בפרק זה מתאר הרב שני מצבים, תחתון ועליון, ואחר כך את מציאות הביניים. המצב הראשון הוא פשוט מאוד: כשעושים את התורה למקצוע מיוחד בחיים, אז נתבעים כל המקצועות שבחכמות העולם, כדי להשלים את האישיות השלמה כוללת. אדם יודע שמבין העיסוקים הרבים והשונים שיש בעולם, הוא מצווה על לימוד תורה. לכן הוא מחליט להתמקד במקצוע זה. כמו לכל לימוד, גם ללימוד התורה יש כללים, שיטות לימוד, דרך התייחסות, סמכויות שעליהן צריך להישען, דרכי חקירה וזכירה.
אז נשאלת השאלה, מה יהא על שאר המקצועות והתחומים? אז נתבעים כל המקצועות שבחכמות העולם, הוא צריך להשלים את עצמו על ידי חכמות אחרות כדי להיות אישיות כוללת, אחרת יהיה פגם בתפקודו בחיים ובחברה. זו היתה התפישה הפשוטה של 'תורה עם דרך ארץ' בגרמניה, כאשר הוחלט להקים בית מדרש לרבנים. הרב הילדסהיימר והרש"ר הירש החליטו שמי שילמד בבית מדרש לרבנים, ילמד במקביל גם באוניברסיטה הכללית, כדי שישתלם במקצועות המדעים ויהיה אישיות מאוזנת וכוללת. כגדולתו המקצועית בדברי תורה כן תהיה גדולתו האישית, החברתית והאנושית בתשתית של מדעים. הרב לא שולל את הגישה הזו, אך רואה בה שלב ראשוני שצריך להוביל לשלב נעלה ממנו.
אבל כשעולים עד הרום של הכרת התורה בתור נושאת כל ההכרות, כל התוכנים, כל היש, דכלא בה, הרצון האלוקי הוא המקור לכל הבריאה כולה. כל מה שייחקר, ילמד וייודע מהמציאות, הכל בא מהמקור האלוקי. גם התורה באה מאותו מקור, לכן שורשי הדברים נמצאים בה. הבעיה הקשה היא כיצד מן השורש העמוק, הגבוה והנישא הזה, ניתן להגיע עד לכדי הפיתוח המדעי, כך שכל המקצועות יהיו חלק ממקצוע הקודש של התורה.
בין המצב הראשוני למצב העליון, ישנו מצב ביניים: כאשר יודעים שהתורה היא לא מקצוע אחד בלבד, אבל עדיין לא מצויים הכלים והאמצעים כדי להגיע למצב המרומם ביותר.
בזמן האמצעי, כשלא בא עדיין האדם והעולם לאותה המדרגה של שאיבת הכל ממקורה של תורה, אבל כבר בא לידי הצמאון הכללי, האדם כבר מודע לכך שזהו המצב הרצוי – שכל המקצועות יוארו באורה של תורה, הוא בא לידי הצמאון הכללי, עד שאי אפשר לו להיות נסגר במקצוע מיוחד, צריך הוא להעזר על ידי מקצועות המדעים, בעומק האמונה שמדי יום ביומו יוסיף אורה בנועם הכללי של תורה, הדרך לקשר בין המקצועות השונים לתורה, הוא על ידי היעזרות במקצועות. כאשר אדם לומד דברים חדשים במקצועות השונים, הוא לוקח את הידע החדש, ובעזרתו הוא מתבונן שוב בתורה ומגלה בה פנים חדשות, פנים שלא היה מגלה אלמלא המדע והחכמה. גילוי כזה מראה שיש קשר פנימי בין התורה לחכמה, ואילו היה הלומד במדרגה יותר גבוהה היה מבין איך לפתח אותו מהתורה. אמנם הוא עוד לא מסיק במישרין מן התורה אל החכמה, אבל הוא מסיק מהחכמות אל התורה.
המפתח לקשירת הקשר הוא בעומק האמונה. האדם מאמין שהתורה היא יותר ממקצוע, הוא נותן בה אמון על אף שהוא לא יודע כיצד. כיוון שהוא מאמין, כל חכמה שהוא מוסיף לעצמו מוסיפה לו בתורתו, כי על ידי האמונה הוא מחפש את הקשר, הוא מתייגע ומוצא. "יגעת ומצאת – תאמין" (מגילה ו, ב) – האמונה נמצאת ביסוד היגיעה. לא מצאת – אל תאמין – כנראה שלא האמנת שתמצא. עומק האמונה מביא אותו למצוא בתורה את הקשר. וכפי אשר תתגבר אמונתו בקרבו, יטהר רוחו, ושקידתו העליונה הרוחנית והמעשית תגדל, ותחשפנה לו צפונות אדירות, כוללות כל, ממקורה של תורה. הקשרים שבין התורה לחכמה, יובילו להכללה והשלמה של כל עולמו, ולחשיפת צפונות התורה – השורשים המכוסים מן הראיה הפשוטה והרגילה.
ואז ימצא ברכת האבות, ברכת הכל. כמו שאמרו חז"ל שהאבות נתברכו בכל, מכל כל. ב הכוליות היא ברכת האבות – באב כלול כל מה שיוצא ממנו. בנעימת ירושתה של תורה מורשה. הרב רומז לדברי חז"ל (פסחים מט, ב על דברים לג, ד): "תורה צוה לנו משה מורשה, אל תקרי מוֹרָשָׁה אלא מְאֹרָסָה", כלומר בתורה ישנם שני צדדים: צד של מוֹרָשָׁה – שמירת המסורת, וצד של מְאֹרָסָה – התחדשות תדירית, התרחבות מתמדת, התעמקות, השראה וקשר לעולם ומלואו.
