הננו – במילה זו כולל הרב את כל אופני האנושיות: אדם כאישיות פרטית, אדם כחלק מחברה, אדם בהשתייכותו הלאומית והכלל אנושית. נתבעים, חשים הכרח פנימי שאי מילויו גורם לנו לחוויית משבר המלווה בייסורים ומכאובים. לאחד, למצוא ולגלות את המקור האחד של מחשבותינו השונות, בהבנת היסוד הדומה של מחשבותינו למרות השוני הברור שלהם. ולהתאים, למצוא ולגלות את ההרמוניה שבין המחשבות השונות למרות שונותן. הרמוניה שתתבטא הן באופן החשיבה ופעולתה והן במגמה והתכלית שהמחשבות מובילות אליה. מבחינה כלל אנושית חשוב לגלות הן את נקודת ההתחלה של בריאת האדם במצבה האחדותי של גן העדן, והן את המשמעות של ההיסטוריה שבונה וחותרת למרות הקשיים השונים, אל אחרית הימים החזונית. את מחשבותינו, אין לאדם חיים אלא בתודעתו. כישרון המחשבה והכרח המחשבה הם הפן האנושי ביצור הביולוגי המורכב שנקרא אדם, זהו צלם אלוהים שבאדם ובלעדיו אין לו קיום ככזה. חיי תודעה כוללים בתוכם גם את פעולת החושים, הרגשות, התשוקות והרצונות – כל אלה מולידים מחשבות ומושפעים מן המחשבות. יחד עם זאת הפערים שבין כל רבדי החיים: התחושות, הנטיות, הכישרונות, היצרים, הדימויים וההבנות יוצרים גם מתחים, ניגודים וסתירות, סכסוכים ומלחמות פנימיות. כך תיארו חז"ל את מהות האדם "דכוליה קטטה" (בראשית רבה ח, ה), וכך בהגדרתו של הרמח"ל: "מלחמה לו פנים ואחור" (מסילת ישרים א).
יסורים אנו מרגישים מהעדר ההתאחדות, אבל מכאובים יותר נוראים מאי ההתאמה. אמנם קשה לאדם אם אינו מוצא את היסוד האחד שעל בסיסו יוכל להגיע להבנת אחדות אישיותו מלכתחילה, אבל מכאיב הרבה יותר לא למצוא את האפשרות של התאמה ושיתוף בין הצדדים השונים באישיותו כדי לבנות את החיים בפועל ואת התקווה לעתיד המאושר.
וכל מה שאנו מתעלים אל הסכמת החפץ להתאים ולאחד את כל אברינו הרוחניים, כן מתגברים אצלנו הכחות העליונים, שהם באמת מאחדים ומתאימים את כל ישותנו. במצב הרגיל של קיום האדם ותפישתו את עצמו כיש בין ישים רבים ושונים, זרים וקרובים, מאיימים ומפתים, בתוך ההויה, אדם מוצא את עצמו תוהה, נבוך, מתייסר וכואב בגלל ריבוי הדרכים והכיוונים, המעלות והמורדות, הדמיונות והרשמים. מצב זה הוא לעולם צומת דרכים לאין-ספור ומבוי סתום כאחד. אין תשועה אלא להיות מתעלים למצב נפשי ורוחני כזה שכל הצדדים הרבים שבנו ושבהויה מסביבנו יראו לנו כאברינו הרוחניים, שאמנם גם ביניהם יש שוני בצורה ובמקום, יש מהם שהם שמאל ויש ימין, יש שהם פנים ויש אחור, מעלה ומטה, אך כולם מיסוד אחד צמחו ולעבר מטרה אחת חותרים ופועלים בהתאמה. ראשית ההתעלות היא ההסכמה של האדם עם חפצו היסודי לאחד ולהתאים, לעומת חפצים ורצונות שנובעים מהסכמת האדם עם תמונת היותו אוסף מקרי של תכונות, איברים ורצונות. ככל שמתעלה האדם כך יתגברו בו הכחות העליונים המאירים את אחדות מקורו שברצון עליון ואת התאמת כוחותיו השונים וגילוייהם בזמן ובמרחב, בחזון אחרית הימים. כך תואר כל הישות כולה, בבחינת "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו" (ישעיהו א, יח) וכפירוש חז"ל: "כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית" (שבת פט, ב), באחרית הימים כשלג ילבינו, כלומר יתברר לבסוף תוכנם לטובה על ידי גילוי האחדות שבמקורם וההתאמה הנסתרת שביניהם ובין שאר חלקי ההויה (עי' למשל צדקת הצדיק רמב).
יותר מכל עם ולשון אין אנחנו יכולים לסבול את הסתירה, ואת אי האחדות הנפשית. ישראל לא יכולים לחיות בניגודים, במלחמה פנימית. לעתים אפשר לראות יחידים, חברה ולאום שחיים בסתירה בין אליליהם ובין ערכיהם, וזה לא מפריע להם. במידה מסוימת כל אדם וחברה מסתדרים עם הסתירה, כי בעולם הזה עדיין אין התאמה אידיאלית והרמוניה מושלמת. אבל לישראל כעם, הסתירה מפריעה יותר מלעמים אחרים, כיוון שהעיקרון הבסיסי של אחדות האל מהדהד בתוך נפשם. סגולת עולמים היא בנו, השלום והאיחוד, בצורתם האידיאלית. לא רק שלום ואיחוד ברמה נמוכה של התאמה לחוק מסוים ולכלל מסוים, אלא ברמה אידיאלית מהמקום העליון והשלם ביותר עד לכל השדרות הנמוכות.
ולכן כל פיזורנו הוא רק עראי, והננו עתידים להתאחד, ולהיות גוי אחד בארץ.
כאן הרב מתייחס לתופעה ההיסטורית הבולטת ביותר בקיום הלאומי היהודי – הגלות והפיזור. אצל אומות אחרות, הפיזור הוא שלב מאוד קצר עד היעלמותן. לפעמים אפשר למצוא מושבות קטנות של בני אותה אומה שמתקיימות מספר דורות במקומות שונים, אבל לאחר מספר דורות הלאומיות מטשטשת ונמחקת. אין אומה נוספת שחיה כל כולה בפיזור בלי מקום מרכזי אחד, בלי מקום משלה.
לכאורה התופעה הייחודית הזאת סותרת את דברי הרב – איך ייתכן שמבחינה היסטורית, דווקא האומה שבה סגולת עולמים היא השלום והאיחוד, מסוגלת לחיות בגלות ובפיזור ללא מולדת? אכן, נראה היה לאחדים מההיסטוריונים והוגי הדעות,[1] שמכיוון שהמסוגלות לחיות בפיזור ובגלות היא התופעה הבולטת והייחודית של האומה, הרי שבכך היא מצאה את ביטויה ואורח חייה המיוחד. אלא שהתופעה הזו של פיזור וגלות התאפשרה דווקא בגלל תשתית של אחדות רוחנית. גם כשלא היתה אחדות גיאוגרפית ופוליטית – התורה, לימודה, קיומה ואורח החיים היהודי הפכו להיות קרקע שאפשרה את האחדות הלאומית. יהודי מקהילה אחת יכול לעבור לקהילה אחרת ולא להרגיש זר. הפיזור היה גיאוגרפי, הגלות היתה מדינית-פוליטית, אבל מבחינה תרבותית-רוחנית, לאורך דורות רבים נשמרה האחדות הבסיסית.
בעידן החדש החלו להישבר גם המסגרות הקהילתיות, הערכיות וההתנהגותיות ונחשף במלואו החיסרון הקשה של הפיזור הגיאוגרפי והגלות המדינית. אז עמדה האומה בפני ההכרעה ההיסטורית: ללכת לאבדון – להפוך את הגלות והפיזור למציאות קבועה, או לנסות ולהגיע לאחדות והתאמה גם ברמה הגיאוגרפית, הלאומית והמדינית. אנחנו רואים מההיסטוריה שהקב"ה בחר שלא יימשך התהליך הטבעי והפשוט של התפרקות של ערכי הקיום המשותף, פירוק האחדות היהודית המבנית, שתגרום לתהליך של התבוללות איטית עד להיעלמות. מכורח הנסיבות ההיסטוריות קמה מדינת ישראל, והיא הלכה, הולכת ומתמלאת בבני הפזורה הקרובים והרחוקים. אפשר לומר שרבים מאלה שהובאו ארצה בעליות המוניות היו דווקא אלו שהיו רחוקים מתודעתם התרבותית היסודית, והובאו בעל כרחם ועל ידי כך נשארו יהודים.
הפיזור הוא עונש מחנך, התרחקות שפירושה געגועים לחזרה. יצירת הגעגועים, יצירת התודעה החריפה של הבנת השוני והמיוחדות על ידי ההתרחקות הגיאוגרפית והפוליטית, כל אלו יוצרים מושגים של ייחודיות תרבותית ורוחנית. גם כאן צריכה להיות אחדות והתאמה, צריך לחפש את נקודות האיחוד, את הנקודות העליונות ששם המחשבות והערכים השונים הם מאוחדים. צריך לכוון לאותם ערכי-על שמהם יוצאים הערכים השונים, שלפעמים נראים אפילו כסותרים. צריך לחתור להתאמה, כלומר לראות את היתרון והחיסרון של הערכים השונים בפועל, ולנסות ולמלא את החיסרון של האחד על ידי היתרון של זולתו.
