שלוש פעמים בש"ס מוזכרת המימרא "מובטח אני בזה שמורה הוראה בישראל" (גיטין נח, א. פסחים ג, ב. ונזיר כט, ב. בשינוי לשון). ועניינה שכבר מקטנות ידעו על הילד שיגדל להיות מורה הוראה בישראל, ואכן בשלושת המקרים הדברים התקיימו ו"לא היו ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל". ונעמוד בקצרה על היסודות המוזכרים בגמרא בגיטין ובפסחים על מנת שנוכל להשתדל לדבוק בדרך רבותינו.
הגמרא בגיטין נח, א, מספרת:
"ת"ר: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי (לאחר חורבן בית המקדש השני), אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים. הלך ועמד על פתח בית האסורים (לבדוק האם ראוי לפדותו או שמא כבר נטמע בין הגויים), אמר 'מִי נָתַן לִמְשִׁסָּה יַעֲקֹב וְיִשְׂרָאֵל לְבֹזְזִים' (ישעיה פרק מב, כד)? ענה אותו תינוק ואמר 'הֲלוֹא יְקֹוָק זוּ חָטָאנוּ לוֹ וְלֹא אָבוּ בִדְרָכָיו הָלוֹךְ וְלֹא שָׁמְעוּ בְּתוֹרָתוֹ'. אמר: מובטחני בו שמורה הוראה בישראל, העבודה (לשון שבועה)! שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו? רבי ישמעאל בן אלישע".
כמה וכמה פרשנים התמודדו עם השאלה מה החריפות שראה רבי יהושע בן חנניה בתשובת התינוק שהביאה אותו לקביעה שהוא יהיה מגדולי הדור הבא והתמקדו בתוכן תשובתו של התינוק. ולענ"ד פשט הדברים היא הבקיאות. הידע. ההיקף. אולם אם נתבונן יותר, יש כאן לא רק ידע, אלא עמל גדול ומסירות נפש לתורה. מעשה זה של הגמרא הוא באחת התקופות הקשות של ישראל. סמוך לחורבן בית המקדש השני. הבריונים שרפו את המחסנים והרעב השתולל בירושלים. ירושלים עומדת להיחרב וכהצלה אחרונה לתורה רבי יהושע בן חנניה ורבי אליעזר בן הורקנוס מוציאים בדרך מתוחכמת את רבן יוחנן בן זכאי מהעיר (והוא מבקש מאספסיינוס שלא יחריב את יבנה ולא יהרוג את חכמיה). הוא רבי יהושע בן חנניה שאחרי המלחמה הולך ופודה את רבי ישמעאל בן אלישע. ורבי ישמעאל בן אלישע בעודו תינוק לומד וגודל בתורה בתוך כל התקופה הקשה הזאת במסירות ועמל גדולים ומגיע לידי ידיעת התורה. אולם אם נתבונן יותר, בנוסף לידע יש גם אמונה עצומה. הגמרא מתארת אותו כ"יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים". בדרך כלל אסירים עיניהם עצובות, גופם מרושל ושערם מבולגן, אולם תינוק זה חי באמונה שלמה שהכל מהקב"ה ומאמין גדול בגאולתם של ישראל. השילוב של עמל תורה, ברכה בלימוד ואמונה גדולה מביאים לידי "מובטחני בו שמורה הוראה בישראל".
בנוסף לגדלות בתורה, הגמרא בפסחים ג, ב, מספרת:
"הנהו תרי תלמידי דהוו יתבי קמיה דהלל וחד מינייהו רבן יוחנן בן זכאי, ואמרי לה קמיה דרבי וחד מינייהו רבי יוחנן. חד אמר: מפני מה בוצרין בטהרה (מדוע בעת בצירת הענבים מקפידים על כלים טהורים) ואין מוסקין בטהרה (ואילו בעת מסיקת הזיתים לא מקפידים על כלים טהורים)? וחד אמר (אותה שאלה בניסוח אחר): מפני מה בוצרין בטהרה ומוסקין בטומאה? אמר: מובטח אני בזה (בראשון שדיבר בלשון נקיה) שמורה הוראה בישראל. ולא היה ימים מועטים עד שהורה הוראה בישראל".
לשון נקיה מלמדת על מתינות, על הבנה שהמציאות אינה שחור או לבן, על היכולת לתת דגש על הצד הטוב למרות שיש צד עם חסרון. דרכם של קפדנים לפסול בלשון חריפה כל דבר שאינו שלם. 'הוא טמא', 'הוא פסול'. ואילו הדרך הראויה היא לדבר בלשון נקיה 'הוא לא טהור', כאילו אומר 'הוא לא שלם אבל יש בו צדדים טובים'. אמרו חכמים (ברכות סד, א, ונזיר סו, ב, ועוד) 'תלמידי חכמים מרבים שלום עולם', "מכאן הדרכה חינוכית למי שרוצה לזכות לקנין תורה, יש לו להתקדם ולבנות מידותיו כך שירבה שלום בעולם" (שיחות הרצי"ה – תלמוד תורה, עמ' 30). היכולת להרבות שלום היא היכולת לראות טוב באחר, להדגישו ולהבליטו, ולתת לו ביטוי. לא חכמה גדולה 'לשרוף' את כולם, אולם תלמידי חכמים נדרשים לראיה עמוקה ולהדגשת הטוב. היא היא היכולת לדבר בלשון נקיה.
ישיבתנו בהר ברכה שואפת לגדל תלמידי חכמים שעמלים בתורה ובקיאים בה. שני דרכים ללימוד: עיון ובקיאות. לכל אחד יתרון וחסרון. יתרון העיון הוא העומק, היכולת להגיע לשורש הדין, למקורו, לסברא והטעם שמסתתרים מאחוריו. ולעומת זאת החיסרון הוא ההיקף. התורה רחבה מאוד. תרי"ג מצוות, ועוד גזרות ותקנות חכמים, ובעיון קשה מאוד להקיף הכל. אמנם "לא עליך המלאכה לגמור", אולם גם "לא אתה בן חורין ליבטל ממנה", ויש רצון וצורך לשאוף להכל. "תורת ה' תמימה משיבת נפש" – כשהיא תמימה היא משיבת נפש. "דברי תורה עניים במקומן ועשירים במקום אחר" (ירושלמי ר"ה פ"ג, ה"ה) הבנה שלמה וישרה תלויה בהיקף. וזה יתרון הבקיאות, הינה מקיפה ומאירה ברוחב שלה, אולם חסרה בעומק ובהבנה מדויקת (כשלומדים עיון רואים שלעיתים אפשר להבין את הגמרא בכמה אופנים). את שני הממדים הללו אנחנו שואפים לקנות בהר ברכה, העיון והבקיאות. העומק והרוחב. ובדרך זו אנט לומדים את תחומי התורה. גמרא עיון ובקיאות. תנ"ך בעיון ויחד עם זה לומדים ומקיפים את כל התנ"ך בבקיאות. הלכה בעיון ובבקיאות. אמונה בעיון ובבקיאות.
כאמור לעיל, שלמות בתורה באה עם סבלנות וראיית הטוב. היכולת להתמודד עם כל דעה וביחד עם זה לכבד אותה. אחד הענפים היוצאים משורש זה הוא עולם התפלה. לכבד כל עדה במנהגי התפלה שלה. נוסח התפלה נקבע על פי החזן. ובשבת יש מניינים שונים כל אחד עפ"י נוסח אבותיו, אשכנזי, ירושלמי. מרוקאי ותימני. ולאחר התפלה מתאגדים כולם לשיעור אחד – "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" (דברים לג, ד).
