בתחילת הפרק הרב מבחין בין התגלות כללית לפרטית, ובהמשך הפרק הוא מדבר על סוג מיוחד של הבנה, לימוד וחיים שיש בהם אחדות ושילוב בין השתים. ישנן שתי מתודות, שתי שיטות להבנה: מהפרט אל הכלל ומהכלל אל הפרט. ישנה התבוננות בעיקר בעקרונות, וישנה התבוננות בעיקר בפרטים. בפרק זה הרב לא מדבר על הבנה רגילה אלא על התגלות, שהיא מושג יסוד שנכנס לשפה ולתרבות העברית משפות אחרות. אמנם אנחנו קוראים למעמד הר-סיני מעמד ההתגלות, אך המושג לא מוזכר בתורה. התגלות היא לאו דווקא מושג דתי, אך ביהדות ההתגלות עומדת ביסוד ובמרכז. בפרק זה הרב מדבר על התגלות, לא בהקשר של מעמד הר-סיני, אלא על התגלות שנמשכת והולכת אל תוך עבודתו הרוחנית של הלומד. ניתן לומר שתכלית השינון, הלימוד והמאמץ של העוסק בתורה היא ההתגלות. כמו אדם שחופר באדמה, לא על מנת ליצור בור, אלא כדי לחשוף משהו שמסתתר באדמה, אשר אותו הוא לא יוצר אלא רק מגלה. ההבנה היא ההתגלות – היא חורגת מעבר לפרטים ולמידע, אל הציור שחבוי בפרטים ומאחוריהם.
ישנה התגלות פרטית, הבנה טובה של הפרט בו עוסקים, ההולכת עם כל משפט, עם כל חלק הגה מגזרות הגיוניות, עם כל מלה ואות. התגלות היא גילוי של משמעות, ייחודיות ועניין. כמו שעיניים פקוחות רואות כל מה שלפניהן, ופתאום כשהן נחות על דבר מה מוכר או מיוחד, ישנה מעין התגלות, ולפתע, המבט הסתמי מקבל משמעות; כך הבנה של תמונה, צליל או מילה היא התגלות. כמובן שלא כל ההתגלויות שוות בעוצמתן ובעומקן, אך הצד השווה שבהן הוא שהמוסתר וחסר המשמעות – מתגלה ומקבל משמעות. כך פירושו של הביטוי 'הסתר פנים' הוא חוסר הבנה של המשמעות, ולעומתו 'גילוי פנים' הוא ההבנה.
התגלות פרטית מצויה למשל באומנות: סיפור קצר המתאר מצב אנושי מסוים מאוד, כמו פחד של אדם אצל רופא שיניים, יכול להיות יצירת מופת, אבל בפרט. לעומתה הסתכלות כללית לא נבדלת בכמות הפרטים, אלא בסוג ההסתכלות, בניסיון לנסח בשפה מילולית או אומנותית עקרון-על מבלי להיכנס לפרטים שונים. התגלות כללית יכולה להתנסח בביטוי אחד שמתיימר לגלות לאדם עולם ומלואו. שני סוגי ההתגלות נובעים מנטיות שונות בנפש. שניהם מצויים גם בלימוד התורה. יש שפסוק אחד או מילה אחת מאירים באור חדש, ויש שספר שלם מואר.
ויש שהכלליות מתגברת עד שהיא מכהה את הפרטיות ונדמה שהפרטים מיטשטשים, ואח"כ היא חוזרת וממציאה אותה בבהירות יותר גדולה, ובתמונת חיים יותר חשובים. מלכתחילה נדמה שמשמעות הפרטים נעלמת. אך בסוף התהליך, הכלליות מעניקה לפרטים משמעות אחרת לגמרי ממה שאפשר היה להבין אילו התייחסנו אך ורק לפרטים עצמם. דוגמא לדבר אפשר למצוא בספר בראשית (בראשית כט, יג): יעקב בא ללבן והוא מקבל אותו בסבר פנים יפות, ואף מנשק אותו. לכאורה נדמה שזהו מעשה יפה וראוי. אך חז"ל תופשים את הסיפור בצורה שונה. הם אומרים שגם הנשיקות שלו נבעו ממניעים לא טובים – הוא ניסה למצוא את התכשיטים החבויים בפיו (בראשית רבה ויצא ע, יג). כאשר תופשים את אורח החיים כולו, כאשר בוחנים את אישיותו של לבן, מגלים, שלמרות שמעשה זה נראה חיובי, הרי הוא רשע ורמאי. על כן, כשחוזרים לבחון את הפרטיות, אז הכלליות חוזרת וממציאה אותה בבהירות יותר גדולה. לאחר בחינה מוסרית כוללת, הפרטים מוארים מחדש, ומשמעותו של מעשה פרטי עשויה להיות אפילו הפוכה ממשמעותו השטחית.
אלה ארחות הגילוי, של ההתגלות הפרטית והכללית, הולכות בכל עובדה, בכל תנועה, בכל פעולה אשר יעשה האדם בתור עובד עבודת ד', משכלל עולמים, עושה רצונו של מקום. להתגלות ישנן משמעויות רבות, ורבדים שונים. המשמעות העליונה ביותר של ההתגלות היא תפישת האלוקות בעולם, חשיפת רצונו בכל עובדה, בכל תנועה, בכל פעולה. הרובד העליון ביותר בעבודת האדם בתחום המעשי, המוסרי, התבוני והאסתטי, הוא הגילוי שאין זו רק עבודת העולם אלא עבודת ה'. זו נקודת המוחלט שבכל היחסי, הפרטי והמחולק שבעבודת האדם בעולמו. עובד עבודת ד' שהוא משכלל עולמים, עושה רצונו של מקום. הרב מצמיד את עבודת ה' לשכלול עולמים, על פי דברי חז"ל על סיום מעשה בראשית: "אשר ברא אלוקים לעשות" (בראשית ב, ג), שהאדם הוא שצריך לעשות. שיכלול העולמים הוא עשיית רצונו של מקום. עובד ה' מתחבר אל הרצון האלוקי וממשיך את בריאתו, פועל בעולם העשייה על פי ההתגלות. הוא מבין את הרצון האלוקי על ידי חריזת כל הרבדים השונים של ההתגלות – המישור האסתטי, האתי, החברתי והאישי. כל אלו מתחברים לנקודה אחת של רצון ה'.
הגדולה העליונה היא דוקא מלאה כל, דוקא חודרת בכל מקום, אין לפניה קוטן. החתירה היא לכלליות כזו, שכל פרט בה, אף שנראה קטן כשלעצמו, הופך גדול כשהוא משקף פן אחד של הכלל. התפישה, שהגודל הופך את הפרטים לקטנים ושוליים, היא ילדותית. למשל, ילד עלול לחשוב שבורג במכונה גדולה, הוא פרט קטן ושולי, מבלי להבין כיצד הוצאתו מקלקלת את המכונה כולה.
יש תחום שנקרא 'העלאת ניצוצות', זהו סוג של התגלות. העלאת הניצוצות היא עיסוק דווקא בפרטים. ההעלאה עוסקת בפרטים הגשמיים ביותר – מאכל ומשתה, משא ומתן, שיג ושיח. העלאת ניצוצות נובעת מההנחה שבכל דבר ועניין יש ניצוץ, שיכול להפוך למשמעות. עלייתו היא בכך שבתוך האדם הוא הופך לכח פועל. קודם להעלאתו הניצוץ היה חבוי, נתון במאסר ומרוחק, אך על ידי הבנתו וההתעשרות ממנו, הוא הופך לכח פעיל. הוא עולה ממצב נמוך ומגושם למצב פעיל וחופשי. כח החיים שיש במאכל ומשתה שמשביע ומרווה את האדם, הופך להיות חלק ממנו. אבל הניצוץ לא עולה אלא אם כן האדם מודע, ויוצר במודע את הקשר בין מה שהוא אוכל ושותה לבין מה שקורה בתוכו. כל עוד האדם לא מודע, המאכל נשאר באותה דרגה של קיום ביוכימי. אך כשהוא מודע ומכוון, אז מתגלה הדרגה הרוחנית של הכח, שעומדת מעבר לקיום הבסיסי. עבודה זו, של שרי רזי תורה, שבה המודעות והכוונה הן העיקר, היא עבודה קשה מאוד. אדם רגיל אוכל ושותה מפני שהוא רעב או צמא. המודעות לכל פעולה, ולו הפשוטה ביותר, היא קשה מאוד, מפני שהפעולות הטבעיות והפשוטות שאדם רגיל עושה אותן בלי משים, עוברות כאן תהליך של מודעות מעמיקה, עם כל לגימה ועם כל אכילה. כן הדבר בכל משא ומתן, בכל סוגי המלאכות והפרנסות, ובכל שיג ושיח, בכל הקשרים האנושיים, שהם חלק מהחיים הפשוטים והטבעיים. כל אלו הופכים להיות מודעים ומכוונים.
ואותם הניצוצות – פורצים דרכם, והם מתלכדים לאבוקות גדולות נשאות, אורות דמיונים עשירים. כאן הרב מוסיף שאל לנו להסתפק בהעלאת הניצוץ הבודד, הוא חייב להתלכד לאבוקה. כאן בא לידי ביטוי ההבדל בין ההסתכלות הפרטית לכללית. הניצוצות יכולים להתלכד לאבוקה רק אם יש ציור קודם שמאגד אותם. למשל, כדי ליצור מדורה, צריך להיות לפני כן רעיון המדורה, שלפיו יצורפו העצים, שהרי ללא הרעיון כל זרד יונח במקום נפרד, ולא תיווצר מדורה. אורות דמיונים עשירים, ודעות עליונות טהורות, ומנשאים את הנשמה לרומי מציאויות ודאיות, על ידי העבודה הזו הנשמה מתחברת להתגלות גדולה. המציאות הודאית היא ההתחברות של הא-ל עם האדם. במעמד הר סיני האדם שמע את קול ה' באוזניו, ובמציאות הרגילה אדם שומע ומתוודע אל רצון הא-ל דרך כל אותם הניצוצות שמקיפים אותו – התורה שמדברת בלשון בני אדם והמציאות שמקיפה אותו. וכשמילה מצטרפת למילה הן מקבלות משמעות – זו האבוקה הגדולה, אלה האורות העליונים, שהם מציאויות ודאיות שכל חקרי לב אנוש מתעלפים שם. חקרי לב אנוש הם הדברים בהם האדם מטיל ספק. באופן פשוט אדם מטיל ספק במציאות, אך יש מצבים נפשיים של תחושה עמוקה ומקיפה של וודאות. שכל חקרי לב אנוש מתעלפים שם. מתעלפים פירושו מתכסים, מדוע חקרי הלב מתכסים שם? מרוב תגבורת כח החיים שבשטפיהם, חקרי הלב לא נעלמים מרוב טיפשות או מפחד משאלת שאלות, אלא מחוויית גילוי וודאות פנימית שלנוכח החלטיותה ההכרחית, נמסים כל הספקות ונסים כל הצללים. שרי רזי תורה הם בני חורין לשאול שאלות. אבל דרך העלאת הניצוצות הם מגיעים למציאות נפשית ודאית כזאת ששם אין שאלות מקטינות ומנמיכות.
לכן צדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלוהים וישישו בשמחה (תהילים סח, ד), כי אין שמחה כהתרת הספקות. השמחה כאן היא מיוחדת. אנשים רבים שמחים כאשר הם נכנסים לאקסטזה באופן מלאכותי, כאשר הם בורחים משאלות ומדחיקים אותן, וכך נדמה להם שהם מגיעים לוודאות. לעומת זאת, שמחת הצדיקים היא לפני אלוהים בוודאות של ההתגלות – שם השמחה היא שלמה והוודאות היא מוצדקת. מכאן נובע ערכה הרב של העבודה הרוחנית המאומצת, אשר אין דרך לעקוף אותה, גם לא בשתיית יין ובאמצעים מלאכותיים אחרים. ההתעלות הזו איננה רגעית, מאולצת ומלאכותית, היא מצב נפשי, כמעט תמידי, של הצדיק. ישנן אמנם נפילות לספק, כמו שהבעש"ט היה אומר שלפעמים הוא נפל לקטנות המוחין, וזהו דבר נורא. אך גדלות המוחין באה על ידי עבודה רוחנית, לימוד, התבוננות, שימת לב, מודעות, חיפוש, מאמץ ומידות טובות. רק על ידי עבודה זו זוכים להתגלויות אמת.
