בפרק זה מתמודד הרב עם הבעיה של הקשר והיחס בין העולם הרוחני לעולם המעשי, הן בקודש והן בחול. בקודש – כמו שאמרו חז"ל (סוכה כח, א וב"ב קלד, א): "דבר גדול, מעשה מרכבה. דבר קטן, הויות דאביי ורבא". ובחול – העולם הטכני והחברותי. הטכני, הכוונה ליצירת כלים למען קיום והסתגלות. והחברותי, זו החברה על מוסדותיה והמשטר הנוהג בה. האידיאליות המוסרית, המטרות הערכיות שמעניקות משמעות לעולם הטכני והחברותי.
את ההבדל שבין העולם הרוחני לעולם המעשי, הרב מדגים על ידי המשל של שורש וענפים. השורש הוא אוצר החיים ויסוד ההויה שתופיע. הוא חבוי מעין המסתכל וכאילו לא נמצא. לעומתו, הענפים היוצאים ממנו הם נראים ומוכרים כמציאות. הענפים באים מן השורש – המציאות הגשמית באה ממקור עליון מאוד. ההויה, הארץ והעפר נמצאים לפני בריאת האדם, והם מגלמים בתוכם רצון קדום ונעלה. זהו השורש הרוחני החזק, המלא, מצד עצמו, רעננות של חיים ומציאות, שצריך את האדם, את נשמתו, כדי להגשים ולקיים את הרצון הקדום הנעלה בפועל. את גן העדן מקדם, מצווה האדם לעבוד ולשמור. כמובן שאדם איננו רק בעל תפקיד בעולם, אלא הוא בעצמו כולל את כל תכונות ההויה. לכן השורש והענפים הם גם בו עצמו.
השורש הרוחני החזק באדם ובהויה, הוא הכלליות הקודמת להתפרטות, הקודמת למלחמת החיים, הקודמת אף לנשמה. גם הנשמה היא כבר מדרגה פרטית מסוימת, כיוון שיש מדרגות מעליה. ישנן חמש מדרגות: נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. השורש הרוחני, הרוח נמצאת למטה מן הנשמה, אבל השורש של הרוח נמצא למעלה מן הנשמה, הוא הכלליות החיה והרעננה. הרוח היא תנועה מן המחשבה הטהורה, הנשמה, אל המעשה הגשמי, הנפש. ברוח מצוי הכישרון היצירתי, המדעי והאמנותי. לא בכדי, התרבות מכונה בפי האנשים – עולם הרוח. השורש הרוחני החזק מבטא את עוצמת החיים כתנועה מן ה'יחידה', נקודת הרצון העלומה לברוא עולם, אל הנשמה, מחשבת צורת העולם הטהורה והשלמה. ה'נשמה' היא מעין הקרקע שה'חיה' מצמיחה, בהתחברה אליה, ענפים וענפי ענפים לאין תכלית, יצירות וערכים בלי קץ, המבקשים להתממש בפירודם העצמאי. לאין תכלית, תהליך זה לא מתכלה, אך הבעיה היא שתנועתו נובעת בעיקר מדחף, ולא מתכלית שיכולה לארגן ולאחד את התנועה להרמוניה אחת.
ולפעמים כשהנשמה עיפה מריבוי הענפים, הריבוי הוא הגורם למלחמת החיים. יש במציאות ריבוי של ערכים ושאיפות, שכל אחד מהם דורש את שלו, לכאורה על חשבון אחרים. הנשמה מתעייפת מהעמל המוטל עליה לקיים את כולם, ולהזרים לכולם חיים. היא מתעייפת מהצורך לעשות צדק ומשפט ביניהם. הרי היא מוכרחת להאחז בשורש במקורו, מקור השורש הרוחני החזק הוא 'יחידה' – נקודת הרצון העלומה באין-סוף, "ויפח באפיו נשמת חיים" (בראשית ב, ז), מאן דנפח – מתוכיה נפח (עי' רמב"ן שם ורבנו בחיי שמות כ, ז). וכחה מתחדש, זו תשובה, שבה מתחדש כחה מתוך המדרגה הקודמת, 'חיה', שממנה ההויה נולדת. זו ההתחדשות שבשנת היובל הנקרא 'עלמא דחירו'. בחיי כל אדם, מירב המאמצים מופנים ליצירה ועשיה, לענפים. אבל דווקא האינטנסיביות מביאה לידי מיצוי הכוחות, עייפות, מבוכה ותהיה לגבי הערך הכללי של המאמצים. במצב זה, של משבר ונפילה, פונה האדם באופן טבעי אל המקור הרם ביותר של הוויתו – בתפילה, בעצם התפילה – הפניה והקרבה אל מה שמעל ומעבר לשדה הפעילות הרגיל – נחשף מימד שונה בקיום האנושי, שבו לא הפעילות העיקר אלא המנוחה וההיסמכות על המוחלט השלם, שקיים ללא תנאי ומגבלה, השורש במקורו. מתוך התפילה מוקרנת משמעות ועצמה חדשה של רעננות וחיוניות אל שדה היצירה והעשיה. ביהדות, מלבד התפילה קיימת השבת שנועד לה מלכתחילה תפקיד חיוני זה של השבת האדם אל בוראו, והדגשת העונג שבשיבה זו – "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח, יג).
והיא שבה אח"כ להתעלס עם הענפים כולם בפנים חדשות. הפנים הישנות הן של מלחמת הקיום המתרחשת על פני העולם כולו ומגיעה גם לחיי האדם – קנאה, שנאה ותחרות, כל אדם הוא אויב פוטנציאלי, המתחרה על אותם מקורות מחיה. הפנים החדשות הן להתעלס עם הענפים – אהבה רבה אל העולם על כל גילוייו והופעותיו, אל האדם על כל שאיפותיו ותנועות נפשו. האחיזה בשורש במקורו מגלה שבאמת אין מחסור והכח מתחדש תדיר, ולכן כל אדם הוא אוהב פוטנציאלי, הזדמנות ליצור ולהוליד עוד חיים. עייפות היא תחושה של סוף ותחתית, תחושה שאין מספיק מקורות מחיה לכולם. לעומת זאת, הרעננות היא תחושה של שפע, שהאדם רק מחפש למי להעניק אותו וכיצד לממשו. ומהחיבור הזה ישנה לידה – ומפריחה עוד הרבה ענפים וציצים ופרחים, מה שמקדם לא היתה היכולת מגיעה להוציאם לאור העולם. מפני שמקודם הפעולה הוכתבה בעיקר על ידי הצרכים ההכרחיים לקיום, ומעתה היצירה והעשיה הן בעיקר כדי להגשים בפועל את הכח המתחדש תדיר, "להתענג על ה'" (מסילת ישרים א).
וזהו היסוד, שהרזיות העליונות מחזקת את יסוד הויות דאביי ורבא, כשאנו מתבוננים בגודל ובעוצמה של מעשה מרכבה, יש לנו הרצון להביא אותם לאותה הויה קטנה, "דבר קטן" שאביי ורבא הסיקו אותה להלכה. כל גרגר קטן מתחבר אל הקודש והמוחלט. ההויה הקטנה מקבלת משמעות חדשה – היא נולדת מחדש במעשה בראשית ומתחברת אל מגמתה במעשה מרכבה. והאידיאליות המוסרית את העולם הטכני והחברותי, כשאנו מבינים כיצד כלים ומוסדות הם המממשים את האידיאליות המוסרית, אז הם כבר לא מעייפים ומכבידים, ואנחנו רוצים בהם מאוד.
