הפרק שלפנינו תיאורטי מופשט, הרב לא מזכיר בו אפילו דעה אחת מסוימת מסוג כזה או אחר. אמירה מופשטת זו יכולה להכיל דעות רבות.
נדמה שאפשר לקחת כדוגמא את ערך החירות והחופש, אותו הרב עצמו מזכיר פעמים רבות על צדדיו השונים. מצד אחד, וודאי שאדם צריך להיות חופשי ובן-חורין במצפונו, בדעתו ובהתנהגותו כי הוא לוקח את כל האחריות על מחשבתו, הרגשותיו, רצונו ומעשיו. מצד שני, ברור שמבחינה מעשית לא בכל מצב אישי, ובוודאי לא חברתי, תרבותי וציבורי אפשר להעניק את החופש המלא לאדם. לכן, אנחנו יכולים למשל לדבר על שלילת חופש גמורה כמו עבדות, לאדם שהיה חופשי וקלקל את מעשיו, כמו שבתורה אדם נמכר בגנבתו (שמות כב, ב). ישנה גם עבדות באופי שעוד לא בא לידי תיקון, "כנען עבד עבדים" (בראשית ט, כה). אמנם ערך החופש עצמו שריר וקיים, והדעה התומכת בו היא נכונה וצודקת ביותר, אבל התולדות שלו תהינה מזיקות מאוד. אם נעניק את החופש הזה בפועל נמצא את עצמנו במציאות כלל לא צודקת. חכמים אמרו שההפקרות נוחה לעבד (גיטין יג, א), הם מתרגמים את החופש בצורה לא נכונה, להפקרות ולאי-אחריות. החופש הוא חשוב ביותר, אך אנחנו יודעים שמבחינה היסטורית, רוב האנושות נלחמה נגד החופש – החופש האישי, חופש הדעות והחופש של קבוצות ועמים. מלחמה זו דגלה בניצחון המחויבות לערכים ולמטרות הכלליות החשובות, בערכי האחריות, הריסון העצמי, הצניעות והענווה.
ערך זה הוא דוגמא מאוד כללית. הוא עמד לפני מאה שנה, בזמנו של הרב, במרכז ההגות, המהפכות והתנועות השונות, והוא נקבע כערך משפטי חשוב ביותר – גם במשפט היחיד, וגם במשפט העמים בתור זכות ההגדרה העצמית והחופש הלאומי, והוא תופש את המקום העיקרי גם היום.
ערך נוסף שמלווה את האנושות כבר אלפיים שנה הוא ערך הרחמים והחסד, אותו הנצרות חרטה על דגלה. זהו ערך מאוד יפה כשלעצמו, אבל כשבוחנים את תוצאותיו, ערך כזה לא יכול לבסס חיים חברתיים של ממש. כשערך זה הופך לבסיס החיים הרי הוא נוגד את שמירת הקיום – כשאדם נותן את הלחי השנייה, מה נשאר לו? מרביצים לו, לוקחים את אשתו, בניו ובנותיו וכל רכושו, מגרשים אותו מביתו ומתעללים בו – האין הוא רשאי לשמור על קיומו?! אך אם יתגונן הרי זה נוגד את ערך הרחמים, החסד והסליחה.[1] החסד והרחמים הם דבר מרומם, יפה, רצוי ונשאף כל כך, אבל העולם לא יכול לעמוד בזה, אי אפשר להעמיד רק עליהם מציאות שלמה. הביקורת הנוקבת על הנצרות הרימה את נס הצדק והעוצמה שבמאבק למענו, שנאת הרשע, העוול והגסות השפלה.
דוגמא אחרת שהזמן החדש לחם בה היא האמונה. מצד אחד, זו אמירה כל כך נפלאה, שיש אלוהים והוא נוכח ומעורב בחיינו ומשגיח עליהם. מצד שני, כשבוחנים את התולדות – את הדתיות הקנאית לכל צורותיה, רואים עוד ועוד הגבלות. אז מתקומם יצר הקיום והכבוד העצמי – האם אני נתבע להתבטל, להתאפס ולהתאיין? הכפירה הלוחמת העמידה את ערך האדם, עולמו הפנימי ויצירתו במרכז ההויה.
הדעה יכולה להיות מצד עצמה מאוד נכונה, צודקת ועמוקה, אבל כיוון שהסקת המסקנות היא בוסרית, חד-צדדית וקיצונית, תולדותיה עלולות להיות מזיקות מבחינה אישית, חברתית, דתית, רוחנית ותרבותית – הן מצירות ומעוותות הישגים אחרים של האדם. ונוצר לזה בטבע רוח האדם ללחום את קיומו, ולנגד לדעות הללו, כדי שלא יוזק, בענפיהן המתפשטים. מלחמות הדת והתרבות באות בעצם לאזן: כח מול כח, ערך מול ערך. המלחמה תימשך עד אשר הדעה בעצמה תתעדן, תלבש מושגים נכונים והאדם יתגבר עד כדי כך שהיא לא תאיים על קיומו. הוא יהיה כל כך חזק ובעל עוצמה, עד שהוא יוכל לאזן בתוך קיומו את הדעה הזאת גם כשהיא תובענית ומקיפה.
הרב מתאר את שלבי ההתמודדות: והמלחמה הולכת ומתארכת. הרב מסתכל מהפרספקטיבה שלו על ערך המלחמה. פעמים רבות הרב מדבר על ערך השלום, אבל כאן רואים אצלו את ערך המלחמה. ניטשה, שהיה הפילוסוף האופנתי ביותר בזמנו של הרב, הוא זה שהעלה על נס את ערך המלחמה. ניטשה אומר דברים גדולים על המלחמה – המלחמה היא תנועה וחיים, היא מוציאה לפועל את האישיות, את התכונות הגנוזות הנשגבות של גבורה, עוצמה ונוכחות. הרב מצידו לא מסכים עם ניטשה במובן הכולל, ניטשה אמר שהשלום הוא רק הפסקות בין המלחמות, ואילו לדעת הרב, כל ערכה הגדול של המלחמה בכך שהיא מוציאה אל הפועל כוחות שונים כמו גבורה ויצירה הנצרכים לשלום הנעלה שהוא מטרת כל התהליך כולו. והמלחמה הולכת ומתארכת, עד שיסגל לו האדם גבורה יותר עליונה ממקורו הרוחני. המלחמה מעצימה את גבורת האדם, את היכולת לקבל החלטות, לעמוד על נפשו, את גבולות הכח והאלימות, וגורמת לכל צד להתייחס בכבוד ליריבו שעמד בגבורה. ניסיון רב, שלא בא בדרך השלום, מצטבר תוך כדי מלחמה. ואז מרגיש הוא שעמדתו לא תפחד כלל מההתפשטות של הדעות הללו שנלחם נגדן. והכח ההוא בעצמו שמחזק את רוחו ניתן לו על ידי המלחמה עצמה. הכח להיות גיבור ולהתבונן בדעות, בהן הוא נלחם, לא מתוך פחד אלא מתוך עוצמה, ניתן לו על ידי המלחמה עצמה. דווקא על ידי המלחמה הוא יכול ללכת לקראת השלום, כמו שאומר הפתגם הרומאי: "החפץ בשלום – יכון למלחמה", שלום אפשר להשיג רק כשאתה גיבור וחזק. ועל כן הוא יודע להוקיר מאד את ערכה של המלחמה, הרב כאן ממש מודה לניטשה שצדק, על אף שלא באופן כולל. גם המלחמה נגד דעתו של ניטשה חיזקה אותנו, ואנחנו מעריכים את ערכה עד כדי כך שאנחנו יכולים לומר שגם ניטשה צודק.
וידע כמה אומלל היה אם לא היה נלחם נגד ההתפשטות המזיקה לו אז. אומללות זהו תיאור של מצב רגשי בנפש האדם. כאשר מעלים מצבים רגשיים אל המודעות – וידע כמה אומלל היה – ומסיקים מן המודעות ידע כללי-תיאורטי, הרי מגיעים אל משנה מוסרית. אפשר לבנות משנה מוסרית המעניקה ערך לאומללות, ולעומתה עומדת משנה מוסרית המבוססת על המלחמה בה. ניטשה אומר שמוסר שבא מתוך רפיסות ואומללות, הוא מוסר מקולקל ביותר, שנוצר בתוך חבורת מסכנים, אומללים ונכים שעשתה יד אחת כדי לחסל את החזקים – זהו מוסר עבדים.[2] המוסר צריך להיות מוסר של אדונים – חזקים, עשירים ולא מפחדים ממלחמה, רק אז הם יכולים לחיות במוסר שנובע מעוצמה. הרב אומר שאם יסתכל האדם אחורנית, ידע כמה אומלל היה אם לא היה נלחם אם היה נשאר עבד מסכן.[3] ואח"כ בא בתוכן חיים של גבורה ומקבל את הדעות שנלחם נגד התפשטותן.
לכאורה, סיום המלחמה המוצלח מביא לשתי תוצאות שמאפשרות חיים נוחים יותר: המנצח חזק יותר משהיה בטרם מלחמה, והמנוצחים חלשים יותר משהיו לפני כן. לכן, המנצח החזק יכול לקבל את המנוצחים החלשים לשירותו. אך אין הדבר כן, לא זה הרווח המיוחל מן המלחמה שהרי עדיין יש מנוצחים, מסכנים ואומללים – אבל כשם שהאדם נתעלה כך נתעלו גם כן המושגים הרוחניים שלו, ואותן הדעות עצמן, אע"פ שנראות כאילו הן הן הדעות שנלחם בהן, באמת אין הדבר כן. ורק לפי המבטאים החיצונים – הביטויים החיצוניים: כינויים, התנהגויות ומעשים הן דומות אלו לאלו. כאשר אדם מצוי בשפל מדרגתו הרוחנית, לאגואיזם, גאוותנות וחוצפה – הוא קורא הכרת ערך עצמו וכבוד. בסוג כזה של כבוד מן הראוי להילחם. אך כאשר אדם מתעלה והוא מפנים את הענווה והצניעות, מתברר והולך ערך הכבוד, עד שמגיע האדם לרום העליון של המדרגה הרוחנית ומכיר את צלם האלוהים שבתוכו, את הייחודיות של נשמת אלוה ממעל השורה בו, ואז גם ערך הכבוד תופש את המקום הנכון, הנעלה. ממילא דגל כבוד האדם המורם גבוה ולא מעורר התנגדות ומלחמה כי הוא הוא כבוד שמים. תהליך דומה מתרחש ביחס לערכי החירות, האהבה, הגבורה והשמחה. מה שנותר מן העבר זהו רק הדמיון בפעולות ובמעשים שערכים אלה מתממשים בהם במציאות האישית והחברתית, לכן, עדיין אנו מכנים אותם באותם המבטאים. אבל מצד ערכן הפנימי, מובדלות הן זו מזו, כהבדל שבין קודש לחול, ובין אור לחשך. כך אנחנו יכולים להילחם נגד הדמיון של עבודה זרה, ובו בזמן לכסוף לדמיון הנבואי. אמנם זה דמיון וזה דמיון, אבל זו טומאה וזה קודש, זה חושך וזה אור. אנחנו יכולים ללחום נגד תחושות החיים ועוצמת החיים במקום בהם הם מביאים לגסות ופראות, וללחום למענם כשהם מביאים לידי אצילות וקדושה. אם אדם דומה לסוס מוטב שלא יצהל, עדיף לדכא אותו ולהזכיר לו את יום המיתה, אבל אחרי שהוא נתעלה יש ערך רב לצהלת החיים.
ומה שהרחיק אז מוצא הוא שהרחיק בצדק, ומה שמקרב אותן הדעות אחר שנתעלו בצדק הוא מקרבן. הצדק הוא זיהוי ההבדל בין הדעות לפני ואחרי שנתעלו, כי בהשתנות היסוד – הערך משתנה, הכל משתנה. ודוקא הדעות הדחויות שחוזרות ונראות בהן אנו מוצאים טל חיים, איתן וקדוש מאד. מדוע דווקא בהן ולא באלו שלא נדחו? כי אותן דעות שלא איימו ולכן לא היה צורך להילחם נגדן, הן פחות חזקות. הן תמיד הביאו חיים, שלום ומנוחה, אבל באופן מצומצם. אבל הדעות הדחויות שחוזרות ונראות בהן יש עוצמה מירבית, כשמגיעים ליסודן, משם ישנה יניקת החיים העליונים יותר ויותר. ככל שהדעה יותר רחוקה ויותר מזיקה כשהיא לא מעובדת, כך אחרי שמעבדים אותה הרי היא בעלת העוצמה היותר גדולה. איתן – ערך שעמד בכל המלחמות, הזדכך אבל לא נעלם מסמל את איתנות הקיום והחיים ומטרתם העליונה. וקדוש – איתנות זו נובעת מן השורש העליון, שראשיתו ברום התעלומה הנבדלת מצד עצמה מן ההויה המוגבלת, אך מאירה אותה ופועלת בה לזככה, לתקנה ולקרבה אל מקורה. מאד – דברי רבי מאיר שאמר על טוב מאוד – טוב מוות (בראשית רבה, ט, ה), ערך המלחמה, הייסורים והמוות בהעצמת השלום, האושר והחיים.
