מקובל לחשוב בפשטות, שלעולם עדיפים אנשי החכמה האינטלקטואלים על פני האנשים הפשוטים, חסרי ההשכלה. בפסקה זו מבאר הרב קוק שקיים דווקא יתרון לאנשים הפשוטים על פני האינטלקטואלים – חוש האמונה הטבעי יותר חזק ויציב אצלם, ומבחינה מסוימת הם מסוגלים לתפוס בהכרתם רעיונות נשגבים שהאינטלקטואלים אינם יכולים לתפוס אותם, משום שמציאות העולם בהווה אינה מכילה רעיונות כאלה.
אותה השקפת־העולם שתהיה גלויה לכל לעתיד לבוא, כשיתחדש העולם ויצא מארוּרו, כשישתחרר בחירוּת שלימה, שאין בה שום דופי, היא באמת השקפת־העולם הישראלית גם עכשיו. לאחר שחטא אדם הראשון וגורש מגן עדן, העולם התקלל, כפי שנאמר לאדם: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ" (בראשית ג, יז). מאז, האדמה מוציאה קוץ ודרדר והאדם משועבד לצרכיו השונים, לידת הילדים נעשית תוך ייסורים וקושי והאדם נאלץ לעמול בזיעת אפיו כדי להפיק את מזונו. גם אנשים שמצליחים להתפרנס ללא מאמץ רב, משועבדים לגזירת המוות – כל כמה שיתאמץ האדם לחיות באופן נכון ומדויק מבחינה בריאותית, בשלב מסוים המערכות הגופניות מתחילות להיחלש, לאבד מן החיוניות והעוצמה שבהן, עד שהגוף חדל לגמרי מלתפקד והאדם נפטר מן העולם. אימת המוות מרתיעה את האדם ומשעבדת אותו. היא גם המקור ליצרים רעים. תאוות הבצע, הכבוד והתחרות, נובעות מן ההכרה האנושית שמשאבי המציאות מוגבלים, הזמן והמקום תמיד אוזלים בשלב מסוים. מתוך מגבלות העולם הזה, הצרכים והיצרים הרעים, קשה מאוד לגבש תפיסת עולם שקשורה בנצח, של דבקות באלוהים חיים המוציאה את האדם לחירות מכל שעבוד וגבול שנדמים כבלתי עבירים לגמרי, כמו המוות. על כן רוב השקפות העולם בתרבויות השונות מטפלות בצרכי השעה בלבד, ואם הן עוסקות בממדי הנצח, אזי הן נמנעות מלדון בתיקונו של העולם הזה שנתפס כחסר ערך עצמי ושאין אפשרות לתקנו. ואילו אמונת ישראל משלבת בין השניים: היא מגלה לאדם שיש דרך לפרוץ את המסגרות המגבילות בעולם, לנתק את כבלי הזמן והמקום – על ידי לימוד תורה וקיום מצוות ניתן לזכות בדבקות באלוהים; והדבקות באלוהים עוברת דרך תיקון העולם הזה. תורה ומצוות אינן מכוונות את האדם לדבוק באלוהים תוך פרישות וריחוק מן העולם הזה, אלא אדרבא, על ידי חיים נאותים של מוסריוּת מבחינה גופנית, חומרית וחברתית, של הטבה עם העולם והשלמתו. הדבר אינו פשוט, שכן הוא לא גלוי בפועל. על המצוות נאמר "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" (דברים ז, יא), ודייקו חז"ל שרק "למחר לקבל שכרם" (עירובין כב, א), בעולם האמת שבו הנשמה משתחררת ממגבלות הגוף. על כן כל עוד לא תוקן העולם ויצא מארוּרו, נצרכת אמונה לשם כך. לכן השקפת־העולם של דבקות באלוהים מתוך מגבלות העולם הזה תהיה גלויה לכל לעתיד לבוא בלבד, ולא כיום, שכן כיום קשה לראות בפשטות כיצד ניתן להגיע לדבקות באלוהים הנעלה מכל הגדרה וחומר, וגם לתקן את העולם החומרי. אולם בניגוד לכל יתר האמונות, השקפת העולם הזו היא באמת השקפת־העולם הישראלית גם עכשיו. בישראל לא מוותרים על החומריות ועל תיקון העולם, מתוך הכרה בערכו הרב של העולם הזה, ועם זאת – גם לא מוותרים על הקשר למקור האלוהי האינסופי.
ומתוך שהיא קדומה בזמן, אין העולם מסוגל לה. השקפה זו של תיקון העולם שהוא גם דבקות באלוהים, שייכת לגן־עדן הקודם לעולם, בו נצטווה האדם "לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית ב, טו) – ובכך להיות דבק באלוהים. על כן העולם הזה, שמעלים ומסתיר את הנוכחות האלוהית ונתוּן למגבלות החומר, למאבקים ושעבודים, אינו מסוגל להכיל אותה.
האדם המודרני חושב שהוא מבין מה שלא הבינו כל הדורות לפניו, שתרבותו ותפיסותיו נעלות מכל מה שקדם לו. יש בכך מן האמת, שכן בימי הקדם אכן הייתה בערוּת רבה לעומת העולם החדש. אולם בפועל, העולם המודרני התגלה כלא־פחות ברברי ומפלצתי מאשר כל מאה אחרת בתולדות האנושות. מלחמות העולם האיומות של המאה העשרים התקיימו למרות, וגם בגלל, ההתפתחות המודרנית. התעלות העולם איננה קווית ופשוטה, אלא נעשית בתהליכים מורכבים של עליות ומורדות מתוך בירורים חברתיים, מוסריים ומדעיים קשים. כאשר כתב הרב קוק דברים אלה, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה,[32] רווחה באנושות התפיסה המודרנית הפשטנית – שהעולם עומד על סף גאולתו בזכות ההשכלה, המדע והשחרור מכבלי הדת. משום כך בתקופת חייו של הרב קוק העולם דחה עוד יותר את השקפת העולם הישראלית, שכוללת בה את העבר כמו את ההווה והעתיד, את הזמני והנצחי, החולין והקודש גם יחד. רבים מאלה שהובילו את מהפכת החילון היו המשכילים, אנשי מדע שדיברו בשם הנאורות ואמרו שהאנושות תוכל להגיע לתיקון העולם והחברה הנכסף רק אם היא תשתחרר מן הדת העתיקה. ממילא רבים מאלה שנותרו נאמנים למסורת ולאמונה היו אנשים פשוטים יותר, שרגש הנאמנות לאבותיהם היה חזק, ולא רצו להיות גסי רוח ובוטים ולזרוק את כל מה שהיה יקר וקדוש במשך אלפי שנים.
לפיכך היא מתקיימת, השקפת העולם הישראלית, שאינה מתאימה לעולם הזה, רק בכוח הגדול של האמונה השלימה, שמתגלה בדבר נשגב שגם בלא ידיעה ברורה מכירים בו. ללא אמונה אין קיום להשקפת העולם הישראלית. היא איננה תפיסת עולם ברורה ומושגית באופן מדויק ובהיר, שאם רק מתוודעים אליה אפשר מיד לאמצה ולהזדהות איתה. אנשי אמונה שמחזיקים באמונתם במסירות נפש, לא תמיד יודעים לענות על קושיות שונות שמפנים כלפיהם מצד המדע, שכן היא קיימת בחוש רוחני סמוי מן העין ודק. העין רואה רק את ההווה הגלוי, את המוחשי והמוגבל. ישנה תחושה שמעבר לַכֹּל קיים מקור נשגב ומופלא, שאי אפשר לבטאו במילים, אך הוא נוגע בנשמה וממלא את הנפש. כך חוש האמונה מתקיים גם אצל אדם שאינו יודע לבאר אותה באופן לוגי ומסודר, אלא בחוש דק מאוד מכירים בו הלבבות. וההמון הגדול, שחושו הטבעי הוא מקִרבּו איתן, מקושר הוא באמונת אומן וחי בה חיים עצמיים כבירים. חוש האמונה הטבעי אצל המוני העם, אף שאינו מפותח לכלל ידיעה מושכלת וברורה, הוא איתן מספיק כדי לאפשר להם להאמין בעוצמה רבה. יהודים משכילים היו יוצאים אל הסביבה הנכרית, וממילא הייתה השפעה חיצונית חזקה עליהם. ההמון הגדול לעומת זאת, חי בעיקר בתוך הקהילה היהודית עצמה, כך שבזכות איתנוּת חוש האמונה שבקרבו הוא חי חיים עצמיים כבירים, ללא השפעות נוכריות. יש בכך גם חיסרון – חוש טבעי של אמונה עלול להביא לקנאוּת חשוכה, בערות ובעיות רבות אחרות. לא תמיד אדם יודע לסדר את תחושותיו האינטואיטיביות בתבניות נכונות וברורות של חוק ומשפט מוסריים וצודקים. לכן אין בדברים אלה כדי לבכר את חוסר ההשכלה על פני העיון והחכמה. אי־אפשר להישען רק על הרגש, הנאמנות והאהבה למסורת העתיקה. יש ללמוד תורה באופן מעמיק יותר ולגבש חזון עתידי גדול, כך שגם המשכילים והנבונים ביותר יראו את הגדוּלה האינטלקטואלית שבאמונת ישראל. אך עם זאת, זוהי גם מעלה חשובה שיש אצל האנשים הפשוטים בלבד, בעלי האמונה התמימה, בניגוד לאנשי התבונה וההשכלה.[33]
ונבוני־לב, אנשי התבונה שיודעים להבחין בין דבר לדבר, להגדיר ולדייק, הולכים סחור סחור. בניגוד לאדם הפשוט שחי את המציאות כפי שהיא, עוסק בה כפי שהוא רואה אותה ואינו מטיל ספק ביכולת הקליטה שלו, בחושיו ובהכרתו, האדם הנבון מנסה להביט על עצמו מן החוץ וכך לגלות מה נכון באמת בתפיסת המציאות שלו, ומה אינו אלא אשליה שהאמין בה בטעות (ראו: 'דעת אלוהים', אדר היקר עמ' קל). דוגמא לכך ניתן לראות בראשית הפילוסופיה המודרנית, אצל הפילוסוף רנה דקארט[34] שהטיל ספק בכל, גם בעצמו, עד שמצא ראיה מספקת עבורו שהוא באמת קיים: "אני חושב משמע אני קיים". אדם פשוט לא יעלה על דעתו שהוא אינו קיים, ואם ישמע שמישהו תוהה על אמיתוּת קיומו הוא יחשוב שמדובר בחולה נפש. אולם דקארט היה צריך אישוש חיצוני לתחושתו האינטואיטיבית.
ומכיוון שאת העולם העתידי הנשגב בו תהיה חירות גמורה, אי אפשר להכניס לתבניות החשיבה של העולם הזה, נבוני הלב רק טועמים בכל עת ובכל שעה נטיפות קטנות מאותו המתק הגדול של הנועם העליון אשר לאור עולם של עתיד. כאשר נבוני הלב מבררים לעצמם יותר ויותר את מושגי האמונה, הם זוכים במתיקות מיוחדת, ובכך מרגישים תמיד מעט מהנועם העתיד להיות. אולם אף שההישגים האינטלקטואליים בנושאי האמונה – כמו ספרות טעמי המצוות למשל, הם יפים ומרשימים ויוצרים מתיקות בעבודת ה', הם נותרים כנטיפות קטנות בלבד לעומת ההכרה הגלויה שתהיה באותו עולם אידאלי, הקדום והעתידי, שהוא הוא נועם ד' המתבקש בכל שכלול של קדושה. אותה נעימות היא מה שמבקשים בכל גילוי ותוספת של קדושה – מיסוד תפלתו של משה בשכלול המשכן: "וִיהִי נֹעַם ה' עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ" (תהלים צ, יז). לא רק שתהיה כעת הצלחה ונעימות במעשה עצמו, שיהיה בתכלית השלמות וההידור, אף שזה כמובן חשוב וראוי – אלא שהמעשה גם יכונן את אותה נעימות עתידית של העולם האידאלי. עם כל כמה שצריך לקיים את המצוות בנאמנות ובשלמות גם בהווה, אף על פי שהאמונה עוד אינה מספיק מבוררת ובהירה, אין לשכוח את השאיפה לאידאל העליון של אמונה שלמה ובהירה מתוך חירות ודבקות נעלה בה'.
