריא, מן ההנאות החושיות ומן הכישלונות שבפיתוי החושי, אי-הוויתור על העונג מחד, ואיפוק כדי למנוע כאב ופגיעה מאידך. כל אלה הם אופני החיבור אל המציאות, הבנתה והערכתה. ברור שהניסיון האנושי לא יכול להסתפק אך ורק בחושים, שהרי כל עיון קל יראה את מוגבלותם כאשר מנסים להמיר את התחושות למושגים. ובלימוד מסודר, פיתוח הכישורים התבוניים של האדם כדרך נוספת ומשלימה להכרת העולם. כמעט כל המדעים התפתחו בהתאם לצורכי האדם להסתגל אל הסביבה ולשלוט בה. אף כאן הדרך היא ניסיונית: צירוף של תצפיות, ניתוחן התבוני ועריכת ניסויים כדי לבחון את רמת התועלת וההתאמה של המחשבה אל המציאות. בדרך זו התפתחו כלי ההיגיון המעשי ונוצרו קריטריונים לבחון את המחשבות ולהביאן אל סך כלשהו של הנחות יסוד יציבות הקרויות בלשון המדע חוקי הטבע. ברעות החבורה, ההבנה שאדם הוא יצור חברתי וכל ההשלכות והמסקנות הנגזרות מן ההבנה הזו. תחומי דעת ויצירה כגון המדעים החברתיים, ענפי אומנות ומוסדות המאגדים קבוצות אנשים,[2] כל אלו מאפיינים את חיי האדם, יוצרים את זהותו, יציבותו ומהווים זירה למימוש ערכיו המוסריים. ובהשתתפות החיים, ההזדהות והאחריות שחש האדם כלפי כל החי במציאות, והנטייה להיטיב ולשפר את החיים באופן פעיל. בלשון ימינו אפשר לקרוא לזה התפישה האקולוגית. וברגש בריא של אנושיות, ההזדהות עם כלל האנושות – ההומניזם. ונטיה עקרית בריאה טהורה ועדינה אליה הרגש שהופך לנטייה, כלומר לא רק התעוררות רגשית למראה פני אדם כלשהו, אלא תנועת נפש תמידית ומרכזית לאהוב כל אדם באופן בריא ומאוזן, מתוך תפישה ריאלית של יתרונותיו וחולשותיו. רצון מתמיד לסייע ולהיטיב באופן טהור, ללא פניות זרות ופניות להפקת טובת הנאה, בדרך רגישה, עדינה ומתחשבת באישיותו ועצמאותו של הזולת.
הקודש השמימי מתברך לפי הערך של היסוד התחתיתי של החול, שהוא מתיחש אליו בטהרו. הרב מדמה את הקודש לשמים, שמהם שופע האור הגשמי בעולם. אולם עוצמת האור הנקלטת תלויה היא במידת הטוהר שבשמים. הטוהר והשקיפות עלולים להאפל על ידי ענני מים או אבק וחול שמקורם במצב של תחתיות ארץ. אם הארץ יציבה ומסודרת היא, הרי לא ירבו העננים לכסות את פני השמים, אך בעת סערה וסופות רוח יתכסו השמים באדים, עפר ואפר, ולא יוכל האור להביא את ברכתו, להחיות צמחים ובעלי חיים, לחמם ולהאיר. הקודש השמימי, הרצון האלוקי המופיע מן השלמות האין-סופית העליונה, מתברך, מתעצם לא רק בשלמותו העצמית, אלא גם בהופעתו שבהשתלמות והתפתחות רצון האדם החובר אליו והמזדהה איתו. לפי הערך של היסוד התחתיתי של החול, לפי מידת ההבנה והמוכנות של האדם להתחבר על ידי רצונו, אל הרצון העליון. שהוא מתיחש אליו בטהרו, אלו השפעות המוסר הפשוט שהאדם למד מתוך חייו ועיסוקיו, ומצרף אותם אל שאיפת הקודש שהיא שאיפת האושר.
