אחת הפרשיות התמוהות ביותר בתורה היא פרשת אשת יפר תואר, וכך אומרת התורה:
" כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ, וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה, וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ, וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה, וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".
והדברים תמוהים, ברמת המוסריות הבסיסית, לקחת אישה, שבויית מלחמה, ולהכריחה להיות אשתו? ומה מוביל את ההחלטה הזאת? חשק, תאווה, יצר המין – זהו הבית שאנו רוצים שיבנה בישראל, זו המוסריות של חיילנו?
מו"ר הגר"א מלמד, בפניני הלכה העם והארץ, מתייחס לשאלה זו, ודבר ראשון מסביר את המנהג והרקע:
"כדי להבין את המצווה צריך לבאר תחילה שבימי קדם היו המנצחים עושים במנוצחים כל מה שרצו. כל סוג של התעללות נחשב כשר מבחינה חוקית ומוסרית. הנופלים בשבי נחשבו כרכושם של המנצחים. רבים מהם נהרגו תוך התעללות פומבית…
נוהג הרווח היה שאחוז ניכר מהגברים נהרגו והנותרים נמכרו לעבדים. לנשים הצעירות והיפות הייתה ‘פריבילגיה’, אותן לא הרגו אלא בתחילה היו החיילים אונסים אותן כחפצם, וכשמאסו בהן השליכון לקובה של זונות או מכרון לשפחות ופילגשים. כך נהגו הכל לעשות, ולכן היה מקובל אצל העמים, שכאשר הבינו שתבוסתם קרובה, היו הנשים מקשטות את עצמן כדי שימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויצילו בכך את נפשן. ותקווה קטנה הייתה בלב, אולי אחד מחיילי האויב יחשוק בה ויגן עליה כי ירצה שתשמש לו כפילגש. ואם תזכה ללדת לו ילד, מן הסתם יפרנס אותה ולא תמות מרעב. גם ההורים עזרו לבנותיהן להתקשט, כי זה היה הסיכוי היחיד להצלת בתן, ואולי באופן זה ימשיך זרעם להתקיים בעולם. שכן את חסרי התועלת היו בדרך כלל הורגים, כדי למעט בפיות שצריכים להאכיל, שהרי פעמים רבות המלחמות היו על אמצעי מחייה, ולכן אחת המטרות הייתה להרוג את המנוצחים ולרשת את שדותיהם."
אמנם המצב הלך והשתפר עם השנים, אך ממשיך הרב וכותב: "…עד תום מלחמת העולם השנייה היה מקובל שלאחר סיום כיבוש עיר, למשך שלושה ימים החוק הסתיר מעט את פניו, כדי שהחיילים יוכלו לבזוז ולאנוס נשים כחפצם, ובתנאי שלא יגזימו באכזריות יתר. לאחר שלושה ימים החלו לאכוף את חוקי המלחמה נגד ביזה, אונס ורצח. רק בשנת 1949 הוסכם על אמנת ז’נבה הרביעית, הקובעת הגנה לאוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה".
אלא שגם אחרי הדברים הללו, עולה הזעקה, זה לא מוסרי, אם כל העמים נוהגים בצורה ברברית ומרושעת זה לא מתיר לנו לעשות זאת.
לכן ממשיך הרב ומפרט את דיני אשת יפת תואר, שאחריהם התמונה נראית יותר טובה:
"לכתחילה צריך היה החייל לגדור את עצמו מכל מחשבה זרה. ואם למרות זאת חשק באחת השבויות, התירה לו התורה לבוא אליה פעם אחת בתנאי שיעשה זאת מתוך התחייבות לשאתה אח”כ לאשה אם תרצה. ויש מהחכמים שסוברים שאסור היה לו לבוא אליה אפילו פעם אחת, אלא רק לקחתה עמו, ורק אם תסכים להתגייר יהיה מותר לו לשאתה לאשה, ומסתבר שזו הייתה ההדרכה לכתחילה. אולם במצב של דיעבד, נפסק להלכה שמותר לחייל לבוא אליה פעם אחת בתנאים האמורים."
והרב ממשיך לפרט עוד ועוד כללים שהבינו חכמים בדין זה:
- ההיתר לבוא אל האשה הוא רק בסערת הקרב בעת לקיחתה ממקומה אל השבי, אבל לאחר שכבר נלקחה בשבי, אסור לאף חייל לגעת בשום שבויה.
- מותר לחייל לקחת רק אשה אחת ולא יותר.
- אסור לו לקחת אשה לאחיו או למישהו אחר, אלא רק למי שחשק באשה אחת מסוימת מותר לקחתה לעצמו.
- אם אחר חודש החליט שהוא אינו רוצה בה, נמצא שבכך שבא עליה בראשונה עינה אותה, וכדי לפצותה עליו לשחררה לחופשי.
לאחר הבנת הלכות אלו, קל יותר להבין את הדין, אלא שעדיין יש קושי. הביאה הראשונה, ביאת התאווה, עדיין כואבת וקשה, ברמה המוסרית והאנושית.
לכן מוסיף הרב וכותב:
"כיוון שדין זה הוא למצב של בדיעבד, כדי למנוע מצב חמור יותר, כיום שניתן לאכוף על חיילי ישראל את האיסור לפגוע באוכלוסייה הכבושה, בטל ההיתר של אשת יפת תואר".
אלא שעדיין אחרי כל זה ישנה שאלה, מה באה התורה ללמדנו בדין זה? הרי כל התורה היא נצחית ועקרונותיה נצחיים, אז מה הלימוד שיש כאן?
ונראה לי שפרשת אשת יפת תואר, כגודל התימהון שהיא מעוררת, כך גודל הלימוד שהיא מלמדת אותנו בדרכי ההתמודדות עם יצר הרע.
וננסה לכתוב את העקרונות בקצרה:
א. העיקרון הראשון שכאשר באים לעקור תופעה מורכבת ובעייתית מן הכלל או הפרט, לעיתים אי אפשר באופן מיידי להכחידה, אלא, יש צורך לראות באופן הדרגתי איך לצאת ממנה. יש מצבים שבהם שלילה מוחלטת של התאווה היא לא ריאלית, ואז יש לחשוב היטב איך להקטין ולצמצם.
כמו שכותב הרב:
"יסוד גדול למדנו מדין אשת יפת תואר. אין מן החוכמה לצעוק שדבר מסוים פסול. צריך לדעת כיצד לתקנו על ידי נטיעת יסודות הטוב בתוך המציאות הקשה, האכזרית והמסובכת".
- ב. העיקרון השני הוא עיקרון ההשהייה. התאווה והחשק הם תוצאה של התלהבות רגעית, הבעיה הגדולה של בעל התאווה שהוא לא מצליח להמתין, לשקול את כל הצדדים ולפעול בצורה הגיונית ומבוקרת. ההמתנה חודש ימים, בהם הוא רואה אותה בבכיה ובניוולה, בע"ז שלה, ובגעגועיה למשפחתה – בכוחה לצנן את התאווה והחשק הפסול.
- ג. התורה גם מרמזת על התוצאות הרות האסון מחיבור עם אשה זו, שסופה להיות אשה שנואה ובנה סורר ומורה. ככל שמתבוננים יותר על התוצאות הרות האסון, מתבוננים על הטווח הרחב – כך ההחלטות יהיו יותר מושכלות, טובות ונכונות.
- ד. הדבר האחרון הוא שבסופו של דבר התורה מאפשרת לאדם לקחתה, כי לעיתים בתוך החשק והתאווה מסתתר רצון טוב ונכון, כדברי האור חיים הקדוש על פרשייה זו, וברגע שמשתהים ומתבוננים נמצא מה היסוד הטוב שמסתתר בתאווה אם הוא קיים, ואם לא, יתגבר האדם על יצריו וישלחה מביתו.
נמצאים אנו בחודש התשובה, ועקרונות אלו יכולים לסייע בידינו, להתקדם ולהשתפר. לדעת להתקדם לאט לאט, אפילו שלא נצליח לנצח בכל המלחמה, להשתהות ולהתבונן, לראות טווח ארוך, כל העקרונות הללו יסייעו בידינו, לשוב אל ה'.
יהי רצון שנצליח, להתקדם ולשוב בתשובה שלימה!
