בפרק זה מבאר הרב עניין כללי כמענה למצב מסוים ופרטי. מתואר כאן מצבו הפרטי של אדם שנטייתו החזקה היא דווקא אל הנסתר. מובן שבמצב השלם והנכון, אל לו לאדם להתעלם ממשהו במציאות, קל וחומר כאשר המציאות הגלויה, המוחשית בענייניה השונים, נידונה בהרחבה וברצינות מוחלטת בחלק הגלוי של התורה – בהלכה. כיצד אם כן על האדם המסוים שמתואר כאן, להתמודד עם נטייתו וכמיהתו החזקה דווקא אל הנסתר והחבוי, כאשר ברור שהגלוי המציאותי וההלכתי רחוק ממנו? על כך עונה הרב בקצרה: אל לו להצטער על נטייתו, כאילו היא חוסמת אותו ומעוותת את תפישת עולמו. כדי להסביר את המענה הזה, הרב מתאר בהרחבה עניין כללי של מבנה ההויה על עולמיה וצדדיה השונים.
עיקרו של ההסבר מונח במושג החסד שהרב מתאר אותו על פני הפרק כולו. ראשית כל, נחמתו של מי שנוטה אל העולם הנסתר, שהרב מזהה אותו כאן עם העולם הרוחני, שהוא יכול לבטוח בחסד האלוהי שיתאים את ההישגים הרוחניים עם הצרכים החומריים הגלויים, הן מצד המציאות והן מצד ההלכה. מעין מה שאמרו חז"ל – מתוך שחסידים הם תורתם מתברכת.[1] הצד השני שבמושג החסד נוגע אל מבנה המציאות הגשמית והרוחנית. החסד מתגלה יותר במציאות הרוחנית, ולכן מתוך השפע שבה היא תחבור אל המציאות הגשמית ותפעל בה את פעולתה הטובה.
בדברים אלה פורש הרב לפנינו את העולם החומרי והגלוי, בו אנו מבחינים בחוש במכלול הרציף האחדותי של המציאות, ובאותה מידה בפרטים, בריבוים העצום וחלוקותיהם הרבות. המיוחד בדברי הרב כאן, שלמידת החסד הוא מייחס דווקא את הביצור והצמצום. כלומר, מידת החסד פועלת לשנות את נטייתו העצמית של החומר לאחידות של המחנה המשותף הנמוך ביותר – החלוקה היסודית שבו היא רק לחלקיקים אלמנטאריים שדומים זה לזה במידה רבה. לעומת זאת הפרטים החומריים בפועל, למרות שכולם מורכבים מאותם חלקיקים, הם שונים ומיוחדים, וכל אחד מהם חושף גוון מיוחד של המכלול, אך בה בעת גם זוכה לקיום ייחודי וחד-פעמי משלו. החסד מופיע דרך הצמצום והביצור המיוחסים בדרך כלל למידת הדין, כאשר עניינו של החסד לגרום, על ידי תוספת עוצמה וחיות לכל פרט ופרט, לקשר של שכלול בין הפרט לכלל, ולא היבלעות של הפרט בכלל. אם נתייחס אל המכלול כאל שלמות, שהרי כל הפרטים כבר נמצאים בו, הרי קיום הפרטים, בייחודיותם ושכלולם, זו ההשתלמות התדירית שמתווספת אל השלמות.
העולם החומרי, תואר על ידי הרב רק כבסיס ללימוד קל וחומר על טיבו של העולם הרוחני. העולם הרוחני, שכבר מצד המכלול שבו איננו מוגבל על ידי המרחב והזמן, ובו המכלול של המחשבה והרוחניות לא מיצר כלל לריבוי גווני גוונים של מחשבות, הרגשות ורשמים לאין תכלית. אם כן דווקא בעולם זה פועלת מידת החסד עוד יותר, כי אנו רואים שכל ניצוץ של מחשבה, הרגשה או התרשמות, מקבל את מקומו, והוא בעצמו נהיה מצע להיווצרות של מחשבות ורשמים רבים עד מאוד. מידת ההתחדשות מאפיינת את המחשבה, את המוסר ואת היופי שבהם האדם הוגה, הרבה יותר ובעצמה יותר גדולה מאשר מספר הסוגים, הזנים והמינים שיש בעולם הטבע החומרי. אפילו באדם היחיד בכל רגעי קיומו מתחדש זרם בלתי פוסק של מחשבות, הרגשות ורשמים מכל צד ומכל עבר. בעולם הרוחני יש אותה הברכה הגדולה של השקטת כל יצור וכל עולם במכונו, למרות הקישור הגדול, החבוי בכללות כללותו. לעומת העולם החומרי שבכללותו הוא הנמוך ביותר, כללותו של העולם הרוחני היא בחביון העליון של מקור הכל. משם גם הקישור הגדול של כל הפרטים – שלמרות היותם רק חלקים של הכלל, הם מלאים בעצמיותם על ידי החסד המחיה והיוצר – אל המכלול הרוחני השלם.
ושפך האשדות של החבוי והגלוי הם כ"כ חטיביים, כ"כ מתפצלים, וכ"כ מותנים לתנאים שונים, עד שלפעמים רבות מתגלה הקו המפריד והמבדיל ביניהם בדמות סתירה, שההגיון המדוד מתחלש ומתבעת ממנו. וההכרה החודרת, מעולפת ספירי הבטחון העליון, מעודדת את הנשמה בשביעה רוממה, חשופת אור ורווית ענג קדש.
הרב מתאר את עושרם ומלאותם של שני העולמות, החבוי והגלוי, על ידי דימוי של זרימה חזקה, מעין מפל הממלא את אגן הנפש בעוז, במרץ וללא הפסק. הזרם הגלוי הוא זרם האינפורמציה הנקלט על ידי החושים, והתובע את עיבודו והשפעתו על האדם, ולעומתו הזרם החבוי הוא של גאות המחשבות, ההרגשות והרשמים שבתוך הנפש. שני הזרמים חזקים ומוחשיים כל כך עד שהאדם נאלץ לפעמים לבחור איזה מהם יְקַבֵּעַ ואיזה ישרת. האם המידע הגלוי והמדעי הוא האמת הראשית על עולמנו, והחבוי בתוכנו צריך להתפרש על ידו, ומה שאינו מתפרש בנוחות, עליו להידחות ולהידחק מפניו. או שמא להיפך – העולם החבוי בתוכנו יקבע את המשמעות ואת הערך של המידע הגלוי, ואם המידע והגירויים הגלויים לא יהלמו את תבניות המחשבה והערכים הפנימיים, יש לפסול אותם ולהתרחק מהם ככל האפשר.
בתולדות התרבות האנושית עימות זה מיוצג היטב במאבקים בין הדת למדע, בין המוסר לפוליטיקה, בין האמנות לכלכלה, בין הרציונאליזם לאמפריציזם, בין הרומנטיקה לרציונאליזם. שההגיון המדוד מתחלש ומתבעת ממנו. ההיגיון שאמור לסדר ולהתאים בהכרתנו את כל סוגי המידע, הנטיות וההתנהגויות בחיי היחיד והחברה, לא עומד במשימתו נוכח הסתירה העמוקה שמתגלה מפעם לפעם בין העולמות. אמנם, הרב מוסיף כאן תואר להיגיון – המדוד, כלומר המצומצם. יתכן שהרב מתכוון כאן להיגיון הפורמאלי הלינארי מבית מדרשו של אריסטו, היגיון כזה מתבסס בעיקר על חוק הסתירה המוחלט. וההכרה החודרת, מעולפת ספירי הבטחון העליון, מעודדת את הנשמה בשביעה רוממה, חשופת אור ורווית ענג קדש. לעומת ההיגיון הצורני, מציב כאן הרב את ההכרה החודרת, כזו שמסוגלת לחדור אל מעבר לצורה הגלויה, ויודעת כי לא צורה אחת יש למציאות, אלא היא בניין שלם של ספירות, זו מעל זו, עד למקור העליון המוחלט. מתוך הכרה כזו תתעודד הנשמה לשבוע מן העולמות השונים ולרוות אורות של דעת ורגש, תחושה ומחשבה, בעונג קודש כשם שעונג הקודש של שבת – מקורו בתביעה הפנימית, הערכית, המוסרית והרגשית ומעשהו בהכנה על פי חוקי העולם הגלוי.
כאשר הנשמה המעודדת מן ההכרה החודרת, כמהה לחשוף את ההתאמה הצפונה שבין הספירות והעולמות, מתגעגעת אל גן העדן בו אדם הראשון ראה מסוף העולם ועד סופו (חגיגה יב, א), כאשר הלב הומה וחושק לדעת כל רז – את הכללות העליונה שבה שני העולמות אחד הם. אז נע הרוח, הדרגה השניה לאחר הנשמה, מתעוררת הסקרנות האינטלקטואלית, לסקור את כל המורגש ואת כל הידוע. אל פני הרוח מופיעה כברק אור בחשכת הספקות והלבטים של נפשנו במציאות הרגילה, ההתנוצצות הגלויה – אותם הניצוצות של כלי בראשית, גן העדן ששברי הוויתו הם עולמנו הגלוי, המוכר על ידי המדע וענפי תרבות אחרים, ונוצר הרושם ששם מונחת הוודאות והבהירות של קיומנו. אולם, ידיעות ותובנות אלו, לא תמיד מתאימות עם כל אותן פלגי המסתרים. ושוב מתערערת הוודאות וגוברים הלבטים. הרב חוזר וכבתחילת הפרק, מציע לא לנטוש את הנטייה אל המסתרים, ואת התקווה לאחד בין העולמות, אל ירע לבך, אל תקל בעיניך עבודת קדשך. עבוד ועבוד בעולם אשר שעריו נפתחים לפניך, התיקון ימצא באותה עבודת הרוח שעליה נצטווה אדם הראשון, לעובדה ולשומרה. העולם אינו אטום, כולו שערים-שערים – השערות ומחשבות אודות העולם ברבדיו הרבים, הן אשר מובילות את האדם להבנה יותר ויותר עמוקה ורחבה הן על מבנה העולם, והן על מטרת העולם אשר ברצון בוראו. אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום, לשמר מזוזת פתחי, כי מצאי מצא חיים ויפק רצון מד' (משלי ח, לד-לה). עיקר מטרת מתן תורה והתגלות ה' לישראל ולאנושות, הוא לסייע לאדם למצוא את התיקון של עצמו ושל עולמו, לאסוף את שבריהם, ולקלוט נכון את ניצוצות הדעת העליונה. אושרו של האדם הוא הביטחון המוחלט והאמון שאין למעלה ממנו בדרך שבה הוא הולך. אמון זה רוכש האדם בשומעו את קול ה' ובהיותו ראוי ומשמעותי לזכות לדבר ה'. הביטחון והאמון צריכים להיות גם במצב שלפני התיקון המיוחד, כאשר הדלתות עדיין סגורות, אולם הידיעה שאלו דלתות שעשויות להיפתח, ולא קירות אטומים, היא החידוש הגדול של דבר ה' שלפני התיקון. על כן ישקוד ויתמיד האדם בעבודתו לפתוח את הדלתות בהתאם לדבר ה' וציווייו, ובו בזמן, ישמור, ויצפה בזהירות ובערנות לכל תזוזה של פתיחת דלת, להוקיר ולהעריך כל הישג וכל גילוי. האיחוד שבין התורה והחיים מלמד שאל המציאות, כאשר מבינים אותה לעומקה, יש להתייחס כאל מציאה – חשיפה של הנסתר בתוך הגלוי, שהרי זהו פלא החיים, התהוות מתוך המצוי הרגיל, וחשיפת החבוי המופלא שבו. כשם שהמציאות היא מציאת ה', השראת השכינה בגלוי, כך הרצון, הכח המניע קדימה הוא רצון ה', מטרת ההויה, המתגלה על ידי עבודה רוחנית, בבחינת סוף מעשה במחשבה תחילה.
וסוף הכבוד הגדול לבא, השערים יפתחו. ומלך הכבוד בא יבא, יבא מלך גבור ועזוז, יבא גבור מלחמה, יבא מלך צבאות עליונים ותחתונים, יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו. יתאחדו העולמים, יתמזג הגלוי והנסתר, תתאחד הגויה והנשמה, יתקשרו האורות והכלים, ומתיקות נעימה, עונג פנימי חסין ומאד נעלה, יחשפו במקורה של התעלסות הנשמה.
לאחר העמל והמאבק בין הקצוות הסותרים יבא גבור מלחמה, יבא מלך צבאות, על אף שיש הרבה צבאות – כולם שלו, כולם חייליו, כולם פקודיו, עליונים ותחתונים. יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו (שיה"ש ד, טז). גם בגן יש הרבה צמחים, עצים ופירות אבל כולם של הדוד האהוב. כל אחד גידל פרי אחר, אך כולם לכבודו, במטרה האחת המשותפת מתגלה שגם הטעמים המנוגדים – המתוק והחמוץ, כולם יוצרים את הדבר הרצוי האחד. יתאחדו העולמים, יתמזג הגלוי והנסתר, תתאחד הגויה והנשמה. בניגוד לדעה שעל אף שהם מתפקדים בסינכרוניזציה ובהתאמה, יש ביניהם שניות מוחלטת וגמורה[2] – תתגלה האחדות ביניהם. יתקשרו האורות והכלים שאלו כמובן שני מושגים יסודיים בתפישה הקבלית של תכנים ואמצעים. ומתיקות נעימה, עונג פנימי חסין ומאד נעלה, יחשפו במקורה של התעלסות הנשמה.
תכיר כחך וגבורת גאונך, תדע ענותך ודלותך – הרב מציין שני מושגים הסותרים זה את זה. מצד עצמו, האדם חושב שהוא כלום, הוא רואה בתוכו ובכל היש עניות ודלות – הוא אינו אלא דלת למשהו אחר. הוא לא יכול להיות יותר מאשר פתח למה שגדול ממנו. השאלה היא – מה מוצאים מעבר לדלת, מעבר לדלות: אם האדם הוא פתח אל הרוממות האלוהית – אז בו יגלה הוד נאוה תהלה, הוד מלך גאות לבש, רם ומתנשא שוכן שחקים. אבל אם לא, אז מתגלה העוני והדלות – שהוא אינו אלא דלת ולא יותר. וחיי עולם וחיי עולמי עולמים, וחיי שעה וחיי רגעי רגעים, שכל ברק ברקים יתפוצץ לשמשות רבבות, כמו היקום הפיזי על טריליארדי הגלקסיות שמיליארדי שמשות בכל אחת מהן, שכל כולו נוצר בשבריר שניה של מפץ אחד, כך, ויותר מכך, התיאור של חכמת הסוד ביחס להוויה הרוחנית והפיזית. ומהם עולמים יונהרו, אוצרות זיו, שפעות חיים שמהם נשמות יוברקו, אליך יאתיו. בתהליך נחשף לא רק הריבוי הקיים אלא שהוא מתעצם והולך. למרות אי-ביטולו של הריבוי, ואף העצמתו, הכל אליך יאתיו, הכל יתאחד באדירות תודעת הרצון העליון בבריאה, וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו.
זהו תיאור של האדם השלם, הצדיק, אשר ברצונו יכול לברוא עולמות ולמשול בהם (סנהדרין סה, ב), מילוי היעוד אשר בהגדרת התורה את האדם, צלם אלוהים. הפלא של המיזוג צריך להיות נחלתו של מי שמידותיו שלמות, אין הוא רחום מפני שאין בו עוז וגבורה, ואין הוא גיבור מפני שאין בו רחמים. אחדות עליונה כוללת את כל המצבים כולם – עבר, הווה, עתיד וכל האפשר כולו. במיזוג כזה כל ביטוי של עוז הוא גם ביטוי של רחמים וכל ביטוי של חמלה הוא גם של גבורה. טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהילים קמה, ט). מבחינת האדם, ההטבה והרחמים לכל, כלומר היציאה מגדרו הפרטי, על אף סופיותו ומוגבלותו, דורשת עוז ותעוזה, כח ואומץ, שמקורם הוא בהצטרפות אל המקור האין-סופי של מלך עולמים.
