בפרק זה מתייחס הרב לשני אופני הסתכלות על מצב חברתי שיש בו ניגודי דעות חריפים, מצב האופייני לעידן המודרני. הבעיה היא בכך שניגודי דעות גורמים ליחס נפשי מזלזל בין חוג אחד למשנהו עד כדי ביטול מוחלט של ערך השונה. לדעתו של הרב זוהי הסתכלות חיצונית שבה נמדד ערך חיובי של דעה על פי מידת הקִרבה הנראית והמוחשית של אותה דעה לדעתו של המסתכל. לעומת זאת, הרב מציע אופן אחר של הסתכלות: הסתכלות פנימית שמרחיקה ראות אל מעבר למה שמתרחש על פני השטח, ומנסה להתחקות אחר ערך הדעה הרחוקה עד כדי ניגוד, על ידי הבנת שורש היווצרותה ותכלית קיומה בהקשר הכולל של האחדות האידיאלית. יסוד התפישה של ההסתכלות הפנימית מונח בהבנת הבריאה כולה כאחדות של ניגודים ושונויות. כך העולם נברא בעשרה מאמרות ולא במאמר אחד (אבות ה, א), תהליך הבריאה מתפרט לשבעה ימים, ובני אדם מתאפיינים דווקא בייחודיותם – "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", וזהו שבחו של הבורא, לעומת עשייה אנושית הנוטה לסטנדרטיזציה ואחידות. כך גם בחזון אחרית הימים, כאשר תימלא הארץ דעה את ה', שלא ילמד עוד איש את רעהו אלא כל אחד ידע את ה' על פי המיוחד שבאישיותו וכושר תפישתו. מכאן, שעם כל המתח והקושי שבניגודי דעות, עם כל המאבקים, הוויכוחים והמלחמות שמתח זה גורר, עלינו להסתכל גם הסתכלות פנימית היודעת ששום דעה או תופעה אינן מיותרות לגמרי ואין אדם שאין לו שעה. לכן, יש ערך לכל דעה בפני עצמה וגם לניגוד ולמאבק שבין הדעות, ובלבד שמאבק זה לא יביא חורבן, כפי שעלול לקרות אם ההסתכלות תהיה חיצונית בלבד. המסתכלים הפנימיים הם צדיקי אמת הקרויים "מחצדי חקלא", וכל אדם שהדעה היא העיקר שבו הוא כעץ השדה, וממילא כדאי להבין את המצב בחברה האנושית על פי המשל של שתילי עצים בשדה.
הניגודים הנמצאים בהדעות, וכל אותה האפסיות שלפעמים נראה מחוג אחד על חברו, כל חוג חושב על חברו שהוא אפסי. והניגודים הללו מתגדלים ביותר כל מה שהדעות תופסות מקום יותר גדול ברוח האדם. כאשר לאנשים לא אכפת מדעות כאלה ואחרות ועיקר עניינם הוא המעשים, אז באמת חוגי הדעות השונים יכולים להסתדר. אבל ככל שהאידאולוגיה, הדעת והערך תופשים יותר מקום, כך הניגוד יותר גדול והמלחמה יותר גדולה. זו המלכודת – מצד אחד אידיאולוגיה ורוחניות הן דבר טוב, ומצד שני הרוחניות הזו עצמה יוצרת את הניגודים, הריחוקים ואי-הסובלנות.
מהו הפתרון? הרב מפנה אותנו להסתכלות אחרת: למסתכל פנימי – ההסתכלות החיצונית היא להביט מחוג אחד על חוג אחר, לעומתה, ההסתכלות הפנימית היא על המשמעות הפנימית של תופעת הניגודים עצמה. הרב מסביר את התופעה בעזרת משל מתחום החקלאות: מתראים הם בתואר ריחוקים מקומיים של שתילים, כאשר שותלים שתילים שונים, לכל שתיל צריך לתת את המרחב שלו, רק כך הם יתפתחו. ככל שהשתילים יהיו יותר קרובים הם ילחמו על אותם קרקע, מים, מזון ואור שמש. לכן כל שתיל צריך ערוגה, חוג משלו. הריחוק של שתיל אחד מהאחרים הוא לפי ערך השתיל: אם הוא קטן ובלתי-משמעותי הוא לא צריך הרבה מרחב, אבל עץ-עבות עם שורשים עבים שעתיד לתת פירות רבים צריך מרחב גדול. והריחוקים האלה שהם משמשים לטובת רעננותם ושביעת יניקתם, כדי שכל אחד ואחד יתפתח במילואו, ותהיה הסגולה המיוחדת של כל אחד מחוטבה בכל פרטיה, כל האופי המיוחד של אותו צמח יוכל לבוא לידי ביטוי, מה שהקירוב היה מטשטש ומקלקל הכל. כך אנחנו לומדים גם מאיסור כלאיים: לא לשים צמח אחד עם אחר השונה ממנו, בתוך שדה חיטה או ירק לא לשתול ענבי גפן. והאחדות המתואמה באה רק מתוך זה הריחוק לאחר שכל אחת מהדעות האלה התפתחה במלוא עוצמתה, אותו מסתכל פנימי רואה זרע אחד של צמח והוא יודע שזה עץ, וזרע אחר שדומה לו הוא שיח, והשלישי דגן, והרביעי פרח. הוא מסתכל אל הפוטנציאל ויודע שכאשר כל אחד יגדל ויתפתח תהיה אחדות מתואמה. כל אחד יעשיר את עצמו וסביבתו.
שרי בפירודא וסיים בחיבורא. אלו דברים מהזוהר: יצר הרע שרי בחיבורא וסיים בפירודא א ב. אם השתילים קרובים זה לזה, בתחילה, כשהם קטנים הם מסתדרים מצוין, עד שמתחיל כל אחד לגדול ובסוף הם נלחמים זה בזה על מקורות המחיה. זה יצר הרע, סטרא שמאלא, סטרא אחרא. סטרא דימינא להיפך: שרי בפירודא, כל שתיל לעצמו וסיים בחיבורא התוצאה היא גן פורח, מניב ומבושם – כלל שלם שבו כל הפרטים מפותחים באופן מלא, ודווקא יחד הם גן-עדן, גן ה'. כך מתוארת המציאות בראשיתה בטרם החטא המפריד בין אדם לאדמה, בין טוב ורע ובין מקום אחד על פני האדמה למקום אחר.[1]
