בפרק שלפנינו אנו נחשפים להבנה של שני עקרונות במבנה ההויה: האחד – עליונות החכמה וכללותה. השני – ערכה של החכמה ויחסה אל כל שאר רבדי ההויה. עקרון עליונות החכמה לא נידון כאן בהרחבה אלא נמצא כהנחת יסוד, לעומת זאת העיקרון השני הוא עיקרו של הפרק. החכמה מתגלה על ידי ההגיון – קווי המתאר של מבנה, הסדר והתכלית שבה, נתפשת בקרב האדם באמצעות כושר החשיבה – נטייתו המולדת והמרכזית לצייר לעצמו את הסיבה, הסדר והתכלית של ההויה. אם כן, המחשבות הנוצרות בתודעה האנושית נובעות מן החכמה העליונה ומבוססות על ההיגיון שבה. מכיוון שכל ההויה כולה, גם במימד הגשמי ביותר שלה, היא ייצוג של החכמה העליונה והכוללת, הרי מחשבת האדם מסוגלת להתחבר לאמת הפנימית שבהויה (לקרוא שמות, עי' בראשית ב, כ) ואף יותר מכך – להיות מקור להתחדשות ויצירה בהויה עצמה. אכן, זה אופן התקדמות ההויה לאחר בריאת העולם והציווי על האדם לעובדה ולשומרה. לאחר חטא אדם הראשון השתבשה היכולת האנושית להבין ולהשפיע ומאז שנוצרו מושגים של טעות, זדון וטיפשות, דופי וריקניות, זקוק האדם לתיקון יסודי של מציאותו – לגאולה.
כל המחשבות הגיוניות הן. גם כאשר אומרים על מחשבה שהיא טעות, או שאיננה הגיונית, זה נכון אולי בהקשר מסוים אבל לא באופן עצמי, כי גם טעות היא נכונה במובן מסוים. אמנם היא לא חלה באופן מלא על המציאות שעכשיו נידונה, אבל יש לה היגיון משלה. את העיקרון הזה החיל פרויד גם על התת-מודע, כאשר הוא חיפש את ההיגיון המיוחד דווקא בפליטות הפה, בטעויות. ברור שהחלק המודע באדם הוא הגיוני, אבל יש היגיון גם במה שנחשב לטעות – מחשבות של דופי או של ריקניות. מחשבה שהיא בלתי מכוונת או זדונית, גם בה יש היגיון רב, עד כדי כך שמוצאים אנו בהן לא רק ערך אלא יסודי חיים. העיקרון שהרב מציג כאן הוא מאוד חשוב מפני שהוא נותן ערך לפעילות הרוחנית של האדם, ולא רק לפעילות המעשית שלו. על זה אמרו חז"ל מחשבה טובה מצרפה הקדוש ברוך הוא למעשה, חשב ולא עשה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה (קידושין מ, א). כל המחשבות הן בעלות קיום וערך, על אף שלא כולן באות לידי יישום במלואן. מפני שהעולם לא מספיק מתוקן וגם הלימוד שלנו לא מספיק מתוקן.
כאן אנחנו באים לעיקרון השני בו הרב מסיים את הפרק: עבודת העיון הקבועה לכל ישרי לב.
יש בגאולה שני שלבים: השלב הראשון הוא גאולת המחשבות. השלב השני הוא הגאולה שאנו תופשים בחוש, שהיא אולי מעבר ליכולתנו – הגאולה השלמה מבחינה מעשית: שכל המעשים יהיו מתוקנים, כל העצמים יהיו מאירים. כאן אנחנו עוסקים בשלב הראשון – גאולת המחשבות. זו עבודת האדם כי זו עבודה רוחנית. החכם לומד מכל אדם – מעלה וגואל את המחשבה של כל אדם, אפילו הנחשב לפוחז, ריק, טיפש והמוני. היכולת להתבונן ולמצוא בכל מחשבה אוצרות – זו ההכנה לכך שהאוצרות האלה יהפכו בסייעתא דשמיא למציאות מאירה ממש, לשלב השני בגאולה.
גאולת המחשבות אפשרית דווקא אם נניח שכל המחשבות הגיוניות הן, ללא הנחה זו לא יושקע המאמץ האינטלקטואלי הראוי כדי לחשוף את הערך של אותן המחשבות אשר נפסלו כבלתי הגיוניות. כל המחשבות הגיוניות הן ובקשר סיסטמטי הן קשורות. ההיגיון הוא לא רק הופעת המחשבה, אלא הוא גם מכלול המחשבות השיטתי כמערכת – סיסטמה. כל מחשבה צריכה להיות נידונה בהקשר שלה: מאין היא באה, למה היא נועדה, מה מעורר אותה, באיזה אופן היא פותרת את הבעיות. כלומר, המחשבה נבחנת כחלק ממערכת שלמה. ניתן לתאר את מערכת המחשבות בשני אופנים: האחד – כמערכת קווית, לינארית – קשר סיבתי פשוט וחד-משמעי של שרשרת. בצורה כזו מיד מבחינים בין טיעון תקף לטיעון שאינו תקף. השני – כמערכת של שורש והסתעפות – בה לסיבה אחת יש תוצאות שונות שלא סותרות האחת את השנייה. במערכת כזו אין קו ישר אחד בלבד מן השורש להסתעפותו הנכונה, וכל שאר הענפים הם טעות שצריך לקצץ, אלא כל הענפים ראויים להתקיים, כל הטיעונים תקפים. גם אותן שאין אנו מכירים בהן כ"א בצבוץ רעיוני לבד, כשנחתור יפה אחרי שרשן נמצא איך שהן משתלשלות ממקור ההגיון. כי כך היא תכונת המחשבה. בצבוץ רעיוני הוא לא מחשבה מפותחת ומלאה שהקשר בינה לבין הסיסטמה ברור, אלא היגד ראשוני שנדמה כהערה שולית, אפילו למחשבה כזאת יש שורש.
וממילא יודעים אנו שאין שום מחשבה בטלה בעולם כלל, אין לך דבר שאין לו מקום. דבר כאן הוא בבחינת דיבור, מחשבה שהיא עדיין דיבור, גם לה יש מקום. כי כולן ממקור החכמה הן יוצאות, הוא שנותן את התוקף והערך של המחשבות. אנו תופשים את המציאות כסיסטמה, כמערכת שיש לה מקורות עליונים, שום מחשבה לא נוצרת בריק גמור. גם המחשבה הקטנה ביותר, גם סעיף אחד ממנה, הם חכמה שנובעת ממקור החכמה.
בקטע הראשון הרב אמר שיש לחתור אחר שורשן של מחשבות שנראות קטנות ובלתי משמעותיות, אך מה לגבי מחשבות של דופי וריקניות? מה לגבי תפישות עולם שלמות שהן תפישת עולם של דופי? ואם ישנן מחשבות של דופי או של ריקניות, זה הדופי והריקניות הוא רק בסגנונן החיצון, אבל כשיורדים עד פנימיותן מוצאים אנו בהן יסודי חיים, כי חכמה מקור חיים. כאשר מחשבה כזאת מתגלה, היא מתנגשת ומטילה דופי במחשבות אחרות, היא מרוקנת את המחשבות האחרות מערכן. בעוד שבצבוץ רעיוני נצרך לטיפוח כדי שיצמח במלוא תפארתו, מחשבה מזיקה אסור להשאיר אותה כמו שהיא, או לטפח אותה. אמנם הבעיה היא בסגנונן החיצון, אך זהו לא דבר של מה בכך, כי אנחנו חיים גם במציאות החיצונית. למשל, אם מישהו רץ ומפיל אדם אחר ארצה הוא מטיל בו דופי. מבחינה חיצונית זו פראות, אבל כשאתה שואל למה הוא רץ – שם נמצא היגיון, שם יש יסודי חיים. הגאולה תהיה על ידי התיקון של ההתנהגות החיצונית, של אותו יסוד חיים. זהו העיקרון הבסיסי של התשובה – לראות בדבר שהוא בעל דופי וריקניות, את יסוד החיים שבו. מצד אחד יש לתקן אותו על ידי החרטה והבנת הטעות, ומצד שני, לראות שלא כל כולו אין ואפס. לראות בו את הכח פנימי, את ההיגיון הגדול, שלפעמים הוא יותר גדול מהסידור החיצוני של הדברים, ודווקא זו הסיבה לכך שהוא מתנגש בהם. יסודי החיים לא באו לידי ביטוי נכון, כי המסגרת מצומצמת מדי ועוד לא מתוקנת כראוי, לכן גם ההתנהגות לא מתוקנת כראוי, ישנה התפרצות. עומק הבעיה הוא גדול, לכן צריך לרדת עד פנימיותן. היה אפשר לומר שזו עליה לפנימיות, אבל הרב מדייק כאן שאנחנו יורדים לפנימיות – עיסוק בדברים שהם דופי וריקניות הוא ירידה ערכית. לכן צריך להיות מספיק מחוסן כדי שהדופי לא ישתלט. אבל כשיורדים עד פנימיותן מוצאים אנו בהן יסודי חיים, כי חכמה מקור חיים.
חכמה היא לא רק הגיון, אלא גם מקור חיים, זהו הקשר שבין המחשבה הנובעת מן החכמה, לבין המציאות המלאה – מחשבה, דיבור ומעשה – החיים. נראה שהרב רומז כאן על הקשר בין החיים בפועל – ספירת מלכות, מקורם – ספירת יסוד, ומקורם העליון – ספירת חכמה.
וכל אדם מלאים הם אוצרות מחשבותיו המון חיים עליונים. הרב מדבר על כל אדם, גם בחיים היומיומיים, גם במחשבות הרגילות יש חיים עליונים. אפילו אם אדם חושב על חברו שהוא טיפש, מכוער, מסכן ומטריד, גם במחשבה כזאת יש המון חיים, כי היא נובעת מהרצון לתיקון. התחושה הפנימית המיידית מורה לנו שכל הפגמים צריכים להיות מתוקנים. בתוך המחשבה הזאת מסתתרת השאיפה הכמוסה לשלמות בכל דבר, שאיפה לטוב, ליופי, לחכמה, לרוחב דעת, שאיפה להביא לידי ביטוי את עומק האישיות ואת גדולת החיים. לכל אדם יש מחשבות כאלה על עצמו ועל זולתו. כל אדם היה רוצה להיות טוב יותר, נדיב יותר, חכם יותר וצדיק יותר, השאיפות האלה הן זעקה לתיקון העולם. כל אלה עתידים להיות מזדקקים ועומדים, כל מחשבה ומחשבה, וגם ייסורי הפער בין המחשבה למציאות, גם הם זיקוק בבחינת טהרה, אולם יש גם משמעות של זיקה וקשר לזיקוק. לעתיד לבוא, כל המחשבות יטוהרו מן הסיגים, התסבוכות והערפול, וכך יוכלו גם להתקשר ולהיערך למערכת אחת הרמונית, אשר חלקיה זקוקים אחד לשני, ללא ניגודים וסתירות כתוצאה מן הסיגים, התסבוכות והערפול. חיים וקימים מתוך הפריה הדדית ותוספת שכלול בלי הפסק, התעצמות היציבות והקיום. בפאר מעלה, כל השאיפות ותנועות הנפש מפארות את המעלה, את השלמות. ליום אשר יבא העולם לתיקונו, במצב עתידי של הרמוניה, הפריה, יציבות והארה, יוכל כל אדם לומר לחברו באשר לעבר: "היית כל כך מלוכלך ומסכן, לא אמרתי לך כדי לא לפגוע בך, אבל עכשיו אתה כל כך יפה וזה מה שרציתי". כל מה שבלב אדם על חברו יוכל להיות גלוי וברור, אמירות כאלו לא יפגעו ולא יצערו, להיפך, הן יורו על הדאגה לזולת, על הרצון הטוב לראות בו את השלמות.
וכל מה שיתעלה האדם יותר ההתעלות, היא שמאפשרת לאדם את הירידה לתוכן הפנימי של ההויה והחיים. הרי הוא לוקח מכל מחשבה בין שהיא שלו, בין שהיא של אחרים באופן פשוט, נדמה לאדם שהמחשבות של זולתו לא שייכות אליו. אבל באמת כל המחשבות נובעות מאוצר המחשבה הכללי, שהוא מקור החכמה. הרי הוא לוקח את גרעינה הנצחי, ההגיוני, הטוב. הרב קושר כאן את שלושת המושגים: נצח, היגיון וטוב. הגרעין הנצחי הוא ההגיוני, כי כמו הנצח גם ההיגיון נמשך ונמשך. מה שלא הגיוני – נפסק, אין לו קיום. ההיגיון הוא שרשרת שנמשכת ומולידה. וההיגיון המוליד הוא הטוב, כי הקיום הוא הטוב, ולכן הוספת חיים, הולדה, היא הטוב. הנובע ממקור החכמה והולך ומתעלה על ידן, כמי שקלט את הנצחי, ההגיוני והטוב והם הוסיפו בו קומה רוחנית. והן מתעלות בו הרב מדגיש את גרעין הנצחי, ההגיוני והטוב, שתמיד טומן בחובו פוטנציאל לצמיחה, פריחה ופרי. איזהו חכם הלומד מכל אדם, בלא שיור כלל. אפשר לבחון כל מחשבה על פי הופעתה החיצונית – באיזו מידה של יופי היא ערוכה, כתובה או נאמרת, ולפי הסגנון לקבוע את ערכה. אך זו הסתכלות שטחית, כי מעבר לסגנון יש גם לב, ישנו תוכן פנימי. בין האנשים יש גם טיפשים, שטחיים, מטורפים וריקניים, אבל בכל אחד יש אוצר מחשבה. וככל שאדם גדול יותר כך הוא יכול ללמוד יותר מכל אדם, לקחת את הגרעין הפנימי, הנצחי, ההגיוני, הטוב, גם אם הסגנון החיצוני לא הגיוני ולא טוב. כאשר אדם עילג אך צודק, עומד בבית דין ולא יודע לערוך את טענותיו, הדיין צריך לערוך אותן בשבילו. אסור לומר לו שכיוון שדיבר שטויות הוא יצא חייב בדין. הדיין צריך להתבונן פנימה, לראות מה הלב זועק מתוכו, לראות את הצדק העמוק, האמיתי, ההגיוני, שמתקשר לכל המציאות.
חסידי עליון, ישרי לבב – היושר הוא ההיגיון, יושר לב הוא תוכן פנימי שעומד לעומת הסגנון החיצוני. הרב רומז כאן למה שהוא לכאורה פלא גדול, שדווקא גדולי הפילוסופים של היהדות למדו וקירבו מחשבות של הוגים לא יהודים, כמו הרמב"ם שאמר "שמע האמת ממי שאמרה". לפעמים סגנון המחשבות היה אלילי ואף על פי כן הם קירבו אותו אל הקודש. גם גדולי המקובלים לקחו לפעמים מושגים ממיסטיקנים ומפילוסופים. מכל אדם, בלא שיור כלל יהודי, גוי, איש, אישה, עבד – רוח הקודש חלה עליו לפי מעשיו (תנא דבי אליהו רבה י), לפי מה שהוא ולא לפי עמדתו או הגדרתו. אין חשך ואין צלמות לפניהם, אין מחיצה שחוצצת ביניהם לבין פנימיות המחשבה. כמו שדווקא רבי עקיבא, חסיד עליון וישר לבב, אמר ששיר השירים הוא קודש קודשים (ידים ג, ה). חכמים חששו מהדימויים הנועזים, אך רבי עקיבא אמר שדווקא הוא קודש קודשים. גם את ספר קהלת, שיש בו סתירות ומחשבות של פסימיזם קיומי, היתה מחשבה לגנוז (שבת ל, ב). התופעה הזאת, שדווקא חסידי עליון מקרבים את מה שנראה רחוק, נכונה בימי קדם, בימי הביניים וגם בימינו. הם נוטלים מכל ענין ומכל תוכן, קרוב או רחוק, את הטוב, ואת הרעננות, את הקודש שבו הקודש זו החכמה. ספירת חכמה נקראת קודש, כי היא הגילוי הראשון העליון של הנוכחות האלוהית. הרב מציין כאן את שתי תכונות שכאשר חסידי עליון מזהים אותן בעניין כלשהו, הן מסייעות להם לקרבם אל הקודש. הטוב – תוכן מוסרי של דבר מה המופיע אפילו באיזה צד מסוים בלבד של אותו עניין, הוא כבר מאפשר להיאחז בו ולזהות בו את הפוטנציאל להתעלות. הרעננות – אם יש בדבר מה כח חיים שמסוגל להוסיף חיים, להניע צמיחה, אף הוא מקום להיאחז בו כדי לחשוף בו את הקודש. ומקרבים אותו אל הקודש, כמו שהוא באמת קרוב הם לא מקרבים בכוח ובכפייה, אלא יודעים לגדל את המעט שמצאו ולגלות את החכמה שבו, את הקודש שבו. לעניין זה, ערך שווה למה קטנו מעשיך ה' כמו למה גדלו מעשיך ה' (עי' אורות התורה ג, ז). ואחוד הכל ביסוד הקודש הגודל והקוטן, הקרוב והרחוק, הרוחני והגשמי, שהרי הכל מעשי ה'.
הכבדות שבלימוד, נובעת מריבוי הידע שצריך לקלוט כשרוצים להבין איזו מחשבה, לכל מחשבה יש הסתעפויות של מושגים. גם במחשבות הטובות בטובן הגלוי, גם כשיודעים את הערך של המחשבות, הן מכבידות על מהלך החיים הטבעי, כל עוד לא נתגלה בהן יסודן המפריא, העושה פירות, ההופך את הלומד לפורה. השלב הראשון בכל לימוד הוא קליטת המידע וזכירתו – 'השכל הנפעל' כלשון חכמינו הראשונים. החכמה העליונה האלוהית מהווה את המציאות – 'השכל הפועל' – אך אצל הלומד החכמה עוד לא יוצרת ומהווה אלא רק מכבידה. כמו אדם שהולך עם שתילים בידיים – הם עוד לא צומחים ורק מכבידים עליו. כך גם אשכולות של ידע שתלויים עליו, כל עוד הם לא נזרעו בתוכו, הם מכבידים עליו. בשלב השני של הלימוד, ההזדהות עם התוכן והמטרה של הידע משנה את היחס שבין הלומד לנלמד, ונוצר חיבור מלא וחי ביניהם. במצב זה, המידע לא זו בלבד שאינו מכביד על האדם אלא מזין ומחיה אותו, מעיר בו את היסוד האלוהי, והתורה נעשית שלו (קידושין לב) ובה הוא מסוגל לברוא עולמות (סנהדרין סה, ב).
ויסוד עולם זה, המפריא, הוא תלוי בהתגלות המקור של כללות הפרית המחשבות, יסוד החכמה, עבודת ההגיון בכל כחו המחדש. "צדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) – ספירת יסוד מייצגת את הכח הדינאמי המפרה והמצמיח את השדה, ספירת המלכות. צדיקים נקראים 'מחצדי חקלא', עובדי השדה. אולם גם הצדיק, הנוטה מעצמו אל הקודש העליון, בכל זאת צריך להתגלות, והיא באה באמצעות כללות הפרית המחשבות, ספירת התפארת, מתן תורה. ההתגלות היא ביטוי של הגנוז והעליון, המקור שבה – יסוד החכמה, שעל זה נאמר – "יהיב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). עיקר עבודתו בקודש של הצדיק החכם, היא עבודת ההגיון בכל כחו המחדש. מבחינה זו, חכם עדיף מנביא (ב"ב יב, א). עיקרה של הנבואה הוא מסירת מה שנתגלה כהווייתו, ועיקרה של החכמה הוא הבנת הדבר שהתגלה והפיכתו ליסוד המפריא המצמח, מרבה ומגדל, עד לעמקי העולם הזה.
עבודת העיון התבוננות חודרת יותר ויותר, בבחינת "עין בעין יראו", כדי להבין את רצון ה' ומגמתו בבריאה ולפעול בהתאם. הקבועה לא רק הברקות מעת לעת ונצוצי מחשבות פזורים, אלא התכוונות שיטתית, מערכתית, מכלילה ודייקנית. לכל ישרי לב, יושר הלב הוא התכונה הנדרשת העיקרית לצורך עבודה זו, מפני שהיא צריכה להיעשות ללא משוא פנים והטיית דין. להמשיך לכל מחשבה את חוט הגיונה המקורי, מטרת עבודת העיון היא להפשיט כל מחשבה מלבושיה המקריים והחולפים ולהגיע למקורה המזוקק, ובאופן זה לרענן את חיוניותה, לחדש את קו החיים שלה, ובכך להכינה למשימותיה העתידיות. אות אמת שלה, יש ל"ב נתיבות חכמה ובהן כ"ב אותיות (ספר יצירה א, א). האותיות הן היסודות שמרכיבים את המציאות בצירופיהן. ואז תשוב לאות חייה – לא תישאר האות המתה של העבר המכוסה באבק המוזיאונים, מפני שאמת צרופה לא מתיישנת, וכשחושפים אותה היא לעולם תחיה את בעליה, תציב אתגר אינטלקטואלי ומעשי כדי להגשימה במלואה במציאות. זוהי גאולת המחשבות כשלב ראשון לגאולת העולם.
