בתחילת הפרק הרב מבחין בין שני המקורות לתורה שבכתב ושבעל-פה. את התורה שבכתב מזהה הרב עם הנבואה בכלל, כיוון שהיא נמשכת מנבואת משה, ואת התורה שבעל פה מזהה הרב עם ההלכה, הן המתחדשת והן זו שניתנה למשה בסיני. לכל אחת מהתופעות הרוחניות האלה יש מקור נפרד: המקור לתורה שבכתב הוא תפארת אידיאלית, והמקור לתורה שבעל פה הוא גבורה מלכותית, מעשית. הרב מתכוון לשני מושגים בקבלה: האחד הוא תפארת והשני הוא גבורה שבמלכות. בקבלה, כל אחת מעשר הספירות מתחלקת בתוכה חלוקה משנית לאותו מספר של ספירות. בקטע השני ישנה הבחנה עניינית בין תורה שבכתב לתורה שבעל-פה: הנבואה היא אישית ופנימית, היא נוגעת קודם כל לאדם הפרטי שמקבל אותה כל אחד על פי נשמתו המיוחדה, ולעומתה ההלכה חלה בעיקר על החברה בכללותה, על הסדרת היחסים בין אדם לחברה, אך כמובן שיש בה מימד של יחסים שבין אדם למקום. שהוא אישי ואינטימי לכל אדם. אולם במימד זה גובר הערך של האמונה התבונית וההזדהות הרגשית על ביצוע טכני של הציוויים, כלומר הכּוונה כהבנה וכהזדהות הלב קודמת למעשה הגשמי והיא תנאי לו.
רוח הנבואה הוא מלא תפארת אידיאלית. מקורה של תורה שבכתב, הוא גבוה יותר, פנימי יותר ועצמי יותר. המדרש אומר שתפארת זו מתן תורה (ברכות נח, א), התורה שבכתב שייכת לתפארת ובשורשה היותר גבוה לחכמה. תפארת כוללת בתוכה את הספירות חסד, גבורה, נצח, הוד ויסוד. לכן הרב כולל בספירת התפארת הן את נבואת משה, והן את נבואת שאר הנביאים, ששייכות לספירות נצח והוד. בנבואה יש יצירת קשר עצמי ייחודי של אדם עם אלוהיו על ידי דיבור ישיר: "וידבר ה' אל משה".
ורוח ההלכותי מלא גבורה מלכותית, מעשית. המלכות מאגדת ומאחדת עצמים שונים, תופעות שונות ואנשים שונים. לשם כך נצרכת גבורה – מסגרת שיש בה מימד מסוים של כפייה וריסון עצמי. בממלכה, אדם לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו, עליו לרסן את עצמו ולהתחשב באחרים, מבחינה ממונית ומבחינה מוסרית. כל הרמות השונות של חיי החברה חייבות לבוא לידי ביטוי בהלכה, על מנת להסדיר את היחסים ביניהן. יחד עם זאת, אין ההלכה, שנוגעת ליחסים הפורמאליים בין אדם לחברו ולמקום, יכולה לקבוע את אופיה הייחודי הפנימי של עצמיות היחיד. לאדם יש קשר ישיר, בלתי אמצעי, ללא מתווכים וללא תווך חברתי, עם קונו. במובן הריאלי לא כל אדם מגיע לנבואה, אבל מבחינה עקרונית לכל אדם יש אפשרות כזו.
באופן פשוט, שרוי מתח וניגוד בין הצורך להבלטת הייחודיות והעצמיות לבין הצורך להיות שותף בחברה. תיקון העולם הוא דוקא כשמתיחדים שני הרוחות – רוח הקודש שבנבואה ורוח הקודש שבתורה שבעל פה – יחד, אדם מצדו – צריך לדעת מעוצם כישרונו הייחודי, לעמוד על תוקף התוכן והעומק של היותו חלק בחברה, והחברה מצדה – צריכה לאפשר ביטוי מסוים, מבוקר ומרוסן, לייחודיות העצמית של האדם. הכללים ההלכתיים לא אמורים להשוות בצורה פורמליסטית את כל בני החברה, אלא להכיר ולתת ביטוי לייחודו של כל אדם ואדם. והם משפיעים ומושפעים זה מזה. ההתאחדות של שתי הרוחות לא רק מסדירה את היחסים בין שני הרוחות, אלא גם יוצרת הפריה הדדית ביניהן.
והסגנון הדבורי מוכרח הוא להיות אצל כל אחד על פי נשמתו המיוחדה, ולהתפעל מרוח חברו ג"כ ע"פ המיזוג וההתאחדות הראויה, ייתכן שהרב רומז כאן לפסוק שנאמר על המצב העתידי (ירמיהו לא, לג): "ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". מצד אחד, אדם לא יהיה מקור השראה לנשמתו של הזולת, כל אחד יהיה מקור לעצמו. אך מצד שני, תהיה גם הלכה אחת לכולם כאחד, וזהו יסוד התורה שבעל פה.
להוציא כלי למעשהו (ישעיהו נד, טז), מלבד העצמיות, יש לכל אחד גם תפקיד – מצד החברה הוא כלי שמשמש לצורך משהו. אך למרות שהאדם הוא גם כלי, הוא כלול בהדר תפארת, העצמיות שלו לא מתבטלת אלא נכללת. אל לה לחברה להגדיר את היחיד בהגדרה סוציולוגית מצמצמת וחותכת, כעין ממוצע סטטיסטי, אלא להיות לו בית גידול מטפח את אישיותו החד-פעמית בכישרונותיה, תכונותיה ומאווייה. כלול – אין הכוונה להכללה המאפסת ומבטלת את היחיד, אלא מעצימה את ריננת קיומו על ידי הקשר עם הכלל, מעין המושג 'כלולות'.
בגויה מעשית מחוטבה, מתהלכת עם הבריות. מוארה בנשמה אידיאלית, מרקיעה לשחקים.
היסוד המעשי, המלכות, היא תשתית להרקיע לשחקים, סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. היסוד המעשי לא משמש רק לצורך התהלכות עם הבריות והסדרת ענייני החברה, אלא גם כדי להגביר את היכולת האישית של כל יחיד ויחיד, להתחבר לנשמתו המיוחדת. החברה צריכה להיות בנויה על הדדיות בין שני היסודות – הייחודיות האישית משמשת כלי לבניית החברה, הכישרון משפיע, תורם ושותף מבחינה חברתית, והחברה בסידורה הנכון משמשת כלי, יסוד ובסיס לצמיחתו של האדם כאישיות עצמאית וייחודית המרקיעה לשחקים. זהו איחוד רוח הנבואה וההלכה.
