בפרק זה הרב מתייחס לשני תחומים: האחד הוא תחום ההכרה והידיעה, והשני הוא תחום המוסר והערכים. לגבי שני התחומים יש טענה אחת, ובהמשך הפרק פתרון אחד. הטענה היא שתחומים מוגדרים – בין אם אלה מדעים שונים, ובין אם אלו מסכתות מוסריות שונות – לא מתאחדים. ככל שהם יותר מוגדרים כך הם פחות מתאחדים ופחות מסתדרים זה עם זה, ואדרבה האחד מטיל את צילו על האחר. הרב מציין שני מצבים של ניגודים בין התחומים השונים. מצב אחד הוא – שהניסיון ללמוד מתחום אחד למשנהו מטעה את הלומד, ולכן הלומד צריך לקחת בחשבון שלכל תחום יש הגיון, עובדות ומנגנוני התייחסות משלו. המצב השני הוא – שלא זו בלבד שהניגוד יגרום לטעויות, אלא אף עיוותים ניגוד וסתירה איומה מאד. מצב כזה עלול להיווצר כאשר התחומים לא רק שונים זה מזה, אלא גם סותרים זה את זה. אפשר להביא דוגמאות רבות לטעויות שעלולות להיווצר מהשלכה מתחום לתחום: אם פיזיקאי וביולוג מתעמתים ומנסים ללמוד אחד על תחומו של האחר – טעויות רבות עלולות להיגרם. וכל מה שירחק חוג האורה של הידיעה המוכרה מהידיעה האחרת כך הטעות תהיה יותר ויותר גדולה. אם ננסה ללמוד מתחום הפיזיקה על תחום הסוציולוגיה למשל – אם נרצה ללמוד על התנהלות של בני אדם על פי מושגי ההתנהגות של אטומים, הדבר לא יעלה בידינו.
בקטע השני, הרב מציג את המצב השני – הקיצוני יותר – של הסתירה בין התחומים, והוא אף מביא דוגמא: וקל וחומר הנובעות ממבוע ההשקפה החיצונה של האדם על פי סקירה עולמית ונסיונית, והנובעות מהמעין הפנימי של בינת הלב, ובנין הרוח בעצמותו, שבטבען הן סותרות זו את זו. הרב מעמת כאן את התפישה המטריאליסטית, המיוצגת באופן מובהק על ידי מדעי הטבע, עם התפישה האידיאליסטית, המיוצגת באופן מובהק על ידי הדת. כל אחת נבנית בעצמותה מתוך מקורות אחרים לגמרי. מי שמנסה להקיש מתפישה אחת על השנייה כדי להבינה ולבארה, נקלע לסתירות איומות וקשות ביותר, לעיוות האמת עד כדי גיחוך.
בהמשך הפרק הרב מדבר גם על סתירה בין מסכתות מוסריות וערכיות שונות. מסכת מוסרית שנבנית על יסוד ערך החירות – הליברליזם, מתעמתת עם מסכת מוסרית הנבנית על יסוד ערך החובה – הקולקטיביזם לצורותיו. בפועל, נגזרו מעימות זה המאבקים בין הקפיטליזם לסוציאליזם, של 'העולם החופשי' נגד הסטאליניזם, הפאשיזם והנאציזם. בתוך החברה האנושית עימות זה מתבטא במאבק חריף בין ערך זכויות הפרט לבין ערך דעת הרוב. מאבקים אלה נוגעים לתחום הדת, המחקר המדעי והתרבות הפופולארית.
הרב מתאר את המציאות כמות שהיא ללא כחל וסרק. כמובן שבפועל יש הרבה פשרות ושיתופי פעולה, אבל כאשר מסתכלים על התנועה ההיסטורית, מקור הסבל והבעיות הן אותן הטעויות, ההתנגשויות וההחשכות שבין התפישות האינטלקטואליות המדעיות השונות, וכן בין התפישות המוסריות השונות. לפעמים יש ניסיון להשליך מן המדע למוסר ולהיפך. בזמן החדש ישנן מספר דוגמאות לכך. מצד אחד, ניסיון להשליך מן התיאוריה הדרוויניסטית על תחום החברה, ולייצר 'דרוויניזם חברתי'. ומצד שני, ניסיון להשליך מן המוסר על תחום מדעי הסביבה ולהשוות בעלי חיים לבני אדם ובשל כך לרחם על כל חיה שנטרפת. ניסיונות אלה לא צלחו אף פעם.
במבט ראשון, דברי הרב נראים כפיתרון סכמאטי. כלומר יש לפנינו סכימה, תרשים, שבו שני קצוות וביניהם התנגשות. כדי להכריע אנחנו צריכים גורם שלישי, ואכן אנו מוצאים אותו באותו שדה חיפוש – הוא שמאפשר לנו לפשר בין הקצוות ולמצוא את נקודת האיזון במקום נקודת העימות. גישת חשיבה כזאת נהוגה בהצגת פיתרון למשוואות מתמטיות שיש בהן נעלם אחד או יותר. הנחת היסוד היא, שהנעלם המבוקש הוא מושג מאותו הסוג כמו האיברים הידועים שבמשוואה ולכן אפשר למוצאו באותו שדה חיפוש. נראה, שבמספר שיטות פילוסופיות זאת היתה הגישה לקביעת מקומו וערכו של האל ביחס למציאות. למשל דיקארט בשיטתו, מציין שני תחומים, התפשטות ומחשבה – תחום חומרי ותחום רוחני. הוא טוען שאלו שני תחומים נפרדים לגמרי. אם כך איך וכיצד פועלים ביחד? איך יש סינכרוניות? לזה אחראי האל. כך גם בשיטתו של קאנט, האל הוא הערב לקיומו של הסדר המוסרי. בשיטות אלה האל הוא מושג פילוסופי כעין המושגים האחרים בתחום ההיגיון, ההכרה והמוסר.
לעומת זאת, הפתרון שהרב מציע אינו סכמאטי פשוט, אף שיש בו הכרעה המתחייבת מן המציאות, המחשבה וההיגיון. השינוי הוא בחשיפת מימד אחר של המציאות, המהווה תפנית מהפכנית. כל שדה ההתייחסות והחיפוש שלנו משתנה כליל. רק באוצר השכל העליון, הזוהר הנשמתי ביסודו, מופיע אור המגרש את אלה הצללים. בשונה ממושג האל שאנו רואים אצל פילוסופים כמו דיקארט וקאנט, הנובע מן העיון השכלי הטבעי, מצביע הרב על אוצר – תשתית על-אנושית של מחשבות וחוויות – השכל העליון, המתגלה לאדם בנבואה, הפונה ונקלט בזוהר הנשמתי ביסודו – יסוד האישיות הנשגבה, החיה והפועלת מתוך קרבת אלוהים ולא מתוך הכרח מציאותי צר. יתרה מכך, אף ההכרח והצורך הם בשבילה אתגרים להחלת השפע האלוהי העליון, לתיקון העולם, הארתו וגאולתו בסילוק המציאות המדומה הכוזבת, אלה הצללים שרק מפריעים להכרה האמיתית וליחס המוסרי הצודק.
באופן טבעי, עיני האדם מופנות אופקית למרחב ועיני הבהמות מופנות כלפי מטה, אל מה שמתחת לרגליים – אלו שני כיוונים טבעיים. לעומתם, ההכוונה כלפי מעלה איננה טבעית. מה יש לו לאדם לחפש בשמיים? נדמה שהוא יכול למצוא את כל מבוקשו במה שמול עיניו או מתחת לרגליו. אך בחלוקה מרחבית כזאת הוא לא ימצא מזור לשוני, לסתירות ולניגודים שבמרחב הזה עצמו הפרוש לנגד עיניו, ואף לא במרחב הנפשי שלו ובמה שביניהם, כי שדה ההתייחסות שלו הוא מאוד צר, שטחי ודו-מימדי. האדם פונה אנה ואנה ולא יודע מה לעשות ולאן ללכת. ההסתכלות מעלה ומלמעלה היא מהפכנית בהוסיפה את מימד הגובה, הוא העומק והמלאות. המשנה אומרת (ר"ה ג, ו): "וכי הנחש ממית ומחיה? אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלן, ומשעבדין את ליבם לאביהם שבשמיים – היו מתרפאין" – מתרפאים המומים. ההסתכלות כלפי מעלה משנה את התפישה של הדברים ואת ערכם. המציאות נראית לגמרי אחרת במבט אופקי לעומת המבט האנכי. המשמעות של שינוי המבט היא, שהערך העצמי של המסתכלים הוא אחר, ואז נמצא כיצד הם משלימים זה את זה אפילו תוך מאבקים ומלחמות, על ידי ההתאמה הגמורה למקור החכמה. תמים דעים לבדו ב"ה – התמימות, השלמות המוחלטת, היא רק לו לבדו. המציאות היא השתלמות בלתי פוסקת שבתוכה גם תנועה דיאלקטית של מאבק. מאבק מתוקן הוא עדין, מיטיב ומפרה.
בתוך דברי הרב אנו מוצאים סייג מה: עד כדי האפשרות, ועד כדי מדת הקודש והטהרה של האדם. אדם מסוגל לקלוט את השכל העליון, ככל שהוא מטהר את עצמו. כמו כל כישרון אחר שיש לאדם, גם את הכישרון הזה יש לפתח עד כדי מדת הקודש והטהרה. צריכים להתקיים באדם שני תנאים: האפשרות – ההיפנות הנפשית מצד אחד, מדת הקודש והטהרה – ההכוונה הנפשית מצד שני. יש אדם שפנוי לקבל רשמים אבל אין לו עניין בכך, ולעומתו אדם שיש לו עניין אבל הוא עמוס בדברים אחרים. רק אם יש גם היפנות נפשית וגם הכוונה ועניין – אז אפשר לכוון את העיון המרחבי כלפי מעלה. כעין מה שאמרו חז"ל (שבת צב, א ועוד) שאין הנבואה שורה אלא על מי שהוא חכם, גיבור ועשיר.
והדבקות האלוהית הפנימית, שהיא יסוד כל הידיעות, היא מרפאה אותם המחצים והמכות אשר הכינו בית מאהבנו, התחומים השונים בעצם אוהבים זה את זה כיוון שהם משלימים וזקוקים אחד לשני. אך מפני שהם לא יודעים איך לאהוב, הם מכים זה את זה. יש קרבה לא נכונה – קרבה של קרב ומכות ולא של השלמה ואהבה. הדבקות האלוהית הפנימית. הדבקות החיצונית, עניינה שימת לב להופעות המוגדרות של הרצון האלוהי על ידי המציאות ההווית המגושמת, היא הגורמת לאותו הקרב הקנאי שבין התחומים והידיעות. תיקונה והמתקתה של הדביקות החיצונית – בדבקות האלוהית הפנימית. הדבקות הפנימית היא למעלה מן הידיעות עצמן, ממנה הן מופיעות מפני שבה התוכן והערך העצמי של הידיעות האלה. ערך זה הוא הקשר שבין העולם הסופי החיצוני מרובה הגבולות הקשוחים ורווי המאבקים, לבין העולם העליון, הבלתי-מוגבל, שלא צר בו המקום לשום הופעה ושום ידיעה, ואדרבה, כל המרבה הרי זה משובח, כלומר, משביח את כל השאר. ושם גופיה איקרי שלום. שמו של הקדוש ברוך הוא גופו נקרא שלום, כי יש בו כל השמות. שם הוא צירוף של אותיות. כל אות – היא גוף והויה, שם – הוא צירוף, ודווקא בצירוף אנחנו מקבלים את התוכן הכללי של המציאות. כל אות היא תוכן של ידיעה מוגדרת בפני עצמה וסוד הצירוף בא מהיסוד שלכל הידיעות והתכנים. אז בא השלום, השלמות הרצויה. כמו שצירוף הצלילים, המנגינה הבאה מפנימיות נפשו של המלחין, היא השלום שבין הצלילים, וצירופי הקווים והנקודות הם הקומפוזיציה של הציור הבאה מנפשו של הצייר – כך השם גופו, הצירוף של האותיות בכתב או בצליל, הבא מתוך נפשו של הדבק באלוהים – הנביא או החכם – הוא השלום.
כשם שבתחום ההכרה והידיעה ישנו שלום הדעות, כך בתחום המוסרי ישנו הצדק שכדי לקיימו צריך שפע ברכות – ממקור צדיקו של עולם, ממקור ראש צדיק, משם הברכות שופעות (עי' משלי י, ו). המילה צדק בעצמה יש בה 'צד' – צדדים שונים, ו'דק' – הבדלים דקים. הגבולות צריכים להיות מאוד דקים ומדויקים – מה שלי ומה שלך, מה מצד זה ומה מצד זה – זהו צדק. הברכות השופעות ממתנות את העזות של הצד. הברכה, השפע, נותנת לכל צד כל כך הרבה, עד שהוא כבר לא חש שהצד השני מצר לו, הוא לא מרגיש מופלה לרעה. לכן ממקור ראש צדיק הברכות שופעות – הצדיק הוא שיודע את כל הצדדים ואת כל הדקויות. ממקור ראש צדיק, שלימות ההכרות והידיעות מיסודן – משם הברכות שופעות – שופע הטוב המוסרי הגשמי והרוחני. כאשר יש ברכה כל הבעיות המוסריות – תביעת האושר והעושר – נעלמות, אין התנגשות, אין אפליה אפשרית. שהכלי המחזיק ברכה לכולן הוא השלום (עוקצין ג, יב). הצירוף של כל הצדדים מבלי לפגוע אף באחד מהם ובדקויותיו, השיתוף וההשלמה ביניהם – כך הברכה מתחזקת ולא מתבזבזת לשווא. צדיק הוא הצירוף של שלום הדעות ושלום המידות ועל כן הוא יסוד עולם. העולם הגשמי החיצוני והמוגדר והעולם הרוחני הפנימי והחופשי ממוגבלות משלימים זה את זה ומתברכים יחדיו על ידי המידה הנכונה, הגבול והאיזון הדק שבין הברכה השופעת לבין הכלים הקולטים. עולמו של הצדיק הוא לא המלחמה והמאבק, אלא התברכות, אותה אהבה בסיסית עקרונית שיוצרת ולא מכה.
השכל העליון שנוגע לעניין ההכרות והמדעים משנה לאדם את המבט והעמדה כלפי המציאות. הוא לא רק משנה עיקרון, הוא לא רק אומר שצריכה להיות השלמה ולא מלחמה. הוא יוצר גישה אחרת לגמרי, גישה לא פשוטה. בשביל שינוי הגישה, היה אירוע שהוא לפחות שקול בעוצמתו ומשמעותו לבריאת העולם – מעמד הר סיני. האל דיבר עם בני אדם כדי לשנות את גישתם. שינוי גישה הוא עניין רציני ביותר – זו התעמקות בכל ההויה האנושית, בכל הערכים, בכל סדרי וערכי הקיום. שינוי הגישה הוא לא ביטול המציאות, אלא התייחסות אליה מנקודה אחרת מהשכל העליון מעמדה האלוהית שהיא גם עמדת הצדיק. הצדיק עומד בעמדה מוסרית בה עומד הקב"ה. כשם שאלוהים לא צריך את העולם ולמרות זאת הוא אוהב אותו ודואג לו, כך גם הצדיק. אמנם זה לא אפשרי באותה מידה של שלמות, אבל הכוונה היא להיות בעמדה הזו. לצדיק די בקב חרובין מערב שבת לערב שבת (ברכות יז, ב). אמנם יש איזה הכרח אבל הוא מזערי. המעורבות של צדיק בעולם עולה בהרבה על מידת ההכרח. האהבה וההדאגה שלו כלפי המציאות וכל מה שבה שופעות כמעט עד אין-גבול, עד כמה שאפשר. מזעור ההכרח ממזער את התלות שהיא המקור לקנאה שנאה ותחרות.
הקטע האחרון בפרק זה הוא קטע היסטוריוסופית. וכל מה שתגדל ביותר הסתירה בין הכרה להכרה, ובין מסכת מוסרית לחברתה ככה תגדל העריגה לעומק השלום שלהן וככה הנן מוכשרות להיות שבות למקוריותן העליונה. הסתירות, ההתנגשויות, המלחמה המוסרית וההכרתית מקשות על האדם, אבל הן שיוצרות את הצימאון, את העריגה לעומק השלום. יש יותר מקום לצדיק ולחכם, יש יותר מקום לאדם כמו משה שהוא הנביא, הצדיק וגם המלך. הרב מקשר את זה למשיחיות, אבי עד שר שלום (ישעיהו ט, ה). על ידי העמקת הסתירות העולם מכין את עצמו בעריגה לשלום העליון, למשיחיות ולגאולה. הצורך בגאולה גובר וגם המודעות לצורך הזה גוברת והולכת. הנן מוכשרות להיות שבות למקוריותן העליונה, ולשאוב אותם מי הישועה בצמאון גדול אם אין צימאון המים נשפכים סתם. כמים קרים על נפש עיפה שמועה טובה מארץ מרחק (עי' משלי כה, כה). כיוון שהמציאות הקיימת והקרובה מאכזבת, האדם נושא עיניו למרחקים, לגבהים ומצפה שמשם תבוא השמועה הטובה, יבוא הגואל ויביא מזור, ירד הגשם וירווה את הנפשות הצמאות, העייפות מטרחת הקיום במדבר הצחיח. ונקרא שמו פלא יועץ, יועץ הפלאים, מה הפלא שבעצתו: להשלים בין הסתירות. אבי עד – מן המקור של מה שהיה ועד הנצח של מה שיהיה. שר שלום השלום שורר, הצדיק הוא המלך.
