בכל נושא בו עוסקים, תמיד עולה השאלה – עד היכן להעמיק? ישנן רמות שונות של הבנה. הרמה הראשונה היא ניסוח רציונאלי והגיוני של הדעה. יש שמסתפקים בכך, אך הניסוח הרציונאלי מגיע ממקור יותר עמוק, מרמה אחרת. הרמה היותר גבוהה היא חקירת הנטייה והרגישות הנפשית ממנה צמחה הדעה הזו. ברמה גבוהה יותר בודקים את הדור בו האדם צמח, וחוקרים למה נשתלו אותו אדם ואותה הדעה באותו דור, כיצד הדעה באה לידי ביטוי על רקע האירועים והדעות של אותה התקופה. רמה עוד יותר גבוהה היא – לְמה התכוונה ההשגחה האלוקית בהופעה הרוחנית של דעה כזאת, ואיזו מגמה עליונה יש בהופעה זו. לכל מישור, גם אם ממצים את תוכנו, יש עוד עומק לפניו, עד שמגיעים לתעלומה המוחלטת שבשורש השורשים – החיבור בין הרצון האלוקי לבריאה.
העיסוק במדע הרוחני העליון, שחושף לפני הלומד המוכשר את משמעויות העומק ואת אופק החזון של מטרת-העל שלהן, יוצר בו תשוקה עזה לחבר בין תובנות אלו לבין כל אוצר הידע שנצבר על ידי המדע והמחקר הרגיל. המדע המודרני, מאז פרנסיס בייקון[1] מבוסס על הגישה האינדוקטיבית – מן הפרטים אל הכלל. לעומת זאת המדע הרוחני העליון מופיע אל האדם בהתגלות ובהשראה, וממילא הוא דדוקטיבי – מן הכלל אל הפרטים. המסתכלים המוכשרים אינם מסתפקים רק בנקיטת עמדה לצידו של המדע הרוחני, או לצידו של המדע הניסיוני. תשוקתם היא להוביל את ההופעה – לתת צורה לחומר הגלם הניסיוני, להבין אותו על פי שורשי האמת העליונה שבו, ולארגן אותו לכדי מימוש החזון של הופעת האמת הזו במציאות. תשוקה זו אמנם ראויה לכל שבח כשהיא לעצמה, אולם המאמץ לחשוף ולגלות את שורשי האמת שבכל פרט ופרט, אשר מוצג על ידי המדע הניסיוני, עלול למנוע את השקידה הכמותית – לעצור את המרוץ של צבירת הניסיון המדעי ועיבודו התועלתי הראשוני. החברה האנושית ברובה הגדול, מסתפקת בתועלת שבהישגי המדע הניסיוני. זאת למרות שהמשמעויות העמוקות הכלליות והשורשיות של הישגים אלה נותרות סתומות. לגבי רובה של האנושות, ההמתנה לחשיפת האור השורשי, היא בגדר פיקוח נפש, ועל כן אין היא יכולה לעכב את התפתחות כל חכמה, וכל מוסר וכל נימוס, וכל התפתחות מעשית. כך למשל, יחידי הסגולה העורכים את חשבון נפשם בעומק רב מוכנים להסתגף כל עוד לא ברורה להם המשמעות והמטרה של כל פעולה גופנית. כלל ישראל מצווה אך ורק על יום אחד של חשבון נפש מתוך עינוי נפש – יום הכיפורים, ואין שום היתר להוסיף עליו בגזרה אפילו עוד יום אחד. מאידך גיסא (תענית כד, ב): "כל העולם כולו נזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת". אפשר להתבונן באמת השורשית של המציאות על פי עיון מעמיק ומואר בפרט אחד – קב חרובין אחד בלבד. אולם כל האנשים ראוי להם לעסוק בשקידה הכמותית, שהיא הסתעפות והתפצלות מאותו קב חרובין, לאלפי רבבות הפרטים השונים והמגוונים.
אבל ההכרח שמוליד את הפרטים לא יוכל לעקור את החשק הרחב, שלב העדינים הגדולים הומה וחושק אליו. לעולם לא יוכל ההכרח שבסיפוק צורכי חיי היחיד והחברה לדכא את ההופעה הנפשית הצומחת מן החירות העליונה שבצלם אלוקים אשר לאדם. החשק הרחב, שלב העדינים הגדולים הומה וחושק אליו ליצור רעיונות, חזונות וערכים הקוראים לאדם לא להתחשב במסגרות ההכרח, למרוד במגבלות הגוף והחושים, להעיז ולדרוש את מה שלמעלה ומה שמעבר, לעולם ישאר כח מרכזי בעיצוב התרבות האנושית.
עד כאן עמדנו על הבעייתיות שבפעולת רוח האדם. העמקה יתרה מונעת הרחבה, והרחבה ללא העמקה היא שטחית. הבעיה הזו יוצרת אי-שקט בנפש האדם, כיוון שהוא לא יודע על איזו מהנטיות לבסס את חייו. כל אחת מהן בפני עצמה, חסרה ובלתי מספקת. על כן, ייתכן שגם אם יושגו על ידה הישגים רוחניים הם יהיו חסרים ואף מוטעים. לפעמים פרט אחד יכול להפוך את כל המשמעות של החקירה, ולפעמים הבנה שטחית עלולה לגרום לאדם להעריך לא נכון את משקלם של הפרטים כולם.
בקטע הבא הרב מציע פתרון לבעיה זו:
הפתרון הוא, דילוג על אין-ספור השלבים של איסוף פרטים והעמקה רובד אחר רובד, ומעבר אל האמונה הגדולה. זהו פשר מעמד הר-סיני לישראל וערכו האוניברסלי, הכולל את האנושות כולה במעמד של בני נח. השפעת האמונה הגדולה הזו, מתווה את קווי המתאר של שדה הפעולה לרוח האדם: בין הסיבה הראשונה, המעין האלוהי, לבין התכלית האחרונה, המגמה העליונה. הן ביחס לסיבה והן ביחס למטרה, הגודל והקוטן שבעולמנו הם יחסיים בלבד ולא עצמיים, מפני שערכם העצמי מוכתב רק על ידי המוחלט השלם של הסיבה והתכלית. על ידי תפישת עולם כזו, שבה מתבטל הניגוד העצמי שבין הגודל והקוטן, בין הפרטים והכללים, התופעות והחוקים, מתגבשת החשיבות המתקנת את העולם כולו לאחדות מחוטבת שבה לכל פרט ולכל גוון ערך עצמי וכללי מקסימאלי.
ומשתלבים השמות הויה ואדנות בחוברת, יתלכדו ולא יתפרדו. ונועם התורה הולך ומתגבר, מפיץ הוא את מעיניו, ומרוה צמאים בנחלי עדניו. מה יקר חסדך אלוהים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, משך חסדך לידעיך וצדקתך לישרי לב (תהילים לו, ח-ט; יא).
הרב מדגים את התאחדות שתי הנטיות על ידי השילוב המקובל בנוסח הכוונות של חכמי הסוד, שיסודו בהלכה הקובעת להגות שם אדנות במקום שכתוב שם הויה (עי' פסחים נ, א; רא"ש יומא ח, יט), וכן בספר הזוהר ובתיקוני זוהר. שילוב שני השמות משקף את זיווג תפארת ומלכות בחכמת הסוד. התפארת מכנסת בתוכה את המדע הרוחני העליון, והמלכות מבטאת את המדע הכמותי האופייני לעולם הזה על צרכיו המרובים. גילויו של המדע הרוחני העליון במתן תורה מכוון לא רק אל משה שעלה אל מרום ההר, אלא גם, ואולי אף בעיקר, אל כל מחנה ישראל שנשאר בתחתיתו. הפירוד האפשרי בין איש האלוקים לבין המחנה הביא לעשיית עגל מסכה. על כן, התפקיד העיקרי של משה הוא לא להגיע אל המרום בלבד, אלא לדעת לחזור בזמן, להביא תורה לעם ולהקרין ממנה במידה הראויה. ונועם התורה הולך ומתגבר, מפיץ הוא את מעיניו, ומרוה צמאים בנחלי עדניו. תלמידי חכמים שבארץ ישראל נקראים נועם (עי' סנהדרין כא, א), הם אלו שבאישיותם ופועלם מתממש הזיווג בין השמים ובין הארץ. ארץ ישראל, ש"למטר השמים תשתה מים" (דברים יא, יא), ברווייתה תנוע אל מטרתה ותתגלה כ"ארץ טובה, ארץ נחלי מים, עינת ותהמת יצאים בבקעה ובהר" (דברים ח, ז).
