בפרק זה הרב מנסח במילים שלו סוגיה שקשורה במערכת היחסים בין שתי רמות של השפעת הרצון האלוקי. המונחים דעת ובינה מתייחסים לשתי ספירות. למילים הללו יש משמעויות שונות בהקשרים שונים. לכן הרב מגדיר למה הוא מתכוון: הדעת היא כללית הבינה היא פרטית. במבנה רגיל של הספירות הבינה קודמת לדעת. אבל הדעת היא חוליית מעבר בין אריך אנפין לזעיר אנפין, בין פנים גדולות ארוכות לפנים זעירות. כלומר, בין הרצון האלוקי בהופעתו הכללית העליונה לבין הופעתו המצומצמת יותר. הפנים הם כביכול אותן פנים, רק בגודל שונה – אותו הרז רק בגודל שונה. הדעת היא החוליה המקשרת בין הכללי לפרטי. בפרטי, בזעיר אנפין, חוזר על עצמו אותו מבנה, וגם בו יש בינה ושאר הספירות, אבל זו כבר מדרגה אחרת. לכן, אף על פי שבמבנה הכללי הבינה גבוהה מהדעת, הדעת גבוהה מהבינה שבזעיר אנפין – הדעת היא כללית והבינה היא פרטית.
הרב רואה את ההבדלים בין שני המבנים המושגיים התיאורטיים, גם בנטיות השורשיות הנשמתיות של אנשים שונים. הנשמה היא מדרגה גבוהה באדם, אך יש שורשים שונים מהם הנשמות באות. יש אנשים שנוטים יותר אל הצד הכללי, שנשמתם היא חצובה מן הצד הכללי שבהופעת הרצון האלוקי. ויש אנשים שנשמתם חצובה מהצד הפרטי. ישנם בעלי נשמה מצומצמת, וישנם בעלי הנשמה הרחבה. ההבדל הוא לא בכישורים ובכישרונות אלא בנטיות. יש מי שנטייתו היא יותר כללית ויש מי שנטייתו מתמקדת יותר בפרטים. בעל הנשמה הרחבה סובל יסורים גדולים מצמצומה של המחשבה בפרט מיוחד. אם המחשבה שלו צריכה להצטמצם לפרט מסוים ולדייק בו, הוא סובל ייסורים, כי נטייתו היסודית היא אחרת, היא יותר כללית ורחבה. אך כיוון שיש פרטים במציאות, הוא חייב להתייחס גם אליהם, ולא להישאר רק ברמה של כללים ועקרונות. ההכרח לעסוק בפרטים מביא אותו לידי ייסורים. אבל הוא צריך להתגבר ולסבול את היסורים הללו, באהבה, שהם הם המביאים אותו לאושר היותר גדול. מה אושרו הגדול? הכלליות וההתרחבות. אושרו הגדול יותר יבוא אחרי ההתגברות על הפרטים. בגלל נטייתו הבסיסית הוא יראה ויחשוף את הכלליות הגדולה שתשתקף גם בפרטים הקטנים. עולמו לא יהיה חצוי ומחולק לצד כללי ולצד פרטי. לאושרו תהיה תוספת גדולה מאוד מכך שהפרטים יעשירו את הכלל. אבל כדי לעבור את התהום שבין הכלל לפרטים הוא צריך להתגבר על הסבל והייסורים, ללכת על גשר צר.
הדעת הכללית היא הדורשת את הרחבתה הבלתי מפורטת מפני עליונותה, הדעת הכללית בשום פנים ואופן לא יכולה לראות את עצמה כסכום של פרטים, אלא דווקא דורשת התייחסות כללית אל עצמה. שהרי, כמה שלא ירבו הפרטים, הם אף פעם לא ימצו את הכלל. לכן הדעת היא דווקא כללית והיא מחייבת התייחסות עצמית אל הכלל, ולא כאל הרכב של פרטים. אי אפשר לעזוב את העולם של הדעת הכללית, ולהכיר את הכללים מתוך התבוננות בפרטים בלבד.
והבינה הפרטית היא כבר סופגת את כל הפרטים בבירורם המדויק. גם בבינה יש בינה כללית, בה השורשים של כל הדברים, וישנה בינה פרטית. על הבינה הפרטית כתוב: "מסטרהא דינין מתערין" (זוהר אחרי מות סה, א). הבינה איננה דין, אבל ממנה מתעוררים הדינים. הדינים הם הדיוקים, הפרטים המדויקים. תכונת הבינה באה לעורר תשומת לב לפרטים ולדיוקים – לעצמיות של כל פרט. הבינה מגלה שהפרטים לא נבלעים בתוך הכלל, אלא לכל פרט יש רצון וחופש משלו, יש לו איזו עצמאות. הפרטים נולדים מתוך רצון עצמי, ייחודי ועצמאי, המעמיד עצמו בניגוד לרצון העליון. מתרחש תהליך מופלא – הרצון הכללי מתפרט לרצונות שונים ועצמאיים, ובכל זאת הם חלק והמשך של הרצון הכללי. יש בבינה דבר והיפוכו בבת אחת, כאשר לפרטים יש ממשות משלהם. הנבון מבין דבר מתוך דבר (עי' חגיגה יד, א), הדבר החדש לא זהה לדבר הקודם, הוא עומד בפני עצמו, ובכל זאת יש להם צד משותף, קשר ושוני. כמו וולד שנולד מרחם – על אף שיצא מגוף אימו, הוא לא אחד מאיבריה, הוא דבר בפני עצמו.
הקלת היסורים באה כאשר מתברר שיש כאן מערכה ושילוב בין שני מושגים, שתי רמות של התייחסות ושל ידיעה. הרמה האחת היא הדעת הכללית והשניה היא הבינה הפרטית. ההקלה נובעת מההבנה, שההליכה אל הפרטים איננה הליכה מהרוחני אל הגשמי. גם בעיסוק בפרטים יש חלק רוחני, חלק של הבנה – הבינה הפרטית. העיסוק בפרטים איננו רק הכרח הנובע מהכליאה בתוך חיי הגוף המוגבל והסובל, אלא הוא מגלה לימוד חדש. הגילוי החדש הוא שקושר את הפרטים אל עולמו הרוחני, והוא שמקל על הייסורים.
תהליך ההפשטה מוריד מהפרטים את לבושיהם החיצוניים, והופך אותם לפשוטים. ההפשטה מוצאת את הצד המהותי, המשותף, האחד. וכשגלי הדעת משתפכים על הנפש כשצריך להתייחס אל היסוד הראשוני הכללי, כל התכונות המבדילות הופכות משניות. אז באמת צריכים לתן מקום לההפשטה העליונה, שאינה מקבלת שום תואר, שום תיאור של חזות ותכונות מוחשות אחרות איננו חשוב לעומת יסוד הדבר. כל תואר הוא יחסי ולכן מקרי – הקטן יכול להיות גדול, הבהיר כהה והחכם טיפש. בלשון פילוסופית, ההפשטה העליונה מתייחסת רק לעצם ולא למקרים.
אבל היא חולפת, ומניחה את השפעתה הגדולה באוצר הבינה, ההכללה המופשטת לא קיימת כל הזמן כמציאות, אבל כשהיא חולפת נשאר ממנה רושם באוצר הבינה, ששם נעשה תהליך מיוחד – ששם השפעה זו עצמה מגלה את חופשתה על ידי השמירה הדייקנית של פרטי הדברים, והגלמתם המוגבלת. יש במשפט זה שתי תכונות שנדמות כסותרות – חופש ולעומתו שמירה דייקנית. אך הרב אומר שהחופש מתגלה בבינה דווקא על ידי השמירה הדייקנית. אחד הכינויים של הבינה הוא חירות,[1] ותכונתו של הדין היוצא מן הבינה היא האחריות. אי-אפשר לחירות בלא אחריות. תפקידו של הדין להציב גבולות לעצמיות. ללא דין ישנה שרירות לב שהיא לא חירות. חירות היא החלטה ויכולת להוציאה לפועל עם כל השלכותיה. כאשר מפשיטים את הכלל מכל התכונות המקריות, הוא נעשה חופשי מן התארים והמגבלות. אך נקודת החופש עצמה הופכת ליסוד מצוי וקיים ובאה לידי ביטוי דווקא בשמירה הדייקנית של פרטי הדברים. כמו שמבחינה משפטית, על מנת ליצור חברה ומדינה חופשית, צריך להגדיר חופש על ידי זכויות ברורות ומוגדרות, עליהן יש לשמור בקפידה. אדם לא יכול בשם החופש לפגוע באנשים אחרים. דווקא החופש העליון תובע הגדרה דייקנית ביותר של ממשות בקיום. את החופש העליון של הדעת הכללית אנו משיגים על ידי ההבנה שיש דברים עיקריים ויש משניים, שהם המקרים לעומת העצם. החופש חייב לחזור אל תוך הקיום הממשי ולהגדיר היטב את אותם הדברים המשניים, כי הם יהיו הביטוי בפועל של החופש. לכן הרב אומר שכשהדעת הכללית חולפת, ומניחה את השפעתה הגדולה באוצר הבינה, נשאר הרושם באוצר הבינה, שממנו נובעים הפרטים העצמיים. והיא מגלה את חופשתה על ידי השמירה הדייקנית של פרטי הדברים, והגלמתם המוגבלת. להגלים, פירושו לעשות משהו לממשי, לחומר גלם במציאות המוגבלת והדייקנית. כמו גלימה, ההגלמה מלבישה את הכלל המופשט בגוף. בתהליך ההגלמה עיקרון רוחני עליון הופך להיות למשהו ממשי, חומרי.
כמובן שהמגבלות אינן שרירותיות, אחרת תהיה זו עבדות שמכפיפה את הכלל ללבוש שאינו מתאים לו. המגבלות צריכות לנבוע באופן טבעי ואורגני מנקודת היסוד – החירות. ההבדל בין עבד לבן-חורין הוא לא בין מוגבל לבלתי מוגבל, כיוון שאין אדם שאיננו סופי, אלא ההבדל הוא בטיב ההגבלות. אצל בן חורין ההגבלות נובעות מעצמיותו והן מבטאות את רצונו העיקרי. אצל עבד המגבלות הן חיצוניות, ומוטלות עליו על מנת לדכא אותו. אצל בן חורין המגבלות הם ביטוי לחופש ולא לעבדות. כמו שני אנשים שעובדים קשה באותה העבודה – האחד בחר בה ואילו על השני היא נכפתה. שניהם אמנם מוגבלים, אולם אצל האחד עבודתו היא ביטוי לחופשיותו ואצל השני היא ביטוי לעבדותו.
