בפרק זה דן הרב ביחס שבין ההתגלות לבין הגלוי כבר. כל התגלות מקורה ברוח, בתבונה ובכושרו של האדם לחשוף את הנסתר מעיני הבשר. כל הגלוי יש בו מן המימד החומרי, הסטטי, המשולב והרקום בחיי השגרה שהם התרגום וההמרה של כל מחשבה לתועלתיות והגשמה. על אחת כמה וכמה כאשר ההתגלות היא בתחום הרוח, המחשבה והמוסר, ולעומתה עומד הגלוי, שהרב קורא לו 'מוגלה' – זה שכבר גלה אל מחוץ לרוח, אל עולם החומר והתגשם בו. ההתגלות היא הבזק אור, ברק שטעון באנרגיה אדירה. כח עצום זה עלול לטשטש, לפורר ולשבור לרסיסים את כל כלי העולם החומרי. הבזק האור מסנוור ומעלים את קווי המתאר של הציורים המוגלים, של כל הצורות המורגלות והמובחנות שתואמות לצורכי הגוף וכוחותיו. במימד הזמן, יחס זה שבין ההתגלות והגלוי, בין האורות והכלים – זהו היחס שבין החדש והישן.
היחס בין הישן לחדש יכול להיות יחס של התנגשות וחורבן או יחס של הוספה. בניין חדש יכול לקום על חורבות הישן, או להאיר את הישן. היחס בין הישן והחדש תלוי בהגדרת מהות החידוש. החידוש מתרחש בצד האיכותי-רוחני ולא דווקא בצד הכמותי. מבחינה גשמית יש הרבה דברים חדשים אבל הם לא חדשים מבחינה מהותית. הרב לא דן בחידושים גשמיים, כי בעולם החומרי כל החידוש הוא שחיקה של הישן והחלפתו במה שדומה לו, על כן זהו חידוש מדומה. לעומת זאת חידוש רוחני הוא חידוש איכותי. החידוש האיכותי מחולל מהפכה כל כך גדולה, עד שלכאורה כל התפישה הקודמת נעשית מיותרת. מהפכה רוחנית וערכית משנה את הצביון של הכל: מעמד האדם, משפחתו, החברה, העתיד, החזון ומשמעות העבר. דוגמא מובהקת למהפכה הרוחנית היא יציאת מצרים ומתן תורה. עד אז אדם ראה את עצמו כפרט וכחלק מן הטבע ומן העולם. אך מכאן ואילך הכל השתנה: אדם הוא קודם כל צלם אלוקים, עליו מוטל התפקיד הנעלה של תיקון העולם והושעתו. על כן הערך העיקרי המובלט במהפכה זו הוא ערך החירות. רק בן חורין שהוא עבד ה' ולא עבד לעבדים – שאינו תלוי ומותנה בשום כח מכוחות העולם ואף לא בבן-אנוש אחר – בו יש הכח והכישרון לשנות את העולם בו הוא חי. זו מהפכה רוחנית מהסוג הגבוה ביותר, שינוי ערכי ושינוי רוחני. לשינוי הזה הרב קורא התגלות רוחנית. לאור ההתחדשות וההתגלות הזאת צריך להבין איך אנו מתייחסים אל עולמנו הקודם, מה משמעותו של השינוי, האם זהו הרס והשמדה של כל מה שהיה, או שמא זוהי תוכנית לבניין שיכלול את הישן בחדש.
המדרגה הראשונה היא שהחדש עומד במקום הישן, הרס של הראשונות. המדרגה השניה היא ההתבוננות בקודם והיכולת לצרף אותו ולהוסיף עליו. זוהי תפישה יותר כוללת שלא דוחה את הקודם, אלא ממצה ומעמיקה את השינוי ועל ידי כך בוחנת אותו. היא לא דוחה את הישן אלא רק משנה את הערך של הדברים ומקרינה עליהם אור חדש. אלא לעשות את היחש אליו יותר בהיר, יותר חפשי, ויותר עדין. האתגר העומד בפני האדם שזכה להתגלות הוא לנתב את האור הגדול של הברק הרוחני לתיקון העולם, על ידי היכולת לאצור את האנרגיה הגדולה ולהשתמש בה על פי המידות הנכונות שבכח העולם לשאת, עד כי הערכים החדשים ירחיבו את גבולו. בדימוי בהיר הרב מתאר את היציאה מחושך לאור. כל השרוי בחושך חש את עצמו בלבד וגבולו הוא גבול תחושתו. כל תוספת של אור יש בה כדי להגדיל את תפישת המרחב, וככל שהעין מתרגלת לאור, כך גדל המרחב ומתעצם הפוטנציאל של הפעולה בו. עצם הגילוי שמלבד עולם התחושות החומרי הצר יש גם עולם רוחני, והאדם קשור בו קשר מהותי – משנה לגמרי את תפישת האדם את עצמו ואת עולמו. על כן המושג השני הוא חפשי – לכשסרו כבלי החושך ותחושת הצמצום והמחנק, מיד מופיע הרצון לפעול, מתעוררת תנועת הנפש לחפש את התעצומות בעולם הרוח, וליצור הזדמנויות לפעול באופן מוצלח בעולם החומרי. אולם התכלית של החופש והחיפוש היא לא עיבוי העולם החומרי על ידי הרוח, אלא עדין – עידונו של העולם החומרי על ידי גילוי הרוחניות, והכנתו בריבוי כליו וגווני מציאותו לקליטת האור ושיקופו, הארתו בתוך הכלים ועל ידיהם. בכך הרב מתאר את החזרה של המוגלים אל העדן.
הצער וההשתוממות, שמסתבכים בהעילויים הרוחניים במהלך התגברותם, הם באים מחורבן העולמות הקדומים, השרוים כולם בנשמה, לפני ההופעה העליונה, הבאה ומתחדשת. מהלך של עילוי רוחני מעורר שמחה, ביטחון ותקווה. ככל שהוא מתגבר, מן הראוי שיתגברו גם התחושות האלה. אבל אנו עדים לכך שמהלך כזה רחוק מלהיות פשוט, ומשתרבבים לתוכו גם רגשות של צער. החיים במהלכם, אפילו אם הוא רוחני, סבוכים יותר ממה שנדמה שהם צריכים להיות. אפילו השה לעולה, שמצא אברהם כאשר התבשר על קרבת אלוקים שאין למעלה ממנה, בא מתוך הסבך – שרה מתה מצער ועיני יצחק כהו. כל התקדמות רוחנית, יש בה מצער הפרידה על ההבנות הקודמות וכל התקוות שהתלוו אליהן, ויש בה השתוממות ופליאה: כיצד הבנה מסוימת נחשבה והורגשה כאמת בטוחה ואף הביאה להישגים משמעותיים, ועתה מתברר שאיננה דבר. מה ערכם של ההישגים? האם הם שקר? האם יש להתנכר אליהם? השתוממות בשתי משמעויות: במובן של שאלה, ובמובן של שממה, הרס שאחריו הכל נשאר שממה. שתי המשמעויות מתלכדות למשמעות אחת, שהרי כל שממה מעוררת תהיה, כל מקום שהוא חרב וריק מעורר שאלה – מה הוא היה לפני כן ומדוע חרב?
הם באים מחורבן העולמות הקדומים, השרוים כולם בנשמה. הנשמה היא אוצר המושגים, הדימויים, התכונות והכישרונות שממנו באה הרוח לבנות את תפישות החיים וערכיהם. עולם הוא בניין רוחני שאותו בונה האדם לעצמו בהתאם לצרכיו וטעמו, ואותו הוא רשאי להרוס כדי לבנות בניין אחר. אז הופך הבניין הקדום למעין חומר גלם, חוזר אל מצבו הראשון טרם היבנותו. מבחינה רוחנית, תפישת עולם שנחרבה חוזרת אל אוצרה – הנשמה, "שברי לוחות מונחים בארון" (ב"ב יד, ב). החורבות הם אותם שרידי זיכרונות, תקוות, הנאה ועונג שעוררו בעמדם על תילם. גם אם הם פונו משטח החיים, ונדחקו אל התת-מודע – לא נעלמו, ומפעם לפעם מבצבצים הם כעין חלום או סיוט, תחושה עמומה או קרעי זיכרון ודמיון. כך אנו חשים, למשל, ביחס לתרבויות קדומות, כאשר תוך כדי קריאה בספר או סיור בין חורבות של ערים עתיקות, אנו משתוממים על מה שהיה, ומוצאים בתוכנו רגשי הזדהות למרות הניכור והמרחק. קדומים במובן של ראשונים, וגם במובן של קודמים לתהליך העכשווי. חז"ל אומרים שהיה הקב"ה בונה עולמות ומחריבן – כל העולמות הקודמים לעולמנו זה.[1] כלומר, לא רק בתהליכים הפסיכולוגיים של הנשמה הפרטית, אלא גם ביחס לנשמת ההויה, מתקיים אותו תהליך. העולמות הקדומים שנבנו ונחרבו הם הקדמה מוכרחת לעולמנו זה. המופלא הוא, שהעולמות הללו לא נעלמו, הם עוד מקרינים על המציאות הנוכחית. התחושות שלנו של הצער והתהיה נעוצות שם. הצער עצמו מעמיד אותנו בשאלה מאוד קשה מבחינה מוסרית וערכית: האם הלידה תמיד צריכה להיות מלווה בחורבן? האם טוב לא יכול להיוולד שלא מתוך איזשהו רע? האם "בעצב תלדי בנים" (בראשית ג, טז) זוהי מציאות הכרחית?
הרב אומר שזו אמנם המציאות, אבל היא לא הכרחית. ישנה מדרגה שניה שהיא עילוי וצירוף של כל העולמות החרבים. זוהי התגברות עליונה על שורש המציאות הראשונה בה החדש מחריב את הישן, תיקון של החטא הקדמון. ההתנקות וההתנכרות לישן הן שיוצרות את הצער בכל מדרגה חדשה. אך אם מסוגלים להתגבר על החטא הקדמון, אפשר להוסיף מבלי להחריב, ולפתור את בעיית הצער וההשתוממות שמלווים את תהליך העילוי. אבל בינתיים כל החורבות מצויות במציאות ובנשמה וגם אם החדש שנבנה הוא יפה, טוב ומנחם, עדיין הנחמה לא גמורה, עדיין יש איזה רגש של צער על העבר, והשתוממות על העתיד: האם גם מה שנבנה עכשיו עתיד להיחרב?
לפני ההופעה העליונה, הבאה ומתחדשת – זו ההתגלות. העולם הישן, המלא שסימלו היא מִצְרָיִם, הוכה ונהרס, העולם החדש הוא מִדְבַּר, וההתגלות הרוחנית באה מהר חורב. כך נולד שלב חדש בתולדות העולם – אלפיים שנות תהו מתחלפות באלפיים שנות תורה. אולם אין זה קץ ההיסטוריה, התיקון המלא הוא באלפיים שנות משיח והגאולה השלמה.[2]
ונמצא כל כח החיים, כל כח הציור, כל אוצר הדעת, כל היחושים הנפשיים קיימים, והם מוסיפים כח למערכת הקודש החדשה, ומתעלים בעילויה. זהו התיקון הגמור, כאשר אין יותר התנתקות וחורבן. זהו ההבדל בין הגאולה הראשונה לאחרונה, כמו שאמר הנביא (ירמיהו טז יד): "ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבתים על אדמתם אשר נתתי לאבותם". גאולת מצרים היא פסילת הראשונות – מצרים נחרבה בעשר מכות, פרעה וחילו טובעו בים סוף, ובמקום אלו ישנו מדבר. הגאולה האחרונה לא תהיה כך, אלא כוחה צריך להיות עוד יותר גדול וגבוה – הוספה על הראשונות, בניין שמאיר את כל הבניינים הקודמים. הרב לא מסייג את עצמו: כל כח החיים, כל כח הציור, כל אוצר הדעת, גם הציורים הקודמים המוגבלים: התפישות הקטנות שכשלעצמן הן מטעות, אך כאשר הן מצטרפות הן מוארות מחדש. כל אוצר הדעת, כל הייחוסים הנפשיים, כל מערכות היחסים של הנפש עם המציאות, עם עצמה, עם החברה ועם אלוקים. כל סוגי הדתות והפולחנים, כל סוגי הדעות – כל אלו לא נחרבים אלא מוסיפים כח למערכת הקודש החדשה. בהצטרפם אל הקודש תימצא נקודת האמת ונקודת הטוב גם בדברים שכשלעצמם הם רעים ושקריים.
המדרגה הראשונה, הבאה מתוך מפעל החורבן הקדום, היא מחוללת בנפש את הזעזוע, המקיף את היראה הטהורה הפנימית, כמו קלפה לפרי. והמדרגה השניה, של ההוספה על הראשונות, באה מתוך המקור של היראה בטהרתה, אשר העולם יבא אליו באחריתו. והתהלכתי בתוככם, אטייל עמכם בגן עדן ולא תזדעזעו ממני, יכול לא תיראו ממני תלמוד לאמר והייתי לכם לאלוהים.
בקטע זה הרב מעמיק את הסוגיה המרכזית הנידונה כאן, דרך שימוש במושג מאוד נפלא: יראת ה'. בעולמה של היהדות, יראת ה' זהו המושג המרכזי שמבטא את מערכת היחסים שבין אדם לקונו. במושג זה כלולים כל הצדדים של מערכת יחסים זו: הכרה בקיומו של הבורא ובהשגחתו, תחושת הקרבה אליו על ידי כך שאנו מושגחים על ידו בכל פרטי מעשינו ומחשבותינו – "עין ה' אל יראיו" (תהילים לג, יח), תחושת הריחוק ללא גבול ממנו, והאפסיות של חיינו ועולמנו לעומתו, החרדה לקיום רצונו באופן מלא מבלי להחסיר דבר, ולצידה החרדה לבריאות גופנו וצלילות נפשנו, לבריאותם ושלומם של הקרובים לנו, הכרה בשפע הטוב ללא גבול, אך גם וודאות מוחלטת של הצו האלוקי ובעצמה הכל יכולה של מימושו, אפילו תוך כדי סערת זעם – "וסביביו נִשְׂעֲרָה מאד" (תהילים נ, ג) שמדקדק עם הצדיקים כחוט השערה (עי' ב"ק נ, א). כל המכלול הזה – החרדה לעולם הזה ולעולם הבא, העונג והפחד – זו יראת ה'. כל שינוי במצב הרוחני שמתלווה להתגלות הרוחנית, מערער את מושגי היראה היציבים, ומחריף בהתחלה את יסוד הפחד המזעזע והמטלטל. נדמה לו לאדם שכל עולמו אינו אלא ספינה טרופה בים סוער, ואף שהספינה עצמה היא ההישג ההנדסי שלו, אין לה קיום אל מול גלי הים הבראשיתי, שרק הבורא יוכל להשקיטו ולהביא את האדם לחוף מבטחים. זו המדרגה הראשונה במצבו של האדם לאחר ההתגלות – הזעזוע. הניתוק מהעבר יוצר פרץ רגשות קשים ועמוקים של תחושת מהפכה וחורבן. רגשות אלה הם הביטוי הספונטני והראשוני להתעצמות היראה בנפש. הרב מדמה את המצב הנפשי הזה לצמיחת פרי חדש, אלא שהופעתו ניכרת בעיקר במראה הקליפה, בחיל וברעדה. קליפה רגשית זו עוטפת ומסתירה בתוכה את הפנים המתוק והענוג של הכרה רוממה בנוכחות אלוקית, הממלאה-כל בקרבתה ובנצחיותה, שהרי בתוך הפרי מצוי כח הדורות העתידיים. לאמתו של דבר, כל מדרגה חדשה ונעלה יותר של התגלות, גורמת בעיקר לנשירת הקליפה, ואינה פוגעת בפרי מצד עצמו. אך מפני שהקליפה נועדה להגן על הפרי, נוצר רושם של חורבן והרס. תגובתו הראשונה של האדם לחטאו היתה התכסות, זה היה הביטוי הראשון ליראת ה'. הקב"ה הסכים לכך ואף העניק לאדם את כותנות העור שיוכלו לעטוף ולהסתיר את בושת חולשתו עד אחרית הימים. הרב מבחין בין זעזוע ליראה – הזעזוע יכול להיות הביטוי החיצוני של היראה, אך לא תמיד כך הדבר. עלולה להיווצר תערובת לא טובה בין היראה מצד עצמה, לבין הזיוף שלה, חיצוניות של זעזועים, פחדים וחרדות שאינם נובעים מן היראה, אך נוטים להשתלט על המושג הזה, הן בנפש היחיד והן בתדמית החברתית.
והמדרגה השניה, של ההוספה על הראשונות, באה מתוך המקור של היראה בטהרתה, אשר העולם יבא אליו באחריתו, אחרית הימים, הגאולה הגדולה, תיקון החטא עד כדי תחיית המתים, אז דבר בעולם לא יוכל לגרום עוד פחד וזעזוע. לא תהיה שום סיבה להסתבך בשאלה האם יראתנו טהורה או שמא זו יראה של מוות, כאב וצער. אז נוכל להיות בטוחים מהי היראה מצד עצמה ולא מפני איזה איום אחר, לא אימת ה' כי אם יראת ה'. והתהלכתי בתוככם, הנוכחות והקרבה, השכינה והשכנות, אטייל עמכם בגן עדן, כאשר תחזרו לשם ותוסר קליפת בושתכם, ולא תזדעזעו ממני, ולא יהיה דבר בעולמכם שיאוים על ידי נוכחותי. יכול לא תיראו ממני, האם יתבטל ההבדל שבין האין-סוף לסופי, שבין הבורא לנברא, או שתתבטל ההכרה בהבדל זה? תלמוד לאמר: והייתי לכם לאלוהים, עדיין אני אלוקיכם.
אז הכל יתעלה למקורו הברוך, העליון, ששם הוא התוכן האחדותי, שהוא למעלה מכל ציור של הבדלות. החלוקות שאנו עושים – בין ישן וחדש, רוחני וחומרי, הן חמורות וחריפות ביותר. במציאות שבה מתאחדים העולם הזה והעולם הבא, בה סר צל המוות, מתקיימת אחדות וההגדרות נעלמות. האחדות היא למעלה מכל סתירה. אפשר להמחיש את הדבר במשל: אם נצלם ילד בגיל שלש ואחר כך בגיל חמש, הרי נדמה שאלו שני ילדים שונים והמאוחר יותר כאילו נלחם במוקדם כדי לרשת את מקומו. אך באמת לא היתה שום מלחמה בין החדש לישן, כי היסוד האחדותי הרציף, התודעתי והביולוגי, לא נתן תחושה של מאבק, התנגשות או הרס, אלא של בניין. אמנם אם נביט ברמה של תאים ורקמות, נראה חורבן והרס, ויהיה נדמה שהאדם כולו מלא הרס, מלחמות והתנגשויות. אך תיאור כזה של התפתחות האדם לא יהיה נכון, כי גם השינוי וההוספה לא עומדים בניגוד למה שהיה קודם, אלא הישן מוקרן על ידי החדש ומשמש לו יסוד לבניין. המקור הוא למעלה מכל ההבדלות ולכן בתוכו הן נעלמות. רק הבדל אחד נותר – בין המקור לבין שפעתו.
הרב מביא דוגמא של הבדלות שנעלמות: ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לד' באופן טבעי אנו מבדילים בין אדם לסוס, על אחת כמה וכמה בין סוס לכהן גדול, ועוד יותר כאשר הכהן עובד בבית המקדש. אך הנה באחרית הימים אף על מצלות הסוס קדש לד'. והיה הסירות בבית ד' כמזרקים לפני המזבח, והיה כל סיר בירושלים וביהודה קדש לד' צבאות (זכריה יד, כ-כא), סיר הוא כלי פחות ונחות אך לפתע גם הוא הופך כלי קודש, הוא הקרוב ביותר למזבח, מוקרן על יד הקרבה המקסימאלית לה'. כי הכל יעלה למדת הקודש.
