בפרק זה הרב מפריך הנחה מסוימת ומציב במקומה הנחה אחרת. הנחת השווא היא – שחכמת הקודש צוררת את החכמות האחרות ובייחוד את המדע, ומתיימרת להיות במקומן. טענה זו היא מורשת ימי הביניים באירופה. הרב לא מוסיף על המדע תחומים נוספים אותם חכמת הקודש לא צוררת, אלא תכונות: גודל ושיגוב, גבורה והוד. אמנם, תכונות אלו יכולות להתבטא גם באומנות, במבנה החברה ובתחומים נוספים. כנראה, הרב מתכוון כאן לגרעין המדעי-מחקרי שבכל התחומים האלו. רק המודעות המדעית מסוגלת להעמיד את האומנות, המשטר או העיסוק התבוני כשלעצמו כערך מרכזי בהוויה האנושית, וכאשר תהליך כזה אכן מתרחש מתגלה לעין כל החיסרון שבו – העדר הביטחון המוסרי של מגמה וחזון חובקי-כל בתרבות האנושית.
הרב טוען שחכמת הקודש לא צוררת אף אחד מהתחומים האלה, אבל הוא מיד מסייג: בטהרה ואמיתתה. כלומר, אם חכמת הקודש היא לא טהורה ואמיתית, אלא הופכת להיות אידאולוגיה של המוסדות הדתיים, אז היא בהחלט עלולה לצרור את התחומים האחרים. הסיבה לכך היא שישנם דברים שמאיימים על המוסדות הדתיים, על האידאולוגיה המאובנת והשמרנית. אבל לא על חכמת קודש דתית מזוייפת זו הרב מדבר, חכמת קודש זו היא כבר נגועה. יש בה אמנם מן הקדושה – כי היא מתבססת על יסודות של קודש, של אמונה ויחס לאלוהים, אבל היא נגועה באינטרסים נוספים – כלכליים, חברתיים, באידיאולוגיה קנאית, בשמרנות ובפחד. לכן רק כאשר חכמת הקודש היא בטהרה ואמתתה בלבד, כשהיא מתגלה בעולם, היא מחיה את הכל.
כיצד חכמת הקודש מתגלה בעולם בטהרה ובאמתתה? על ידי מקור אחד – הנבואה והחכמה שבתורה שבעל פה. הנבואה בוקעת את כל המוסדות הקיימים ומבקרת אותם כל פעם מחדש, הנבואה מבקרת את המוסדות הדתיים כגון: הכהונה והמקדש, את המוסדות החברתיים כמו המלכות, מעמד העשירים ומוסדות המשפט. יש בנבואה ובחכמת התורה רעננות חיים שלא נצמדת אך ורק למאובנות המוסדית. המוסדות, גם כשהם בנויים היטב, נכון ומתוקן, יש להם תמיד נטייה מסוימת להתחיל לשרת את עצמם, במקום לשרת את המטרה והיעוד. לאט לאט הם הופכים את היוצרות: הם מנצלים את עוצמת הקודש שעומדת בבסיס המוסד, כדי להאדיר את עצמם, במקום להיות כלי ואמצעי להופעת הקודש. אפשר לראות זאת למשל אצל בני עלי הכהן (שמואל א, ב, יב-טז), ששולים את הבשר מתוך הסיר, וחושבים שהם בעלי הבית והבשר בשבילם. מבחינתם, תפקידם של מביאי הקורבנות הוא להאכיל אותם והמשכן הוא מין עסק פרטי או מכולת לכהני הדת.
כשהנבואה מתגלה בעולם היא מנפצת את המוסכמות אבל גם מחדשת. זהו כוחה הגדול של ההתגלות: היא פונה ישירות אל לב האדם ושכלו, עוקפת את כל המוסדות והסמכויות, היא פומבית, והיא מדברת בתוקף וללא הסתייגות – כדי לחדש את פני המציאות. זוהי חכמת הקודש, כשהיא מתגלה בעולם, היא מחיה את הכל. מחיה כיוון שלאחר שהיא שוברת את המוסכמות המאובנות, היא גם נותנת חיים לכל – מציבה ומבהירה שוב את החזון המחיֶה. אם אדם או חברה לא רואים את החזון והיעוד, אז החיים כולם פונים אחורנית: מתגעגעים למה שהיה פעם. מה שמחיה אותם זו הנוסטלגיה: כשהם היו ילדים היה להם נחמד, וככל שהחיים מתקדמים הם מסתבכים – יש מחלות, זקנה, בעיות חברתיות ובעיות פרנסה. אנשים מאבדים את תמימותם והחיים נראים כרעים יותר. לעומת זאת, אם יש חזון ופועלים למענו, גם החיים המסובכים מקבלים משמעות, ולכל הקרבה וכישלון יש ערך.
היא אינה צוררת שום מדע ושום גודל ושיגוב, גבורה והוד, רק היא מעטרת את הכל בשאיפת צדקה – צְדקה או צִדקה בטובה וענותנותה.
"מה שעשתה חכמה עטרה לראשה, עשתה הענוה עקב לסולייתה" (ירושלמי שבת, א, ג). הרב אומר שהענוותנות, שהיא המעלה של משה אדון הנביאים, והטוב והצדק שבה, צריכים לעטר את החכמה כולה. לולא היה גילוי אלוהי ישיר – אזי אדם בעל כישרונות ושאיפות, שבונה מדעים, חברה ואומנות – היה מגיע לגאווה. המדען, האומן, או הרודן מגיעים לתחושה של אני ואפסי עוד, אני כל-יכול. אותה הגאווה שנבנית עם ההישגים מכחישה את אלוהים. הגודל, השיגוב, המדע והגבורה, אלו הישגים יחסיים שמידמים ומתיימרים להיות מוחלטים, ומכחישים את המוחלט. השקר הזה מביא את האדם למפלה הגדולה ביותר. הגאווה שותלת בלב חזיונות שווא, וכשהם מתנפצים הם מורידים את האדם שאולה. הסתירה הפנימית – בין האופי שואף הגדולות, לבין האכזבה של אי-הגעה אל השלמות המוחלטת שבשאיפות הגדולות – לא נותנת לאדם לחיות, היא השאול. שאול הוא העֲצמה של שאלה וספק כאשר הם משתלטים על החיים ואין מהם מוצא, אין על מה להסתמך. כשם שאין שמחה כהתרת הספקות כך אין עצבות כספק עוטף-כל: מי אני ומה אני? בשביל מה ולמה אני רוצה? למה אני לא יכול? אדם עטוף בספק מכל צד, ובכל מה שהוא עושה הוא מגלה את השאלה, את השאול. לכן העקב בסולייתה של הענווה זו עטרתה של החכמה. אם החכמה מעטרת את עצמה בענווה, אז היא יודעת לפנות אל הקודש במקום הנכון. באופן מופלא את הענווה צריכים הגיבור, החכם והעשיר, יותר מהעני, החולה והמסכן. את החולה והמסכן בדרך כלל לא צריך לשכנע להיות ענווים, הם בלאו הכי כאלה. דווקא מי שהשיג רבות והצליח זקוק לענווה.
מאין תבוא הענווה? שני מקורות יש לנו: האחד, להשפיל את ההישג ולהמעיט בערכו. השני, להראות את הגודל המוחלט. יש בעניין דומה הערה מעניינת של ד"ר עזריאל קרליבך:[1] יש אנשים גדולים, כאלה שכולם רואים שהם משכמם ומעלה, לעומתם, יש כאלה שהם קטנים, אבל הם רוצים להיות גדולים אז הם משתדלים להוריד את כולם על הברכיים. חכמת הקודש איננה משפילה את המדע, השיגוב והגודל, היא איננה מבטלת את ההישג. היא רק מראה את הקודש – וממילא היחסים נכונים. בשביל להיות עניו אין זה הכרחי לזחול על גחון, אפשר וראוי להיות עניו במלוא הקומה. כאשר אדם יודע להביט אל הגודל, הוא גם עניו וגם במלוא קומתו: הוא גם משיג הישגים אמיתיים וגדולים, ובאותו הזמן גם מלא התפעלות וענוות נפש ונשמה. לכן הענווה, חכמת הקודש, היא עטרה לחכמה. עטרה זו מלכות, זו עוצמה. היא לא באה לכער את החכמה ולהנמיכה, להיפך – עטרת החכמה בכך שהיא צמחה וגבהה וזכתה לראות את הקודש במלוא הדרו.
לאחר המדע, הגודל והשיגוב, הרב מתייחס כאן לצד נוסף במציאות: שאיפות הצדק. אכן לשאיפות אלה יש ערך עצום במציאות האנושית. יש מגוון רחב של הגדרות חשובות ונכבדות למימוש הצדק: מבחינת המבנה החברתי, חלוקת ההון והרכוש, שוויון הזדמנויות – בחברה, בחינוך, במשפט ובסדרי חיים. אם אדם רוצה צדק, צריך לשאול: מיהו האדם? איזה סוג של צדק? בעיני מי – בעיני חבריו ומשפחתו? בעיני אזרחי המדינה? על אף שכל השאיפות וההגדרות האלה טובות, הן אינן מספיקות. אף אחת מהן בכל צדדיהן בעולם הכללי, ובאדם הפרטי, לא מגיעה עד למקום המניח את הדעת ממש – אושרו של האדם. אפשר לחלק את הרכוש מחדש, לתת שוויון הזדמנויות, לאפשר ביקורת נאותה על המוסדות השונים ולחייב מעורבות ושקיפות. אבל רק הקודש יכול להמציא את המבוא האמיתי לכל שאיפות הצדק. הצדק הוא אושרו של האדם כאשר ערכו קיים, לא רק ערך במרחב האנושי, אלא גם במערכת היחסים שבין אדם לאלוהים. רק כך נוגע האדם במהות הווייתו ויסודות קיומו, גם האינדיווידואליים הפנימיים ביותר. לגבי נפש האדם אין נשגב ושלם יותר מאלוהים, וממילא רק הקודש בחכמתו מאיר את מושג השלמות שבצדק – היא ההזדהות המלאה של האישיות עם הסדר, התבונה והמגמה התכליתית שבהויה – האושר.
חכמת הקודש מגלה לנו את הברית שבין אדם לאלוהים. לעומת המושג של האמנה החברתית[2] שהיא בין האזרחים, ברית היא בין אלוהים לאדם. הצדק שבברית הזאת הוא המבוא לכל שאיפות הצדק בין בני האדם. גם במערכת היחסים האנושית ראוי להגיע אל הפסגה של ברית,[3] ולא להסתפק אך ורק בהסכם ביטוח הדדי. משם הצדק מתחיל, משם בא התוקף של כל שאיפות הצדק, ושם המטרה העליונה. הן נעזרות על ידה, על ידי חכמת הקודש, להתגשמותן של מפעליהן בפועל ובחיים. ערך הצדק שבאדם צריך להיות תואם לערך האדם ככלל – צלם אלוהים, ולכן עליו להתגשם בנפשו, ברוחו, בנשמתו, בגופו, בחברתו ובכל מה שהוא. זוהי שאיפת הצדק העליונה ביותר. שאיפות הצדק האחרות הן כלליות מידי, הן לא חודרות לכל פרט ופרט, כמו לדוגמא ההגדרה הכללית המצויה בשיח האנושי – שיהיה טוב לרוב האנשים רוב הזמן.[4] אבל מה יהא על הצדק במעט הזמן או למעט האנשים? הרי בעת ובעונה אחת כל אדם משתייך גם למיעוט שבחברה ולא רק לרוב: אם מצד זהותו המגדרית, דתו, השקפותיו האידאולוגיות, גילו, מעמדו הכלכלי, מקצועו ומצב רוחו! אבל אדם לא יכול לספק את כולם כל הזמן כיוון שהוא מוגבל. לעומת זאת, חכמת הקודש נותנת על ידי הנבואה את המבוא אל הצדק המוחלט: הצדק הוא חיים עד העולם, ללא מוות, ללא פחד, חיים שבהם כל אחד ידע את ה'.[5] כל אחד הוא מיוחד ושיתוף הפעולה בין בני אדם לא יהיה מתוך הכרח ועבדות, לא מתוך כניעה, שפלות ואפליה, אלא מתוך ידידות, כבוד ואהבה. אם אדם רוצה לייסד עולם כזה רק מתוך עצמו, הדבר בלתי אפשרי כי הוא מוגבל: אמנם ביכולתו לחלק, לתת ולהעניק אבל הוא צריך גם לקבל. חכמת הקודש מגלה לאדם שחזון זה הוא היעד האלוהי בעולם. הרב מדגיש שיש כאן חכמה: דרכים, אמצעים ושיטות להעצים, לממש ולהעביר את האדם מעמדה אחת לאחרת. בקטע הבא הרב מפרט מהן אותן דרכים של החכמה:
התורה – הנבואה הכללית לכלל ישראל, שהיא גילוי חכמת הקודש – נותנת תוקף לכל הכוונות הטובות שממילא קיימות בלב האדם. בלעדיה האדם עלול לחשוב שאולי שאיפותיו הטובות הן הבל ואשליה: העולם בנוי באופן אכזרי ובלא כוונות טובות, יש רק מלחמת הכל בכל, שבה החזק או הערמומי מנצח, האם יש תוקף לכוונות הטובות? אמנם יש באדם רצון כזה, אבל אולי הוא לא טוב? אולי הוא מכשיל? האם המוסר הוא מוסר אגואיסטי או אלטרואיסטי המעניק לאחר, הדואג לזולת? אלו שאלות לא פשוטות. וכל הכונות הטובות, הכלולות מרזי קודש, כוונותיו של אדם ושאיפותיו נובעות מפנימיותו, מהסוד שבו, ולא רק מצרכי החיים. מצד צרכי החיים אדם דומה לסוג מסוים של בעלי חיים, ויכול היה לספק את צרכיו באופן בסיסי די בקלות, כיוון שיש לו יותר שכל. שאיפות הגדלות של האדם הן רזי קודש, והן כלולות בתורה, בתפילה, ובמצות. בתורה – שהיא הנבואה הגלויה והמקור לחכמת התורה שבעל פה, בתפילה – שזו הדרך הראויה לבנות מערכת יחסים של פניה אל הקודש וקרבה אליו, ובמצות – שאלו המעשים המתחייבים משתיהן. הכל יחד, וכל פרטיותן, הנן שבילים לגלות על ידם את אותו האור העליון של חכמת הקודש. אלו דרכים שהקב"ה סימן, נתן ופרץ לאדם לעלות בהן אל חכמת הקודש. כדי לגלות, ולהביא את ההופעות הקדושה הזאת בעולם. לא רק לגלות, אלא גם להביא – להאיר את העולם על ידיהן. ניתן לנקד ההופעוּת – שפירושה הופעה מתמשכת והולכת של הקדושה, או להשמיט את הה' הראשונה ולפרש הופעוֹת כריבוי ההופעות של הקדושה. להשביע לכל חי רצון – בפשט ובדרש. בפשט – להשביע לכל חי את רצונו. ובדרש של רד"ך – להשביע לכל חי את הרצון, כי אף אם כולו חי, אך אין בו רצון – חייו אינם חיים. בחיי שעה ובחיי עולם. בחיי שעה – לצרף את הזמניות אל הנצח – כל צעד וצעד, כל שעה ושעה מלאי משמעות וגוונים לאין-ספור, להעלות את הזמניות מן הצורך אל העונג – השעשוע. ובחיי עולם – שהם הנצח שחורז את כל השעות האלה בכל התגוונותן. חכמת הקודש מאירה ומראה שכל החכמות והצעדים, כל השעות, הכוונות והשאיפות, הכל נחרז והולך ומצטרף. אז הקודש הוא עטרה של כל שעה ושעה, של כל מאמץ של כל שאיפה בענוותנותה ובשיגובה גם יחד. חכמת הקודש היא העטרה והיא זו שיוצרת ומולידה – את תוקף משמעות חיי האדם מצד עצמו, ואת תוקף משמעות פעולתו בעולם מצד המציאות והעולם, ומצד הייעוד האלוהי.
