הרב עומד בפרק זה על היחס שבין התגברות המקוריות העליונה לבין עוז הפרטים. היחס בין החוויה הנפשית השלמה המאחדת שיש בה התעלות, לבין ההבחנה, הדקדוק והירידה לסוף כל פרט וסעיף שבמציאות. בתחילה מתאר הרב מצב שבו יש השלמה ופעולת גומלין יפה בין המקוריות לבין הפרטיות – כאשר המקוריות העליונה יוצרת מרץ והזדרזות, מחזקת את התפשטות הסעיפים הפרטיים מגופי תורה, מעשה וחכמה, על ידי ההתגברות הנשמתית, שבאה מההתעמקות בשרשי ההשכלות העליונות, המקירות בלב נבון כהקיר בור מימיה (ירמיהו ו, ז). להקיר מלשון מקור, כלומר להוציא לפועל. הרב קושר את ההשלמה בין שני הצדדים להתעמקות בשרשי ההשכלות העליונות. על ידי התעמקות בעקרונות, בכללים ובמושגים היסודיים, באה התבהרות כללית של המון הפרטים השונים. והבהירות כל כך גדולה, עד שנוצר מרץ מיוחד לדייק – כיצד המושג המקורי והיסודי הולך ונעשה הכח המוטבע במצב, בתופעה ובפרט. השלמה כזאת יוצרת תחושת גדלות, כיוון שניתן לראות באופן בהיר את כל הרצף, מן העיקרון העליון ועד הפרט האחרון. אבל ההשלמה היא רק מצב אפשרי אחד, והוא לא כל-כך שכיח מאחר והוא מצריך את עומק ההשכלה של הדברים. בקטע הבא הרב מדבר על המצב השני:
אבל לפעמים ההתגברות המקורית היא גם כן מבליעה עוד יותר את הפרטים, ונוטלת היא את האפשרות להתעסק בהם ע"י ריבוי שפעתה, נעשים הם כשרגא בטיהרא, כמו שאור האבוקה נבלע לגמרי באור השמש ונעשה מיותר. מחד, ההבלעה הזאת נראית כטשטוש התחומים, ומאידך יש לתהליך זה ערך רב, כיוון שהפרט שנבלע נולד מחדש ברמה גבוהה יותר. התהליך הזה דומה להעלאת הניצוצות שבאכילה. המאכלים השונים נבלעים באדם, ומולידים בו כח ואנרגיה. זהו מעבר מרמה אחת של קיום לרמה גבוהה יותר. התהליך המתואר בקטע זה, של התגברות המקוריות וההתעלות, לא נובע דווקא מההתעמקות בשרשי ההשכלות העליונות, אלא משאיפה כוללת גדולה של האישיות. זוהי התעלות פנימית שלעומת עוצמתה כל הפרטים של החיים מאבדים את ערכם. השאיפה, ההתלהבות הגדולה והריכוז הפנימי הם התגברות המקוריות.
הרב קורא להתגברות זו מקורית מכיון שהפרטים בחיי האדם נוצרים מתוך הקשר והמשא ומתן שבין האישיות לבין העולם שמחוץ לה. הם לא באים מתוך האדם, אלא הם תוצאה של הסכמה ולימוד. רבים מהפרטים הם מלאכותיים וחיצוניים, גם אם אינם רעים, הם לאו דווקא מקוריים. ההתגברות המקורית היא תחושת העצמיות הגדולה – אדם מוצא בתוך נפשו את הכוחות הנפלאים. הוא איננו זקוק למשהו מבחוץ כדי להיות מאושר – לא אהבת הרעים ולא מאכל ומשתה. מצוי הוא בסוג של התלהבות שלעומתה הכל בטל. מצבים אלו נדירים יחסית אך קיימים. במצב כזה כל הסדרים, החוקים, ההנהגות והערכים בטלים, כיוון שדי לו לאדם בנשמתו. על ידי התבהרות הקשר אל יוצרו, שמעל ומעבר לכל המציאות הקיימת סביבו, הוא הולך אל המקור. כמובן שזהו תהליך מסוכן, מאחר והוא שולל את הקיום של המציאות כמות שהיא, המציאות המסודרת מרובת הפרטים, הדקויות וההבחנות. ואכן, לפעמים ישנם דמיונות שווא והזיות של מיסטיקות מזויפות שמטיפות לביטול הסדר הקיים על סמך עוצמה פנימית כלשהי. אך הרב מרגיע, ואומר שאמנם בתחילה התהליך נראה מסוכן, אבל אם הוא אמיתי, ונובע מטהרה פנימית, מכנות רבה מאוד ומשאיפה גדולה ורגישה, אז יהיו לו תוצאות טובות. על תוצאות אלה הרב מדבר בקטע הבא:
אמנם בליעה זו אינה כי אם לשעה, בעת תוקף ההזרחה של האור המקורי, ומיד כשהאור הזה מתעלם במקורו העליון, כלומר, כאשר עובר השיא של ההתלהבות, והאור נעלם שוב למקורו, חוזרת היא השפעה הרעננה להיות נוזלת דוקא על ידי אותה ההתגברות המקורית העליונה, שפעלה תחלה את פעולת ההבלעה, והיא מבלטת את העז הפרטי, עד שהדברים יוצאים חיים וקיימים, דשנים ורעננים בכח החיים והמעשה שבהם, חודרים לעמקי מעמקים, ומסתעפים להמון דקדוקים, תלי תלים, וחבילי חבילות. אחרי העלמות האור הגדול נותר הרושם, נותרת הזַכּוֹת. אז חוזר האדם עם העושר של הרושם והזכות אל תוך עולמו. הוא חוזר אל כל הפרטים והמצבים שבעולם הזה, והחזרה מעניקה ערך מחודש ונעלה לכל הפרטים. מעתה אותם פרטים ייבחנו אצל האדם לא רק מצד ההסכמה והפשרה עם המציאות, כי אם גם מצד הערך הגדול של מה ראוי להיות. זו תהיה בחינה מחמירה ומדקדקת יותר, בחינה שיוצרת יותר פרטים וגם יותר עוז בפרטים האלה. אם מערכת היחסים הראשונית, הפשטנית והשטחית של האדם עם המציאות מבוססת על פשרה ועל צורכי הקיום הראשוניים, הרי על ידי חוויה נפלאה כזאת יש ערך וקנה מידה אחר לפרטים. מעבר לזה, תהיה דרישה מהפרטים שיספקו כח חיים שיוכל להשתלב באותו הרושם הגדול שחווה האדם בשעת ההתעלות המקורית. יש אור פנימי שחודר לעמקי מעמקים, זוהי לא פשרה, אלא חדירה לעמקי החיים, כדי לקבוע מה ראוי ומה פחות ראוי, מה חשוב ומה פחות חשוב. והחדירה למעמקים היא שיוצרת הסתעפות להמון דקדוקים, תלי תלים, וחבילי חבילות, כדוגמא לדבר אפשר לראות כיצד דווקא המקובלים הגדולים שמו לב לכל פרט ופרט שבכל מצוה, לכל מילה ומילה שבתפילה ובברכה, לכל פניה של הגוף בעת עשית המצוה. מבחינה הלכתית פשוטה, לאותם המנהגים ההלכתיים של המקובלים, אין ערך מיוחד. אך הם מגיעים דווקא מתוך החוויות הגדולות מאוד של ההתעלות, שאחריהן אי-אפשר לוותר על שום פרט ומילה. כל מחוות יד, כל תנועה ותנוחה צריכות להיות מחושבות. וככל שההתגלות יותר גדולה, כך גדל הביטוי בחיים של שימת לב יתרה והבחנות מדוקדקות יותר.
והכל צופה לעת הכושר, שעוד פעם יזרח האור המקורי הגדול, ויתעלו הפרטים אל מעלות ההכללה הרוממה, יבלעו עוד במקור חייהם. ישאבו בדממה מי מעיניהם, המפכים ממקור עליון, ישתלמו שם בהשלמה עליונה. וכפי אורך ההבלעה, כה יגדל החיטוב המפורט, וכן יגבר האור הפרטי בכל חשיבותו, כצאתו מהתעלומה, כאש וכפטיש יפצץ סלע (ירמיהו כג, כט).
הרב מבאר שני מצבים: המצב הראשון הוא של בהירות רציפה, התעמקות בשורשי ההשכלות העליונות, זה מצב מיוחד ונפלא. המצב השני הוא ההתעלות המבלעת את הפרטים. אמנם אין בה אותה הבהירות של התעמקות בשורשי ההשכלות העליונות, ולכן היא לא מפיצה אור על כל הפרטים, ולא יוצרת מיד את המערכת הכוללת, אבל יש בה איזו היחשפות של עוצמה פנימית. ייתכן שהדבר מקביל לשני מושגים יסודיים: חכמה ורצון. המצב הראשון הוא ביטוי של השפעת החכמה העליונה – ההשכלה העליונה ושורשיה. הדבקות בחכמה הנפלאה היא מאירה ומבהירה את כל המערכת כולה. המצב השני הוא התעמקות ברצון. הרצון לא יוצר את הבהירות של החכמה, אבל יש בו סגולה של הולדה מחדש. יש תיקון שהוא בהירות, הארה וסדר נאה מאוד, והעצמתה של המערכת. לעומתו יש תיקון שהוא התהפכות מחשוכה לנהורא[1] כמו שהגרעין של חיטה קודם נרקב אחר כך מוציא עד מאה שערים. הרב לא מציין במפורש איזה מן המצבים נעלה יותר, אבל משתמע מדבריו שעצמה רבה יותר מצויה בתהליך השני. יש לפעמים שהתיקון בדרך החכמה והוא עליון מאוד, אך יש גם תיקון שמעליו, שהוא תיקון הרצון עצמו – "אי בעו צדיקי ברו עלמא" (סנהדרין סה, ב).[2] עוצמת התהליך הזה גדולה עד כדי הכללת מושג המוות, שהוא היעלמות אל האין, אך אין היעלמות זו מהווה את סיום התהליך, כי אם ראשית נשגבה מאוד אשר ממנה תמשך בריאה מחדש ביתר שאת וביתר עוז.
