שאלת מדע הקודש ומדע החול בניסוחים שונים, נידונה כבר בהגות היהודית ובהגות הדתית הכללית החל מימי הביניים, ואף הגיעה אל מרכז השיח והדיון של התרבות בעידן החדש. סוגית האמת הדתית והאמת המדעית היתה מאבני היסוד של משבר החילון, ועדיין מלווה את ההגות הדתית ואת ההגות הליברלית בימינו.
הרב מאפיין בפרק הזה את שני הסוגים של המדע – הקודש והחול, בשלוש הגדרות. הגדרה ראשונה היא שמדע הקודש הוא המדע הפנימי, ולעומתו מדע החול הוא יותר חיצוני, מדע אחר. הגדרה שניה היא שמדע הקודש הוא התורה, ומדע החול הוא החכמה. ההגדרה השלישית שמתחברת איתן היא שמדע הקודש הוא פנימיות התורה, ומדע החול הוא החכמה של ההכרה האנושית. בפשטות אין זהות וחפיפה מלאה בין שלש ההגדרות, כל אחת מהן מאפיינת פן מסוים בשני המדעים. מחד, הרב מדגיש את היחוד האוטונומי של כל אחד מן המדעים. אוטונומיה זו נובעת מן המקורות השונים של המדעים האלה. ומאידך, המטרה של דברי הרב בפרק זה היא לבאר, על סמך ההנחות הללו, את טיבה של מערכת היחסים שבין השנים.
ההגדרה הראשונה, שמבחינה בין פנימי וחיצוני, נובעת מטבעו השניותי של האדם: היותו מודע לעצמו כישות רוחנית שקיומה ועולמה שלמים, בלתי-תלויים ובלתי-מתכלים, אך גם היותו מודע לישותו החומרית שקיומה ועולמה מוגבלים, תלויים לגמרי במערכות הטבע הפיזיקלי, ונתונים למוות וכיליון. הכרח אם כן, להתייחס אל שתי ההכרות האלה מבחינה אינטלקטואלית, ולנסח את התובנות, החוקים וההיגיון הפנימי שבכל אחת מהן. בלשון התורה מדע הקודש עוסק ראשית כל בהיות האדם צלם אלוקים (בראשית א, כז), ומדע החול עוסק בהיות האדם עפר מן האדמה (שם ב, ז). אין פלא אם כן, שההגדרות של אחד מהמדעים לא מצליחות לבאר את האחר, ולפתור את הבעיות והשאלות הנובעות מייחודו. הרב מדגיש כאן את עצמאותו הרוממה של מדע הקודש משתי סיבות: האחת, שבמהותו הוא מבטא יותר את טבעו העצמי של האדם, את שאיפותיו הנשגבות ואת קישורו הנשמתי אל האלוקי, העליון והאין-סופי. השניה, מפני שדווקא מדע הקודש היה מושא להתקפה והשפלה של התרבות החילונית החדשה, שהפכה את מדע החול המתפתח והמתעצם לחרב נוקמת האמורה לשרת את תפישתה החילונית.
המדע הפנימי הוא המדע שעוסק באותם הכוחות והכישרונות שאינם תוצאה של הכרח חיצוני ואילוץ להסתגל אל תנאי הקיום החומרי, אלא אלה הנובעים מתוך טבעו ההוגה והיוצר של האדם. וביותר הפנימי שבפנימיות, הוא המדע, בו יש מודעות לרובד הפנימי שיש בכל ההויה וחלקיה. את הידיעה שגם היקום בנוי כדמות אדם, וגם בו יש נשמה ורוח, לומד האדם מעצמו, מנשמתו ורוחו שלו. יתרה מכך לומד האדם, שעולם פנימי זה לא מתחיל בו אלא מגיע מעמקי התעלומה, ויסודו באיזה רצון עליון, מקיף וקדוש, שמטרת מדע הקודש לזהות ולהבין את גלי שפעתו, ולפתח את המודעות לנוכחותו המתמדת בכל מערכות חיי האדם כיחיד וכחברה, בכל תרבויותיו וחזונותיו. שהוא מדע הקודש, המחיה את אור החיים, הוא המקור לא רק לחיים במובנם הפיזיקלי והביולוגי, אלא לאור החיים – התרבות והרוחניות שמאירים את קיומנו. אינו תלוי בשום מדע אחר, בשום סוג של לימודים חיצוניים שהם אחרים לטבעו העצמי הפנימי, ונועדו להסדיר את קיומו הגופני באופן הנוח והנעים ביותר. כי הוא נהר עליון אשר מעדן יוצא, העדן, מכוון לספירת החכמה והנהר העליון, נקרא בינה. המדע הוא הבנת החכמה שבהויה ובאדם והסקת המסקנות מן ההבנה הזו להטבת החיים. מכיפיה מיבריך, מתברך מתוך עצמו ולא ממקורות זרים לו. הרב שב ומדגיש את האוטונומיה של הקודש, ואי-תלותו אפילו בצידו המדעי בשום תחום אחר מתחומי פעילות האדם. ממילא אין לחפש הוכחות לאמיתותו ותקפותו של מדע הקודש באיזה תחום מדעי אחר – לא מפיהם הוא חי. יתרה מזאת, חיבה יתרה ועדיפות מוסרית נודעת לו למדע הקודש, מפני שמקורו הוא בעדן, במצב האידיאלי של האדם, ואף שאיפתו להשיב את האדם אל העדן. מקוריות זו וחזון זה גדולים ועליונים הם מבחינה ערכית, על כל הישג של מדעים הישרדותיים והסתגלותיים שמקורם הוא במצבו הירוד של האדם, ותכליתם להקל במעט על צרותיו ולסגלו ביתר נוחות אל מצבו. יש בדברים אלה רמז לעמדתו של הרב ביחס ל'חזון החילוניות' שהתפרץ בחוזקה בימיו. ההשוואה בין בשורתו המוסרית של מדע הקודש לבין בשורתו של החזון החילוני שתמך את יתדותיו במדעי החול, מעידה כאלף עדים על עדיפותו של מדע הקודש, ורוממותו של האדם בו. החילוניות התפארה במרכזיותו של האדם בהויה – ההומניזם. אך מן הראוי לשאול – איזה אדם עומד במרכז, מה דמותו ומה ערכו? אכן אדם המעורטל מצלמו האלוקי הוא לא יותר מאשר יצור ביולוגי מפותח המודע למגבלותיו, ומודעות זו מביאה אותו לתודעת עליבות דאגנית חסרת-תוחלת, למבוכה שאין פותר לה. רק אדם שחייו מוארים ממקור מדע הקודש, אדם הפועל עם אל, יכול לזקוף את קומתו ולהביט מסוף העולם ועד סופו, לחבור אל הנצח ואל שאיפת האושר ללא גבול, לחלום, לקוות ולהאמין, ליצור ולברוא עולמות והוויות חדשות, ולחבר בכך את כל מדע החול אל הקודש.
בקטע הבא אנו עוברים להגדרה השניה: ומה שמחברים את התורה והחכמה. הגדרת מדע הקודש כתורה מהווה שלב הכרחי בהתייחסותנו אל המושג מדע. כפי שראינו, מקור ההכרה בקודש והנטייה לארגן את ההכרות, התחושות והחוויות כמושגים מדעיים, נובע מפנימיות האדם – נשמתו. אולם אין די בכך כדי לבסס את התוקף האובייקטיבי של המושגים, כלומר אין די בעצם הרצון האנושי כדי להפוך חוויות ותחושות למושגים הגיוניים מחייבים, שהשלכותיהם ישפיעו על המוסר, ההתנהגות האישית והחברתית ועל תפישת ההוויה בכללותה במובנה הפילוסופי והמדעי. כל רגשי הדת והנטיות אל הנסתר והנעלה בקרב האדם, הן התשתית והמקור של מדע הקודש, אך רק מתן תורה במעמד הר סיני הפך את השאיפות ומשאלות הלב הכמוסות למציאות ממשית. הקודש לבש צלילים, אותיות ותכנים ולא רק גילה את עצם קיומו הבלתי-תלוי ברצון האדם, אלא אף האיר את כל ההויה האנושית בעבר ובהווה, והבהיר את קווי המתאר של מערכת היחסים בין אדם ואלוקים להבא. יתרה מכך, התגלות זו, לא זו בלבד שלא ביטלה את רצון האדם ושאיפותיו, או היתה מענה בלבד למשאלות ליבו, אלא העניקה תפקיד מרכזי ומתמשך לנשמת האדם ושכלו באותה מערכת היחסים שבין אדם לאלוקים. התוקף האובייקטיבי של מדע הקודש לא רק אושר בדיעבד, כי אם הפך למדע חי, פועל ונושא חזון בדרגתו הגבוהה ביותר. חכמת האדם מקבלת את ערכה המוחלט והנשגב דווקא במדע הקודש על ידי התורה שבעל פה וביחוד במקצוע חכמת הרזים שבה.
מדע החול, שתשתיתו ומקורו בהכרח ובצורך של אדם כישות פיזיקלית לספק לישות זו קיום מתמשך ונוח ככל האפשר, מקבל את תוקפו ועוצמתו מכישרון החכמה שבאדם. החכמה משתכללת ומתפתחת, הן על ידי האילוץ החיצוני, והן על ידי הסקרנות שלא יודעת שובע, להכיר ולהבין את הסביבה ואת מנגנוני פעולתה. שיאה של החכמה הוא בהכרת עצמה, דרכי פעולותיה ואופני הכרתה. מדע החול מתבהר יותר ויותר ככל שההגדרה שלו כמערכת יחסים שבין אדם לסביבתו הופכת להגדרה של מערכת יחסים שבין אדם לעצמו, כלומר המתבונן אל החכמה שבו. מבחינה זו הסביבה אינה אלא חומר גלם של גירויים להופעתה והתממשותה של החכמה שבאדם. דווקא אדם כזה יכול לשוב ולעיין ביסודות הקודש שבו, בשאיפתו לפעול עם אל ולעלות אל הדרגה הבאה במסעו אל החירות – לחבור אל הבלתי-גבולי דווקא מתוך העושר של הבנת מושגי הגבול לעומקם. בן-חורין הוא לא רק זה שהשתחרר מן האילוץ החונק של דמיונותיו אודות ההויה, אלא זה שהגיע למעמד של עוסק בתורה[1] שאינו רק עבד הכפוף לציוויה אלא פועל בהם, שהתורה היא שלו (עי' קידושין לב) והוא יצא ממעמד של עבד והגיע למעמד של בן, עד כדי הקרבה והאהבה שבאמירה "ניצחוני בני" (עי' ב"מ נט, ב).
ומה שמחברים את התורה והחכמה אינו כדי להשלים איזה חסרון כח, כי אם לחבר חיבורים והופעות חדשות. התיאור המדעי, החיצוני והמדויק הוא נטול ערך מצד המוחלט. המדע לא פותר את המבוכה האנושית, ואת השאלה המהותית: מה ערך החיים? המדע, כאשר הוא מפסיק להיות אחר ומגיע לדרגת חכמה, מצליח ליצור כלים אינטלקטואליים משוכללים ולנסח באופן מדויק יותר את השאלות העולות ממצבו המהותי והקיומי של האדם, ואף לבאר טוב יותר את השאיפות והתקוות, את הכמיהה לגאולה העולה מתוככי פנימיותו. החיבור של התורה והחכמה יוצר הופעות חדשות, שהן המיזוג של האור והכלי. לא רק כדברי הרמב"ם שחכמות העולם הן "רקחות וטבחות לחכמת התורה" (אגרות הרמב"ם, מהדו' הרב שילת, לד, א), אלא עצם הופעתה של התורה, גילוי שכינה, תלויים הם בעוצמה האינטלקטואלית של החכמה. החיבור החדש, החכמה והתורה, הקודש והחול, הפנימי והחיצוני יקדם את שני המדעים. מחד, מדע החול מסוגל לקדם ולהעמיד לרשות מדע הקודש את כל הכלים שלו: דיוק, הגדרה ומודעות לכל חולשה מחשבתית. ומצד שני, מדע הקודש יכול להעניק למדע החול את ערכו ומשמעותו בהקשר הנצחי והמוחלט. כאשר שני סוגי החשיבה נפגשים, הדיוק וההגדרה של מדע החול מבהירים את הערפל הנשגב של מדע הקודש, וההארה של מדע הקודש מרוממת ומשגבת את הדיוקים וההגדרות האפרוריות של מדע החול. עם זאת, הרב מדגיש שהחיבור אינו כדי להשלים איזה חסרון כח, כלומר, לכל אחד מן המדעים תחום עצמאי וייחודי של התפתחות, ורק באופן זה הם יכולים להתעצם. אמת היא, שאין האדם מסוגל לחיות חיים שלמים בלא אחד מהם. אך אין זה נוגע לאוטונומיה המושגית של כל אחד מהם. ממילא אין לנסות ולהוכיח את אמיתותו ותקפותו של אחד המדעים באמצעות זולתו.
עתה אנו עוברים אל ההגדרה השלישית: ויצירה זו של התחברות אור רוח הקודש, פנימיות התורה, עם החכמה של ההכרה האנושית, במלא הקומה של שניהם, ובמלא רוח הידידות המתאימה של שניהם, תחדש בעולם נשמות חדשות, ותתן צביון חדש, רענן ובריא, לחיים.
הרב מגדיר כאן את מדע החול כהכרה האנושית. מדע החול הוא התוספת שאדם יכול להוסיף ולחבר אל התורה האלוקית, זהו כושר ההסתכלות של האדם. האדם למד להכיר שהכרתו איננה היחידה האפשרית, החכמה האנושית לא מתיימרת לומר שהכרתנו היא התמונה המלאה והמוחלטת של המציאות. את המציאות אפשר לראות ולהכיר בהמון
אופנים שונים, והכרתנו היא מיוחדת לנו, ורק אותה אנו יכולים להוסיף למציאות ולתורה – "יגדיל תורה ויאדיר" (ישעיהו מב, כא).
חיבור יסודי ראשוני עם אור רוח הקודש, שהוא יסוד כל ההוויה, וכמובן גם יסוד ההויה של נשמת האדם, עם החכמה החיצונית שמכירה את האדם, לא רק מצד יסוד נשמתו אלא כיצור מסוים ומיוחד מכל היצורים האחרים – בעל צרכים ומגבלות, כושר תפישה וכושר הכרה. כל אלו צריכים להתחבר עם אור רוח הקודש, עם פנימיות התורה. כך מופיעה התורה הגלויה המופנית אל האדם, באותיותיה ופסוקיה, עם חוקים, צווים ותיאורי מאורעות ואישים. כל חידושי תורה, כל ההופעות החדשות, נובעים מהצירוף בין שני היסודות: מהות הבריאה של אור רוח הקודש, עם ההכרה האנושית – מהות האדם, חייו ושאיפותיו. דווקא על ידי התפישה האנושית המיוחדת, התורה הולכת,[2] מתרבה ומתגדלת.
כאשר שני היסודות מצויים במלא הקומה של שניהם, ובמלא רוח הידידות המתאימה של שניהם, כאשר אין מלחמה והתנגשות בין שני היסודות. התנגשות מתרחשת למשל, כאשר אדם מחליט שהוא רק יצור ביולוגי או פסיכולוגי והוא מנותק מיסוד הבריאה, מן המהות של הכל, או כאשר אדם חושב שהוא צריך להיבלע ביסוד הבראשיתי ולשכוח את מה שמייחד אותו כאדם. הנטיות האלה מעכבות את התפתחות האדם. תחדש בעולם נשמות חדשות, ותתן צביון חדש, רענן ובריא, לחיים, אולי הרב רומז כאן לדברי חז"ל, שישנן נשמות ישנות בגוף בעולם הזה, ורק אחרי שיכלו יהיו נשמות חדשות[3] – סוג אחר וחדש של תפישת המציאות. צביון חדש, רענן ובריא, חיים בהם השניות של תורה וחכמה, קודש וחול, לא תהיה שניות של התנגשות ומלחמה אלא שניות של אבא ואמא, של חיבור, זיווג ויצירה, של חכמה ובינה. ומירכתי שאול תוציא אורים גדולים, שאול, בא מלשון שאלה, שאותה מעורר הסוד, הקודש שמעבר למציאות המוכרת של העולם הגלוי. היצירה וההתחדשות יבואו דווקא ממקום שבחיים השגרתיים נחשב למאיים, מעורר מדנים ומתריס נגד הסדר הקיים. פנימיות התורה מביאה את בשורת הקודש ששורשיו אמנם במעמקי התהום, אך הוא ממשיך קו של אור היוצר צורות וממלא את כלי ההכרה ברעיונות, ערכים ותכנים עד בלי די.
כל מה שהיה פעם שדה של התנגשות הופך להיות שדה יצירה. להאיר באור חדש, באור צדיקים, לכל יושבי תבל. אור צדיקים, הוא האור הראשון שנגנז לצדיקים,[4] האור שקדם למאורות, להכרה האנושית. האור הראשון הוא זה שיוצר צורות, ואור המאורות הוא זה שמאפשר לראותן. "אור חדש על ציון תאיר" – זהו אור הגאולה, גאולתם של ישראל הנולדת מתוך משבר שבירידה אל ירכתי שאול, תאיר לכל יושבי תבל על ידי הנשמות החדשות שלא מסתפקות עוד בפירורים משולחן גבוה, בקיום עלוב של הישרדות והתגוננות מפני אימת המוות, בקטנות המוחין הקנאית וצרת העין, אלא תובעות עולם חדש, עולם של יצירה, עולם של עדן וקרבת אלוקים, עולם של חיים המנצחים את המוות.
