לעומת הפסקה הראשונה, העוסקת בבסיס הקודם לאמונה, פסקה זו עוסקת במושג האמונה עצמו, מרכיביו ואופניו השונים.
כל בהירות – ודאות וביטחון, באה מתוך אמונה. ואילו מבוכה וחשש נובעים מספק. כפירה היא גם סוג של אמונה, הכופר מאמין בכל לבו בכפירתו. דווקא הספק הוא ערפול ואפלוליות ביחס למציאות. כמובן, האמונה שיוצרת בהירות אינה מבטיחה חיים קלים ופשוטים. לעיתים דווקא נוח להישאר בספק, הספק שמא אין משמעות פוטר את האדם מן הצורך לחתור לגילויה. בניגוד למי שנהנה מן הספק ונותר מחוץ לזירת מאמצי החקירה והחתירה לאמת, המאמין מקבל על עצמו אחריות לבירור המציאות ותיקונה, שמצריכים לעיתים להתייסר מאוד לשם כך.
ואמונה מורכבת בהתחלתה מתוך מזג של יראה ואהבה. אהבה ויראה הן תחושות בסיסיות חזקות, היוצרות שתי תנועות נפש קבועות של קרבה וריחוק. כאשר יש איזון נכון בין תנועות הנפש, ניתן לתת אמון באופן בריא. אם יש לאדם רק אהבה חזקה כלפי דבר מסוים, היא עלולה להיהפך לתחושת בעלוּת, שניתן לעשות בדבר ככל העולה על רוחו. ואם קיימת רק יראה ביחס לדבר, עלולה להיווצר רתיעה שמביאה לריחוק, עד כדי שיתוק וחוסר יכולת לפעול כלפי אותו הדבר. על כן מיזוג נכון בין אהבה ויראה מביא לאמונה – תחושת קרבה ואמפתיה ביחס לדבר, עם הכרה בכבוד הראוי לו, שיוצרת חיץ נכון בין האדם לאותו עניין.
והנשמה בפנימיותה מרגשת היא, נשמה היא כמובן מושג מופשט, רחוק מן התפיסה המוחשית הפשוטה. על גבי זאת, מדובר דווקא בפנימיותה של הנשמה, באופן עוד יותר רחוק מן ההכרה הגלויה, ולא די בכך – זהו גם לא עניין של מודעות שכלית, שכן הנשמה מרגשת היא באופן רחוק ונסתר מן ההכרה האנושית הרגילה, שאמונה, יראה ואהבה, מיסודם הנם פונים רק אל העניין האלוהי. אף שזוהי הרגשה עמוקה ומופשטת, ניתן להבין מדוע היא מתרחשת. אמונה היא ודאות והחלטיות, ועל כן אינה יכולה להתקיים אלא ביחס לוודאי המוחלט – העניין האלוהי שהוא 'הכרחי המציאות' (עי' מו"נ ח"א, נ"ז). לעומת כל שאר הדברים שהם יחסיים ומוגבלים, ועל כן אינם הכרחיים. וממילא כל מה שישנם מדות הללו כלפי עניינים זולתיים, אינם כי־אם על ידי איזו הארה של הניצוץ האלוהי המגיע שמה. אפשר להאמין באדם, בחוק טבע או בזכות לחיים וביטחון שניתנת לכל אזרח במדינה מודרנית. אך ברור כי באותו האדם או החוק לא הסתיימה המציאות. האדם צריך לסמוך על דבר יציב יותר שיסייע לו להתפרנס, חוק הטבע צריך להיסמך על כך שהעולם לא ישתנה והזכות האזרחית צריכה להיסמך על גוף ממשלתי שיאכוף אותה ולא ישנה אותה. "ערביך – ערבא צריך" (סוכה כו, א), העָרב שעליו אתה סומך – גם הוא צריך עָרב עבורו. הערב הקדום ביותר, הבסיס לכל קיום אפשרי, הוא העניין האלוהי הנצחי, שהנחת יסוד שלנו לגביו היא שאינו ניתן לשינוי. כך גם בתחושת היראה, שנוטה להיות כלפי הדבר היציב באמת שרק ממנו ראוי להתיירא, וגם באהבה, שנוטה להיות כלפי עצם מושא האהבה, מקורו ושורשו – העניין האלוהי.
העולם וכל יצוריו הם בריאה אלוהית, ומכאן תחושות האהבה, היראה והאמונה שיש כלפי דברים בעולם. רצון הבורא הוא המחייה כל דבר בפועל, ועל כן במידה מסוימת, יחסינו כלפי כל דבר הוא גם כלפי הבורא, הרצון האלוהי המחייה את הדבר. קיים קשר מתמיד בין הבורא לבין הבריאה בכוליותה ועל כל חלקיה. כך ניתן להבין תופעה מתמיהה עבור האדם המודרני, המוזכרת כל כך הרבה פעמים בתורה: כיצד אנשים שפויים בדעתם, חלקם חכמים וכישרוניים מאוד, עבדו עבודה־זרה? איך אפשר להתייחס לתופעת טבע דוממת או בעל חיים, כמו לאלוהות בעלת רצון וחכמה שמשגיחה על בריותיה?! – ההסבר הוא שבכל חומר שמוצג כאלוהי אכן יש הופעה אלוהית של רצון המחייה אותו. כמובן, עובדי עבודה־זרה מטשטשים את גבול ההיגיון, מערבבים את תחומי הנברא והבורא בסילוף תיאולוגי חמור; אך עצם היכולת לחוש תחושות עמוקות כלפי תופעות טבע וכל שכן כלפי מנהיגות אנושית, עד כדי האלהה – מובן, שכן בכל עניין קיימת באמת איזו הארה של הניצוץ האלוהי.
