נראה שבפרק זה, הרב דן במושג האחדות מזוויות ראייה שונות, על אף שהוא לא מזכיר את המושג. ישנה אחדות במובן של ריכוז הכל – הכפפת עניינים שונים לעניין האחד, זוהי גם אחדות נפשית וגם הווייתית. לעומתה, ישנה אחדות במובן של סקירת הכוליות, ההתפעלות ממנה וההתמזגות איתה. אך הצורה הגדולה ביותר של האחדות, היא כאשר שניהם כאחד בגדולתם – האחד המיוחד והאחד בכוליותו.
השאלה העומדת במרכז הפרק היא: באיזו דרך ישיג האדם, העם או אפילו ההויה את שלמותם? אין כל האנשים שוים בדרכים של השלמתם הרוחנית.
הסוג הראשון עליו מדבר הרב, הוא אדם שתמצית לשדו הרוחני יוכל להיות מבוצר במקום אחד. אנשים כאלה, לא רק שהם מרוכזים בלימודיהם, אלא שהם יודעים היטב איזה מן המקצועות הוא המועדף עליהם. אותו המקצוע הוא השער והפתח לעולמם, וכל הישגיהם בתחום זה מקרינים על לימודיהם בשאר המקצועות. הם מתקשים להיכנס דרך שערים אחרים, ולכן הם עושים לעצמם, במידת האפשר, עבודת תרגום של שאר המקצועות לשפת אותו השער בו הם יודעים להיכנס. הכישרון האחד הבולט שלהם הוא קנה מידה לעצמם, למציאות ולחיים. דרך זו יכולה להביא להצלחה מרובה באותו תחום. גם במקצועות התורה יש לפעמים מי שנקרא 'מריה דהלכתא' או 'מריה דאגדתא'. באותו מקצוע הוא אדון, וכל המקצועות האחרים נשקלים, נמדדים ונשפטים על ידו במטבעות של אותו תחום בו הוא האדון. אדם כזה עשוי לתהות – מדוע צריך ללמוד מקצועות רבים, מדוע אי-אפשר להסתפק בתחום אחד? אדם כזה, ככל שיהיה יותר מרוכז כך ימצא את עצמו יותר בנוי ומשוכלל.
ויש אדם שרכושו הרוחני מפוזר, על כל ראש דרך, ומוכרח הוא לפזר את מדעו ואת רגשותיו, וממרחק יביא לחמו (ע"פ משלי לא, יד וע"ע ירושלמי ר"ה ג, ה). אדם כזה חש את המציאות כולה. בכל מקום אליו הוא מגיע יש לו עניין אמיתי, הוא מסוגל לו. הטיפוס הראשון מוצא אחדות במקצוע האחד והיחיד בו הוא מתמקד, ומבחינתו כל שאר המקצועות צריכים להיות כפופים לו. לעומתו, הטיפוס השני חש את אחדות ההויה בכך שבכל דבר הוא מוצא עניין וערך, והעולם מאוחד בריבויו. האינטרדיסציפלינריות, המעבר ממקצוע למקצוע, היא העיקר בשבילו. אלא שלפעמים אדם כזה נוטה לידע אנציקלופדי, אך יותר שטחי. יש לו אינטואיציות חזקות, שמורות לו שבכל מקצוע אפשר למצוא ערך גדול, אבל הוא לא מספיק למצות את מלוא העומק. השטחיות לא נובעת מאישיותו ותחושותיו אלא מהידע השטחי שלו, ומהקושי שלו להתרכז בעניין אחד. עניינו מפוזר על תחומים רבים, והוא נוטה להתפעלות מן ההויה בכוליותה.
ויש אדם ששולטים בו שני הכחות, מוכרח הוא לתכונה ריכוזית, וגם לתכונה פיזורית. הטיפוס השלישי הוא מיוחד במינו. השניים הראשונים הם שני קצוות, אך הטיפוס השלישי איננו פשרה ביניהם, כי אם כך, הוא היה מתרכז בעניין אחד ואף בו הוא היה שטחי. הטיפוס השלישי הוא סינתזה יוצאת מן הכלל בין שני הטיפוסים והנטיות, כאשר הן אינן מתערבבות בו זו בזו. אנשים כאלה הם לא רק אנציקלופדיים לפי ידיעתם, אלא גם עמקנים גדולים כמעט בכל שטח בו הם נוגעים. בתולדות התרבות האירופית, ניתן לראות סוג כזה של אנשים בין אנשי הרנסאנס, כמו ליאונרדו דה וינצ'י שהיה צייר גאוני, פסל ומהנדס גאוני. כשהוא עסק בעניין מסוים הוא הגיע לעומק רב ולמיצוי. הוא לא הסתפק ולא הכפיף את שאר התחומים לתחום האחד. זוהי גאונות יוצאת מן הכלל ובלתי רגילה. בתולדות עם ישראל אפשר לציין את הרמב"ם, שהיה רופא גדול, בעל ההלכה נפלא, פילוסוף דגול, איש מוסר ומנהיג משכמו ומעלה. גם ריה"ל היה רופא גדול, בעל הלכה גדול, אביר המשוררים ופילוסוף ייחודי ומקורי. זהו סוג מיוחד במינו של אישים ששתי התכונות בגדולתן מתחברות בהם. ובעת אשר תכונת הריכוז שולטת עליו לא יוכל לסבול שום תוכן של פיזור, ועת אשר רוח הפיזור מתגלה עליו לא יוכל לסבול שום ריכוז. כאשר הוא בוחן פרט מסוים הוא לא סוקר באופן כללי את המציאות, וכאשר הוא סוקר סקירה כללית של ההויה הוא לא מתעמק בכל פרטי הפרטים של כל חלק וחלק שבה. אם נמשיל את התכונות למימדים במרחב, אז הריכוז יהיה העומק, הפיזור יהיה הרוחב, והטיפוס השלישי הוא המאחד – יש בו גם עומק וגם רוחב באישיות אחת, ולכן התוצאה הינה מופלאה.
הרב קושר כאן את הריכוז והפיזור הרוחניים-תרבותיים עם ריכוז ופיזור גיאוגרפיים. הקשר הזה בר-תוקף כאשר אנו בוחנים את אופיין של התרבויות הלאומיות השונות. יש והתרבות הלאומית מבוססת בעיקרה על הזדהות עם התנאים הגיאוגרפיים והאקלימיים של המקום. מהם שואבת התרבות את המיומנויות המקצועיות, את האומנות ואף את הסמלים הרוחניים והדתיים שבהם היא מבינה את עצמה ומנחילה את עצמה לדורות הבאים. כך אנו יכולים לדבר על תרבות של עמים הרריים או עמים שוכני ערבות רחבות-ידיים, תרבות של יורדי הים או יושבי מדבר.
יש עמים שכאשר הם מרוכזים במקום מסוים ובעת מסוימת, כשלב של התפתחות מדעית-טכנולוגית או חברתית-כלכלית, הם מגיעים להישגים אדירים מבחינה תרבותית, אבל כאשר משהו משתנה והם מתחילים להתרחב על שטח גדול, או בחלוף התקופה המתאימה לאופיים – הם לא מסוגלים להחזיק מעמד ונטמעים, מתבוללים ומובסים. כך היה העם הפרסי הקדום למשל, שהותיר אחריו דוגמאות מצוינות לאדריכלות, אומנות, מיתוסים דתיים וספרי חכמה. אך התרחבותו לכדי אימפריה, מהודו ועד כוש, החלישה אותו והביאה לתבוסה וחורבן, מבלי שיצליח להנחיל את תרבותו לעמים אחרים.
יש עמים שאצלם המצב הפוך, הם נוטים להתפשטות, ורק באופן זה הם מצליחים, אך כאשר מגבילים אותם הם מתנוונים. דוגמא טובה לכך הם הרומאים – נטייתם היתה להתפשטות ולהשלטת סדר עולמי, והיא הביאה אותם לשיא הצלחתם כאשר הם הצליחו להגשים אותה. כמעט כל המקומות אליהם הגיע השלטון הרומאי, הושפעו ממנו עד היום הזה. שפתם, חוקיהם, תבנית עריהם ואף הדת שאימצו, הנצרות, טבועים עמוק בתרבויות השונות ברחבי אירופה ואגן הים התיכון.
ויש טיפוס שלישי שאותו מייצג עם ישראל, שגדולתו בריכוזו וגדולתו גם בגלותו שהיא פיזורו.[1] לעם ישראל יש הישגים מופלאים בריכוז ובפיזור כאחד. התרבות העברית המרוכזת נתנה פירות שאין להם ערוך בשורת התרבויות האנושית, וגם הפיזור יצר תופעה ייחודית שאין לה אח ורע בתולדות העמים. היכולת להטמיע תרבויות בלי להיטמע בהן, להצליח לשמור על ייחודיות, להפוך את הפיזור עצמו לסוג של מושג קיומי – זוהי יכולת ייחודית לעם ישראל. העם היחיד שאולי אפשר למצוא גם אצלו גדולה בשני המצבים, הוא העם היווני. תקופת הריכוז של יוון היתה פוריה מאוד, אבל גם תקופת ההתפשטות, מאלכסנדר מוקדון ואילך, של בניית התרבות ההלניסטית, הביאה הישגים גדולים. לכן חז"ל העריכו את התרבות היוונית[2] – מצד אחד היא היתה אויב גדול, אך גם יריב ראוי. אך למרות הדמיון, האומה היוונית התנוונה לאחר דורות, מה שאין כן האומה העברית. ובתקופות הגדולות של העולמות, יצירתם, הויתם, בנינם, הירוסם, חידושם והתעלותם. ייתכן שהרב מתכוון כאן לתיאור של חז"ל אודות ההויה – בונה עולמות ומחריבן, כאשר עולם אחד יכול להיות כולו דין, עולם אחר כולו חסד, ועל אף הגדולה של כל מידה בפני עצמה, אין עולם כזה יכול לעמוד.[3] וייתכן שהרב מתכוון לתקופות הגדולות בהיסטוריה האנושית שכל אחת מהן נערכת כמין עולם בפני עצמו. לכל תקופה כזו יש אפיונים ברורים בתחומי התרבות וסדרי חיים. כאשר עולם כזה ממצה את עצמו, מתרחשת מהפיכה, הרס וחורבן, ונבנה עולם חדש. אך ברבות הזמן אנו מזהים שרידים ושקיעים של העולמות הקודמים בבניינים החדשים של העולם. לעתים דווקא השפעתם של שרידים אלה הולכת וגוברת, והם מחדשים עלומיהם וזוכים לתחיה. כך הם הדברים בתקופת הרנסנס, וכך בתקופתנו החדשה, כאשר המושגים מימי קדם כגון דמוקרטיה ורפובליקה שבו להיות למרכזיים. כך כמובן בתולדות עמנו, כאשר לאחר דורות רבים של פיזור, גלות והשפלה, אנו זוכים לשיבת ציון ותקומה לאומית-מדינית, ועוד חזון למועד.
