בפרק זה אנו רואים את שיטת ההיגיון של לוגיקה דיאלקטית, הן מבחינת צורת הפרק והן מבחינת תוכנו. הלוגיקה הדיאלקטית היא זו שדרכה להתגלות באחדות ההפכים. הלוגיקה הרגילה היא קווית – הנחה, גזירה על ידי כלים לוגיים ומסקנה. לוגיקה קווית היא יעילה מאוד, אבל בדרכה לפתרון ההכרחי היחיד היא שוללת את כל האפשרויות האחרות: אם מסקנה מסוימת היא נכונה – כל השאר הוא טעות. ומה עם האפשריות שנשללו? נדמה שאפשר לומר, שהן נשללו כיוון שהם לא-כלום. אך אם הן אכן לא-כלום, הן לא היו עולות על הדעת, ואם הן עלו על הדעת – סימן שיש בהן משהו. מכאן, שאם אנחנו שוללים אותן, אנחנו מחסירים מהאמת אותה אנחנו רוצים לדעת. הלוגיקה כולה צריכה לשרת את האמת, והלוגיקה הקווית הרגילה לא מובילה אותנו אל האמת המלאה. יכול להיות שהיא מביאה אותנו לאמת שימושית וסבירה – אך כיוון שהיא שוללת הנחות, הרגשות, ציורים ודברים שונים שעולים על הדעת והלב ונדחים – היא לא מלאה. אולי יש סיבה מוצדקת לשלילתם באותו מוֹמנט ומצב כדי שלא יפריעו, אבל גם בהם יש משהו. לעומתה, הלוגיקה הדיאלקטית מצרפת את כל הדרכים – גם אלו שנשללו כדרך ראשית, כיוון שתמציתם צריכה להיכלל בדרך הראשית. הדרך הראשית צריכה להתרחב באופן מתמיד דווקא על ידי אותן האמיתות שנדחו. זהו מבחן לבדיקת אמיתתה של הדרך – אם היא מסוגלת לכלול ולהטמיע בתוכה את אותן האמיתות שנדחו כדרכים ראשיות הרי היא טובה, ואם היא לא מסוגלת, צריך לבחור דרך אחרת טובה ממנה.
הרב מצייר לפנינו בעיה ופתרון. הבעיה היא – כח הקיבול אשר לאדם. מלבד מגבלות אינטלקטואליות וטכניות שיש לאדם, הרי הוא נתון במציאות מוגבלת שלא יכולה להכיל אין-סוף בבת-אחת, וגם לא הרבה מאוד בבת אחת. גם האדם – לא רק שלא יכול להיות בבת אחת בכל המקומות האפשריים, אלא גם בשני מקומות בבת אחת הוא לא יכול להיות. אלה שתי דרגות של מגבלות במציאות הפיזית. לעומת זאת, אדם יכול להיות בשנים, שלשה, עשרה וגם מאה אלף מקומות – בכח המחשבה שלו. כלומר, אם התודעה בנויה רק על החוויה הפיזית הפשוטה המיידית, האדם תמיד יהיה במקום אחד, תמיד יחווה רק תחושה אחת ומסקנה אחת – זהו האדם הבלתי מפותח, שחושב שכח הקיבול זהה לאמת. התבונה, הנפש והדמיון שלו אינם מפותחים. בגלל מוגבלותו של כח הקיבול, החוק הראשון של הלוגיקה הוא חוק הסתירה, החוק שאומר שלא יתכן לומר דבר הסותר את עצמו. אי אפשר לומר שא' הוא לא ב' ובכל זאת א' הוא ב'.
מפני כח הקיבול אשר לאדם ידיעה סותרת ידיעה, והרגשה הרגשה, וציור ציור. בתארו את הבעיה של כח הקיבול הרב מתחיל מהתבונה – הידיעה: בתחום ההכרה אין לאדם אלא מה שעיניו רואות. הכרה מסוימת מסתירה מאחוריה את כל שאר המציאויות וההכרות. בכל רגע נתון אדם מכיר ויודע משהו אחד ולא שום דבר אחר. בתחום החשיבה, מסקנה הגיונית דומה בעוצמתה להכרה מציאותית. כלומר, משהגיע אדם למסקנה הגיונית ברורה ממילא הוא שולל את כל שאר המסקנות האפשריות. גם בתחום הרגש, ההרגשה, אי אפשר להרגיש שתי הרגשות חזקות בבת אחת. יכול להיות מעבר מהיר מהרגשה אחת אפילו להפוכה לה, אבל לא בבת אחת. גם כאן חל חוק הסתירה – לא מצד ההיגיון אלא מצד מלאות ההרגשה. הציור הוא כח הדמיון, וגם בו מצויה הסתירה: לדמות, לצייר, לחלום, לספר סיפור, להתרשם מסיפור, להמשיל משל. גם האסוציאציה היא דרך ספונטאנית להעלות ציורים ודימויים כדי להתמצא במרחב, בזמן, במציאות החברתית או הנפשית.
אבל באמת, הלא כח הקיבול הוא מגבלה טכנית, לכן הוא לא זהה עם האמת. יש פער גדול, עצום ואולי אין-סופי בין כח הקיבול לאמת. אנחנו יודעים שיש בתוכנו המון ידיעות, הרגשות וציורים במשך הזמן – כך שאם לדוגמא, עכשיו רע לאדם מסוים, זה לא אומר שלא יכול להיות לו טוב, כי היה זמן שכן היה לו טוב. אם עכשיו הוא יודע משהו, הרי הוא יכול לדעת דברים נוספים. רק כשאנחנו מודעים למגבלת כח הקיבול, רק אז אנחנו יכולים לדעת מהי האמת. הרב לא בוחר כאן את דרך הפשרה – להקליש, לדחוק ולהחליש את המחשבה, ההרגשה או הציור ועל ידי כך לתת מקום לזולתו, אלא ידיעה מחזקת ידיעה, והרגשה מחיה הרגשה, וציור משלים ציור. המוגבלות של כח הקיבול האנושי מתארת את המציאות כסדרת מצבים, כאשר מצב אחד של ידיעה, הרגשה או ציור, דוחק ומחליף את המצב הקודם.
במקום התיאור הפשטני של סתירות, הרב בוחר בתיאור שונה: המציאות כרצף אורגאני וצומח.[1] כל מצב ומצב אינו אלא תא שמצטרף לתאים אחרים על פי תוכנית על וממילא נוצרת מציאות סינרגטית. במציאות כזאת, הכלל תמיד יותר חזק מאשר סך הפרטים שבו, וממילא ערכו של כל פרט עולה ככל שמתרחב הכלל כולו. הרב בוחר בשלשה פעלים שונים: מחזקת, מחיה, משלים. מחזקת – הידיעות המצטרפות מעניקות יותר ויותר בהירות וודאות האחת לזולתה, וכל ידיעה מאוחרת יותר, חזקה בהירה וודאית יותר מקודמתה. מחיה – בתחום הרגש הרב מתאר את ההעצמה כיתר חיות, ואמנם אנו מתייחסים אל הרגש על פי עוצמת החיות והדחף שבו. אנחנו מרגישים את כח החיים. כל הרגשה בפני עצמה אנחנו מרגישים חזק מאוד, אבל כאשר היא חולפת ומתחלפת באחרת, היא בעצם מתה. מה יחיה אותה? הרגשה אחרת. הניגוד והשוני בין ההרגשות יביא לידי העצמה של ההרגשה האחרת. אם אדם חווה שמחה ואושר אך מעולם לא חווה כאב ואובדן, גם חוויית השמחה לא חזקה באותה מידה. כמו כן להיפך – אדם שחווה אובדן או צער, אם הוא חווה אי-פעם שמחה ומלאות, גם הכאב חזק יותר, חי יותר. משלים – אל ציורי הדמיון אנו מתייחסים על פי מידת העושר והרחבות שבהם. וכך, כל ציור משתלב בציור הקודם במסגרת יותר רחבה, רבת צבעים, צורות ומבעים. ציור משלים ציור בשתי דרכים: האחת – הדרך הספונטאנית האסוציאטיבית היא השלמת הציורים והדימויים השונים, כשהאחד מוביל אל האחר, ולא אל סתירת האחר למרות השוני. השנייה – אנו תופשים את האמת של המציאות הנראית, כשלמות של תמונה שיש בה חלקים אין-ספור, וכל חלק הוא ציור, כמו בפאזל. לכן הציורים צריכים להשלים זה את זה. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו בית, אבל אם לא נתאר את הרחוב בו הוא נמצא לא נכיר אותו מספיק. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו אדם, אבל אם אין לנו השלמה של החברה בה הוא חי לא נדע אותו בעצמותו. ככל שהציורים מתרבים, ואנחנו יכולים להתייחס אליהם, כך הם משלימים זה את זה, כך הם יוצרים ציור יותר גדול, נכון ואמיתי.
וכל מה שמתעלה האדם כליו מתרחבים עד שמוצא בעצמו את התוכן הגדול של השלום הפנימי. יש כאן משל של עליה. ככל שאדם עולה בהר כך הוא רואה יותר דברים, כך הם יותר מסתדרים לו, הנוף נגלה בצורה שמאפשרת להבין את המיקום של כל חלק והקשר שלו לחלקים אחרים. אמנם כמושגים בפני עצמם, ים הוא לא יבשה ושדה הוא לא יער, אבל בתפישה הכוללת הכל משלים האחד את השני. הנמשל הוא – התעלות מבחינה רוחנית – התפתחות שיש בה חינוך, העמקה, שימת לב, מודעות ורגישות. והתאמתן של הידיעות ההרגשות והציורים השונים זה עם זה. אדם שטרם התעלה חושב "אני ואפסי עוד", מה שלא אני הוא לא טוב, לא צריך להיות קיים, הוא סותר אותי ולכן הוא אויב שלי. ככל שאדם נעלה יותר השלום הפנימי עולה בו, הוא רואה את הנצרכות והערך של הדברים השונים, הגם שכשהם חלקיים הם סותרים זה את זה.
בקטע הראשון ראינו התפתחות והתעלות הראויה לכל אדם, בכל תרבות ומסלול סביר של רכישת ידע ומידות טובות. אולם, תהליך זה של השלמה וראייה פנימית, מאחדת, חל על ההוויה שבה נתון האדם כיצור גשמי-רוחני. בקטע זה, מתייחס הרב לנטיית הקודש שברוח האדם, אל שאלתו במה שלמעלה ממנו, מופלא מהוויתו. הדבר הולך ומתרחב, עד שבא לעומק עמקים, למקום ששם הסתירה חריפה ועזה מאד, זהו הניגוד בין מושג ה'קודש' למושג ה'עולם', זהו קצף איתן של קודש – התנגשות בין המושגים הנובעת מסערת הנפש של המשיג אל מול ההוויה הטראנסצנדנטית המוחלטת. אדם שזוכה לנבואה או לרוח הקודש מול עולם שמתנהג בחוקים אחרים. במלוא החריפות מתבלטת השאלה מה עדיף לאדם – להיות חכם או נביא? חכם המכיר את המציאות יותר ויותר בתהליך רציף של צבירת ידע משלימה ומתעלה, או נביא הזוכה לגילוי אלוהי כבסערת ברק ורעם[2] המפילה את כל חכמתו הקודמת והמגלה לעיניו את אפסות החול מול איתן הקודש.[3] באיזו משתי החוויות הכובשות האלה, טמונה האמת אודות המציאות ואיזו מהן הזיה ושקר? במינוח הפילוסופי, זאת הסתירה המפורסמת בין התפישה האימננטית עד כדי הפנתאיזם המזהה בין האלוהות והעולם, לבין התפישה הטראנסצנדנטית עד כדי שלילת כל סוג של קשר חיובי בין האלוהות לעולם. הקצף, הכעס על המציאות הוא איתן, לא חולף ורגעי, כמו רבי שמעון בר יוחאי שיוצא מן המערה ושורף את העולם בעיניו (שבת לג, ב). המערה היא מין חלל סגור שכל כולו מרוכז בקודש. הוא יוצא ממנה והשמש זורחת, בשעת זריעה זורעים, בשעת קצירה קוצרים, ותורה מה תהא עליה? התורה היא האלוהות המתגלה. במה כולם עוסקים? למה כל זה חשוב? כל מקום שהיה נותן בו את עיניו בכעס וקצף היה נחרב והופך לגל של עצמות, לפסולת. למה צריך לעסוק בזריעה וקצירה כשיש תורה וגילוי אלוהות? מה חסר בתורה?
לעומת הדעת החיצונית ישנה הדעת הפנימית. מבחינה חיצונית ישנה סתירה ותהום בין אלוהים לעולם, אך מבחינת הדעת הפנימית יש שלום. אלו שתי דרגות של דעת אלוהים: הדרגה הראשונה – היא ידיעת עצם מציאותו, ישותו ונוכחותו של האל. הגילוי הזה מכה בתדהמה, הוא מסתיר ומעלים את כל שאר המציאות – כאשר האדם מתוודע לכך, לא במובן של מידע אלא של דעת. אין שום ערך לשום דבר אחר, "אין עוד מלבדו" (דברים ד, לה). הדת – היא הניסיון לתרגם את הדעת הזאת להתנהגות, לקיום אנושי ולדרך חיים. לא בכדי הדתות מתחילות מחוויה עמוקה ביותר של איש סגולה, שמבחינתו הדעת הזאת היתה הכל. הדתיות מהסוג הזה סותרת את המציאות ומאיינת אותה, שום דבר מלבדה לא משנה. הדרגה השנייה – דעת אלוהים לא רק במובן של מציאותו וקיומו אלא דעת כוונתו, זו דעת פנימית יותר. הראשונה – היא יראת הרוממות, השנייה – היא אהבה והזדהות עם כוונת אלוהים. מציאות האל לא סותרת את המציאות, כי בכוונת מכוון היא קיימת. עכשיו נשאלת השאלה מה ערכה ועניינה של המציאות: מה כוונת אלוהים בבריאת העולם ובקיומו, מהו ערכו, מטרתו וייעודו, מה ערכו וייעודו של כל נברא ונברא? הדעת הראשונה על אלוהים סותרת את כח הקיבול לגמרי. אבל אחר כך באה הדעת הפנימית ודרכה כח הקיבול נבנה מחדש מעמדה שונה, נעשה שלום חודר נוקב ויורד עד התהום.
ומרוב הדעת הפנימית, המתרחבת ומתפשטת בכל קומתו הרוחנית של האדם, נעשה שלום חודר נוקב ויורד עד התהום ותהום בכלל. גם ידיעת התהום ואימת התהום הן חלק מהשלום. רק כאשר התהום נכללת בדעת – יש אפשרות לבנות גשר מעליה, אז המציאות היא בעלת ערך. אך איך התהום תיכלל בדעת? הכוונה האלוהית היא הגשר מעל התהום – היא לא מבטלת את התהום, אבל היא מבטלת את המכשול שבתהום. ידיעת הכוונה האלוהית נותנת אישור למציאות, על אף שהיא לא מבטלת את המרחק התהומי שבין המציאות לאלוהים. לכן בת-קול אומרת לר' שמעון בר יוחאי: "להחריב עולמי יצאת?" הוא לא יצא להחריב את עולמו של הקב"ה, הוא יצא להחריב עולם. הרי אם זה עולמו של הקב"ה לא צריך להחריב אותו. עד עכשיו הוא חווה את הנוכחות האלוהית דווקא מחוץ לעולם, בתוך המערה. עכשיו הוא חוזר למערה כדי ללמוד מהו עולמו של הקב"ה. לא עולם בו האל מתגורר, כמו בעבודה זרה, אלא עולם של שייכות וזיקה לאל. אם יש כוונה וזיקה לאלוהים, הרי הדרך בה העולם נוהג, יש בה כוונה, וממילא יש גם ערך לפעולה האנושית של החריש והקציר. אדם רגיל חש את הערך בכך שהוא רוצה לאכול ולשתות – על החיים האלה אמר ר' שמעון בתחילה שאין להם שום ערך מצד עצמם. אבל אם יש ערך מבחינת כוונת הבורא, אז אפשר להבין למה האנשים הפשוטים חושבים שיש לזה ערך מצד עצמו, למה הם טועמים טעם במציאות. הם אמנם טועים – כי הם חושבים שהטעם הוא האמת, ואת זה צריך לסתור לגמרי – אבל הם טועמים את הטעם החבוי של האמת האלוהית, ואותו יש מקום באמת לטעום, הוא באמת הגשר. הגשר הוא הכוונה האלוהית מעל התהום וידיעתה חשובה מאוד ומוכרחים להיות מודעים אליה כדי לא לאבד את הערך האמיתי ואת יראת הרוממות.
בספר עץ חיים[4] מתוארת בריאת העולם כך, שקודם כל הקדוש הברוך הוא יצר חלל פנוי מעצמו, החלל הפנוי הוא התהום. חלל פנוי מעצמו – זו בכלל אמירה שלא מתיישבת, לכן לא יכולה להיות תהום יותר נוראה מזו. לתוך החלל הפנוי הזה נמשך קו דק של אור שהוא הבריאה הוא הגשר. ללא הקו הזה אין עולם, אלא חלל, אַין וַריק מצד עצמו. אחרי הבריאה, הנוכחות האלוהית נסתרת יחסית – גילויה היחיד הוא על ידי התורה והנבואה. הגילוי הזה עצמו הוא סוג של העצמת המציאות. העולם מצד עצמו הוא תהום שלכל היותר אפשר לשמוע מתוכה את ההמיה של מה שהיה קודם אבל זה לא כלום, רק מצד הקו הדק, הכוונה האלוהית, הוא חוזר וניעור להיות משהו – זו הדעת הפנימית, ואותה יש ללמוד.
הדרך שעולים עד לידי מעלה עליונה זו היא: מתחילים בעת אשר האדם עומד במצבו הנמוך של פגיעת הסתירות, שגם אז ישנם שני דרכים, שהם זה למעלה מזה. יש אשר ידיעה סותרת ידיעה, שוללת אותה לגמרי, עד אשר הידיעה הסתורה מכחה של הידיעה הנקנית נחשבת כאלו אינה במציאות, וכאילו כל ענינה הוא ריק ותוהו. ויש אשר על ידי סתירתה של הידיעה האחת את השניה מתמצות תמציות של הידיעה הסתורה ונכנסות בתוך הידיעה הנקנית האהובה. זהו ההיגיון הדיאלקטי. ואז אע"פ שמצד הכלי נראה שהאדם שולל וסותר את הידיעה המנוגדה, באמת מצד האור הפנימי הרי הוא בונה אותה ומקנה אותה לעצמו. כאן אנחנו רואים את הסוגיה של כלי ואור, הכלי אמנם נשבר אבל האור שלו לא נאבד אלא נכנס בכלי חדש. וכן הדברים הולכים בהרגשות וציורים, עד שעל ידי עומק השאיבה התמציתית, שהידיעה הקנויה שואבת מהידיעות המנוגדות הנדחות, מתרחבת הדעה בכללה, ובא המצב לידי הרום היותר גדול, שהוא עומק השלום בשכלולו.
הרב מרבה כאן להשתמש במונחים של מרחב: רום, עומק ורוחב. עומק ורום הם אותו דבר במהופך, ואם אנחנו משנים את הזווית האופקי הופך לאנכי, הרוחב הופך לעומק ורום. האיכות היא הקובעת כאן. הדרכים יכולות להיות הרחבה, צירוף והשלמה, וכל אלו בונות גם את העומק ואת הרום. הרום – הוא ללכת אל האלוהים, יראת הרוממות. העומק – הוא ללכת אל סוף כוונת הבורא בבריאתו. הרוחב – הוא מכלול הידע של התופעות, המוסיף על ידי כמותו על איכות הרום והעומק. שהוא עומק השלום בשכלולו, עד שכל הידיעות ההרגשות והציורים עומדים בצורה אורגנית וחטיבה משוכללה, שכל חלק משלים את החלק השני, ואין פרץ ואין צוחה ברחובותיהם (ע"פ תהילים קמד, יד). על ידי הרוחב כולם מסתדרים יחד.
אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלוהיו, והרב מסביר: אשרי העם היודע להכיר את אדון העולם, מלך שהשלום שלו, ומרוב עונג אהבה שר הוא את שיר ידידות אהבה בתענוגים, שיר השירים אשר לשלמה. ולא עזה כמוות אהבה – עזות התהום. שיר השירים אשר לשלמה השלום וההשלמה.[5]
