בפרק מג, שרד"ך סידר לפני פרק זה, ראינו שבשכל עצמו ישנם מושגים פנימיים וחיצוניים – מושגים עצמיים ומושגים שהם רשמים מן העולם שבחוץ. בקטע הנוכחי מזהה הרב את ההכרה החיצונית עם ההכרה השכלית, שהיא חיצונית יותר להכרה הפנימית. השכל הוא דרכי ואופני חשיבה, ואלה מהווים מעין מסגרת שמקבלת את הרשמים השונים מבחוץ – היא מארגנת ומעצבת אותם, ונותנת להם צורה.
ההכרה הפנימית, המתגברת בתוכיותו של האדם כמעין הנובע, באדם ישנם לא רק מנגנוני קליטה, עיצוב ונתינת צורה, אלא גם הכרות אמיתיות ופנימיות. למשל המצפון הוא הכרה פנימית, המוסר לא מוטל עלינו מבחוץ, הוא לא תוצאה של חשיבה רציונאלית שכלית, אלא סוג של הכרה פנימית. השכל בעצמותו הוא ארגון המושגים ואופן קליטתם. לעומת ההכרות הפנימיות התוכניות, ההכרה השכלית היא חיצונית, כי היא באה לתת צורה לתכנים שהם חיצוניים לה – בין אם הם הכרות פנימיות, ובין אם הם נתוני החושים אודות העולם. עם זאת, יש הבדל בין ההכרות הפנימיות שתוקפן וודאותן לא מוטלים בספק, אפילו אם הן לא מאורגנות ומעוצבות באופן מדויק, לעומת ההכרות החיצוניות שעצם תוקפן וודאותן מותנה ותלוי במסגרת התבונית של קליטתם, ארגונם ועיצובם – בהגדרתם השכלית המדויקת.
שתיהן בונות את רוח האדם – "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" (רות ד, יא), משכללות את בינתו ואת רצונו, והן פועלות יחד בחיבורן לאה נקראת ספירת בינה, עלמא דאתכסיא. רחל נקראת ספירת מלכות[1], עלמא דאתגליא (עי' הערות רד"ך ורצי"ה ב-ג לפי' כ לעיל). רוח האדם היא השכלת האדם את עצמו ואת עולמו – השכל. תהליך בניין השכל מתרחש תדיר באופן ספונטני ולא מתוך בחירה דווקא – גם בלא דעתו של האדם, ברור שבנין זה בהשתכללותו מגיע לנקודת שימת לב אל עצמו, המחשבה פונה אל חקר עצמה ואל ביקורת תנועתה והופעתה.[2]
אמנם כל מה שהוא משים יותר את לבו – מתאמץ להיות יותר ויותר מודע, לא רק לתכני המחשבה אלא גם לאורח המחשבה עצמו. להסתכל בתכונת הבנינים הרוחניים, מטרת התצפית והעיון השכלי היא 'תכונה' – ההיגיון הפנימי והאופי של היבנות התכנים. דברי הרב כאן מתייחסים ליחיד, אך גם בתחום הכלל אנו מוצאים תהליך דומה שהתפתח בעידן החדש. המקצועות המדעיים, כגון אנתרופולוגיה וחקר תרבות, עוסקים בעיקר לא בתכנים ובערכים של התרבות כי אם באופני צמיחתה ובתכונות החשיבה שהביאו לידי צורות תרבותיות שונות. שאלה שני היסודות, הפנימי והחיצוני, בונים בקרבו, הרי הוא משכלל אותם, המודעות לתכונות הבניין מאפשרת העצמה של ההישגים הערכיים עצמם, וממילא – הוא מתעלה יותר ויותר בעילוי רוחני בהיר, ומתמלא עז וגבורה חדשה – הביטחון העצמי שלו גובר מפני שהוא מכיר את עצמו טוב יותר. הוא מבין למה הוא מסוגל ושואף, ובמה הוא צריך להשקיע כדי למלא את שאיפתו.
והגבורה נובעת ממעין הישועה העליונה, זוהי ישועה כיוון שעל ידי תהליך זה האדם יוצא מן הכח אל הפועל. הכישורים, הנטיות והשאיפות השונות צריכות להיבנות במשך החיים, החיים הם מסלול הבניין – הדרך להופעה של מה שנזרע בתוכו עם יצירתו. על כן, ככל שהוא נותן את דעתו יותר על דרך הבניין, כך הוא מושיע את עצמו, גואל את עצמו מן המצב המכוסה והגולמי של 'בכח', אל המצב של הגילוי 'בפועל'.
בפרק זה אנו רואים את חשיבות העבודה של שימת הלב, של המודעות. ישנה נטייה בעולם המערבי להעדפת הספונטניות. ה'זרימה עם החיים' היא בהחלט נוחה יותר, לא רק במובן הפשטני והשטחי. הבניין וחשבון הנפש מאוד מכבידים ויש בהם מלאכותיות – אדם יוצר מעין סד של מושגים וערכים ונכנס לתוכו. אז מתעורר הספק – שמא האדם מרמה את עצמו ועושה לעצמו עוול כשמכניס ודוחק את עצמו לתוך מציאות מאורגנת, שמא היא לא מתאימה לו. אכן, כאשר מפסיקים את התהליך הזה יש תחושה של שכרון חופש וזרימה טבעית. זרימה זו היא הליכה אחרי הצרכים הבסיסיים ביותר, אך שונותו וגדולתו של האדם היא דווקא בכושרו התבוני והמוסרי. לכן תשומת לב, בניין ומודעות הם הכרח להתפתחותו ואף מטרה ראויה לקיומו. אמנם יש בכך מלאכותיות כיוון שזו אכן מלאכה ועבודה רוחנית, וייתכנו בה הגזמות ונטיות לפשטנות יתרה. לפעמים יש נטייה לייצר איזו תבנית אחידה על פיה כל האנשים צריכים כביכול להתיישר. אם מנסים לכפות תבנית ערכית כזו על שאר החברה, באופן טבעי נוצרת התנגדות עזה, ולעתים התנגדות זו מתפשטת לא נגד אידאולוגיה מסוימת, אלא נגד כל אידאולוגיה שהיא.[3] תופעה כזו עלולה לקרות גם ליחיד כאשר הוא מנסה להשליט בכח על עצמו – התנהגותו, דעותיו, ואברי גופו – אידאולוגיה דתית, מוסרית או תפקודית-התנהגותית.
בפרק זה אנו לומדים שהמודעות פירושה מציאת עצמו בתוך בניין המושגים והערכים. ייחודיותו ומקוריותו של האדם באות למלוא ביטוין מתוך שימת הלב אל ההכרות הפנימיות והשתלבותן ההרמונית בהכרות החיצוניות. דווקא מתוך הכרת הייחודיות, מתוך קשב ורגישות למה שהוא עצמו, אדם בוחן את חיי הרוח, חיי התורה, חיי החברה וחיי המוסר. אדם בוחן כיצד הוא משתלב בתוך החיים, ומוצא בהם טעם ומשמעות, מתחבר אליהם, והם מעלים אותו לדרגה גבוהה יותר.
