קידמה היא חשובה ומבורכת. אך היא אינה צריכה להיות במקום מה שהיה בעבר, לא בהכרח להתכחש ולהתנכר לו – אלא להוסיף על העבר, לשכלל ולהרחיב אותו. בבחינת "חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם" (איכה ה, כא): שהקדם לא יתבטל אך גם לא רק יישמר, אלא יאיר ויהיה למקור השראה והתחדשות. זהו כלל בסיסי בהגותו של הרב קוק הנובע מתפיסת האחדות הכוללת, שמחייבת מבחינה הגיוניות שלא יהיה ניכור מוחלט כלפי שום חלק מן המציאות. אם מתנכרים לדבר אחד יוצרים שניוּת. אם התפיסה היא שהעבר השלילי וההווה החיובי הם שתי הוויות שונות ונפרדות במהותן, הרי שהדבר סותר את מושג האחדות השורשית. ההוויה היא אחדותית במרחב, בזמן ובנפש, ועל כן לא יכול להיות דבר שיידחה לגמרי מכל וכל.
לכן את כל המעלות היותר עליונות, בין המחשבתיות, ההישגים השכליים הנעלים, התובנות העמוקות ביותר, בין ההרגשיות, ההישגים האומנותיים והמוסריים, וגם המעשיות, התפתחויות טכניות וחברתיות, שִכלול צורות החיים והקיום – צריך לקשרן בקשר של האמונה הפשוטה הקודמת בתמותה בלב נימי הילדות. אמונתו של ילד היא פשוטה ותמימה, לא כורעת תחת המורכבות של ריבוי ההכרות וגוני המציאות שיש בהוויה האנושית הרגילה, ולכן היא גם עוצמתית ומלאה, יש בה הזדהות גמורה והיא ממלאת את הנפש. "לְבַד רְאֵה זֶה מָצָאתִי אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלוֹהִים אֶת הָאָדָם יָשָׁר וְהֵמָּה בִקְשׁוּ חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" (קהלת ז, כט). כאשר הילד מתבגר ומחכים, על גבי היושר הטבעי שלו הוא מבקש "חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים", משכלל את תפיסתו. הוא מבין למשל, שהמקור האלוהי הוא גם טרנסצנדנטי למציאות – נשגב ורחוק מכל מרחק, מעל ומעבר לכל הגדרה והכרה, אך באותה מידה גם אימננטי, קרוב מכל ומתגלה בתוך העולם והאדם. חִשְּׁבֹנוֹת אלה גורמים למבוכה, מביאים את האדם להכרה שלעולם לא יוכל להבין באופן מלא את האמת האובייקטיבית של האמונה. עצם בקשת "חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים", הרצון בשכלול ודיוק של האמונה ותפיסת המציאות הם ודאי ראויים וטובים, אך יש להיות מודעים גם לכך שהדבר עלול לגרום לניכור מן האמונה, להרחיק את האדם מן היושר הראשוני ובמקרים מסוימים להביא אותו לתמונת עולם מעוותת. ככל שהאדם מרחיב את אופקיו ומעמיק יותר את מחשבתו, הוא מגלה שלכל עניין יש צדדים שונים, ולעיתים מה שהיה נדמה לו בילדותו באופן אחד, מתגלה לו בבגרותו באופן אחר לגמרי. ממילא נוצרת ביקורת. ספקות ממלאים את הנפש, כך שעוצמת האמונה עלולה ללכת ולִפחות. ניתוק האמונה מן התמימות והעוצמה הגדולה שבה, גורם לאמונה להיות רק עוד חוויה אחת מני רבות בעולם, והיא מאבדת את המקום המרכזי והבסיסי הראוי לה. בדרך זו גם תפילתו של האדם כמובן נפגעת, והוא עלול לומר את מילות התפילה "כצפצוף הזרזיר והתוכי" (כוזרי ב, כד) – ללא הזדהות עם תוכן התפלה.
על כן צריך לשמר את אמונת הילדות, שבתמציתה הפנימית היא יותר נשגבה מכל מה שנלמד ונהגה. כבסיס שילווה את כל המעלות השונות שמשיגים עם חלוף השנים וניסיון החיים. תמציתה של האמונה אינה הדמיונות והפתיות שיש בתקופת הילדות, אלא שורשה של האמונה, משמעותה והתחושות שמביאות אליה באופן טבעי. משום כך האמונה היא גם יותר נשגבה מכל מה שנלמד, שכן יש בה אינספור אפשרויות. דרכו של תהליך בירור האמונה ושכלולה דומה מבחינה מסוימת לעבודתו של פַּסָּל. כדי ליצור פסל נאה, הפַּסָּל מתבונן בגוש החומר ופוסל חלקים שאינם מתאימים ליצירתו, עד שהוא מסיים לעצב ולייפות את היצירה. גם בתחום האמונה יש לפסול חלקים ותפיסות שהיו בעבר. ואף שראוי לפסול אותם כדי לעצב תפיסת עולם שלמה ומזוככת יותר, שכן הם פחות מבוררים ומדויקים – יש בהם נקודה של אמת.[50] מכאן מעלתה הנשגבה של האמונה התמימה בתקופת הילדות, בה עוד לא נפסל דבר.
בדברים אלה חובר הרב קוק להוגי דעות שונים במשך הדורות, ששמו לב לתופעת ההשחתה הנפשית שגורמת התרבות. כתשובה לשאלה שהציבה האקדמיה הצרפתית בשנת ה'תק"ט (1749), האם התחדשות המדעים והתרבות – אותם ה"חִשְּׁבֹנוֹת רַבִּים" שהזכיר קהלת, תרמה לרמת המוסר של האדם, השיב הוגה דעות בשם רוּסוֹ[51] שהתרבות האנושית רק משחיתה את הנפש. היא מרחיקה את האדם ממצבו הראשוני, הישר והתמים. כמאה שנים לאחר מכן הביע עמדה דומה אחד מגדולי הסופרים בעולם, לב טולסטוי.[52] כאשר קוראים ביצירותיו השונות, מגלים את פגמי התרבות האנושית והמעמדות החברתיים – לעומת הפשטות האידאלית של האיכר הרגיל. כהמשך לתפיסה זו נוצר בתרבות מושג ה'פרא אציל', בו השתמשו גם וולטר[53] ועוד יוצרים, שהציגו את איש הטבע שאינו מכיר את התרבות האנושית, אך הוא פשוט וישר, ויש בו חמלה ומוסר טבעיים. בפועל, פתרון 'החזרה אל הטבע' שהציעו אותם הוגי דעות לבעיית ההשחתה שבתרבות, הוא כוזב. לאדם יש יצרים ונטיות רעות, בין אם הוא חי בתרבות מפותחת מבחינה טכנית ובין אם לא. לכן לא נכון לחשוב שאם תתבטל הקידמה והתרבות האנושית, ובני האדם ישובו לחיות כלהקות בעלי חיים בטבע, בעיות המציאות יפוגו וכולם ישובו להיות זכים וטהורים כחזירי יער, ישרים כמו נחשים וחינניים כמו קרפדות. האדם תמיד נשאר אדם, לטוב ולמוטב. לעומתם הרב קוק מציע פתרון עמוק ומורכב – אל לו לאדם לזנוח את התפתחותו התרבותית והרוחנית, ומנגד, גם לא לזנוח את הטבעיות הקמאית הטהורה.
הרב קוק אינו עוסק כאן בהיבט מעשי של דברים אלו – כיצד לקשר בפועל את העולם התרבותי המשוכלל של המחשבות והרגשות מימי הבגרות, אל אותה אמונה תמימה של ימי הילדות. יש שמציעים להעלות בדמיון את הזיכרונות מימי הילדות; לנסות כעצת הפסיכולוגים להתחבר אל חוויות היסוד של החיים; לאפשר את רגשי השלווה והביטחון של תינוק בזרועות אימו או את רגשי הגעגוע והצער על הריחוק ממנה. יכול להיות שגם דרכים אלה טובות, אך מכל מקום אין להשאיר את חוויית האמונה הזכה והתמימה בעבר הרחוק, אלא להחיות אותה גם בהווה ולא לוותר עליה למרות כל הביקורת, המורכבוּת והספקות. חלק מן ההתגברות הנפשית הוא אימוץ הנטייה לוותר, לא להיות אידאליסט קיצוני. ביחסים בין בני אדם זוהי יכולת מאוד מועילה וחשובה. אך על אידאלים אין לוותר, אין לחדול מן השאיפה "הילדותית" שהעולם יהיה טהור ושלם, נקי מכל מום וכיעור. אם מוותרים על כך מוותרים על האמונה, על קרבת אלוהים שמתגלה בשאיפות הנאצלות.
